00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

The Road Less Traveled

05/03/2013

ביום שישי בצהריים הלכתי לאסוף את יהונתן מהגן. זה לא רחוק מהבית שלנו ומזג האוויר היה נחמד להליכה רגלית, אז השכבתי את מיכל בעגלה ויצאנו מהבית עשרים דקות לפני הזמן. חשבתי ללכת בניחותא, לקחת את הזמן שלנו, להפוך את הדרך לטיול קטן. 

הלכנו לאט, דיברנו וקשקשנו. כמה ילדים חלפו על פנינו והצביעו על האיש המוזר שמדבר עם תינוקת בעגלה, אבל לא היה לנו אכפת. כשהגענו להצטלבות של שני רחובות, במקום להמשיך בדרך הרגילה אמרתי למיכל "היי, בדרך הזאת לא הלכנו מזמן. בואי נלך מכאן!", ופנינו לרחוב שאמנם הלכנו בו בעבר, אבל כבר מזמן לא. 

אחרי כמה מטרים שמעתי מישהי צועקת "סליחה?!" והסתובבתי. לא ראיתי אף אחד, אז הנחתי שלא אני הכתובת והמשכתי בטיול עם מיכל. אבל אז שמעתי שוב "סליחה?" וצליל חורקני של דלת ברזל נפתחת. הסתובבתי שוב וראיתי אישה מבוגרת בטרנינג של בית יוצאת מאחת החצרות רצה אלי. "אתה יכול לעזור לי?"
"מה קרה?"
"יש לי דליפת גז בבית, רציתי לסגור את הבלון אבל אני לא בטוחה שהצלחתי. ואני פוחדת. אולי אתה יכול לבוא לראות? זה ממש פה."

חשבתי לרגע. היא לא נראתה מאיימת במיוחד, ולי יש זמן, אז משכתי בכתפיי וחייכתי - "אפשר לחשוב כמה אני מבין בענייני גז, כן? אבל לא אכפת לי להציץ". סובבתי את העגלה של מיכל ועקבנו אחרי האישה לתוך חצר אחורית של בית פרטי. שם היא הצביעה על צמד בלוני גז קטנים וסיפרה ש"הכלב שלי אכל את הצינור", ופתאום כלב שחור קטן הציץ החוצה מדלת פתוחה. "התקשרתי ושולחים טכנאי ואמרו לי לסגור בינתיים את הבלון, אז סובבתי פה את זה עד הסוף. תסתכל בבקשה שזה באמת סגור כמו שצריך".

רכנתי מעל בלוני הגז. הברז באמת היה מסובב עד הסוף, אבל לכיוון ההפוך... הוא היה פתוח לגמרי - אז סובבתי לצד השני וסגרתי אותו, ואז גם וידאתי שהשני סגור וקמתי.

"הנה, סגור", אמרתי לה, "נראה לי שהכל בסדר".
"תודה! תודה רבה!", אמרה.
"על לא דבר", עניתי, "שבת שלום!"

ובזאת לקחתי את מיכל ויצאנו מהחצר, וכשחזרנו לרחוב אמרתי לה: "תראי מה זה, מיכל. אני לא יודע אם הבית שלה היה מתפוצץ כמו בסרטים בגלל בלון הגז הקטנצ`יק הזה, אבל איזה מזל שיצאנו מהבית עשרים דקות לפני הזמן, ואיזה מזל שבחרנו ללכת בדרך הפחות מוכרת."

לדף הרשומה

אינסטגרם, תערוכת יחיד #7

שתי הרשומות האחרונות כאן היו כבדות לי, כבדות... בא לי לעשות הפוגה קלילה, אז קוששתי בזריזות כמה מהתמונות שהעליתי לאינסטגרם בשבועות האחרונים והכנתי תערוכת יחיד קטנה נוספת, שביעית במספר. והפעם: כל התמונות צולמו בעיר בה עברנו לגור לפני זמן מה - פרט לתמונה אחת. מכיוון שרבים מכם ממילא תוהים לאן בדיוק בצפון עברנו, פשוט... נחשו מהי התמונה האחת שלא צולמה בעיר שלנו

אני חייב לקחת את ק` למצפור הזה פעםאין מעבר לזרים, כתוב בשלט. כנראה שלעולם לא אדע מה יש בצד השניצולם באייפון, בלי שום עדשה מקרבת או עזר אחר. פשוט זבוב ידידותי וסבלני.פעם היה כאן מלון מפואר. היום רק חתולי רחוב מתאכסנים בו.לידיעת הקורא מחמוד אחמדיניג`אדעוד יש מפרש לבן באופקביום האהבה חלפתי על פני גדר מתכת שיצרה צל בצורת לב על המדרכה.חמש בבוקר, אחוות משכימי-קום זרים בתחנת האוטובוס (בדרך לעבודה)

אגב, לחלק מהתמונות הוספתי תיאור שניתן לראות כשמרחפים מעליהן (בחלק מהדפדפנים). לא משהו מעניין במיוחד, רק תוספת טקסטואלית קטנה לסיפור שרואים בתמונה

לדף הרשומה

זמן ללכת - על מה ולמה

מאז הודעת הפרישה לפני שלושה ימים קיבלתי מבול של תגובות, מסרים, הודעות בפייסבוק ומה לא. ראשית תודה על המחמאות, האיחולים והמילים הנחמדות. 

