00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אופנוען בדרכים

הזמנת האופנוען ל...

הופעות,חוגי בית,שירי האופנוען בדרכים ושירים שכולם אוהבים 0543055033

שדרות 31/8/2007 שוב רכיבה אל תוך העיר עם עשרות כלי רכב לעשות קניות לעודד ולתמוך

 

"בוקר טוב " ברך אותי החבר שלי בחיוך מאושר של אופנוע שרק אתמול עבר מניקור, פדיקור, החלפת שמנים וטיפול לקראת  נסיעה נוספת אל כוך העצב השדרתי. "שוב פעם שדרות"? שאל אותי האופנוע. "כן", עניתי לו, "אנחנו נמשיך להגיע לשדרות ,ובכלל נוסיף לרכב בדרכים, עד שנשיג את מטרותינו ואני אומר לך שמהיום אתה לא סתם עוד אופנוע, אלא אתה אופנוע חברתי ובתואר הזה זכית בזכות ההתרוצצות בדרכים ועקב כך שהבאת אותי אל כל המקומות בהם זקוקים לנו". האופנוע הזדקף בגאווה והחל שועט דרומה במזג אוויר חם ולוהט. אנחנו רוכבים להתחבר אל חברינו מהשיירה שאמורה להיכנס לשדרות לעשות קניות ולעורר את המסחר בעיר העגומה הזאת.

 

תוך כדי הרכיבה אני מהרהר בשי ממוסך האופנועים "מיראז`" בנתניה שטיפל באופנוע במסירות והכין אותו לנסיעות הארוכות ברחבי הארץ. נזכר איך שי ניגש לארון המוצרים שלו ושלף זוג מגיניי ברכיים אותם חבש אותם לרגליי, "זו המתנה שלי לך ל"מסע". שמור על עצמך".  תחושת הנאה מהולה בהכרת תודה פשטה באברי גופי , ירכי נצמדו לאופנוע ונדמה היה לי שהוא שועט בקלילות יתר בזכות הנגיעות של שי. כל הדרך מכוניות ונהגים סימנו לי בתנועות מפרגנות ואחרי הרבה אגודלים הגענו ליד מרדכי שם  התאספו עשרות מכוניות עם שלטים, דגלים ואידיאלים. אנשים מלח הארץ,  חבריי לדרך שבאו לעזור לתמוך ולעודד. עצרתי וחילקתי את הסטיקרים, סיפרתי לחבריי שכשכתבתי באתר ש"אני רוכב על האופנוע שלי , גיטרה על הגב ,מחברת שירים ואידיאלים ,פוגש את העם המדהים שלנו,נוגע בפצעים לא בשביל להכאיב אלא כדי לעצור את הדימום הלאומי" - לא תיארתי לעצמי שמלכי תכתוב "משפט חזק ששווה סטיקר מעניין מי ירים את הכפפה ויהפוך אותו לסטיקר"; לא חלמתי שג`וש יכתוב "הרמתי" וישלח סקיצת סטיקר. התוצאה הסופית הייתה שבן זאב הביא ארגז סטיקרים מוכן מבית הדפוס, מושא רצונם של אנשים טובים אלה שרוצים בהצלחת ה"מסע".

את הסטיקרים חילקתי לידידיי בחניון יד מרדכי, כש"שועל המדבר" שאול כהן התקשר אליי "איפה אתה ? אני מחכה לך עם אחי והאופנועים בכניסה לשדרות באנו לרכב איתך". "תוך דקה אצלך" אמרתי לו. זינקתי על האופנוע, לחשתי לו "אנחנו לא לבד" ודהרתי לשדרות, שם נפגשתי עם שאול ואלי כהן "שועלי המדבר", איתם רכבתי כבר בפעם הקודמת. אלינו הצטרף אבי זנו "שועל מדבר" נוסף וכך ארבעה אופנוענים ביחד עם חברינו שהגיעו ברכבים מכל הארץ, נכנסנו לשדרות העצב הבלתי פוסק.

