00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיים שכאלה

בן חמש- עשרה, ללא גורל...

מה הייתם עושים, אילו בגיל חמש עשרה, בעודכם על האוטובוס, בדרך לבית הספר, או לחבר-ה, היו פתאום שוטרים או חיילים, עוצרים את האוטובוס , מורדים אתכם ממנו, ולוקחים אתכם למחנה, עם עבודות פרך, כמעט ללא אוכל, ללא קשר עם המשפחה, ועם החברים, וללא זכר לחיים הישנים שלכם, האים הייתם מצלחים לשרוד?     
סיפרו האוטוביוגרפי של הסופר ההונגרי- יהודי, זוכה פרס נובל לספרות, אימרה קרטס, שנולד בבודפשט בשנת 1929, ונשלח בגיל 15 בשנת 1944 לאושוויץ ומשם לבוכנוואלד.
 
     ללא גורל- אימרה קרטס

בוקר אחד בעודו עושה את דרכו לעבודה, נעצר האוטובוס, ומבקשים מכל היהודים שעליו לרדת ממנו.
גיורקה הנער, יורד מהאוטובוס, ומכאן והלאה משתנים חייו, הוא מצטרף לקבוצת יהודים שהורדו גם הם מהאוטובוסים, והם יוצאים למסע תלאות של כשנה במחנות הרכוז, העבודה, וההשמדה.

זהו גם סיפור התבגרותו, של נער תמים ונאיבי, אולי נאיבי יותר מידי בהתחלה, אולם בהמשך הסיפור הוא עובר טלטלה נפשית וגופנית שגורמת לו להתפקח מעט.
כשהם מגיעים לראשונה לאושוויץ, מדמה גיורקה את רציחתם של "הלא כשירים לעבודה" שנשלחים להשמדה, ל "מין תעלול ילדים" למין בדיחה,הוא אפילו רואה על החילים הנאצים חיבה מסוימת. (ע"מ 81 )
"שמעתי, מתייחסים אליהם עד הסוף באדיבות, מקיפים אותם בתשומת לב ובאהבה, הילדים משחקים בכדור, ושרים, והמקום שחונקים אותם שם, הוא מקום יפה מאוד, בין דשאים, חורשה, וערוגות פרחים: לכן גם עורר אצלי מין תחושה, שמדובר במין בדיחה, מין תעלול של ילדים."

לאחר שלושה ימים שנדמים לו לנצח, הוא מועבר מאשוויץ לבוכנוואלד שביחס לאושוויץ נדמת לו כמקום מצוין, "אפילו ברז מים חופשי יש שם, ולעיתים מפתיעים אותך עם המרק כבר בבוקר", אולם גם בבוכנוואלד, הוא לא נשאר זמן רב, משם הוא מועבר לצאיץ, בתחילה מנסה גיורקה, להוכיח לגרמנים, שהוא עובד חרוץ, ואסיר טוב, " בוא נראה להם מה כוחם של אנשי פשט" (ע"מ 106)
אולם לאט לאט, הוא נכנע בצאיץ לרעב, לקור, ולכינים המכסים אותו, הוא נשבר
פיזית ונפשית, מזניח את עצמו ואפילו מאבד את הרצון לחיות.

בסופו של דבר, מוחזר גיורקה לבוכנוואלד, זוכה לטיפול מסור של אח פולני, ורופא מהמחנה, ומצליח לשרוד את הזוועות.
כשהוא חוזר לבודפשט כעבור כשנה, מגלה גיורקה שהסובבים אותו מתייחסים אליו באדישות: השכנים הנוצרים עדין מפקפקים בסיפורים על תאי הגזים, ואילו היהודים שנצלו מהגרוש, אומרים לא שהם סבלו כאן לא פחות, ושינסה לשכוח את מה שעבר עליו ולפתוח בחיים חדשים. גיורקה ההמום, לא מבין איך אפשר לשים הכל בצד ולשכוח? ( ע"מ 191)
קודם כל, כך אמר, אתה צריך לשכוח את הזוועות. למה? שאלתי אותו, מופתע עוד יותר. כדי שתוכל, ענה לי, לחיות. והדוד פלישמן הניד בראשו בהסכמה, והוסיף: לחיות בחופש. ועכשיו הזקן הינהן בראשו והוסיף: עם מעמסה כזאת אנחנו לא יכולים, להתחיל חיים חדשים, ובזה הוא צדק, לא יכולתי להכחיש, אבל לא בדיוק הבנתי, איך הם יכולים לדרוש משהו שהוא בלתי אפשרי.

כשהוא יוצא מביתו של הדוד לרחוב, זוהי כבר שעת הדימדומים, זו היתה השעה המיוחדת ההיא במחנות, שבין העבודה לשעת ארוחת הערב, השעה שגיורקה אהב יותר מכל, ובבת אחת הוא נתקף געגועים, הכל קם לתחיה מחדש, כי אפילו שם בין
הארובות, היה לעיתים בין היסורים הרבים, משהו שדומה לאושר,

סיימתי את הספר הנפלא הזה אתמול, ועדין אני לא מצליח לעזוב אותו, זהו ספר מיוחד, שמטלטל ומרגש, ומכניס אותך לתוך הסיפור, כאילו זה אתה עצמך נמצא שם בתוך העלילה הנוראה הזאת, זהו ספר שמתחיל בתמימותו של נער, וממשיך בפיקחון גדול בסופו, ספר שכל יהודי, וכל חובב ספרים באשר הוא, חייב לקרוא, מומלץ, מומלץ, מומלץ.
ולמי שמתעצל או לא אוהב לקרוא, ישנו גם הסרט, "ללא גורל" המבוסס על הספר, וגם הוא מומלץ מאוד!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל laniavi אלא אם צויין אחרת