כמו כן, הרבה ביקשו בנימוס, ובטח שזה לא עניינו של אף אחד ואתה לא חייב לענות, אבל אם בא לך לספר, אז נשמח לדעת... WTF?! מה קרה? איך? למה?! ובכן, תיכף ארחיב קצת בנושא, אבל מי שמצפה ללכלוך עסיסי מאחורי הקלעים עומד להתאכזב. אתם יודעים איך זה, המציאות תמיד סתמית יותר ממה שנדמה בהתחלה. 

והמציאות היא, חברים, שלפני זמן מה חל שינוי לא קטן בחיים שלי ושל המשפחה הקטנה שלי, שעליו לא סיפרתי בבלוג ולמעשה לא רבים יודעים עליו גם בקרב מכריי: עברנו לגור בצפון הארץ. זו הייתה החלטה שקיבלנו ק` ואני יחד, בכובד ראש, לאור שורה של סיבות אישיות (שלא כאן המקום לפרטן) ולאחר מחשבה מרובה על המשמעויות של מעבר שכזה; אחת מהן - שבגלל המרחק ממקום המגורים החדש אל מקומות העבודה שלנו, שנינו נצטרך כנראה למצוא עבודות חדשות. כן, היינו מוכנים לעשות את זה.

אלא שתפוז לא ויתרו עלי כל כך בקלות.
לשמחתי, כשהודעתי שבכוונתי לעבור צפונה ושלצערי זה אומר שאיאלץ לעזוב את העבודה, תפוז באו לקראתי והציעו לי להישאר בקונסטלציה חדשנית-למדי שבמסגרתה אעבוד חלק מהזמן מהבית וחלק מהזמן מהמשרד. אני, שראיתי בכך הזדמנות להמשיך לעשות את מה שאני כל כך נהנה ממנו, הסכמתי. מאז, במשך תקופה לא קצרה, הייתי עובד כמה ימים מהבית, ואז מגיע מהצפון אל המשרד, ובסוף היום הולך לישון אצל ההורים שלי באיזור השרון כדי להגיע למחרת שוב למשרד, ולאחר מספר ימים - לפעמים שבוע שלם, לפעמים יומיים - הייתי חוזר הביתה.

בהתחלה זה היה נחמד ונוח, אבל...

תראו, רבים שהגיבו כאן או בבלוג הבית הודו לי על התמיכה הטכנית. ובכן, על לא דבר, אבל יש בניהול הבלוגיה עוד הרבה רבדים שפחות נראים לעין. וכך, העובדה שחלק מהזמן עבדתי מהבית אמנם לא הורגשה כלל מבחינת המענה הטכני שלי לגולשים, וחלקים מסוימים מהתפקיד עשיתי אפילו יותר טוב דווקא בגלל שעשיתי אותם מהבית, אבל יש דברים שלא הצלחתי לעשות כמו שצריך בגלל המרחק הפיזי מהמשרד (ותצטרכו לסלוח לי, אבל לא אפרט אותם). יותר מזה - הרגשתי שאני מתרחק מהקולגות שלי, שאני כבר לא משתתף באקשן. סתם דוגמה: מישהו שם לב שהפסקתי להגיע לאירועי הקרנות הסרטים לגולשים, כאחד מנציגי הנהלת תפוז? הם פשוט לא נפלו אף פעם בימים בהם אני במרכז...

והכי גרוע - וזה באמת גרוע - בימים בהם הייתי במרכז התגעגעתי בטירוף ליהונתן. גם אם באתי ללילה אחד בלבד, בכל הרצינות, הרגשתי שאני נמק מבפנים כשהוא הולך לישון מבלי שאשב לצידו, אחבק אותו ואספר לו את "האריה שאהב תות" כמו בכל לילה. כמובן שהתגעגעתי גם למיכל (אבל היא עדיין תינוקת) ולק` - שגם לה היה מאוד לא קל, אבל היא הבינה שזה חשוב לי ותמכה בי - אבל המרחק מיהונתן הוא זה שהיה לי הכי קשה.

