00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אכולת קנאה בנשים שילדו

אני מודה: אני אכולת קנאה! 
כן... אין דרך אחרת להודות בזה. זו האמת!
כל הנשים המפורסמות שמשוויצות בהיריון פוטוגני, בצילומים מרהיבים בכל צעד ושעל
ואז בבייבי שמגיח לעולם. כל היריונית שהצליחה ולא עוצרת לרגע להבין כמה היה לה מזל...
כמה היא בורכה! יש כ"כ הרבה נשים שמקבלות את הפריון שלהן כמובן מאליו.

ומה איתי אלוקים?? 
למה לנו זה לא קרה?
למה לעזאזל לתאומים שלי לא היה מזל? למה זה קרה לי? לנו??
למה זה נראה שכולן עוברות את זה בכזאת קלות, ובום... תינוק. ואצלי הסוף היה מר וטראגי כ"כ??
טראומתי במידה כזאת שלא מסוגלת לחשוב על היריון נוסף!
פשוט לא! 

מה לא בסדר בי אלוקים??
למה התינוקות שלי לא שרדו?? 
האם אתה שומר עליהם שם.... איתך.... בשמיים??

אני אוהבת אתכם תאומים שלי: רפאלוש ודוד היפים והיקרים שלי
אמא אוהבת אתכם מכל הלב והנשמה!
תשמרו מלמעלה על אבא ואמא טוב?
תמליצו בעדנו ותשלחו לנו קצת נחמה.
אמא חושבת עליכם כל יום. 
הלוואי ויכולתי להחזיק אתכם, להסניף אתכם, שתהיו כאן איתנו מלאכים של אמא...

תעשו שיהיה לנו קל יותר
אמן
 
לדף הרשומה

היום הנורא בחיי




לפעמים אני עוסקת בניחושים "מה היה קורה אם".... מה היה קורה אם הכל היה תקין
אם התאומים שלי היו זוכים להגיע לעולם הזה...
איך היו נראים חיינו כמשפחה?
איזו אמא הייתי זוכה להיות?
ובעיקר שאלת השאלות: "למה למה אלוקים זה קרה???"
איפה היה אלוקים כשהם נפחו את נשימתם האחרונה בבטן שלי?
למה הוא לא עזר להם והציל אותם?? 
מה הם עשו רע המלאכים שלי שהגיע להם למות??
למה זה קרה לי אלוקים למה??
המסכנים הקטנים שלי שרדו רק עד שבוע 26 והם היו כ"כ מושלמים וקטנים ויפים....
וכ"כ שלי!
מהבטן שלי יצאו,  וגורלם היה למות. ואין שום דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותם!
את הנשמות שלי. את הדבר שהכי היה חשוב לי בחיים.
הם היו כ"כ יפים ושלווים וקטנים.
וכ"כ מתים!

אני לעולם לא אשכח את היום הארור ההוא, שחשתי כאבים עזים ולא יכולתי להירדם ב 2 בלילה
והערתי את בעלי וטסנו לבית חולים. 
אני לעולם לא אשכח איזו תמימה הייתי, כשהאחות לא מצאה לי דופק וליגלגנו בינינו שהיא בטח "טירונית".
וגם שהטיסו אותי לאולטרסאונד, הייתי כ"כ תמימה וכל אותו הזמן רק רציתי לראות אותם שוב, ונידנדתי לבעלי לומר לי איך הם במוניטור....
כמה תמימות!
כמה אני רוצה לחבק את הבחורה ההיא.... אני.
שוכבת ולא מעלה על דעתי שמשהו רע יכול לקרות להם!
הרי אלוקים שומר לי על התינוקות שלי! הרי אלוקים נתן לי אותם במפתיע ואני שמרתי על האוצרות העלה כבבת עיני...
הרי לא יכול לקרות משהו אחר. לא לי. לא לאישה מאמינה כמוני!
לא למישהי שעשתה הכל לפי הספר. 

ואז הצרחות האיומות ובכיות השבר שלי ושל בעלי.
שהרופאה בישרה את הנורא מכל.
שהם נפטרו. 
ששניהם מתו. מתו יחד ברחם שלי. 
שהם לא יודעים מה קרה, ולמה זה קרה, והכל השערות. 
הבכי והכאב המטורף והרצון שלי למות יחד איתם. 
איבדתי משמעות לחיים שלי. כאב עמוק שאין לתאר שאני נושאת עימי בכל יום על אובדנם. 

