00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תסתכל לי בעיניים (ואם אפשר, לא דרך העדשה של האייפון)

07/09/2013

סליחה, יש לך חמש דקות פנויות להניח את הטלפון ולקרוא את הרשומה הזו? אני אשתדל לקצר, אני מבטיחה, ולאחר מכן תוכל לחזור לסמס, לשלוח הודעות בווטסאפ, לבלוש אחרי חברים של חברים שלך בפייסבוק, לתייג את עצמך ולפוצץ קוביות צבעוניות בשלב 289 של המשחק התורן. נו, טוב, אתה יכול גם לקרוא את הרשומה הזו דרך הטלפון. אבל תשתדל - היי, לא לענות להודעה מהווטסאפ עכשיו! - טוב, שיהיה. רק תקרא.

צפיתי היום בסרטון הערוך-נפלא-אך-מדכא הבא:

צפייה בסרטון הובילה אותי למסקנה המצערת שהעולם השתגע. יכול להיות, כמובן, שאני המשוגעת העיוורת שלא רואה את כל הטוב הזה שיש לעולם הסמארטפונים להציע, עומדת מנגד בעוד שהעולם כולו מתקדם, ובאופן כללי, זקנה טרחנית וטכנופובית (אף על פי שאני אמורה להיות טכנופילית מושבעת בתחום העיסוק שלי...). זה קצת מזכיר לי בדיחה ישנה מז'אנר בדיחות דוד לוי: דוד לוי ואשתו נוסעים בכביש גהה ושומעים בחדשות ברדיו שיש משוגע אחד בכביש גהה שנוסע בניגוד לכיוון התנועה. דוד לוי אומר לאשתו: "משוגע אחד? ראיתי לפחות אלף!". אז לאחר ההשוואה הלא מחמיאה (וסליחה מראש לדוד לוי, שלא התכוונתי לפגוע בו אלא רק להשתמש בבדיחה כמשל), בואו ואנסה להסביר לכם למה הנוסעים בכיוון התנועה הם המשוגעים, ולמה המלך הוא עירום. 

הרשומה מנוסחת בגוף שני, כי אני מסוגלת לשכוח את הטלפון שלי בבית בבוקר ולשים לב לכך רק בערב. אם אתם כמוני, אנא המירו בראשכם את הרשומה לגוף שלישי בעת הקריאה.

כי זה גזלן זמן רציני
סליחה, אבל אני לא משתכנעת יותר כשאנשים עונים "אין לי זמן" בתגובה למשהו שאומרים להם לעשות. ברוב המקרים, זה נשמע כמו תירוץ עלוב. ברור לי שכולנו עסוקים. לכל אחד יש מסגרת של עבודה או לימודים, לרוב האנשים המבוגרים יש גם משפחה לטפל בה ועוד התחייבויות נוספות של החיים. דווקא בגלל שהדור שלנו קורע את הישבן בעבודה כדי להתקיים ולא לעבור לגור בארגז קרטון עם חתולי הרחוב, כל כך מפריע לי לראות כמה זמן הסמארטפון גוזל מהיום שלכם, ועוד לא במודע. אני לא רומזת שכל דקה מהיום צריכה להיות מנוצלת לעבודה מאומצת ופרודקטיבית, חלילה. אני מעודדת התבטלות ורביצה קלה כל יום, זה בריא לנפש. אבל אני מעדיפה לעשות את זה במודע. גם ביום עמוס, לבחור לי חצי שעה שבה אצפה בפרק מסדרה, אגלוש בבלוגי אוכל, אקרא פרק בספר או כל דבר אחר שאבחר לעשות, ואהנה מהבטלה. בשאר היום, עד כמה שניתן, להתרכז בדברים שצריכים להיעשות, בלי יותר מדי הסחות דעת מיותרות. אם תעשו חשבון של הזמן המצטבר בו אתם מתעסקים בטלפון כל יום, שרובו באמת מוקדש לשטויות מיותרות, תגיעו לפרק זמן משמעותי שהיה יכול להיות מנוצל באופן כל כך הרבה יותר מספק, על דברים שאתם משוכנעים שאין לכם זמן אליהם (מכון כושר, בישול מושקע, בילוי עם חברים, חוג שאתם לא מפרגנים לעצמכם וכו'). אני אתן דוגמה מתחום אחר: נניח שאתם אוהבים מתוקים, אבל אוכלים בריא ושומרים על המשקל. במקום לנשנש כל השבוע וופלים, סוכריות ודברים מתוקים ולא מספקים שנקרים בדרככם, אכלו פעם בשבוע פרוסת עוגה מושחתת וראויה. זה כל כך הרבה יותר מספק.

