00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסורת יהודי כורדיסטאן.

קוד חופשי

האתר הרשמי של יהודי כורדיסטאן

 ובאו האובדים מארץ האשור

ממנהגי יהדות כורדיסטאן-חג פסח יצחק עמדי!

 
חג הפסח נקרא בשם אדת פטירי והוא אחד החגים החביבים ביותר. רבות הן ההכנות לקראתו, ואכן מתחילים בהן כבר מיד לאחר פורים. הנשים בודקות בדיקה יסודית את כל כלי הבית, משמידות את המקולקלים שבהם וקונות חדשים במקומם. הן מכבסות את השקיות שבהן מחזיקים אורז וקטניות, מבררות את האורז שלוש וארבע פעמים ומניחות את האורז הבדוק בשקיות בד שפיהן קשור בחוט. צובעים ומסיידים את הדירה, בודקים אם חסר משהו במערכת כלי החג. מלבינים את כלי הנחושת להכינם להגעלה, שזמנה כמה ימים קודם החג. 

ההגעלה נעשית סמוך לבית-הכנסת, בפיקוח החכם. בתחילה מגעילים את הדוד הגדול הדרוש להגעלה: ממלאים אותו מים רותחים ומשליכים לתוכו שלוש אבנים מלובנות כדי שהמים הרותחים שבו יעברו על שפתותיו. אחר ממתינים עד שהמים ירתחו שנית ואז טובלים בהם את הכלים הטעונים הגעלה. אחר ההגעלה מכניסים אותם לתוך קערה גדולה מלאה מים קרים. 

אור לי"ד בניסן בודקים את החמץ. זמן מועט קודם הבדיקה מניחה בעלת הבית עשרה פירורי לחם בתוך כלי באחת מפינות הבית. בעל הבית נוטל ידיו, מדליק נר, ומברך "על בדיקת חמץ". הבודק מחזיק בידיו צלחת שבה מעט מלח וסכין, שבעזרתה הוא יכול לבדוק בחורים ובסדקים. לאחר הבדיקה אומר את הודעת הביטול. 

ביום י"ד בניסן לאחר תפילת שחרית לומדים ומסיימים מסכת אחת של המשנה (עפי"ר מסכת אבות) ועורכים סעודת מצווה כדי להאכיל את הבכורות. 


בערב פסח טרודים הגברים בהשגת מצה שמורה ובקניות לכבוד החג. מטמינים את כלי החמץ עד לאחר החג. מי שלא הספיק למכור את חמצו קודם לכן, ממהר בשעות הבוקר למועצה הדתית כדי למכרו בעוד מועד. הנשים עסוקות בבישול מאכלי החג, בהכנת החרוסת וניקוי הירקות. רבים מקפידים לטבול במקווה טהרה. 

ארוחת החמץ האחרונה נאכלת בדרך כלל בחצר. בעת שרפת החמץ שורפים גם את ענפי הערבה והלולב, שעליהם שמרו מחג הסוכות שעבר. לאחר שנשרף החמץ אומרים את הודעת הביטול ובקשות. 

לאחר תפילת מנחה מניחים "עירובי חצרות", על-ידי חלת מצה שנקנית מכספי הצבור. בליל החג נאמרת התפילה בשמחה ובנעימה חגיגית. לאחר התפילה מברכים בני העדה זה את זה בברכת "תזכה לשנים רבות" (תשובת המבורך: "תזכה ותחיה"). הילדים מנשקים את ידי קרוביהם והחכם כמו בליל השבת. 

לפנים נהגו לערוך סדר משותף בבית אחד (לפעמים כעשרים משפחות, למעלה ממאה נפש), בדרך כלל אצל משפחה שראשה ידע לערוך את הסדר ולקרוא (בעברית ובכורדית) את סדר ההגדה יפה במיוחד, בזמן האחרון הצטמצם מספר הסדרים המשותפים הגדולים, וכמעט בכל משפחה עורכים את הסדר בהשתתפות כל הבנים והבנות, לרבות הנשואים וילדיהם, בלבד. 

