00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סוף הבלוג ותחילת הדרך

אני אתחיל מהעיקר. החלטתי לסגור את הבלוג. זה יהיה הפוסט האחרון שאכתוב בבלוג הזה.

 

יכול להיות שאפתח בעתיד בלוג אחר (אם מישהו רוצה שישאיר לי פרטים בתגובה או במסר ואעדכן במידה ואעשה זאת). יכול להיות שיום אחד אפתח מחדש את הבלוג הזה. אבל אני מקווה שלא.

 

זו לא החלטה שנעשתה עכשיו. זה תוצאה של מחשבה רבה שצברה נחישות והפכה לעובדה. למעשה ההחלטה הזאת התגבשה כבר לפני שנה. כאשר גיליתי שככל הנראה אקבל את המלגה ללימודים ביפן. לא ידעתי עדיין בוודאות אם אקבל אותה ועד היום אני לא יודע לאן המלגה תיקח אותי. זו יכולה להיות תחילתה של תקופה, תחילתה של קריירה משגשגת או רק עוד אפיזודה חולפת. אבל דבר אחד היה ברור לי כבר אז, וברור לי היום: אני יוצא לדרך חדשה.

 

יש הרבה סיבות שבגללן אני מתכוון לסגור את הבלוג. למשל הפלאטפורה מרגישה לי כבר פחות מתאימה ויותר מדי אנשים קוראים את הבלוג ומה שאני כותב בו מגיע למקומות שהייתי מעדיף שלא יגיע. אבל בסופו של דבר יש שתי סיבות עיקריות שעולות על כל השאר. את הראשונה משה היטיב לנסח יותר טוב ממני, קצת לפני שנפרדנו לדרכנו.

 

משה, להזכירכם אחד משני החברים הכי טובים שלי מזה שנים, ושותף שלי בכמה שנים בחיי, מתעתד לטוס ללמוד לארצות הברית. אני, כפי שאתם יודעים, עומד לטוס מרחק דומה לכיוון ההפוך בדיוק לארץ השמש העולה. מכיוון שידענו שיש סיכוי טוב שלא ניפגש לכמה שנים טובות יצאנו לשתות בירה אחרונה ביחד. כשהלכנו לאטנו מהפאב לכיוון הצומת בו נתפוס מונית הוא אמר לי: "אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון לסגור את הבלוג. כל העיסוק הזה בחיים שלך בבלוג גורם לך להתייחס לחיים לפעמים כמו סיפור – כאילו אתה צופה בהם מבחוץ – במקום ממש לחיות אותם. "

 

וזה נכון. אני גם כתבתי את זה אינספור פעמים. לא פעם הרגשתי כאילו חיי נכתבים כמו בספר או בסדרה. הבעיה היא שלפעמים כשאני מתאר אותם ככאלה, כמו שאני עושה מדי פעם בבלוג הזה, אני באמת נוטה להתייחס אליהם ככאלו. אבל החיים הם לא ספר, ואף אחד מאתנו לא צופה בחיים של עצמו מהצד. אני מרגיש שהגיע הזמן שלי להפסיק לכתוב על חיי, ולהתחיל פשוט לחיות אותם.

 

הסיבה השנייה, ואולי המרכזית ביותר – היא שאני יודע שמתישהו הבלוג הזה יצטרך להסתיים. הבלוג שלי קיים כבר 11 שנים כמעט. אני יודע שהוא לא יחזיק לנצח. למעשה אני יודע שהוא כנראה לא יחזיק עוד הרבה זמן. זה הרי קורה בסופו של דבר לכל הבלוגים. אם תלכו כמה שנים אחורה ותנסו לבדוק מה קרה למגיבים של הבלוג מלפני חמש או שש שנים אתם תראו שרובם נמחקו או פשוט נגמרו באיזשהו פוסט ב-2013 שבו יש הבטחה שלא מומשה לפוסט המשך. בואו נודה על האמת, האתר הזה הוא יותר מהכל – בית קברות לבלוגים.

 

ואני לא רוצה לקבור את הבלוג שלי ככה. זה לא מגיע לו להסתיים בפוסט סתמי. לא מגיע לו סתם להימחק. היה לו מקום הרבה יותר מדי משמעותי בחיי בשביל זה. מגיע לו פוסט פרידה הולם. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לתת לו. זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות עכשיו. עכשיו, כשאני יוצא לדרך חדשה, כשאני סוגר פרק אחד בחיי ופותח פרק אחר – זה נראה לי הזמן המושלם לעשות את זה.

 

אבל איך מסיימים פרויקט שכאמור תפס חלק כל כך משמעותי מהחיים שלך. התלבטתי על זה די הרבה. חשבתי לעשות קטע וידאו. חשבתי לעשות משהו גדול ומסובך. אבל בסופו של דבר לא ממש הייתי מרוצה משום דבר שניסיתי לעשות. וחוץ מזה הבנתי משהו אחר, ואולי זה אחד מכמה לקחים שלמדתי לאורך השנים: אני בחיים לא אוכל ליצור את הדבר המדהים הזה שאני מפנטז לעשות.

 

כי החיים הם בסופו של דבר אוסף של רגעים פשוטים. החיים הם מה שקורה בעולם שבו השגרה שולטת, הניסוחים לא מושלמים ואין סצנות גדולות מהחיים. וכך גם הבלוג הזה. כתבתי שאני מתכוון להפסיק לכתוב על החיים ולהתחיל לחיות אותם. זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות. ולכן לא אוסיף תיאור גרנדיוזי ומפואר של מה שקורה עכשיו או של מה שיקרה בעתיד. אני לא צריך באמת לעשות את זה – כי מספיק שאומר לכם שבעוד כשעה לשדה התעופה ומשם ליפן לתקופה... ואתם כבר יכולים לדמיין בעצמכם את האפשרויות.

 

אז איך בכל זאת אסיים את הבלוג הזה? אין לי רעיון ממש. אני מניח שגם זה סיום הולם. אבל זה פשוט ש-11 השנים שעברו ותוארו בבלוג הזה היו כל כך עמוסות בדברים מיוחדים. זה פשוט כתבתי ואמרתי כל כך הרבה על הכל. זה פשוט שאני עברתי כברת דרך כל כך ארוכה מאז גיל 21 ועד היום. ובו זמנית נשארתי כל כך אותו דבר...

 

וגם כשאני מנסה לחשוב על משהו יש כרגע כל כך הרבה המולה סביבי. כולם נרגשים ורוצים לעזור לי. דודה שלי ובתה הבלונדינית הצעירה והמחייכת שכתבתי עליה כל כך הרבה. אחי הקטן והורי. כולם נלהבים ונרגשים, ואני מעריך את זה. אבל זו לא ממש סביבה נוחה לכתיבה פורה. ובכל זאת הבטחתי לעצמי לסיים את הבלוג הזה, למעשה הבטחתי לעצמי את זה כבר לפני שנה. גם זרקתי פה כמה רמזים בחודשים האחרונים. אז אני צריך לסיים את זה עכשיו.

 

בכל מקרה כן חשוב לי לומר כמה דברים. ובראשם דבר אחד גדול עד כדי כך שהוא מצדיק כמה "אנטרים" לפניו ואחריו:

 

תודה.

 

תודה לקוראים של הבלוג שלא מגיבים. אני יודע שאתם שם, גם כשאני לא רואה אותכם, וזה די כיף לנסות לדמיין בכל שבוע מה אתם חושבים על מה שכתבתי.

 

תודה לקוראים שכן מגיבים. אני מופתע בכל פעם מחדש מכמה שאני לומד מכם. ובדיבעד כמה מפילוסופיות החיים המרכזיות ביותר שלי הן תוצאה של השיחות שלי אתכם. גם אימצתי מכם כמה משפטים ורעיונות שאני מעריך עד אין קץ.

 

תודה לכל מי שקרא וערך עבורי את הספר שכתבתי ("רוחות"). אף שלא פרסמתי אותו בסופו של דבר בהוצאה מסודרת. מבחינתי כתיבת הספר וההפצה שלו הוא הגשמת חלום. ולא הייתי יכול לעשות זאת בלעדיכם. אתם יכולים להוריד את הספר בלינק הזה או ב:

https://www.dropbox.com/s/bwgoosft2cil4c3/%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA%20%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9D.pdf?dl=0

אשמח אם תקראו אותו ותפיצו אותו לכמה שיותר אנשים. ואם יש לכם מה לומר אשמח לשמוע.

 

יותר מהכל תודה לכל מי שהיה חלק מחיי ב-11 השנים האחרונות. אלו שהכרתי דרך הבלוג, אלו שכתבתי עליהם ואלו שלא. אלו שהשאירו בי רושם ואלו שרק ביקרו והמשיכו הלאה.

 

תודה גם לי, של לפני 11 שנים. על כך שישבתי בחוות המחשבים באוניברסיטה העברית והתחלתי לרשום את קורות חיי. זה תענוג לקרוא אותם. אני מקווה שאתם נהניתם לפחות כמעט כמוני.

 

תודה לכולכם. והיו שלום.

 

עומר כהןTweedle dee -


 

לדף הרשומה

ניסיון

"לא כל הזהב נוצץ, לא כל מי שתוהה אבוד."

ג. ר. ר. טולקין

 

רציתי לעשות את כל שביל ישראל מצפון לדרום עוד מאז שהייתי נער ושמעתי על השביל לראשונה. מעבר לנופים המדהימים שהטיול הזה חולף בתוכם, תחושת ההישג שהוא מבטיח והחוויות שהוא עשוי לספק – תמיד קסם לי במיוחד הרעיון שהליכה לאורך כל שביל ישראל היא כמו להביא אל החיים האמתיים מסע מהספרים. הרעיון של שבועות של צעידה בשבילים שונים, השינה תחת כיפת השמיים והצורך להתגבר על הקשיים שבדרך היה נראה לי כמו בסיס להרפתקה מדהימה. לא פעם דמיינתי את עצמי עומד בראשו של הר החרמון, תיק ענק על גבי, מוכן לרדת לקיבוץ דן ולצאת למסע. אף יותר מזה דמיינתי את עצמי עושה את הצעדים האחרונים שלי, מותש מלוכלך וגאה, בסוף המסלול בעיר אילת.

 

אני לא בטוח למה לא עשיתי את השביל בסופו של דבר. התשובה הפשוטה תהיה גם התשובה הצפויה – החיים קרו. תואר ראשון מיד אחרי הצבא, עבודה ותואר שני אחרי זה. טיולים ביפן, מחויבויות שונות, ולפני שאני ממצמץ אני כבר בן 32 – ועדיין מרגיש כאילו רק השתחררתי מהצבא. עם הזמן גם העניין שלי בטיולים השתנה. אני עדיין מאוד אוהב לטייל בארץ. אבל אני מרגיש שהיום ההרפתקה שבטיול היא פחות הדבר שממריץ אותי לצאת אל השבילים. הדבר שאני הכי אוהב בטיולים היום הוא ההתמכרות להליכה עצמה. כאשר אתה יוצא מנקודת מוצא לא מוכרת וצועד אל יעד לא ידוע, הרבה יותר קשה לדעת כמה זמן אתה עוד תהיה בדרכים. ההליכה הופכת להיות פחות אמצעי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', ויותר למטרה בפני עצמה. מעטים הרגעים שבהם הפעולה הופכת להיות חלק מההוויה שלך באותו הרגע, כפי שקורה כשאתה הופך להיות הצועד בשביל.

 

בכל מקרה, את כל שביל ישראל אף פעם לא הלכתי. אבל עשיתי כמה קטעים ממנו לאורך השנים, ונהניתי מכל אחד מהם. ברבים מהמקרים האלו הצטרף אלי אחי. כך היה גם ביום שישי האחרון, כשיצאנו לטיול אחרון לפני שאני טס לתקופה הקרובה ליפן (הטיול יצא לדרך בדיוק שבועיים לפני תאריך הטיסה). במהלך יומיים הלכנו כ-40 קילומטר בין חורשות, סלעים, מערות, שדות חיטה ופרות. הרבה פרות. זה לא היה קל, התיקים היו כבדים והמסלול היה תלול וסלעי לפעמים ואת הטיול סיימתי חבול וצולע, אבל בסופו של דבר מאוד נהניתי. 

 

מעניין שבטיול הזה, בניגוד לפעמים קודמות שצעדנו בשביל, יצא לנו לפגוש כמה מטיילים שעושים את שביל ישראל כולו.  איכשהו בפעמים הקודמות זה לא קרה. אבל עוד יותר מעניין, שמסתבר שיש מאין נורמות מיוחדות בין מטיילים על השביל שפוגשים זה את זה. אחת מהנורומות הללו היא החלפת מידע.

 

זה רלוונטי בעיקר בין אנשים שבאים מצדדים מנוגדים של השביל (כלומר כאשר מטיילים מצפון לדרום, כמוני וכמו אחי במקרה הזה, פוגשים מטיילים מדרום לצפון). מכיוון שהמטיילים צועדים על אותו המסלול, הם יכולים לתת זה לזה טיפים לגבי הדרך – למשל אם יש בעיות מיוחדות שהם נתקלו בהן, או שהם גילו דרך יותר נוחה או יותר יפה לעבור בה בקטע מסוים. כל אחד מהצדדים בא עם ניסיון שאין לצד השני. המקומות שבהם המטיילים מצד אחד כבר עברו – הם המקומות שהמטיילים מהצד השני עוד יעברו. העבר של אלו הוא העתיד של אלו. הניסיון של אחד יכול לעזור לאחר. אני מניח שזה כך גם במסלול החיים, לפחות במידה מסוימת.

בדיוק בערב הקודם לטיול הייתי בביתו של שגריר יפן. השגריר ערך מפגש עבור אנשים שקיבלו את המלגה שזכיתי בה זה עתה בהווה ובעבר. במפגש היו גם אנשי עסקים יפנים והמטרה המוצהרת שלו הייתה ליצור ולחזק קשרים בין גורמים יפניים וישראלים. אני חייב להודות שזו הייתה חוויה מוזרה עבורי. בתור התחלה מכיוון שזה דרש ממני להתערבב בקהל (מינגלינג, בלעז). שזה משהו שמעולם בחיי לא עשיתי.

 

כלומר, אני לא יודע מה אתכם, אבל גברים מעונבים ונשים בשמלות ערב שעומדים בפינות החדר עם כוסות יין עדינות ומשוחחים על הא ודא... זה מסוג הדברים שאני מכיר רק מהסרטים. הכי קרוב שהגעתי לזה היה כשהייתי מתפלח לכנסים בתקופת התואר הראשון כדי להרוויח קצת כיבוד חינם. והנה אני בדיוק בכינוס כזה, בין דיפלומטים, אקדמאים ואנשי עסקים. ויותר מזה, אחרי שהצגתי את עצמי בפני כולם – אנשים גם פונים אלי ומדברים איתי. אני לא יכול לתאר לכם עד כמה הרגשתי שלא במקום.

 

אבל ברגע שהתחלתי להתרגל לעניין שמתי לב לעניין אחר. כל אדם שדיברתי אתו, ובעיקר ישראלים שקיבלו בעבר את המלגה – נתן לי עצות מועילות לדרך שלפני. היו להם המון עצות, הארות, מחשבות ואזהרות לתת לי ולשלושת המלגאים החדשים האחרים. כל העצות האלו נרכשו, כמובן מניסיון החיים שלהם עצמם. ומסיבה זו בדיוק, הן היו מועילות ומחכימות להפליא. נוכחתי לדעת, ולא בפעם הראשונה בחיי, שלא משנה כמה תנסה לקרוא, ללמוד ולחקור משהו – יש דברים שרק בעל ניסיון יכול לדעת וללמד אותך.

 

כאמור, גם זה לא לקח חדש. כבר מזמן למדתי שכדאי להקשיב לאנשים. אלו שכבר צעדו בדרך שבה אתה הולך יכולים ללמד אותך המון – אם רק תיתן להם את ההזדמנות. לא כל הדברים יהיו נכונים גם לך. אבל חלקם כן, וזה יהיה בזבוז לא לנצל אותן. למעשה, אני חושב שאולי הלקח הגדול ביותר שלמדתי בעשר השנים האחרונות, זה יהיה תמיד לשאול, להתייעץ ולהקשיב לכמה שיותר אנשים כאשר אתה עומד בפני עניין שאתה לא מכיר. אין בושה בלשאול, אין הפסד מלהקשיב ואין שום רע שיצא מלהתייחס לניסיון של אחרים. זה מצחיק, אבל זה שיעור אחד שלימד אותי הניסיון שלי עצמי.

 

נדמה לי שכבר כתבתי שבזמן האחרון אני קורא את הבלוג מתחילתו. זה מצחיק, אבל הרבה פעמים אני מרגיש שהייתי יכול לכתוב את אותם הדברים בדיוק גם היום.  אני חייב להודות שפעמים רבות אני חושב ששום דבר לא השתנה בי ב-11 השנים שאני כותב את הבלוג. שאני עדיין אותו הילד שהייתי בגיל 21, או בגיל 25. שלא למדתי כלום. ואז לפעמים קורים דברים שגורמים לי לחשוב אחרת.

 

כמו מה שקרה לי לפני כמה ימים כשלקחתי את הכלבה לפארק כדי לשחק. ישבתי על הספסל והבטתי בה מתרוצצת לכאן ולכאן כאשר נכנס למתחם הכלבים בחור צעיר עם הכלבה שלו. איכשהו התחלנו לדבר וגיליתי שהוא עצמו בן 22. הוא למד באותו בית הספר שאני למדתי, ובאותה המגמה. היום הוא מתלבט מה לעשות בהמשך. הוא חושב ללמוד קולנוע, אבל הוא לא בטוח שזה מה שהוא רוצה. חוץ מזה רוצה ללמוד בחו"ל, אבל חושש שלא יוכל לעשות זאת בלי לקבל מלגה, ומאוד קשה לזכות במלגות לימודים.

 

"קודם כל שווה לך לקרוא על הנושא הזה כמה שאתה יכול," אמרתי לו, "אל תניח שאתה יודע מה אתה הולך ללמוד בלי שבדקת. חפש מאמרים באינטרנט, סרטונים ביו-טיוב, תדבר עם אנשים שלמדו את זה ותכתוב למרצים שמעניינים אותך – אתה תהיה מופתע כמה הם יכולים להיות נכונים לעזור. ולגבי מלגות לחו"ל... זה נכון. זה מאוד קשה לקבל אותן. אבל יש מלגות, ומישהו מקבל אותן. אולי זה אתה? אם לא תנסה איך תדע?

מה שאתה צריך לעשות זה להביא את עצמך לנקודת פתיחה כמה שיותר טובה. תנסה לחפש כמה שיותר הזדמנויות להתעסק בתחום שאתה אוהב – אפילו בהתנדבות. ניסיון מעשי ייתן לך כישורים שאין לאחרים, ויתן לך ייתרון. חוץ מזה תכין טוב טוב מראש תכנית של מה שאתה מתכוון לעשות בלימודים. אם אתה מתכוון ללמוד במקום מסוים אתה צריך לשכנע אותם שזה המקום שהכי מתאים לך ללמוד בו ושלהם הכי מתאים לקבל אותך..."

 

וכך המשכתי לעוד שעה ארוכה. הוא ישב לצידי על הספסל והביט בי בקשב רב. הוא הנהן מדי פעם כדי להראות שהוא מבין את הדברים. ואני סיפרתי לו את כל מה שאני יודע. פה ושם גם נתתי לו דוגמאות מהחיים שלי. ניסיתי לתת לו כלים, ולהכין אותו לקשיים הצפויים אבל גם לתת לו תקווה. ואני מקווה שהצלחתי.

 

"אבל מה אם בסוף אחרי כל זה אבין שזה לא באמת מה שאני רוצה להתעסק איתו?" הוא שאל לבסוף.

 

"אז תחפש משהו אחר," עניתי לו, "יש לך הזדמנויות לנסות ולהתנסות. זה הזמן שלך ללמוד ולעשות טעויות. זה הזמן שלך לבחון אפשרויות. אל תדאג. תמיד עוד יהיה לך זמן  לשנות כיוון. אתה רק בן 22. אתה עוד ממש צעיר."

 

אחרי שאמרתי את זה, עצרתי את עצמי בהפתעה. איכשהו אחרי שאמרתי את זה הרגשתי פתאום שאולי כן השתניתי באחת עשרה השנים החולפות. אבל יותר מזה הרגשתי פתאום זקן יותר מאשר הרגשתי אי פעם...

לדף הרשומה

קמאו

אני תוהה אם כדאי להתחיל את הפוסט הזה בתיאור של החתונה או של הבר, או אולי בכלל של החוף באשדוד. אני מניח שאני יכול להתחיל בכל אחד מהם. כולם חשובים ורלוונטיים באותה המידה לנקודה שלי – ובו זמנית כולם מכילים המון מידע תפל ומפורט מדי שלא באמת נחוץ כי להעביר את הנקודה. ובכל זאת, סיפור טוב צריך תפאורה, הוא צריך אווירה ומסר בין השורות. זה היה מאוד משעמם אם פשוט הייתי כותב משהו יבש כמו:

 

"התחלתי בסבב פרידות מאנשים."

 

כלומר, זה נכון. באמת התחלתי סבב פרידות מאנשים. בעוד פחות מ-4 שבועות אני אמור כבר להיות ביפן. וגם אם לא אהיה שם לשנים כפי שאני מתכנן להיות, כנראה שלפחות אגור שם כמה חודשים טובים. ואפילו בגלל הסיכוי שהכל ילך טוב ואני אמצא את עצמי מחוץ לארץ לתקופה של שנתיים עד שבע שנים, שווה לעשות את זה כמו שצריך ולהיפרד מאנשים. אבל זו באמת לא הנקודה המרכזית. ועד כמה שזה יכול להיות פשוט לכתוב את הנקודה המרכזית במשפט אחד אני לא הולך לעשות את זה משלוש סיבות:

 

הראשונה היא שאני מאוד אוהב להאריך בדברים. כפי שאתם בטח יודעים מקריאה קודמת בבלוג או סתם מההקדמה הארוכה מדי הזאת.

 

השנייה היא שגם אם אכתוב את זה במשפט אחד – זה לא באמת יעביר את הנקודה. יש תחושות שאי אפשר להעביר במילים, מסקנות שאין להן משמעות אם לא מגיעים אליהן בדרך מפותלת. דברים שאפשר לומר רק בין השורות.

 

אבל הסיבה השלישית, ואולי המרכזית מכולן היא שזה יהיה הרבה פחות מעניין. כי בכל זאת (רובכם) לא קוראים את הבלוג הזה רק כי ממש אכפת לכם מה קורה איתי, אלא כי (כך אני מקווה לפחות) אתם נהנים מהדרך שבה אני כותב על החיים שלי. אני יודע בוודאות יודע שזו הסיבה שאני אוהב לחזור ולקרוא מדי פעם בבלוג שלי.

 

בכל מקרה, אז אני לא יכול ישר לקפוץ לנקודה. אני צריך להתחיל בלבנות את התחושה, את הרקע והתפאורה. אחר כך אני צריך להציג את הדמויות ולהעלות אותן לבמה אחת אחרי השנייה. ואז אני צריך לתת להן איזשהו דיאלוג שנון. או שאולי כדאי לערבב את הסדר של כל אלו... הרי כל הסיפורים הטובים מתחילים מהאמצע...

 

"חשבתי שאמרת שהחיים הם לא סיפור," אומר משה, "כתבת את זה בפוסט האחרון שלך. לא?"

 

אני יושב אתו ועם אשתו לצד שולחן לבן גבוה בתוך חצר רחובאית ירוקה. על השולחן לפנינו יש שתי כוסות בירה ריקות. מסביב אנשים מסתודדים בקבוצות, מנשנשים מתאבנים טבעוניים ומדברים על הא ודא. חבר משותף שלנו  ומי שעוד רגע תהיה כלתו הטריה של אותו חבר מתרוצצים בין האנשים ומחליפים מילים וחיוכים לכל דורש. מוזיקה קלילה מתנגנת ברקע. האוויר עוד קריר. אני בוהה באוויר לרגע ומנסה להבין איך מצאתי את עצמי בעוד חתונה כך פתאום. אחר כך אני מתעשת ועונה למשה:

 

"החיים שלי הם לא סיפור. אבל שלך לגמרי כן."

 

זה קצת לא הוגן מצידי, אני יודע. אבל בעיני יש משהו מאוד לינארי בחיים של משה – לפחות בשנים שאני מכיר אותו. החל מהילד הצעיר מטבריה שזה עתה יצא מהתיכון והפך להיות חברי הטוב ביותר באוניברסיטה בתואר הראשון. הילד עם אהבת הנעורים התמימה והבלתי אפשרית (או הגיונית) וחוסר הניסיון בחיים. דרך איש הקבע שהתבגר וקיבל לידיו אחריות וסמכות, ולמתרגל והמאסטרנט שמתחיל בחיי נישואין ומעמיס על עצמו תמיד יותר מדי. ועכשיו הוא עומד ללכת וללמוד לדוקטורט בארצות הברית. הנה הוא מדבר על לחפש לו בית בפרוורים עם גינה ומכולת במרחק נסיעה ברכב.

 

ובכלל, הייתי עד (או בעיקר עד שמיעה) לדי הרבה דברים מצחיקים ומשעשעים שקרו למשה. לפעמים אני חושב שאם החיים שלנו באמת היו סיפור, אולי אני הייתי המספר – אבל הוא היה הדמות הראשית. ותאכלס כתבתי עליו די הרבה פה בבלוג בעשור החולף. אני מניח שאם הייתם קוראים את הפוסטים אחד אחרי השני, (ואם הייתי משלים לכם כמה חוסרים), הייתם מוצאים פה סיפור די משעשע.

 

כשהיינו צעירים יותר, אי אז בימים הזוהרים של התואר הראשון, השתעשענו מדי פעם ברעיון שהחיים שלנו הם בעצם סדרה. טוב, למעשה זה היה משה שהעלה את הרעיון עם החבר הכי טוב שלו. אני פשוט טענתי שהחיים שלי הם הסדרה, והוא פשוט דמות חוזרת. או שלכל היותר אלו הן שתי סדרות מקבילות עם המון הופעות אורח.

 

ואולי זה לא משנה של מי הסדרה בפועל, כי עם הנסיעה הקרוב שלי ליפן, והנסיעה שלו לארצות הברית זה מרגיש כאילו הסדרה מגיעה סוף סוף, אחרי 12 עונות לסופה. וכמו בכל סיטקום פופולרי, יש לנו כבר זוג נשוי אחד, יש זוג אחד שמתחתן באופן מפתיע (או לא) ממש לקראת הסוף – ואלו הם החתן והכלה שהתכוננו באותו הזמן לעלות לחופה. ויש את הרווק הנצחי – הברני סטינסון, הג'ואי טריביאני, או הג'ואי גלדסטון של הסיפור. האיש הזה, כפי שכבר בטח ניחשתם, הוא אני (רק בלי רשימת הכיבושים המרשימה של הדמויות המקבילות שלי, אני מניח).

 

אפילו יש מפגש פרידה מיוחד לכבוד האירוע – מנגל טבעוני משותף שאמור להתקיים בעוד יומיים. אני אשכרה יכול לראות איך כל זה משתלב לפרק סיום עתיר רייטינג באיזו רשת שידור מסחרית. קצת לעוס, אבל די משעשע הייתי אומר. אבל משה כמובן צדק, ואני צריך לעמוד במילה של עצמי ולהפסיק להעמיד פנים שזה סיפור. זו פשוט פרידה. אנשים נפרדים כל הזמן בכל מני מקומות ומקרים, וגם אנחנו מתפצלים. משה ואשתו, וזוג החברים שלנו שהתחתנו אינם האנשים היחידים שמהם אני צריך להיפרד.

 

אחת מהאנשים האחרים שאותם רציתי לפגוש לפני שאני נוסע ישבה איתי אתמול בפאב קטן מאוד קרוב לחוף הים של תל אביב. היא מצצה קוקטייל כחלחל מכלי דמוי כד שיקויים – שאמור להראות כמו המשקאות שמקבלות דמויות במשחקי מחשב כדי לחדש את כוח הקסם שלהם (אל תשאלו אותי! זה מה שקורה כשנותנים לחנונים לפתוח פאבים עם נושאים כרצונם...).

 

לא פגשתי אותה כבר המון זמן. היא אומרת שהתנתקה מהעולם. אני לא יודע בקשר לזה. אבל אני והיא בהחלט התרחקנו זה מזו לא מעט. ובכל זאת, עכשיו כשישבתי אתה שוב, גיליתי שמאוד כיף לי בחברתה. תהיתי לעצמי למה אני לא עשיתי יותר מאמץ להתגבר על המחסום שעלה בינינו, יהיה אשר יהיה, ולפגוש אותה יותר. הטעמים שלנו דומים, ויש לנו תחביבים דומים, אז זה די כיף לדבר אתה. אני גם מכיר אותה בסך הכל לא רע, בהתחשב בכך שאנחנו ידידים כבר 6 שנים.

 

"6 שנים? באמת?" היא שואלת.

 

"כן," אני עונה לה ומחייך, "אני אפילו יכול להוכיח לך. כתבתי בבלוג על היום שבו נפגשנו."

 

כנראה שאני באמת לא שתיתי הרבה יותר מדי זמן, כי הבירות שלגמתי לפני שהשיחה הזאת התחילה עלו לי לראש ורמזו לי שזה יהיה רעיון חכם להראות לה את הפוסט שהיא מופיעה בו. אני מראה לה את זה בטלפון ולוקח בראוני טבעוני שהיא הכינה והביאה לי במתנה מקופסת הפלסטיק שלו. הוא די טעים. תוך כדי שאני לועס אני חושב לעצמי שאולי זה לא היה רעיון כזה חכם להראות לה את הפוסט שהיא מופיעה בו.

 

באופן כללי אני מניח שזה לא כזה חכם לכתוב על אנשים ואז להראות להם מה כתבת. אחרי הכל, אמנם בכל מקום שכתבתי עליה בבלוג כתבתי דברים חיוביים, למיטב זכרוני; אבל כשאני כותב אני נוטה לשכוח את עצמי ולהיות כן באופן שאני נמנע ממנו בחיי היום יום (ומסיבה טובה). יש דברים שעדיף שיישארו בין השורות. אני מנסה להסביר לה את זה אבל אני די עילג בעקבות העייפות והאלכוהול.

 

גם היא עברה כמה שינויים משמעותיים בחיים בתקופה שבה אנחנו מכירים. אבל איכשהו עליהם לא כתבתי כל כך. ובכל זאת, משעשע לראות שהיא מבליחה פה ושם בתיאור חיי בתקופה הזאת. כמו רמז של קינמון או פלפל במנה מטובלת היטב. בכל מקום שבו היא מופיעה זה כאילו היא משמשת כדי להזכיר שיש לי חיים מחוץ לשגרת הלימודים והעבודה או כדי להוסיף קצת עניין לדברים משעממים.

 

מי שגם מבליחה פה ושם בבלוג אך לא כל כך משתנה לאורך הזמן היא חברת הילדות שלי. אני חושב שהיא האדם שהייתי הכי פחות הוגן כלפיו בבלוג שלי. מצד אחד היא מביאה אתה את העבר התמים והפשוט שהיה ילדותנו המשותפת – אי אז בראשון לציון הקטנה בהרבה ממה שהיא היום. אבל מקרים אחרים היא שימשה לי כדי להדגיש סתמיות ואפרוריות, כישלון וחוסר שליטה. וזה לא היה הוגן כלפיה כי כל אלו היו  שלי, לא שלה. הדמות שלה פה בבלוג רק נשאה את כל הדברים האלו כמו שק כבד שכלל לא היה שלה.

 

וזה לא מגיע לה, כי היא אדם חשוב ומשמעותי בחיי. כי היא הייתה שם לצדי באינספור הזדמנויות וכי אני נהנה בחברתה באופן מיוחד. אני יכול להיות עצמי אתה במידה שאני לא יכול להיות כמעט עם אף אחד אחר – ובעצמי אני מתכוון לעצמי הסרקסטי והציני, המתנשא והמתחכם שממש בא לי להיות לפעמים אבל אני לא מעז להוציא החוצה. היא גם חלק אינטגרלי מהחיים שלי, אולי יותר מכל אחד אחר.

 

ואולי בגלל זה היה לי כל כך נוח לשבת אתה על כוס מיץ היום בצהריים לצד בת דודתי הקטנה. טוב, אני עדיין קורא לה "קטנה" מכורח ההרגל, אבל היא כבר רחוקה מזה. אם החיים שלי בכל זאת היו סיפור (שים לב, מושיקו, אני אומר רק "אם!") והבלוג הזה היה הפורמט שבו הוא נכתב – בת הדודה שלי הייתה בלי ספק הדמות הכי עגולה בו. הילדה שמרגישה לי לעיתים קרובות יותר כמו אחות קטנה מאשר בת דודה הייתה בשנים הראשונות של הבלוג בלונדינית קטנטנה שמסרבת לשבת בשקט בבית הכנסת או מתעקשת להפריע לי כשאני קורא ספר. עכשיו היא כבר תלמידת תיכון. יש לה חבר משלה וגישה מתמרדת וצרות של מתבגרים. ו.. ופתאום כשאני כותב את זה אני מבין כמה אני הזדקנתי ב- 11 השנים האלו, וכמה היא התבגרה. לפני שארגיש (ואולי אף בזמן שלא אהיה פה) היא בטח תהפוך כהרף עין לאישה. ומבחינתי היא עדיין אותה ילדה בת 4 מהפוסט ההוא לכבוד ראש השנה. ובכל זאת, עבורי כל הופעה שלה בבלוג תמיד תהיה רמז לתקווה.

 

החיים שלי באמת הרבה פחות ראויים להיקרא "סיפור," מאשר מה שאני יכול לספר על האנשים הללו שאני נפרד מהם. ואלו שתיארתי לעיל הם רק חלק מהם. כל כך הרבה קרה להם ב-11 השנים האחרונות ובכלל. רק חלק מזה הופיע בבלוג שלי. ובכל זאת – חלק מזה הופיע בבלוג שלי. זה קצת כאילו הסיפורים שלהם הם חלק משמעותי מהבלוג לא פחות ממה שקרה לי בזמן הזה.

 

ואני? אין ממש קו לינארי בין עומר של 2004 ושל היום. זה יותר כמו איזה פלונטר חסר תקווה שלא ברור איך מגיעים מצדו האחד לצדו האחר. אף פעם לא הייתה לי תכנית מסודרת לחיים, ועדיין אין לי. ברמה האישית – אישיותית, אני לא חושב שהתפתחתי באופן מיוחד. אני גם לא חושב שאני שונה היום בצורה משמעותית ממה שהייתי בגיל 21, למעט תוספת של כמה וכמה שערות לבנות ועייפות בעיניים.

 

אם אני מאוד אתעקש לחפש איזשהו דפוס בחיי, כפי שהם מתוארים בבלוג. אני מניח שזו תהיה תנועת מטוטלת בין תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות. בין אירועים משמחים ועצובים. בין הצלחות וכישלונות. לאורך הזמן היו דברים שרכשתי, והתקדמתי בהם. היו דברים שדווקא איבדתי או שהלכו והפכו לנדירים אם בכלל. אבל הנה הקטע המעצבן באמת: כך או כך אני אף פעם לא מרוצה.

 

כי אם אני משיג משהו שמאוד רציתי, אני תמיד רוצה יותר. אם אני מאבד משהו שהיה לי, אני רוצה אותו בחזרה. ככל שאני מאבד יותר אני מוכן להסתפק בפחות, או לפחות זה מה שאני אומר לעצמי. אני משכנע את עצמי שאם רק אקבל את זה בחזרה אהיה מסופק הפעם. אני בספק אם זה נכון כמובן,  אבל זה לא משנה, כי אני אף פעם לא מקבל את מה שהיה לי קודם בחזרה.

 

אני מניח שאני יכול לגזור מזה שתי מסקנות. אחת (ואת זה ניסו לומר לי לא מעט מגיבים לאורך השנים, אבל איכשהו הצלחתי לפספס את זה, כך נראה) היא שאני צריך לחשוב מה אני צריך כדי לעשות אותי מאושר יותר – ולעשות כל מה שאפשר כדי להשיג את זה.

 

ושתיים – אני צריך ליהנות הרבה יותר ממה שיש לי עכשיו. כי כל מה שנראה ברור מאליו יהיה בעתיד כנראה זיכרון רחוק שמאוד אתגעגע אליו. משהו שלא אוכל עוד להחזיר. אז אני צריך ליהנות מכל רגע, לסחוט כל טיפה מאותם הרגעים המיוחדים עם האנשים הטובים שבחיי. גם אם הם נראים כאילו הם סתמיים או חסרים – הם כל מה שיש לי כרגע, ובעתיד זה עלול להראות כמו המון. ואם ארצה או לא, הם חלק הרבה יותר גדול מחיי ממה שאני אולי מוכן להודות.

לדף הרשומה

גיהינום אפור

עמוק בתוך הראש שלי יש בית. זהו בית ישן למראה שבפתחו דלת עץ כבדה וכהה מוקפת בצמחיה עבותה. בבית הזה יש מסדרון שלאורכו יש כניסה לארבעה חדרים – שלושה מימין ואחד משמאל. בחדר הראשון מימין יש חלון. מעבר לחלון הזה יושב איש צעיר לצד שולחן כתיבה ירוק ומכוער וכותב במחברת. החדר שבו הוא יושב מבולגן להחריד. מצעים מקומטים על מיטה זוגית מאולתרת, על המדפים ספרים ומחברות מונחים על צדם. על הקיר מודבקים דפים עם ציורים ועל מתלה מצטופפים להם מעיל ומגבת. החדר מואר באור חיוור של אחר צהריים שבוהק מבעד לתריסים חצי מוגפים. מרחוק נשמע קול צחוקם של ילדים ואולי מכונית חולפת.

 

המילים שהוא כותב הן בו זמנית מילות כניעה ונבואה. אבל מכיוון שאני לא באמת מאמין בנבואות, אני חייב להניח שזה אחד משני דברים: או שהוא יוצר נבואה שמגשימה את עצמה. הכניעה שלו למה שנראה לו כבלתי ניתן לשינוי, תהפוך את הדבר לכזה. או שהמילים שנופלות מעצמן אל הדף מספרות את האמת שהוא יודע אך לא מסכים להכיר בה. כך או כך, הוא עצמו לא מבין כלל את המשמעות של המילים בזמן שהוא כותב אותן – הוא גם לא יבין אותן הרבה זמן אחר כך. הוא פשוט חושב שהוא מאוד מחוכם ועמוק.

