00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הזאת קדחת?

 היא נכנסת לחדרי וסוגרת את הדלת , זאת שבדרך כלל פתוחה, ואני מבינה ממבטה, שיש לה משהו לספר רק לאוזניי.

בלי ללכת סחור סחור היא אומרת/שואלת , ״את קדחת צהובה?״ . אני חושבת שאם הייתה שואלת אותי את השאלה לפני שנה , הייתי
 מחסירה פעימה ומרגישה שמשהו ממש לא נעים קרה לי. בעבר האנונימיות שלי הייתה מאד חשובה לי. היום כבר פרצתי את מחסום החשש. 
איך שהוא קדחת כבר אינה ממש אני .
והכתיבה בבלוג נראית לי כבר לא רלוונטית לעכשו שלי. 
את יודעת, היא אומרת , ממש לא תארתי אותך כך. לא שאלתי למה התכוונה. היא לעומת זאת בדיוק כמו שדמיינתי.
אני נכנסת לבלוג וקוראת חלק מרשומותי , מנסה לבחון אותן בעיניים אחרות מאילו שראיתי אותן בשעת כתיבתן. חלקן, גם במרחק הזמן, נראות לי לא רעות , אפילו הייתי מעיזה לחשוב, די שוות.
הייתי פה אני. בלי כחל וסרק בלי נסיון להתייפייף . ואני תוהה למה אמרה את שאמרה? 
לא הייתי מדמיינת אותך באתיופיה, היא מסבירה ולא מוסיפה?
ואיך נראות נשים שנוסעות לעבוד באתיופיה?
לדף הרשומה

מחשבות בשוליים

לפעמים יש דברים שמזכירים לי .

כמו למשל הודעה על רשומה של " רק עוד רגע"  שהוא היחיד משום מה, שאני מקבלת עידכונים על רשומותיו וכיון שהוא רב פנים עם קווים סיכזופרניים הוא  מעדכן את "רק עוד רגע" בתדירות נמוכה.

או

עופר D חביב הבלוגיה שמתקשר לאחל לי שנה טובה .

או

סתם חברים מפה שעברנו לשלב החברות בפייסבוק ואנחנו כבר מכירים את הפנים שמאחורי הבלוג.

וכשאני חוזרת לפה כמו היום, אני מדפדפת קצת להתעדכן מה קורה אצל המתמידים ומרגיש מיד כמו בבית .

בשנים שחייתי בחו"ל, שנים טרם עידן האינטרנט, כשעיתון מעריב (או היה זה ידיעות?) בנייר דק היה מתגלגל לידיי פעם במספר חודשים, הייתי , מדי קייץ, תוהה מחדש איך זה שמספר דקות לאחר הנחיתה הכל היה נדמה כאילו שום דבר לא השתנה.

הייתי חוזרת אל נס קפה עילית (בימים שעדיין לא היה קפה מגורען, והקוטג' (כשעדיין היו שלושה סוגי גבינות , צהובה, לבנה וקוטג') והלחם השחור (כשהיה רק שחור ולבן)  ומרגישה שחזרתי לבית המוכר והמיוזע (בטרם היו מזגנים)

כך בדיוק הרגשתי היום .

ורציתי רק לומר שתמיד נעים לחזור הביתה.

שאני קצת אחרת , אבל רק למראית עין .

ושיש פה להרבה מאד כותבים, פינה מיוחדת בלב.

אז להתראות עד לפעם הבאה.

ושנה טובה גם.

לדף הרשומה

חמישים גוונים של אפור

הספר האירוטי "חמישים גוונים של אפור" הפך לרומן למבוגרים שמכר בזמן הקצר ביותר מיליון עותקים בבריטניה - תוך 11 שבועות. הספר, שכתבה אי.אל.ג'יימס, החל כסדרת סיפורים שפרסמה באתר לכותבים חובבים. בכך לקח ספרה של ג'יימס את התואר מספרו של דן בראון "צופן דה וינצ'י", שהגיע למיליון עותקים ב36- שבועות. בימים אלה מודפסת בבריטניה המהדורה ה17- של הספר, וגם המכירות הדיגיטליות מאמירות: אמאזון הודיעה שג'יימס היא הסופרת הראשונה שמכרה יותר ממיליון ספרים דיגיטליים. ספרה של ג'יימס הוא חלק מטרילוגיה שכתבה, שבה נכללים גם "חמישים גוונים של קדרות" ו"חמישים גוונים של גאולה.

