00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי ניקוד

הפעם הראשונה שלי - מירי פלד

מירי פלד,בת 29, עורכת וסטודנטית לתואר שני בספרות וכתיבה
 

הפעם הראשונה ש...

 

ידעתי ספר בעל-פה

הספר היה גברת אחת מרחוב בצלאל של יהורם טהר-לב. החוויה היתה כה מכוננת, עד שבבגרותי הנחתי כדבר מובן מאליו שכל ילד שאני מכירה צריך לעבור אותה גם הוא. כמובן – טעיתי. היחידה שהסכימה ללמוד בעל-פה את הסיפור הזה היתה גלי, ילדה מקסימה וחכמה שהייתי המטפלת שלה כשהייתה בת שלוש. כששאלתי אותה אלו שמות של פרחים היא מכירה, והרעיון הראשון שעלה בדעתה היה "גלדיולה" – ידעתי שמשימתי החינוכית הוכתרה בהצלחה מסחררת.

 

הכריחו אותי לקרוא ספר

יום אחד, כחודשיים לאחר תחילת כיתה א`, גילה אבי הנדהם שבתו, שכבר חודשיים יודעת לקרוא, עדיין אינה מחסלת רומאנים עבי כרס. הוא הושיב אותי ליד השולחן, הניח מולי את אורה הכפולה ואמר, "תקראי את זה, אחר כך תעשי מה שאת רוצה." אכן שיטה חינוכית נוקשה מעט, אך אבי צדק: אחר כך באמת עשיתי מה שרציתי, כלומר לקרוא את כל ספרי אריך קסטנר, ואז את כל שאר הספרים של אחי הגדול, עד ש...

 

נפלה עלי משימת קריאה בלתי אפשרית

אני עדיין בכיתה א`. אמי פתחה לי איזו תוכנית חיסכון לילדים (איפה היא באמת? נדמה לי ששברתי אותה פעם כדי לשלם שכר דירה, או משהו חסר מעוף שכזה). רצה הגורל והייתי הילדה המאה, או האלף, שפתחו לה חשבון בסניף, ובתמורה זכיתי בחוויה חינוכית מבעיתה במיוחד: חמישה ספרים עבים, צפופים ובלתי-מנוקדים. ביניהם היו שני הכרכים של נילס הולגרסון המקורי, בלי ציורים! הייתי ילדה טובה וצייתנית, וכך פחות-או-יותר הגיעו חיי החברה שלי באותה השנה אל קצם הטראגי.

 

הייתי מעורבת בהונאה שקשורה לספרים

על המכשול האחרון כנראה התגברתי בכך שהבנתי שגם קריאה יכולה להיות משהו חברתי. ובאמת היתה לי חברה שאהבה גם היא לקרוא ספרים. בנוסף לאהבתה לספרים היא גם אהבה לגנוב כל מיני דברים, לכופף מערכות ובאופן כללי לעשות כל מה שאסור. למזלי, הפשע החמור ביותר שזכור לי שהייתי מעורבת בו אישית, היתה מערכת סבוכה של החבאת ספרים בספרייה העירונית, במטרה להבטיח שאף אחד מהספרים שאנחנו רוצות לקרוא אי-פעם, לא יהיה מושאל על ידי מישהו אחר כשנרצה אותו.

 

קריאת ספר העמידה אותי בסכנה

ישבתי לתומי במטבח וקראתי את הרפתקאות תום סוייר, כשפתאום נכנס אבי בסערה מלווה בצעקות. במהרה התגלו לי העובדות המביכות הבאות: אפי היה צמוד לספר, ואת המטבח מילא עשן שחור שיצא כנראה מהסיר. העשן היה כה סמיך עד שהוא העיר את אבי משנתו בחדר השינה, שהיה ממוקם הרחק הרחק משם.  