 

ארבע שנים קודם לכן, הוא חשב שהוא יודע כמעט הכול. הוא חשב שהוא הראשון שמעלה את הרעיונות שהוא מעלה. הוא חשב שהוא מקורי ושאף אחד לפניו לא הרגיש כמוהו. או לכל היותר מספר קטן של אנשים גדולים חשבו כמוהו. וכולם טבעו את חותמם על העולם – כפי שהוא יעשה יום אחד גם כן. מכיוון שהוא חשב שהוא כל כך מיוחד, הוא דמיין שהוא חסר פחד. אז הוא המציא לעצמו פחדים. אלא שיותר מאשר הוא פחד מהם, הם נשמעו לו כמו פחדים שמתאימים לאדם גדול ומיוחד – כי כל אחד צריך לפחד ממשהו. אבל האמת היא שהוא פשוט לא העז להביט עמוק פנימה ולהתמודד עם מה שבאמת מפחיד אותו.

 

בארבע השנים שבאו לאחר מכן הוא למד יותר מאשר היה יכול לדמיין. הוא למד יותר מאשר למד כל חייו קודם לכן. הוא למד רעיונות גדולים שעומדים ברומו של עולם, והוא למד על החיים פה למטה. הוא למד על אחרים, והוא למד על עצמו. הוא למד להקשיב וגם להביע את עצמו יותר טוב. למד לגעת ולחוש, לטעום ולרכוש טעם.

 

אלא שככל שהוא למד יותר, הוא הבין שהוא יודע הרבה פחות. הוא הבין שכל הדברים המאוד חכמים שהוא חשב שהוא המציא לגמרי בעצמו – אינספור אנשים המציאו עוד לפניו. הוא למד שזה לא כל כך פשוט להיות אחד מהאנשים הגדולים שטבעו את חותמם על העולם. הוא גילה שהוא מפחד מהרבה מאוד דברים שהוא חשב שהוא לא מפחד מהם. שהתפיסה שלו הייתה תוצר של יהירות. שאותם דברים שהוא העמיד פנים שהוא מפחד מהם היו למעשה הדברים שאליהם הוא ייחל.

 

עד לאותו היום, כשהוא ישב ליד המחברת וכתב, הוא היה בטוח שהבעיה הגדולה ביותר שלו היא השגרה האפורה שמחכה לו מעבר לפינה. הוא היה בטוח שהוא הגיבור של סיפור, והאויב שלו הוא השגרה הצפויה והפשוטה, הרגיל והידוע, האפור וחסר הקסם. אבל תוך כדי שהוא ישב וכתב הוא הבין (או לפחות המילים הבינו בשבילו) שהוא עומד לאבד את הדברים האלו בדיוק. שהשגרה המוכרת והפשוטה שלו, המלאה אפור ורגיל וחסר קסם – השגרה הזאת גוססת ואין לו שום דרך להציל אותה. ורק אז, רק כשעמד לאבד אותה הוא הבין עד כמה הוא בעצם אוהב אותה.

 

אז הוא קרא לה "גן עדן אפור," והוא שם אותה ממש לא רחוק מגן העדן האמתי. הוא דמיין שהיא מושלמת והתאבל על לכתה עוד בטרם שהלכה. הוא הרגיש איך היא זולגת לו בין האצבעות וזה הפחיד אותו. אבל בו זמנית הוא לא הצליח לגייס את הכוחות כדי לנסות להילחם עליה. אולי כי הוא עדיין חלם על עולם צבעוני ומרתק מעבר לפינה, אולי כי הוא פשוט הרגיש יותר מדי חסר עונים.

 

כמעט שמונה שנים עברו מאז אותו היום. חלק מהשנים הללו היו טובות יותר וחלקן רעות יותר. חלקן היו עמוסות בסיפורים וחוויות. אחרות היו משמימות ומתסכלות. בכולן הוא המשיך ללמוד עוד ועוד. הרבה יותר מאשר אי פעם חשב שיוכל ללמוד. הוא הכיר אינספור אנשים ועבר באינספור דרכים. הוא למד עוד על העולם ועל עצמו. הוא גילה מוזיקה חדשה ואוכל חדש וצורות חדשות של חשיבה. אבל כל פעם שחשב שעשה צעד קדימה, הוא גילה שרבים היו שם כבר לפניו. הוא הרגיש כאילו הוא כובש את פסגתו של הר מסוכן רק כדי לגלות דגל של מישהו אחר במרכזה.

 

אלא שהפעם הוא ניסה להיות יותר צנוע. אולי אף יותר מדי צנוע. במקום לחפש הרפתקאות חדשות הוא חיפש את הקסם שבפשטות, את היופי שבשגרה. אולי הוא מעולם לא הפסיק לרדוף אחרי אותו גן עדן אפור שאיבד אי אז. אבל הוא ידע שהוא לא יכול לחזור לאותו המקום לעולם. המקום כבר איננו, והוא עצמו כבר לא אותו אדם.

 

הוא המשיך לספר לעצמו שהחיים הם סיפור. ואם זו לא קומדיה, זו טרגדיה. כשהרגיש שהוא לא יכול להגיע לגן העדן שלו, הוא סיפר לעצמו על גיהינום אפור. כזה שאין בו בורות שמן רותח ושדים שמענים אותך. כזה שבו יש מה שיש והתקווה גוועת. הוא רצה להתלכלך ולהתקלקל ולוותר על הכל. להיות גיבור טראגי שנכנע להבלי העולם הזה ולמכשלות שהחיים מפילים עליו. הוא רצה לחפש נחמה במקומות שידע שלא ימצא אותם ואז מיהר לרוץ ולצעוק על הריקנות שהוא חש כשעשה זאת.

 

אבל יותר מכל הוא רצה להגיע לאותו הרגע שבו יוכל לכתוב את האפילוג. הרגע שבו יוכל להסתכל אחורה, בתור אדם חדש וטוב יותר ולומר: "הנה, השתניתי. עכשיו כשאני מביט לאחור אני מבין איפה טעיתי. עכשיו אני נמצא בנקודה שבה אני לא מרגיש צורך להמשיך למקום אחר. אני יכול לסיים במשפט מפתח מפוצץ, להוסיף את המילה 'סוף,' ולסגור את הכריכה."

 

ויכול להיות שהוא עושה את זה גם ברגע זה, באופן פרדוקסלי. אבל בזמן האחרון הוא מתחיל לחשוב שאולי הוא עדיין לא הכיר בפחד הגדול ביותר שלו באמת. הפחד העמוק ביותר שלו,  עד כדי כך עמוק שהוא מפחד אפילו להעלות אותו על הנייר. פחד שהוא יודע עמוק בליבו שהוא נכון, אבל הוא חותר תחת הקו שהנחה את כל חייו.

 

אולי החיים הם לא באמת סיפור. אולי אין שום פואנטה בסוף שבה אפשר לסיים עם משפט מחוכם והמילה 'סוף.' אולי החיים לא הולכים לשום מקום ואף אחד לא מבטיח שיהיה טוב או שיהיה רע או שיהיה מעניין. אין עלילה, אין כיוון למציאות. דברים לא קורים מסיבה כלשהי והעולם אינו תפאורה. אתה יכול לסובב את הדברים איך שלא תרצה. אתה יכול להעמיד פנים שיש משהו מעבר. אבל אין. יש רק מה שיש.

 

אתה  מביט בהם מבחוץ כמו על סרט, אבל בינתיים החיים שלך נסחפים במורד הזרם לבלי שוב. אולי הגיע הזמן לשחרר ולהיסחף איתם?

 

ומה אם אתה לא יכול?

לדף הרשומה

דברים שמחזיקים אותי ער

בשעה שבע וחצי בערך כבו כל האורות בבניין. אחרי כדקה הם הבהבו קצת בכמה פרפורי גסיסה נואשים, ואז נעלמו שוב בלי להראות כוונה כלשהי לחזור. אחרי שגיששתי את דרכי בחושך אל הכניסה לדירה ופתחתי את דלת הדירה הבנתי שהפסקת החשמל אינה רק בדירה שלנו. זו הרגשה קצת הזויה, לעמוד בחושך ולפתוח את הדלת לעוד חושך; קצת כמו לבהות אל תוך האבדון.

           

כמה צעדים מהכניסה מצאתי את הפנס שהכנתי מבעוד מועד למקרים כאלו בדיוק (כשחברת החשמל שולחת אותנו לבהות באבדון). זה פנס לד קטן שאני מחזיק בעיקר בשביל טיולים אבל משתמש בו בעיקר בשביל הפסקות חשמל. אני מאיר את הסלון בפנס ואחי מוצא ומדליק את מנורת החירום שמשום מה לא הופעלה אוטומטית. אחר כך אני מחטט בארון שבמרפסת השירות, מאחורי המטבח ומוציא ממנו נרות חנוכה. אני מדליק כמה מהם ומניח אותם במטבח על מאפרה שאנחנו מחזיקים בשביל אורחים שמעשנים אבל משתמשים בה בעיקר בשביל להניח בה נרות חנוכה כשיש הפסקת חשמל.

           

"רוצה חביתה?" שאני שואל את אחי. הוא עונה שכן ואני חותך בצל ומתגן אותו לאור הנרות. בזמן שהוא משחים אני קוצץ גם פטריות ואז מוסיף אותן למחבת. כשרוב הנוזלים שבהן התאדו אני שופך למחבת תערובת של קמח חומוס ותבלינים עם קצת פטרוזיליה קצוצה וגבינה מלוחה טבעונית. החביתה הטבעונית שלנו מוכנה בתוך כמה דקות.

           

"אתה באמת צריך להמשיך לקרוא את המסעדה בקצה היקום." אני אומר לאחי בזמן שאני מפנה את הצלחת שלי לכיור, "יש פה קטע שהם מדברים עם הארוחה שלהם לפני שהם אוכלים אותה. אני חושב שאתה ממש תצחק מזה." הוא מבטיח לי שיעשה זאת בהקדם, ואני מוציא פינג'אן. מכיוון שגם ככה אנחנו צריכים לחמם את המים על הגז אני מציע להכין קפה שחור.

           

"שמת יותר מדי מים," אומר לי אחי כמה דקות אחר כך, כשהמים רותחים ואני מוסיף להם את האבקה. "לא אני לא!" אני מוחה, למרות שאני יודע שהוא צודק, "אתה תראה, אנחנו נגמור את כל הקפה." הוא יודע טוב שאין טעם להתווכח איתי על שטויות חסרות טעם שכאלו ולא ממשיך. אני בוהה בפינג'אן ושואל את עצמי למה לעזאזל מילאתי אותו כמעט עד הסף עבור שני אנשים.

           

"אני מתגעגע לזמנים שבהם כל מה שהיה" אני מצהיר מעל כוס קפה ופרוסה עם חלווה טבעונית (טחינה גולמית, סילאן ולימון, למקרה שתהיתם), "לפני שישבנו כל ערב מול האינטרנט והטלוויזיה. כשבערב כל מה שהיה לעשות זה לקרוא או לדבר עם אנשים."

           

"על מה אתה מדבר?" הוא שואל בטון מקניט, "עוד לא נולדת אז."

"היה ערוץ 1..."

"לא היה רק ערוץ 1!"

"היה גם ערוץ 2, אבל זה עוד היה הערוץ הניסיוני עד שהייתי בן 10. אבל גם אז, ואפילו בהתחלה כשנכנסו הכבלים הפעילות הפופולרית בשעות הערב הייתה לשבת ולדבר עם השכנים."

"אתה היית מתאבד בטח אם זה היה היום," הוא עוקץ.

 

"גם אני הייתי מבלה אז בחוץ עם השכנים," אני מוחה, "פשוט השכנים שהיו בגילי, כלומר הילדים שגרו קרוב. אתה זוכר, לא? רועי, לירון, אושרת." תוך כדי שאני אומר את הדברים, אני חושב מה עלה בגורלם של השלושה. רועי היה הילד המופרע בינינו. הוא היה תמיד מכניס אותי לצרות, אבל גם מספק לי הזדמנויות להרפתקאות. בפעם האחרונה ששמעתי ממנו, זה כשאימא שלי פגשה את אימא שלו באוטובוס. מסתבר שהוא התגייס לצנחנים, השתחרר ועכשיו הוא כבר נשוי. לירון היה ילד טוב כזה, אצלו שיחקתי בפעם הראשונה במחשב, ואתו הקלטתי שירים מטופשים על סדאם חוסיין במלחמת המפרץ. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה כשהיינו באותו האוהל בבקו"מ. אחרי ששנים לא דיברנו, לא ממש טרחנו לחדש את הקשר. עם אושרת לעומת זאת אני בקשר עד היום, 30 שנה מהיום שבו הכרנו. למעשה שלשלום אפילו יצאנו לסרט ביחד.

           

אחי תמיד צוחק עלינו שאנחנו זוג נשוי, אני ואושרת. ובמידה מסוימת, אני מניח שאנחנו מתנהגים ככאלו. קשה שלא להיות קרוב כל כך למישהי שאתה מכיר כל כך הרבה זמן. ובאותה המידה קשה שלא לנהל ריבים מטופשים שאופייניים לזוגות שנשואים המון זמן. בזמן שהסעתי אותה הביתה ביום ראשון, שאלתי אותה אם...

           

"אני מתכוון שאם היום היית צריך לדבר עם השכנים, היית מתאבד," קוטע אחי את קו המחשבה שלי.

           

"יכול להיות," אני צוחק.

           

האורות חוזרים בשעה שמונה וחצי בערך. אחי הולך לישון מוקדם כי הוא צריך לקום מוקדם לעבודה. אני נשאר ער לעוד כמה שעות ומנסה להשלים עבודה שהייתי צריך לעשות לאורך היום. כשמחוגי השעון פונים שניהם ישר אל השמיים אני מחליט שהגיע הזמן ללכת לישון.

 

אלא שבמקום להירדם אני שוכב על המיטה לזמן שנראה כמו נצח ובוהה בתקרה החשוכה.  אני נזכר ביום אחד כשהייתי ילד קטן, שבו נסענו לבקר חברה של אימא שלי. אני לא זוכר כלום לגבי החברה או הבית שלה, רק את העובדה שהייתה להם חצר מיוחדת שכזו – בלי דשא ועם עצים עבים ואפורים שעמדו בשלכת. אני בטוח שהחצר לא הייתה גדולה במיוחד. אבל הרושם שהיא חרטה בי כילד היא של שטח ענק ומבודד. כזה שבו אתה יכול להרגיש לגמרי לבד בעולם. כזו שבו אפשר לחלום על הרפתקאות גדולות ביערות סבוכים.

 

אני אומר לעצמי שזה בטח זיכרון שנופח עם הזמן יתר על המידה. כמו הזיכרון של הגינה בקומה התחתונה של הבניין של סבתא שלי. הבית בנוי על צלע הר ירושלמי ולכן יש בו שתי גינות במפלסים שונים. פעם אחת סבתא שלי לקחה אותי כשהייתי ילד לבקר שכנה שגרה במפלס הנמוך. בזיכרוני הגינה של השכנה הייתה חצר מבודדת מתוחמת מהעולם שהייתה מלאה באינספור חתולים. כשראיתי אותה שוב כאדם מבוגר בזמן השבעה על סבתא שלי, היא פתאום נראתה הרבה פחות מרשימה.

 

בלי כוונה אני נזכר בסבתא. פתאום אני מאוד מתגעגע אליה. אני מתגעגע לחוכמה שלה, לבישולים שלה. לפניה חרושות הקמטים. אני מתגעגע לסיפורים שהיא הייתה חוזרת עליהם שוב ושוב כאילו ספרה אותם בפעם הראשונה. אני מתגעגע לטוב הלב שלה. אני מתגעגע פשוט לדמות שלה – יושבת בסלון בשלווה השקטה של אנשים זקנים שאין להם יותר לאן למהר.

 

אני חושב לעצמי שלעולם לא אפגוש אותה שוב. זה מעציב אותי מאוד. לראשונה מאז שאני זוכר אני מצטער מעומק ליבי שאני לא מאמין בעולם הבא. בדרך כלל המחשבה על סוף מהווה עבורי מקור נחמה, אבל הלילה זה דווקא הפוך. אני מנסה להתנער מזה ולחשוב על דברים אחרים. אני צריך ללכת לישון כדי שאוכל לקום מחר בשעה סבירה בבוקר ולהיות יעיל ככל האפשר. אני מנסה לחזור למחשבות על החברים שהיו לי כשהייתי ילד קטן: ללירון, לרועי ולאושרת. מה הזיכרון הכי מוקדם שיש לי מהם?

 

במקום זה, אני חושב על כל האנשים שאני אוהב. גם הם ימותו במוקדם או במאוחר. בלי מחשבה אני דופק על העץ שבגב המיטה וממלמל "עד מאה ועשרים." אבל כשהם לא יהיו פה, הם לא יהיו פה יותר. זה הסוף. לא אוכל לפגוש אותם שוב יותר לעולם. אני יודע שזה ברור מאליו, אבל בדרך כלל אני מדחיק את זה לא רע. את המחשבה שבמוקדם או במאוחר צריך להיפרד. אני לא רוצה להיפרד. אני רוצה שכולם יהיו במרחק נגיעה, או לפחות במרחק טלפון ממני. אני לא רוצה לחשוב שמישהו הולך ללכת ולא אוכל לדבר אתו יותר לעולם.

 

זו דרכו של עולם. אני אומר לעצמי. ומנסה לחשוב על המסעדה שבקצה היקום. אי שם ברגעיו האחרונים של הקיום, ארתור מנהל שיחה עם החיה שאמורה להיות ארוחת הערב שלו. היצור האומלל מציע את החלקים השונים שלו וממליץ על הכתפיים שלו, שמהן אפשר להכין סטייק מצוין. ארת'ור לא יודע איך להתמודד עם הרעיון של חיה שמובילה את עצמה לתווך. "אל תדאג," היא מבטיחה לו וקורצת, "אני ארה בעצמי. זה יהיה מאוד הומני."

 

באופן מפתיע זה לא עוזר לי להסיר את המוות מהמחשבות שלי. ברגע שהסכר נפרץ אי אפשר לסגור אותו ולחזור בקלות להדחיק. שצף מעורבב של מחשבות ניהיליסטיות, אקזיסטנציאליסטיות ובודהיסטיות מתערבב לו בלי סדר בראשי. אני עצמי הולך למות יום אחד. וכשאמות כל מה שעשיתי ואעשה יהיה חסר משמעות. כל הקיום שלי אינו אלא גרגר אבק קוסמי ביקום אינסופי. יקום שאין לו משמעות בעצמו ועד כמה שאני יודע יכול להסתיים באמת עם כמה מופרעים שיושבים במסעדה הזויה ומנהלים שיחה עם ארוחת הערב שלהם.

 

מה המשמעות של חיי אחרי שלא אהיה פה? כלום. זה לא משנה אם אעשה דברים גדולים, או שאחיה ואמות כאלומני שהעולם היה יכול להסתדר בלעדיו. אני אהיה מת, ולא אדע מה קורה אחר כך או איך השפעתי על העולם. ואפילו אם הייתי בדרך נס משאיר את חותמי על העולם באופן שיונצח לדורות, בסופו של דבר לכל דבר יש סוף. השמש עוד תבלע את כוכב הלכת הקטן שלנו והאנושות לא תהיה עוד. לשום דבר לא תהיה משמעות.

 

הלב שלי פועם במהירות וצמרמורת עוברת בי. אני הולך יום אחד למות. יום אחד לא אהיה פה יותר. לא אהיה בכלל. אני מחפש נואשות פתרון שירגיע אותי. אני מבטיח לעצמי בפעם המיליון שמחר בבוקר אני הולך להפנים את הנקודה הזאת. אני הולך להבין שהדבר היחיד שחשוב הוא הכאן והעכשיו – ה'איך אני מרגיש' ו-'מה אני חווה' – כי מעבר לזה אין כלום. אני חייב לחיות את חיי עד סופם. אבל גם בזמן שאני חושב על זה אני יודע שזה לא באמת יעבוד.

 

אז אני פשוט נשכב בלי לנוע ונותן לפחד לחלחל. אני נותן לו להשתקע עד שיימאס לו להיות שם ויחזור לפינה האפלולית שלו אי שם בחדר ההדחקה שקומה הנמוכה ביותר במרתף של תת המודע שלי. בינתיים אני נזכר ברגע הראשון שבו הבנתי שיום אחד אני הולך למות. הייתי בן שלוש, או ארבע נדמה לי. והייתי מבועת. עמדתי בחדר של ההורים שלי ושיחקתי בדלת הארון הגדול שלהם תוך כדי שאני מחפש אצלם נחמה. הם ניסו להרגיע אותי ולומר שזה ייקרה רק בעוד הרבה שנים, כשאהיה מאוד זקן. אני מניח שגם הם הצטערו באותו הרגע שהם אינם דתיים, ולא יכולים להבטיח לי גן עדן או משהו כזה.

 

בסופו של דבר נרגעתי אחרי שדאגתי שיבטיחו לי שאם אהיה על סף מוות ופתאום מישהו ימציא תרופה נגד מוות – הם ירוצו לקנות לי אותה במהירות האפשרית. אפילו לא עלה בדעתי שהם כנראה לא יהיו פה הרבה לפני. זה בטח נורא הצחיק אותם בזמנו. איכשהו זה מצחיק גם אותי עכשיו. אני נאנח עמוקות ונרגע. בזמן שהשינה מתחילה לצנוח עלי אני חושב לעצמי שאני צריך להפסיק לחשוב כל כך הרבה על כל דבר. זה לא בריא לשינה שלי.

 

מצד שני, אותו הדבר נכון לגבי לשתות שלושת רבעי פינג'אן של קפה שחור רק כדי להוכיח לאחי שאני צודק...

לדף הרשומה

הלאה*

אני מאוד משתדל שלא להשתמש בביטויים דרמטיים בפוסט הזה. אני גם מאוד משתדל לא לחשוב על כל העניין בצורה דרמטית מדי.  אבל אני לא יכול שלא לתהות אם זה מזכיר קצת את ההרגשה של אדם שיודע שהוא הולך למות בקרוב.

 

בסדר, אתם רואים? שוב יצא לי איזה ביטוי דרמטי מדי. אני באמת מנסה להימנע מכך. אבל זה פשוט שעם חודש וחצי לטיסה ליפן אני לא יכול שלא לחשוב שאני ממש קרוב לסיום שלב בחיים שלי ולהתחלה של שלב אחר. כאילו לא משנה מה יהיה, החיים שלי לא ייראו עוד אותו הדבר.

 

... והנה זה שוב. הצהרות גדולות ומנופחות. אני באמת באמת מנסה להימנע מהן. בכל פעם בחיי שהכרזתי משהו בביטחון גדול כל כך זה תמיד התפוצץ לי בפנים. תמיד יש סיכוי, גם אם זה אחד לחמישים ושבעה מליון, שמשהו ייקרה אחרת ממה שאתה חושב. ותמיד הדבר הזה קורה ברגע שאתה מכריז שאתה בטוח במשהו. בעיקר כשזו הכרזה גדולה וומנופחת כמו "חיי אף פעם לא ייראו אותו הדבר."

 

ולכן אני באמת באמת מנסה להימנע מלכתוב דברים כאלו. ותאמינו לי שבזמן שאני כותב את השורות האלו כבר רצים לי בראש המון תרחישים אפשריים שיובילו לאותה הנקודה המוכרת בעתיד שבה אני קורא את הפוסט הזה, מנענע בראשי ואומר לעצמי מהעבר: "נו באמת. איזה שטויות כתבת? לא ידעת שום דבר אז, הא?"

 

אבל בכל זאת, אני לא זורק דברים לאוויר. הרשו לי להסביר את ההיגיון שלי פה. בצורה מסודרת ועם כמה שיותר עובדות וכמה שפחות הגזמות, ציפיות וחששות חסרות בסיס:

 

עובדה מספר 1: בעוד חודש וחצי אני טס ליפן... טוב, זו לא באמת עובדה כי זה בעתיד, ואף אחד עדיין לא הבטיח לי את זה ב-100%, ותמיד יכול לקרות משהו לא צפוי בדרך. ואתם יודעים למי ניתנה הנבואה... אז הרשו לי לנסח את זה מחדש...

 

עובדה מספר 1: למיטב ידיעתי, ואם לא ייקרו אירועים לא צפויים ככל הנראה אני אטוס בעוד כחודש וחצי ליפן.  שם אני אמור ללמוד במסגרת מלגה שקיבלתי ממשרד החינוך היפני.

 

עובדה מספר 2: במשך כשנה כל המאמצים שלי, התכניות שלי, הציפיות שלי ורוב העבודה הקשה והתכנונים שהשקעתי היו מכוונים לקבל את המלגה וללמוד ביפן.

 

עובדה מספר 3: במשך עשר השנים החולפות הטיסה ליפן, המגורים והלימודים בה היו שאיפה מרכזית שלי. יפן מרתקת אותי אף יותר מעשור, והיא הייתה בזמן הזה מרכז משמעותי של העיסוק שלי בלימודים ובשעות הפנאי.

 

עובדה מספר 4: הלימודים ביפן הם חלק מתכנית רחבה יותר שלי להירשם ללימודי דוקטורט ולנסות לפתח קריירה אקדמית. במילים אחרות, אם אצליח בתכנית שלי, הלימודים ביפן יובילו אותי בסופו של דבר להיות חוקר ומרצה – ובכך יהיו משמעותיים לקיירה שלי בפרט ולמסלול החיים שלי בכלל.

 

עכשיו נחזור לעובדה מספר 1. אותה הזדמנות שלה ציפיתי כבר 10 שנים, עבורה הקדשתי את מירב המאמצים והקרבתי לא מעט בשנה האחרונה (ואף יותר) וזאת שעשויה להשפיע על חיי באופן משמעותי בעתיד. ההזדמנות הזאת כנראה הולכת להתממש בעוד חודש וחצי.

 

הייתי אומר שזה אירוע די משמעותי בחיים, אתם לא?

 

אז אני מנסה להרגיע את עצמי ולהזכיר לי שיכול להיות שלא אצליח להתקבל ללימודי דוקטורט. שאחרי שנתיים שבהן אלמד במסגרת המלגה, אמצא את עצמי חוזר לארץ בלי שום תעודה חדשה לזקוף לזכותי. יכול להיות שאפילו לא אחזיק מעמד שנתיים, והרי דיברתי עם מישהו שאיבד את המלגה אחרי שנה. ויש סעיף במלגה שאומר שאם לא אגיע להישגים טובים מספיק בלימודי השפה – אני עלול למצוא את עצמי חוזר לישראל אפילו אחרי חצי שנה. יודעים מה? אולי השגרירות תודיע לי מחר שהיא בכלל לא מתכוונת לתת לי מלגה בסוף? זה גם יכול לקרות הרי...

 

אבל משהו בי אומר לי(ושוב, אני מנסה לומר את זה הכי בזהירות שאני יכול) שאפילו אם האפשרויות הרעות יותר יתממשו – אחרי הסיפור הזה חיי כבר לא ייראו אותו הדבר. אפילו אם אהיה תקופה קצרה ביפן, ואפילו אם לא אקבל את המלגה בכלל, דבר אחד אני יכול לומר די בוודאות – השנים הארוכות של הציפיה יגיעו בקרוב לסיומן – בדרך אחת או אחרת. לסיפור הזה יכול להיות סוף טוב, או סוף רע. גם יכול להיות שיהיה לו סוף פתוח, ואולי בכלל  יהיה לו סיפור המשך מעניין יותר או פחות. אבל הוא מתקרב לסוף.

 

זה מצחיק לומר שחיי לא ייראו עוד אותו הדבר. בכל יום כשאני קם בבוקר החיים שלי לא נראים אותו הדבר. לפעמים החיים שלי לא נראים אותו הדבר בזמן שעובר בין ארוחת הצהריים וכשאני מצחצח שיניים בערב. אבל יש "לא אותו הדבר" ויש "לא אותו הדבר." ... אתם מבינים מה אני מנסה לומר?

 

ויש לי כל כך הרבה תכניות ליפן. וכל כך הרבה תקוות וחששות, ציפיות וחלומות. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות ולראות ולשמוע ולחוות. אני רוצה לטפס על הר פוג'י, ולצפות בתחרות סומו חיה, ולבקר (ולנצל) מלון אהבה, ולשכור דירה משלי בטוקיו, ולבדוק את כל המסעדות בעיר שיכולות להכין אוכל טבעוני. ולצפות בפריחת הסאקורה בפקניק עם חברים, ולרחוץ בכמה מעניינות חמים שאפשר, ולהגיע למצב שבו אני יכול לקרוא את הארוקי מורקאמי בלי מילון. אבל מי יודע אם בכלל אגיע לשם? ואם כן מה הסיכוי שאצליח להגשים את כל הדברים שהייתי רוצה?

 

אני לא יודע. אבל בקרוב סוף סוף אגלה את התשובה לזה. וכשאגלה החיים שלי לא יהיו אותו הדבר.

 

בחודש האחרון כל פגישה מרגישה קצת כמו האחרונה. כל פעם שאני מטייל ברחוב מוכר, או אוכל במסעדה שאני אוהב אני מרגיש כאילו ההזדמנות לעשות את זה לא תחזור לעוד המון זמן. חשבתי שזה בטח בגלל שאף פעם לא הייתי מחוץ לארץ לתקופה כל כך ארוכה. אבל גם כשאני חושב על זה שיכול להיות שהתקופה הזאת לא תהיה כל כך ארוכה, ואולי אפילו לא תהיה בכלל – אני עדיין מרגיש ככה.

 

קשה לתאר את ההרגשה הזאת בדיוק. זה כמו געגוע למשהו שעוד לא נפרדת ממנו. כמו כמיהה למשהו שעדיין בהישג ידך. בין אם אני יושב עם ידידה לצפות בסרט ולנשנש דים-סאם ובין אם אני מקניט את אחי כשאני מקפיץ אותו באוטו לעבודה. אפילו כשאני עושה דברים ממש מהנים, אני מרגיש צביטה קטנה בלב. כאילו לעולם לא ייצא לנו לעשות זאת שוב. כי בפעם הבאה שתהיה לנו הזדמנות להתראות הם כבר לא יהיו הם. או שאני כבר לא אהיה אני.

 

אז הכל נהיה פתאום חשוב יותר. הכל נצבע בצבעים ורודים יותר. פתאום לא בא לי להיפרד מכלום. אפילו לא מהדברים הרעים. מעניין אם זה מה שמרגישים אנשים שיודעים שהם הולכים למות בקרוב? להבדיל מיליארדי הבדלות, כמובן. אולי בגלל זה אני מרגיש צורך לעשות מסיבת פרידה. אני יודע שזה עלול להיות מביך אם אפרד מכולם סתם כך ואז אחזור בעוד כמה חודשים. אבל הרי כבר אמרנו שמי שיחזור הוא לא בדיוק אני. וחוץ  מזה.. חוץ מזה, מעבר צריך טקס. ככה הם בני אדם.

 

אתם יודעים, היו לי כמה תקופות מחורבנות בחיים. סליחה על השפה, אבל המילים "נוראיות" או "מדכאות"  לא מספיק מבטאות  את התחושה שלי לגבי השנים האלו. בכל מקרה, די גבוה בראש הרשימה של התקופות האלו הייתה התקופה של השירות הצבאי שלי, כשהייתי שוטר חובה במשטרה הכחולה (שכבר קיטרתי עליה די הרבה פה, אני חושב).

 

אני זוכר שבאחת המשמרות האחרונות שלי נסעתי עם שוטר רגיל ואמרתי לו שאני חושב לבקש אחרי השחרור להתגייס למשטרה לחצי משרה. "זה יהיה נוח עם הלימודים," אמרתי לו, "וזו בסך הכל עבודה שאני מכיר." הוא פשוט הסתכל עלי בהפתעה ואמר: "לא. אין מצב." אני זוכר שמיד אחרי שהוא אמר את זה הבנתי כמה אבסורדית הייתה ההצעה שלי. אני שנאתי את השירות שלי. שנאתי את המשטרה. הייתי שבר כלי באותו הזמן, אדם גס ומחוספס ומדוכא וכמעט חסר רצון לחיות. רק חיכיתי לרגע שבו אשתחרר. אז למה לעזאזל חשבתי להישאר?

 

אני מניח שהתשובה היא שלא משנה כמה רע לך. זה קצת קשה לעזוב משהו שאתה רגיל אליו מזה שנים. פתאום אתה מוצא את עצמך שוכח את כל הרע, וזוכר את כל הטוב -  מועט ככל שיהיה.

 

אני כבר כתבתי הרבה יותר מדי. השעה מאוחרת ואני מרגיש שאני מקשקש והולך סחור סחור מסביב לאותה הנקודה. אבל אני מרגיש שאני רוצה לעשות הצהרה אחת אחרונה. כזאת שמאוד קשה לי לעשות – גם אם לכם היא תראה סתמית. והנה היא באה:

 

אם אני מחלק את החיים שלי לתקופות אני יכול לומר שלא תמיד ידעתי מתי אחת הולכת להיגמר ומתי אחת אחרת עומדת להתחיל. אני בטח ובטח לא ידעתי עם התקופה שעומדת בפתח היא תקופה טובה או תקופה רעה. לפעמים החלפת מסגרת הייתה המניע שהוביל את השינוי, אבל המעברים היותר משמעותיים בין תקופות בחיי קרו בגלל דברים שלא צפיתי, לא הובלתי ולפעמים לא זיהיתי אפילו בזמן שהם קרו.

 

הפעם אני רוצה להכריז שאני בוחר לשנות תקופה בחיי. לא משנה מה ייקרה. לא משנה לאן הכל יתפתח. לא משנה מה החיים יפילו עלי ואם התקופה שעומדת בפתח היא טובה או רעה – את זה עוד אגלה. אבל אני בוחר שאפריל 2016 יהיה תחילתה של תקופה אחרת לגמרי בחיים שלי. ולא כי נזרקתי מתקופה אחת לאחרת – אלא כי אני קובע את זה.

 

עומר העתידי – אולי תחשוב שאני אידיוט. אבל לפחות אני אידיוט נחוש. לפחות הלילה אני כזה. אני מקווה שהנחישות הזאת תלווה אותי גם הלאה.  

 

 

 

*על כל הפוסט חלים הכללים הבאים: בלי עין הרע, מלח מים שום בצל, חמסה חמסה, דגים דגים (עדיף חיים ושוחים), יום חם, כחול, טפו טפו טפו, טאצ' ווד, שלוש דפיקות על עץ, רגל ארנב (עדיף מחוברת לארנב חי ומקפץ), נעל של תינוק (עדיף לא מחוברת לתינוק) ותלתן עם ארבע עלים.

לדף הרשומה

הכל בסדר

ה חווית בשבוע האחרון?" שואל גילעד, כשאני מנסה להתייעץ אתו מה לכתוב בפוסט השבוע.

 

"הממ... ראיתי שש עונות של 'חברים,' תוך כדי שהקלדתי אינסוף נתונים יבשים לטבלאות לא נגמרות. באתי לבקר אותך, שיחקתי רמי-קוב עם ידידה ועם המשפחה שלה. גם אכלתי, שתיתי וישנתי, אבל אלו היו רגעי השיא של השבוע." אני עונה לו. "לא ממש חומר לפוסט מעניין."

 

בינתיים בן הזוג של גילעד מציע לי דרך הפייבוק רעיונות בעלי זיקה סוציולוגית-ביקורתית. משהו אומר לי שאם אתחיל לכתוב על אלו הפוסט יהפוך לספר עם שלושה כרכים. תוך כדי גילעד מדבר איתו בטלפון. כשהוא רואה שבן הזוג גם כותב לי במקביל הוא מוצא את זה מאוד משעשע.

 

"אז תכתוב על קריפטו," מציע גילעד. קריפטו הוא הכלב של גילעד. כלבלב קטן וחברותי להפליא שמקבל אותי בשמחה בכל פעם שאני בא לבקר בדירה שלהם במעלה המדרגות המתפתלות. אני חושב על זה וזורק מבט מהיר לשיירה – הכלבה הלא כל כך קטנטנה והפחדנית להפליא שלי שמקבלת אורחים בנביחות מעצבנות בכל פעם שהם באים לבקר. היא עושה לי עיניים עצובות, כאילו היא שואלת: "ואולי בעצם תכתוב עלי? מה איתי? מה איתי?" אני מוותר על הרעיון.

 

"תכתוב על הסקס שאתה לא מקבל מבנות," מציע אחי, כשאני שואל אותו לדעתו. "יהיה לך הרבה על מה לכתוב בנושא הזה."

 

אני צוחק ורושם את המשפט על דף נייר כדי שלא אשכח אותו אחר כך.

 

"אתה באמת הולך לכתוב את זה בבלוג?" הוא שואל, "אנשים שקוראים אותו עוד יחשבו שאני ממש סוטה."

 

"או שאתה סתם אוהב לעקוץ אותי." אני אומר ומחייך כדי להראות שהכל ברוח טובה.

 

ובינתיים הלילה מעמיק. אני מניח בפטיפון תקליט של חווה אלברשטיין ופותח את "המסעדה שבסוף היקום." טריליאן מציעה לארת'ור דנט לשתות עוד משקה וליהנות, רגע לפני שהיקום כולו מושמד. והוא מסביר לה שהוא לא יכול לעשות את שניהם ביחד. אני תוהה איך הייתי מתרגם את "Enjoy yourself" לעברית, ואז מתייאש. כנראה שפשוט אכתוב "ליהנות." אני חושב.

 

אני מניח את הספר על המיטה לצד ערמת כביסה שהוצאתי מהמייבש לפני כשעתיים. איפשהו מתחת לערמת הכביסה שוכב "ג'יין אייר" סימניה נעוצה בנקודה שבה ג'יין סיימה את הלימודים ומחפשת לעצמה עבודה מחוץ ללווד. היא כותבת מכתב לעיתון ומפרסמת מודעה שבה היא מציעה את שירותיה כמורה פרטית. קשה לי לדמיין איך זה היה לחיות בתקופה שבה ככה היו מחפשים עבודה.

 

איפשהו אמור לשכב גם "תוף הפח," שאותו עזבתי די בהתחלה, קצת אחרי שהגיבור היושב לו בבית משוגעים וכותב את קורותיו מספר איך סבא שלו הסתתר מתחת לשבעת השמלות של סבתו ומה הוא עשה שם למטה. אני אצטרך לחזור לספר הזה מתישהו. אולי גם כדאי לי להפטר מההרגל של לקרוא כמה ספרים בבת אחת. אבל זה לא יהיה קל.