אז מבחינה מקצועית, כאמור, הרגשתי שאני לא לגמרי ממלא חלק מתפקידי כראוי, ומבחינה אישית הרגשתי שאני נשחק. משכתי את זה כמה שיותר - בכל זאת, יש עונג מסוים בלעבוד יום שלם בפיג`מה בבית - אבל לפני כמה ימים, כשהגעתי למשרד, ביקשתי לשוחח עם הבוסית שלי. פרשתי בפניה את תחושותיי, ויחד הגענו למסקנה שהסידור הזה מיצה את עצמו. אני מאמין שהבלוגיה היא מוצר תפוזי נפלא שמגיע לו מנהל ב-100%, לא ב-99%; מנהל שצריך לשבת במשרד, בלב הפעילות, להיות חלק אינטגרלי מצוות הנהלת הקהילות, וזה משהו שלצערי אני לא יכול להיות.

ובקיצור, למי שחיפש את הפרטים העסיסיים: תפוז לא פיטרו אותי. להיפך, בהתחלה תפוז לא הסכימו לקבל את ההתפטרות שלי, ורק לאחר תקופה לא קצרה שבה מאוד השתדלנו שזה יעבוד בכל זאת - החלטנו, ביוזמתי, להיפרד כידידים. 

ומה עכשיו?

ובכן, אני לא יודע. עדיין אין לי שום דבר ממשי ביד פרט לתמיכה בלתי מסוייגת וממש לא מובנת מאליה של ק`.
אמנם אומרים שאין הרבה היצע של מקומות עבודה בצפון, ההורים שלנו קצת מבוהלים, אבל אני מאמין שאמצא משהו. בניגוד לעבר, כשהשאיפה שלי בחיפוש עבודה הייתה "הגשמה עצמית" או "משכורת ענקית", הפעם אני חושב שאשמח למצוא עבודה תחת הכותרת הפשוטה "לסיים משמרת ולחזור הביתה למשפחה"... אני לא מחפש לנהל בלוגיה אחרת, לא שואף גבוה מדי. רק רוצה להיות קרוב לילדים שלי ולאשתי. אפשר להבין אותי, נכון? 
חשבתי אפילו ללכת וללמוד משהו. מה, אני עוד צעיר! היי, אולי למשל אלך ללמוד באופן מסודר איך לשחק עם שוקולד, התחביב החדש שלי? או משהו חדש ושונה לגמרי?

בקיצור - אין לי מושג.

אבל שמישהו ישלח לי בבקשה את מספר הפקס של הותיקן, שמעתי שמחפשים אפיפיור. רגע, צריך לשלוח קורות חיים בלטינית? 

לדף הרשומה

זמן ללכת

זה מה שהתפרסם היום בבלוג הבית, ומובא כאן כלשונו: 

בעוד כשלושה שבועות אני מסיים את תפקידי כמנהל הבלוגיה. 

ניהלתי את הבלוגיה כמעט שנה וחצי. עוד לפני כן ניהלתי כשלוש שנים את פורום הבלוגיה ועזרתי פה ושם בפורום התמיכה הטכנית, אבל לפני הכל הייתי ועודני בלוגר, כמוכם - רק בשבוע שעבר חגגתי תשע שנים לבלוג האישי שלי(!). נהניתי מאוד לטפס במעלה הסולם עד לניהול הבלוגיה, ועכשיו הגיע זמני להתחיל בירידה מצידו השני

הבלוגיה תמיד הייתה לי בית חם, ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות לתרום לה מבפנים; שמח שהכרתי כאן אנשים מעניינים, שחלקם אף חצו את גבולות הוירטואליה והפכו לידידיי; שמח שסוף סוף מצאתי לי משרה שבה לא הייתי צריך להסתיר מעיני הבוס את העובדה שאני גולש מדי פעם לבלוגיה של תפוז בזמן העבודה... :P

בקרוב יגיע ויציג את עצמו בפניכם מחליפי (או מחליפתי). בינתיים, כאמור, יש לנו עוד קצת זמן ביחד. הבה ננצל אותו היטב. 

טל.

 

לדף הרשומה

ההגיגית של טל בת תשע

בלילה קריר, אבל לא מדי, ובשעה מאוחרת, אבל לא מאוד, נולד לפני תשע שנים הבלוג הזה שבו אתם קוראים עכשיו. 

תשע.

זה כמו שש, אבל על הראש. זה שלוש בריבוע, זה שורש שמונים ואחת, זה ט` בגימטריה ואחד פחות מעשור. 

אני בכלל לא יודע מה לכתוב לרגל המאורע. מזל שיש לי מסורת של סטטיסטיקות להישען עליה.