לאחר התפילה מתכנסים כל בני החבורה במקום שבו ייערך הסדר. האחראי לעריכה מתחיל בסידור הקערה, ובני הבית אומרים באותה שעה את הפיוט "אסדר תכא" מאת ר` יעקב חביבה, הכתוב ארמית, ומתרגמים אותו לכורדית. לקערת הסדר משמש מגש גדול הנקרא פרכסיני ובו מניח העורך מול פניו שלוש מצות או יותר מ"שמורה". קו (שקע) אחד בשפת המצה מסמן שהיא כהן, שני קווים - לוי, ושלושה קווים - ישראל. את מצת ה"כהן" מניחים למעלה, תחתיה "לוי", ומתחת להן - "ישראל". בפינה הימנית מניחים את הזרוע, ממולה - ביצה. למטע מהזרוע, בפינה הימנית - חרוסת, ומולה - כרפס. במרכז הקערה ומסביבה מניחים את המרור. מחוץ לקערה מניחים מיץ לימון. את הקערה מכסים במפה נאה. 

את החרוסת, שנקראת חאליק, מכינים בדרך כלל מתמרים שהושרו במים למשך כמה ימים. סוחטים אותם, מוסיפים לעסיסם אגוזים ובוטנים (קלויים) טחונים ומבשלים את התערובת עד שמתקבלת החרוסת. יש משתמשים בשומשומין במקום האגוזים והבוטנים. 

קדש - עם גמר סידור הקערה מתחיל עורך הסדר לקדש, וכל הנוכחים עומדים על רגליהם. אחד המשתתפים משמש כשמש ומוזג לנוכחים את כוסות היין. בשעה שמקדשים אוחזים כל הגברים כוסות יין בידיהם. בשעת השתייה הם מתיישבים ונשענים על צדם השמאלי. לאחר השתייה אומרים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", "נזכה לתחיית המתים ולביאת הגואל". השמש אוסף את הכוסות ושוטף אותן במים. 

ורחץ - השמש מביא מים לרחיצת ידים ויוצק על ידי המסובים. הוא נעזר ע"י אחד הנערים, המחזיק כלי שלתוכו רוחצים את הידיים. נטילה זו היא בלי ברכה. 

כרפס - עורך הסדר מחלק למסובים כרפס - פחות מכזית. טובלים אותו במיץ לימון ומברכים "בורא פרי האדמה". בברכה זו מתכוונים לפטור את המרור. 

יחץ - העורך לוקח את המצה האמצעית הנקראת לוי ומחלק אותה לשנים: את חלקה הגדול, בצורת ו, מצניע לאפיקומן, ואת החלק הקטן, בצורת ד, הוא מניח בין המצות. את האפיקומן הוא עוטף במטפחת נקייה ומוסר אותו כפיקדון לנכבד שבנוכחים, אותו הוא מזהיר לשמור היטב על פקדונו. השומר קושר את הפיקדון על כתפו או מטמינו במקום אחר ונזהר שלא ייגנב ממנו. אם מצליחים "לסחוב" ממנו את הפיקדון, הרי הוא חייב לפצות את הנוכחים בדמים כפי שישיתו עליו. 

מגיד - העורך מתחיל באמירת ההגדה. על הקטע "הא לחמא עניא" חוזרים שלוש פעמים, ובסיומו, בעת שהוא אומר "בני חורין", צועקים כל הנוכחים "הללויה". כל ההגדה נקראת בעברית ומיתרגמת לכורדית. 

אחד הילדים ניגש לדלת ודופק בה בראשו. אחר הוא מתייצב לפני עורך הסדר ועונה לשאלותיו:
- מנין אתה בא?
- ממצרים.
- לאן אתה הולך?
- לירושלים.
- מה צידתך?
- מה נשתנה.
- בכבוד!
 