 

חווה אלברשטיין שרה על נואיבה והכסף על המים. אני עוצר את הקריאה ומתענג על המילים של שלום חנוך ועל האיכות המיוחדת שיש בקול שמפיקים תקליטים. הקול שלה נשמע כל כך אישי, כל כך קרוב, כאילו היא עומדת בחדר ושרה לי. אני לא יודע להסביר את זה וייתכן שזה רק הדמיון שלי, אבל קבצים דיגיטליים נשמעים כל כך קרים ומרוחקים בהשוואה.

 

"אני שותה תה, קורא ספר משנות השבעים ומקשיב לתקליט של חווה אלברשטיין. נראה לי שהגיע הזמן לעבור לבית אבות," צחקתי עם ידידה לפני כמה ימים, כששאלה מה אני עושה. היא מסכימה איתי באופן מעצבן. טוב, לא באמת מעצבן. אני אוהב להרגיש זקן לפעמים. זה קצת כמו שאני אוהב את החורף – זה נחמד כשאני בבית החם מתחת לפוך ובוהה מחוץ לחלון. אבל יותר מדי וזה מתחיל לעצבן.

 

על כל הזיכרונות בסגנון "נואיבה על החוף" שלי כבר סיפרתי עד תום. אפילו לי כבר די נמאס מהם. על העתיד אין מה לדבר. ובכל מקרה הוא כנראה לא יכלול סעודות בסוף של כל מה שקיים. גם ההווה שלי כרגע די משעמם. הסקס שאני לא מקבל גם לא יעניין אתכם יותר מדי. אז אני מניח שאין לי הרבה מה לספר השבוע. אולי רק לתת תמונת מצב. לומר שהכל בסדר. גם זה בסך הכל לא מעט בימים טרופים אלו, לא?

לדף הרשומה

החיים מעבר לגיל 27

לא תאמין עם מי דיברתי היום. אומרת לי אוש, חברת הילדות שלי בשיחת טלפון אגבית.

 

אני מנסה לחשוב על עקיצה מתחכמת שתוכל להתאים כתשובה להערה הזאת, אבל היא עונה לי לפני שאני מספיק: "דיברתי עם גאי." לא באמת קוראים לו גאי, אבל אני בדרך כלל מעדיף לבקש את אישורם של אנשים לכתוב את שמם כשאני כותב עליהם בבלוג, בעיקר דברים פחות חיוביים. כפי שאסביר בהמשך לא דיברתי אתו כבר די הרבה זמן, ואין לי כוונה לחדש את הקשר כדי לבקש את רשותו.

 

"גאי?" אמרתי בהפתעה. אזכור שמו זרק אותי אחורה 20 שנה. גאי היה החבר הכי טוב שלי בחטיבת הביניים. הכרתי אותו בימים הראשונים של כיתה ז', כשהוא ישב בשולחן מאחורי. פתאום משום מקום הוא פנה אלי ושאל אם אני רוצה לראות את ההליכון החדש שהמשפחה שלו קנתה. מאז במשך שנים היינו אורחים קבועים זה בביתו של זה. בילינו המון ביחד כשהיינו ילדים – במשחקים במחשב, בשיחות על דברים ברומו של עולם או בחיפוש אחר שטויות חדשות כדי להעביר את הזמן – החל ממשחקי סקווש על קיר הבניין שלו ועד לטיולים בכל מני מקומות בארץ.

 

גאי הקסים אותי במה שהיה נראה לי בזמנו כמו אופי כריזמטי וסוחף. הוא היה הפוך ממני בכמעט כל מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא היה חברותי להחריד, והייתה לו את היכולת להתחבר עם אנשים ברגע ולתת להם את התחושה שהם החברים הכי טובים שלו כמעט מיד. הוא אהב לשבור את הכללים והיה האדם שלימד אותי להבריז מבית הספר, לעשן נרגילה ולשתות. הוא אהב לעשות דברים מטורפים כמו לקשקש על הקירות והדלת שלו כל מני ציורים של סאות' פארק, או לתלות תמונות של בחורות ערומות על הקיר. הוא היה קורע את החולצה שלו ושומע מוזיקת רוק אלטרנטיבית מגניבה. הוא גם היה מדבר בחופשיות על סקס, וטען לניסיון מהסוג שאני רק הייתי חולם עליו. הוא היה יושב איתי על הספסל בפארק ומעשן בבנג מאולתר מבקבוק מים מינרליים ועט זול.

 

אני הייתי ילד מופנם, שקט, שמן, ומהוסס שמציית לכללים, מפחד מדמויות סמכותיות ומוצא את עצמו הרבה יותר בעולמם הדמיוני של הספרים והסרטים. אף פעם לא עישנתי (וזה נכון עד היום) סמים, העולם המוזיקלי שלי התפרס החל ממה ששודר ב- MTV  ועד מה שהשמיעו בחתונות ומסיבות בר מצווה בזמנו. היו לי מעט חברים, ועם בנות בקושי דיברתי אפילו. גאי היה עבורי פתח לעולם מלהיב ומרגש. ואני לא אוהב להודות בזה אבל גם מודל לחיקוי. כשהוא צייר על הקירות, גם אני ציירתי על הקירות, כשהוא עשה קרחת גם אני עשיתי. כשהוא עשה עגיל – כך גם אני. הקשבתי למוזיקה שהוא שמע והייתי מבריז אתו מבית הספר כדי לשוטט ברחובות או לשבת על חוף הים, לנגן בגיטרה ולשיר.

 

הרבה הרפתקאות סדרה לי החברות שלנו. למשל, בפעם אחת שהברזנו מבית הספר בראשון לציון והלכנו לשבת בקניון הזהב. אבל אז רצינו לחזור דרך קיצור דרך. הצעידה שלנו בחולות שהיום הם שכונות מערב העיר הובילה אותנו בטעות בכלל לאיזה מקום לא ברור בחולון. עד שבסופו של דבר נאלצנו להתחנן לנהג אוטובוס שייקח אותנו בחזרה בלי כסף. בפעם אחרת ישבנו עם גיטרה ותיק פתוח ושרנו "אולי תזרוק לי איזה שקל, החיים שלי בזבל." כמה אנשים מהעבודה של אבא שלי שגרו לא רחוק ראו אותנו בזמנו. אני לא בטוח שעד היום הוא התגבר על המבוכה. פעם אחת נסענו והקמנו אוהל על חוף הכינרת עם נועם, החבר הכי טוב שלי עד היום, נועם. שם נלחמנו בעכבישים, ושרנו שירים של גרין דיי ברחובות טבריה, רחצנו בכינרת בעירום, צחקנו זה על זה וצפינו בשחר עולה ובשמש שוקעת מעל הרי הגולן.

 

גאי היה מוזיקאי. זה היה אחד מהדברים שהכי הקסימו אותי בו. הוא למד פסנתר מגיל חמש או שש נדמה לי, והמשיך בלימודים הללו עד סוף החטיבה – אז זרק את באך וצ'ייקובסקי לטובת רוג'ר ווטרס, תום פטרובר וקורט קוביין. אני לא הכרתי מוזיקה קלאסית לפני שפגשתי אותו. אבי אוהב מוזיקה קלאסית, אבל לא היו לוקחים אותי לקונצרטים כילד (וגם אם היו מנסים כנראה שהייתי מתעקש לא להנות ממנה). לא ממש התעניינתי במוזיקה קלאסית גם בזמן שהכרתי את גאי. אבל בזמן שהוא היה מנגן על הפסנתר, הייתי יכול לשבת שעות בשתיקה ולהקשיב לו.  אז למדתי את הקסם המיוחד שבהאזנה למוזיקה חיה, בעיקר נגינת פסנתר לא מלווה. קסם ששום פורמט דיגיטלי לא יכול לשחזר.

 

תמיד נמשכתי למוזיקאים. לא משיכה רומנטית אלא סוג של כמיהה, אני מניח. מוזיקה עושה בי דברים ששום דבר אחר לא יכול לעשות. היא סוחפת אותי ונוגעת במקומות נסתרים עמוק עמוק בתוך ההויה שלי. כאלו  שאני אפילו לא מודע לקיומם אחרת. אבל בעוד שבורכתי בכישורים סבירים בציור, במתמטיקה ובשפות – וכישרון רב יחסית (אם תרשו לי לא להצטנע) בכתיבה, אין לי יכולת מוזיקלית כלל. למעשה אני אפילו לא יכול לשיר תו אחד נכון, שלא לדבר על להרגיש בקצב או להבין הרמוניה. אני מניח שזו אחת הסיבות שאני נהנה מחברתם של מוזיקאים מוכשרים, הם בעיני כמו קוסמים שעושים את הבלתי אפשרי.

 

בכל מקרה, זוהי הסיבה שהוא דיבר עכשיו עם אוש, שהיא מוזיקאית מוכשרת מאוד בעצמה. היום גאי עוסק בהוראה מוזיקלית באיזו מכללה, כך הבנתי. הוא הציע לה לשתף איתו פעולה בעבודה שלו או משהו כזה. הם שוחחו על זה, ועל החיים שלהם בכלל. "תשכחי מכל מי שהייתי כשהכרת אותי פעם," הוא אמר לה, "היום אני מסודר. אחראי. עובד בעבודה קבועה וחיי בזוגיות. יש לי אפילו ילד בדרך."

 

כשהיא ספרה לי את העניין האחרון הזה, באמת הייתי מופתע. נזכרתי בפעמים האחרונות שראיתי את גאי. הוא התגייס לחיל השריון, ואני למשטרה הכחולה. שנינו היינו מורעלים בהתחלה, נלהבים לשרת ופטריוטים. שנינו למדנו לשנוא את השירות שלנו די מהר. אלא שאני המשכתי בו עד סופו, שוחק שיניים ומקלל, מדוכא ומלא זעם – אבל עושה את העבודה. גאי לא החזיק מעמד לאורך ההכשרה. הוא הועבר לתפקיד לא קרבי ואז שוחרר מצה"ל לחלוטין. הוא ניצל את החופש המוקדם שלו כדי לעבור לאילת שם עבד במלון או משהו כזה.

 

אחרי כמה חודשים שלא ראיתי את גאי, באחת מרגילות שלי ירדתי לחופשה באילת ביחד עם נועם. חשבתי שזו הזדמנות טובה להיפגש עם חברי הותיק והתקשרתי אליו. סיכמנו להיפגש והוא נתן לי את הכתובת שלו. אבל כאשר הגענו למקום, לא מצאנו את הבית המדויק וגאי לא ענה לטלפון. בסופו של דבר התייאשנו וחזרנו למלון. כמה ימים אחר כך גאי אמר לי שהוא לא ענה בכוונה כי לא היה לו כוח לפגוש את נועם. בערך אז החלטתי שתי החלטות: ראשית, שאני לא רוצה לשמור על קשר עם גאי. ושנית, שלא אספר לנועם אף פעם למה.

 

לאורך השנים שהכרתי אותו, גאי עשה הרבה שטויות. הוא עישן סיגריות וסמים קלים (הוא גם סיפר לי שניסה סמים אחרים בשלב כלשהו, אבל אני לא יודע אם להאמין לו). הוא עשה קעקוע מטופש על הכתף שלו (שהיום ככל הנראה הוא מתחרט עליו). הוא לא סיים את בית הספר התיכון. אבל הוא היה נוהג לומר שזה לא משנה כי הוא הולך להתאבד בגיל 27, כמו קורט קוביין. לא הופתעתי במיוחד לשמוע שהיום, בגיל 32 הוא עדיין בריא ושלם. אם להודות על האמת הוא היה אומר המון דברים שהיו רק חצי נכונים במקרה הטוב גם כשהכרתי אותו, ותמיד הייתה לו נטייה להגזמות.

 

אבל המחשבה שאפילו הוא, הילד המופרע וחסר האחריות. האיש שעשה כל כך הרבה טעויות מטופשות לאורך הדרך. אפילו הוא מצא את מקומו בעולם. אפילו הוא בזוגיות, ועם עבודה קבועה. אפילו הוא עומד להיות אבא... זה כל כך הזוי. זה באמת גורם לי להפנים כמה זמן עבר מאז, וכמה הדברים השתנו.

 

אני לא מתלונן. גם אני עשיתי כמה טעויות בחיים, אבל עשיתי גם כמה דברים נכונים. הוצאתי תואר ראשון ושני בתחומים שאני אוהב. זכיתי במלגה נדיבה שבזכותה כנראה אלמד שנתיים במדינה שמרתקת אותי. עבדתי בדברים מעניינים יותר ופחות. יש לי חברים טובים ולאורך השנים למדתי לשמור קצת יותר רחוק אנשים ריקים שרק מתנהגים כאילו הם חברים טובים. אולי גם למדתי לצפות לפחות מכולם. יש לי משפחה אוהבת ותומכת ואני רודף אחרי השאיפות שלי בכל הכוח. בסך הכל אני די מרוצה מהחיים שלי.

 

ובכל זאת, בגיל שבו כמעט כולם מסביבי כבר נשואים ויציבים. כולם יודעים פחות או יותר לאן חייהם מועדים והם בשלבים מוקדמים של בניית חיים מסודרים והקמת משפחה. כשאחרים מסביבי מתלבטים בעניינים של משכנתא ופנסיה מעונות יום וקידום בעבודה. אני קצת תוהה איך דווקא אני מצאתי את עצמי בלי זוגיות, בלי עבודה יציבה ובלי עתיד ברור. נלחם נגד הסיכויים ונאחז באוויר. זה מצחיק לפעמים כמה שהחיים לוקחים אותך לכיוונים לא צפויים.

 

אני רוצה לומר שזה לא מעניין אותי ואני יודע שזה לא אמור להיות עניין חשוב. אני בטוח שזה לא פרודקטיבי ואין באמת סיבה הגיונית לתהות על כך. אבל אני חייב להודות שאני לא יכול להימנע מזה ובלי כל היגיון, בלי שאני מצליח לעצור את עצמי מכך.. טיפ טיפה, ממש מעט, ככה מדי פעם... אני גם שואל את עצמי: "מה אנשים שהכירו אותי פעם היו חושבים אם הם היו שומעים איפה אני עכשיו?"

לדף הרשומה

כשלא מדברים

­­גיליתי את הטעות ביום חמישי אחר הצהריים. כמה מספרים קטנים לא במקום – זה הכל. לא סיפור גדול לכאורה. אבל כשמדובר במחקר, כמה מספרים יכולים להיות מאוד משמעותיים. וכשהמחקר הזה הוא העבודה שלי בשנה האחרונה, משהו שהשקעתי בו שעות של טלפונים, מיילים, ניהול וכתיבה. כשהמחקר הזה נעשה במסגרת מכרז ספציפי עם יעדים ספציפיים ודורש דיווח מדויק והתחייבויות וכרוך בכך הרבה כסף... זה סיפור די גדול.

 

התגובה הראשונה שלי הייתה לנסות ולא לאבד את העשתונות. יש לי נטייה קבועה להגיב באופן מוגזם קצת במצבים כאלו, ולחשוב על ההכי גרוע שיכול לקרות. זה לא בריא, לא יעיל ומיותר. לא אשיג שום דבר מכך שאפעל באופן נמהר ובלי מחשבה. ויכול להיות שכל זה בכלל טעות שלי עכשיו. אולי אני יכול לפתור את זה עם קצת חיפוש במסמכים, וקצת תיקונים. עדיף לקחת את הזמן ולבדוק.

 

התגובה השנייה שלי הגיעה אחרי שהבנתי שזו לא טעות. שאין דרך לפתור את זה בקלות ושבאופן כללי זו כנראה בעיה שהולכת להישאר. אז איבדתי את העשתונות.

 

טוב. איבדתי את העשתונות זו קצת הגזמה. זה לא עניין של חיים ומוות. זה לא שאני הולך חס וחלילה לאבד את העתיד שלי בגלל זה. זה סתם נורא מתסכל. אז אני מניח שיהיה יותר נכון לומר שהתייאשתי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לדווח לבוסים על המצב. הבנתי שהם לא יאהבו את זה. הבנתי שזה יגרום לי להראות לא אחראי ויעיל. והבנתי שעדיף לטפל בזה בהקדם. אז החלטתי לדחות את זה ליום ראשון.

 

בסוף השבוע הייתי במצב ביניים שבין הדחקה לניסיונות נואשים לחפש פתרונות חלופיים לא הגיוניים. שניהם לא היו מאוד יעילים בסופו של דבר. אבל זה לא מנע ממני לנסות אותם.

 

בזמן שניסיתי להדחיק את הטעות, או סתם לא לחשוב על זה – מצאתי את עצמי ספק מדבר – ספק מפלרטט עם מישהי שהכרתי פעם - בשיחת צ'אט ארוכה שלמעשה נמשכת עם כמה הפסקות לשינה ומקלחות עד היום (כבר ארבעה ימים). אגב, אני עדיין לא בטוח על מה אנחנו מדברים.

 

ובכל זאת אומרים שעדיף לדבר על הדברים שמטרידים אותך. וגם חשבתי שבאמת אעשה זאת – במוצאי שבת. אז קבעתי להיפגש עם שני חברים, משה ושמוליק על כוס בירה. חשבתי שאנצל את ההזדמנות ואשפוך בפניהם את הצרות שלי. בעבודה ובכלל. אתם יודעים, חברים ואלכוהול – איזו הזדמנות יכולה להיות יותר טובה מזה?

 

נפגשנו קרוב לפאב האהוב עלי בעיר. מקום ותיק שנבנה באיזה צריף גדול מעץ. עם הרבה מוזיקת רוק ואנשים די נחמדים. די מהר התחלנו לדבר על כל הנושאים שבעולם. דיברנו על טיולים, על תזות, דוקטורטים, מלגות ועל הצעות נישואים (משה נשוי ושמוליק התארס זה עתה). דיברנו על משבר גיל 30 ועל השנים האפלות שמסתמנות אחריו. על סדרות מדע בדיוני ועל אוכל טבעוני. אבל איכשהו לא דיברנו על העניין הזה מהעבודה שהטריד אותי.

 

זה לא שלא הרגשתי בנוח לדבר על זה או לשתף אותם. זה פשוט ששכחתי מזה לגמרי. אחרי הכול ישבתי עם חברים כיפיים, צחקתי הרבה וניהלתי דיון אינטיליגנטי כמו שלא ממש יוצא לי ביום יום לעשות. היה לי כל כך נחמד, שלגמרי שכחתי שמשהו אמור להטריד אותי. לא נזכרתי בכך שלא יצא לי לשתף אותם בתסכול שלי עד הערב שלמחרת.

 

ועד שכבר נזכרתי בזה, כבר עדכנתי את הבוסים בבעיה. הם לקחו את זה הרבה יותר טוב ממה שחששתי ואפילו הצלחתי לפתור אותה חלקית. כך שהיא הרבה פחות הטרידה אותי. חשבתי על זה בזמן שישבתי בבית של דודה שלי ברחביה אתמול בלילה.  החזאים איימו בשלג בירושלים והייתי צריך להיות במשרד של הבוס בהר הצופים. היום בבוקר ולא הייתי בטוח שלא יחסמו את הכבישים. אז נשארתי לישון אצלה.

"אתה נמשך אלי?" שאלה אותי ההיא בשיחה הבלתי נגמרת.

"זו שאלה מפתיעה," עניתי, "כן, למה?"

"אתה זוכר שלפני חצי שנה באת אלי לעזור לי בלימודים?"

כמובן שזכרתי. ישבנו על המיטה שלה וניסינו ללמוד. אבל בסופו של דבר היינו עסוקים בלדבר ולצחוק. למחרת היא אמרה לי שנהנתה מאוד למרות זאת, ואני הזמנתי אותה לצאת. היא אמרה שהיא תשמח אבל מאז דחתה אותי בכל פעם שניסיתי להציע מועד. בסופו של דבר התרחקנו ודיברנו רק פעם או פעמיים מאז.

 

"למה לא ניסית משהו כשהיינו ביחד?" היא שאלה.

 

לא הייתה לי תשובה טובה לשאלה הזאת. אולי לא הרגשתי שזה מתאים. אולי לא הרגשתי שהיא רוצה. אולי לא הייתי בטוח שאני רוצה. כנראה שזה בעיקר היה חוסר הביטחון שלי. נוח לי מאוד בקשרים ארוכים וקבועים, עם כל הקטע של חיזור אני באמת לא יודע להתמודד. וגם לא הייתי עם אישה כבר די הרבה זמן, אני מניח שקצת חששתי לעשות מהלך מטומטם. אחר כך חשבתי שהייתי מטומטם כי לא ניצלתי את ההזדמנות והחלטתי פשוט לשאול ישירות.

 

"בכנות." היא ביקשה. אז עניתי לה את האמת, פחות או יותר.

 

"אתן לך עצה," היא אמרה, "נשים אוהבות שקצת שולטים בהן. במצב כזה, פשוט תפוס שליטה ותעשה מה שאתה מרגיש."

 

אני יודע שזה נכון. אבל אני ממש לא טיפוס שתופס שליטה. אני לא גבר אסרטיבי וקשוח. אני מרגיש שאם הייתי מנסה להיות כזה הייתי לא משכנע במיוחד. התוצאה הייתה כנראה בעיקר מגוחכת. ואף על פי כן, ידעתי שזו לא הפעם הראשונה שהחמצתי כך הזדמנות. כי חשבתי יותר מדי, כי הייתי עסוק בלדבר במקום בלעשות.

צחקתי. בחוץ השלג התערבב בגשם וסירב להיערם. אני מניח שלפעמים דווקא עדיף כשלא מדברים. הא?

לדף הרשומה

באמצע

אתם מכירים את המשפט הזה: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר?"

 

זו שאלה רטורית, מן הסתם. אני בטוח שאתם מכירים אותו. אם אתם כמוני, אתם אפילו שומעים אותו מתנגן בקולו של שלום חנוך בכל פעם שאתם קוראים אותו.  אתם גם כנראה לא צריכים יותר מדי הסברים כדי לדעת מה המשפט אומר. זו סוג של מטאפורה אופטימית שנועדה לעודד אותנו ולהזכיר לנו שגם כאשר המצב קשה או רע וגם כאשר נראה שלא נותרה עוד תקווה, יכול להיות שמשהו טוב מחכה ממש מעבר לפינה. שבעוד רגע הכול יכול להשתפר.

 

הבעיה עם המשפט הזה, מטאפורות בצד, שהוא פשוט לא נכון. תסמכו עלי, בתור ילד חולמני לשעבר שבילה איזה פעם או פעמיים בלחכות לעלות השחר, ובתור אדם מבוגר חולמני לא פחות שראה כמה זריחות גם בעשור השלישי והרביעי לחייו. ואם אתם לא מאמינים לי קומו מוקדם ותבדקו בעצמכם, או פשוט חפשו את זה באינטרנט. לפעמים הכי חשוך לפני עלות השחר, אבל הרבה פעמים לא. זה נורא תלוי במצב הירח, ובמקום שבו אתם נמצאים. שלא לדבר על זה שכדי להבחין בכלל עד כמה השמיים חשוכים אתם צריכים להיות במקום שבו אין הרבה זיהום אור, וכולנו יודעים כמה זה נדיר בימינו.

 

אני חושב שכל ילד שניסה בחייו להישאר ער כל הלילה, כל סטודנט שלמד למבחן רק בלילה לפני, וכל מי שעבד במשמרת לילה פעם או פעמיים יודע את זה (אני עשיתי את כולם). החלק הכי קשה של הלילה הוא לא קצת לפני השחר. זה הזמן הזה שבדיוק באמצעו. בסביבות שתיים-שלוש לפנות בוקר. כי לילה ללא שינה בדרך כלל מתחיל די בקלות: כשאתה נושא עיניים אל השמיים זרועי הכוכבים ומגחך אל החושך המאיים שביניהם. "הייתי אמור ללכת לישון לפני שעה" אתה חושב לעצמך, ואני בכלל לא עייף. העניין הזה הולך להיות קטן עלי!"

 

הלילה גם נגמר די בקלות. כי יש את השלב הזה שבו הגוף שלך כבר מבין שאין טעם לנסות להירדם. גלגל שיניים מסתורי עמוק בתוך הראש שלך, שהיה תקוע הרבה זמן במקום, משתחרר וחוזר לנקודת ההתחלה שלו. הוא מותיר אותך עם תחושה מוזרה שהיא שילוב של ריקנות ואפיסת כוחות – אבל בלי הצורך הבלתי נשלט כמעט לעצום עיניים ולהירדם. כאשר נמצאים בנקודה הזאת, אפשר בקלות להמשיך להתנהל עוד יום נוסף על הרגליים. אבל כאשר השינה בסוף תגיע, היא תגבה את החוב שלה בגדול.

 

אלא שהקטע הקשה באמת נמצא בין לבין. כאשר הנחישות הראשונית מתחילה לדעוך, והעייפות מתחילה להשתלט וללחוץ על גלגל השיניים הזה בראש. כאשר הראש כל הזמן מנקר, והגוף רק רוצה לשכב קצת ולנוח. כאשר העיניים נעצמות מעצמן והגוף מאיים לפתוח בשביתה. אז השחר עוד לא נראה אפילו רחוק, נראה שהוא לא באמת קיים.

 

אחר כך תגיע הנקודה הזאת שבו הגלגל ישתחרר. העייפות תודחק והגוף יעבור למצב של טייס אוטומטי. ואז יעברו עוד שעה או שעתיים ועד שהשחר יעלה זה ייראה כאילו השעות הקשות היו רק חלום בהקיץ. אבל הן היו, והן היו הרבה לפני שעלה השחר.

 

קצת אחרי שמלאו לי 25 התחלתי לרוץ באופן קבוע. עד לאותו הזמן ריצה הייתה נראית לי כמו מסוג הדברים האלו שרק אנשים אחרים יכולים לעשות. אף פעם לא הייתי בכושר מדהים, וסיבולת לב ריאה עבורי הייתה תמיד בעיקר סבל ללב ולריאות. לא חשבתי שאוכל לרוץ, אז אני לא באמת יודע למה בחרתי לנסות.

 

הריצה הראשונה שלי ערכה לדעתי שתיים וחצי דקות. הלכתי עד לפארק קרוב לבית, התמתחתי, התכוננתי ויצאתי לריצה... של בערך מאתיים מטר. אחר כך חזרתי הביתה מתנשף ומותש. אבל למחרת חזרתי לאותה הנקודה וניסיתי שוב. אחרי חצי שנה כבר שמרתי על שגרה של ריצה פעם ביומיים, שמונה קילומטרים בכל פעם. להפתעתי גיליתי בדרך שריצה היא דבר ממכר. ובכל זאת, כאשר החיים הפכו לעמוסים מדי, כמה זמן אחר כך, הפסקתי לרוץ. מאז ניסיתי להחזיר לעצמי את ההרגל הזה כמה פעמים, ואף היו תקופות שהצלחתי. אבל אף פעם לא ליותר מכמה חודשים.

 

דבר אחד שלמדתי מהריצות האלו זה שכמו עם הלילה, החלק הכי קשה בריצה ארוכה לא מגיע קצת לפני הסוף. למעשה ככל שהתקרבתי לקו הסיום הרגשתי תמיד יותר ויותר אנרגיה שבאה ביחד עם תחושת ההישג של סיום האתגר בהצלחה. החלק הכי קשה הוא תמיד באמצע. כשהסוף נראה רחוק להחריד, הרגליים צועקות מכאב והריאות דורשות עוד אוויר. כשהעליות נראות כאילו הן לא הולכות להיגמר וכשהשאלה "האם אוכל בכלל לסיים את המסלול?" מנקרת בך ואיך לך מענה טוב.

 

ולפעמים החושך לא מבשר את בואו של האור כי יש דברים רעים שקורים ששום דבר טוב לא יכול לפצות עליהם. כך למשל כשאנחנו מאבדים אנשים. בשנים האחרונות איבדנו את רובין וויליאמס, את טרי פרצ'ט ועכשיו גם את דיוויד בואי. פה בארץ איבדנו אנשים כמו יוסי שריד ומוטי קירשנבאום. האם אתם באמת חושבים שיכולים להופיע אנשים שיוכלו לפצות על האבדן הזה?

 

אז לפעמים גם אם רע, זה לא אומר שיהיה בהיכרך יותר טוב אי פעם. וגם אם יהיה יותר טוב, זה לא אומר שיהיה יותר טוב בקרוב. אני מצטער, אני יודע שאף אחד לא אוהב רשומות מדכאות. ואני לא מתכוון לגזול מאף אחד את האופטימיות. אלו הן רק כמה מחשבות לעת לילה. ואני לא באמת שולט במקום שאליו לוקחות אותי המחשבות.

 

ובכל זאת, כדי לא לסיים בנימה יותר מדי מרה. אולי אני יכול בכל זאת להצביע על נקודה חיובית בסיפור הזה. כי אולי גם אם הטוב לא ממש מעבר לפינה. אולי גם אם האור בקצה המנהרה הוא רק של הרכבת המתקרבת. יש עדיין ערך גם ברגע החשוך ביותר של הלילה. ולו רק כי כדי לעבור אותו. כי כל רגע שבו אני בתוך החושך, זהו רגע נוסף שבו אני מוכיח לעצמי שהוא לא יכול לי. שאני מבטיח לעצמי שאני עוד אשרוד אחריו. ובסופו של דבר גם הרגע הזה ייגמר והריצה תגיע אל סופה, והלילה ייגמר והשחר יעלה. ואז זה כבר לא ישנה מתי היה הכי חשוך כי יש אור.

 

ויש דברים שהחושך לוקח אתו ולא יחזרו לעולם. אבל גם יש דברים שהחושך לעולם לא יכול לקחת. אבל זה מסוג החשבונות שאפשר לעשות רק אחרי שכל זה נגמר. כי לא תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. אבל אם היה חשוך, ואם עלה השחר, אני תמיד אמצא את עצמי כנראה יושב וחושב לעצמי: "טוב, בשום שלב לא היה עד כדי כך חשוך, נכון? רק אפלולית קלה. יכול להיות הרבה יותר גרוע." ואז אבהה בזריחה האדומה ואחשוב על אלוהים. או על החיים. או מחשבות פילוסופיות אחרות ברומו של עולם. כי כזה אני.

 

מעניין אם זה רק אני...

לדף הרשומה

הכלום שלפני ואחרי

אני לא זוכר מי אמר לי את זה. בכלל נדמה לי שזו הייתה מישהי, ולא מישהו, אבל זה לא באמת משנה. אני גם לא ממש יודע עד כמה יש לזה בסיס מדעי. כנראה שאין לזה, אבל גם זה לא ממש משנה בהקשר הזה. למעשה אני מתאר לעצמי שאין לזה בסיס כזה. אבל יש דברים שנחמד להרהר בהם ברמה הסמלית שלהם הרחק מעולם החומרי והקר של המדעים המדויקים, המבחנים האמפיריים ו"המציאות האובייקטיבית" אם יש דבר כזה.

 

בכל מקרה הרעיון הוא פשוט ואסביר אותו בהמשך, אבל הרשו לי קצת לסבך אותו עם הקדמה: אף אחד מאתנו לא זוכר מה היה לפני שהיינו קיימים. אנחנו לא יכולים לזכור זאת כי כדי לזכור משהו אנחנו צריכים לחוות אותו, וכדי לחוות משהו אנחנו צריכים להיות. אבל מאיזה שלב אנחנו הננו. מתי אנחנו באמת הפכנו להיות "קיימים?" יש כאלו שיגידו שהתשובה היא "הרבה לפני שנולדנו, לפחות בפעם הזאת." כתות בודהיסטיות מסוימות למשל, מאמינות שהקיום שלנו בהווה הגשמי הוא גלגול אחד מני רבים של הנשמה שלנו – ואנחנו נידונים להמשיך ולהתגלגל עד אשר נצליח להשתחרר מהתאוות הארציות שלנו, ולהבין שהעולם הזה הוא בעצם אשליה.

 

עד כמה שאני מבין, גלגול נשמות מופיע גם בחלק מהמקורות היהודיים. אבל אצלם הוא דווקא סוג של עונש, או הזדמנות שנייה לתקן משהו מהחיים הקודמים. אני לא בטוח מה הגישה של הדרוזים לגבי גלגול נשמות, אבל פעם הייתה לי שיחה ארוכה עם בן העדה שטען בתוקף שהוא זוכר את הגלגול הקודם שלו. באופן אירוני באותו הגלגול הוא היה קצין סורי שנהרג, לדבריו, בהפצצה של חיל האוויר הישראלי. ובגלגול הזה הוא שירת דווקא בצה"ל (וסיפורים כאלו, אגב, הם בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהב להקשיב לאנשים).

 

אולי אתם, כמוני, לא מאמינים בגלגולים ונשמות. אני מאמין שלפני שהייתי בחיים האלו, לא הייתי כלום. ואחרי שאמות לא אהיה כלום. לא אומר שזה לא מפחיד אותי, וזה עצוב לחשוב שאין סיכוי שאפגוש אי פעם אנשים שאינם עוד. אבל אני מוצא ברעיון הזה גם סוג של נחמה. כאילו לא משנה כמה רע יהיה לנו בחיים, לא משנה כמה קשים המכשולים שאנחנו עומדים לפניהם ולא משנה אם אנחנו מצליחים או נכשלים – בסוף הכל ייגמר ולשום דבר לא תהיה יותר שום חשיבות.

 

כמו הבודהיסטים, גם אני מאמין שהדברים הטובים בעולם הזה הם הרבה יותר מדי ברי חלוף. כל הרגשות הטובים נגמרים מהר או הופכים לבנאלים בשלב כלשהו, והרדיפה אחריהם מובילה רק לסבל. אלא שאני לא אופטימי כמוהם ואיני חושב שבני אדם יכולים להשתחרר מהרדיפה הזאת. אל תבינו לא נכון, אני לא מתכוון להתלונן. תודה לאל יש לי חיים טובים, והרבה סיבות לשמוח. אני גם במידה רבה נהנה מהמרוץ אחרי המטרות הגשמיות של העולם הזה. אני חושב שהן מניעות את הסיפור האישי של כל אדם ואדם, וגם את סיפורו של העולם. אבל ברגעים שבהם הכל מרגיש יותר מדי.. פשוט יותר מדי - זה קצת מרגיע שאתה יכול לשים הכל בפרספקטיבה ולזכור שלא משנה כמה תפשל או תצליח בדרך – הכל ייגמר באותה צורה ולא תצטרך לדאוג לזה יותר. 

              

בכל מקרה, גם אם כמוני אתם לא מאמינים בגלגול נשמות וחיים לפני ואחרי המוות, עדיין נותרת השאלה: מהו הרגע שבו התחלנו להתקיים? ויותר חשוב מזה, איך זה הרגיש? אני חושב שזה די ברור שזה לא קרה ביום שנולדנו. ברור שהלידה היא רגע משמעותי ומכונן בחייו של כל אדם. אבל כבר כמה זמן לפניה היו לנו עיניים, אוזניים, יכולת מישוש וחוש טעם. במילים אחרות כנראה שכבר כמה זמן לפני שנולדנו יכולנו לחוש את העולם שסביבנו – גם אם באותו הזמן העולם הזה היה די מצומצם.

 

האם היינו כבר יצורים מודעים וחושבים? אני לא יודע. סביר להניח שכן. זה גורם לי לתהות איך זה מרגיש "להתחיל פתאום להתקיים." איך זה מרגיש להפוך ליצור חושב ומודע? האם זה בא בתהליך הדרגתי וממושך? האם זה קורה בבת אחת, כמו התעוררות פתאומית משינה עמוקה? ומה נשאר בנו ממה שהיה לפני? מאותו הכלום?

 

אני מניח שאף אחד מאתנו לא באמת יודע. בני אדם לא זוכרים שום דבר לפני שהיו בני כמה שנים. לפחות לא ברמה מודעת. אף אחד מאתנו לא זוכר את רגע הלידה שלו, ובטח לא את מה שהיה קודם.  אבל מה לגבי ילדים שזה עתה נולדו?

 

ופה מגיע הרעיון שהיא העלתה: מה אם תינוקות צעירים במיוחד זוכרים את ה"לפני," או לפחות את הרגע הזה שבו הם הפכו מ"כלום" ל"מישהו?" מה אם בשנים הראשונות לחיינו אנחנו זוכרים איך זה להפוך להיות יצור קיים, חושב ומודע. מה אם באופן כלשהו ואולי כמעט לא מודע, הזיכרון הזה מבהיר לנו כמה שברירי ודק הגבול בין ה"כלום" שהיינו פעם, וה"מישהו" שאנחנו עכשיו. כמה קרובים אנחנו להיות שוב "כלום."

 

מה אם, כך היא שאלה אותי, הסיבה שתינוקות כל כך שונאים לישון (כפי שכל הורה טרי יודע טוב מדי) היא שהם מפחדים מהרגע הזה שבו יעצמו את העיניים ויתנו לתודעה שלהם להשתחרר. מה אם הם מפחדים שהיא תיעלם שוב ולא תחזור. שהם ייעלמו שוב ולא יחזרו עוד?

 

כבר אמרתי. אני מניח שאין לזה בסיס מדעי. זה גם לא באמת משנה. אבל ברמה הסמלית – תחשבו על זה. תחשבו איך זה. בעבור תינוק כזה, כל יום בחייו הוא היום האחרון. בכל פעם שהוא נכנע לשינה הכבדה הנופלת עליו, הוא כמו איש זקן על ערס דווי הנכנע באפיסת כוחות למלאך המוות. אך מצד שני, בגלל שהוא דייר חדש במקום הזה שאנחנו חיים בו – השעות שבהן הוא ער עמוסות בדברים מופלאים ונהדרים. כל יום הוא תגלית חדשה ומפתיעה ובכל רגע של ערות יש הזדמנות לחוות ולראות דברים שלא נתקל בהם לעולם. בחוויה האישית שלו בכל לילה הוא עומד על סף מוות, אך כל יום בפני עצמו הוא חיים שלמים. פלא שהוא ירצה לישון כמה שפחות?