 

העיר מוכרת לי והאופנוע מפזם פזמון מנועי ישן, מימיני ומשמאלי מנגנים המנועים של חבריי לדרך. אנו חוצים את העיר באיטיות, עושים שלום ועונים לברכות התושבים שצועקים "כל הכבוד"," ברוכים הבאים", "טוב שבאתם". אנחנו מחנים את האופנועים במרכז המסחרי הישן. אני מכיר כבר את הנרקומנים, אליהם הצטרפו הזויים נוספים, מוכרת קמעות ותמונות של רבנים קדושים הגיעה במיוחד מנהרייה, החברה מ"אנוש" (אגודה לנפגעי נפש) מבקשים שנבוא לבקר במועדון שלהם, אנשים מתערבבים איתנו- לחיצות ידיים, טפיחות שכם,שיחות עידוד... אני כבר יודע שאנשי שדרות  הנורמטיביים עסוקים בטרדות היום יום, מאוחר יותר אבקר אותם בשכונות ובבתיהם, יש אנשים שכבר מכירים אותי ומדביקים לי תארים מחמיאים.

 אבי פרחן מגיע, הודעתי לו שאהיה בעיר ונדברנו להיפגש. אבי פרחן מתעקש שה"מכובדים" שהגיעו לעיר חייבים להכיר את האופנוען בדרכים. אמרתי לשאול שהצטרף אלינו שאת הכוח שלי אני שואב מהעם ולא מהקודקודים שקצת מנותקים מצרכיו, אולם ידעתי שאבי ושאול צודקים- עליי להכיר, ללמוד, ללחוץ ידיים ולהבין את הזירה. ברור לי שאם אני רוצה להצליח לשנות את כללי המשחק, עליי ללמוד את החוקים, להכיר את השחקנים ולאמוד את המגרש על מהמורותיו,כל זאת טרם כניסתי למערכה.

נכנסנו לשטח סטרילי, אנשי הביטחון התהדקו סביבי...

כשלחצתי את ידו של השר דיכטר חשבתי על לחץ התושבים. תוך כדי השיחה עם חבר הכנסת שי חרמש הרהרתי במסכנים וההזויים שרובצים בחוץ, הרי הוא היה חייב לעבור דרכם כדי להגיע לבניין בו נפגשנו.

לחיצת יד עם ראש עיריית רעננה ועם אשת יחסי הציבור של עירו, דיכטר מוקף יועציי תקשורת ותדמית, לכל אחד מנגנון משומן סביבו שמתכנן מהלכים תקשורתיים ותדמיתיים. אני חושב מה עם תדמיתה של המדינה? הכול כבר כל כך טוב בארץ, שכל כך הרבה כסף, זמן, יועצים, שיחות מבוזבזים על איך ליצור ספין תקשורתי בשביל להאדיר אגו כזה או אחר, וכל  כך קצת  זמן בלהתעסק בדברים האמיתיים הבוערים אשר חייבים טיפול מהיר, החלטי וחכם. חבר מועצת העיר מיכאל אמסלם אומר לי בפנים עגומות שלדעתו אפילו יותר גרוע מהקאסאמים היא השחיתות בעיר... בכל פעם שאני שואל מישהו "איפה ראש העיר?"  אני נתקל בחיוך ציני ובהרמת יד המסמנת כאילו....עזוב.  האם יש משהו שפספסתי או "שזר לא יבין זאת".

 

חזרתי לרחוב אל חבריי ותחושת המועקה שבתוכי התערבבה בשיחות עם האנשים ואנחנו ממשיכים לסיור בשכונות ולביתו של אבי פרחן, שם התכבדנו במים צוננים, תה מתובלן שנמזג מהבראד כמיטב המסורת. תוך כדי טעימת העוגות והלגימות מהתה המשובח התפתחה סביב השולחן שיחה אידיאולוגית. ניצלתי את האתנחתא להרהורי דרך ו"מסע", כשברור היה לי שבעיות המדינה לא יפתרו בשיחות סלון ולא בדיבורים, אבל  אולי בזכות חבריי אלה וכל המצטרפים, רק ביחד בצורה מאוחדת אנחנו  נהיה כוח שיכול לשנות, להוביל, להחליט וליישם!!!

