00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שוקולד!

17/02/2013

השבוע הוא שבוע השוקולד. לא יודע למה דווקא השבוע, אולי היום נולד הממציא או התגלו פולי הקקאו, אבל אם כבר שוקולד, אז זו הזדמנות לספר כאן בבלוג על התחביב החדש שלי - פרלינים. 

אני ידוע בחבר`ה בתור אחד שאוהב להכין עוגות ועוגיות. אוקיי, אוקיי, גם לאכול אותן, לדאבוני. בכל פעם שיש איזו ארוחת ערב או חג או סתם מארחים חברים, אני זה שאחראי על הקינוח. ליום ההולדת האחרון שלי קיבלתי במתנה תבנית סיליקון עם 15 שקעים קטנים בצורת לבבות, אותה חשבה הנותנת בטעות לתבנית מיני-מאפינס. לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה, התמהמהתי והתמהמהתי, ואז הגיע הפרק ההוא ב"מאסטר שף" בו הכינו את כדור האטלס משוקולד, ושם ראיתי איך המתמודדים מתעסקים עם שוקולד, ממיסים אותו, שופכים אותו, מחזירים לכלי, מתלכלכים... ובא לי. ממש בא לי לנסות גם. לא את כדור האטלס, חלילה, אלא פשוט... לשחק עם שוקולד.

אז קניתי המון שוקולד, חיפשתי בגוגל מה עושים ואיך, וההתחלה הייתה מביכה - מתוך 15 פרלינים בתבנית, רק 6 יצאו שלמים, השאר התרסקו בדרך החוצה. מצד שני, היו מחמאות מעודדות, אז ניסיתי שוב עם סוג אחר של מילוי, והפעם כבר יצאו לי 13 מתוך 15, ובפעמים הבאות אפילו הצלחתי להוציא 15 מתוך 15. יש! פיצחתי את זה!

סיפרתי להורים שלי על התחביב החדש. רמזתי בעדינות של היפופוטם אפילפטי שיש לי רק תבנית סיליקון בצורת לבבות, אבל שמעתי שעדיף להשתמש בתבניות מחומר אחר שנקרא פוליקרבונט, ומאוד-מאוד (קריצה! קריצה!) אשמח לקבל ביום ההולדת או בחג הקרוב תבנית כזאת (כחכוח! קריצה! התקף אסטמה!). אחרי שבועיים, לכבוד הבחירות לכנסת, קיבלתי מהם שקית - לא, שק!!! - עם שלוש תבניות פוליקרבונט (ועוד אחת בצורת עלים לקישוט עוגות), שניים וחצי קילו שוקולד וכל מיני מריות כלים ייעודיים לשוקולד. בקיצור, שרפו עלי חלק נכבד מהפנסיה שלהם, המשוגעים. אבל לא התלוננתי - אלא הלכתי והכנתי פרלינים.

ראוי לציין שתוצאת לוואי של התחביב החדש שלי היא שזה מאוד מרגיע אותי. ההתעסקות, הטמפרור, המילוי... פחות האכילה עצמה. כבר קרה לא פעם שהייתי עצבני, נכנסתי למטבח בסערה וטרקתי את הדלת, ואחרי שעה יצאתי עם ערימת פרלינים, חיוך זחוח ושיר קטן בלב. ואיזה עונג זה להכין פרלינים ביחד עם יהונתן! אבל על כך אולי בפעם אחרת.

טוב, אז הבה נעבור למתכונים. תראו, בואו נזכור שאני רק מתחיל בתחום וקטונתי מללמד אחרים איך משחקים עם שוקולד. גם לא כתבתי מעולם רשומת מתכון (טוב, רק אחת, אבל היא לא נחשבת). אבל אי אפשר לכתוב פוסט על הכנת פרלינים בלי לדבר תכל`ס, אז תיכף אספר לכם איך אני עושה את זה. אם בא לכם לשחק עם שוקולד, אני ממליץ שלא להסתמך רק על מה שכתוב כאן אלא ללכת ולקרוא עוד באינטרנט (לא חסר מידע מצוין בעברית בנושא, כתוב או מצולם).