 

כשהייתי ילד - מבוגר מספיק כדי שכן אוכל לזכור, אבל צעיר מספיק כדי שעולם ייראה כמו מקום מפתיע ומלא תגליות,  הייתי רדוף על ידי הדמיון המפותח שלי. והדמיון שלי היה הרבה יותר מדי מפותח. בימים הדמיון הזה היה מוביל אותי להרפתקאות, מרדפים אחרי חגבים ותפיסת עכבישים, לשריטות ברגליים בטיפוס על מקלטים ולשבירת שיניים בנפילה מסולמות, להמצאת מעשיות עשירות בעולמות אחרים ולחיפוש אחר סודות בחצר הבניין. בלילות הוא בעיקר היה ממציא עבורי מפלצות מפחידות מתחת למיטה. מכיוון שחלקתי חדר עם אחי, כל זמן שהוא היה ער ויכולנו לדבר עוד הייתי רגוע. אבל כשהיה נרדם, ואם אני עוד הייתי ער, המפלצות היו מתעוררות והאימה שלהן גוברת.

 

אני זוכר שהייתי שוכב במיטה המדורגת שלנו ומנסה להחזיק את המסכן ער, לפחות עד שאני אירדם או שהמפלצות ייעלמו. והוא היה מנסה כמיטב יכולתו, כי הוא תמיד היה כזה – יותר טוב ממני, תמיד מנסה לעזור לי, גם על חשבון הנוחות שלו. אבל כמה כבר יכול היה להחזיק את עצמו ער כשהעיניים שלו הלכו ונעצמו? ואז הייתי נותר לבד, והפחד איתי. אני מניח שזה היה הכי קרוב לתחושה שההיא טענה שיש לתינוקות, שאני יכול לזכור.

 

עברו הרבה שנים. החיים כבר למדו אותי שהם עולים על כל דמיון שיש לי. הם גם לימדו אותי שהדרך שבה אני מדמיין את הדברים היא אף פעם לא הדרך שבה הם ייקרו באמת. בו בזמן השגרה והמדע והפילוסופיה באו ונגסו בעולמות הקסומים שלי מחד גיסא ובמפלצות של הלילה מאידך גיסא. המוות עדיין מפחיד אבל הפך גם הוא, כאמור, לגם קצת מנחם. ואת תקופות החיים שלי התחלתי לחשב בשנים, ואף בעשרות במקום בימים.

 

אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש קצת אחרת. בתקופה האחרונה למה שהיה לפני שנים נראה שאין משמעות עבור מה שקורה עכשיו. מה שיקרה בשנים הבאות לא ידוע ונעלם לו בערפל סמיך. בסוף כל יום, כשאני שוכב על הצד ועוצם את העיניים, בזמן שהעולם הולך ושוקע לאט לאט לתוך תהום אפלה, אני חושב בעיקר על מה שקרה לי באותו היום. אני חושב על דברים שראיתי ואנשים שדיברתי איתם, ופתאום זה נראה לי כאילו היום הזה עומד בפני עצמו, כאילו חייתי היום חיים שלמים, והנה אני עומד לפני סופם.

 

ואז חום מוזר עוטף אותי, ביחד עם מעטה החשיכה. והכל נעלם, עד שלפתע אני אינני, ונותר כלום.

לדף הרשומה

חצי בצל

ים חצי בצל בחדר."

 

אומרת לי חברת הילדות שלי בטלפון. מזה עשרים ותשע שנים אני רגיל לקרוא לה "אושרת" אבל לאחרונה היא מתעקשת להיות "אושי." ומתעצבנת בכל פעם שאני לא מציית. אולי יום אחד כבר אצליח גם לקרוא לה בשם שבחרה לעצמה – אבל בינתיים אני בעיקר מעצבן אותה רוב הזמן.

 

"ידיד שלי בפוארטו-ריקו, אמר לי שאם חולים ושמים בצל פתוח בחדר זה סופח את כל החיידקים ומבריאים. וזה עובד, באמת! ניסיתי את זה כשהייתה לי שפעת פעם אחרונה."

 

"אני לא חולה," אני מבהיר, "אני רק מאוד מתאמץ לא להידבק, כי כולם מסביבי חולים."

 

"לא משנה. זה יעזור לך לא להידבק." היא מתעקשת. "אני יודעת שאתה לא מאמין בדברים האלו אבל..."

 

"זה לא שאני לא מאמין בחמסות, ובצלים וכל הדברים האלו. אני פשוט שמרן כזה. אני מעדיף את תרופות הסבתא הישנות והטובות – את יודעת, לשטוף ידיים כמה שאפשר, לאכול הרבה פירות וירקות, ותרופות שעברו בדיקות קליניות ומחקר רפואי. את יודעת, כל האמונות התפלות האלו..."

 

"תפתח קצת את הראש שלך לדברים חדשים!" היא מפצירה בי. "תפסיק להיות כזה אנטי כל דבר שאתה לא מבין. יש דברים בכל התרופות סבתא האלו אתה יודע.."

 

"כן, יש בזה המון דברים שאימא שלי הייתה יכולה לנסות עלי כשהייתי חולה בתור ילד. עזבי אותי מהשטויות האלו. בינתיים אני בריא ואני מתכוון להישאר כזה."

 

**************************

 

אני לא צריך להסביר לכם מה היה הרקע לשיחה הזאת, אני מניח. בטח גם אתם כבר שמתם לב שבימים האחרונים *כולם* חולים. *כולם*. אני מוכן להתערב שגם אצלכם, גם בבית, גם בעבודה וגם אצל השכנים – הכל בחורף הזה מכוסה לבן. ואני לא מתכוון לשלג. אני מתכוון להרים של ממחטות, מיכלים ריקים של טיפות אף ומרשמים לבית המרחקת. כן כן – החורף סוף סוף באמת פה.

 

ואני מאוד אוהב את החורף. אבל אם יש משהו אחד שאני לא סובל בחורף זה להיות מצונן. אתם יודעים איך אומרים שגברים הופכים לתינוקות גדולים ומפונקים כשהם חולים? כאילו זה הם פחות או יותר גוססים ממחלה סופנית ברגע שהם טיפה מנוזלים? שהם לא יכולים לקום מהמיטה ומתאוננים בלי הפסקה כשיש להם שפעת קטנה? איך הם עושים פיל מעכבר, ואיך שהם לא יכולים לעמוד במחלה קטנטנה.

 

אז אני ממש לא ככה. אני לא איזה בכיין שלא יודע להתמודד עם מחלה קטנה. הבעיה היא שאצלי זה אף פעם לא מחלה קטנה. באמת! זו לא אשמתי שכשאני חולה אני סובל מתופעות לוואי שהן פי עשרים מהאדם הממוצע. ואני באמת מרגיש כאילו אני גוסס ממחלה סופנית ולא יכול לקום מהמיטה ואני מעדכן את כל מי שמוכן לשמוע בזה שאני מצונן. זה חשוב שהם ידעו עכשיו, כי מי יודע אם אני אשרוד את החוויה כדי לספר להם אחר כך.

 

בקיצור, אני בדרך כלל אני מעדיף לחסוך לעצמי מראש את כל הבלגן ופשוט לא להידבק. אבל איכשהו השנה שכחתי להתחסן בפני שפעת – ואיכשהו יש גל מטורף של חולים מסביבי. אז נותרתי בלי ברירה אלא לנקוט באמצעי מנע מיוחדים.

 

זה לא כל כך קשה כשאתם חושבים על זה. הרי חיידקים לא עוברים ברוח. אם אתם לא רוצים להידבק כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתרחק מאנשים חולים, נכון? אז זה מה שעשיתי בשבוע החולף. ברגע שמישהו חולה חלף ברדיוס של פחות משלושה מטרים ממני, חוש העכביש שלי דגדג מיד, ואני קפצתי אחורה למרחק ביטחון. כאמצעי זהירות נוסף שתפתי ידיים חמש מאות פעם ביום, עם הרבה סבון, ונמנעתי מלגעת בטלפונים של אנשים נגועים. כולם יודעים הרי שזה כר פורה למחלות.

 

וזה גם הצליח לי. בזמן שמסביבי עוד ועוד אנשים הפכו לחולים, אני הצלחתי לשמור על בריאותי בגבורה רבה. והייתי גם די גאה בעצמי על כך. ובכן, הצלחתי בכך לפחות עד ביום שבת בבוקר. אז הופיע האפצ'י הראשון. וכולם יודעים שזה אף פעם לא נגמר באפצ'י הראשון נכון?

 

אז הנה אני , כותב שורות אלו מעל ערמה של ממחטות. אני די בטוח שאני הולך למות אחרי שאתעטש כל כך חזק שהמוח שלי יעוף לי מהנחיריים. ובכלל, כל היום בקושי יצאתי מהמיטה (מזל שאני עובד מהבית, הא?). טיפות האף לא עוזרות, והויטמינים לא הושיעו אותי. כנראה שיש דברים שבכל זאת אי אפשר להימנע מהם...

 

טוב, אולי אני בכל זאת אשאיר הלילה בחדר חצי בצל. אומרים שזה עוזר...  

לדף הרשומה

כמה ימים לפני 2016

אומרים שלמקומות יש מקצב משלהם. החל מעיירות נינוחות ונידחות בעומק היערות של נורבגיה ועד לכרך הסואן של בייג'ינג. מסיאטל הגשומה ועד לבאר שבע הצחיחה. לכל עיר יש את קצב הפעימות שלה, את אורכי הגל שלה, את האופי המיוחד שבא לידי ביטוי במרחק בין נשימה ונשימה.

 

אומרים שגם לתקופות בחיים יש קצב משלהן. נעורים סוערים, זקנה נינוחה. השנים חולפות ביעף עבור הורים והילדות המתוקה של ילדיהם בה כל יום נראה כמו עולם ומלואו. היומיום העמוס של בעל קיירה והריק המבורך שממלא את יומו של מטייל בהרי נפאל.

 

ואומרים שגם יש קצב לעונות. הקיץ תוסס, לוהט וקורץ. החורף קורא לנו לקחת את הדברים לאט, להתכרבל בתוך שמיכה עבה לצד תנור חימום. הסתיו שמעיף את עליו לכאן ולכאן בחוסר מנוח והאביב הנשכב בשלווה על מרבד עשב ירוק מנוקד בחרציות ופרגים.

 

אולי גם לאנשים יש קצב? אולי הקצב של אנשים הוא תמהיל של המקום בו הם גרים, פרק החיים שהם נמצאים בו והעונה שסביבם. אולי אנשים הם מוזיקה שמורכבת מכל המקצבים האלו והצילים שאותם הם מכתיבים. הרי לא סתם אומרים: "חליל הנדודים קרא לו," או "קולה נשמע לו כצליל פעמונים" ו- "כל הכינורות מנגנים להם."

 

אם כן, אני תוהה איזה מן מנגינה אני. כשהייתי ילד אהבתי מאוד שירים מלודיים. בלדות רגשניות שמאחוריהן מסתתר כאילו סיפור גדול וגעגוע גדול עוד יותר. כשהייתי נער, אהבתי שירי מטאל ופאנק-פופ. הייתי מדמיין הרפתקאות פרועות ומלהיבות ומלווה אותן בצליליהן של להקות כמו מטאליקה, אופספרינג ולינקין פארק. כשהייתי בצבא חלמתי על עולמות אחרים כשהתמכרתי לגות'יק מטאל וסינפוניק מטאל כמו אוונאסנס ונייטוויש. בשלבים מסוימים חיפשתי את השלווה ואת הקרבה לאלוהים ומצאתי אותן בשירים כמו אלו של אניה. בזמנים אחרים שקעתי בציניות מרירה והתחברתי דווקא לניהליזם ולצליל המחוספס של נירוואנה

 

אבל בעשור וחצי שחלפו מאז שהתגייסתי הטעם שלי הלך והתמתן. אני עדיין מאוד אוהב להקשיב מדי פעם לרוק. אבל נראה שהוא נמאס עלי יותר מהר מבעבר. גם החלומות על הרפתקאות פרועות קצת דעכו ומחליפים אותם תקוות לחיים מאושרים ונטולי בדידות, עם חום ואהבה וחוויות קטנות ומספקות. אז לרשימת ההשמעה הצטרפו הביטלס, ואז גם לאונרד כהן ומאיר אריאל, שאל מילותיהם התמכרתי בפעם הראשונה שהקשבתי להן. גם טורי איימוס, חווה אלברשטיין, בטהובן, פכלבל, סאטי ועוד רבים אחרים.

 

לאחרונה גיליתי שאני אפילו נהנה להקשיב לג'אז. פעם חשבתי שזו סתם מוזיקת מעליות. ואילו היום אני מוצא את עצמי הולך לעיתים קרובות ברחובות לאיטי, עם כובע גרב על הראש, אוזניות על האוזניים וידיים תחובות בכיסים. ונהנה מהדרך בה חצוצרה מלהטת בדרך פתלתלה ואלגנטית בין הפעימות הקצביות של קונטרבס כבד. קצת כמו שהרכבים מנווטים את דרכם ברחובות העיר.

 

אני תוהה אם זה העשור הרביעי לחיי שמשפיע עלי, או אולי החורף, ואולי זו העיר. בעוד כמה ימים מתחילה שנה אזרחית חדשה. מי יודע מה היא צופנת בחובה. באפריל אני כנראה אטוס ליפן, לגור וללמוד בה כמה שנים. מי יודע מה ממתין לי אז. אמור לפעום בי קצב סוער ונרגש יותר. אמורה לפרוץ בי מוזיקה דרמטית ובלתי נשלטת. אבל אני לא באמת מרגיש נסער. אני לא מתרגש כל כך, ולא חושש כל כך. אני לא עושה סיכומים, לא חולם על מה שיהיה ולא מחליט החלטות גורליות. אני פשוט מנסה ליהנות מהקצב של העכשיו, רגוע ומעודן ככל שיהיה. מה שהיה קודם היה, ומה שיהיה יהיה - איתי או בלעדי. הדבר היחיד שיש לי הוא ה-"פה והעכשיו." ה-"כמה ימים לפני 2016," מרגישים לי הרבה יותר חשובים מהשנה שאליה הם מובילים. אפילו, ואולי דווקא בגלל שלא באמת קורה בהם שום דבר מיוחד.

לדף הרשומה

שולה

קוראים לה שולה.

 

אני יודע מה אתם הולכים להגיד, אבל זה לא ככה. אני לא כמו הגברים האלו שאוהבים את המכונית שלהם יותר מאשר כל דבר בחיים. לא ביליתי ימים ארוכים בלשפץ ולקשט אותה או בלצחצח אותה עם סמרטוט ולמרוח עליה שעווה ידנית. שולה היא לא איזה רכב יוקרה ראוותני או רכב אספנים ואני לא אובססיבי לגביה.

 

שולה היא בסך הכל הונדה סיוויק אפורה עתיקה שהסמל שלה כבר נפל מזמן. הצבע שלה מתקלף פה ושם ובפינה של החלון השמאלי יש לה אפילו טיפה חלודה. אחת מלוחיות הגלגל שלה חסרה, הרדיו שלה עושה טובה אם הוא קולט גלגל"צ והדלתות שלה נפתחות וננעלות רק אחת אחת עם המפתח. בקיצור, היא מעוצבת כמו רכב של תיכוניסט ומבולגנת כמו רכב של סטודנט. בקיצור, הרכב הראשון הקלאסי.

 

אני אפילו לא יודע למה נתתי לה שם. ועוד שם כמו "שולה." אני גם לא בטוח שממש נתתי לה את השם הזה. מתישהו הוא פשוט צץ, ומאז קוראים לה שולה. וזה לא רק אני. גם החברים שלי, בתחילה בנימה צינית קלילה ועם חיוך שיש בו שמץ של גיחוך ובסופו של דבר באופן טבעי ממש מתייחסים אליה ככה. אפילו ההורים שלי כבר קוראים לה בינם לבין עצמם שולה. כבר אי אפשר ממש לנתק את השם הזה מהעגלה המקרטעת שנושאת אותו.

 

אוקי "עגלה מקרטעת" זה קצת מעליב. בסך הכל שולה עשתה את עבודתה נאמנה לאורך השנים. מאז היום שקניתי אותה באיזה מגרש שכוח אל בפאתי אזור התעשייה של ראשון לציון ועד היום עברנו ביחד די הרבה – ובסך הכול היא לא אכזבה אותי. שולה ראתה איתי את המדרונות המוריקים של הגליל העליון ואת התהומות הצחיחים של הנגב. היא טיפסה איתי לירושלים הקדושה וגם התנחלה לא פעם בעיר החטאים, תל אביב. שכבתי הגב על הגג של שולה כשצפיתי בכוכבים נופלים, שכבתי בתוכה עם מישהי כשאולי היה עדיף שלא אעשה זאת. העברתי בה חפצים בין דירות ולקחתי בה את הכלבה לוטרינרית. שולה הייתה שם איתי לאורך הדרך.

 

אני אולי נשמע קצת סנטימנטלי. אבל חשוב לי להבהיר שוב, אני לא מהגברים האלו שמתאהבים במכוניות. אני לא מבין כלום במכוניות. לא הייתי יודע להבדיל בין קרבורטור לרדיאטור גם אם היו מצמידים לי אקדח לרכה. אני לא ביליתי שעות בטיפוח הרכב או בלבהות בו בגאווה. לא ביליתי אפילו דקה בתוכו שלא יועדה לנהיגה. טוב, אולי פעם אחת, כשהיה לי יום נורא ולא רציתי לפגוש את השותפים שלי, אז ישבתי בפינה אפלה של החניה והיכיתי את ההגה בכל הכוח עד שהדמעות סוף סוף פרצו. או בפעם ההיא שהתקשרתי למישהי כדי לקבוע דייט, וחשבתי שעשה את זה בחמש דקות לפני שאני יוצא מהרכב ובמקום זה מצאתי את עצמי יושב ומדבר עם ההיא במשך שעתיים. או אולי..

 

בקיצור, אני סנטימנטלי לגבי החוויות שהיו לי עם שולה. לא לגביה. אני מוכן לוותר עליה בשנייה אם צריך. ולאחרונה סוף סוף הגיע הזמן הזה שצריך. או יותר נכון הגיע הזמן שבו כבר לא יכולתי שלא לוותר עליה. כי תאכלס קניתי את המכונית כשעוד הייתה לי משכורת נחמדה כמנהל זוטר, ועבודה שצריך להגיע אליה בכל בוקר – וגם, אם להודות על האמת, קצת רצון במכונית כסוג של סימן לכך שהגעתי לגיל מסוים. גיל כזה שבו כבר יש לך מכונית משלך. אבל עכשיו אני עם משכורת הרבה פחות נחמדה, בתור עוזר מחקר, ורוב העבודה שלי נעשית מהבית – ואני מרגיש קצת זקן כדי לנסות להוכיח לעצמי שאני מבוגר בעזרת אחזקת רכב באלף ש"ח לחודש. אז כבר די הרבה זמן שאני לא באמת צריך את שולה. אבל גם לא באמת הייתי חייב לוותר עליה.

 

את כל הטיעונים האלו יכולתי לנפנף איכשהו עם קצת מחשבות על כמה שזה נוח כשיש לי רכב והבטחות חסרות תקווה להשתמש בו רק כשאני ממש צריך. אבל עכשיו כשאני מיועד לטוס ליפן בעוד כמה חודשים לשנתיים – אני מוצא שאני די חייב למכור את שולה. גם כי אני צריך את הכסף, וגם כי אין לי ממש סיבה להחזיק רכב בארץ בזמן שאני אינני פה. כך שעברתי מ-"כנראה שעדיף לי לוותר על המכונית," ל- "הגיע הזמן להיפטר משולה!"

 

ובכל זאת, אני לא מצליח לעשות את זה. פרסמתי מודעות בשני אתרים פופולארים,  שמתי שלטי למכירה על שניים מהחלונות. סיפרתי שאני מוכר את הרכב לכל מי שאני מכיר – ובכל זאת, לא הצלחתי עדיין למכור אותה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני לא מפרסם במקומות הנכונים. אם מישהו ירצה רכב כמו שלי, זה בטח סטודנט או תיכוניסט, כך אמר לי אחי. אז הלכתי ותליתי מודעות במכללה הקרובה לביתי, וחניתי בין המכללה ותיכון קרוב. אבל עדיין בקושי התקשרו אלי. אחר כך אמרתי לעצמי שאולי זה המחיר. כתבתי די בגדול ובבירור בכמה אני מוכן למכור אותה, אבל בקושי התקשרו אלי והמתעניינים הציעו לי על שולה הרבה פחות ממה שאני דורש. אז ניסיתי להתפשר. הורדתי קצת את המחיר המיועד וניהלתי קצת יותר מסע ומתן – ואפילו הסכמתי ביני ובין עצמי שאם יציעו לי סכום נמוך משמעותית ממה שאני רוצה אסכים.

 

ואז הגיע מישהו אחד. ובדק את שולה לעומק. הוא חיפש מאחורי הגלגלים, ופתח את מכסה המנוע. הוא בדק את התאריך של המצבר ואת הצליל של ההנעה בלי מזגן ועם מזגן, ואיך עוברים ההילוכים. אחר כך הוא שלף דף והכין רשימה של חמישים אלף ארבע מאות שלושים ושניים דברים שהם לא בסדר ברכב. הוא עשה קולות של יחמור מיוחם והעמיד פנים שהוא מתייסר קשות בשאלה אם בכלל כדאי לו להתעסק ברכב כזה. הוא אמר שזה רכב נורא, וחסר ערך ושאף אחד לא יירצה לקנות אותו אבל הוא מוכן לשקול זאת בכל זאת. אחרי משא ומתן מפרך הוא הציע מחיר שמגרד את המינימום שהחלטתי להתפשר עליו. ואני סירבתי למכור לו את הרכב בכל זאת.

 

אתם מבינים... אני לא סנטימנטלי לגבי המכונית שלי. אני לא כזה מבין ברכבים גם ככה.  אולי אני טיפה קשור אל שולה כי בכל זאת, יש קשר כזה מיוחד בין גבר והרכב הראשון שלו. אולי היא טיפה מזכירה לי כל מני חוויות ואירועים מהעבר. אולי אני טיפה אתגעגע אליה. זה לא אומר שאני מאוהב במכונית שלי או משהו. אני מ-מ-ש לא אחד האנשים האובססיביים האלו שאוהבים את הרכב שלהם בטירוף עיוור. מאלו שקשורים אליו בצורה כמעט מטרידה. זו בסך הכל מכונית, כלי רכב, חפץ. משהו שנועד להביא אותי מנקודה א' לנקודה ב'. לא כזה סיפור גדול.

 

אבל על ה%^& שלי שאני אתן למישהו ללכלך ככה על שולה!!!

לדף הרשומה

אבל...

"אבל..."

לפעמים אני כל כך שונא את המילה הזאת "אבל." הטעם שלה מרגיש תפל ומאוס כשאני מנסה לגלגל אותה על הלשון. לא בא לי אפילו להתייחס אליה, לפעמים.

כי בזמן האחרון נראה ש-"אבל" היא אבקת הכביסה כשאנשים מנסים להלבין רעיונות גסים. היא מס השפתיים שאותו הם חייבים למלמל כדי שכל מה שיגידו אחר כך לא יהיה קיצוני מדי. היא אמצעי זול שבעזרתו הם יכולים להגיד דבר והיפוכו בלי למצמץ ולהרגיש שהם קוהרנטיים והגיוניים.

"אבל..."

 "אני לא שופט אנשים לפי דת גזע ומין..."

"...אבל"

"אני בעד חופש דת וחופש מדת..."

"...אבל"

"אין לי בעיה עם הומואים..."

"...אבל"

 

*אבל* כל הערבים מחבלים, וזה לגיטימי להפגין כדי שלא יגורו בעיר שלי.

*אבל* צריך לכבד את הרגשות של אחרים ולא לאפשר תחבורה ציבורית בשבת.

*אבל* למה הם צריכים להצהיר על זה בפרהסיה?!

 

ברגע שה-"אבל" הקסום נמצא שם, כל מה שתאמר אחריו יתיישב עם כל מה שאמרת לפניו. כאילו אתה יודע שאתה אמור לתמוך ברעיון כלשהו, ולא אכפת לך לעשות זאת. כל זמן שהתמיכה הזאת באה לידי ביטוי במשפט קטן שלאחריו מגיע ה-"אבל" ... מעבר לזה זה כבר יותר מדי.

 

ולפעמים אני שואל את עצמי אם אנשים באמת מאמינים בדברים שמופיעים משני הצדדים של ה-"אבל" או שהם סתם מעמידים פנים שכן. הם סתם מפחדים לחשוף את העובדה שהם שכל מה שבא לפני ה-"אבל" הזה לא כל כך מדבר אליהם בתאכלס. ואולי הם מפחדים אפילו לגלות בעצמם שהם לא כל כך נאורים וסובלניים כמו שהם רוצים לחשוב.  כי אחרת אני באמת לא מצליח להבין.

 

אני לא מצליח להבין איך אפשר לישון בשקט כשאתם באמת מאמינים שמגדר לא אמור לשנות את ההזדמנויות של בחיים – *אבל* יודעים שנשים מרוויחות פחות, כשאתם קוראים למשרה שבה עובד/ת יוצא/ת מוקדם לאסוף את הילדים "משרת אם" ולא "משרת הורים." כשאתם יודעים שנשים לא יכולות להיות לוחמות בשריון ויהי מה, ושהפעם האחרונה שהייתה ראשת ממשלה הייתה לפני ארבעים שנים.

 

אני לא מצליח להבין איך אתם יכולים לומר שאתם לא מפלים על בסיס דת וגזע – *אבל* לחיות בשקט עם ארגונים שפועלים בגלוי למנוע נישואי תערובת. לא להיות מוטרדים מכך שערבים עולים לרכבת הקלה בירושלים עם תעודת זהות פתוחה ביד כי הם מפחדים שירו בהם אם יהיה חשד לפיגוע. שאם תראו אתיופית עובדת בקופת חולים, המחשבה הראשונה שלכם תהיה שהיא המנקה.

 

אני לא מבין איך אתם יכולים לומר שחשובה לכם הזהות היהודית שלכם - *אבל* לחיות בשלום עם תיאורים כמעט אנטישמיים של חרדים כטפילים שחיים על חשבוננו ולא מביאים תועלת. של דתיים כפנאטים מתחלים חמומי מוח וקלי אצבע על ההדק.

 

אני לא מבין איך אתם קוראים לעצמכם חילוניים וקוראים לחופש מדת *אבל* לא מתקוממים כנגד העובדה שאני לא יכול להתחתן עם אישה גרושה, ושחבר טוב שלי לא יכול  להתחתן עם בן זוגו. שאנשים נענשים על ידי המדינה על כך שהם מפירים מצוות דת (עבודה בשבת, מכירת חמץ בפסח וכו'), שהטקסים של ספרי הקודש נלמדים בכל בית ספר במדינה בעוד שאבולוציה, מתמטיקה, אנגלית ומחשבים הם עניין של בחירה.

 

אני לא מבין איך אתם קוראים לעצמכם דמוקרטים – *אבל* עניינים כמו חופש הביטוי, זכות למשפט הוגן, שוויון בפני החוק, זכות לקניין, הגנה מענישה קולקטיבית, הזכות לחירות ולשוויון והזכות לבחור ולהיבחר – הן בעיניכם מוקד לויכוח לגיטימי של ימין ושמאל, במקום הסכמה בלתי מעורערת בבסיסה של כל המערכת הפוליטית.

 

וכן, אני יודע שאני עלול להרגיז כמה אנשים כשאני אומר את זה: אני לא מבין איך אתם יכולים להאמין בזכות להגדרה עצמית של העם היהודי, אבל לא בזו של הפלסטינים. איך כל ביקורת על המדינה נחשבת בעיניכם לגיטימית אבל לא ביקורת על הכיבוש. איך אתם אומרים שאתם מקדשים חיי אדם אבל האדמה חשובה לכם יותר. איך אתם מתייחסים לעצמכם כאנשים ביקורתיים וחושבים אבל אוכלים את כל החרא שהממשלה שלנו מוכרת לכם.

 

איך אתם אומרים שאתם חותרים לעתיד יותר טוב לילדים שלנו אבל בזמן שהתחממות גלובלית מאיימת להרוס לנו את הכוכב, ניהול כלכלי לא אחראי מאיים ליצור פערים מעמדיים קטסטרופליים, תנועות דמוגרפיות עומדות ליצור מצב שבו יהיו יותר בני אדם בשטחי ישראל שאינם בני הלאום היהודי ואין להם זכויות אזרח ומיעוט יהודי בעל זכויות ששולט בהם – אתם פוטרים את עצמכם באמירות כמו "אין מה לעשות," ו-"כבר ניסינו הכל."

 

האם אתם באמת חושבים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לומר דברים כאלו? באמת יש לנו את הזכות לוותר בהווה על העתיד? האם אנחנו באמת לא יכולים לשנות או שזה פשוט לא נוח לנו?

 

אני חושב שאתם יודעים את התשובה, אבל...

לדף הרשומה

מוסר השכל

יש משהו שמאוד הייתי רוצה לכתוב היום. זה משהו שממש מכעיס אותי ומעציב אותי ורוצה להתפרץ.  אבל אני מעדיף שלא לעשות זאת, כי זה עלול לפגוע באנשים שגם ככה נפגעו מזה. אז במקום זה אני רוצה לדבר על משל שאחי הזכיר לי  - אודות הסיבה שבגללה חרב בית המקדש השני.

 

אני יודע, זה לא בדיוק מתאים לחנוכה שמתחיל הערב – זה סיפור לתשעה באב, או לכל היותר ליום כיפור. אבל אני חושב שהמסר שאנחנו יכולים לקחת ממנו הוא משמעותי מאוד לחיים שלנו בכל יום – ולא רק במועדים ההם. אז תתפסו סופגנייה עסיסית ושבו לשמוע סיפור קטן (שיכול מאוד להיות שאתם כבר מכירים):

 

מספרים שהיה איש עשיר בירושלים שערך סעודה חגיגית. אותו אדם הזמין חברים, חכמים ומכובדים מרחבי העיר לאירוע וביניהם תכננן להזמין גם את ידידו הטוב קמצא. אלא מה? המשרת שלו עשה טעות קטנה ובמקום זאת הזמין לאירוע את האויב המר ביותר של אותו איש עשיר, בר קמצא.

 

בר קמצא היה מופתע לקבל את ההזמנה לאירוע, אבל חשב לעצמו שהעשיר בוודאי הזמין אותו כדי להתפייס. הוא התלבש יפה ובא לסעודה במצב רוח טוב, נכון ליישר את ההדורים. אך כאשר הגיע למקום המארח המופתע שלו דרש ממנו להסתלק מיד. בר קמצא המסכן הבין כנראה שנפלה פה טעות אבל רצה להימנע מהבושה של להיות מסולק מהאירוע החשוב. הוא הציע למארח לשלם עבור האוכל והשתייה שלו אם יותר לו להישאר.

 

כשהמארח סירב, בר קמצא הציע לשלם עבור חצי מהסעודה ולבסוף אף עבור כל הסעודה, ובלבד שיותר לו להישאר שם. אך העשיר העקשן סירב שוב ושוב להתפשר. לא היה אכפת לו שהוא פוגע באדם אחר. לא היה אכפת לו לבייש את האיש. הוא היה נחוש בדעתו לגרש אותו ויהי מה.

 

אני כמעט יכול לדמיין את הסעודה החגיגית. מסביב לשולחן יושבים האנשים החזקים, החכמים והמשמעותיים ביותר בעיר וצופים בבר קמצא המסכן מעווה פניו בחוסר אונים וכמעט מתחנן להישאר כדי לא להיות מבויש בעוד שהמארח האדיש מתייחס אליו בגסות ולבסוף זורק אותו בכוח מביתו. אף אחד לא יצא צדיק מהסיפור הזה ופצה פה לטובת האיש שסולק. אף אחד לא עשה דבר כדי לתקן את אי הצדק שהיה פה. הם פשוט המשיכו בסעודה כאילו לא קרה דבר.

 

אבל אותו בר קמצא לא התכוון לעבור על העניין בשתיקה. בזעמו הוא הלך לקיסר רומא וסיפר לו שהיהודים מתכננים למרוד נגדו. כדי להוכיח את הטענה שלו הוא הציע לקיסר להביא איתו קורבן לבית המקדש. אם יסרבו להקריב את הקרבן -  סימן שדבריו נכונים. הקיסר הסכים ושלח את בר קמצא עם עגל שישמש כקורבן. אלא שבדרך חזרה פצע בר קמצא את העגל כדי שלא יהיה כשר כקורבן.

 

כאשר הגיע לירושלים זיהו הכנהים שיש בו מום, ולכן לא ניתן להקריב אותו. אך מכיוון שידעו שאי הקרבת העגל עלולה לעורר את כעסו של הקיסר רצו לעשות זאת בכל זאת. אבל אחד החכמים – רבי זכריה בן אבקולס התעקש שלא יעשו זאת, מכיוון שזו עבירה על מצוות התורה. אנשי ירושלים רצו להרוג את בר קמצא ולהעמיד פנים שמעולם לא הגיע עם הקרבן, אך גם לזה התנגד הרב – ולא בגלל שהיה הומניסט גדול, אלא כי חשש שזה ייצור תקדים. ושבדורות הבאים יחשבו שכל מי שמטיל מום בבהמה לקורבן יהרג.

 

אז הם שחררו אותו לחופשי, וקיסר רומי גילה שהם לא הקריבו את הקרבן, הבין שהיהודים מתכוונים למרוד ויצא להרוס את ירושלים ואת בית המקדש. את שאר הסיפור אנחנו כבר מכירים.

 

עכשיו לאורך הדורות היו כל מני פרשנויות לסיפור הזה. כל מני אנשים הוציאו ממנו כל מני לקחים. היו כאלו שאמרו שבעבור שנאת חינם חרבה ירושלים – היו אחרים שאמרו שדווקא הסובלנות של רבי זכריה היא זאת שהחריבה את העיר. היו אחרים שאמרו וגם יגידו שהסיפור הזה הוא שטות מומצאת ושבית המקדש חרב בגלל סכסוך פוליטי בין פלגים פוליטים שונים בעולם העתיק ופעילות חתרנית של גורמים פנאטים ומשיחיים – אז זה לא משנה.

 

האחרונים כנראה צודקים, אגב. אבל גם מסיפור שאינו אמתי אפשר ללמוד. כי לפי הסיפור כל ירושלים לא מצאתם חכם אחד שיקום ויעזור לאדם במצוקה או יילחם למען צדק בין בני אדם. אבל לא באמת הייתה בעיה למצוא חכם שיעמוד בנחישות כדי להילחם למען קיום מצווה שכל מהותה היא לעשות מנגל לאלוהים. אם אדם אחד מוכן להקריב את חייהם של מי יודע כמה אנשים בגלל שהעיפו אותו מהמסיבה הכי שווה בעיר – פה אולי שורש הבעיה. אם או בלי חורבן ירושלים.

 

אני חושד שהלקח הראשון והאחרון של הסיפור הזה הוא משהו הרבה יותר מוסרי מ-"אל תהיו סובלניים" והרבה יותר בסיסי מאהבת חינם. כי שנאת חינם זה מונח טוב מדי לזה. המסר העיקרי והחשוב פה הוא פשוט: "אל תהיו חארות."

 

אל תהיו חארות כלפי בני אדם ותביישו אותם או תתנו לאחרים לבייש אותם או תחשבו שזה שיש לכם מזל ויש לכם יותר כסף אנשים אחרים צריכים לשרת אתכם. אל תהיו חארות כלפי בעלי חיים ותשרפו אותם או תפצעו אותם כי אתם רוצים לקדם איזו אג'נדה. ואל תהיו חארות כלפי החברים שלכם ותקריבו את חיי כולכם על עקרונות מטופשים כמו מצוות קורבנות או נקמניות. אל תהיו חארות לא רק כי זה עלול להתנקם בכם – אלא פשוט כי זה לא נכון. זה לא סוג האנשים שאתם רוצים להיות. זה הכל.

 

חג שמח.

לדף הרשומה

אז אתה בא להפגנה?

"אבל מה אפשר לעשות לגבי זה?" שואל אותי נועם (חברי הטוב ביותר מאז התיכון) אחרי דיון ארוך על הסדרה "מגש הכסף," על מתווה הגז, על מונופולים וקשרים בין הון ושלטון, על שחיטות ומדיניות חוץ ועל כל הדברים האחרים שמעצבנים אותנו במדינה.

 

אני שותק ולוגם מהבירה שלי. אני יודע שהוא עוד לא סיים ולמרות שיש לי הרגשה לאן הוא הולך אני רוצה לתת לו לומר כל מה שיש לו לפני שאני עונה. ואכן אחרי רגע הוא ממשיך:

 

"כלומר להתלונן זה יפה והכל," הוא אומר (תסמכו על נועם להעריך תלונה טובה, הבן אדם פולני משני הצדדים ויש לו חיבה הולמת לתלונות), "אבל זה לא משנה הרבה. אנחנו מתלוננים וכועסים אבל שום דבר לא משתנה. בסופו של דבר אנחנו מצביעים לאותם האנשים, אנחנו קונים באותן החנויות, ואנחנו ממשיכים בחיים כמו תמיד. שום דבר לא משתנה."

 

"יוצאים להפגין," אני עונה לו, המבט שלו מסגיר שהוא עומד להתנגד לתשובה הזאת אבל אני ממשיך לפני שהוא מספיק לעשות זאת, "ומדברים עם אנשים ומשכנעים אותם להפגין גם, ומראים להם סדרות כמו 'מגש הכסף,' וכותבים על זה באינטרנט וכל דבר אחר שעולה על דעתך. עושים כל דבר שאפשר."

 

"אתה באמת חושב שזה מזיז למישהו?" הוא שואל, "שאתה יוצא להפגין ולדבר עם אנשים וכל זה."

 

"לפוליטיקאים, לא בהיכרך. לא ישירות לפחות. אבל זה לא אומר שזה לא משנה שום דבר. תסתכל למשל על המחאה החברתית. היא אמנם גוועה בקול ענות חלושה, ורוב האנשים עדיין בחרו באותן המפלגות פחות או יותר אבל לפחות אנשים הרבה יותר מודעים לקניות שלהם. הם אשכרה משווים מחירים בלי להתבייש ועומדים על הזכויות שלהם יותר. ויש לזה השפעה – גם אם היא קטנה ולא לחלוטין בהירה כרגע."

 

"ואתה באמת חושב שזה יעשה שינוי?" הוא שואל.

 

"אתה יודע מתי החלטתי להיות פעיל פוליטית/חברתית?" אני שואל אותו במקום לענות לו ישירות. הוא מניד בראשו ואני לוקח עוד לגימה מהבירה.

