00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

SLAM - בלוג כדורסל

הסוף הטוב, הרע והמכוער. (או: בין איימי ויינהאוס וכריס אנדרסן)

01/08/2011
(הערה: באופן מכוון נמנעתי מלשים כאן תמונות מהתקופה הקשה של ויינהאוס,למעט סרטון הוידיאו מבלגראד, בעיקר בגלל שאני משער שמה שיזכר ממנה בעיקר זו המוזיקה, וגם כי סביר להניח שראיתם ותראו מספיק תמונות כאלה)
יש הרבה שאפשר ללמוד מזה. אני משער שזה תלוי בסוג הבנאדם שאתה או במה שאתה מייצג, יש את אלו שירתמו את הסיפור הזה לטובת המאבק בסמים, יש כאלו שיגידו שזה משקף את הדור שהולך ופוחת ואת ההתדרדרות המוסרית של הדור שלנו, יש כאלו שדווקא יקחו את מסע הגאולה בתור השראה. אני מעדיף דווקא להתייחס לסוף, לזה שגם סוף ידוע מראש הוא לא באמת ידוע מראש ושלא כל סוף ידוע מראש, מסתיים כמו שידעת שהוא יסתיים.

מוזיקה וספורט הם שני כרים נוחים לגידול של קלישאות. בעיקר ספורט, ובעיקר רגעי הסיום. זה מתחיל מדברים כמו 'כדורגל משחקים 90 דקות ואז גרמניה\מנצ'סטר יונייטד מנצחת', עובר ב'זה לא נגמר עד שזה נגמר' וכמובן 'זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה', אפרופו מוזיקה. הסיבה היא שספורט ומוזיקה הם כנראה שני המפלטים הנוחים ביותר לאדם מהחיים, ובהרבה מקרים גם הפרספקטיבה שלו על החיים עצמם. הרי כשבנאדם מגדיר את עצמו כאוהד של קבוצה מסוימת – ולא משנה אם זו בני יהודה, ברצלונה או הקליפרס, אלוהים ישמור – הוא למעשה מזהה את עצמו עם מה שהקבוצה הזו מייצגת. עם הערכים שהוא או החברה מדביקים לאותה הקבוצה. אותו דבר ייאמר לגבי מוזיקה. תחשבו על בנאדם ששומע מוזיקת דת' מטאל. עכשיו תחשבו על אחד ששומע מוזיקה קלאסית. נכון שהוא לא נראה אותו דבר?

משטרת לונדון עדיין לא פרסמה את נתוני נתיחת הגופה של איימי ויינהאוס, אבל לכולם ברור מה היה הסוף שלה – מנת יתר, מכוונת או לא, של קוקטייל הסמים שלה, זה שכולנו קראנו על הצריכה שלו עד לרמת המינון המדויק. זה שכולנו ראינו את ההשפעות שלו בהופעה האחרונה ההיא בבלגרד. זו שהיא אפילו לא הצליחה להגיע לסיום שלה. זה שאחראי להתדרדרות של הקריירה שלה מזמרת מבטיחה ומצליחה לדמות במדורי הרכילות. זה שאולי היא לקחה כדי לברוח מההצלחה שהביאה לה מיליונים של דולרים, מעריצים אבל גם חיטוט בלתי פוסק בחיים שלה.
 

 
אנדרסן וג'יי אר.סמית' בימיהם המשותפים בניו אורלינס


והנה הגענו לכריס אנדרסן. אנדרסן היה בדרך הבטוחה להגיע לאותו המקום כמו איימי. כאשר הוא שיחק בניו אורלינס היו פעמים ומשחקים שהוא הפסיד שבהם הרופאים פחדו שהגוף שלו – גוף של אתלט, בגובה 2.11 – לא יעמוד בכמות הסמים שהוא מלעיט את עצמו. אבל הוא עשה את הדרך לשיקום, והראה שגם סוף ידוע מראש לא תמיד מגיע כמו שחשבנו.


