00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומנה של דיילת קוסמטיקה

ככה לא מתנהגים

כן, נעלמתי. עומס קשה בכל הרבדים בחיים. לא מעניין.

הכותרת מבשרת רעות, נכון? אל חשש. אני לא הולכת לירוק פה אש ועשן, אלא להראות קצת איך זה נראה מהצד השני, הצד שנותן את השירות, ובמקרים רבים מקבל בחזרה יחס לא נעים.

לפני כמה ימים נכנסו שני בחורים לחנות. היה מבצע של קופון שבמסגרתו מקבלים מתנה קרם ידיים כלשהו. הם הגיעו אחרי שהמבצע נגמר, וביקשו את הקרם. הסברתי להם שהמבצע נגמר ושאין לי אפשרות לתת להם את הקרם. צר לי. בייחוד שמס' דקות לפני זה הגיע מייל מההנהלה המדגיש כי אסור לתת יותר את הקרמים. הם טענו שהם רצו לקחת קרם מס' ימים לפני זה ושלא היה לנו. נכון. לא היה. מבצע עד גמר המלאי. נגמר המלאי. עכשיו, שיהיה ברור, לא מדובר בקרם של סיסלי, או לנקום או אפילו קליניק. מדובר בקרם פשוט עד פושט שעולה כ-10 ש"ח. הביקוש היה רב, מאחר ולא היתה התניית קניה על מנת לקבל את המתנה. שני הבחורים בשלהם. לא, מגיע לנו. צלצלתי למנהל החנות לקבל אישור לתת את הקרם. הוא הסביר גם כן, בסבלנות,  שאי אפשר לתת מאחר והמבצע נגמר. בשלב זה הטונים התחילו לעלות, בצירוף איומים של "אני איש יחסי ציבור, ואני אדאג להרוס את השם שלכם" וכיוצא באלה. איבדתי את הסבלנות. לקוחות מחכים לשירות בחנות, ובינתיים שני אלה עומדים וצועקים וגורמים לכל הנוכחים לאי נוחות. ואז עשיתי טעות. הטעות היתה שלי לחלוטין, אך התגובה הממה אותי. לקחתי את אחד מקרמי הידיים והנחתי על הדלפק. "בבקשה. אם כל כך מפריע לך, אני אקנה לך אותו מכיסי הפרטי." לקח הבחור את הקרם - ויצא מהחנות. בלי מילה. פשוט לקח והלך. אני שילמתי על הקרם מכיסי הפרטי. והוא אפילו לא אמר תודה. ככה לא מתנהגים. 

כלקוחות, יש לנו הרבה פעמים הרגשת עליונות על נותני השירות. כולנו חוטאים בזה במקום זה או אחר. "למה לי לשמור על הסדר בתא ההלבשה? העובדים מקבלים על זה משכורת", "אני לא צריך להגיש סליחה,  תודה או בבקשה, משרתים אותי". זה נכון לכלל תחומי השירות. בין אם זה מלצרות (מלצרית היא לא כלב, אל תשרקו לה) או חנות, טכנאי או שרברב. נותן שירות אינו משרת, ובתחום שאני עובדת בו, רוב נותנות השירות הן נשים מלומדות מאוד, שהמערכת בארץ לא מכירה בהן. מהנדסות, עורכות דין, רופאות. נשים חכמות ועדינות. שוב, כמו שהדגשתי כבר, לא כולן. יש גם נודניקיות נוראייות. לא עליהן אני מדברת. 

כשאדם נכנס לחנות אומרים לו שלום. זה העבודה. אין דבר יותר מעורר אנטגוניזם מאשר לקוח/ה שמשיב/ה ב"לא" או "אני רק מסתכל/ת". בירכו אתכם לשלום. תענו בשלום. זו תגובה מתנשאת. כשיגשו להציע עזרה, תוכלו לדחות אותה (לא בגסות). 

קחו בחשבון שאנחנו עובדות תחת מגבלות. אנחנו לא יכולות להמציא דוגמיות כשאין, ואנחנו לא יכולות לעשות דברים שאסור. אם אני לא יכולה להחליף קרם שנקנה בחו"ל יש לזה סיבה. אסור לי לפי חוק. חוק. זה לא מרוע. זה לא מדווקאיות. 

ובבקשה. ב ב ק ש ה. תפסיקו לצעוק. זה לא עוזר, בטח שלא ללקוח. אדם שצועקים עליו הופך לקיר. גם כשמאיימים זה לא עוזר. אם אין תשובה, יש שירות לקוחות. מנסיון - הם הרבה יותר מרוככים ויכולים לתת תשובות שהעובד הפשוט במחלקה או בחנות לא יכול בהכרח לתת. 

מעבר לזה - פשוט תנסו להנות מהקניה. תהיו רגועים. זה  באמת הרבה יותר כיף ככה. ככה נהנים מהקניה (ואנחנו נהנים מהמכירה. כשאנחנו נהנים מהמכירה, אתם מרוויחים... באמת).

נשיקות. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אליזבת רובינשטיין אלא אם צויין אחרת