כי אתם מפספסים את מה שקורה סביבכם
אל תספרו לעצמכם שקרים על מולטי-טאסקינג. גם לא אתן, חברותיי הנשים. אף אחד לא יכול להיות מרוכז ב- 100% ביותר ממשימה אחת. כשאתם מתעסקים בטלפון שלכם, אתם פחות שמים לב לסובבים אתכם, אתם פחות מתרכזים בשיחה עם אנשים, בעבודה, בלימודים או חלילה אפילו בנהיגה. כשאתם יוצאים לבלות ואתם עסוקים בצילום עצמי בטלפון והעלאת התמונות מהר-מהר לפייסבוק כדי שכולם יקנאו, אתם לא נהנים מאיפה שאתם נמצאים. אתם תהיו אלה שתקנאו בעצמכם מאוחר יותר כשתצפו בתמונות האלה ("היי, זוכר שהיינו ב... איזה כיף היה שם! עשינו שם את מה שאנחנו עושים בכל מקום וזה להצטלם כדי שנזכור כמה כיף היה ב...").

כי נהייתם אנטי-סוציאליים
זה מאוד לא מנומס לשבת עם אנשים ולהתעסק בטלפון הסלולרי. כולם יודעים את זה, וכולם עושים את זה בכל זאת. זה משדר מסר לאדם אתו אתם נמצאים שאומר "אתה לא מספיק חשוב לי כדי שאתבונן בך ואתרכז במה שאתה אומר לי במקום להתעסק בדברים אחרים במקביל". אף אחד לא מתכוון לפגוע, כמובן, ואולי גם אף אחד לא נפגע כי התופעה כל כך נפוצה שאנשים לא לוקחים אותה אישית. העניין הוא, שככל שאתם מתקשרים עם יותר חברים רחוקים בפייסבוק בטלפון, אתם מזניחים את הקשרים הקרובים והאמיתיים שלכם עם החברים הלא-וירטואליים, שלא זוכים לתשומת לבכם הראויה. לא כל שכן אם אתם מעדיפים לפוצץ קוביות צבעוניות בטלפון במקום לשמור על קשר עין עם בן השיחה שלכם (סליחה על חוסר הגיוון בתיאור המשחקים בטלפון, עולם התוכן זר לי).

כי ויתרתם על השקט הנפשי
אולי זו טראומה מימי הצבא, בהם תמיד חששתי שצלצול הטלפון יטריד את מנוחתי בשעות הערב, הלילה או הסופ"ש ויקפיצו אותי למשרד או שאבלה כמה שעות מרחוק בשיחות טלפון צבאיות. אבל אני לא אוהבת להיות זמינה כל הזמן. אני שמחה לדבר עם חברים או משפחה בטלפון, ומחבבת עוד יותר מכך סמסים וכל סוג תקשורת כתובה וא-סינכרונית. אחד הדברים האהובים עליי בסמסים (מיילים, הודעות בפייסבוק וכו') הוא תכונת הא-סינכרוניות. ההודעה מחכה לך בתיבה ואתה קורא כשאתה יכול ועונה כשאתה יכול. לא תמצאו אותי מחוברת בצ'אטים. מאוד התאכזבתי לגלות שגם ההודעות הכתובות הן עכשיו במגמה של חזרה לתקופת הצ'אטים, עם קבוצות ווטסאפ למיניהן. אם מישהו מכם הציע לי בעבר להצטרף לקבוצת ווטסאפ וסירבתי, אל תקחו את זה אישי, זה לא כי אני לא אוהבת אתכם. זה כי אני אוהבת שקט. אולי זו רק אני, אולי לכם זה באמת לא מפריע ואתם פשוט אנשים יותר חברתיים ממני. אבל אני מציעה לכם, בתנאי שאתם לא הרמטכ"ל, לעשות ניסוי ולהשאיר את הטלפון על שקט בתיק לכמה שעות (שלא לומר להשאיר אותו בבית!). נסו ובדקו איך ההרגשה להיות משוחררים מהטלפון.