 

"כשהייתי בחטיבת הביניים, החלטתי שזה יהיה רעיון טוב להביא לבית הספר מכונות שתייה. דיברתי עם כמה חברים והחלטנו ביחד לנסות לקדם את הרעיון. אז הדפסנו עצומות ובילינו שבוע בהפסקות בריצה אחרי כל התלמידים בבית הספר כדי שיחתמו עליהן. זה היה די כיף, אם להודות על האמת. זה היה סוג של הרפתקה קטנה. אבל זה גם היה כיף כי הרגשנו שאנחנו משנים משהו, שאנחנו עושים שינוי קטן. שיש לנו כוח, גם אם זה נושא מצחיק וגם אם אנחנו רק ילדים.

 

רוב הילדים תמכו בנו וחתמו בשמחה. היו כאלו שסתם צחקו עלינו, ואחרים זלזלו ואמרו שאין סיכוי שכל זה ישנה משהו וחבל לנו על המאמץ. אבל אנחנו המשכנו ואספנו עוד ועוד חתימות עד שהייתה בידינו ערמה יפה של דפים חתומים לתמיכה במטרה שלנו. עם ערמת הדפים הזאת ניגשנו לחדר המורים וביררנו למי אנחנו יכולים למסור את העצומה. אחד המורים הפנה אותנו כלאחר יד למישהי – אני אפילו לא זוכר מה היה התפקיד שלה. אנחנו הסברנו לה את העניין והגשנו לה את הדפים, מלאי חשיבות ותחושת שליחות. כן, אני יודע – זה רק מכונות שתייה. זה היה בתקופה שאחרי רצח רבין, וקרוב לבחירות שבהן נתניהו עלה לשלטון בפעם הראשונה. המדינה הייתה משוסעת והמסלול המדיני שלנו לא היה ברור. היו דברים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם, אבל עדיין, כשהיינו ילדים זה היה נראה ממש משמעותי. אני מניח שזה באמת היה משמעותי לנו באותו הזמן.

 

בכל מקרה, נתנו למורה את הדפים. היא לקחה אותם. חייכה וזרקה אותם כלאחר יד בפינת החדר. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו על הנושא. "

 

"וזה שכנע אותך שיש כוח לפעילות אזרחית?" שואל נועם בנימה סרקסטית.

 

"לא. אבל כמה חודשים אחר כך היו בחירות בחטיבה למועצת התלמידים. היו כל מני מפלגות שהתמודדו למועצה. הן היו עם כל מני הצעות ותכניות וגישות שונות. אבל דבר אחד היה משותף לכולם. הם כולם הכריזו שיפעלו להבאת מכונות שתייה לבית הספר."

 

פניו של נועם עוטים מבט מיואש של אדם שיודע מה אני הולך לומר ומוכן להפחית בערך הדברים.

 

"בסופו של דבר הם לא הצליחו לעשות את זה גם כן."

 

הוא צוחק.

 

"אבל ארבע שנים אחר כך, אח שלי למד בחטיבה. יום אחד באתי לבקר אותו שם וגיליתי שמישהו הציב במקום 3 מכונות שתייה. כנראה שבסופו של דבר הרעיון שקע. וגם אם אנחנו לא נהנינו ממנו. מישהו כן. ה'מאבק' הקטן שלנו הצליח. זו הייתה תחושת גאווה די רצינית."

 

הוא עדיין לא נראה משוכנע.

 

"אז בסופו של דבר," אני ממשיך בכל זאת, "אני מאמין שגם אם מאבקים לא משיגים את מטרתם מיד, ואני בטוח שזה נכון על אחת כמה וכמה בנושאים גדולים כמו מדיניות של הממשלה - לפעמים יש להם תוצאות בלתי צפויות. ואתה יודע מה? גם אם לא, אני מעדיף לעשות מאמץ, להיכשל ולומר אחר כך שאני לפחות ניסיתי להתנגד – מאשר לשבת ולא לעשות כלום. לפחות ככה אני יכול לומר בדיעבד 'אמרתי לכם!' לא?"

 

הוא צוחק. הוא יודע להעריך "אמרתי לכם" איכותי, כבר אמרתי שהוא פולני אמתי לא?

 

"טוב, אולי יש בזה משהו." הוא אומר.

 

"מצוין! אז אתה מבין שיש משמעות לפעילות הזאת?"

 

"כנראה..." הוא עונה בחוסר רצון.

 

"אז אתה בא בשבת להפגנה?"

 

"לא נראה לי."  

לדף הרשומה

דברים שאני לא מבין

"תאמין לי, אחי, נשבר כבר מהמדינה הזאתי

אתה קורע את התחת בעבודה ומוציא את הנשמה

ומה אתה מקבל בתמורה? כלום! לאף אחד לא אכפת!

כל המשכורת הולכת למיסים.

מה שנשאר נעלם לפני שנכנס לבנק ואתה כל הזמן במינוס.

ולאן כל הכסף הולך? הא? אתה יודע לאן הכל הולך?

למושחתים האלו שם למעלה.

כולם במדינה הזאת מושחתים,

וכמה שאתה יותר מושחת אתה יותר מצליח.

אז תאר לעצמך כמה מושחת אתה צריך להיות כדי להיות בממשלה, נגיד?

יש מקומות, נגיד בברלין, שאתה יכול עם משכורת אחת לחיות כמו מלך

אתה יודע מה זה כמו מלך? לא חסר לך כלום.

אם היה לי כסף מזמן הייתי קונה כרטיס טיסה בכיוון אחד לשם.

אבל פה? איפה... איפה, אני אומר לך, אחי.. חרא של מדינה

והכל הולך לעשירים. למנכ"לים ולטייקונים ולמקורבים

כי רק מי שמקורב פה במדינה מקבל משהו

ואפילו המשטרה לא תעזור. השוטרים הם הכי גרועים.

ואתה יודע מה הכי גרוע אחי?

הכי גרוע זה לא הפוליטיקאים, ולא הטייקונים, ולא השוטרים

זה האנשים שמסביב.

פעם הייתה פה ערבות, אתה יודע?

פעם היית יכול לסמוך על אנשים, פעם מילה הייתה מילה.

היום? איפה. כולם שקרנים ותחמנים.

רק מי ששקרן ותחמן יכול להסתדר פה.

וכולם חיות אדם. חותכים בכבישים ודוקרים בחניות.

יש מקומות, שיש בהם תרבות אני אומר לך.. נגיד ביפן...

תאמין לי.. טוב שאתה נוסע ליפן.

אני אומר לך עזוב אותך מלחזור! תישאר שם!

עזוב אותך מכל הגועל נפש הזה.

תמצא לך איזו מלוכסנת אחת..

שמעתי שאלו נשים טובות. כנועות כאלו.

יודעות איך להתייחס לגבר.

לא כמו פה. פה לנשים יש יותר מדי חוצפה.

פה הנשים הם כמו גברים.

שמעתי שביפן הנשים הן מלאכיות במטבח ושדות במיטה.

תאמין לי.. אני יודע. אני הייתי בתאילנד,

כן. אני יודע זה לא יפן. אבל כל האסיאתיות זה ככה

תאמין לי אחי. זה עולם אחר!

בקיצור תמצא לך שם איזה אחת

עיניים צרות וגוף של בובה

וקול מצפצף כזה של ילדה

ותביא לך כמה ילדים מלוכסנים

ותישאר לגור שם. בשביל מה לך לחזור?

מה יש לך לעשות פה בארץ? ללכת לצבא?

להילחם עוד מלחמה כדי להגן על החרדים האלו שלא מתגייסים

למה לך להיות פרייר? למה לך לשרת כשחצי מהמדינה לא עושה את זה

אני מזמן השתחררתי ממילואים.

מה אני כלב? שאני אלך לטחון שמירות

בזמן שאיזה הומו אחד לא מתגייס בכלל כי הוא רוצה להיות זמר?

איזה גועל נפש. אני אומר לך. זאת מדינה מחורבנת.

אם רק היה לי כסף הייתי משאיר את כל החרא הזה מאחור

ופותח איזה עסק של הובלות בפלורידה

באמריקה, אתה יודע?

שמה אנשים חיים כמו אנשים. שמה החוק זה חוק.

עזוב אותך, תקשיב לי ותברח מהארץ כל זמן שאתה יכול

זו מדינה מחורבנת

מה זאת אומרת לשנות את זה? 

איך תשנה את זה? תבחר בשמאל? 

וואי, אתם הכי גרועים!

שמאלנים יפי נפש עוכרי ישראל..

כל הפמיניסטיות וההומואים

כל הפלצנים התל-אביביים האלו

רק לשבת בבית קפה ולקטר

זה כל מה שאתם יודעים לעשות.

אתם לא רואים את המצב במדינה?

תאמין לי, אתם אוכלים אותנו מבפנים

אם אתם כל כך שונאים את המדינה

אני לא מבין מה אתם עושים בה..."

לדף הרשומה

דברים שאני לא מבין בהם

המערכת הישנה הזאת שוכבת אצל ההורים שלי מאז שאני זוכר את עצמי. ייתכן מאוד שהיא הייתה ברשותם עוד לפני שנולדתי. יש לי זיכרון די צלול מגיל ארבע או חמש שבו אני יושב על השטיח הפרסי האדום שלפני המרפסת בדירה הקטנה והישנה שלנו ואימא שלי מרימה את מכסה הפטיפון ומניחה בו תקליט של "פרפר נחמד." אבל ככל שאני מנסה אני לא מצליח להיזכר במוזיקה שנשמעה ממנו.

 

יש בה גם שני תאים לקלטות. קלטות ממש, מהסוג שהסליל שלהן היה בורח והיית צריך למשוך חזרה בעזרת עיפרון – ורדיו. למרות גילה המתקדם, שכאמור כנראה מתארך מעבר לשלושים ושתיים שנותיי, היא עדיין עובדת בסדר גמור. זאת אומרת מלבד הפטיפון.  כבר שנים שהדבר הזה לא ממש עובד. המשקולת שלו איננה, וכמה חוטים חשובים לכאורה מתדלדלים באין אונים מהמקום שאליו אמורה להתחבר מחט. להורים שלי זה מעולם לא הפריע כי הם לא משתמשים במערכת כבר שנים ותאכלס, מי בכלל צריך פטיפון בימינו?

 

ובכן, אני כך מסתבר. כלומר, אני לא "צריך" פטיפון. אבל  החלטתי שאני רוצה אחד. אני רוצה להקשיב לתקליטים ישנים שעוד נותרו פה ושם, ואולי לקנות אחרים. אומרים שהצליל בפטיפון הוא הרבה יותר עשיר, שיש בו משהו מיוחד. ואני כידוע לכם גם ככה בעל חיבה מיוחדת לדברים ישנים, אז לא הייתי צריך הרבה שכנוע עצמי כדי להחליט ששיקום הפטיפון יהיה מתנת יום ההולדת שלי לעצמי.

 

אז שלפתי קצת כסף ששמתי בצד בדיוק למטרה זאת, עשיתי חיפוש קצר באינטרנט ואיתרתי כמה מקומות שעדיין עוסקים בתיקון פטיפונים וכאלו שמוכרים אותם. החיפוש העלה שאני יכול לקנות מכשיר פשוט בכ- 450 ₪ אבל אם אני רוצה אחד איכותי המחירים עלולים להרגיע לשחקים. ישנם מספר מקומות שמתקנים פטיפונים אבל עלות התיקון הזה לא ממש מוצהרת. החלטתי לפרק את הפטיפון מהמערכת וללכת לשאול.

 

עכשיו, לפני שאגיע לקורות הביקור אצל הטכנאי, חשוב לי לומר: אני מבין לחלוטין למה אנשים ומקומות אוהבים להימנע מלפרסם את המחירון שלהם באופן ברור באינטרנט. זה הרבה יותר הגיוני כלכלית. אם כל בעל עסק היה מפרסם את המחיר שלו קבל עם ורשתות חברתיות כל אחד מאיתנו, הצרכנים היה יכול להשוות בקלות בין המחיר שהוא מציע וזה שמציעים אחרים. כנראה שלרוב היינו משקללים דברים שקראנו על העסק או שמענו עליו מאחרים, נוחות גישה וקרבה גיאוגרפית ואת טיב השירות – ואז מבינים שהכל הוא בסופו של דבר אותו זבל והולכים אל המקום הזול ביותר. בתי עסק היו צריכים להתחרות זה בזה ולהציע את המחיר הזול ביותר שמשאיר להם רווח סביר, וכך היינו מקבלים מחיר הוגן. קפיטליזם במיטבו.

 

אבל אם לא מפרסמים את המחירים, כל צרכן צריך לכתת רגליו בין כמה שיותר עסקים ולשאול שוב ושוב את המחיר באופן אישי. זה דורש זמן, זה דורש הוצאות על נסיעות, וזה בעיקר דורש מאמץ שרובנו עצלנים מדי להשקיע בזה. אז אנחנו מתפשרים על המקום הראשון או השני שאנחנו מגיעים אליו. העסק לא באמת צריך להציע את המחיר הנמוך ביותר, אלא רק את מחיר שייראה ללקוח סביר. הנה לכם שוק חופשי במיטבו.

 

ופה אני מגיע לסיבה השנייה שבגללה לא כדאי להציג את המחיר. מחיר שייראה למישהו אחד סביר, לא בהיכרך ייראה כך למישהי אחרת. יש אנשים שסופרים כל שקל, ויש אנשים שמדלגים על מאיות, יש אנשים שמצטיינים במשא ומתן ויש כאלו שלא. יש כאלו שמתמקחים אפילו עם הקופאית בסופר, ויש כאלו שימצאו את עצמם משלמים אפילו על מוצר שהיו אמורים לקבל בחינם. אחדים לא ייסגרו עסקה אם לא יקבלו את המחיר הנמוך ביותר האפשרי מאחרים אפשר לסחוט קצת (הרבה) יותר.

 

אז משאירים את המחיר לשלב המשא ומתן. מחליטים עליו ברגע האחרון ואחרי מיקוח ארוך יותר או פחות. זה לא רק מנהג של באסטיונרים בשוק וסוחרי רכבים משומשים, זה נכון גם למוכרים ברשתות גדולות, ואפילו לנותני שירותים, כפי שיודע כל מי שהיה פעם מנוי על עיתון, כבלים או חדר כושר למשל. מחירים שונים לאנשים שונים. החברות אפילו לא טורחות להסתיר זאת. לאחרונה קראתי אפילו כתבה שבה הודיעה חברת טלוויזיה גדולה כי היא לא יכולה להצהיר על מחיר חבילה מסוימת כי "המחיר משתנה בין לקוח ללקוח." במילים אחרות יש לקוחות שמשלמים, ויש לקוחות שמשלמים על אותו הדבר יותר.

 

ואני? אני נאלץ להודות שאני מאלו שמשלמים יותר. אני פשוט לא יודע להתמקח. אני לא טוב בכל הסחר-מכר הזה. אני נולדתי וגדלתי להיות יקה – אם עוד אפשר לומר שיש דבר כזה. כשאני רוצה לקנות משהו, אני מצפה שיגידו לי מחיר ואני אחליט אם אני רוצה אותו או לא. כשמציגים לי מחיר, אני מצפה שזה יהיה אכן המחיר שאצטרך לשלם. כשאני מנהל משא ומתן אני מצפה שזה יהיה דיון הגיוני בין שני אנשים שמנסים להגיע לפשרה, לא סדרה של עלבונות-מחמאות בסערת רגשות ומשחקים מזויפים של טקסטים מגוחכים. לצערי זה לא עובד ככה במחוזותינו.

 

וזה לא עובד ככה עם הטכנאי של הפטיפון. שמבחינתו זה לא מספיק רק להסתיר את המחיר באינטרנט. הוא מתכוון להסתיר את המחיר גם כשאני בא למסור לו את המכשיר לתיקון. "כמה אתה מוכן לשלם?" הוא שאל, כאילו אני זה שיודע כמה דברים כאלו אמורים לענות. אמרתי לו שאני אשקול בהתאם להצעה שלו, והסברתי מה צריך לתקן. "זה יעלה בין מאתיים לארבע מאות שקלים לתקן את המכשיר," הוא אמר לי. "בממוצע שלוש מאות." כאילו שלממוצע יש משמעות כלשהי פה. "החלקים עולים עוד, אני עדיין לא יכול לומר לך בדיוק כמה, אבל לא אקח ממך יותר משש מאות.

 

אני עוד ניסיתי להבין איך קפצנו משלוש מאות לשש מאות. ולמה הוא צריך עוד זמן כדי להעריך את המחיר של מכשיר שעומד מולו. אבל כבר מזמן הבנתי שאין טעם לחפש היגיון בהצהרותיהם של אנשי מקצוע. "אם התיקון כולל רק את הדברים שהזכרתי," שאלתי, "כמה זה יעלה?"

 

"זה יכול להגיע גם לאלף מאתיים, אבל אני מבטיח לך שלא אקח יותר משש מאות" הוא ענה לי. אני התחלתי להתעצבן. הוא גם התחמק מהשאלה וגם זרק מחיר מופרח כדי שההצעה שלו תראה סבירה יותר. המשחק שלו הוא בבירור חלק מתרגיל שהוא דקלם ותרגל אינספור פעמים. לפעמים לא נותר לי אלא לעמוד מלא ייראה מול התחכום של אנשים כאלו. ובכל זאת, גם המחיר המקסימלי שלו נראה לי סביר – בהתחשב. עלותו של מכשיר איכותי כמו זה שאני מבקש לתקן יכולה להגיע להרבה מעבר לאלף שקלים, וגם יש לו ערך סנטימנטלי. לאחר כמה ניסיונות נוספים לברר את הסכום המדויק שהעלו חרס, החלטתי להשאיר את המכשיר לתיקון אצלו, ובלבד שהמחיר המקסימלי הוא המחיר המקסימלי (ויש לי הרגשה שגם המחיר הסופי).

 

כי יש אנשים שיודעים להתמקח. יש אנשים שיש להם את הסבלנות והמרץ לכתת רגליהם בין מקומות ולמצוא מחיר הוגן. יש אנשים שייהנו לבלות עוד שעתיים וחצי בדיון בניסיון לסחוט מהאיש הערכת מחיר סבירה. אני לא מהאנשים האלו. אין לי סבלנות לזה, ואני גם ככה לא יודע להתמקח. אני יקה. מבחינתי איש מקצוע הוא איש מקצוע ומחיר זה מחיר. לפחות החלק האחרון הזה הוא תמיד נכון, ניחמתי את עצמי.

 

"פלוס מע"מ..." הוסיף הטכנאי. ואני הלכתי לדפוק את הראש בקיר.  

לדף הרשומה

הגיבורים שלי

מאה עשרים ותשעה. זהו המספר, בפעם האחרונה שבדקתי, של ההרוגים בפיגועים הנוראיים שהתרחשו בפריז ביום שישי האחרון. אומרים שזו המתקפה הגדולה ביותר על צרפת מאז מלחמת העולם השנייה. מאה עשרים ותשעה בני אדם חפים מפשע איבדו את חייהם בערב אחד. זה כמעט כמו מספר כלל ההרוגים בפיגועים בישראל בשבע השנים שבין 2008-2014, כולל.

 

העולם הזדעזע, ובצדק - אלו דברים מזעזעים. רבים בפייסבוק בחרו לתמוך בעם הצרפתי בשעה קשה זו במחווה קטנה. הם הוסיפו לתמונת הפרופיל שלהם את צבעי הדגל הצרפתי. זה לא ישנה יותר מדי, כנראה. זה דורש רק קליק קטן אחד ולא יותר מדי חשיבה. אבל זה משהו. זו דרך להראות שגם לנו אכפת, שגם אנחנו עומדים נחושים מול מעשים נוראיים של אלימות עיוורת שכזו. בלי קשר לדת גזע ולאום – אמריקאים, גרמנים, יפנים, פולנים, קנדים, אוסטרלים וגם ישראלים.

 

כן, בוודאי שגם ישראלים! מי כמונו יודע, הרי,  איך זה להתמודד עם חיים בצל הטרור. מי כמונו צריך להתמודד ולנסות לקיים אורח חיים מערבי ודמוקרטי ובו זמנית להילחם בלי הפסקה על זכותו הבסיסית לחיות בבטחה? אנחנו צריכים להיות הראשונים שעומדים לצד הצרפתים, הלא כן?

 

ובכן, מסתבר שרבים לא חושבים ככה. התגובה הראשונה של רבים ברשת החברתית הייתה דווקא משהו בסגנון של: "כולכם בפייסבוק עוסקים בפיגועים בצרפת, אבל אנחנו פה סובלים כל יום ולאף אחד לא אכפת!" ... וכשאני אומר "רבים," אני מתכוון לכך. הקיר שלי פשוט מוצף במגוון הערות בסגנון.  

 

מאה עשרים ותשעה בני אדם נהרגו בערב אחד. שש שנים של טרור בישראל מרוכזות לכמה שעות נוראות. אני ממש לא מתכוון לזלזל במצב הנורא שאנחנו חיים בו – אבל הדבר הכי נכון בעיניכם לעשות הוא לשלוף סטטוסים שבוכים על כמה שאנחנו יותר מסכנים ולמה העולם אוהב אותנו פחות? זה באמת נראה לכם כל כך נורא לעצור לכמה רגעים ולהראות סולידריות גם למישהו אחר? כנראה שכן.

 

ניסיתי לחשוב למה המצב הוא כזה אתמול בזמן שנהגתי אל הפגנת המחאה על אישור מתווה הגז. ככל שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שיש כאלו שמנסים לשכנע אותנו שאנחנו שהדבר הכי פטריוטי בעולם הוא להדגיש כמה שאנחנו מסכנים, חלשים וחסרי עונים מול המצב. קורבנות, אם תרצו. זה כאילו כדי להיות ציוני אמתי אתה צריך להבין שאנחנו המדינה הכי מסכנה בעולם. הקורבן חסר האונים של מתקפות אלימות מצד אחד, והכפשה מצד שני. שלא משנה מה נעשה, אנחנו נמשיך להיות קורבן כזה כי כולם שונאים אותנו. הערבים רוצים רק להרוג אותנו, והעולם רוצה רק לומר כמה הערבים צודקים. כי כולם אנטישמייים ושונאי ישראל. ציוניות אמתית, לפי גורמים מסוימים, היא ההכרה בכך.

 

יש כאלו שאף רוצים להעלות את הקוֹרבנוּת לרמת גבורה. הם יהללו לא פעם את הנרצחים בפיגועים, הרבה יותר מאשר אנשי מד"א ועוברי אורח שהצילו את הפצועים. הם מהללים חיילים יותר מאשר כשהם עומדים בגאווה על המשמר. הלא הם כבר לא "דוד גיבור אשר על המשמרת," אלא ה-"ילדים של כולנו," כאילו הם אלו שצריכים הגנה מאתנו. יש כאלו שמעדיפים ללכת ולתת נאומים על בימת האו"מ, באוהלי מחאה ועל גלי הרדיו שבהם הם רק אומרים כמה המצב נורא – אבל לא להציע שום פתרון מעשי שישנה את המצב הזה. כל אחד שמציע ביקורת או קורא לשינוי, לעומת זאת, מתויג מיד כ-"חולמני" ו-"תמים" במקרה הטוב, או כבוגד במקרה הרע יותר.

 

ואני חושד שיש כאלו שהחשיבה הזאת מאוד נוחה להם. סמואל ג'ונסון אמר ש-"הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל." ובכן, אם פטריוטיות היא הכרה בכך שאנחנו תמיד הקורבן ואין מה לעשות עם זה – אז אף אחד לא ייקום מול בעלי הכוח כשהם מתנהגים כמו נבלים. אף אחד לא יעז לקום מהספה וללכת למחות כנגד דברים שהוא מתנגד להם. אף אחד לא ינסה לעשות שינוי ולשפר את המצב.

 

כי אחרי הכל , לפעול ממש למען מטרה שאתה מאמין בה זה גם ככה ממש לא קל. צריך לוותר על הנוחות של הבית, לבטל תוכניות מבדרות יותר. צריך להגיע למקום רחוק ולרוב חסר חנייה ואז לעמוד הרבה זמן ולשמוע אנשים מדברים או אף לצעוד ולצעוק סיסמאות. אבל בעיקר זה קשה, בגלל שאתה יודע שיש סיכוי די גדול שכל המאמץ הזה יהיה לשווא. שכל מה שתעשה לא ישנה, וכל מה שאתה נלחם למענו לא ייקרה. בסופו של דבר אנחנו מאוד אוהבים להיות ציניים ולומר בדיעבד שידענו שאין סיכוי שיהיה יותר טוב ואין דבר שאנחנו שונאים יותר מאשר להרגיש שיצאנו תמימים והאמנו במשהו שלא היה לו סיכוי מלכתחילה.

 

כמו שאמרתי לאחי בזמן שצעדנו ברחובות תל אביב אתמול וצעקנו סיסמאות עד שהצטרדנו. כשנופפנו בידנו עם אלפי אנשים אחרים, ושרנו בכוח ובהתלהבות: הפגנות זה קצת כמו משחק כדורגל ליפי נפש שלא אוהבים כדורגל. והוא ענה לי בחצי חיוך ממורמר: "כן, רק שהקבוצה שלנו תמיד מפסידה."  

 

יכול להיות שהוא צודק. אבל אני מעדיף בהרבה לעודד את הקבוצה שמפסידה מאשר לשבת בבית ולתת לה לשחק מול יציע ריק. אני מסרב להיות קורבן, ודורש את זכותי להילחם על מה שאני מאמין בו – גם אם יש סיכוי שאפסיד. וכמוני גם האלפים האחרים שמילאו אתמול את הרחובות. כי לא הפוליטיקאים שנואמים על בימת האו"מ הם הגיבורים שלי. לא הטוקבקיסטים שיושבים בבית ומתמרמרים על גבי האינטרנט הם הציוניים האמתיים בעיני.

 

הגיבורים האמיתיים שלי הם הגברים והנשים שצעדו אתמול בערב ברחובות תל אביב וקראו בכל כוחם לשינוי. אלו שדפקו בידיהם בכוח על גדרות המתכת באתרי הבנייה ועל פחי זבל. אלו שהיכו בתופים ובסירים ושרקו במשרוקיות. אלו שצעקו סיסמאות והניפו שלטים, וגם אלו שצילמו את הקהל שלפניהם בטלפונים הניידים שלהם ואלו שעשו סלפי. הנשים הזקנות שהזדחלו מאחור והנוער שהגיע בחולצת התנועה.

 

כל אותם אנשים נחושים שצעדו בגאווה מול בליינים אדישים ברחוב דיזינגוף שישבו ובהו בתהלוכה עם כוס בירה וסיגריה בצד כאילו היינו איזה מיצג בידור. כל אלו שחלפו מתחת לבתים שם עמדו סקרנים על מרפסותיהם הנוחות וקראו להם לרדת ולהצטרף אלינו. כל אלו שבעיניהם נצץ הזיק הזה של התלהבות ותקווה והכעס המתפרץ. כל אלו שלא מפחדים שהמאבק שלהם ייכשל והם יצאו תמימים וחולמניים. כל אלו שעשו את המאמץ וקמו מהכורסא כדי לבוא ולקרוא לשינוי. לעשות את השינוי.

 

בתקופה שבה כל כך הרבה יותר קל לשבת בבית ולקטר בפייסבוק על כמה שאנחנו מסכנים וכולם שונאים אותנו ואין מה לעשות – בתקופה שבה אנשים מתאמצים כל כך להוכיח שהם קורבנות חסרי אונים ומסכנים – הם קמו כדי לעשות שינוי בכוחות עצמם. אם אלו הם לא הגיבורים האמתיים. אני לא יודע מי כן.  

 

את הציוניים האמתיים לא צריך לחפש על גבעות טרשיות בשטחים שכוחי אל במזרח. ולא רק במחסומים ובג'יפים של הסיור בגבולות המדינה. הורגלנו לחשוב (כנראה כי יש מי שזה נוח לו שנחשוב כך), שאנשים שאוהבים את המדינה שלהם שותקים ומקבלים את כל החרא שזורקים עליהם. שביקורת היא כמעט בגידה. אבל האנשים האלו שנשאו את דגל ישראל בגאון – עושים מה שהם עושים דווקא בגלל שהם אוהבים את המדינה ומאמינים בה. דווקא בגלל שאכפת להם ממנה כל כך שהם מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ כדי להפוך אותה למקום טוב יותר. בעיני זוהי ציונות אמתית.

 

לדף הרשומה

הורוד שבקודקוד

אימא שלי היא בלונדינית עם עיניים ירוקות. אבל אני קיבלתי את צבע השיער והעיניים מאבא. ולמרות שנולדתי בלונדיני עד גיל חמש או שש כבר הייתי שטני, ועד שהגעתי לבר מצווה כל הראש שלי כבר היה מכוסה בפרווה שחורה וסמיכה. והעיניים? אני טוען שאם מסתכלים עמוק עמוק אפשר לראות שם מסביב לחום קצת צבע דבש וזית. אבל אף אחד לא מאמין לי בינתיים.

 

אבא שלי, כמו כל אחיו, היה ילד רזה מאוד. אחר כך הוא היה נער רזה מאוד וגם גבר רזה. אחר כך הוא התחתן והשמין. אבל אני קיבלתי את הגנים של אימא. הייתי ילד שמנמן. נער שמן. גבר שמנמן. והיום אני חייב להחזיק בשיניים כדי להישאר במשקל סביר, ואת הכרס הקטנה שלי מעולם לא הצלחתי להחליף בריבועים.

 

דווקא כן ירשתי מאבא שלי את העצבים. כמוהו קל לי מאוד להתרגז על דברים, ואני נהיה בקלות מתוסכל. אני שונא לעמוד במקום ולחכות ואני מתחרפן מאנשים.. שלוקחים.. את.. הזמן.. ומתארגנים.. לאט. מצד שני ירשתי מאימא שלי את הפזרנות, ואני כמעט תמיד מאחר לכל מקום שאני לא ממש חייב להגיע אליו בזמן (ולפעמים גם לכמה כאלו שכן). אני תמיד מאבד דברים או שוכח אותם בכל מני מקומות ואני אגרן כפייתי של שטויות שאני לא באמת צריך.

 

מאבא שלי ירשתי את החרדה החברתית. מאימא שלי ירשתי את חוסר הטאקט. מאבא שלי את הרגשנות ומאימא שלי את הנטייה לדבר בקול רם במיוחד כשאני מתלהב, בלי לשים לב. משניהם ירשתי את חוסר הביטחון הכרוני. מהסבים והסבתות משני הצדדים כנראה שגם אקבל יום אחד סרטן במעיים.

 

אל תבינו לא נכון. אני לא מתלונן. ירשתי מהם גם דברים טובים. כמו למשל אידיאליזם ועמוד שדרה מוסרי קשוח (אבא), אכפתיות וטוב לב (אימא), יכולת ביטוי, יצירתיות וסקרנות (אבא) וראיה כללית חיובית על החיים (אימא – אף שאת הנקודה הזאת אני נוטה להחביא מאחורי הרבה סרקזם, ציניות ומרמור פולני משובך, כפי שאולי שמתם לב).

 

ירשתי מאבא שלי חוש אחריות, אינטליגנציה, נימוסים, אהבה לתרבות ובעיקר לספרות ושירה. ירשתי מאימא שלי את היכולת לתת לאנשים את ההרגשה שבאמת אכפת לי, את התעוזה לנסות דברים חדשים ולקחת סיכונים לפעמים (בדברים קטנים לפחות), ואת החיבה להרפתקאות. משניהם ירשתי אהבה לבני אדם ולבעלי חיים (אף שגם פה, הרבה יותר קל לי להודות בשני מאשר בראשון).

 

ירשתי מהם הרבה דברים טובים, וגם כמה דברים שאולי הייתי מעדיף להחליף – אם להודות על האמת. אבל עם הכל הייתי יכול לחיות בצורה די טובה, בסך הכל. עם הכל, למעט השיער. אתם מבינים, לאבא שלי יש גם היום בגיל 58 רעמה מרשימה של שיער שחור וחלק. רק לאחרונה החלו להניץ בו כמה שערות סוררות ואפרפרות. אביו של אבי נפטר בשיבה טובה  כשראשו מלא ואפרפר אך כהה.

 

ואני? אני ירשתי את השיער של אבא של אימא. השערה האפורה הראשונה הופיעה לה בערך בגיל 25. ותוך כשבע שנים כבר שזורות בראשי מאות סוררות אפרפרות מהסוג שאבי מעולם עוד לא הצמיח. אבל אתם יודעים מה, גם זה בסדר. בסך הכל. יש יופי מסויים בשיער מאפיר. איזה קסם גברי בוגר ומכובד. או כך לפחות אני ממשיך להבטיח לעצמי.

 

אבל לאחרונה אני מגלה שהגנטיקה לא עצרה שם. ובבסיס הקודקוד מתחיל לבצבץ צבע ורדרד שזה לא מקומו. אבא שלי, כבר הזכרתי את זה כך נדמה לי, כבן 58 ושיהיה עד 120. ובינתיים: רעמה! ואני? ורוד בקודקוד בגיל 32. מעטים הדברים שיכולים להטריד אותי יותר. ואף על פי כן אני קשה לי מאוד להעלות את המילים הללו על הכתב. כי אני? קרחת? אלוהים ישמור. לא..

 

אבל כן. עם פזרנות וביישנות ועצבנות ושמנמנות, עם רגשנות וחוצפה הייתי יכול לחיות. אבל קרחות? בדבר הקטן הזה לא הייתי יכול לקבל את הגנטיקה מהצד הנכון של המשפחה? זה היה יותר מדי לבקש? כנראה שכן.

 

אני לא יודע למה דווקא זה מזעזע אותי כל כך. אולי זה בגלל שזה מרגיש כמו צעד ראשון לקראת זקנה. קודם שיערות לבנות, אחר כך משבר גיל שלושים, אחר כך קרחת ואז כדורים קבועים בקופסאות פלסטיק קטנות שמחולקות לפי ימים נגד לחץ דם וקולסטרול. אחר כך כאבי מפרקים וקמטים וצעקות על ילדים קטנים שמרעישים בין 2-4 ולפני שארגיש בכך אני אתחיל לאהוב סודה לא ממותקת.

 

הו לא! אם מישהו מחברי או בני משפחתי קורא את זה בטעות: ביום שאני מתחיל לאהוב סודה תהרגו אותי בבקשה.

 

ואולי זה בגלל שאני מרגיש לא מושך במיוחד גם ככה. ואני חושש שחוסר ההצלחה המזעזע שלי עם בנות המין השני יהפוך לקטסטרופה של ממש כשאתחיל לחשוף יותר ויותר פדחת. ככל שאני מנסה לחשוב על זה יש גברים מגניבים עם ראשים מנצנצים בפלוריסנט אבל אף אחד מהם לא יופיע כנראה ברשימת הרווקים הסקסיים של העשור. אתם יודעים?

 

ואולי זה משהו יותר בסיסי מזה. אתם יודעים? יש המון מדדים שבהם אתה נמדד כאדם. אבל לפעמים אני מרגיש שיש רק שלושה שבהם החברה מודדת אותך כגבר: תעסוקה, אונות, ושיער. אני מרגיש קצת כאילו פקח גבריות דמיוני עומד לעצור אותי בצד כשאלך יום אחד ברחוב. להציץ עלי ואז לסמן ברשימות שלו: "אז.. יש לך עבודה לא משתלמת במיוחד אבל היא בסדר. אתה עוד יכול לתפקד במיטה, אבל מזמן לא העמדת את זה למבחן מעשי (אם אתה מבין למה אני מתכוון *קריצה*). רגע.. מה זה קורה שם בקצה הראש? אתה קורא לעצמך גבר?! בסך הכל העמדנו לך שלוש דרישות פשוטות. אתה לא יכול אפילו לשמור את השיער שלך על הראש?" 

 

ואז הוא מצקצק בלשונו ורושם לי דו"ח. אני לא בטוח מה יהיה כתוב בו. אבל זה יהיה משהו חסר. משהו שיזכיר לי שאני לא עושה משהו כמו שצריך. ואני אצטרך לשאת את הדוח הזה איתי תמיד.

וכמובן שזו רק ההתחלה. עכשיו זה עוד רק טיפה ורוד שמבצבץ בין השערות. רואים אותו רק מזווית מסוימת, ואם אני מסופר בצורה מסוימת. אז אם אני אסתפר נכון, ואלך כל הזמן בראש זקוף בלי להסתכל למעלה... ואולי יש עוד פתרונות כימיים וביולוגיים כדי לעקב..  ואולי..

 

אבל בסופו של דבר זה כנראה יתרחב. ואז אני אצטרך לעשות את ההחלטה הגורלית. האם אני הולך לסחוט את זה עד הסוף ולהיות עם מעגל הולך ומתרחב מצד אחד, ומפרץ הולך ומתקרב מצד שני? או אולי לחלופין אני פשוט אחליט ללכת על צעד קיצוני ולכסח את כל הראש עם סכין בבת אחת – להשאיר פדחת מנצנצת וזהו?

 

ואולי אני פשוט צריך להסתכל על הצד החיובי. עם הגנטיקה שלי יש סיכוי מסוים שלא אצטרך לעשות את ההחלטה הזאת. כי סרטן המעיים ייקח אותי הרבה לפני שזה יגיע לכדי כך.

 

...

 

...

 

... *ראיה חיובית על החיים שמוחבאת עמוק עמוק עמוק מתחת לסרקזם, ציניות ופולניות.

לדף הרשומה

להסכים שלא להסכים - כמה מחשבות על 20 שנים לרצח רבין

ככה, פחות או יותר, אמור להישמע ויכוח פוליטי, למיטב הבנתי:

איש א': "אני חושב ש-X."

איש ב': "אני חולק עליך. לדעתי Y."

איש א': "אבל יש בעיה עם Y, כי ככה וככה וככה. X  יותר נכון מכיוון שככה וככה."

איש ב: "כן אבל X  הוא ככה וככה, בעוד ש- Y  הוא דווקא יותר ככה וככה."

איש א': "הממ.. לא חשבתי על זה. אבל קח בחשבון שככה וככה.."

וכן הלאה...

 

בסופו של דבר אם להודות על האמת, כנראה שאף אחד מאתנו לא ממש ישכנע את חברו בוויכוח כזה. כל אחד מאתנו מגיע מתוך נקודת הנחה שהוא צודק, ומכיר פחות או יותר את רוב הטיעונים לכאן ולכאן. משפט אחד לפה או לשם יכול להטות את הכף עבור מי שגם ככה מתלבט לכאן ולכאן – אבל כנראה לא ישכנע אותנו לעבור צד לחלוטין.