סביר שהם לא נפגשו מעולם, ויינהאוס הבריטית גדלה בפרברי לונדון בעוד שאנדרסן נולד בקליפורניה וגדל בטקסס, אבל בין אנדרסן לויינהאוס יש קווי דמיון רבים. שניהם ניסו להתבלט כלבנים בעולם של שחורים, שניהם באו עם רקע לימודי בעייתי, הם הצליחו בזכות תכונות גופניות (ויינהאוס בזכות הקול, אנדרסן בזכות הניתור) ושניהם נתפסו, ולמעשה נתפסים, כפריקים, חריגים.

ויינהאוס בתחילת הדרך


אנדרסן רשם היסטוריה בשנת 2001, אז הפך להיות השחקן הראשון המזומן לNBA מליגת הפיתוח (אחרי שני משחקים בליגת הפיתוח בלבד). הוא שיחק שלוש עונות במדי דנבר, אבל עדיין נשאר אלמוני יחסית מחוץ לדנבר. את הכסף הגדול שקיבל מהחוזים בדנבר הוא הוציא על סמים, בחורות, שחרור מכרים בערבות ועוד. הוא גם שלח פעם בחודש 500 דולר לאמו החולה בסוכרת, אך לא יותר מכך. האישיות הפרועה שלו שיצרה את אורח החיים הזה מחוץ למגרש הפכה אותו גם לחביב האוהדים במגרש. למרות אהבת הקהל בדנבר הוא החליט ללכת להיכן שהוצע לו הכסף הגדול – לניו אורלינס, שהציעה לו 14 מיליון דולר ל-4 שנים.


בניו אורלינס אנדרסן פגש, בין השאר, את ג'יי אר סמית' (שמשחק איתו גם היום בדנבר) והשניים הפכו לחברים. בין השאר הם גם השתתפו בתחרות הטבעות שבה אנדרסן הפך לבדיחה לאחר שהחמיץ ניסיונות הטבעה פעם אחר פעם. לאחר עונה וחצי בניו אורלינס, אנדרסן הושעה מהליגה. הקבוצה דרשה שהוא יעבור בדיקת סמים, וכאשר המאמן ביירון סקוט בא אליו ואמר לו 'התוצאות שלך חזרו' הוא הלך ישירות ללוקר ופינה אותו. הוא לא היה צריך שיגידו לו מה היו התוצאות. הוא ידע לבד. הליגה השעתה אותו באופן אוטומטי ללא הגבלת זמן, עם אפשרות לדון בחזרה שלו רק אחרי שנתיים.
 
 
 
ויינהאוס ברגע השיא שלה - בטקס הגראמי


תשעה חודשים אחרי שאנדרסן הושעה מהליגה ויינהאוס רשמה היסטוריה קטנה משל עצמה, כשהוציאה את אלבום המופת שלה 'Back to black'. אמנם לא היה זה אלבום הבכורה שלה (אלבום הבכורה שלה, 'פראנק' שוחרר ב-2003 והגיע לפלטינה באנגליה) אבל היה זה האלבום שהביא לה את הפריצה הבינלאומית. עם להיטים כמו 'you know I'm no good', 'rehab' ושיר הנושא של האלבום 'back to black'. ההצלחה שלה הייתה מסחררת, והיא הפכה לכוכבת גדולה קודם באירופה ואחר כך גם בארה"ב.


בעוד שויינהאוס אמרה 'לא לא לא' לגמילה, אנדרסן הבין שהוא חייב לעשות זאת על מנת לשקם את חייו. את תשעת החודשים הבאים הוא העביר במכון גמילה במאליבו, כאשר הוא יוצא משם כסיפור הצלחה. אנדרסן גם הבין שהיכולות האתלטיות שלו לא יספיקו על מנת להכנס מחדש לליגה, ולכן הוא עבד על שיפור טכניקת הזריקה, הכושר הגופני ומשחק הפוסט שלו. לאחר שנתיים הוא הגיש בקשת חזרה לליגה.