כי אתם מסכנים את עצמכם ואת הסובבים אתכם
אני רוצה להאמין שפסקה זו לא רלוונטית לרוב האנשים, אבל כאן אסתפק בציטוט מתוך האתר של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (המאמר המלא כאן):
"היסח דעת עקב שימוש בטלפון נייד (דיבור ושליחת מסרונים) הוא הנפוץ והמסוכן ביותר. בזמן שיחה בטלפון הנייד הסיכוי להיות מעורבים בתאונות דרכים הוא בערך פי ארבעה. שיחה בטלפון נייד פוגעת בביצועי הנהיגה: היא מעלה את זמן התגובה, היא מפחיתה את היכולת לגלות ולזהות אובייקטים בזמן, היא מגדילה את מספר הסטיות מנתיב הנסיעה והיא פוגעת ביכולת לשמור מרחק מכלי רכב אחרים.  
שליחת מסרונים (הודעות sms) וקריאתם פוגעת גם היא ביכולות הנהיגה. נמצא כי בזמן שליחה של הודעת sms הסירו נהגים את מבטם מהכביש במשך 40% מזמן הנהיגה, וכי מספר הסטיות שלהם מהנתיב גדל ב-28% בהשוואה לנהיגה ללא התעסקות בכך."

 

ובאשר אליי? אני מקווה שלא יצאתי יותר מדי "עילאית ומתנשאת". אחרי הכל, מחקרים מראים שלאחר כתיבת רשומה על תופעה שלילית בעיניי שבה אני מוציאה את עצמי מן הכלל, הסיכויים שאצטרף לטרנד השלילי עולים בכ-60% (ראה פתיחת חשבון בפייסבוק, גופיות סבא, והציוניות שלי שנעלמה כשפשטתי את מדי צה"ל). נקווה שהפעם הטרנד הזה ידעך לפני שגם אני אסחף אליו. עכשיו אם תסלחו לי, נראה לי שאבדוק אם מישהו התקשר אליי. הטלפון הסלולרי שלי זרוק איפשהו בבית כבר מהבוקר.

לדף הרשומה

לזכור זה לא רק לא לשכוח

 

אני רוצה לבקש סליחה.
 
סליחה מניצולי השואה על המצב המחפיר שאליו הגעתם בגלל חוסר האכפתיות. סליחה בשם ממשלות ישראל שמפקירות אתכם באופן סדרתי. סליחה על העוני ועל הקשיים שאליהם נקלעתם. במדינה מתוקנת לעולם לא הייתם צריכים להיאבק על זכויותיכם, אבל לממשלה תמיד יש נושאים חשובים יותר על סדר היום ויעדים מוצלחים יותר להשקעת התקציב. 
סליחה גם בשמנו האזרחים הפשוטים, שזוכרים אתכם יום אחד בשנה ושוכחים במשך שאר השנה. לפעמים אנחנו שומעים סיפור על מישהו מכם שחי בעוני וצריך לבחור בין אוכל לתרופות, אבל רובנו לא עושים דבר פרט לצקצוק בלשון. סליחה על כך שהפקרנו אתכם.
 
סליחה מאזרחי סוריה שסובלים מטבח מתמשך כבר שנתיים. עשרות אלפים מבני עמכם נטבחו במלחמת האזרחים ע"י כוחות הביטחון של המשטר הדיקטטורי שלכם, והעולם לא פוצה פיו. אף מדינה לא מתערבת לטובתכם כי אף מדינה לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה. 
ובינתיים כאן, הידיעות החדשותיות על מותכם כל כך לקוניות ושגרתיות שזה בלתי נסבל. לא אוכל לומר זאת בצורה בוטה יותר, ואף על פי שאני כנראה הבן אדם הכי פחות מתאים מבין חבריי לומר דבר כזה, לא אכפת לנו שאתם מתים כי אתם ערבים. ועל זה אני רוצה לבקש סליחה. סליחה שגם אנחנו כמו כל העולם שומעים ושותקים. אולי בתור מדינה אויבת באמת אין דבר שאנחנו יכולים לעשות למענכם מבלי לסכן קשות את ביטחוננו. אבל צורם לי שהעולם שותק, ואנחנו אתו. סליחה.
 
סליחה מהפליטים הסודנים והאריתראים על מה שאנחנו מרגישים כלפיכם. 
אני בכלל לא מתווכחת אם אנחנו ערוכים לקבל כל כך הרבה פליטים, אם מאז בואכם נהיה כאן טוב יותר או רע יותר והאם זה בכלל נכון להפוך את מדינת ישראל למדינה המקבלת כל פליט ועקור על פני מדינת העם היהודי. אני לא מתנצלת בשם הממשלה, אלא בתור אזרחית פשוטה. אני מתביישת על היחס שלנו אליכם. האשמנו אתכם בפשיעה כתכונת אופי סודנית מולדת, הכללנו בלי למצמץ וטענו שאתם מפיצים מחלות. מי ששונה מהרוב תמיד מרתיע אותנו. רק שאנחנו די חדשים בתור רוב, אנחנו תמיד היינו השונה. אבל אנחנו גזענים כמו שאר העולם. איפה שיש שונה, יש גזענות, והלא הגזענות תמיד הייתה קיימת כאן, היא רק התעצמה וקיבלה יותר ביטוי מאז שהגעתם. סליחה.
 