את הקושיות שואל הילד בע"פ, בעברית ובכורדית, כשהוא מחזיק בידו כוס יין ואינו שותה ממנה. בכוס זו משתמשים בעת אמירת עשר המכות. השואל "מה נשתנה" זוכה בביצה נוספת (ר` להלן 22.), הניתנת לו ע"י העורך. אף יתר המסובים מכבדים אותו בביצים. 

בהגיעם לקטע "ובמופתים זה הדם", אוחז עורך הסדר בידיו את כוס היין שהחזיק בידו הילד ששאל ה"מה נשתנה", ואילו השמש נוטל לידו כוס מים. מטפטפים מן היין והמים לתוך כלי חרס, או כלי אחר, שלושים ושתים טיפות לפי הסדר הבא: שלוש טיפות כשאומר "דם ואש ותמרות עשן"; עשר טיפות - בעשר המכות; שלוש טיפות ב"דצ"ך עד"ש באח"ב", בס"ה שש עשרה בשעת אמירת המכות בעברית. חוזרים על כך בשעת אמירתן בכורדית והרי לך שלושים ושתים. לאחר כל טיפטוף של יין מטפטף השמש מים. את הטיפות שופכים ואת הכלי משליכים ואין משתמשים בו עוד. 

כאשר מגיע ל"מצה זו שאנו אוכלים" מרים עורך הסדר את המצה ומראה אותה לנוכחים. כן עושה באומרו "מרור זה שאנו אוכלים", אך אינו מרים את "הזרוע" באומרו "פסח זה".


לאחר "בצאת ישראל ממצרים" מברכים ושותים כוס שנייה בהסבה. 

רחצה - נוטלים ידים לצורך אכילה ומברכים על הנטילה.

מוציא מצה - העורך לוקח שלוש המצות בידיו, כסדר שהניחן (הפרוסה "לוי" בין שתי השלמות) ומברך "המוציא", מניח את התחתונה מידיו ומברך על אכילת מצה בוצע משתיהן כזית מכל אחת, טובל במלח ואוכל בהסבה. 

מרור - לוקח כזית מרור, מברך עליו "על אכילת מרור", טובלו בחרוסת ואוכלו. 

כורך - לוקח את המצה השלישית ("ישראל"), בוצע ממנה כזית, נוטל כזית מרור, כורכם ביחד, טובל בחרוסת ואומר: "מצה ומרור בלי ברכה כהלל הזקן" וכו` ואוכל בהסבה. אח"כ מחלק העורך בשר מ"הזרוע" ואומר: "בשר בלי ברכה זכר לקרבן פסחים". אח"כ מחלק ביצים ואומר: "ביצה בלי ברכה זכר לקרבן חגיגה". לבסוף מגישים את סעודת הפסח, שבדרך כלל היא מורכבת מאורז ובשר. האורז הוא היסוד של כל המאכלים בשבוע הפסח. 

טמון - לאחר הסעודה דורש העורך את החזרת האפיקומן, מחלק ממנו כזית לכל אחד מן המסובים ואומר: "זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע". 

ברך - נוטלים מים אחרונים ומברכים ברכת המזון, כשכל אחד אוחז בידו את הכוס השלישית. עם גמר הברכה מברכים "ברכת הגפן" ושותים כוס שלישית בהסבה. 

הלל - מוזגים מיד כוס רביעית ואומרים הלל בקול רם ובשמחה רבה. לאחר ההלל שותים כוס רביעית בהסבה ומברכים ברכה אחרונה. 

נרצה - הסדר מסתיים בדרך כלל בחצות, ואז הולכים האורחים כל אחד לביתו בשמחה ובטוב לב. 

ימי החג משמשים הזדמנות נוחה לביקורים הדדיים. לאחר תפילת החג, הנאמרת במנגינה המיוחדת לחגים, סועדים בצוותא בביתו של בעל הסדר. אחר הארוחה הולכים לבקר איש את רעהו בראשונה מבקרים בבית הגבאי ואחריו בבתי נכבדים מבני העדה. אין פוסחים על שום בית. אף בימי חול המועד נמשכים הביקורים ההדדיים. 