בדרכי שלי 

אני דווקא לא משתמש בשיטת הטמפרור המגניבה שראינו במאסטר שף, בה שופכים את השוקולד המומס על אבן שיש ומזיזים מצד לצד. אני משתמש בשיטה אחרת - ממיס המון שוקולד מריר במיקרו בפולסים קצרים בני כמה שניות (התחלתי עם שוקולד מריר רגיל של ורד הגליל, עברתי לשוקולד של "מומחים", אבל אני לא מרגיש הבדל גדול בטעם, בחיי). כמה שוקולד? תלוי בכמה פרלינים אני רוצה להכין. בין 300 ל-500 גרם, נניח. הו, זה גם זמן טוב לציין שאסור שאף טיפת מים תיגע בשוקולד. אוי ואבוי. מוות, שואה. הכל יילך קאקען לפח אם זה יקרה, או כך שמעתי. 

אז, כאמור, ממיס שוקולד, מערבב עד שהכל נוזלי ומגניב, בודק את הטמפרטורה עם מדחום דיגיטלי (אמורה להגיע ל-45 מעלות), ואז מוסיף עוד קצת שוקולד מוצק - מצד אחד השוקולד הנוזלי החם ממיס את המוצק, ומצד שני זה מוריד את הטמפרטורה של כל העסק. בימים קרים במיוחד אני אפילו לא מוסיף שוקולד מוצק אלא פשוט מחכה כמה דקות עד שהטמפרטורה של השוקולד תרד מעצמה. כך או כך, היא צריכה להיות בין 31 ל-32 מעלות (ולפי גרסה אחרת שקראתי בכמה מקומות, היא צריכה להיות 34 מעלות).

ברגע שהשוקולד המומס מגיע לטמפרטורה הרצויה, אני שופך אותו לתוך התבנית. מלא מלא מלא שוקולד נוזלי בתבנית! כיף לא נורמלי! דופק קצת את התבנית בשיש כדי להוציא בועות אוויר (אחרת בסוף יהיו חורים או שקעים קטנים בפרלין), ואז שופך את כל השוקולד בחזרה לקערה. מה שקורה זה שקצת שוקולד נשאר בתוך התבנית ולמעשה יוצר את החלק הראשון של הפרלין, מה שאחר כך יהיה המעטפת העליונה שלו.

ועכשיו מחכים קצת. רבע שעה, עשרים דקות, עד שהשוקולד בתבנית מתקשה. לפי מה שאני יודע רצוי בטמפרטורת החדר, אבל לפעמים אני זורק את התבנית למקרר כדי להאיץ את העניין. ברגע שהתקשה - זהו, אפשר למלא.

צו מילויים

הרפרטואר הדל שלי כולל כרגע ארבעה סוגים שונים של מילוי (שלושה סוגים שאני מכין בדרך כלל ועוד אחד שהכנתי לק` במהדורה מוגבלת ליום הנישואין שלנו). אם אני לא טועה, כל מתכון מספיק לי לכ-40-45 פרלינים. אבל קשה לדעת, כי אני שומר את המילוי במקרר וכל מיני אנשים שלא ננקוב בשמם (אלא באות אחת מתוך שמם - ק`!) גונבים וגונבים וחושבים שאני לא שם לב.

מילוי שוקולד תפוז (למי שאוהב. לא כולם אוהבים. ק` מתה על זה):
150 גרם שוקולד מריר
100 גרם שוקולד חלב
40 גרם חמאה רכה
150 מ"ל שמנת מתוקה
3 כפות פריגת תפוזים קפוא
מה עושים? שוברים את השוקולד לקוביות - אפשר להיעזר ביהונתן לשם כך - מביאים את השמנת המתוקה והחמאה לסף רתיחה, שופכים על השוקולד ומערבבים יופי-יופי. אחרי שהכל התערבב לתערובת חלקה מוספים את פריגת התפוזים ומערבבים עוד יותר יופי-יופי.

מילוי שוקולד חלב וליקר/קפה:
150 גרם שוקולד מריר
100 גרם שוקולד חלב
40 גרם חמאה רכה
150 מ"ל שמנת מתוקה
2-3 כפות של ליקר (יש לי אחד שקניתי בחוות השוקולד של גליתא. מעולה. אם אין, גם סתם 2-3 כפות אספרסו זה יופי)
מה עושים? אותו דבר כמו למעלה, רק שאת הליקר/קפה אני מוסיף כבר בשלב חימום השמנת. לא יודע אם ככה צריך או לא, העיקר שיוצא לי טעים.