_______
 
 
שתי הפסקאות האחרונות הפתיעו אתכם, נכון? אני בטוחה שתוכלו בקלות למצוא להן צידוקי נגד: מדוע עלינו לנקוט בצורה בה אנחנו נוקטים, לא להתערב במצוקת האחר ולא לקבל למדינת ישראל פליטים שאינם יהודים. אל תטרחו. אלה הן רק דוגמאות לצורה שבה רוב האנשים פועלים. רוב האנשים אינם רעים מיסודם. הם פשוט משלימים עם הרוע ולא עושים דבר נגדו. כך התנהגו ברוב העולם כשהיהודים נטבחו במחנות והעולם העדיף שלא לדעת ולא להתערב. כך נהג השלטון הבריטי בארץ שמנע עלייה יהודית לארץ ישראל, למקום היחיד בו היהודים יהיו מוגנים שוב.
 
כשאנחנו שואלים את עצמנו את השאלה "האם למדנו לקח מהשואה?", האסוציאציות הראשונות לנגד עינינו היא אויבינו העכשוויים: האיראנים שמאיימים עלינו בהטלת פצצת אטום ולגמור את העסק, ארגוני הטרור הפלסטינים שמנסים להתיש אותנו עם רקטות, מדינות ערב אחרות שמאיימות להצטרף לחגיגה, אנטישמים בחו"ל וכל מבקשי רעתנו. האם למדנו להתגונן מפני כל אלה? האם לעם היהודי לא תהיה שואה בשנית, ובכך תושג מטרתנו? הלקח הזה נלמד גם נלמד. העם היהודי הקים מדינה משלו, שממשיכה להתעצם ולהתפתח, עם צבא חזק ואופי ישראלי כל כך שונה ממה ששמענו כל החיים על היהודים במחנות שהלכו כצאן לטבח. אנחנו הרי לא מוותרים אפילו על מקום חנייה, אז נראה מישהו מנסה לפנות אותנו מאדמתנו ולחסל לנו את העם בשנית.
 
זהו כמובן לקח חשוב מאוד. אבל האם זה הלקח היחיד שעלינו ללמוד מהשואה? לדאוג שלעם היהודי לא תהיה שואה בשנית? ומה עם שאר עמי העולם? יש עוד כל כך הרבה לקחים שאפשר ללמוד מהשואה, ואנחנו, ככל העמים ואולי אף יותר, מחויבים ללמוד אותם: לקבל את השונה. לא להכליל קבוצות של אנשים על סמך גזע, מוצא, מין, מראה חיצוני וכו`. למחות נגד חוסר צדק. לחשוב עצמאית ולא להיסחף עם הזרם. לעזור לחלש. לא לטמון את הראש בחול כשמישהו אחר סובל. לא לעמוד מהצד ולשתוק. 
 
כך הכל התחיל. השואה לא התחילה ביום אחד. שנאת היהודים התפתחה לאורך שנים רבות, והיחס ליהודים הדרדר בהדרגתיות כזו, שאולי הסנקציה הבאה נגד יהודים נראתה אפילו נורמלית ביחס לקודמת. לדעתי, עדיין לא למדנו את הלקח הזה: להיזהר מהמדרון החלקלק הזה של שנאת הזר. יום אחד אתה חושב משהו על קבוצת אנשים מסוימת, למחרת אתה כבר שונא אותם, מחרתיים מישהו יפגע בהם ואתה לא תפצה פה, ואולי בשבוע הבא אפילו תצטרף אליו.
 
אם תשאלו אותי, אנחנו כעם עוד רחוקים מאוד מיישום הלקח הזה. 
לדף הרשומה

בלי סודות

24/10/2012

הפרטיות הופקעה מאיתנו.