בשביעי של פסח, לאחר ארוחת הערב, שבים לבית-הכנסת ולומדים סדר ליל שביעי של פסח, שנדפס בספר "חמדת הימים" ו"קריאי מועד". הוא כולל קריאה בתורה, נביאים, כתובים, משנה וזוהר. למחרת משכימים קום, באים לבית-הכנסת וקוראים עשר השירות הנזכרות בתנ"ך1, מזמרים בפזמוני החג עד עלות השחר ומתחילים בתפילה. הזוכה לעלות לתורה לשירת הים - שרים לכבודו, קודם שיברך על התורה, פזמונים מיוחדים. את השירה קוראים בנעימה מיוחדת. לאחר התפילה באים המתפללים לביתו ואוכלים עמו סעודת שחרית, שכל אחד מביאה מביתו, ומאחלים לו חג מבורך ושיזכה למצוות.
 

מנהג יפה של סבי וסבתי-(יומיים לפני פסח)!!
 
כל שנה אצל סבתא היקרה שלי סוריה זקן שתיהיה בריאה עד  120 .
 יש מנהג מיוחד-יומיים לפני חג הפסח מתאספים כל הגברים של המשפחה,
כולל הרב של השכונה-קטמון ו`.כולם יושבים על הרצפה בשורה ארוכה על הרצפה ועושים מלאכת קודש-אפיית מצות שמורות,כל אחד בתורו עושה את התפקיד המוטל עליו,אחד לש את הבצק שלושה אנשים מרדדים את הבצק ואחד אופה וכן הלאה.חוץ משלושה נשים ששוטפות את הכילים במטבח, אף אחד מהילדים או שאר האנשים שלא צריכים להיות לא נמצאים כדי לא להפריע. כל שנה ושנה מתווספים עוד ועוד אנשים כדי לקחת חלק במצווה החשובה הזאת וכמובן ההכי חשוב הם יוצאים עם מצות שמורות.

פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

 
יהודי מחזיק במצות, ציור של פיליפס אייזיק לוי מתוך "הגדת קופנהגן", 1739
 
חגי ישראל ומועדיו: פסח
  פסח, חג המצות, זמן חירותנו.
שם: פסח, חג המצות, זמן חירותנו.
נחגג ב: ט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים בארץ ישראל, ושמונה ימים בגולה.
סיבה: זיכרון יציאת מצרים, הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, קריעת ים סוף.
סמלים: ליל הסדר, מצות, ביעור חמץ, חול המועד.
מתקשר ל: תענית בכורות שנהוג לצום בערב החג; ספירת העומר שמתחילה ביומו השני; המימונה שנחגגת במוצאי החג השני של פסח בקרב יוצאי צפון אפריקה; פסח שני שהיווה בזמן הבית כהשלמה למי שלא חגג את חג הפסח; חג השבועות שחל חמישים ואחד ימים אחרי פסח.
 

פסח הוא הראשון בחגי ישראל, עליהם נצטווה העם היהודי בתורה, לציון יציאת בני ישראל ממצרים מעבדות לחירות והפיכתם לעם. חג זה נמנה על שלוש הרגלים המופיעים בתורה‏‏ והראשון שבהם.[1]. החג נחוג במשך שבעה ימים (בחו"ל: שמונה ימים), החל ביום ט"ו בניסן. החג מתאפיין באיסור חמץ בכל ימי החג, ובחובה לאכול מצה בלילה הראשון. בזמן שבית המקדש היה קיים, בני ישראל היו עולים לרגל לירושלים, ואוכלים שם את קורבן הפסח בליל הסדר‏‏[2].

מקור השם `פסח` הוא בשמו של קורבן, שהוקרב בבית המקדש בערב פסח, ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, (ליל הסדר) ונקרא קורבן פסח. על שמו נקרא במקרא אותו יום בו הוא מוקרב, "חג הפסח". הקורבן עצמו קרוי על שם ה`פסיחה` (=דילוג) במכת בכורות, כאשר הקב"ה היכה את בכורי מצרים ודילג על בכורי ישראל. מאוחר יותר הפך שמו של הקרבן לשמם של שבעת ימי חג המצות (החל ב-ט"ו בחודש ועד כ"א בו), וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג, נוסף על השם המקראי חג המצות. בתפילה, מכונה החג זמן חירותנו.