אנדרסן לאחר חזרתו לליגה ולדנבר


בעשירי לפברואר 2008 איימי ויינהאוס השוותה שיא זכיות בטקס גראמי בודד לזמרת, עם 5 זכיות על אלבומה 'Back to black'. ויינהאוס גם הפכה להיות הבריטית הראשונה שזוכה בחמישה גראמיז. שבועיים לאחר מכן, בחמישי למרץ, כריס אנדרסן קיבל את אישור החזרה לליגה וחתם שוב עם ניו אורלינס, הוא שיחק רק חמישה משחקים עד תום העונה, ולאחריה הוא והנהלת ההורנטס הסכימו על סיום חוזהו. התחנה הבאה הייתה ברורה לו – דנבר. איפה שהכל התחיל. הוא חתם על חוזה מינימום, מוכן להוכיח את עצמו.


החיים של איימי ויינהאוס נכנסו לסחרור נוראי. בעיות בחייה האישיים (בעיקר במערכת היחסים שלה עם בעלה לשעבר בלייק, ומותה של סבתה) דרדרו אותה להפרעות אכילה, ניתוחים פלסטיים מוגזמים ושימוש אובססיבי בסמים. בינתיים אנדרסן הפך לאחד מדוברי הליגה נגד שימוש בסמים, כשהוא מצליח לשחזר את האנרגיות שלו בטבעיות ומכניס את עצמו לסרטי ההיי-לייט של הליגה באופן קבוע עם חסימות מרהיבות או דאנקים מהדהדים. בסיום העונה הראשונה שלו בדנבר הוא עזר לקבוצתו להדיח את קבוצתו לשעבר מניו אורלינס ולאחר מכן – במשחק הראשון נגד דאלאס – רשם שש חסימות.
 


ויינהאוס - לא ידעה איך להתמודד עם החשיפה


והנה הגענו לסוף. ויינהאוס המשיכה בשימוש המאסיבי שלה בסמים והפכה לסיוט הגדול של ההורים שרואים איך נערה יהודיה מבית טוב שגדלה והייתה למודל למיליוני בני, ובעיקר בנות, נוער הופכת להיות מסוממת חסרת שליטה ובעלת הפרעות אכילה, שבסוף מכלות אותה. אנדרסן בינתיים, התמקד – לצד פיתוח ההתמכרות החדשה שלו, הקעקועים – בהשקעה בקהילה בדנבר שקיבלה אותו כבן בית. הוא פתח קייטנות כדורסל בקיץ, והילדים שמגיעים אליהן מתהדרים בתספורת מוהוק ובקעקועים שהם ציירו לעצמם בעזרת טושים צבעוניים.


הכותרת של הפוסט הזה הוא הסוף הטוב הרע והמכוער. זה של ויינהאוס היה כולם. טוב, כיוון שהיא לעד תזכר באמצעות אלבום המופת שלה, רע בגלל שלא נזכה לשמוע עוד מהמוזיקה שלה, ומכוער כיוון שאלו שראו אותה, אלו שגדלו בעידן האינטרנט בו כולם יודעים הכל ומכירים כל פרט ופרט יזכרו את השנים האחרונות שלה, אלו שבהן היא כבר הייתה איימי ויינהאוס כוכבת הצהובונים יותר מאיימי ויינהאוס הזמרת. וכריס אנדרסן? הוא עדיין לא הגיע לסוף. הוא התחמק מסוף ידוע מראש, שבה הלכה איימי ויינהאוס והחליט לכתוב לעצמו סוף משלו.



כל אחד יכול לקחת מהפוסט הזה את מה שהוא רוצה. חלק יראו כאן טקסט נגד סמים, בעד תרומה לקהילה, מסע לגאולה, סיפור טראגי או התדרדרות מוסרית בסמלים והמודלים שמוצבים לנוער, ומכאן - כמובן - גם בנוער עצמו. מה שהכי ברור לי מהסיפור של ויינהאוס ושל אנדרסן הוא שחשוב לשמור ולהעריך כל רגע של קסם - אם זה שיר, או רגע ספורט או כל דבר אחר - כי קשה מאד לדעת מתי באמת יגיע הסוף.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פורום NBA ומכללות אלא אם צויין אחרת