 

יחד עם זאת, אנחנו יכולים ללמוד הרבה מוויכוח כזה. כשאנחנו מדברים עם מישהו שלא מסכים אתנו אנחנו יכולים להיחשף לזווית ראיה שלא חשבנו עליה קודם, אנחנו יכולים להבין עוד צדדים של מצב מורכב, אנחנו יכולים ללמוד עובדות חדשות שלא הכרנו קודם ואנחנו אפילו יכולים – דרך התמודדות עם טיעונים נגדיים – דווקא לחזק את הבסיס של העמדה שלנו. בקיצור, כנראה שלא נשנה את דעתנו, אבל אנחנו בהחלט יכולים להרוויח מזה.

 

וחוץ מזה, ויכוח טוב (פוליטי או אחר) הוא אחת מהפעילויות המהנות ביותר שאני מכיר. מעין שילוב בין משחק חשיבה, טריוויה ואסטרטגיה שבו אתה צריך להתמודד עם טענות של מישהו אחר בעזרת שימוש בהיגיון, ידע כללי ומיומנות ברטוריקה. ככל שהאדם שאתה מתווכח איתו יותר חכם ורחב אופקים – ואף חשוב מכך, ככל שהוא שונה ממך – האתגר גדול יותר. אבל גם הסיכוי שלך ללמוד מהוויכוח גדול יותר.

 

מהסיבה הזאת, אני חושב שזה ממש מצחיק שוויכוחים פוליטיים במחוזותינו נשמעים לרוב יותר כמו:

צד א': "אני חושב ש-X"

צד ב': "נכון? לגמרי X!"

צד א': "אחח.. אני לא מבין אנשים שחושבים ש-Y."

צד ב': "כן! איך הם לא רואים ש- Y  הוא ככה וככה. זה לגמרי X!"

וכך הלאה.

 

אני רציני. נראה שכמעט תמיד אנשים עסוקים רוב הזמן בלהסכים זה עם זה, ולחזור ולאשר כמה שהם מסכימים. נראה שזה מכיוון שרוב האנשים מתחלחלים מהרעיון שיגיעו למצב שבו הם ממש.. ובכן, מתווכחים. אנשים שונאים לא להסכים זה עם זה. לחלוק על דעתו של חברך זה אולי הדבר הכי לא מנומס שאתה יכול לעשות אחרי לקנח את האף על המפה שלו או לצבוט לו בישבן. אז רוב האנשים יעשו כל מה שהם יכולים כדי להימנע מוויכוח כזה.

 

ומסתבר שזה די קל. זה די קל, מכיוון שרוב האנשים שסביבנו רוב הזמן פחות או יותר מסכימים אתנו על רוב הדברים. תחשבו על זה.. מה הסיכוי שתמצאו שלושה תומכי מרצ או מצביעי חד"ש בישיבת קרני שומרון? ומה הסיכוי שתמצאו מועדון של מצביעי ישראל ביתנו בכפר קאסם? כנראה שלא גדול במיוחד, נכון?

 

מהפערים שבכל זאת יש ביננו אפשר להתעלם. אם רוב האנשים בסביבתך בעד מדינה יהודית דמוקרטית חילונית (כלומר שמרכזה בחול, לא בהכרח אתאיסטית)  - אז מה זה כבר כמה פערים אידאולוגיים לגבי השטחים ומתווה הגז? סתם דברים שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. וכדי לוודא שלא יהיו בכל זאת טעויות, בני אדם נעזרים לא פעם בכמה משפטי מפתח שחוקים. אותם הם שולפים כאילו הגו אותם ממוחם הקודח לפני שנייה וחצי:

 

"יש גם ערבים טובים!"

"דווקא חרדים יותר ויותר יוצאים לעבוד היום."

"אני, אין לי בעיה עם אף אחד. רק עם הקיצוניים."

"בסוף גם הם רוצים שלום, זה רק ההנהגה שלהם דפוקה."

"העולם פשוט לא מבין אותנו. כולם אנטישמיים."

"עזוב אותך.. כולם מושחתים."

"אין מה לעשות."

"יהיה טוב."

 

הכי טוב מבין אלו הוא "יהיה טוב." כי הוא תמיד מתלווה לציניות כללית לגבי המצב הקיים. כאילו שום דבר עכשיו לא כמו שהוא צריך להיות, אנחנו מסרבים להאמין בכנות המניעים של המנהיגים שלנו, של קבוצות אחרות, ואפילו של עצמנו – אבל מתישהו בזמן לא מוגדר, אין לנו ספק שיהיה טוב. ועל זה, משום מה כולנו יכולים להסכים.

 

כאשר אנשים בכל זאת נתקלים בטיפוס עקשן כזה, שמסרב לקבל את הדעות שלהם, הם פשוט ינסו להימנע מהוויכוח לחלוטין. "עזוב, אף אחד מאתנו לא ישתכנע."  הוא אחד מהטיעונים האהובים עלי. כאילו אין טעם בוויכוח אם אתה לא מצליח לגרום לצד האחר להסכים, וחבל על הנזק. "אל תתחיל איתי אפילו" בתוספת נימת קול מאיימת, רומז שעצם העובדה שאתה מעלה דעות אחרות עלולה לגרום לי להתפוצץ מכעס ולהיות אלים כלפיך. אז עדיף שתסתיר את מה שאתה חושב. ו-"טוב, זה סיפור מסובך." זה כמעט כמו לומר: "אין לי כוח ולא מעניין אותי לשמוע את הקשקושים שלך. בוא נעזוב את זה עכשיו."

 

אז לפני 20 שנה, בתקופת רצח רבין, פחדנו שהפלורליזם מת. שחילוקי הדעות שלנו הובילו לקרע בלתי נתפס ביננו והתפרצו באלימות חסרת תקדים. שההתנגשות בין ערכים ואידאולוגיות תוביל לפיצוץ או תבטל את הפלורליזם לחלוטין. מסתבר שטעינו.

 

בישראל 2015, הפלורליזם חי ובועט. סוג של. אנשים שונים חושבים לגמרי אחרת זה מזה ויש מגוון דעות ועמדות בכל נושא. הבעיה היחידה היא שהדעות והעמדות הללו לא פוגשות זו את זו לעולם. אנחנו מבלים את זמננו בלחזק את מה שאנחנו מאמינים בו מול אנשים שחושבים בדיוק אותו דבר. אנחנו לא צריכים לחשוש מאלימות שנובעת מחוסר הסכמה כי אנחנו פשוט נמנעים מלא להסכים. פתרון מושלם לא?

 

ואם אנחנו בכל זאת מרגישים צורך לשחרר קיטור. להביע את דעתנו ולתת דרור להצהרות המתלהמות שאנחנו שומרים עמוק בבטן – בשביל זה יש לנו את הפייסבוק. שם אנחנו יכולים להצטרף לקבוצות עם מאות ואלפים של אנשים שחושבים כמונו ולבלות שעות בלהסכים על דברים. וכשנמאס לנו מזה אנחנו יכולים לעבור לקבוצות של אנשים שלא מסכימים אתנו ולהציף אותם בהצהרות חד צדדיות בלי לקרוא שום דבר שהם כותבים. ככה אין שום חשש שנפרה זה את זה עם רעיונות חדשים.

 

והכי כיף, שבפייסבוק אנשים יכולים לפתוח קבוצות שמוקדשות למלחמה באנשים שמנסים לשכנע בדעות שלהם. נקרא להם קבוצות של "מתנגדים. בקבוצות האלו מתאספים אנשים שהמחנה המשותף היחיד שלהם הוא  שהם לא מסכימים קבוצות אחרות. הם יכולים לקטר ביחד על כל האנשים שמנסים לשכנע אותם בדעה אחרת משלהם ואז לשכנע אחד את השני שרק הדעה שלהם, "המתנגדים" היא הנכונה.

 

ככה זה קל. ככה זה בטוח. לא צריך להתמודד עם דעות אחרות. לא צריך לערער על המוכר והבטוח. לא צריך חס וחלילה להתמודד עם הרעיון שיש בעולם אנשים אחרים עם גישות אחרות, ולנסות להבין למה הם חושבים אחרת. ככה אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו כל כך שונאים ויכוחים כי דעות אחרות מכעיסות אותנו או כי אנחנו לא בטוחים שנוכל להגן על דעתנו אם לא נהיה מוקפים באנשים שחושבים בדיוק כמונו. ככה לא נרגיש אף פעם שאנחנו אולי טועים. כי להחכים לא שווה את הבושה של ההודאה בטעות.

 

ככה לא נצטרך לעמוד מול השאלה הקשה באמת: האם אנחנו יכולים ללמוד לחיות ביחד ולא להסכים בלי שאי ההסכמה תהפוך לשנאה? האם אנחנו יכולים באמת לקבל את האחר, או רק להעלים עין מקיומו. ואולי בעצם אנחנו מפחדים מהתשובה? מי יודע?

 

אבל אין מה לעשות. יהיה טוב...

לדף הרשומה

וזו הסיבה...

אני יושב בחצר של ידידה בצהריים של יום שישי שקט. זו אותה ידידה ואותה חצר הפוסט הקודם. היא החליקה לפני כמה ימים על בקבוק ריק שמישהו זרק בכניסה לבניין שלה ועקמה את הרגל. עכשיו היא מקורקעת הביתה לכמה ימים ומשועממת, אז באתי לבדר אותה קצת.

 

אלא שאני לא באמת חושב על עצמי כאדם מבדר במיוחד. עם אנשים מעטים אני מצליח להחזיק שיחה קולחת וערה. ובמקום שאבדר אותה, נראה שאני בעיקר יושב אתה ושותק. זהו אחד הרגעים האלו של שתיקה. מעט אחרי שהשיחה נתקעת אני לוקח שאיפה עמוקה מהנרגילה כדי למלא את החלל ברעש כלשהו, גם אם זה רק רעש של בועות אוויר. את חלל פי ממלא טעם שאמור היה להיות לפי הציור על קופסת הטבק – מלון. בפועל זה סתם טעם של טבק של נרגילה. אבל אני לא מתלונן. זה נחמד לשבת ולעשן בשישי חמים ושקט אחרי הצהריים. אני מרים את ראשי למעלה ונושף את העשן הלבן כשאני שומע רעשים מכיוון הכניסה לבית.

 

מסתבר שאחת מהשותפות שלה חזרה. היא נראית צעירה. אולי בת עשרים וחמש. היא לובשת חולצה של כנס "הארוקון" המוקדש לאנימציה וקומיקס יפניים משנת 2013. היא כנראה הייתה אחת מאנשי הסגל בכנס ההוא. אני חושב לעצמי שהתנדבתי באותו אירוע ומנסה להיזכר אם ראיתי אותה שם. אני לא מצליח לחשוב על זה. היא יושבת אתנו לשולחן ואנחנו מתחילים לדבר. היא מספרת שהייתה בחתונה כלשהי או משהו כזה ואני בוהה בחתול שלה. קוראים לו וולי, כמו לרובוט מהסרט של פיקסאר. הוא לבן וג'ינג'י ונראה די אדיש באופן כללי.

 

הידידה שלי אמרה קודם שיש לו נטייה למצבי רוח. מדי פעם הוא חמוד ומתחנף אבל לפעמים הוא נהיה מופרע בלי התראה מוקדמת. כשאמרתי לה שכל החתולים ככה היא טענה שלא. זה בגלל שהוא היה חתול רחוב. זה הופך אותו ליותר פראי. השותפה בינתיים מספרת שהצחיק אותה שבחתונה היה רב אורטודוקסי אבל בו זמנית הגישו שרימפס במזנון. זה מצחיק אותי אבל בו זמנית אני שם לב שהתריס בקומה הרביעית של הבניין ממול פתוח עד החצי. אני מנסה לחשוב מה ההפרש בין הגובה של הבניין ההוא והמבנה שבחצר שלו אני יושב. אני חושב על התקופה שבה גרתי בקומה השישית במעונות הסטודנטים בירושלים. כשבבניין ממול בקומה החמישית הייתה סטודנטית עם הרגל קבוע להתפשט עם חלון פתוח. בדיעבד אני לא גאה במיוחד בכך שהיינו נוהגים לשבת על עדן החלון ולצפות בה, אבל אני לא יכול לומר שלא הייתי עושה את זה היום.

 

הידידה שלי מספרת על חבר שלה שבחתונה שלו בנו לו העתק מדויק של השער מתוך סדרת המדע הבדיוני "סטארגייט." נדמה לי שהיא אומרת משהו גם על מלחמת הכוכבים ומסע בין כוכבים – אבל אני בינתיים שם לב שלשותפה יש קעקוע של צב. על השריון של הצב כתובות כמה מילים בעברית, אבל אני לא מצליח לקרוא אותן בבירור. אני תוהה אם אני צריך לעשות קעקוע. אני נזכר בחבר הכי טוב שלי בתקופת התיכון שאותו ליוויתי בפעם הראשונה שעשה קעקוע. זה היה הדב "יוגי" מהסרטים המצויירים של האנה ברברה – כשהוא עושה תנועה מגונה. הוא קעקע אותו על הכתף. אני מזמן לא בקשר אם אותו החבר, אבל הקעקוע בטח עדיין מתנוסס לו על הגב. אני חושב לעצמי שאני ממש לא רוצה לעשות קעקוע.

 

במקום זה, אני חושב שהידידה השמינה קצת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. אבל היא עדיין נראית חמודה. אני חושב לעצמי שפעם כמעט והתוודיתי בפניה שיש לי רגשות כלפיה. ובאמת היו לי. אני תוהה אם הם עדיין שם, ואז מחליט שעדיף לא לחשוב על זה יותר מדי. זה לא יכול ללכת לשום כיוון טוב. השותפה מזכירה משום מה את הספר השביעי של הארי פוטר.  היא אומרת שלא קראה אותו אבל זורקת איזו הערה עליו. אני זורק הערה בחזרה ואז חושב שהשיער שלה ממש מזכיר לי מישהי שראיינתי פעם עבור עבודת התזה שלי. אני חושב על זה שהמנחה שלי הציעה לי כבר לפני כחצי שנה לכתוב מאמר על בסיס התזה ועדיין לא עשיתי עם זה שום דבר. זה מאוד לא חכם מצדי.

 

אני חושב שאני רוצה לשחות. אני מאוד אוהב לשחות, בעיקר את הרגע הזה שבו הראש שלי שוקע מתחת למים וכל הצלילים נעלמים, למעט הרטט של הזרמים על עור התוף. כשעבדתי כמנהל בשירות לקוחות הייתה בריכת שחייה קרובה מאוד למקום העבודה שלי והייתי הולך אליה לעיתים קרובות. בעיקר אחרי ימים קשים ועמוסים. מכיוון שלא הייתי יכול לגמרי לנקות את הראש, וכדי לא לחשוב על דברים מעצבנים, הייתי מעסיק את עצמי במחשבות חסרות טעם – כמו לנסות לחשב מחדש את הנוסחה לסכום של סדרה שעולה ב-1 בכל פעם. אני כזה חנון. אני צוחק לעצמי.

 

אני נותן לשותפה דוגמה מתוך הספרים "שיר של אש וקרח" אך מודה שקראתי רק את השניים הראשונים. היא עוקצת ואומרת שאם קראתי את כל הספרים של הארי פוטר אבל לא המשכתי עם "שיר של אש וקרח" יש לי טעם רע בספרים. החולצה שלה קרועה בצווארון. למשקפיים שלה יש מסגרת עדינה. השולחן שאנחנו יושבים לידו מתנדנד. הבחורה מהחלון ממול הביאה פעם גבר לחדר שלה ועדיין לא סגרה את התריס. אחד מהשותפים בדירה רצה לצלם אותם אבל אנחנו סגרנו את החלון ואמרנו לו שזה מוגזם. הנוסחה לחישוב סדרות היא S=N* ...

 

הייתי רוצה לומר לה שאין כזה דבר טעם רע בספרים. ושאם היא אומרת שהיא לא קראה אחד משני ספרים היא בטח לא יכולה לומר שהוא לא טוב. ושבכל מקרה לא נפלתי מהכיסא מאף אחד מהם כי אני אוהב יותר ספרים שבסופם אני נאנח ומתגעגע למשהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע. ספרים שבסופם אני לא אותו אדם שהייתי כשהתחלתי אותם. או ספרים שמשנים את התפיסה שלי כאדם. רציתי לשלוף איזו תשובה שנונה ומחוכמת.

 

אבל פתאום אני שם לב ששקעתי במחשבות על מליון דברים אחרים במקום לנסח תשובה כזאת. אז במקום זאת אני פשוט מגמגם תשובה מטופשת ומתנצלת...

 

...

 

וזו הסיבה שאני שונא לשכוח לקחת ריטלין בבוקר.  

לדף הרשומה

שאריות של החיים

ברחוב ז'בוטינסקי ההומה של רמת גן יש פנייה לסמטה קטנטנה מרובת מדרגות ומרוצפת באבנים גדולות. אם הייתם עוברים במקום, סביר מאוד להניח שלא הייתם שמים לב אליה, בעיקר בלילה, לאורם הקלוש של פנסי הרחוב. הסמטה עוברת בין שני בניינים ענקיים ואפורים, עמוסים בזכוכית ומתכת. אבל היא עצמה היא כמו פינה שקפאה מתקופה שבה הכל היה קצת יותר קטן ופשוט. וכך גם השטח שאליו היא מובילה.

 

אם הייתם מחליטים להיכנס לסמטה ולעלות במדרגות, הייתם מוצאים את עצמכם תוך רגע בשביל צר בין גינות ועצים מוריקים. השטח מוקף מכל עבריו בבניינים גבוהים, אך במרכזו כמה בתים משותפים נמוכים ומצהיבים. פה הייתם יורדים מהשביל אל תוך הגינה שמשמאל וצועדים בין העצים אל תוך חצר מבודדת שנראית קצת לא במקומה.

 

ביום חמישי הצטופפו בחצר כשלושים אנשים מסביב לשולחן מפלסטיק, עמוס לאיפה בממתקים, שתייה מתוקה וחריפה. ריח של טבק נרגילה וסיגריות נישא באוויר לצד קול דיבורים וצחוק. גבר צעיר נעץ שני נרות בצורת הספרות 9 ו- 2 בלחם גזר (שהיה אמור להיות תחליף לעוגה משום מה). והדליק אותם. זהו יום ההולדת האחרון לפני שהיא חוצה אל העשור הרביעי בחייה.

 

ואני? אני כבר עברתי את הסף הזה לפני שנתיים. אני יושב לי בפינה וחושב שאני מכיר אותה כבר כמעט שש שנים. זה מוזר לי. לשמאלי יושבת בחורה חמודה עם מחשוף נדיב ומשקפיים. על היד שלה מקועקע משולש ובתוכו עיגול חצוי. אני מזהה את הסמל מיד, ושואל אותה אם היא מאוד אוהבת את הספרים של הארי פוטר. היא מתלהבת ואומר שכן. אני מספר שבקרוב אני כנראה טס ליפן ללמוד שם, נראה שהיא מתעניינת.

 

הבחור לימני קצת שמנמן, עם משקפיים ועיניים צרות. הוא לוקח שאיפה מהג'וינט שלו ומציע לי גם. אני מסרב. אני לא מעשן, תודה. הוא מעביר את זה לבחורה עם הקעקוע. בינתיים נכנס חבר שלא ראיתי כשנתיים. אני שואל מה נשמע, ואם הוא עדיין גר בירושלים. אחר כך אנחנו נגררים לשיחה על אומנויות לחימה ועל אנימציה יפנית. השיחה נקטעת כשמגיע מישהו אחר שאני מכיר. אתו אני מדבר על הבן שלו (כבר בן שנה ושמונה חודשים). הוא אומר שהילד ממש בסדר בסך הכל. כלומר לא יחסית לבן אדם נורמלי, אבל אתה יודע, עד כמה שאפשר לצפות מילד. אני צוחק.

 

אחר כך אין לנו ממש על מה לדבר, ואנחנו סתם יושבים ומסתכלים על האנשים. מדי פעם אני מנסה להתניע את השיחה אבל זה לא ממש עובד. אף פעם לא הייתי טוב בשיחות חולין. בעיקר כשמצופה ממני לדבר עם אנשים שלא מאוד קרובים אלי. אני הרבה יותר טוב בלשתוק ולהקשיב. יחד עם זאת, אני חושב לעצמי בשעשוע זו אחת המסיבות (שהן לא שלי) שבהן דיברתי הכי הרבה בחיי.

 

אני מניח שכבר קראתם את זה בין השורות (או באחד הפוסטים הקודמים), אבל אני לא אוהב מסיבות, בגדול. ובכל זאת זו מסיבת יום הולדת של ידידה שאכפת לי ממנה. אז הרגשתי צורך לבוא לשם. זה דרש ממני קצת כוח רצון ושכנוע עצמי, אבל עשיתי את זה. אולי אם לא הייתי בא ברכב, אני חושב לעצמי, הייתי יכול לשתות קצת וזה היה מקל על האווירה. אבל אז אני חושב על זה שוב ומבין שאם הייתי שותה סתם הייתי מתנהג כמו אידיוט ומביך את עצמי או משהו.

 

באותו הבוקר הייתי במפגש חברתי מסוג שונה לחלוטין. להבדיל אלפי הבדלות. אביו של אחד מהבוסים שלי נפטר לפני כמה ימים (אני אומר "אחד מ.." כי אני עובד כעוזר מחקר עבור שני חוקרים, ואני לא באמת יכול להתייחס לאף אחד מהם כמנהל הישיר שלי אז שניהם הבוס). הגעתי ביחד עם קולגה שלי לשעבר (שהוא גם היה המנחה שלה בדוקטורט) כדי לנחם.

 

האב היה ככל הנראה איש עסקים בכיר. אדם כריזמטי ומוכשר שנראה ששום דבר לא יכול לו. שום דבר מלבד הגוף שלו עצמו. כי כשכמה תאים בגוף שלך מחליטים להתחיל להתחלק בקצב אקספוננציאלי, זה לא משנה כמה אתה מוכשר וכריזמטי. אתה נתון בידי רופאים וטיפולים עם שמות ערטילאיים כמו  "כימותרפיה" ו-"הקרנות." ועם כל כוח הרצון שבעולם לכל אחד יש סיכוי לא רע לא לצאת מזה בחיים.

 

זה ישמע קצת מוזר, אבל אני עובד עבור הבוס הזה שלי כבר כמעט שנה ועד כה פגשתי אותו רק פעם אחת. לרוב אנחנו מנהלים את התקשורת שלנו דרך המייל. אני מוכן לקחת סיכון ולנחש שכשנכנסתי אליו הביתה לקחו לו כמה רגעים להבין מי אני בכלל. אבל נראה היה שהוא קיבל את הביקור בסך הכל בחיוב.

 

ישבנו ליד שולחן נמוך. הכיבוד היה צנוע ומסודר, כיאה לשבעה אשכנזית. הוא התעקש שנשתה משהו, אז לקחתי מיץ בטעם תפוז. הוא סיפר שהוא בדיוק חזר מניו-יורק, שם הוא שוהה בשנת שבתון. אשתו והילדים עדיין שם. הוא סיפר קצת על העבודה ועל כמה זה שונה מלהיות מרצה בארץ. הוא שעל על התכניות שלי לדוקטורט. הוא סיפר קצת על אבא שלו ועל רגעיו האחרונים.

 

בין האירועים גם עבדתי קצת. שלחתי מיילים וניסיתי להכריח את עצמי לעבוד על מאמר מתוך עבודת התזה שכתבתי. אולי בגלל שלא לקחתי ריטלין בבוקר ואולי פשוט בגלל שאני אני – המוח שלי לא הפסיק לנדוד למקומות אחרים. חשבתי על פארק הירקון בשעת בוקר מוקדמת, כשאתה רץ על האספלט לצד הבריכות של אזור שבע תחנות או האגם של גני יהושוע. קשה להאמין שיש כל כך הרבה ירוק במרכז העירוני של גוש דן.

 

חשבתי על ההיא שלא רצתה לצאת לדייט שני מהפוסט הקודם. חשבתי על ההיא ביפן שקנתה לי את הרצועה לטלפון. חשבתי על היום ההוא שבו עזבתי את העבודה והלכתי להשתכר ואז עמדתי באמצע הבית עם אחי ושני השותפים שלי בלי חולצות וצילמנו סרטונים שבהם אנחנו שרים שירים מטופשים. ואז חשבתי שבעצם זה הכל. אלו החיים. רגעים.

 

בין אם זה רגעים אחרונים בבית החולים כשאתה מבין שהמחלה שלך הביסה אותך ובוחר סוף לשחרר את עצמך מהעול. או ברגעים שבהם אתה מצטלם עם הנכדים על חוף הים. בין אם זה במסיבות יום הולדת עם חברים שהכינו לך עוגה עם משהו שאת אלרגית אליו או כשאתה כל כך גאה בבן שלך שאתה חש צורך להסתיר את זה מאחורי חזות צינית והומוריסטית. זה הריצות לאורך הירקון והשיחות המשעממות לעבודה. זה הניסיונות להכריח את עצמך לכתוב מאמר למרות כל הביקורת העצמית שלך.

 

זה לשבת במסיבה ולנסות לנהל שיחות חולין, למרות שאתה שונא את זה.

 

לפעמים אני שוכח את זה. לפעמים בא לי פשוט לקבור את עצמי בחדר מול המחשב. בלי לחץ, בלי להתמודד עם אנשים, בלי מחשבות מיותרות. אבל החיים הם לא פה. הם שם בחוץ.

 

אני לא יודע לאן אני מכוון עם זה. אבל לא היה לי על מה לכתוב השבוע וזה הדבר היחיד שעלה לי לראש.

 

טוב שיהיה...

 

שבוע טוב.

לדף הרשומה

הדייט השני הראשון שלי

אין לי שום סימוכין או הוכחה לזה. זו לא עובדה מוכחת מדעית או אפילו ממצא שנבחן לאורך שנים של ניסיון אישי וביקורת. זה נובע בסך הכל אך ורק מההרגשה שלי. אבל אני מאמין שיש בעולם הזה סוג מסוים של איזון פשוט. על כל פעולה – תהיה פעולה נגדית., על כל דבר רע שקורה איפשהו – במקום אחר ייקרה דבר טוב וכל הצלחה מלווה גם בלא מעט כישלונות. על כל פלוס יש מינוס ועל כל מינוס יש פלוס – והעולם שואף להרמוניה אפסית מופלאה. ככה אני מרגיש לפחות.

 

אולי מהסיבה הזאת, אני לא מאמין שיכולים לקרות יותר מדי דברים טובים בבת אחת לבן אדם בתקופה קצרה. ואם קורים לו בכל זאת יותר מדי דברים טובים בו זמנית, כנראה שצפויה לו תקופה קשה במיוחד לאחר מכן, או שאולי הוא כבר עבר תקופה קשה. ייתכן שיש משהו ציני או פסימי בראיית העולם הזו. אבל אני בן אדם ציני ופסימי, אז קל לי להאמין בכך.

 

לאור ראיית העולם הזו, אני מניח שאתם יכולים להבין למה לא ציפיתי לעוד הרבה דברים טובים בשנה שבה קיבלתי סוף סוף את התואר השני שלי והתבשרתי שכנראה שאזכה במלגה לחו"ל לשנתיים – ועוד כזו שאני שואף לה כבר עשור. אני דיי מרוצה מהדברים שקיבלתי, ואף שהחיים שלי לא בדיוק מושלמים כפי שהייתי רוצה שיהיו, אני לא באמת יכול להתלונן על השנה החולפת. לכל הפחות היא בהחלט צעד בכיוון הנכון. מה שבעיקר הדאיג אותי זה שלא ייקרה משהו רע כדי לאזן את החשבון הקוסמי שלי. קיוויתי (ואני עדיין מקווה) שהיקום יחליט שכמה שנים די משמימות יהיו מספיק לאזן קצת התקדמות בחיים.

 

אחד הדברים שברורים לי, ולא רק בגלל כל התיאוריה המתוסבכת הזאת – הוא שזה ממש לא הזמן לקשר זוגי חדש. גם אם יש סיכוי כלשהו שהכלי ילך טוב ואפגוש מישהי שבאמת אצליח ליצור אתה חיבור משמעותי, בעוד כמה חודשים כנראה שאטוס ליפן וזה רק ייגמר בפרידה הכרחית ושברון לב. זה לא משהו רצוי במיוחד גם לבן אדם רגיל, אבל בטח ובטח שזה נכון גם למישהו שכמוני, נוטה לתסבך כל דבר מעל ומעבר למה שצריך. הדבר ההגיוני לעשות הוא פשוט להימנע מכל התסבוך ולוותר כרגע על הרפתקאות רומנטיות, נכון?

 

אלא שאני לא בן אדם מאוד הגיוני. וכשבת הדודה שלי הציעה לי בשבוע שעבר את המספר של חברה שלה שפגשתי רק לכמה דקות כמה ימים קודם לכן – לא היססתי יותר מדי לפני שלקחתי אותו. מה הכי גרוע שיכול לקרות? אמרתי לעצמי. זו בסך הכל הזדמנות לקשר קצר בלי יותר מדי תסבוכים לגבי מה יקרה בתווך הארוך. וחוץ מזה, רוב הסיכויים שזה לא יגיע מעבר לדייט ראשון בכל מקרה.

 

"את מבינה?" שאלתי את אושרת, חברת הילדות שלי בשיחה קצת אחרי שדיברתי עם ההיא בטלפון וקבענו להיפגש, "לא הייתי בדייט, כבר אני לא יודע כמה זמן. ובכלל כשאני חושב על זה, אף פעם לא הייתי בדייט שני בחיי. הייתי בכמה דייטים ראשונים. אבל איכשהו זה לא עבר לשלב הבא. החברות שהיו לי לתווך ארוך – היו כאלו שהיו ידידות שלי קודם, ואיכשהו זה התפתח לקשר רומנטי. איתן דילגתי על כל הקטע של דייטים. אז האמת היא שאין לי ממש מושג מה עושים בדייט ראשון שעובד טוב. על מה מדברים? מה עושים?"

 

"פשוט תזרום עם זה," היא ייעצה לי, "תזרום עם השיחה ותנסה להכיר אותה. רק אל תדבר על דברים עצובים, ולא על קשרים קודמים. ותזהר לא להיכנס ל-friend zone."

 

היא עצרה וחשבה רגע. "אגב, איך הלק החדש שלי?" היא שאלה אחרי רגע והראתה לי קצות ציפורניים מקושטות בקשקושים צבעוניים.

 

"אה, כן. זו למשל, לגמרי שאלה של friend zone – היא הבהירה."

 

"זה נכון," אמר לי חבר אחר כשאנחנו יושבים במסעדת מזון מהיר טבעונית בתל אביב, "אין ממש כללים לדבר הזה. אפשר לדבר על כל דבר שבעולם. אבל עדיף על דברים גיקיים. כשאני הייתי בפגישה הראשונה עם בן הזוג שלי – מצאנו את עצמנו מתחילים לדבר על הפאוור רנג'רס. אני ידעתי מיד שמצאתי בחור מיוחד."

 

"אבל אני שונא דייטים ראשונים," אמרתי למשה בהתייעצות אחרונה לפני המועד המתוכנן, "זה מביך. ואני לא יודע מה לומר ויש כל מני כללים שאני לא מכיר. זה מצחיק. אני בן 32 כמעט, ואני מרגיש כמו ילד בן 16 שיוצא בפעם הראשונה לדייט. אתה קטן ממני בשלוש שנים ואתה כבר נשוי. החבר הכי טוב שלך מאז הילדות כבר מצפה לילד."

 

"ובכל זאת אני דיי בטוח שיש לשנינו פחות ניסיון ממך בדייטים." הוא אמר בשנינות המאפיינת שלו. והוא צדק, כנראה. גם הוא, וגם אותו חבר, לא יצאו להרבה דייטים לפני שהכירו את ה-'אחת.'

 

"זה לא מעודד אותי!" צחקתי. אבל באופן מוזר זה דווקא כן. אני לא בטוח למה, אבל הרבה יותר קשה לעודד אותי בניסיונות לשכנע אותי שאני מוכשר או מוצלח. הרבה יותר קל לי להתעודד מהרעיון שגם אחרים אינם מוכשרים או מוצלחים, לפחות כמוני. אני מניח שפשוט הרבה יותר קל לי להאמין בזה. 'כנראה שרוב החברים שלי לא ממש יודעים מה עושים בדייט ראשון,' חשבתי לעצמי, 'ואם הם בכל זאת הצליחו לעבור את המכשול – אולי גם אני יכול.'

 

בערב הדייט נפגשנו בכיכר רבין. הלכנו לאכול דים-סאם באבן גבירול ואחר כך קנינו גלידה וטיילנו קצת לאורך הרחוב. היא התגלתה כאדם די אינטליגנטי ומאוד טוב לב. אני התרגשתי הרבה פחות ממה שחשבתי שאתרגש. השיחה לא הייתה קולחת  ורצופה, אבל לא היו יותר מדי שתיקות מביכות, ובסך הכל היה לי די נעים בחברתה. בסוף הערב התחבקנו והיא פנתה לדרכה. "בא לך לעשות את זה שוב מתישהו?" שאלתי אותה. "אני אשמח" היא ענתה.

 

"וזהו?" שאלה אותי אושרת, בשיחה למחרת.

 

"כן," עניתי, "מה עוד צריך להיות?"

 

"היא יודעת שאתה טס באפריל? מה התכניות שלה לגביך?" היא שאלה ואז צחקה, "אני מרגישה כמו גבר שמנסה להגן על אישה מניצול כרגע."

 

"כן, היא יודעת, כמובן," אני עונה לה, אחרי שאני צוחק גם כן, "וזה לא כזה משנה. שנינו יודעים שזה קשר לתווך קצר. לכל היותר תהיה לנו תקופה קצרה שנבלה ביחד ואז נצטרך להיפרד. זה לא יהיה משהו רציני."

 

זו כמובן הגרסה הקצרה של הסיפור. ברור  שבראש ובראשונה אשמח לבלות עם מישהי שכיף לי בחברתה. אני מאוד כמהה למישהי שאוכל לצאת אתה לסרטים ולהופעות או סתם לשכב אתה מתחת לשמיכה ולנשנש פופקורן מול סרט טוב בטלויזיה. מישהי שתניח את ראשה בחיקי על הספה ואלטף את השיער שלה. אבל אם להודות על האמת, אחרי שלא הייתי עם אישה כבר כשנתיים, הייתי שמח בשלב הנוכחי אפילו אם זה היה סתם סטוץ חביב ומהנה. אפילו שזה לא האופי שלי.

 

"אני לא ככה. אני חייבת לדעת מהדייט הראשון לאן זה הולך," היא אומרת, ואני מתאפק לא להסביר לה למה זה כל כך שונה בינינו, "בכל מקרה תקשיב מה אתה צריך לעשות: קודם כל, אל תתקשר אליה ישר עכשיו להזמין אותה לדייט שני. זה לא שאתה הולך לקפוץ עכשיו עם הטבעת ביד ולבקש שתתחתן אתך. פשוט שלח לה הודעה. תגיד לה שהיה לך נחמד אתמול."

 

אני פועל לפי העצה שלה. "היה לי נחמד מאוד אתמול," אני כותב, "אשמח לעשות את זה שוב בקרוב." על הדרך אני כותב שאני מקווה שהלך לה טוב בחדר הכושר (מכיוון שהזכירה שהיא הולכת אליו באותו היום).

 

היא עונה שהיא מקווה שגם לי יש יום טוב, אנחנו מחליפים כמה הודעות בשיחה קצרה. וזהו.

 

באותו הערב אני יושב אצל זוג חברים אחרים. הם טסים לחו"ל לכמה ימים ואני מתארח אצלם בדירה לשמור להם על החתולים. הם צריכים לצאת לנמל התעופה ב-3. בשעה אחת לפנות בוקר הגבר ישן כבר שנת ישרים במיטתו, אך האישה לא מצליחה. אנחנו יושבים ומדברים ואני שואל אותה מה דעתה על המצב. "איך אני יכול לדעת אם מצאתי חן בעיניה? איך אני אמור להזמין אותה לדייט שני, הרי אף פעם לא הייתי בדייט שני? ומה עם כל הכללים של הדייטים? יש כל כך הרבה מהם."

 

היא מספרת לי שגם היא לא כל כך מתמצאת בעולם הדייטים. אחר כך היא מספרת לי על כמה דייטים זוועתיים שהיו לה (שבהשוואה להם אני מרגיש ביטחון עצמי רב). היא אומרת שאני בן אדם טוב, ושבסופו של דבר מישהי תגלה את זה ותרצה אותי – אין הרבה מה לעשות לגבי זה. "פשוט תהיה עצמך," היא אומרת, "אתה צריך מישהי שתרצה אותך כמו שאתה."

 

'והיא צודקת כמובן,' אני חושב לעצמי באותו הלילה כשאני שוכב לישון, 'אבל אני לא בטוח שאני עצמי יודע מי אני.'

 

למחרת אני מחליט להפסיק עם כל ההתייעצויות עם כל העולם ואשתו. לזנוח את הניסיון להיצמד לרשימת כללים דמיוניים של דייטים ופשוט להתקשר לגברת. היא עונה וחיוך נשמע בקולה כרגיל. אנחנו מחליפים כמה מילים סתמיות על מה נשמע, ואיך הולך. היא אומרת שהיא בדיוק יוצאת לאנשהו, אז נדבר אחר כך. סבבה, אז אקצר, אני מבהיר. רק רציתי לשאול אם היא רוצה ללכת לסרט בשבוע הבא.

 

קולה נשמע מהוסס לרגע. ואני מבין שגם הפעם לא יגיע הדייט השני הראשון שלי. היא חשבה על זה, היא אומרת לי, והיא לא בנויה לקשר. היא תשמח להיפגש אבל כידידים. אני מבין ומצהיר שנדבר בשבוע הבא ונקבע. אני אפילו מתפתה לעשות זאת לרגע. אחר כך אני סוגר את הטלפון ומסתובב בחוסר מנוחה בחדר.

 

'אתה לא הולך לעשות את זה לעצמך.' אני חושב, 'אתה לא הולך לרחם על עצמך. זה בסך הכל היה דייט אחד.'

 

כשאני מבין שאני לא ממש מצליח להשתכנע. אני יוצא מהבית והולך להתהלך קצת בחוץ לנקות את הראש. 'יש לך כמה דקות להתבאס. רק למשך הטיול הזה. אחר כך אתה הולך לעלות למעלה ולהמשיך בחיים. ברור?' אני אומר לעצמי, ונועל את הדלת.