בתור ילדה, לא הערכתי פרטיות. ידעתי לשמור על סודות של אחרים, אבל אף פעם לא היו לי סודות משלי. אם אהבתי ילד מהכיתה, הוא תמיד היה יודע את זה (ובמקרה הגרוע, כל הכיתה הייתה יודעת מזה). הייתי כותבת יומן אישי, אבל בין חברות, היינו לפעמים משתפות וקוראות אחת לשנייה ביומנים. לחברות היינו מספרות הכל. אבל כל זה כאין וכאפס למה שקורה היום.

נדמה לי שנקודת המפנה שלי הייתה בתקופה שבה התחלתי לכתוב את הבלוג. הייתי בת קצת יותר משש עשרה (לפני כמעט עשר שנים!), וכבר אז הבנתי שאני לא רוצה לכתוב בלוג אישי מדי, ושלא מתאים לי לחשוף את עצמי באינטרנט קבל עם ועדה. הרשומות האישיות יותר הוסוו כמעט תמיד במטאפורות. שמות צוינו, אם בכלל, באות הראשונה בלבד, וגם זה לעיתים רחוקות מאוד. רוב הרשומות שלי עסקו בדעות ולא בסיפורים מחיי האישיים, שהשתדלתי ככל האפשר להפריד מהבלוג. באותה התקופה, אני זוכרת שהייתי נתקלת בבלוגים של בנות עשרה אחרות שהיו כותבות על החוויות שלהן בבית הספר בפירוט מביך. מעבר לכך שרובם היו לא מעניינים (ושימשו, כמשמעות הביטוי Web Log, כיומן אישי - אך לא היה בהם עניין לציבור), צרם לי מאוד לראות את השיתוף הפומבי הזה שמתרחש מבלי להניד עפעף.

לקח לי שנים בכלל להעז להעלות תמונה שלי לאינטרנט. וזה לא כי אני מכוערת או מעוותת חלילה, זה פשוט כי לימדו אותי שהאינטרנט הוא מרחב ציבורי שאין לסמוך עליו. שיתפתי רק באופן פרטי ורק אנשים שסמכתי עליהם בפרטים כמו מקום מגורים או תמונה. ואז הגיעו הרשתות החברתיות וטרפו את כל הקלפים. במסווה של תחום שיפוט מסוגר ופרטי לכאורה, שהוא בעצם פרוץ הלכה למעשה - אנשים משתפים ה-כ-ל. תמונות אישיות, מיקום גיאוגרפי שלהם בכל רגע נתון, יחסים שלהם עם הסביבה כולל מערכות יחסים, רגשות אישיים וכו'. שום תחום בחיים לא נשאר פרטי, הכל משותף.

ארבע שנים התנגדתי לפתיחת פרופיל פייסבוק. חשבתי שזה עסק חולף שיחלוף בסערה כפי שהתחיל, אבל האינטרנט לא התאושש, ולמעשה פייסבוק השתלט על האינטרנט. כשהבנתי שאם אני לא שם אני לא קיימת (או במילים פחות קשות: יהיה לי קשה הרבה יותר לשמור על קשר עם חברים, ולהתעדכן בעדכונים חשובים שקשורים ללימודים), וויתרתי ופתחתי פרופיל. גם אצלי במחשב יש טאב פתוח של הפייסבוק כל עוד הדפדפן פתוח, וגם אצלי זה הפך לערוץ תקשורת לגיטימי.

אבל אני עדיין לא לגמרי בפנים. הצ'אט כבוי. אין לי אפליקציית פייסבוק בטלפון. אני כמעט ולא מעלה תמונות שלי, ולא מתייגת תמונות. אני לא מעדכנת סטטוסים על הקיר שלי (או על ציר הזמן שלי, או איך שלא קוראים לזה), אלא אם אני רוצה לשתף במשהו שכתבתי במקום אחר (למשל קישור לרשומה הזו). לא מאשרת לכל אפליקציה אקראית לכתוב בשמי עדכונים ולגשת לכל המידע שלי. לא עושה לייק בשביל קפה בחינם (נו, זה בינתיים. בכל זאת, אני סטודנטית שלא עובדת וזקוקה לקפה). לא עושה צ'ק אין ולא מעוניינת שכולם ידעו איפה אני נמצאת ברגע נתון.

מה הבעיה שלי עם כל הנ"ל? יש לי כמה בעיות. 