בפסח ישנן מצוות רבות: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים) בלילה הראשון של החג, וכן לספר בו על יציאת מצרים (מצווה המקוימת על ידי קריאת הגדה של פסח, ובדרך של שאלות ותשובות). ישנו איסור לאכול חמץ ואף להחזיק חמץ ברשות האדם בכל שבעת הימים, ועל כן גם קיימת מצווה לחפש אחר החמץ (`בדיקת חמץ`) ולבערו בערב פסח. ביום הראשון וביום האחרון של החג, חל איסור מלאכה כמו בכל יום טוב, (מלאכות "אוכל נפש" מותרות, שלא כבשבת) ובימים שביניהם, הנקראים חול המועד, מותרות מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך עדיין אסורות מלאכות מסויימות, בפרט כאלו שהיו יכולות להיעשות קודם החג ושיש בהן טרחה יתירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה להקריב קורבן פסח, ובהתאם לתנאים מסוימים להקריב איתו קורבן חגיגה.

היום השביעי של פסח, אשר כאמור אף הוא יום טוב, נקרא שביעי של פסח. על פי חז"ל, הוא נחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם, ועל כן יש הקוראים בו את שירת הים. הקראים מסתמכים על הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה` אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה" (דברים טז, ח) וקוראים ליום השביעי שביעי עצרת.

שמות החג

שמו של החג המקורי שנקרא פסח, היום שבו מוקרב קורבן הפסח, נקרא על שם ההצלה של ישראל ממכת בכורות - המכה האחרונה מעשר המכות, שבשיאה יצאו ממצרים (שמות יב, כז):

 

  "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה`, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל"  
שמות י"ב, כז

`פסיחה` משמעותה דילוג (הדילוג על בתי בני ישראל שעל פתחם היה מרוח דם קורבן הפסח), או הצלה. רק בתקופה מאוחרת יותר הורחב שמו של יום זה לשמו של החג בן שבעת הימים.

במקרא נקרא הפסח גם חג המצות, על שם האלמנט המרכזי שבו, אכילת המצות. בתפילה, שנוסחה על ידי חז"ל, מכונה החג גם זמן חירותנו, על שם היציאה מעבדות לחירות שהתרחשה אז. כינויים נוספים לחג הם חג האביב וחג החירות.

הכנות לקראת הפסח

 קמחא דפסחא

מנהג הקמחא דפסחא הינו איסוף כסף על מנת לקנות מצרכי החג לעניים, על פי הנאמר (קיצור שולחן ערוך תכ"ט) "ומנהג לקנות חיטים ולחלקם לעניים לצורך פסח". `קמחא דפסחא` הוא התרגום לארמית של הביטוי קמח לפסח, היינו קמח להכנת המצות.

 ניקיון, בדיקת וביעור חמץ

נהוג להתכונן לחג בניקיון הבית ובביעור כל המוצרים שיש בהם שאור או חמץ. לרוב נהוג לנקות את הבתים מעבר לדרישה ההלכתית, שכן לפי ההלכה רק מקומות שמכניסים בהם חמץ מחויבים בבדיקה. בליל י"ד (כלומר: הלילה לפני ליל הסדר) נוהגים לערוך בדיקת חמץ, לוודא שאין חמץ בבית. לפני בדיקת החמץ יש הנוהגים להניח פתיתי חמץ (יש המניחים עשרה פתיתים) במקומות שונים בדירה כדי שהבודק ימצאם בבדיקה ויאספם, ובבוקר שורפים את החמץ. בתי עסק גדולים (וגם אנשים פרטיים) נוהגים למכור את חמצם דרך הרבנות הראשית לגויים בהליך שקרוי "מכירת חמץ". המחמירים נוהגים שלא לסמוך על מכירת החמץ, ולבער כל חמץ מרשותם.