היה ברור שגם אני הוריד אותו לקינדל , והלילה במקום עם הימלר הלכתי לישון איתו. עדיין אין דעה מגובשת.

חושבת שבפולין הוא יהיה בן לוויה ראוי.

בכלל התרגלתי לקרא ספרים אלקטרוניים. אני עוד נהנית כמובן , מספרי הנייר ובעקר הרבה יותר קל לי לחזור אליהם כשאני זקוקה לצטט או רוצה להיזכר , אבל הספרים האלקטרוניים בהחלט הפכו לדרך הקריאה המועדפת עלי, יש בהם המון יתרונות, זמינות רכישת הספרים, הם נמצאים איתי בכל מקום, הם לא תופסים מקום רב כל כך, ויערות הגשם כמובן.

אני אומרת לע. שאני מבטיחה לנסות להיות החברה המושלמת, מפרגנת, מכילה, לא שופטת, ויודעת מתי איני נחוצה (שזה אולי הקטע הקשה ). כי באמת בגילי הקשיש צריך ללמוד לא לראות באהובים שלנו רכוש וכשאוהבים באמת  צריכים לדעת לפרגן ולא לראות את העולם רק דרך העיניים שלנו. אני לומדת את זה יום יום עם ילדיי , משום מה שם הרבה יותר קל לי לשחרר.

אני לומדת להיות טובה יותר, בכל המובנים, משימה לא קלה , אבל הכרחית, ויש מעידות רבות בדרך., המזג הג'ינג'י שלי משתלט עלי לא אחת, אבל לפחות לא יוכלו לומר נגדי  שלא ניסיתי באמת ובתמים

מקווה שלא הגזמתי עם שתי רשומות ברצף.

לדף הרשומה

ברוח אופטימית

 אנשים מתים.

אני לא מתה, נדמה לי , הבוקר התעוררתי כרגיל.

אבל אל חשש, גם אני אמות במקרה הטוב( או הרע) עוד 20 שנה או 25.

אני מתכננת שיפוץ בביתי המתפורר, חושבת לעצמי , "למה לטרוח ממילא עוד 20 שנה אני לא פה"

נזכרתי שאחת הנשים הראשונות שהכרתי בבלוגיה הייתה אישה שתעדה את בניית הבית שלה, עקבתי אחריה בעניין, זמן לא רב אחרי שסיימה את בניית הבית היא חלתה, זמן לא רב אחר כך, מתה. הנה ההוכחה שבגילי לא כדאי לשפץ (גם לא את הפרצוף, או אולי את הפרצוף דווקא כן).

אתמול עברתי ליד ביתו של י. ונזכרתי שהוא מת, ואת האובססיה שלו ביחס אלי, ואיך הייתי רעה אליו וחסרת סובלנות, זה עשה לי רע, לחשוב על עצמי רעה, הייתי צריכה להתייחס אליו בחמלה.

אתמול היה לי ויכוח עם הבוס (כרגיל) הוא הזכיר את ד. רופאה שעבדנו עמה והייתה ידועה כאישה נוקשה (עד רעה) שנפטרה די בייסורים סמוך לפרישתה. ואני אמרתי לו "אתה רואה , היא ההוכחה שאנחנו צריכים להשתדל להיות טובים , הנה הדבר היחיד שאנחנו מצליחים לחשוב עליו בהקשר שלה, זה שהיא הייתה רעה ". המוות שלה חדד אצלי את המחשבה שאני צריכה להתעקש להיות טובה, לא לוותר,  להעמיד תמיד את צרכי המטופל במרכז, ואם יש צורך, להיאבק מול המערכת עבורו. את זה אני אומרת לרופאים שלי בוקר בוקר, אנחנו צריכים להיות אמפתיים, רחמנים בני רחמנים ולא לשפוט , וזה לא קל,  יש מטופלים ומשפחות שלא קל להתמודד איתם.

המחשבות על הסופיות שלי הפכו למחשבות טורדניות.

ולא שיש לי סיבות  נראות לעין, אני בריאה (לפחות אני מניחה , כי אני מתרחקת מרופאים) מלאה באנרגיות .

השבוע אני נוסעת לפולין , מסע בעקבות זיכרון השואה וכהכנה אני בחודש של קריאה על המלחמה ההיא.

ביוגרפיה של הימלר

עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי (ורק הגעתי לשנת 1934 ונראה לי שאל כיבוש פולין והמלחמה לא אגיע עד לנסיעה)

וספר מרגש של אביהו רונן "נידונה לחיים" על אימו חיה קלינגר ששרדה את המלחמה  ובאפריל 1958 ערב יום השנה למרד הגטאות שלחה יד בנפשה.