ראשית, נתחיל בהעלאת תמונות. למה אנשים מעלים תמונות? אחת הסיבות היא שהם התרגלו להעלות תמונות לפייסבוק, וזה הפך להיות מאגר התמונות הראשי שלהם (שהרי רוב האנשים לא מפתחים היום תמונות, וזה דווקא רעיון לא רע לשמור גיבוי באינטרנט). קיימת גם סיבה נוספת די בולטת, והיא לטעמי אחת הסיבות שפייסבוק בפרט ורשתות חברתיות בכלל תפסו כל כך: הרצון לקבל הכרה מהחברה. הצורך של אנשים בחיזוק חיובי. אנשים רוצים לשמוע שהם נראים טוב, שהם מהממים ושהילדים שלהם שתמונות שלהם מרוחים בשוקולד (במקרה הטוב) מועלים בתדירות לפרופיל שלהם, הם אחד המקסימים אם לא ה-. מספיק לראות את כמות הסופרלטיבים המזוייפים על כל תמונה של כל כונפה ממוצעת כדי להבין שבינתיים, זה עובד (מתישהו, אולי זה יתפוצץ לנו בפרצוף, והמילים האלה יאבדו כל משמעות).

הבעיה היא שכשאנשים מעלים תמונות, הם לא לוקחים בחשבון כל מיני דברים. קודם כל, אני מרשה לעצמי להניח שלרוב האנשים יש את הגדרות הפרטיות הדיפולטיות בפייסבוק. במקרה הטוב, הם הגדירו שרק חברים יכולים לצפות בפרופיל המלא שלהם. אלא שגם במקרה הזה, רוב הסיכויים שהתמונות שלכם נצפות ע"י אנשים שלא הייתם בחיים משתפים אותם בתמונות שלכם סתם ככה, בין אם הם "חברים" שלכם בפייסבוק (ולמי מאיתנו אין כחבר איזה מישהו שלמד איתו בבית הספר היסודי והוא לא יודע עליו כלום בימינו? או את הבן דוד של השכן, או בכל מקרה, מישהו שהוא ממש לא "חבר" שלכם במשמעות המקורית של המילה). ובין אם חברים שלכם שיתפו את התמונה, או הגיבו עלייה, והנה הופעתם למישהו שלא נמצא ברשימה שלכם, בעדכונים. ומכאן המעגל רק מתרחב. אין לכם שום דרך לדעת מי יצפה בתמונות שלכם. זה יכול גם להיות מסוכן, שהרי לא חסרים פדופילים/ארגוני ביון/חברות מסחריות שיכולים להשיג עליכם מידע, ולפי תנאי השימוש של פייסבוק, פייסבוק יכולה להשתמש בתמונות שלכם (ופתאום תמצאו תמונה שלכם באתר אחר, מבלי שקיבלתם עליה זכויות יוצרים), אבל גם אם לא נרחיק ונהיה פרנואידים, יש בעיות קצת בסיסיות יותר. למשל, עשיתם צ'ק אין באיזה אירוע או העליתם תמונה משם, ותייגתם את החברים שאתכם. עכשיו חבר אחר רואה שאתם מבלים בלעדיו ונעלב.

ובכלל, הרעיון שכל מיני אנשים יודעים איפה הייתם ומה עשיתם ואתם לא נותנים על זה את הדעת, קצת מטריד, וזה משבש לגמרי חיי חברה תקינים. מה עם זה שאתם מעדכנים את כל רשימת החברים שלכם בתנודות במערכת היחסים שלכם (התחלתם לצאת עם מישהו חדש, נפרדתם ממישהו), זה לא קצת אישי? ומה לגבי זה שכל מיני עדכונים כגון אירוסין או לידת ילד נעשים בפומבי, וקרובי המשפחה שלכם שומעים על זה ביחד עם החבר מפעם מבית הספר שלא דיברתם אתו עשר שנים? רק לי זה נראה מעוות? או זה שרוב התקשורת שלנו היום עם חברים שאנחנו לא אתם באותה מסגרת יומיומית, נעשית דרך הפייסבוק, למרות שפעם היינו מרימים טלפון (סליחה על הביטוי הארכאי) לחבר טוב, ולא טורחים לשמור על קשר עם מי שלא. תוך כמה שנים, הצלחנו לשטח את כל מאות המכרים שלנו לאותה הדרגה. החבר הטוב, והמוכר מהמכולת.

כל הרעיון הזה של לעשות Check-In, נועד (עבור המשתמש הממוצע, לא עבור גורמים מסחריים שלהם סיבות משלהם), בדומה לתמונות, לעורר קנאה. זה לא נורא בעיניי עד כדי כך, שהרי מי שרוצה לעורר קנאה בבילויים שלו יכול היה להטריח את כל החברים ולספר להם על כך בפירוט, כך שאולי Check-In הוא הרע במיעוטו. אלא שאם הטיול שלכם בחו"ל הופך להיות מסע Check-Inים והעלאת תמונות, ואתם כל היום בפייסבוק במקום להנות מהמקום שבו אתם מטיילים, יריתם לעצמכם ברגל. לא זכיתם לחופש ועשיתם בדיוק מה שאתם עושים בבית. על הדרך, גם העליתם את הסיכוי שמישהו פרץ לכם לבית בזמן שטיילתם, כי שיתפתם מידע יקר שהבית ריק.