 

הדירה של החברים נמצאת מעבר לכביש מפארק הירקון. ובתוך רגע וחצי אני מוצא את עצמי מתהלך בשבילים בצלם של עצים עבים ונוקשים. השמש בוהקת בשמיים ואנשים מסביב מבלים יום שישי שקט ועצל ברכיבה על אופניים או בטיולים בטלים. עכשיו אני רק עם עצמי.

 

"אתה יודע?" אני אומר לעצמי, "אני מתחיל לחשוב שאי אפשר באמת להתאהב בי. אני מסוג האנשים שיכולים להפוך לחברים הכי טובים. מהסוג שאפשר לאהוב כמשפחה, או כידיד. אבל אני לעולם לא אוכל לגרום למישהי להתאהב בי. אני לא מהגברים שנדלקים עליהם. אני לא מאלו שאישה תצא מדייט ראשון איתם ותתקשר לחברות שלה להתלהב עליהם. אולי אין סיכוי שמישהי תאהב אותי ככה אף פעם."

 

"זה לא נכון עובדתית," עונה לי עצמי, "היו נשים שהתאהבו בך בעבר."

 

"לא כל כך הרבה," אני מתעקש, "ואני חושב שיותר מהכל, הן פשוט לא היו במספיק קשרים לפני שהיו איתי, או שהיו יותר מדי והרגישו מיואשות, או סתם לא העריכו את עצמן מספיק כדי לחשוב שמגיע להן מישהו יותר טוב."

 

"עם גישה כזאת באמת אין לך סיכוי לגרום לאף אחת להתאהב בך." עצמי עוקץ.

 

"עכשיו אתה נשמע כמו פסיכולוג," אני כועס, "זה לא כזה קל לשכנע את עצמך שאתה שווה משהו – בעיקר אחרי שסירבו לך. בכל מקרה, אין לי כוח לזה יותר. כמה עוד פעמים אני צריך לשמוע 'לא.' כדי להבין שזה לא הולך לשום מקום?"

 

"זה לא משנה כמה 'לא' תקבל. מספיקה אחת שתאמר 'כן!' וכל השאר לא ישנה." הוא מצטט מאמנת שהייתה לי פעם.

 

"זה גם מפחיד אותי," אני מתלונן, "שבסוף אלך עם היחידה שתסכים להיות איתי. לא עם זאת שאני באמת רוצה להיות אתה."

 

"כבר סירבת בעבר לנשים שרצו אותך אבל אתה לא רצית אותן," עצמי מזכיר לי, "אתה גם יודע להגיד 'לא.' "

 

"אני כבר לא בטוח," אני עונה. ומסיים את השיחה בכך שאני שם את האוזניות על אוזניי ומשמיע את Kannon in D  של פכלבל.  הירקון זורם לצידי, קצף מוזר מתגבש על גדותיו. קבוצה של חרדים מדשדשת למטה להסתכל על הנהר מקרוב. הצלליות של העצים מתמזגות באופן מוזר עם המנגינה הנעימה והאופטימית. אחרי כמה דקות אני עומד שוב ליד הדלת לבניין. מהרגע שאכנס אני הולך להפסיק עם הרחמים העצמיים המטופשים הללו ולחזור לחיי. אבל עצמי מסמן לי שעוד לא סיימנו לדבר. הוא מחייך כשאני מוריד את האוזניות. ואומר: "היי, זה לא בדיוק הרמז לסוף הטוב שחיפשת בדמדומיו של הבלוג, אבל לפחות זה רעיון לעוד רשומה."

 

אני מחייך וחושב על זה קצת. "אתה יודע מה הקטע המצחיק בכל זה?" אני שואל, אך מיד ממשיך בלי לחכות לתשובה: "אני אפילו לא בטוח שהיא עד כדי כך מצאה חן בעיני. היא לא דיברה הרבה במהלך הדייט, ולא יצא לי עדיין להכיר אותה מספיק. אני חושב שהדבר שהכי מפריע לי בכל הסיפור הזה זה לא שרציתי אותה עד כדי כך."

 

"אז מה כן?" עצמי שואל בפקפוק.

 

"מה שמפריע לי זה שממש רציתי שהיא תרצה אותי."

 

אני מגחך לעצמי ונכנס לבניין. הדלת נסגרת מאחורי בלי קול.

לדף הרשומה

היום, לפני...

בפייסבוק יש אפשרות לקבל עדכונים על פרסומים שעשית בתאריך של היום בשנים קודמות. סביר להניח שאם אתם חברים ברשת החברתית כבר נתקלתם בה, ואם אתם נתקלתם בה סביר להניח שהפעלתם אותה. כי מי באמת יכול להתנגד להבטחה קלילה למנת נוסטלגיה יומית מתקתקה, נכון?

 

אני, לפחות, לא יכול. ומזה מספר חודשים אני מקבל בכל יום עדכון חדש ובו רשימה של פרסומים שמזכירים לי מה קרה לי (או יותר נכון מה כתבתי בפייסבוק שקרה לי) בשנים עברו. כבר כמה ימים שהפרסומים האלו מלאים בתמונות וסיפורים מיפן. כצפוי, אלו מעוררים בי חשק עז לחזור לארץ השמש העולה.

 

האמת היא שזה כנראה לא רק בגלל פייסבוק. אני מרגיש ככה בכל שנה בערך בתקופה הזאת. נראה לי שזה משהו בעונה. משהו בעלים האדומים והצהובים שנושרים אל האדמה, או ברוח הקרירה בלילות או בימים המתקצרים. זה משהו בסתיו. משהו שגורם לי להרגיש חוסר נוחות ורצון לקום מהמקום ולעשות משהו, משהו גדול.

 

אבל בדרך כלל זה נגמר בזה שאני נשאר בבית וכותב על דברים גדולים. החיים, אני בטח לא צריך לספר לכם, מורכבים בדרך כלל ממעט מאוד דברים גדולים ומרשימים – והרבה מאוד דברים קטנים ויומיומיים או פשוטים. לפעמים צריך לוותר על הרפתקאות גדולות ונסיעות למדינות רחוקות ולהספק בהנאות קטנות. ליהנות ולהתרגש מדברים פשוטים כמו... כמו..

 

... כמו הופעה טובה. במקרה שלי - הופעה לכבוד 20 שנה ליציאת הדיסק הראשון של "היהודים." מעטים הדברים שיכולים לגרום לי להרגיש זקן כמו חגיגות של שני עשורים לדיסק של הלהקה שהייתה האהובה עלי בתיכון. גם העובדה שבקהל של ההופעה היו הורים שהביאו את ילדיהם (בגיל היסודי) איתם, לא בדיוק גרמה לי להרגיש צעיר במיוחד. היא כן גרמה לי לתהות אם ההורים לא קצת נבוכים כאשר הם רוקדים עם ילדיהם למילות השיר "סמי" ו-"גניבה" (חפשו את זה בגוגל או פשוט תסמכו עלי...) . ואולי גם קצת לדאוג כאשר התחלתי לחוש בריח של גראס מתנוסס באוויר...

 

ובכל זאת, היו בהופעה אנרגיות מטורפות. הלהקה הציגה ביצוע מטורף בשיתוף פעולה עם מוקי בשירים כמו "כולם מדברים על שלום" וגם בשירים קלאסיים שלהם. יש משהו פשוט ומלודי בשירים שלהם שפורט בקלות על הרגש שלי, הרבה יותר מאשר מוזיקה מורכבת ומתוחכמת יותר. אפילו לא כל כך הפריע לי שכל כך מעט אנשים באו לראות את ההופעה. אני יודע מזמן שהרוק כבר מת במחוזותינו, ואני דווקא מרגיש די בנוח לאהוב סגנון מוזיקלי איזוטרי ולא מיינסטירימי. זה רק  הרגיש קצת עצוב עבור הלהקה כשהדג נחש הצטרפו ללהקה בכמה מהביצועים ונראה היה לרגע שיש יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל. או כאשר הסולן אמר שמי שרוצה לשמוע את השירים שלהם יכול להאזין לתחנות רדיו מקומיות ונתקל בפרץ צחוק מהקהל (שמעריך את הלהקה יותר מדי וחשב כנראה שהוא מתבדח). אבל יכולת להרגיש בהתרגשות ובהתלהבות של האנשים שעמדו לרגלי הבמה, זה היה יותר חזק מאשר בהופעות שממלאות את פארק הירקון.

 

20 שנה, הא? אם פייסבוק היה קיים לפני 20 שנה, מעניין מה היה כתוב בו היום ב-"היום לפני.." בטח איזה פוסט על זה שהתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים ולהתלהב מכמה מהבנות בכיתה. כמובן שלא הצלחתי לנהל איתן שיחה אחת נורמלית כי הייתי ביישן מדי. בעצם כנראה שהיה מופיע פוסט דומה גם לפני 17 שנים, כאשר התחלתי את הלימודים בתיכון. אני לא גאה בזה, אבל אני מניח שהמצב לא לגמרי השתנה עד היום. לפני 17 שנים בטח גם הייתי כותב שאני מקשיב לקלטת של היהודים בווקמן שלי ומזייף את מיללות השיר של "ג'קי" או משהו. כשאני חושב על כמה שעות ישבתי בחדר והקשבתי ליהודים, למטאליקה ולאופספרינג וחלמתי על עולמות אחרים, אני תוהה לעצמי אם איי פעם עשיתי משהו אחר.

 

ביום למחרת ההופעה, וגם ביומיים שלאחר מכן, השתתפתי בפסטיבל "אייקון" למדע בדיוני ופנטזיה . למי שלא מכיר – הכינוס השנתי הגדול ביותר בארץ של חנונים וחנוניות. בפסטיבל אני תמיד פוגש חברים ומכרים שלא ראיתי המון זמן, אני מקשיב להרצאות וקונה מוצרים קטנים ומשעשעים. אבל אני בעיקר מאוד אוהב את הפסטיבל מכיוון שזמן השהות שלי בו הוא אחד הזמנים היחידים שבהם אני מרגיש שאני לא הבן אדם הכי מוזר בסביבה. בין אם מדובר בגבר שלבוש כפיה ומחלק לאנשים אקראיים כרוב כבוש ובין אם מדובר באלו שנלחמים זה בזה עם חרבות מקרטון - אני מוקף באנשים הרבה יותר מוזרים ממני.

 

אני מניח שאם היה פייסבוק לפני 10 שנים - בפעם הראשונה בחיי שבאתי לבקר באייקון – היה שם סטטוס בסגנון של:  "באתי עם משה ורותם לפסטיבל של החנונים בתל אביב. היה מוזר לאללה. לא נראה לי ששווה לחזור שוב." מאז הייתי באייקון כבר 9 פעמים, הפעם היחידה שבה לא הגעתי לפסטיבל הייתה כשהייתי בפעם האחרונה ביפן.

 

בניגוד לאז, היום אני כבר הרבה יותר שלם עם מי שאני, כאדם. אני מרשה לעצמי ליהנות מדברים "מוזרים," כמו מדע בדיוני, פנטזיה, אנימה ומנגה - בלי יותר מדי ביקורת עצמית. אני אעז ואומר שאני אפילו די אוהב את "עצמי" המוזר הזה. אני די אוהב את החברים שלו, ואני די אוהב לתת לו דרור ביחד עם מכרים וזרים בפסטיבל השנתי שלנו.

 

אתמול השתתפתי ב-"הפגנת ה-10,000" למען זכויות בעלי החיים. לפי המארגנים ההפגנה עלתה על הציפיות וכללה כ- 15,000 משתתפים. כך או כך, זה היה מרגשים ביותר לראות אנשים שאוהבים בעלי חיים ואכפת להם מהם ממלאים את כיכר רבין. זהו עוד ביטוי להתפתחות המרשימה של הנושא בשנים האחרונות בישראל. שמחתי גם לפגוש במהלך הצעידה כמה חברים שאליהם יכולתי להתלוות.

 

אומרים שלפני שנה היו כ-5,000 מפגינים. ובשנה שלפני כן היו הרבה פחות. נראה שגם בחזית הזאת הדברים משתנים לטובה. לאט. אבל בכיוון הנכון.

 

'בקיצור,' אני חושב לעצמי ובוהה בתמונות בנות שלוש שנים של גיישות מתלמדות בקימונו, של נגני שאמיסן, של צרפתייה שליוותה אותנו בחיפוש משעשע אחר דוכן טפיוקה ושל סיני ששכנענו להחזיק שלט שבו כתוב "חג סוכות שמח."

 

'בקיצור, גם אם זה בקנה מידה מצומצם הרבה יותר, היה לי שבוע די נחמד, בשבוע החולף. למעשה הוא היה כל כך כיפי שהייתי עסוק בלהנות ממנו וכמעט שלא תיעדתי שום דבר מהדברים שקרו בו.  במילים אחרות, כשאבהה בפייסבוק בעוד כמה שנים באותו התאריך (אם עדיין יהיה פייסבוק), אני כנראה לא אדע שכל זה בכלל קרה. בטח אחשוב לעצמי "איזו שנה משעממת הייתה לי" או משהו כזה. אבל זה לא ממש מפריע לי. אני העתידי פשוט יצטרך לדאוג לעשות חוויות כיפיות חדשות בהווה שלו – ולא להתרפק על העבר!'

 

כי לפעמים צריך לעזוב את הנוסטלגיה כדי באמת להוציא מהחיים את התמצית, אתם לא חושבים?

....

 

...

 

...

...טוב, אולי בכל זאת אכתוב סטטוס קצרצר על כל מה שהיה...

לדף הרשומה

חשבון נפש

נזכרתי השבוע באתר ההיכרויות שהייתי משתמש בו בעבר. מתוך סקרנות פתחתי את הפרופיל הישן שלי וראיתי שאני לא מאוד מרוצה ממנו ושהפרטים שם לא ממש עדכניים.

 

זה לא באמת משנה. אחרי הכול, יש סיכוי גדול שבאפריל אני אטוס ליפן לכמה שנים – כך שזה לא בדיוק הזמן לחפש קשר רציני וארוך טווח כרגע. חוץ מזה, גם בזמן שהייתי פעיל באתר זה לא הוביל לשום דבר חוץ מכמה דייטים כושלים עם נשים שאת שמן אני אפילו לא זוכר. הצעד המתבקש, כך הבנתי – הוא לסגור את הפרופיל ולהמשיך בחיי.

 

החלטתי לעדכן אותו במקום זאת. אני לא באמת יודע לומר לכם למה. אולי כי ממש חשוב לי להצהיר שאני טבעוני (וכבר לא צמחוני), אולי כי רציתי להספיד את המנהג הקבוע שתיארתי שם לצאת עם משה בסופי שבוע לחפש את החומוסייה המושלמת (מאז הוא התחתן ומבלה את מירב הזמן שלו בעבודה על התזה שלו). אולי בגלל שלפני כמה ימים היה יום כיפור. ולראשונה בחיי החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה ואשכרה ישבתי וחשבתי באופן מעמיק על חיי ועל היחסים שלי עם האנשים שמסביבי. כתוצאה מכך עלו בי כמה תובנות לגבי עצמי שרציתי מאוד להעלות על הכתב. והרי איפה אתה יכול לתאר את עצמך יותר מאשר בפרופיל של אתר היכרויות?

 

אבל כאשר ישבתי לכתוב את הפרופיל לא לגמרי הייתי מרוצה מהתוצאה. מצד אחד, רציתי מאוד להיות כן. אבל לכתוב דברים כמו: "אני אדם ביישן שלוקח לו זמן להיפתח לאנשים, ואני כנראה אבלה את מרבית הדייט הראשון בלהיות נבוך ולחשוב על מה לעזאזל אנחנו אמורים לדבר," לא ייקדם אותי מאוד עם בנות זוג פוטנציאליות. מצד שני, הגזמות, הסתרות או שקרים גסים -  פשוט יובילו לדייטים מיותרים על בסיס ציפיות לא רלוונטיות. צריך למצוא איזשהו ניסוח שיהיה בו זמנית כן, אבל גם יישמע די טוב. באופן מפתיע זה לא אחד הדברים שאני חזק בהם, האמינו או לא.

 

"אני יכול לכתוב שאני סבלני ואדיב," אני אומר לאחי. זה גם נכון, וגם נשמע טוב, "אני יכול לכתוב שאני מאוד טוב בלהקשיב, ושאני אדם אמפטי ו..."

 

בזמן שאני עומד על חבית הדגים ומנסה לחפש לי משפט מפתח, נשמע צלצול הטלפון שלי. "היי עומר! מה נשמע?!" שואל קול נשי אנרגטי ושמח להחליא בצד השני. "מצוין." אני עונה בקול חשדני. "מדברת לימור מפ**ו. ראינו שאתה לקוח מאוד טוב שלנו, ורצינו להציע לך לשדרג את השירות שלך אצ.."

 

"לא תודה."

 

"רגע, אבל.. מה לגבי."

 

"שיהיה לך יום טוב."

 

אני מנתק. אחי מביט בי במבט ספקני. "מה? סתם מנסים למכור לי שטויות. זה לא נחשב. אני לא צריך להיות סבלני איתם."

 

אחי ממשיך להביט בי באותו המבט. "ידעתי מיד שהיא הולכת למכור לי משהו. אף אחד מהחברים שלי לא כזה שמח אף פעם. תדע לך, אם מישהו מתקשר אליך, ונשמע ממש ממש, אבל ממש שמח, הוא בטח רוצה ממך משהו."

 

"אתה פשוט שונא אנשים מאושרים, " הוא אומר לי, "זו הבעיה שלך."

 

"אולי את זה אני צריך לכתוב בפרופיל," אני אומר לו וצוחק, "איך אתה היית מנסח את הפרופיל שלי?"

 

זה מה שהוא הציע:

 

 

קצת עלי:

יש סיכוי משמעותי מאוד שבאפריל אני טס ליפן למספר שנים. אז קחו בחשבון שלכל קשר שעלול להיווצר פה יש תאריך תפוגה 
אנשים מאושרים מעצבנים אותי. 
אני בן אדם מדוכא ועצבני. אם נהיה בקשר, לא ארצה אף פעם לעשות שום דבר חוץ מלבלות אתך במיטה.
אני באמת באמת לא ספונטני ולא אוהב לזוז. 

 

סרטים / ספרים אהובים:

פורנו תמנונים.
[הכנס פה ציטוט אירוני של ביבר הזכוכית על זה שאתה אוהב סרטים כי הם נותנים לך תחושה של הרפתקאה]

הדבר הראשון שאנשים שמים לב לגבי: 
אנשים רגילים חושבים שאני גיק. גיקים חושבים שאני מיינסטרימי. אני לא מתאים לשום מסגרת חברתית – אבל לא בקטע מתמרד ומגניב. 

אני מבלה הרבה זמן בלחשוב על:
פורנו תמנונים. 
דרכים לבזבז זמן.
חרדות.

 

מה אני עושה בחיי:
כלום. 
מעמיד פנים שאני עובד במחקר כדי לגזול כספים מהאוניברסיטה.

כדאי לך ליצור איתי קשר אם: 
- אני מזוכיסט מומחה. מתחבר רק עם בנות שמתעללות בי ויורדות עלי קשה. 
- אם אתן רוצות שאתנצל כי אני קיים, או שאתן בנות עם נימוסים דקדקניים באופן מפחיד שלא יודע מאיפה הפלצתן.
- אם את אוהבת פורנו תמנונים.

 

"אני לא כזה! ... בדרך כלל... לא לגמרי... לא בדיוק! " אני מוחה.

 

"לא," עונה לי אחי, "אבל זה מצחיק. שים את זה – ואולי תהיה איזו משוגעת שדווקא בגלל זה תיצור איתך קשר."

 

'משוגעת זה לא בהיכרך רע,' אני חושב לעצמי, אבל מוותר על זה בכל זאת.

 

ביום שישי אני מגלה שמוטי קירשנבאום נפטר. יום אחרי ששידר תכנית בטלוויזיה ועסקים כרגיל. ביום שלמחרת יום הולדתו. איש שנראה כאילו היה הולך להיות אתנו עוד שנים רבות פשוט התיישב על כיסא ולא קם יום יותר. זה מוזר, לא?

 

הקיר של הפייסבוק והטוויטר שלי מתמלא בהספדים מאנשים שהכירו אותו יותר וגם פחות. פוליטיקאים שאני לא יודע כמה חיבבו אותו בזמן שהיה חיי קושרים לו כתרים, אנשים שעבדו איתו יום יום מתגעגעים ומוכרים, חבר קרוב סופד לו בתמהיל של רגש שמאיים להתפרץ מבעד לחזות רשמית וציניות מחויכת שאפיינה אותו לאורך חייו.

 

אישה אחת אף נצלה את ההזדמנות כדי לסגור אתו חשבון ישן לגבי ריב שהיה לו עם בן זוגה – עכשיו כשהוא כבר לא יכול לענות לה. אני מוצא את זה סר טעם, אבל לא פוגעני כמו שאחרים ראו  בכך. אני תמיד נזכר איך סבתא שלי הייתה אומרת שעדיף לומר את שבחו של אדם בפניו, ולא אחרי שהוא הלך לעולמו. מה מועילים לו דברי ההלל היום?

 

מה שהיה עצוב בעיני במיוחד, היה שרוב המכרים שלי ספדו לו כמגיש תכנית (ספציפית חצי מצמד הזקנים שביציע בחבובות), או כקריין של סרטי טבע. בזה הוא הסתכם עבורם. אדם יכול להיות ממקימי רשות השידור הציבורית, במאי בולט של תכניות סאטירה משפיעות והצגות, כתב שהוביל סגנון ייחודי והשפיע על רבים, חובב ספורט, איש משפחה, אדם מורכב ושנון. אבל כל מה שרוב האנשים אנשים ייזכרו ממנו זה שהוא היה חצי מצמד הזקנים המשוגעים האלו בערוץ 10 שאף אחד לא יודע להבדיל ביניהם. לזה הקיום שלו מצטמצם.

 

היו לי תובנות די גדולות לגבי עצמי ביום כיפור. גיליתי בעצמי צדדים מורכבים ולא מעט פינות אפלות שאני רוצה לתקן. ירדתי לנבכי העצמי שלי שאף אחד לא מכיר, והעליתי רעיונות משמעותיים. זה היה נראה לי כל כך קשה לסכם את עצמי בעמוד אינטרנט אחד קטן בכמה מילים קליטות. ומי אני בכלל? מה כבר הספקתי בחיי? לא מנכ"ל רשות השידור ולא נעליים. ילד בן 32, עם שאיפות אקדמיות וחלום להיות סופר. דומה מאוד לילד בן 22 שהייתי לפני 10 שנים עם שאיפות וחלום דומים.

 

עם כל המורכבות שאני חושב שיש בי. מה יגידו עלי כשלא אהיה פה? לא נראה לי שיהיה להם כל כך קשה לסכם אותי לדף אחד. או אפילו למשפט אחד שיהיה חרוט על מצבת שיש, אם תרצו.

 

האם יש פה מסר גדול לגבי אפסות הקיום? לא ממש. יותר כמו ניסיון להכניס את עצמי לפרופורציה. אני לא כזה מורכב וחשוב כמו שאני חושב את עצמי. אני בסך הכול, כמו כולם, קצת אבק ברוח. גם סופי להישכח. והחיים שלי – בין אם ייגמרו על כיסא בגיל 76, או תחת גלגלי משאית מחר בבוקר – לא יותירו אחריהם הרבה בעולם הזה. היחיד שזה משנה לו משהו, באמת משנה, זה אני.

 

ידידה שלי ציטטה לפני מספר ימים את אוסקר ווילד, שאמר שהחיים הם חשובים מדי כדי לקחת אותם ברצינות. ואני אומר, אולי הגיע הזמן להפסיק לחשוב מה אחרים חושבים על מה שאני צריך לעשות, ועד כמה מה שאני עושה זה בסדר או לא בסדר. מה הם חושבים עלי. להתחיל לחשוב על מה עושה לי טוב, ומה אני רוצה לעשות עם עצמי היום. להפסיק לחשוב על כל השאר. להתחיל לקחת את החיים שלי בעצמי ברצינות - כי אף אחד אחר לא יעשה את זה.  

לדף הרשומה

ימי תשובה

"אך זו בושה שיש מצב בו הזמן זוחל כצב בזמן שכל או רוב הזמן אתה בוכה איך רץ הזמן"

(מאיר אריאל – דוקטור התחכמות)

 

זה סוד ידוע שתחושת הזמן שלנו היא אלסטית להפליא. אצל רופא השיניים שעה אחת יכולה להימשך נצח, בעוד שחופשה בחו"ל של שבועיים נגמרת כהרף עין ברגע שאתה יורד מהמטוס, למשל.

 

תחושת הזמן שלנו גם מאוד משתנה לגבי אותו דבר בזמנים שונים. בזמן שהייתי תלמיד היה נראה לי שבחיים לא אגיע לגיל 18, ובית הספר יימשך לנצח. היום זה נראה לי כאילו כל תריסר השנים שביליתי בבית הספר עברו במהירות הקול. אני עדיין מופתע בכל פעם שאני נזכר שעברו כבר 20 שנים מאז שהתחלתי את חטיבת הביניים.

 

לפעמים שני אנשים חולקים את אותו המרחב אבל חיים ברצף שונה לחלוטין של זמן. תחשבו למשל על דייט כושל חד צדדי. היא רק סופרת את השניות הזוחלות לאיטן בזמן שהיא מנסה לחשוב על תירוץ כדי לברוח משם, הוא מרגיש כאילו הם רק הגיעו וכבר הגיע הזמן להיפרד.

 

אבל מה שאני, לפחות, לא ידעתי בעבר – זה שלפעמים אותו אדם יכול לחיות בשני רצפים של זמן בו זמנית. אפשר להרגיש כאילו הזמן זוחל ומשתרך לאטו ובו בעת הוא טס קדימה במהירות מסחררת. לנסות נואשות למשוך את הזמן ולתפוס עוד רגע חולף לפני שמאוחר מדי ובו זמנית להשתגע מההמתנה הבלתי נסבלת למחר.

 

פה בדיוק אני נמצא עכשיו. אם אשאל את עצמי בעתיד איך הרגשתי בערך בתקופה הזאת, התשובה תהיה פשוטה: אני מרגיש שהזמן בורח לי וזוחל. זה נשמע קצת לא ברור? גם לי. זה מבלבל אותי לחלוטין. זה משגע אותי. זו הבעיה.

 

שלושה חודשים. זה הזמן שאני צריך לחכות עד שאקבל תשובה סופית. במהלך הזמן הזה אמורים לעבור הטפסים שלי משגרירות יפן בישראל אל משרד החינוך היפני – אשר ישקול האם לאשר לי את קבלת המלגה ללימודים לשנתיים בארץ השמש העולה. בינתיים כולם מברכים אותי ושואלים אותי על התכניות שלי. אני לא מתחייב לשום דבר מעבר למועד הטיסה הצפוי (אפריל 16') וצוחק עם חברים על כך שארעב שם בתור טבעוני. אפילו ההורים שלי הפסיקו להציק לי על זה שאני לא מתחתן כרגע (ובמקום זה התחילו לתכנן על נכדים יפניים... כאילו שזה הולך לקרות!).

 

אז יכול להיות שזה באמת ייקרה. יכול להיות שסוף סוף אגשים את שאיפתי מזה יותר מעשור ואלמד ביפן. אולי אפילו אוכל להתקבל ללימודי דוקטורט שם ולנצל את המלגה הנדיבה (יחסית) של ממשלת יפן כדי לעשות צעד בכיוון של קריירה אקדמית. זה יהיה מדהים!

 

אבל אולי בסופו של דבר כל הרעש הזה ייגמר בקול ענות חלושה. אולי היפנים ידחו את הבקשה שלי מסיבה זו או אחרת? אולי אני אמצא את עצמי באפריל בארץ, עם הרבה אוכל טבעוני אבל בלי תכניות, עבודה או כיוון לעתיד. את כל זה אדע (בתקווה) רק בדצמבר. ובינתיים אני מחכה. והזמן? הוא ז...ו...ח...ל...

 

ומצד שני, כבר עברה כמעט שנה מאז שהגשתי את עבודת התזה שלי. בעוד חודשיים יגיע שוב יום ההולדת שלי ואני אהיה כבר בן 32. זה נראה כאילו רק אתמול עוד הייתי בהלם מכך שאני מחליף את ספרת העשרות בגיל, והנה אני כבר מתחיל לשקוע עמוק לתוך העשור הרביעי בחיי.

 

המנחה שלי הציעה לי בזמנו לכתוב מאמר במשותף אתה על בסיס עבודת התזה שלי. אמרתי לה שאשמח והיא ביקשה שאנסח רעיון כללי למאמר. מאז עברה יותר מחצי שנה, ועוד לא עשיתי כלום. בערך באותו הזמן שבו הגשתי את התזה, מצאתי עבודה בתור עוזר מחקר עבור שני מרצים נחמדים ומוכשרים. הוטל עלי לנהל פרויקט של כ- 11 חודשים. באותו הזמן זה היה נראה לי המון. אבל הזמן עומד להסתיים והפרויקט לא. ובכלל, המון מבני גילי כבר נשואים, עם עבודה קבועה, לחלקם כבר יש ילד או שניים ומשכנתא. ואני? אני במסלול המהיר להיות רווק זקן עני ומובטל עם יותר מדי תארים חסרי משמעות. אני צריך לקחת את עצמי בידיים!

 

כשאני חושב על כל אלו אני מבין שיש לי כל כך הרבה מה לעשות. שבזבזתי כל כך הרבה זמן – ושנשאר לי עוד כל כך מעט לפני שיהיה מאוחר מדי. ופתאום נראה שהזמן רץ הרבה יותר מדי מהר. לאן נעלמה חצי השנה שבה הייתי צריך לעבוד על המאמר? 11 החודשים של הפרויקט? 32 השנים של חיי? מתי אספיק את כל מה שאני עוד צריך לעשות? הזמן רץ!!

 

אז אני מבלה את זמני במצב של פיצול אישיות מתקדם ומייחל בו זמנית שהזמן יעבור כבר! אבל שיחכה קצת קודם. השפיות שלי כבר התייאשה מלנסות להחליט על אחד מבין השניים ופשוט קפצה מהחלון ונעלמה. ואני נשארתי להסתבך עם עצמי.

 

אז עומר העתידי, עזוב את מה שכתבתי קודם. אם אתה שואל את עצמך איך הרגשת בעשרת ימי תשובה של שנת תשע"ו? אז תדע שהרגשת שאתה מתחרפן!  בעע...

 

זה הכל.

 

 

לדף הרשומה

אבק ברוח

אז מה? חשבתם שרק בגלל שכל העולם, אשתו והילדים לא הפסיקו לדבר על משהו עד שזה כבר יצא מכל החורים, אני לא אכתוב עליו? אם כן, אתם לא מכירים אותי מספיק.

 

ענן אבק מכסה את כל המזרח התיכון בימים האחרונים של השנה העברית וצובע הכל בצהוב מלוכלך שכזה. אובך מכסה כל פינה חשופה, מדרכה ורכב בשכבת אבקה אפרפרה – יש פה יותר מדי סמליות כדי להתעלם מזה. אתם לא חושבים?

 

ידידה שלי כתבה בהומור לפני יום או יומיים, שאולי אלוהים עושה ניקיון בבית ומנער את השטיחים. כולנו פשוט סופגים את האבק שמתעופף בתהליך. פרשנים בטלוויזיה אומרים שאולי הקרבות המתמשכים בסוריה מביאים עלינו את תופעת הטבע. כמה אנשים מוזרים אף נסחפים ומספרים על סוף העולם. 

 

ואני? אני מסרב לחפש יותר מדי סיבות למה. אני פשוט חושב שזה סמלי. התרבות והדת היהודית הרי מלאה בסמליות. לאורך רוב תולדותינו היינו החלשים, ה-"אנדרדוגים" אם תרצו (או כך לפחות אנחנו מספרים לעצמנו), וסמליות היא הנשק של החלשים.

 

מחר ישבו רוב המשפחות היהודיות בישראל לצד שולחן החג ויעסקו במידה זו או אחרת בכישוף סמלי. הם ישננו לחשים שמבוססים על משחקי מילים בתוספת אביזרים עסיסיים ואכילים בתקווה שאלו יביאו להם שנה טובה ומוצלחת. הרימון יסמל פריון וזכויות, הדבש (או הסילאן במקרה של עבדכם הנאמן) יסמל את האושר המיוחל, ראשו של דג חסר מזל יסמל.. סוג מוזר של מגלומניה, אני מניח (אף פעם לא ממש הבנתי את הקטע הזה עם "שנהיה לראש," אני מעדיף להיות כל הגוף ברשותכם – ואם אפשר שגם הדג יישאר עם כל האיברים שלו במקום). בכל מקרה, הטרד יסמל את הרצון המרושע שלנו לנקמה, והלוביה יסמל את הדבר הזה שאף אחד אף פעם לא זוכר מה הוא אמור לסמן... בקיצור – סמליות!

 

ובינתיים, אם החזאים לא טועים מדי, האבק באוויר יסיים לשקוע על כל מה שנזנח בחוץ. בעלי המכונות האוטומטיות לשטיפת רכבים יצאו מגדרם מרוב אושר. מתישהו, בעוד לא הרבה זמן גם יגיע כנראה היורה (או הטפטוף מעורר הרחמים שמהווה את התחליף הטוב ביותר שיש לנו ליורה במחוזותינו) וישטוף את העולם מהאבק המעיק – כמו שהשנה החדשה תשטוף מעלינו את השאריות של זו שלפניה. בסדקים המאובקים שבמדרכות יזחלו יובלים עדינים, עלי העצים יטפטפו ושלוליות ייקוו על גגות הבתים השטוחים.

 

כן. עוד יבוא יום, כנראה, שנפתח חלון ובאפינו ידגדג ריח גשם.

 

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני אביט החוצה אל העולם האפרורי ואחייך. אולי גם אוציא לשון לטעום את הטיפות. כך, עם הרבה סמליות ומעט מאוד משמעות מוחשית, תחלוף לה רשמית עוד שנה (ושוב בעלי המכונות לשטיפת רכבים יצאו במחולות).

 

ישבתי עם אחי הערב על המרפסת (בלי לספור ציפורים נודדות), וניסינו לעשות ספירת מלאי של השנה החולפת. מה קרה במלך הזמן הזה מאז א' בתשרי תשע"ה ועד היום. הופתעתי מאוד לגלות שקרה די הרבה למען האמת. השנה האחרונה הייתה השנה שבה תליתי הכי פחות ציפיות, ובכל זאת היא הייתה אחת המשמעותיות ביותר שהיו לי.

 

אך בעצם זה לא עד כדי כך בלתי צפוי. אם יש משהו שלמדתי בחיי לגבי שנים חדשות זה שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה הן צופנות בחובן. רובן צפויות ומשעממות. אבל מדי פעם צצה לך משום מקום האחת הזאת שמשנה את הכל. וגם שנים צפויות כוללות בדרך כלל דברים שלא באמת ידעת שהולכים לקרות, אמנם לא אירועים משני חיים, אבל דברים. בקיצור הדבר היחיד שאתה יכול להיות בטוח לגביו שבשנה הבאה ייקרו דברים שונים לגמרי ממה שאתה מצפה שייקרה. יכול להיות שהם יהיו דברים טובים. יכול להיות שדברים רעים. אבל רובם לא יהיו הדברים שאתה מצפה להם או חושש מהם.

 

ככה הוא העתיד – לומד טוב את הציפיות שלנו, ואז צוחק ומשנה מסלול לכיוון אחר לגמרי. זה קצת כמו לראות השנה את בחזרה לעתיד (שבו הדמות קופצת משנות השמונים ישר לשנה שבה אנחנו עצמנו נמצאים). זה מדהים איך אנשים לפני שלושים שנים דמיינו אותנו היום עם מכוניות מרחפות, והולוגרמות משוכללות אבל גם עם פקסים ומסכי טלוויזיה עבים להחריד. גם זה סמלי אני מניח.

 

בקיצור, בין אם אתם מאמינים בו ובין אם לא – אלוהים הוא סופר מדהים. ובין אם הסיפור שהוא חיינו הוא טוב, רע או סתם מוזר להחריד, הוא בטח לא משעמם. הוא מלא בהפתעות ובסמליות. ואולי בעצם אני סתם מחפש יותר מדי פרשנויות מורכבות ובעצם הוא לקח הפסקה מהכתיבה והלך לנער את השטיחים?  אם כן, לא היה עדיף לנער אותם מעל מקום אחר? איראן או מדבר סהרה נגיד? הוא אמור לדעת שזה לא זמן מתאים אצלנו – אוטוטו חג!

 

*****************************************************************************************

שתהיה לכולכם שנה מדהימה, מתוקה, מאושרת, מהנה, מעניינת, מספקת, מוצלחת, מלאת בריאות ואהבה - ועוד כל מני דברים טובים שמתחילים במ' וגם באותיות אחרות!

 

עומר.  

לדף הרשומה

כיבוי אורות

ב-10 השנים שאני כותב את הבלוג הזה מעולם לא הסתרתי את שמי. לא הסתרתי את פני (לאחרונה הן אפילו מתנוססות בראש הבלוג). גם לא ממש הסתרתי את הדעות הפוליטיות שלי, את האמונות הדתיות שלי ואת הגישה שלי לחיים. פעם בפעם טיפה ייפיתי את המציאות. אבל זה בעיקר בגלל שכך אני מסתכל על החיים – אני תמיד מחפש את הדרמה הגדולה בכל דבר. אני לא יודע אם זה דבר חכם במיוחד, אבל אני לא ממש מתבייש לכתוב את עצמי לדעת על הבמה הפומבית הזאת.

 

דבר אחד שאני פחות גאה בו, אודה ואתוודה. הוא שאני לא קורא כמעט בלוגים של אחרים. אני כותב וכותב וכותב. אנשים באים וקוראים ומגיבים. חלקם נעלמים מיד, אחרים נשארים קצת לפני שהם נעלמים. מעטים לא עזבו עד היום מעולם. אני מודה על כל קורא שמקדיש לי את הזמן ומקשיב למה שיש לי לומר. אני מעריך כל אחת שמגיבה ופותחת את עיני לזווית אחרת לדברים, או סתם מחזקת ומחמיאה. אני אפילו שמח לשמוע (ולהתמודד) עם ביקורות מדי פעם. אבל לעיתים רחוקות אני מחזיר את הטובה.