ואתם השלום לכם? מה קורה? מה חדש?  מזמן לא נפגשנו.

 

לדף הרשומה

מורה משפיע על הנצח

יום הולדתי השנה עבר עלי בתחושה קשה של הזמן החולף בלי רחם. מפגש הבנות המסורתי במסעדה צרפתית אנינה, גרם לי להסתכל על חברותיי ולראות את ההתבגרות של פניהן וגופן . אחרי חודשים של שלווה נעימה חזר אי השקט לשכון בנפשי הסוערת. שוב מצאתי את עצמי כועסת בעבודה על שהדברים אינם נעשים בקפדנות שבה אני רוצה שיעשו, שוב כעסתי על האדישות והעדר ההתלהבות והרצון לחדשנות ועשיה, שקיים בארגוני.

בין מתנות יום ההולדת קבלתי ספר מופלא  בשם "עוברת אורח בדממה " המספר את סיפורה של אומנית צרפתייה, פאביאן ורדיה, שבגיל עשרים בתנאים קשים במיוחד היא מבלה עשר שנים בסין בניסיון ללמוד את האומנויות העתיקות הסיניות.

הספר שאב אותי לתוכו בעוצמה ועורר בי רגשות עזים. אמנם הוא עסק בתהליך החניכה של אומנית , אבל אי אפשר היה שלא ללמוד ממנו על תהליך החניכה הנכון שלנו כבני אדם. ופתאום אל מול הנצחיות של העשייה האומנותית ושל הידע העובר מדור לדור בשרשרת אין סופית נראה משבר יום ההולדת שלי שולי.

"כל עוד פרץ הנעורים לא נכנע...

את הילדות שלנו אנחנו מקבלים על עצמנו בהכנעה; את הנעורים אנחנו קובעים. ידעתי מה אני רוצה: לצייר, ולפני הכל ללמוד לצייר ולרכוש מיומנות באמנות הציור. כך מצאתי את עצמי בסין. איש איש סבור שחייו שלו הם יחידים ומיוחדים, ובכל זאת...

אני משווה את חייו של האדם ליופיו המדהים של צמח בונזאי, שגדל במכל קטן ונותר ננסי, או לזה של עץ אורן שבע ימים על צוק סלע סחוף רוחות בשפת הים, שפגעי מזג האוויר הטביעו בו את תוויהם. הוא נראה בעינינו יפה בערוב ימיו, אך מה היה עליו להקריב, כדי לצמוח כך?

אם גורלו היה יחיד ומיוחד, הרי זה דווקא משום שהחל בשחר ילדותו התנסה בסופות, היטלטל ברוח, ידע תלאות מזג אוויר מכל מין וסוג. אחרי שנעקר משורש, הועתק מסביבה אחת לאחרת, סבל קשיי הסתגלות שונים ומשונים, אין הוא חש עוד בנוח לא במקום זה ולא באחר... או אז הוא מחפש ודאי ללא ליאות את האחדות הראשונית שאבדה.

אין כל טעם בחיסול חשבונות עם קרובי המשפחה שלנו, עם חברינו, עם הממסד, עם התקופה; הם עצמם נעשו כמות שהם בתגובה לכוחות אכזריים, לרדיפות שידעו עוד משחר הימים.

החיים הם רצף תופעות בעצם התגלמותן, השתנות בלתי פוסקת של אלימות נוראה.

מה שאני מקווה להעלות כאן על הכתב הוא סיפורו של ציור, של הדרך שעשיתי כדי להגיע אל מה שאני יוצרת היום, גם אם אני נאלצת, על כורחי, לחשוף בעקיפין אירועים מחיי הפרטיים. משום שהייתי רוצה לתאר את תנאי החיים בסין ובה בעת להראות כי באותו עולם כלוא וקפקאי עדיין ישנם שרידים מרגשים של תרבות נפלאה"

ליום ההולדת כתב לי בני ברכה מרגשת בסופה הוא כתב "שיהיה לך רק טוב , שתתפתחי ותשתפרי בכל עיסוקייך ותמצאי  משהו חדש ללמוד" זאת בעצם ברכה נהדרת לאישה בגילי ועוד יותר נהדר לקבל אותה מהבן שלך.

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
המוסיקה שלי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קדחת צהובה אלא אם צויין אחרת