כשאני יוצאת מהבית, אני מעדיפה להשאיר את מאות מעריציי העוקבים האחרים באדיקות במתח, ובוחרת שלא להיכנס לאפליקציה של פייסבוק בטלפון. אם אצטרך משהו דחוף בפייסבוק (למשל עדכון שקשור ללימודים), אין לי בעיה להתחבר דרך האתר, אבל אני לא מתקינה אפליקציה. אין לי הסבר של ממש, כנראה שאני פשוט מיושנת, אבל אני אוהבת להיות ב- 100% איפה ועם מי שאני נמצאת, ולא מרגישה צורך לדווח על זה בזמן אמת. חוץ מזה, עניין הזמינות הזה מזכיר לי את ימי הצבא שבהם כל הזמן חששתי שהטלפון יצלצל ויפר את שלוותי בבית. אז קצת להתנתק זה דבר טוב בעיניי.

אי אפשר (או שלפחות קשה) להתנגד לחוקים החדשים בעולם של רשתות חברתיות. גם אני משתפת היום באינטרנט יותר ממה ששיתפתי פעם, על אף שהפך להיות נחלת הכלל ולכן מאובטח פחות מאשר בעבר. עם זאת, אפשר לנסות למזער נזקים, ע"י קצת חשיבה מראש. לפני שמעלים תמונה, לפני שמעדכנים סטטוס, עושים Check-In, עושים לייק לחברה מסחרית כדי לקבל משהו בחינם, מוכרים את נשמתכם לאפליקציה שהתקנתם הרגע מבלי לקרוא את תנאי השימוש או מלכלכים על הבוס. Better safe than sorry.

לקריאה נוספת (אם לא התעייפתם):
בעתיד הקרוב נגיע לעולם ללא פרטיות
"מחקר" מיושן שכבר לא רלוונטי לעולם של היום

לדף הרשומה

אולי עוד קיץ

קיץ. פירות עסיסיים, טמפרטורה מרקיעה שחקים, 100% לחות. ילדים צווחים בקניון. בנות נוער מפרסמות בפייסבוק תמונות שלהן בבגד הים החדש.

והחרדה ממלחמה אזורית כוללת.

חשבתי שהשנה היא תיפסח עליי, היות ואני כבר לא במדים. אבל היא רק שינתה פנייה. אם בשנים קודמות מה שהטריד אותי היה "אני הולכת לטחון בצבא? יהיה לי זמן ללכת למכון הכושר? מה יהיה עם הלימודים?" עכשיו הטרדה רק הפכה קיומית יותר: "אנחנו הולכים לשבת במקלט? אנחנו הולכים למות? (...אני הולכת לטחון במילואים? יהיה לי זמן ללכת למכון הכושר? מה יהיה עם הלימודים?)".

כל כך נמאס לי כבר מהאיום התמידי על מלחמה בקיץ, כאילו שנשק חם זה מה שחסר לחום הזה. כאילו שאנחנו לא מרגישים גם ככה שהגיהנום עשה עלייה, ורק חסר שנעטה על עצמנו איזו מסכת אב"ך פלסטית ומייזעת. האיום הזה הוא כל כך קיץ 2007.

אז מה בתכנית השנה? איראן וממשלת ישראל מחליטים להגשים את חזון בני המאיה לגבי סוף העולם בשנת 2012. אני מתנצלת שאין לי חומר מפורט יותר בנושא, השתדלתי להימנע מהחדשות בשנתיים האחרונות, בדיוק מהסיבה הזו.

אולי כדאי שאבדוק את תוקף הרגיעון שרכשתי בתחילת קיץ 2010, שעה שאת הדיווחים על מלחמה ממשמשת ובאה הייתי מקבלת באופן תדיר מגורמים צבאיים. אולי כדאי שאתנתק לאלתר מכל מקור תקשורת, כדי שלפחות בינתיים אוכל להנות מהספק. אל תדאגו לי, אני כבר אתעדכן. או מהאזעקה, או מהגשם הראשון שייתן לי שוב חצי שנה של שקט ושלווה, שיחזיר לי את החופש הגדול שלי.