מילוי שוקולד לבן וליקר שרידן (זה המילוי הראשון שהמצאתי לבד-לבד, בלי מתכון, והוא גם הכי חביב עלי ועל יהונתן):
200 גרם שוקולד לבן
40 גרם חמאה
90 גרם שמנת מתוקה
2-3 כפות ליקר שרידן (ואיזה מזל שעשיתי עכשיו גוגל, כי מסתבר שצריך לשמור אותו בקירור לאחר הפתיחה. אופס)
מה עושים? פחות או יותר אותו דבר - שמנת מתוקה וחמאה בסיר קטן, מחמם ומביא לסף רתיחה, מוסיף את הליקר (אני בטוח שאפשר גם בלי, או להחליף לליקר אחר), ושופך על השוקולד הלבן. מערבב לתערובת חלקה ומשתדל לא לחסל הכל בבת אחת באותו רגע, כי זה ממש טעים.

מילוי שוקולד לבן ותות (מהדורה מוגבלת לרגל יום הנישואין שלי ושל ק`):
150 גרם שוקולד לבן
50 גרם ריבת תות
מה עושים? ממיסים את השוקולד הלבן (השבור לקוביות, ובפולסים ממש קצרים כי אוי ואבוי אם יישרף במיקרו) - ולשוקולד המומס מוסיפים את הריבה ומערבבים יופי-יופי. יוצא מין טופי בצבע ורוד חיוור, שכאשר הוא מתקשה יכול לשמש או כמילוי רומנטי ומגניב לפרלין או כחומר בניין משובח וממש ממש טעים.

עוד מיליוני מתכונים למילויים אפשר למצוא ב"בלוגנאש" או בהמון תוצאות חיפוש אחרות בגוגל. פשוט חפשו "מילוי לפרלין" ותודו לי אחר כך. יש גם פורום שוקולד בתפוז, בו אפשר לשאול ולהתייעץ ולהשוויץ.

ממש מילוי בתורה

מעבירים את המילוי לשקית זילוף (או ששוטפים את שאריות הריבה מהמזרק של הסופגניות של פורים, מייבשים היטב ומשתמשים בו שוב ושוב עד שהוא נשבר) - וממלאים את התבנית שעכשיו יש בה שכבה דקיקה של שוקולד. זהירות לא למלא עד הסוף אלא להשאיר 2-3 מילימטר רווח, כי אחר כך נרצה "לסגור" את הפרלינים. אם תהיו נדיבים מדי במילוי, כמוני בנסיונות הראשונים, זה ידפוק את הסגירה של הפרלין. 

שוב דופקים את התבנית על השיש כדי להוציא בועות אוויר. מחכים עוד קצת. שוב, בשלב הזה אני בד"כ מקצר תהליכים ומעיף את התבנית למקרר לכמה דקות, אבל אם תשאלו אותי אכחיש. בינתיים אפשר לחמם קצת את השוקולד הנוזלי שממתין בקערה ובטח כבר הצטנן מדי - צריך להחזיר אותו לטמפרטורה של בין 31 ל-32 מעלות (או 34, תלוי את מי שואלים). יש? יופי - שוב שופכים את השוקולד המומס על התבנית, דופקים קצת על השיש, מורידים עודפים בחזרה לקערה ומחכים שיתקרר.

יחידת חילוץ והגשה

מתבניות סיליקון, כמו זו שיש לי עם ה-15 לבבות, צריך לחלץ את הפרלינים בזהירות ויש סיכוי שיישבר. מתבניות פוליקרבונט אפשר לחלץ את הפרלינים המוכנים פשוט על ידי דפיקה קלה על השיש - וכל הפרלינים משתחררים בצ`יק. תענוג.

עכשיו אפשר להגיש לאורחים ולהתעצבן מזה שהם מנשנשים את הפרלינים כמו גרעינים, ועבודה של לפחות שעה נעלמת בתוך שתי דקות. אז מה, העיקר שנהניתי מההכנה. 

ועכשיו, מה?

התכנון שלי הוא להמשיך ולגוון את סוגי המילויים. יש המון המון אפשרויות. ראיתי בפורום שוקולד מילוי בטעם צ`אי הודי, למשל, אבל אני תוהה מי יאכל את זה אצלנו. אני גם חושב לנסות להשתמש בשוקולדים אחרים למעטפת הפרלין - למשל, להכין פרלינים לבנים משוקולד לבן. גם את צבעי המילויים אני רוצה לגוון (ירוק!) ויש כל כך הרבה מושגים שרק שמעתי עליהם ואני בכלל לא מכיר - חמאת קקאו, למשל. או מכונת טמפרור... בקיצור, יש לי לאן להתקדם. 