 

החלפתי ספר שקיבלתי במתנה

אני לא יודעת מה עלה בגורלכם בתקופת הבנות-בני-מצווה. אצלנו הבנים קיבלו צ`קים שמנים וספרים על יהדות. הבנות קיבלו תכשיטים וספרים על המחזור החודשי. את הספר מלפפונים חמוצים עם שוקולדה החלטתי להשאיר אצלי, כי כל הבנות שהיתה להן בת-מצווה לפני סיפרו לי שהוא נורא מצחיק. היה ספר נוסף שנראה לי שימושי, שכן הוא לימד אותי איך להיות יפהפייה מהממת באמצעים פשוטים כגון הליכה לישון כל לילה עם כפפות מרוחות בווזלין מבפנים, או בילוי אחר הצהריים בכפיפות בטן כשפנייך מרוחות באבוקדו. את כל כתבי רחל שמרתי למקרה שהאבוקדו לא יעזור. אבל איילת מקבלת – זה היה הגבול. מימי לא החלפתי מתנה, וזה נראה לי מאוד לא יפה. כך מצאו עצמם שני העותקים של איילת מקבלת עטופים בחולצה, מוברחים אל חנות הספרים, ומוחלפים יחד (אתם מבינים מה היה ערכם הכספי) ב-הסיפור שאינו נגמר.

 

קיבלתי ציון על סיפור שכתבתי

היו אלה ימי התואר הראשון העליזים, והשתתפתי בקורס מבוא לפילוסופיה סינית. הקורס היה מרתק ביותר, אך לא הקנה כל ידיעה שהיא לגבי מה הפילוסופים הסינים בעצם אמרו. כשהגיע הרגע להגיש את העבודה המסכמת מצבי היה רע מאוד. ידיעותיי על סין הסתכמו באכילת אגרול מפעם לפעם. בעצת ידיד החלטתי שהיות וממילא הציון אפס הוא עתידי הנראה לעין, אולי באמת כדאי להגיש "אגרול". מיד פתחתי קובץ בשם זה, הסורק החדש סיפק תמונה של אוכל סיני לשער, ואל העמודים הפנימיים הועתק סיפור שכתבתי כמה ימים קודם לכן, מתובל בכמה אמרות של קונפוציוס ושירים סיניים שנראו לי מתאימים.

 

היתה לי חוויה מיסטית שקשורה בכתיבה

עברתי ליד בניין שגרתי בו בעבר, והחלטתי להציץ בתיבות הדואר ולראות אם נשאר שם מישהו שאני מכירה. על תיבת הדואר שהיתה פעם שלי היו כתובים שני שמות נדירים מאוד. השם הפרטי היה שמה של גיבורת סיפור שכתבתי באותם הימים. שם המשפחה היה שם משפחתם של גיבורי הסיפור הקודם...

 

מישהו שאני בכלל לא מכירה קרא סיפור שלי והוא מצא חן בעיניו

זה קרה לא מזמן, בסביבות פסח האחרון. הקורא היה יהושע ילין מרשומת "הפעם הראשונה" הקודמת.

 

ספר שהייתי רוצה לקרוא שוב בפעם הראשונה

אוי, זאת שאלה קשה. ספרים שאני אוהבת באמת, אני מניחה שרק ישתפרו בקריאה שנייה. אבל יש ספרים שהילכו עלי קסם שאני לא יודעת אם יוכל לחזור על עצמו – ספר כזה הוא הרוח בערבי הנחל. יש גם ספרים – כמו אהבה בימי כולרה – שקראתי בגיל מוקדם מדי. בקטגוריית ה"לפני ואחרי", כלומר הספרים ש"שינו את חיי", אני רוצה לציין את זיכרון דברים. אבל אם לבחור אחד, נדמה לי שזה יהיה אלה תולדות (שכל כך אהבתי, שהחלטתי מיד שזה ספרה האחרון של מורנטה שאקרא בחיי – לא להרוס את החוויה). הספר הזה מייצג בעיני אב טיפוס של ספרים רבים שמצליחים לשכנע באחת האמירות המנחמות ביותר של הספרות: החיים לפעמים מסריחים, אבל עדיין שווה לחיות אותם. בעיקר אם יודעים לספר את זה כמו שצריך.  

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל בלי ניקוד אלא אם צויין אחרת