הגעלת כלים

במהלך הימים שלפני החג מכינים את המטבח לקראת פסח, מנקים ומכשירים את כל הכלים לשם כך. נהוג לנקות את הכלים המשמשים לבישול ולאחסון המזון, כמו תנור, מיקרוגל, מקרר וכיורים. גם פה, לרוב הניקיון הוא מעבר לדרישה ההלכתית. יש הנוהגים לקנות כלים חדשים לפסח או להשתמש במערכת כלים נוספת המיוחדת לפסח, ויש המכשירים את הכלים הרגילים לפסח. בהכשרה יש הלכות רבות, שהחשובה שבהם הוא "כבולעו כן פולטו", זאת אומרת שיש להפעיל את אותה פעולה שהייתה כרוכה בבליעת החמץ לכלי. לדוגמה, אם משתמשים בכלי בדברים חמים, יש להכשירו באמצעות מים רותחים, ואם בדברים צוננים, די בשטיפה במים פושרים.

ערב פסח

 ביעור חמץ

יום י"ד בניסן הוא ערב פסח (והוא בעצם היום שבו היו מקריבים את קורבן הפסח). איסור אכילת חמץ מתחיל מהבוקר, החל בתחילת השעה הזמנית החמישית. (כ-4 שעות לאחר הזריחה, בערך ב-9:45). כשעה לאחר זמן איסור חמץ, מגיע סוף זמן ביעור חמץ, הזמן שעד אליו יש לשרוף או לכלות בדרכים אחרות את כל החמץ הנותר. מן התורה צריך לבטל את כל החמץ זה שבוער וזה שלא בוער, למקרה שנשאר חמץ שלא נשרף. הביטול מבוטא באמירת טקסט המצהיר ש"כל חמץ ושאור שראיתי ושלא ראיתי ייבטל ויהיה כעפר הארץ". יש לציין כי מן התורה, ביטול חמץ מספיק, ורק חכמים הם שגזרו לבדוק ולבער בפועל, כדי שלא ימצא חמץ בחג ויבוא לאוכלו.

על פי התורה, האיסור מתחיל רק לאחר חצות יום י"ד, (אמצע היום) שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג), כלומר, מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ (החשבון הוא בשעות זמניות). חז"ל גזרו באכילה להקדים בשעתיים, כדי שלא יבואו לטעות ביום מעונן בזמן שאסור מדין התורה.

תענית בכורות

בכורות נוהגים לצום ביום זה, במה שנקרא תענית בכורות, על מנת לזכור שניצלו ממכת הבכורות, שבהם נהרגו כל הבכורות בארץ מצרים. עם זאת, תענית זו היא תענית קלה, ובדרך כלל נוהגים לערוך בבוקר סעודת מצווה (כמו סיום מסכת) כדי להיפטר מהתענית. בשנה בה ערב פסח חל ביום שישי או שבת מוקדמת התענית ליום חמישי הקודם לו.

 איסור אכילת מצה

על פי ההלכה אסור לאכול מצה בערב החג, כדי שהאדם יחכה לליל הסדר בשביל המצה, וגם אסור לאכול חמץ החל מסוף השעה הזמנית הרביעית, ולכן מבשלים תבשילים שונים, שאין בהם מחמשת מיני דגן. יש הנוהגים לאכול "מצה עשירה" שהיא מצה שנילושה בתרכיזי פירות בלבד, ולפי האשכנזים, שפוסקים על פי הרמ"א, דין מצה עשירה כדין חמץ גמור.