שיהיה שבוע שוקולד טעים ויום אהבה שמח!


בתמונה: פרלין שוקולד-נענע

* אם אתם מבינים בשוקולד יותר ממני, אשמח להערות והארות על המתכונים או שיטות העבודה שתיארתי לעיל. 


לדף הרשומה

עד עשרה פריטים

בתור לקופה.
אני עומד, יהונתן יושב בעגלת הסופרמרקט.
האישה שלפנינו עדיין מוציאה דברים מהעגלה שלה ומניחה על המסוע.
אני מציץ בתורים אחרים. הכל עמוס. אין מה לעשות, נחכה.

מסתכל על המוצרים מסביבי.
בדרך כלל יש כאן חטיפים, שוקולדים, פיתויים של הרגע האחרון.
הפעם, תודה לאל, נעמדנו במקום בו אין שום דבר אכיל.

"רוצה מסיר איפור?" אני שואל את יהונתן.
"סיר איפור?" הוא מתפלא.
"מסיר, מסיר איפור. אתה צריך?", אני שואל, ומישהי מסתכלת עלי.
הוא חושב רגע, ו"לא", הוא עונה.

"רוצה כזה לשיער?", אני שואל אותו.
"מה?" הוא מתבלבל.
"קליפס כזה, קליפס לשיער", אני מלטף את קרחתי ביד אחד ואת השיער הקצר שלו ביד שניה,
והוא שוב חושב עמוקות... "לא".

"אולי סכין גילוח?", אני מתעניין, מעביר יד על פני הלחי החלקה שלו,
כאן הוא בכלל לא צריך לחשוב.
"לא".

תורנו כמעט מגיע, הגברת שלפנינו כבר מפשפשת בארנק,
אבל אני נהנה מהשיחה ומחפש דבר אחרון להציע לו.
"לק!", אני קורא באושר, "אתה רוצה לק?"
אלא שלחרדתי הוא עונה פתאום "כן".
אופס.
פתאום אני מבין כמה שיחקתי באש עד עכשיו. הרי כשהוא רוצה משהו - הוא יהפוך עולמות עד שיקבל...
אבל אני מחליט לזרום:

"סבבה!", אני אומר לו, "איזה צבע ניקח?"
הוא מסתכל על שני בקבוקוני הלק שאני מציב מולו, ורוד ואדום,
"ורוד", הוא עונה.
"בחירה מצוינת", אני אומר, "ובוא נמרח את זה כבר עכשיו! תן לי את הציפורניים שלך!"
ואני תופס לו את האצבעות ועושה כאילו אני פותח את הבקבוק, ו...
"לא! לא! לא!", הוא צוחק, "לא רוצה!"

אני מחזיר את הבקבוקון למדף. הקופאית כבר מביטה בי בחוסר סבלנות. 
"אנחנו לא ניקח את הלק", אני אומר לה, ומגיש לה כרטיס מועדון.

לדף הרשומה

המפית בארנק

ערב אחד, בסוף ספטמבר 2007, ק` ואני יצאנו לחגוג יום הולדת לחברה טובה שלה. היינו אז זוג טרי יחסית, אמנם כבר עברנו לגור יחד אבל דיבורים על חתונה היו עוד רחוקים מאיתנו, שלא לדבר על ילדים. אני זוכר במעומעם שישבנו במסעדה עם אורות אדומים ורוטב סויה, הרמנו כוסית אחרי כוסית (דיאט קולה, אבא, רק דיאט קולה...), והשיחה התגלגלה והתגלגלה עד שהגיעה לענייני חברות, זוגיות ורחמנא ליצלן - חתונה. אני כמובן ניסיתי להימנע מלהשתתף בשיחה, אבל ק` גררה אותי פנימה, נלהבת לשוחח על הנושא מבלי שאולי-בעלה-לעתיד יפגין בהכרח נכונות כלשהי...

בשלב מסוים ק` שלפה מפית מהדיספנסר הזה של המפיות הזולות (אללי, באיזו מסעדה עלובה ישבנו?!), שלפה עט מהתיק, ובשעשוע רב של מי ששתו יותר מדי דיאט קולה היא ניסחה חוזה ואני חתמתי עליו:

אני, טל אייזנמן, מתחייב להתחתן עם בת זוגתי המושלמת והיפה שמבשלת לי הכי טעים בעולם. החתונה תתקיים ב-1.10.08 באולם שזוגתי היפה תחליט עליו. נ.ב. גם אני מתחייב לרקוד כל הערב. 