אבל רגע לפני המספרים, כבכל שנה, דעו לכם שזה ממש לא מובן בעיני מאליו. בין אתם קוראים את הדברים שאני שופך לכאן מהיום הראשון של הבלוג ובין אם הגעתם רק בשבוע האחרון כי הרשומה האחרונה שלי על השוקולד קודמה לפני כמה ימים לעמוד הבית - לעולם לא אתרגל להחסרת הפעימה כאשר אני מקבל מסר על מנוי חדש, לעולם לא אגמל מלרפרש בהיסטריה את הבלוג בדקות או בשעות הראשונות לאחר פרסום רשומה חדשה בתקווה שתתווסף עוד תגובה, ולעולם לא אקבל בשוויון נפש את המחשבה שיש ביניכם מי שמתעניינים בחיי, בק`, בילדים, בתחביבים שלי או סתם בדברים שאני רואה באוטובוס. תודה, תודה, תודה שאתם כאן.

זהו, די לרגשנות. כרגיל, לקט סטטיסטיקות שמעניין רק אותי:

 9 שנים, 638 רשומות, ונכון לרגע כתיבת שורות אלה - 326,819 כניסות לבלוג. צנוע.

 בשנה הראשונה פורסמו 168 רשומות. בשנה השניה 105, בשלישית 88, ברביעית 77, בחמישית 32, בשישית 48, בשביעית 36. בשמינית 41. בתשיעית 43. נקרא לזה מגמת עלייה מתונה?

 20,326 כניסות לבלוג בשנה האחרונה, הרבה פחות מבשנה שעברה. קצת מבאס, אבל לא נורא.

 67 מנויים במסר (פחות מבשנה שעברה), 120 מנויים במייל (יותר מבשנה שעברה). בסה"כ, מספר המנויים שלי קצת גדל השנה. כמה נחמד. היי לחדשים!

 אוי! אוי! בחיי - עוד אני כותב "67 מנויים במסר" בשורה הקודמת - ופתאום אני שם לב שמהבהבת לי הודעה חדשה בתיבת המסרים. פותח - והודעה על מנוי חדש במסר! 68! איזה כיף!

 שתי הרשומות שהחזיקו בשנה שעברה בתואר "הנצפית ביותר" ו"המוגבת ביותר" עדיין מחזיקות בתאריהן, אז לא אתן פה קישור כדי לתת לרשומות אחרות צ`אנס להתחרות בהן. 

 בכל רשומת "תערוכת יחיד" בה אני מעלה לבלוג לקט של תמונות שהעליתי לאינסטגרם, מופיעות בדיוק 12 תמונות. הסיבה - אני רוצה שהתמונות תופענה במלבן שבו מספר זהה של תמונות בכל שורה, תוך ניסיון להתחשב ברוחבי המסך השונים של קוראיי. וכך, אצל חלקכם רואים את התמונות במלבן מסודר של 3 שורות ובכל אחת 4 תמונות, חלק אחר רואה 4 שורות עם 3 תמונות בכל שורה וחלק רואה 6 שורות ובכל אחת 2 תמונות.

 אגב, בזאת שלוחה התנצלותי בפני אלה שרואים את 12 התמונות בצורה של 5 5 2. הפתרון המתימטי הברור יהיה להעלות בכל "ערוכת יחיד" שכזאת 60 תמונות.

 ואם יש כאן מישהו שרואה את 12 התמונות בצורה של 7 ו-5, אני לא רוצה לדעת מזה.

 בבלוג יש כרגע 76 רשומות לא-מפורסמות. מדי פעם אני מחליט שהגיע הזמן להקטין את המספר הזה ועובר עליהן - פה יש מתכון לעוגיות של אמא, שכתבתי בבלוג כי במקרה הייתי מולו כשהיא התקשרה לתת לי אותו; שם יש התחלה של פוסט שמאוד חשוב לי לסיים אבל הוא נוגע בנושא רגיש מדי ואני עדיין אוזר אומץ לחזור אליו; הנה רשומה שכבר פרסמתי בעבר אבל ביטלתי את פרסומה ברגע של חולשה (לפני שנשבעתי בפני עצמי שלא אעשה את זה יותר), ועכשיו אינני מסוגל למחוק אותה; ויש את הרשומה שאני צריך עוד לשכתב כי לא הצלחתי למצוא עדיין את המילים הנכונות... ובקיצור, לכל רשומה אני מוצא סיבה שלא למחוק ולא לפרסם. רק מעטות מהן יראה אור בסופו של דבר. אולי.

 9 פרלינים במילוי שוקולד לבן ותות, 15 פרלינים במילוי שוקולד תפוז - זה מה שהספקתי לעשות בשעה-וקצת שהמתנתי מרגע שסיימתי לכתוב ועד לפרסום הרשומה בשעה 2:13 בדיוק, מועד פרסום הרשומה הראשונה-ראשונה בבלוג הזה.

 תשע שנים! תשע! ועדיין לא נמאס...

 אז מה אתם אומרים, נתראה ביום הולדת העשור לבלוג? 

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל wranger אלא אם צויין אחרת