ליל הסדר

קערת ליל הסדר ובה ביצה, זרוע, מרור, כרפס וחרוסת

נהגו בקהילות ישראל להזמין לסדר בני משפחה קרובים כרחוקים, עניים ואף אנשים זרים, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" (=מארמית, כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויעשה את הפסח) כדי שכל אדם יוכל לאכול את סעודת החג, שלא להשאיר שום אדם מחוץ לקהילה בודד לנפשו. מצוה לספר בליל הסדר לילדים (ואם אין ילדים לספר להם, מספרים זה לזה) את אירועי יציאת מצרים על פי קובץ מדרשים ואמרות חז"ל, שהיום נקרא "הגדה של פסח", כדי לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים. המטרה היא להעביר את המורשת ואת הזיכרון לדור הבא, כחלק ממצוות "והגדת לבנך", המכוונת ללילה זה, ולכן הסדר מכוון לילדים.

רבים ממנהגי ליל הסדר נועדו לשמור על ערנות הילדים ולהתמיה אותם, כדי שישאלו מה שונה לילה זה מכל הלילות ויספרו להם כתשובה את סיפור יציאת מצרים; יש אף משפחות ועדות שנוהגות לעשות הצגות לילדים לצורך כך. מנהג גניבת האפיקומן נועד אף הוא לצורך כך. בעבר היו נוהגים לחטוף אחד מהשני את המצה השמורה לסוף הסדר, וכיום נותנים לילדים לנסות ולגנוב אותו; הילד אשר מצליח לגנוב את האפיקומן מבקש לרוב מתנה בתמורה להשבתו.

בליל הסדר מתקיימות רבות ממצוות החג: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות, הסיבה, סיפור ביציאת מצרים, ובזמן המקדש גם אכילת קורבן הפסח וקורבן החגיגה. כמו כן מתקיימים מנהגים כגון אכילת החרוסת, הביצה והכרפס.

לילה זה מסמל את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, ואת זכירתם את יציאת מצרים ותודתם ומחויבותם לאלוהים על כך; יציאת מצרים מהווה את הבסיס לשמירת המצוות, ועל כן מקפידה על כך התורה. מעבר לכך, על פי ההגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות (בגירסת הרמב"ם: "להראות") את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ובכיוון זה הלכו ראשונים ואחרונים רבים, שכתבו כי ליל הסדר אינו רק זיכרון של סיפור היסטורי, אלא מאורע שמתרחש ממש עכשיו; בלילה הזה מתרחש אצל כל אדם מישראל תהליך של יציאה לחירות.

בימינו, עם חילון מושגים דתיים רבים, קיבל גם ליל הסדר גם ממדים הומניסטיים, והוא נחוג על ידי רבים כמסמל את חירות האדם. בקיבוצים רבים נוסחו בעבר הגדות אלטרנטיביות, שהדגישו את פסח כחג המסמל את האביב ואת האידאלים הציוניים והסוציאליסטיים.

את ספירת העומר, שהיא ספירה של שבעה שבועות מפסח עד חג השבועות, מתחילים במוצאי החג הראשון, כלומר: בלילה השני של פסח (ליל ט"ז בניסן). בחוץ לארץ זה גם אותו לילה של סדר ליל פסח השני.

סימני החג

מצה

חג הפסח הוא אחד החגים החשובים והמרכזיים ביותר בלוח היהודי.
אחד מסממניו הוא האחדות. לחג אופי משפחתי. כל בני המשפחה יושבים ומתכנסים סביב שולחן אחד ביחד, אבל לא רק הם, אלא כל האחרים שאין להם מקום להסב בו. דבר זה מבטא את האחדות הקיומית של העם היהודי, ואת שורש הערבות ההדדית שלו. "כל ישראל ערבים זה לזה".

סמל אחר הוא החירות, החירות הפיזית הגופנית וחירות הנפש: "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז" - מצרים מסמלת את השיעבוד הפיזי ו"עם לועז" את השיעבוד התרבותי רוחני. העם יצא לחירות בכל ההיבטים, להיות עם חופשי ובן חורין, להיות אותנטי ונאמן לטבעו ולצו המצפון שלו, ולקיים את ייעודו כעמו של ה`. המצה לעומת הלחם מסמלת את החירות מכיוון שהיא שומרת על הצורה הבסיסית שלה ולא משתנה ומתנפחת. ואילו החמץ מסמל את היצר הרע שמקנן בנפשו של האדם, ובבדיקת החמץ האדם צריך גם לבדוק את החמץ שבנשמתו. מצרים מסמלת את המצרים של העולם, וכל אדם צריך לראות עצמו כאילו יצא ממצרים. ממצרים שבלב.