בסוף הערב לקחתי את המפית הזו, קיפלתי ותחבתי אותה לארנק. בכל פעם שהחלפתי ארנק, הקפדתי להעביר בזהירות את המפית מהישן לחדש, כך שלמעשה נשאתי אותה עלי כמעט כל הזמן מאז. רק מדי פעם הוצאתי אותה, תמיד מופתע מחדש מכך שהיא עדיין איתי, פותח בעדינות את הקיפולים, קורא, מחייך ומחזיר למקום. אני בכלל לא יודע אם ק` זוכרת את המפית, את הכתוב עליה או משהו אחר מאותו ערב במסעדה עם האורות האדומים ורוטב הסויה...

את המועד הנקוב בחוזה פספסתי. לא התחתנו ב-1.10.08. אבל את הנ.ב. שלו קיימתי, ובערך-רקדתי במשך כל ערב החתונה שלנו, שהתקיימה בדיוק היום, 5.2, לפני ארבע שנים. אז לרגל יום הנישואין הרביעי שלנו, חשבתי לתת למפית הזו לנשום קצת אוויר ולראות קצת אור שמש. זהו, אפשר להחזיר אותה לארנק.

יום נישואין שמח, ק`. אני אוהב אותך.

 

לדף הרשומה

קו 142

הרבה אנשים אפורים עלו האוטובוס היום. קשישות עם מטריות רטובות, נשים עם עגלות קניות או עם שקיות, לבושות בבגדים פשוטים, ביתיים, סמרטוטיים, גברים דתיים שניסו להימנע מלהסתכל עליהן, ילד עם חצ׳קונים וכדור שלולא השעה הייתי בטוח שחוזר עכשיו מבית הספר, נערה בטרנינג דהוי שנשכה עט בזמן שחיבקה ספר לימוד ביד אחת ושילמה לנהג ביד השניה... ואני.

על רקע כל אלה בלט בחור אחד גבוה ונאה שעמד ליד הדלת האחורית כשהוא שקוע בטלפון הנייד שלו. הוא לא היה לבוש באופן מהודר במיוחד, אבל אופנתי ומסודר מספיק כדי לבלוט מבין יתר הנוסעים המרושלים, האפורים. הספקתי להעיף בו מבט ולומר לעצמי שהוא לא מתאים לנוף האוטובוס הזה, כאשר המבט שלי עבר באופן אוטומטי, ראשוני, אל בחורה שהתקדמה לאורך האוטובוס לאחר ששילמה לנהג, והייתה כל כך יפה עד שהנשימה שלי נעצרה לרגע. כשאני מנסה להעלות עכשיו את דמותה בדמיון, אני לא זוכר שום דבר במראה שלה פרט לשיער: בלונדיני, פרוע, מחוצף, כאילו השמש בכבודה ובעצמה עלתה עכשיו על קו 142.

כשהשמש עשתה את דרכה פנימה, האוטובוס פנה פתאום, וגרם לה להיתקל בבחור שעמד ליד הדלת האחורית. הוא לא ראה אותה מתקרבת, הטלפון עף לו מהיד ונפל בקול חבטה על רצפת האוטובוס המוכתמת בטביעות נעליים רטובות ובוץ.

הבחור התנער כאילו נותק ממכונה ולרגע המשיך לבהות בתימהון ביד הריקה שרק לפני רגע היה בה מכשיר סלולרי. על פניה של השמש ניכרה מבוכה גדולה, היא נגעה בזרועו ואמרה לו ״אני מצטערת״, ולא המשיכה להתקדם פנימה. הוא הרים את מבטו, פגש בעיניים שבתוך סבך השיער הבלונדיני ומלמל משהו, אולי ״לא נורא״ - ואז הרים את המכשיר והעביר אצבע על הצג. המכשיר לא נדלק.