הסבירו לי את הפרוצדורה הארוכה שעליי לעבור. 
שזה לא מספיק לאבד אותם אחרי 6 חודשים. אחרי שכמעט הגעתי לסוף.
אני עכשיו צריכה לחכות לפתיחה מדומה, פיטוצין, אפידורל, צירים, לידה!
וכל פעם כששאלתי כמה זמן זה ייקח, מהמבט בעיניים הבנתי שזה רק ההתחלה. משהו בין יומיים פחות או יותר.
הייתי מבועתת ממש. רק רציתי שהכל יגמר ואוכל להתאחד עם הסבל על אובדנם, להתאבל.
וכל אותו הזמן אני ובעלי לא יכולנו להפסיק לבכות. בחיים לא בכיתי לפני כ"כ הרבה ימים ושעות ורצוף. 
הדמעות פשוט סירבו להתייבש. 

וכל הזמן התחננתי לאלוקים "לגמור עם זה כבר". ולפחות בזה הוא עזר לי. 
במהלת ההמתנה לפתיחה, אחרי שהצמידו לי קטטר ופיטוצין. 
אמרתי מלבעלי שאני מרגישה מים נשפכים ממני, מים ועוד מים. 
וכשהוא הדליק את האור (הם החשיכו את החדר כדי לתת לנו לנוח קצת וחשבו בצדק שזה הולך להיות לפחות 6 שעות עד לסיום הפתיחה)
הוא ראה שהכל מוצף בדם. לידי הייתה שלולוית מלאה בדם, כל החגר היה גם ועוד דם.
בעלי החוויר ורץ לאחות. ולפני שהבנתי מה קורה כבר חצי מצוות הרפואי היה עליי, רופאים, אחיות, מנות דם.
לפני שהבנתי מה קורה ציוו עליי ללחוץ. ולפני שבכלל הרגשתי אם אני לוחצת או לא (כי הייתי מורדת באפידורל)
רפאל היה בחוץ ואז עוד לחיצה אחת ודוד אחריו.... 
קטנים כ"כ וכ"כ מושלמים. 
עד הרגע האחרון התפללנו לנס אלוקי. שאולי יהיה נס שיציל את הכל. שהם ישרדו
שהם יבכו.
שהם שעזאזל: יחיו.

אבל זה לא קרה. הם היו מושלמים. ושקטים כל כך.  ודוממים.
וכ"כ מתים. 

הצער העמוק והרגע הזה ייחרט בחיי לנצח נצחים. 

זה לא פייר אלוקים רציתי לצעוק לשמיים, זה פאקינג לא פייר!!!!

הזעקה האילמת שלי יצאה רק במורה של בכי בלתי נשלט. 
לראות את בעלי האהוב מחזיק בהם. להרגיש אותם לידי. והם מתים.

יש עונש גדול יותר מזה???

ואין נחמה. באמת שאין.

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אובדן



את היום הארור ההוא, לעולם לא אשכח!
הוא צרוב בליבי לנצח נצחים. בשניה אחת העולם התהפך לנו, ולא ישוב לעולם להיות כפי שהיה. 
הייתי בשבוע 26. היריונית שמחה וקלילה, עושה הכל לפי הספר. אפילו כדור אקמול לא לוקחת (מחשש להזיק לעוברים)
אכלתי בריא, דיברתי אליהם, עשיתי מדיטציות, כל כולי הייתי בחוויה המרגשת שלהתכונן בעבורם.
בעלי המקסים עטף אותי באהבה רבה. היינו עושה הליכות בלילה ומדברים עליהם ומתכננים ומוצפים באושר עצום. 
כל הבדיקות היו תקינות ואפילו התבשרנו שלרפאל שלי יש לו עתיד בכדורגל... האולטרסאונד הראה שהוא מצטיין בבעיטות.
כל בדיקת דופק ואולטרסאונד הייתה כ"כ קסומה ומרגשת בעבורנו... דמעות של התרגשות וצפייה.

כל הזמן עברו בי מחשבות איזו אמא אהיה, איך חיינו יראו עם המתנות שאלוקים שלח לנו...
ואיזה מדהים זה תאומים! שהם תמיד יהיו יחד ויגדלו יחד ויהיו החברים הכי טובים.
אף אחד לא הכין אותנו ולא אעלה על דעתו, שחייהם יגדעו ביום ארור אחד שהסיבה למותם לא ברורה.
שהם לעד ישארו התאומים המתוקים שלי "רפאל ודוד" - המלאכים של אמא ואבא. שאלוקים לקח לי אותם ביום ארור אחד.

אני נזכרת ביום ההוא, יום אחרי ערב חג פסח בחב"ד מיאמי. 
לבשתי שמלה לבנה עם הבטן ההיריונית העגולה, הייתי כ"כ קורנת ומוארת עם בעלי המתוק, והאושר שצמח לי בגוף.
מי בכלל העלה על דעתו מה יקרה לי, לנו - רק יממה מאוחר יותר.
היום המסויט ההוא.


 
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא שכולה אלא אם צויין אחרת