חול המועד

ימי חול המועד הם ימים חצי חגיגיים, בין חג לחול, ולכן יש בהם איסורים על מלאכות שונות בעוד מלאכות אחרות מותרות. לדוגמה, מותר בחול המועד לעשות מלאכת דבר האבד שהיא מלאכה שאם לא תיעשה, יגרם לאדם נזק או הפסד. בימי חול המועד לובשים בגדי חג ואוכלים סעודות חגיגיות, וכמו כן אין מניחים בהם תפילין. כמו כן אסרו חז"ל לכבס בגדים ולהסתפר בחול המועד כדי שאדם יאלץ לכבס את בגדיו ולהסתפר לפני יום טוב הראשון של החג, ולא ידחה זאת לחול המועד ועל ידי כך יבזה את היום טוב הראשון. בשבת שחלה בתוך פסח נוהגים לקרוא את מגילת שיר השירים. במשנה נקראים ימי חול המועד בשם "מועד", ומרבית הלכותיהם נמצאות במסכת "מועד קטן".

 שביעי של פסח

התורה ציוותה על יום טוב (שביתה מעשיית מלאכה) גם ביום השביעי של פסח (כ"א בניסן), אך לא ציינה את הסיבה. ניתן היה להבין כי יש לכך קשר לתכונת המספר 7, אשר ממלא תפקיד מרכזי במועדים ובכלל (החגים המרכזיים הם בני שבעה ימים, ונמצאים בחודש הראשון ובחודש השביעי, ועוד). עם זאת, לפי חז"ל, זהו היום שבו התרחשה קריעת ים סוף ונאמרה שירת הים. לפיכך, קוראים בתורה את שירת הים בשביעי של פסח.

יש הנוהגים להיות ניעורים בליל שביעי של פסח. הסיבה נעוצה בכך שבעת קריעת ים סוף היהודים השיגו רמה גבוהה מאוד של אמונה בראותם את הניסים והנפלאות. כיום דרגה גבוהה באמונה כזו אפשרית רק על ידי לימוד התורה בשופי, ולכן נוהגים להיות ערים וללמוד. קיים סדר לימוד מיוחד שהוזכר בספר חמדת ימים והוא מקובל בקהילות ספרדיות רבות.

בחוץ לארץ חוגגים גם יום שמיני והוא הנקרא "אחרון של פסח". על יום זה נאמר בשם הבעל שם טוב כי ביום זה מאיר גילוי אורו של משיח, ולכן ייסד את המנהג הנפוץ כיום בהרבה קהילות לערוך בסיום החג סעודה שלישית והיא הנקראת "סעודת משיח", שבהם אוכלים מצות ושותים ארבע כוסות יין (מנהג ד` הכוסות התייסד על ידי האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש) ועוסקים בענייני המשיח. בארץ ישראל חוגגים את "סעודת משיח" ביום שביעי של פסח.

ישנם קהילות החוגגות ג"כ סעודה זו אך קוראים לה בשם "סעודת הבעש"ט", ואומרים שנתייסדה על ידי הבעש"ט (לא בתור סעודת משיח כי אם בתור) סעודת הודאה על הצלתו של הבעש"ט בעת נסיעתו לארץ ישראל. הגאון מווילנא נהג לחגוג סעודה מעין זו, באומרו שהיא "סעודת פרידה" מהמצה. כיום, רוב אלו הסועדים סעודה שלישית היום אחרון של פסח הם החוגגים אותה בתור "סעודת משיח".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

קוד חופשי
 
כורדיסטאן הקטנה שלי!
צור משלו אכלנו..
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל זיוון נח אלא אם צויין אחרת