המבוכה על פניה נעשתה ברורה יותר, עמוקה יותר. הבחור סובב את המכשיר, החליק אצבע לאורכו. בזריזות פירק אותו והוציא את הסוללה. הסתכל עליה מקרוב. שניהם עמדו עכשיו ליד הדלת האחורית, יפהפיה שנראית כמו שמש, שמביטה בבחור גבוה ונאה שבוהה בטלפון שלו. הוא החזיר את הסוללה למקום ולחץ על לחצן ההפעלה בדיוק כאשר האוטובוס נעצר בתחנה הבאה - יחד איתו, אני כמעט בטוח שנעצרו גם הנשימות של הבחור, של השמש ואפילו שלי, כאשר התבוננו בצג בציפייה שיידלק.

הדלת האחורית נפתחה. מישהו ירד. השמש שלחה מבט נוסף אל הסלולרי של הבחור, ראתה שהוא עדיין לא נדלק - וירדה בחיפזון מהאוטובוס, תחנה אחת בלבד אחרי שעלתה עליו.

האוטובוס כבה לרגע, אבל שניה לאחר מכן נדלק הטלפון. הבחור חייך בהקלה, ותוך כדי שהוא מרים את הראש להביט שוב בעיניה של השמש שמעתי אותו מתחיל לומר ״לא קרה כלו...״ - אבל היא כבר לא הייתה שם. הדלת האחורית נסגרה, האוטובוס התחיל לנסוע, והוא ראה אותה עומדת בתחנה, נמנעת מליצור קשר עין, מחכה לאוטובוס הבא. 

לדף הרשומה

סטטוס

פעם, לפני שהתחתנתי, זה היה מוזר לשמוע שחברים שלי מהכיתה, אנשים כמוני, בגילי, כבר שינו סטטוס והתחתנו.
ופעם, לפני שנעשיתי אבא, זה היה מוזר לשמוע שחברים שלי מהכיתה, אנשים כמוני, בגילי, הפכו להורים.
זה היה עושה לי תחושה שהם מקדימים אותי באיזשהו מירוץ, שהם הספיקו משהו שאני עדיין לא הגעתי אליו. אבל זה בסדר, לא היה אכפת לי להשתרך מאחור, כי ידעתי שבמוקדם או במאוחר אדביק אותם. שגם אני אתחתן, שגם אני אהיה אבא... ועובדה, צדקתי, ואני אפילו מוביל על כמה אחרים, שגם זמנם בוודאי יגיע להשיג אותי.

היום שמעתי שמישהי מהכיתה שלי הפכה אתמול לאלמנה. 

בחורה כמוני, בגילי. אמא לשניים.

 

זה היה בסטטוס קורע לב שהיא כתבה בפייסבוק על פטירתו של בעלה. אנחנו חברים שם, אפילו לא שלום-שלום. אתם יודעים איך זה בפייסבוק, זה לא באמת קשר חוץ מלייק פה ולייק שם. סקרתי את התגובות לסטטוס שהיא כתבה, והן לא היו מופתעות, רק הלומות צער. אני משער שמדובר בסוג של סוף מר ובלתי נמנע שהגיע שעתו. פתאום זיהיתי את שמה של עוד אחת שלמדה איתנו בכיתה. נכנסתי לפרופיל שלה וראיתי שהיא עדכנה סטטוס עצוב ישירות מן ההלוויה של הבעל של החברה הכי טובה שלה. נחמד שהן שמרו על קשר. אני לא שמרתי על קשר עם אף אחד חוץ מאשר בפייסבוק, אבל זה לא באמת קשר. 

דברים קורים לאנשים. על רגל אחת, אני מכיר כאלה שאיבדו הורים, אחים או אחיות, שנפצעו בפיגוע, שהתגרשו, שהתחתנו יותר מפעם אחת, שהתקשו להיכנס להריון, שהצליחו, שיש להם ילדים שסובלים מלקות שמיעה או ראיה או אוטיזם. הכרתי גם אנשים שמתו. זה רק הגיוני שכל אחד יכיר כל מיני סוגים של אנשים שקרו להם כל מיני דברים בחיים. אבל נדמה לי שמשום מה הרגשתי הפעם יותר מבדרך כלל כמה שהכל שברירי מסביב.

בחורה כמוני, בגילי. אמא לשניים. 
ופתאום אלמנה.
לא היה לי אוויר.
איזו תחושה מעניינת, שהאוויר מתרוקן ממך בבת אחת.
מה עושים עכשיו? 

אי אפשר לדעת מה יהיה.

אז פשוט הלכתי לק` וחיבקתי אותה חזק.

 

אולי עכשיו אצליח להירדם.

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל wranger אלא אם צויין אחרת