לדף הרשומה

ילדים או לא להיות

13/03/2012

מרגע שאת מתחתנת, אנשים מרגישים נח מדי להיכנס לך לרחם ולהתעניין יתר על המידה בתכניותייך בנוגע לתרומתך לשיעור הילודה היהודי בארץ ישראל. הם לא עושים את זה מכוונה רעה, הם פשוט ממתינים שתיישרי קו איתם ועם דרך החיים של כולם, שכוללת 2.4 ילדים, כלב ומשכנתא. הם שוכנעו באותה הצורה להביא ילדים לעולם, וכעת הם רוצים שנשתתף אתם בחוויות הלילות נטולי השינה, קימה בשש בבוקר בשבת, הוצאות על טיטולים ומטרנה ואובדן הספונטניות בחיים.

יש משהו נורא אכזרי בזה. אנחנו לומדות, מפתחות קריירה, מגבשות ומעצבות סוף סוף את האופי ואת ההעדפות שלנו, ואז מתישהו בסוף שנות העשרים-תחילת השלושים, בדיוק כשכל החתיכות בפאזל מסתדרות, אנחנו מתחילות ללדת ילדים ומוותרות על כל זה כדי להפוך לשלוחה של הילדים שלנו. אצל חלקנו יש כמיהה אמהית מבורכת. אצל חלקנו פשוט רווחת התחושה שזה מה שמצופה מאיתנו, שזה מה שאמור לקרות. שאנחנו אמורות להפוך לצל של עצמנו. לעבוד במשרה מלאה, לגדל ילדים, לחוש תחושת אשם ומחנק תמידי ולעשות הכל בשביל כולם חוץ מאשר עצמנו. תמיד להרגיש שאנחנו מזניחות את הילדים, שאנחנו מזניחות את העבודה ואת בן הזוג. להיות תמיד אחרונה בסדר העדיפויות.

ובכלל, אני עדיין לא שם. אני עדיין מזדעזעת כשאני רואה תינוק מקיא (נו, בסדר, שיהיה: פולט). אני לא יכולה לדמיין את הלכלוך שהם עושים בבית, וכואב לי הראש רק מלחשוב על הרעש. ילדים קטנים מדי משעממים וילדים גדולים מדי לפעמים מציקים. תגידו שהם מקסימים, מצחיקים ומפיצים רוך ואהבה. בשביל זה יש לאנשים אחרים ילדים! שבאים עם ההורים שלהם, ואפשר להחזיר להם אותם כשהם בוכים או מפרישים הפרשות גופניות. 
בסדר, ברור שאני קצת מגזימה. את מה שאני מנסה לומר יכול הציטוט הבא לתאר: "זה שיש לך ילדים לא הופך אותך להורה, כמו שזה שיש לך פסנתר לא הופך אותך לפסנתרן" (מייקל לוין). כמעט כל אחד יכול, באופן טבעי או עם התערבות רפואית, להוליד ילדים. צריך גם לדעת לגדל ולחנך אותם ולהעניק להם אהבה, ולזה לא כל אחד, בכל שלב בחיים, מסוגל.

אני לא רוצה להתעורר עוד שמונה עשרה שנה ולהבין שבזבזתי את השנים היפות בחיי. אני רוצה ללמוד, להתפתח, אני רוצה להקדיש זמן לעצמי ולהנות מהחיים. אני לא מוכנה לוותר על הקריירה שאני צריכה עוד לפתח, על הלימודים ואולי עוד קצת לימודים, על הכושר ועל העיסוק בתחביבים, מועט ככל שיהיה. מצד שני, אני גם לא רוצה להתעורר ולגלות שהשעון הביולוגי צלצל וצלצל, ועשיתי לו יותר מדי פעמים סנוז. אולי גם אני ארצה ביום מן הימים שיהיה העתק קטן שלנו שיעשה לנו את המוות ושנקווה שהוא יהיה כמונו וגם כל מה שלא הצלחנו להיות. אבל כרגע אני עוד צעירה. אני יכולה לחזור לישון לעוד חמש דקות. אל תדאגו, הנודניק פועל.

 

________________________
רשומה זו מייצגת דיעה אישית בלבד. אני מאוד מעריכה אנשים שבחרו להביא ילדים לעולם, מכל סיבה שהיא, ומבינה שלולא אנשים כאלה לא הייתי כאן כדי לכתוב על זה.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל weirdo1986 אלא אם צויין אחרת