אני יודע שבעת מלחמה או משבר העם הזה  מתחבר ומוכיח כוח, אחדות ונחישות, אבל אני מנסה להאיר את הדרך בזרקור ובתמרור אזהרה ואומר "למה לחכות רק לזמן מלחמה?" בואו נהייה חכמים ונמנע את המשבר הבא. ואם אתם לא שמים לב אנחנו כבר במשבר ענק...יותר מסוכן ויותר הרסני...מכיוון שהוא מחלחל בחברה הישראלית הרדומה והמתדרדרת ...לכן העם המנומנם אינו מגיב....כן, הרדימו אותנו, סיממו אותנו בריצה אחריי טרדות היום יום, ובסביאה תקשורתית מחליאה שמרדימה את האינטליגנציה.   מלבד כל אותם עניינים שציינתי בפניכם בכרוניקות ושבגינם יצאתי לדרכים, אני כאן בשדרות כבר מספר פעמים ומסקנותיי עגומות. אנחנו חייבים להשיב לעצמנו את כוח ההרתעה שאבד ברפיסות  מנהיגותית חסרת דרך, אחרת יהיה כל כך מאוחר, שאפילו עוצמתנו, נחישותנו והתלכדותנו כעם בזמן משבר, לא תעמוד לנו ואנו נובס בגלל האימפוטנציה החברתית הרובצת לפיתחנו. 

 

יצאנו לסיבוב פרידה אחרון מהעיר העצובה. במרכז המסחרי התגודדות תקשורתית- כולם מנהלים ספינים ומנסים לגנוב זמן מסך, התקשורת מזינה את עצמה ברבדים שטחיים של מסרים שממחזרים את עצמם.

אני לוחץ את ידו של גדי סוקניק, מספר לו בקצרה על ה"מסע". גדי אופנוען, אולי יצטרף ל"מסע" בהזדמנות. המפיק שלו מבקש פרטים ורוצה לשאול שאלות, אני מסביר לו שאני מעדיף שיכנס לאתר שלי, שם יש את כל התשובות ושם מעשיי מדברים בעד עצמם- זקורים וזועקים את עלבון הארץ הזאת.

 

נפרדתי משאול אלי ואבי חבריי האופנוענים ומאבי פרחן המקסים, מסרתי לגדי סוקניק את הספרון שאני עומד להוציא ובתוכו את השיר "תקופה שכזאת", עליתי על האופנוע שלי ותוך כדי הרכיבה לכיוון המרכז נזכרתי את שרשמתי באחד מביקוריי הקודמים. שום דבר לא השתנה מאז, אפילו אולי החמירה הנצחת האיוולות וקיבוע המצב הקיים, כאילו מובן מאליו וטבעי שיורדים קאסאמים על שדרות...

 הלו, תתעוררו!!!

ואני מסיים בדיוק כפי שסיימתי את אחת מכרוניקות  שדרות הקודמות, מכיוון שלצערי שום דבר לא השתנה והמצב אפילו מחמיר, וזה עצוב כל כך דווקא בגלל שזה עדיין מתאים

 

 

יוצא מכוך העצב  השדרתי אל הנורמאליות הבלתי שפויה של מרכז הארץ,

שם קאסאמים נופלים, וכאן נהגים מקללים,

שם אישה נהרגת  מטיל, וכאן הכול כרגיל

שם  הרבה דברים חייבים להיעשות

מכאן לא רואים בכלל את שדרות

רוכב על האופנוע שלי פוגש את העם שלי ,מביט בהם והם רואים אותי,

חושב לעצמי "מי כאן הדפוק האמיתי" ?

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

22 תגובות

קוד חופשי

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מגן המקורי אלא אם צויין אחרת