 

זה לא שאני לא אוהב לקרוא. המדפים עמוסי הספרים שלי יעידו אחרת. הספר שליד הכרית שלי, זה שעל שולחן הכתיבה, וזה שבפינה בהיכון לביקור בשירותים גם כן. אני גם גיליתי שיש פה בבלוגיה שלנו כותבים מוכשרים להפליא. כאלו שאני נהנה כל כך בכל פעם שאני מבקר בבלוג שלהם שאני שואל את עצמי למה אני לא עושה את זה יותר. אפילו עשיתי מנוי על כמה מהם. אבל איכשהו אני לא מצליח להביא את עצמי לקרוא בבלוגים באופן קבוע. וגם כשאני קורא בסופו של דבר פוסט פה ושם כבר עברו חודשים מאז שהם פורסמו וזה נראה לי מצחיק להגיב עכשיו.

 

ובכל זאת, מעט הפוסטים שקראתי הזכירו לי שמאחורי המילים מסתתר עולם ומלואו. מעבר למסך המחשב יושבים אנשים אמתיים עם חיים אמתיים ומספרים, כמיטב יכולתם, את הסיפור שלהם - יהיה אשר יהיה. אני לא יודע אם זה כך גם בשבילכם, אבל כשאני קורא את הפוסטים האלו, אני מרגיש שאני קורא את אותם האנשים. זה כאילו שהם יושבים מולי ומספרים לי ורק לי את הסיפור שלהם. אני רק צריך לשבת ולהקשיב.

 

אז לאורך השנים הקשבתי להורים טריים שהתלהבו מלידת בתם הראשונה. הקשבתי לקורבן אונס ששיתפה אותי בפרטים המזוויעים של מה שקרה לה. הקשבתי לנשים שיצאו למסעות בארצות רחוקות בעקבות חלומות אחרים ומצאו הרבה יותר משציפו לו. הקשבתי לילדות בתיכון שסיפרו על החוויות שלהן מהכיתה (לפחות בתקופה המוקדמת יותר של הבלוגיה) וגם על איך הן התבגרו מאז. הקשבתי לסטודנטים משועממים שכילו את זמנם במחשבות בטלות, לאנשים שניהלו רומנים עם אנשים נשואים, לאנשים שקראו למהפכה פוליטית ולכאלו שסתם סיפרו לי סיפורים משעשעים עם (או בלי) מוסר השכל.

 

הסיפורים מאוד שונים. התחושה שהם משאירים בי שונה. סגנון הכתיבה שונה. גם הכישרון של הכותבים (וסליחה על היומרנות) משתנה במידה ניכרת. אבל דבר אחד תמיד נשאר. התחושה האינטימית הזאת שמישהו יושב ומספר לי את סיפורו. זה אירוני שאני מרגיש אינטימיות דווקא באמצעי קשר כל כך מרוחק, אתם לא חושבים? כשאני קורא מישהו אני לא באמת יושב מולו. אני לא יכול לגעת בו או להריח אותו. אני לא שומע את קולו. לרוב אני אפילו לא יודע איך קוראים לו. אבל בראשי האנשים שאני קורא הופכים להיות מוכרים כמו אנשים שאני פוגש פנים מול פנים ואפילו יותר. לכתיבה שלהם יש מנגינה כמו שיש מנגינה לקולם של אנשים. הכינוי שלהם הופך להיות פנים ושם. ברגע הכתיבה הם נוכחים מבחינתי באותה המידה שאני נוכח.

 

אבל מעולם לא הבחנתי בזה. לפחות לא עד שקיבלתי את המסר לפני כמה ימים. מסר שבישר לי שמלכה אופיר נפטרה.

 

אני לא הכרתי את מלכה אופיר. אני הכרתי את הפרסונה הבלוגרית שלה – המיזנטרופית. וגם אותה הכרתי הרבה פחות, כנראה, ממה שהיה ראוי. בעיקר הכרתי אותה כמגיבה בבלוג שלי. אבל כמה אפשר לדעת על אדם ממה שהוא אומר על מה שאתה אמרת? הכרתי אותה גם קצת מהפוסטים שלה שקראתי.  אבל למרות שהיא הייתה שנונה ומוכשרת, לא קראתי גם יותר מדי מהם. כבר אמרתי שלא יוצא לי לקרוא רשומות של אחרים.

 

מהרשומות שכן קראתי בעבר, ידעתי שהיא אישה מבוגרת יחסית ושהיה לה סרטן. אז אני מניח שההודעה לא הייתה צריכה יותר מדי להפתיע אותי. ובכל זאת, היא פגעה בי כמו כדור הריסה כבד. איכשהו, ולמרות שהכרתי אותה כל כך מעט, הייתי בטוח ש-"המיזנטרופית" לא תיתן לסרטן קטן לנצח אותה. הייתי בטוח שעוד נשמע ממנה הרבה.

 

ואולי אני פשוט הייתי בהלם. הייתי מופתע כי איבדנו אחת "משלנו." מהכותבים פה בבלוגיה. האתר שאנחנו כותבים בו ראה המון אורחים לאורך השנים. כמו גם רבים מכם, אני מניח. אבל ימי הזוהר שבהם הייתה פה קהילה שוקקת חיים שבה כולם רצו לכתוב ולהישמע חלפו כבר מזמן. האתר הולך וגוסס ונותרנו מעטים. כמו כמה דיירים בודדים שמסרבים לעזוב בניין שמיועד להריסה או כמה שיכורים אחרונים שמסרבים לעזוב את הבר לפנות בוקר בזמן לכיבוי אורות. המעטים שעוד לא המירו את העומק של הכתיבה הרוויה והצילום החופשי בעולם המהיר והסואן של הרשתות החברתיות מחזיקים פה קהילה קטנה והדוקה שבה כמעט כולם מכירים את כמעט כולם. והנה אחת מאתנו איננה.

 

כשנכנסתי לקרוא את הפוסט האחרון שהמיזנטרופית כתבה (שמאז הפך להיות אחד לפני האחרון), פתאום שמתי לב שאני שומע את קולה. זה היה הרגע שבו הבנתי את המשמעות של כתיבת בלוג. את היתרון של הבמה הזאת על פני האחרות. מהמילה הראשונה ועד האחרונה, מיזי ישבה איתי וסיפרה לי את הסיפור שלה. מלכה אמנם איננה, אבל המיזנטרופית הייתה לחלוטין איתי. אז קראתי וצחקתי, והתרשמתי מהכתיבה. חייכתי ונאנחתי והפוסט נגמר. רק אז נזכרתי שוב שמי שכתבה אותו כבר איננה בין החיים וגיליתי שיש לי גוש קטן בגרון.

 

אני מתפתל פה בין מילים ודימויים מסובכים כי קצת קשה לי להגיע לנקודה. אני מניח שמה שאני מנסה לומר הוא דבר שחוק ודביק. אז אני מתנצל מראש על היעדר הציניות בפסקה הבאה: אנחנו הכותבים לא באמת מתים אף פעם. לפחות לא כל עוד המילים שלנו נותרות במקומן (במרחבי האינטרנט או על הדף). משהו מאתנו קם לחיים בכל פעם שמישהו קורא את המילים שלנו. אותו המשהו מתיישב מול הקורא ואם יש לו רק קצת סבלנות להקשיב, הוא יספר לו אותנו (ואפילו אם לא סיפרנו על עצמנו – את עצמנו אנחנו מספרים).

 

בפוסט האחרון שלה, המיזנטרופית התלבטה לגבי הכיתוב המתאים למצבה. לא אומר שהבלוג שלה הוא המצבה שלה – זה הרבה יותר מדי מורבידי לטעמי. אבל הוא במידה רבה גלעד, שבריר של ניצוץ שנותר אחרי שהאור שלה כבה. שער למי שהיא הייתה שלא נסגר כשנעצמו עיניה. וגם אנחנו - ביום שבו נלך לעולמנו, אם נשאיר מילים אחרינו, הן יהיו כך עבורנו.

 

זה גורם לי לתהות האם אני מרוצה ממה שכתבתי עד היום. האם אני מרוצה מהמילים שאשאיר אחרי? אני לא יודע אם תפוז ישרוד הרבה אחרי לכתי (כבר אמרתי שהבלוגיה גוססת?) . אולי הוא עוד יפתיע – אולי הבלוגים יעשו קאמבק מטורף והקהילה הזאת תשוב להיות תוססת. ואולי זה נכון שמה שנכתב באינטרנט לא באמת נעלם לעולם. אבל אם המילים הללו יישארו אחרי. האם זה הסיפור שהייתי רוצה לספר? סיפורו של העשור הרביעי לחיי?

 

אולי..  

 

 

לדף הרשומה

להתלונן

יצאתי לריצה כדי לנקות את הראש. הפעם לא על הליכון בחדר הכושר עם אוזניות וטלוויזיה מול הפנים, אלא ריצה אמתית ברחובות בין מדשאות וכבישים, בסמטאות ועל מדרכות. הלילה כבר היה קריר, והשכונה הייתה כמעט ריקה מאדם, בדיוק כמו שאני אוהב אותה. לא לקחתי אוזניות ונגן והמוזיקה היחידה שלוותה אותי הייתה שאון הרכבים מהכביש המהיר שצמוד לעיר, רחשי העטלפים המחטטים בין העצים ונביחות של כלב בחצר רחוקה.

 

רגל אחרי רגל, נשימה אחרי נשימה, מחשבה אחרי מחשבה. רצתי לאט ונתתי לראש שלי לרוץ מהר.

 

'אי שם במזרח יש ממש ברגע זה מישהי שחייה הפכו לסיוט לא נגמר. אני לא מכיר אותה, לא יודע את שמה, ואף לא יודע איך היא נראית. אבל אני יודע שכמה פנאטים דתיים החליטו שזה בסדר לאנוס אותה מתי שבא להם בשם האל, או מה שזה לא יהיה. אם היא הייתה גבר כבר מזמן היו מורידים לה את הראש ומעלים הסרטון לאינטרנט. אני לא בטוח מה היה גורל נורא יותר.'

 

'וממערב לכאן, מצטופפים עשרות אנשים בבטן הלוהטת והמסריחה של סירה שלא ראויה אפילו לשמש כחלקי חילוף. היה להם חוסר המזל להיוולד במדינה שבה אוכל הוא מותרות. התקווה היחידה שלהם היא להסתנן לאחת שבה אוכל טוב נזרק לפח כי בני הבית החליטו לפתוח בדיאטה. אבל גם זו תקווה קלושה. אפילו אם יצליחו בדרך נס להגיע אל החוף, לעבור את השומרים האירופאים האלגנטיים והאדישים שמוכנים להרוג אותם לפני שיעברו את הגבול ולהגיע למקום שבו לא יגורשו – במקרה הטוב הם יעבדו במפעלי יזע שבהם יתפרו בגדים 16 שעות ביום. אחת מהנשים שילבשו את הבגדים האלו תקבל בקרוב טבעת אירוסין משובצת יהלום. היהלום נכרה באותה המדינה שממנה הגיעו הפליטים – אבל את הכסף הם מן הסתם לא ייראו.'

 

'קצת דרומה והרבה יותר קרוב, יש שני הורים שיושבים ומתפללים בכל לילה לאלוהים שיחזיר את הבן שלהם הביתה בשלום. האידיוט קפץ מעבר לגדר ורץ לזרועות ארגון טרור. אבל גם לאנשים אידיוטים יש משפחה שאוהבת אותם ורוצה אותם בחיים. שנה עברה ואין ממנו סימן חיים. כל טלפון וכל דפיקה בדלת היא התקף לב שמחכה לקרות. וככל שמנסים לשמור על התקווה, ההיגיון אומר שהסיכויים לא טובים.'

 

'ובצפון, בחדר חשוך מנצנצים כמה אורות ירוקים ואחד אדום. צליל מונוטוני חותך את השלווה בכל כמה שניות: "ביפ... ביפ... ביפ..." קול נשימה שקטה וסדוקה נשמע ממיטה מצופה בסדינים מכוערים לבנים עם הדפס ירוק. כחצי מטר ממנה, במיטה שקטה לחלוטין שוכבת לה ילדה בלי שיער ובוהה בתקרה. היא לא מצליחה להירדם. אסור שיהיו ילדים בלי שיער בעולם. אבל יש יותר מדי.

 

'כל אלו נמצאים בהמתנה ב-"תפילות נכנסות" במוקד של אלוהים. ומולם מי אני בכלל שאנסה להשחיל בקשה? מה הן הצרות שלי בכלל? באיזו זכות אני יכול להתלונן? אני יכול רק להגיד תודה.' זה מה שחשבתי בזמן הריצה.

 

'אני בריא – תודה לאל. *

 

אני חי – תודה לאל.

 

יש לי משפחה אוהבת – תודה לאל.

 

יש לי חברים תומכים – תודה לאל.

 

אני יכול לרוץ פה ברחובות – תודה לאל.

 

יש לי סיכוי להגשים שאיפה בת עשר שנים – תודה לאל.

 

יש לי עבודה מספקת – תודה לאל.

 

יש לי זמן לעשות את הדברים שאני אוהב ולהיות עם האנשים שאני אוהב – תודה לאל.

 

זכיתי לטייל בכל מני מקומות ולעבור כל מני חוויות – תודה לאל.

 

אני יכול לקוות ולצפות למחר – תודה לאל'

 

'אז מה אם אני לא יודע אם אקבל את המלגה ליפן בסופו של דבר?  אז מה אם אני דואג שבסוף לא אטוס לשם או אכשל? אז מה אם אני דואג מה ייקרה כן אצליח ואשאיר את האנשים שזקוקים לי פה לבד? אז מה אם אני לא מרוויח משכורת סבירה כמו שהייתי רוצה? אז מה אם אני צריך למכור את הרכב שלי? אז מה אם אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי בקשר רציני עם מישהי והחברים שלי הולכים ומתחתנים? אז מה אם אני מרגיש שאני נכשל בפרויקט חשוב? אז מה אם הפרעת הקשב שלי מוציאה אותי לפעמים מדעתי?'

 

'מה כל אלו בהשוואה לצרות אמתיות? מה הם בהשוואה לאנשים שאין להם תקווה? אני מכיר את החיים - יום אחד עוד יפלו עלי צרות גדולות באמת ואז אני אתגעגע לימים שזה היה כל מה שהטריד אותי.** הכל שטויות! הכל זמני! הכל לא כזה נורא! אז באמת, על מה יש לי להתלונן?'

 

"אלוהים, יש לי המון על מה להודות, ואני בטוח שאתה עסוק אז לא אבקש חיים יותר טובים לעצמי. אני ממש לא מתכוון להיות כפוי תודה ולא רוצה חס וחלילה שהמצב שלי יחמיר . אבל אולי אם יצא לך, תוכל גם לעשות את החיים של אחרים ליותר טובים. ככה ארגיש הרבה יותר בנוח להתלונן על המצב שלי..."

 

 

 


 

*אני בטוח שיש לא מעט מכם שלא מאמינים באלוהים, וזה סבבה. הקיום / אי הקיום שלו/ה הוא לא הנקודה. אתם יכולים לראות אותו במקרה הזה כמטאפורה או ביטוי, אם זה נוח לכם.:)

** בלי עין הרע, טפו טפו טפו, מלח מים שום בצל, יום חם, חמסה חמסה, טאץ' ווד...

 

לדף הרשומה

הדים של זיכרון רחוק

איפשהו, במקום רחוק להחריד אבל תמיד בדיוק רק קצת מעבר לתווך נגיעה, ברגע זה כמו בכל רגע אחר, מאיר פנס רחוב בודד.  זהו פנס עתיק למראה ועמודו שחור כזפת. אורו הצהוב נוגה על אדמת יער ומטיל צללים על מטריה עזובה. רוח קלה נושבת שם ומניעה את המטריה בעדינות. אחר כך הרוח דואה במעלה גבעה מנוקדת מאורות ארנבים, ומעליה ירח צהוב ומחוספס.

 

הירח שט בשמיים זרועי כוכבים, יותר כוכבים משהייתם יכולים לספור במיליוני רביצות בטלות על סדין צבעוני במרכז הדשא הרטוב. אבל יש ביניהם כוכב אחד שזורח יותר מכולם, כוכב קטנטן כל כך שבמקום שם ניתן לו רק מספר. על הכוכב יש תיבה שמישהו שכח לנעול. כאן למטה אף אחד כבר לא זוכר את זה בכל מקרה.

 

במורד הגבעה מתפרס מישור עשבי, ובמרכזו עמוד שפעם עמד במאונך בגאווה אל מול השמיים. היום הוא נוטה באלכסון, מכוסה בירוקת ושיחים מטפסים. בכל שנה הוא מתקרב לאדמה קצהו של העמוד מצביע על הריסותיה של אחוזה מפוארת לשעבר. ארמון שידע קרפדות וגם סמורים.

 

ולמרגלות ההריסות מתפתל לאטו נחל קטן כמו נחש. מימיו מפכפכים בעדינות בעודם עוברים על פני שדות ויערות, חורשות ופרדסים. על פני הנהר שטה לה סירה קטנה בחולמניות קדימה. חומו של יולי כבר עזב את הסירה מזמן. הוא נשחט על ידי קרירות הסתיו. פה תמיד שורר הסתיו. החורף תמיד על הסף והקיץ נראה כמו חלום רחוק שמישהו חלם פעם.

 

לרגעים נדמה שאם רק נעצום את עינינו יופיע פאון מתחת לפנס הרחוב, ויקפץ בשמחה. ארנבים ישבו על הגבעה ויביטו באופק המנצנץ. ילד תם וצהוב שיער יישא עיניו אל הכוכב שבשמיים. ילד אחר יאחז בדוב הצעצוע שלו ויכריז שמצא את הקוטב הצפוני. קרפד חפרפר וגירית ישבו אל מול האח באחוזה. וילדה אחת תשוט בסירה אל עבר עולם שבו חתולים מחייכים וכובענים עורכים מסיבות לא-יום הולדת.

 

אבל במקומם מופיעים מאחורי העפעפיים שלנו כבישים מהירים, מהדורות חדשות, תכניות לפנסיה ומבצעים בחנויות רהיטים. דוחות חניה וחשבונות חשמל מתעופפים ברוח. שלטי פרסומת מרצדים בשמיים ופקקי תנועה מתפתלים כמו נחשים. הצבעים דוהים והאפור משתלט על הכול.

 

אנחנו יודעים שמעבר לכל אלו, איפשהו יש עולם אחר שהשארנו פעם מאחור. גם אם אנחנו לא ממש יודעים למה. הריקנות של העולם הזה ממלאת אותנו בכאב שלא ניתן לתאר במילים. כל אבן וכל פרח וכל פיסת אדמה הופכות להיות מצבות לכל אותן דמויות חיות שהיו אמורות למלא את המקום ואינן. ובכל זאת, לפעמים הייתי רוצה למצוא את עצמי שוב בעולם הזה. לשוטט בו, לגעת, להריח ולהקשיב לקולות העמומים. גם אם אלו הם רק הדים של זיכרון רחוק.

 

אבל העולם הזה רחוק להחריד ותמיד בדיוק רק קצת מעבר לתווך נגיעה. השער שפעם עוד היה נפתח בין הדפים, מזמן איננו עוד. אני יודע שהוא עוד אי שם, אבל אני פה – ולשם לא אוכל יותר עוד להגיע.

לדף הרשומה

חדר הכושר

אני ונועם הולכים לחדר הכושר ביחד כבר חודש וחצי בערך.

 

אני יודע זה לא נשמע הרבה זמן. זה כנראה נובע מכך שזה באמת לא הרבה זמן. הייתי יכול לומר משהו מנופח כמו: "אבל זה הרבה בשבילי," או "צריך להתחיל ממשהו," או משהו כזה. אבל זה נשמע לי מטופש ולא נכון. אנחנו הולכים לחדר הכושר מזה חודש וחצי בערך וזהו. זו לא תקופה מרשימה זה פשוט פרק הזמן נכון לעכשיו.  

 

נועם, למקרה שלא הזכרתי את זה מספיק, הוא אחד משני החברים הכי טובים שלי. אנחנו מכירים אחד את השני מהיום הראשון של בית הספר התיכון. או יותר נכון מסוף היום הראשון, כאשר הוא בא אלי אחרי סוף השיעור ושאל אותי אם אני אוהב לשבת לבד. לפני שהספקתי לענות הוא כבר סיפר לי על כל הספרים שהוא קורא ועל משחקי המחשב שהוא אוהב לשחק בהם ולי היה חבר חדש (גם אם לא ממש הבנתי את זה).  

 

החברות שלנו התבססה עוד יותר כבר ביום השני ללימודים, בשיעור ספורט. אין כמו לעמוד לצד מישהו במשך עשרים דקות רצופות ולהקיא ביחד את ארוחת הבוקר על הדשא כי אתם שתי פדלאות שלא יכולות להחזיק מעמד שתי דקות רצופות בריצה. שנינו ידענו כבר אז שלא נולדנו לקריירה של ספורטאים – ועשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי שלא לסטות מהמסלול הזה. במילים אחרות, את שיעורי ספורט העדפנו לבלות על הגג של הבית שלו מאשר באולם ההתעמלות.

 

עם השנים אני שיניתי קצת את הגישה שלי להתעמלות. אם את סיום התואר הראשון חגגתי בהשתתפות במרוץ "הקילומטר העירום" ברחוב שמוביל להר הצופים לצד נועם וכמה עשרות סטודנטים (מהן שתי סטודנטיות) ומעט מאוד בגדים – ועוד לא הצלחתי לסיים אפילו אותו בלי להתקרב בצורה מסוכנת לאירוע לב – בסוף השנה הראשונה של התואר השני כבר הקפדתי על שגרה של ריצות שמונה קילומטרים, שלוש פעמים בשבוע.

 

אמנם הפסקתי עם המנהג הזה אחרי כחצי שנה, אבל באופן כללי השתדלתי לרוץ מדי פעם ולהיות יותר פעיל. גיליתי שיש משהו ממש מרגיע בריצה. סוג של מדיטציה. זמן שבו אתה יכול לחשוב על הכל ולא כלום. להתמכר לכביש ולקצב צעדיך. קרה לי לא פעם בשנים האחרונות שבלי שום סיבה הגיונית נעלתי את נעלי הספורט ופתחתי בריצה חסרת מטרה.

 

אבל למרות זאת אני חייב להודות שאני נוטה להיות די פדלאה. אני מבלה הרבה יותר מדי זמן בבית מול המחשב מאשר בפעילות ספורטיבית מהנה ולעולם לא הצלחתי להתמיד בהליכה לבריכה או לחדר כושר (ויש לי כרס קטנה שתעיד על כך). אני מניח שבגלל זה נמנעתי מלנסות להירשם לחדר כושר או לבריכה בשנים האחרונות.

 

אלא שהשנים עוברות, עברתי לפני כשנה וחצי את גיל שלושים והדבר שחשבתי שלי לעולם לא ייקרה – קרה לי. התחלתי לשים לב לבריאות שלי. כן, כן. עד כמה שאני שונא להודות בזה, בשנים האחרונות אני עובר בהדרגה תהליך שבו אני יותר שם לב למה אני אוכל, יותר מקפיד על איך שאני חיי, ויותר חושב על מה נכון לגוף שלי. מי היה מאמין, הא?

 

אז עם המעבר שלי לטבעונות לפני כשנה עצרתי רצף של כ-17 שנים בתור "הצמחוני שאוכל הכי פחות ירקות ופירות בעולם." והתחלתי לאכול ענבים, אפרסמונים ואפילו סלט ירקות. התחלתי להקפיד על לקחת ויטמינים. התחלתי לשמור על *סוג של* דיאטה מאוזנת – וכן כן, התחלתי גם לשחות (הרופא אמר שזה טוב לעקמת שלי או משהו).

 

הבעיה הייתה שאני מכיר את עצמי, ועצמי טוב מאוד בלהבטיח לי הבטחות אבל הרבה פחות בלקיים אותן. אז החלטתי לשכנע את נועם להצטרף אליי. הרעיון היה פשוט: נירשם ביחד לחדר כושר שיש בו בריכה, וכל אחד מאתנו יהיה אחראי לוודא שהאחר מגיע אליו. אם רק אחד מאתנו נרשם לבד הוא מוצא מיליון תירוצים לא ללכת, כי למי באמת יש כוח לזוז מהבית שלוש פעמים בשבוע כדי לעשות כושר? אבל הרבה יותר קל ומפתה לצרוח על החבר הכי טוב שלך שיזיז את התחת וילך לחדר הכושר כי הוא משלם עליו מלא כסף וזה חשוב לבריאות וכו'.

 

נועם עצמו זרם עם הרעיון פחות מטעמי בריאות ויותר כי הוא חשב שזו הזדמנות מצוינת להוריד במשקל. אם להודות על האמת גם אני פיתחתי קצת פנטזיות על ריבועים בבטן במקום שבו כרגע יש סתם עיגול אחד גדול. כך או כך, לפחות מבחינת ההתמדה, בינתיים זה עובד. אמנם זה רק חודש וחצי, אבל בדרך כלשהי נכון לעכשיו לפחות, אנחנו מצליחים לגרור זה את זה ולעשות שלוש פעמים בשבוע התעמלות. זה הישג די מרשים בשבילנו.

 

אני גם מרגיש שינוי מסוים. בזמן שאנחנו מתעמלים הלכתי והעליתי בהדרגה (ולמען האמת בלי לשים לב) את המהירות בהליכון שלי. ולמרות זאת אני כבר לא מוצא את עצמי מתנשף אחרי חמש דקות של ריצה. גם באופניים החשמליים ובשחייה אני מרגיש שאני הולך ומשתפר. נועם עצמו, שמתמקד באימוני כוח, העלה קצת את המשקלים שהוא עובד עליהם ונראה שגם הוא מרגיש יותר בנוח (למרות שזה לא מונע ממנו לקטר על זה כל פעם מחדש).

 

העניין התמוהה היחיד הוא – שזה לא מוצא שום ביטוי במשקל שלנו. למעשה אני אפילו עליתי קילוגרם וחצי בתקופה הזאת. אני מניח שזה קשור לעובדה שאני מרשה לעצמי לאכול הרבה יותר בזמן האחרון, מתוך אמונה שאני אשרוף את הקלוריות האלו בחדר הכושר. אני נוטה בקלות לשכוח שאימון של שעה שורף בערך שתי פרוסות לחם – ולא חצי מגש פיצה טבעונית.

 

אבל הקטע המשעשע הוא, ואני אסתכן בלהישמע לא ציני לשם שינוי, שאני נהנה מזה בלי שום קשר. אני נהנה מהמאמץ. אני נהנה מתחושת ההישג. אני נהנה מלהתנשף ולהזיע ומהמקלחת הארוכה שאחר כך. אני נהנה מהשיחות הארוכות שלי ושל נועם – בעיקר כי ברובן אני מדבר והוא פשוט מקשיב כי אין לו מספיק אוויר כדי לענות. אני נהנה מהשקט המופלא שמתחת למים בבריכה בין רגע אחד שאני עולה לקחת נשימה למשנהו. אני נהנה מהתהליך, בלי קשר לתוצאה.

 

...ובכל זאת, רק כדי להבהיר: אם אני לא מפתח ריבועים בבטן אני הולך לדרוש את הכסף שלי בחזרה.

לדף הרשומה

סיפורים

קראתי פעם סיפור על שתי חברות ילדות שנפגשות ומדברות ביניהן על חוויות מימי הלימודים שלהן באותו בית הספר היסודי.  בשלב כלשהו אחת מהן מזכירה ציור שהיה תלוי בבית הספר שהשפיע עליה עמוקות ונחרט בזיכרונה. זה היה ציור של ילדה קטנה העומדת בשמלה בשדה פתוח, ומסתכלת על האופק. הוא לא היה מאוד מיוחד, אבל משהו בדימוי של הילד הבודדה בשמלה האדומה...

 

"השמלה הייתה כחולה." תקנה אותה חברתה. היא זכרה את הציור, וגם היא התרשמה ממנו מאוד אבל היא ידעה בלי ספק שהשמלה של הילדה בו היא בצבע כחול עמוק.

 

האישה הראשונה הייתה בטוחה מעבר לכל ספק שהשמלה של הילדה בציור הייתה אדומה. היא הסבירה לחברתה שהיא בטח מתבלבלת, אך החברה התעקשה על דעתה.

 

שתי הנשים הסכימו על כל הפרטים האחרים של התמונה. הן הסכימו שהילדה עמדה בשדה עשבי פתוח, כי מולה הייתה שקיעה בוהקת וברקע היו בתים קטנים. הם הסכימו שהיו רק עננים בודדים בשמיים ואפילו על צבע המסגרת. שתיהן זכרו את כל אלו בחדות, אבל הן לא הצליחו להסכים על צבע התמונה.

 

בסופו של דבר קבעו שתי הנשים להיפגש בבית הספר הישן שלהן ולראות בעצמן מי מהן צודקת. הן סיכמו ביניהן על יום כלשהו וקיבלו את אישורו של בית הספר לבוא ולבקר. ביום המיועד, שתיהן גילו שהן מכירות את הדרך בדיוק. הן פנו שמאלה בכניסה בלי היסוס ועלו בגרם המדרגות שבקצה המסדרון, אחר כך הן הלכו כעשרה מטרים ופנו שמאלה מעבר לברזיה. שם הן מצאו את התמונה שחיפשו  - אך לא את התשובה שחיפשו.

 

שתי הנשים נעמדו ובהו בתמונה, חסרות מילים. התמונה הייתה כמעט בדיוק כמו שזכרו אותה – ילדה קטנה מול שקיעה על עשב גלי עם בתים ברקע ושמיים עם מעט עננים. אך את צבעה של השמלה אי אפשר היה לדעת. מכיוון שהיא עמדה מול השקיעה, הילדה ושמלתה היו בעצם רק צללית שחורה. את צבע השמלה היה אפשר רק לנחש.

 

וזה אכן מה שהן עשו. בתור ילדות כל אחת מהן נחשה את צבע השמלה של הילדה בתמונה ודמיינה שזהו הצבע האמתי שלה. האחת דמיינה שצבע השמלה אדום, והאחרת כחול. עם השנים הדמיון הפך לזיכרון והניחוש הפך למציאות – ובזיכרונן של שתי הנשים לא היה מקום לספק באשר לצבע השמלה. הוא פשוט לא היה אותו הצבע בעבור כל אחת מהן.

 


 

והנה עוד סיפור אחד, אם תרשו לי. הפעם דווקא סיפור אמתי, או כך לפחות נטען*:

 

טמיקי וואקאקי היה בתחילת שנות ה-90 בוגר צעיר של אוניברסיטת קיוטו היוקרתית ביפן. כאחת מהמדינות הללו שבהן המקום למדת חשוב לא פחות ואף יותר מאשר מה למדת – אפשר היה לומר שהעתיד שלו היה די מובטח. הוא יכול היה למצוא עבודה מכניסה, להתבסס ולהקים משפחה. הוא יכול היה לחיות חיים יציבים ונוחים – עם כי די משעממים .

 

אבל וואקאקי החליט שהוא לא רוצה ללכת במסלול הזה. הוא רצה להיות מנגקה (או יוצר קומיקס יפני – מנגה). בשנת 1993, בגיל 21, מנגה קצרה שלו זכתה בפרס יוקרתי מאוד והוכתר על ידי מבקרים כ-"דמות עולה ומבטיחה שמצפים לראות איך תתפתח בעוד 10 שנים."

 

אלא שהרבה לפני שעברו 10 שנים, למעשה די מהר אחרי שהתחיל לעבוד בתעשיית המנגה, הוא גילה שהדברים לא כל כך פשוטים. העורך שלו ביקר קשות את העבודות שלו שוב ושוב, עד שוואקאקי התייאש והחליט לעזוב את עבודתו. הוא חזר לתעשייה רק שנה לאחר מכן, אז התחיל לעבוד כעוזר של יוצר מנגה אחר. בעבודתו הוא למד המון על התעשייה וצבר ניסיון. כל זה לא עזר לו, והוא נכשל שוב ושוב בניסיונותיו לפרסם יצירות פרי עטו באופן קבוע במגזינים.

 

וואקאקי התייאש והפך למה שהיפנים קוראים לו NEET  (ראשי תיבות באנגלית של לא [במערכת ה-] חינוך, תעסוקה או הכשרה) – אנחנו היינו קוראים לזה מובטל שחיי אצל ההורים. הוא חזר לטוקיו והתחיל שוב לנסות לפרסם יצירות רק בשנת 2000, כשבע שנים אחרי שזכה לראשונה בתחרות המנגה. הוא יצר ופרסם כמה יצירות קצרות חד פעמיות במגזינים – אבל עבור יוצר מנגה המבחן האמתי הוא היכולת להפוך את היצירה שלך לסדרה קבועה. וואקאקי לא הצליח לעשות זאת.

 

עד שהגיעה שנת 2006. באותה השנה, אחרי 13 שנים של ניסיונות, 3 שנים אחרי המועד שבו צפו לו המבקרים עתיד מבטיח בצעירותו, היוצר בן ה- 34 סוף סוף הצליח להפוך מנגה שלו לסדרה. אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות, אחרי כל כך הרבה כישלונות – וואקאקי סוף סוף יכול היה להגשים את החלום שלו. אני לא יכול לתאר לעצמי עד כמה הוא בטח היה מאושר.

 

אלא שהסדרה התבטלה אחרי שנה – כאשר העורכים שלה החליטו שזו הייתה טעות לפרסם אותה מלכתחילה.

 

וואקאקי בן ה- 35 מצא את עצמו שוב בבוץ. ב-2008 הוא כבר כתב בבלוג שלו שבחשבון הבנק שלו נותרו כ- 10,000 ין (כ-400 ₪). ואם לא ישיג עוד כסף תוך שבוע, הוא יהיה בצרות.

 

כחמישה ימים אחרי הפוסט הזה פורסמה מנגה שהוא כתב, "העולם שרק אלוהים מכיר," במגזין. הפרסום לא היה הצלחה מסחררת – מגזין כלשהו פשוט היה צריך למלא כמה עמודים ריקים והחליט לקחת את הסיפור הזה, העורכים לא מאוד אהבו את המנגה והקהל שהסתמן לה היה מאוד מסוים (בעיקר חובבי משחקי מחשב יפנים מסוג מסוים). אך באופן מפתיע המנגה צברה תאוצה. לאט לאט היא אספה לעצמה קהל מעריצים רחב יותר ויותר, עד שהפכה להצלחה מסחררת. אחרי שנעשו על בסיסה שתי עונות של סדרת אנימציה ונכתבו 2 ספרים – וואקאקי הבין שהפעם הגיעה סוף סוף ההצלחה. זה קרה 15 שנים אחרי שהוא התחיל לעבוד כדי להשיג את החלום שלו ואחרי אינספור "כישלונות." אבל זה קרה.

 

למקרה שתהיתם, הסדרה רצה במשך שש שנים והסתיימה רק באפריל בשנה שעברה. אני לא יודע איך עובדת שיטת התמלוגים ביפן, ועד כמה וואקאקי טוב בניהול הכספים שלו, אבל אני מתאר לעצמי שהוא לא נתקע בשנים האלו עם 400 שקלים בחשבון הבנק שוב. *

 


 

למה אני מספר לכם את כל זה? אני לא לגמרי בטוח בעצמי.

 

לא פעם  נאמר לי שאני חיי את החיים שלי כמו בסרט, או בספר. אני מניח שאמרתי את זה גם בעצמי לא פעם. זה גם כנראה נכון. אבל אני חושד שאני לא היחיד. בסופו של דבר החיים שלנו הם דבר מאוד פלסטי. את העבר שלנו אנחנו משנים דרך הזכרונות שלנו – ודימיונות הופכים למציאות. את העתיד שלנו אנחנו מעצבים עם תקוות וחלומות – לפחות עד שהא הופך להווה. ואת ההווה אנחנו מפרשים דרך הפריזמה האישית והסובייקטיבית שלנו.

 

במילים אחרות אנחנו כולנו מספרים לעצמנו את הסיפור שהוא חיינו – ואם היינו צריכים להשוות, אני בספק אם שניים מאתנו היו מסכימים על הצבע של השמלה של הילדה. אני שואל את עצמי מה הסיפור שסיפר וואקאקי לעצמו לאורך השנים. כאשר היה יוצר חדש ומצליח, כאשר היה מובטל ונכשל, כאשר הוא גילה שהוא בן שלושים ומשהו והחיים לא עובדים כמו שהוא רוצה שוב ושוב ושוב – אבל החליט לנסות עוד פעם כי אולי.. אולי דווקא הפעם?

 

מעניין מה הסיפור שהוא מספר לעצמו היום. מעניין עד כמה הוא שונה מהסיפור של כל אחד מאתנו...

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

* אני יכול להעיד שהמנגה שאותו אדם יצר קיימת, ושהיא בהחלט משעשעת. אבל לגבי פרטיו הביוגרפים של היוצר – הם לקוחים מאתר אינטרנט שאני לא באמת יודע מה המהימנות שלו:

http://kaminomi.wikia.com/wiki/Tamiki_Wakaki

 יחד עם זאת כמו כל הסיפורים הטובים, עד כמה זה באמת חשוב אם הוא אמתי או לא? נכון?

לדף הרשומה

מילים רעות ללא כיסוי

בסוף השבוע הייתי בטוח שאכתוב על הדקירה במצעד הגאווה ועל ההצתה והרצח של התינוק בכפר דומא. חשבתי שאכתוב על הזעזוע העמוק שלי מהאירועים האלו. שאכתוב על האופן שבו כל אחד ואחד מאיתנו נושא במידה קטנה של אחריות כלפיהם – ולו בגלל שאנחנו לא מספיק עומדים מול אותם קולות תאבי דם ומרושעים שנשמעים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות בתקשורת ומסביבנו בכלל.

 

חשבתי שאכתוב שאני לא מבין איך אותם אנשים שמרשים לעצמם לצעוק דברים נוראיים כלפי בני אדם על בסיס מיניותם, דתם או אמונותיהם – מרשים לעצמם באותה הקלות להעמיד פנים שהם נושאי הנס של הסובלנות והחמלה. איך בחוצפה צינית וחסרת מצפון אותם אנשים עוד מעיזים להציב את עצמם מחדש בעמדת הקורבן, לפני שדמם של הקורבנות האמתיים אף הספיק להיספג באדמה.  

 

חשבתי לכתוב שאסור לנו לשתוק לנוכח כל זה. אבל אז באופן אירוני, מצאתי את עצמי מבלה את אותן שעות שבהן הייתי אמור לרכון אל המקלדת ולכתוב את כל זה – כראשי רכון אל האסלה ואני מרוקן את ארוחת הצהריים שלי במקום. את רוב היומיים האחרונים ביליתי בלישון או בלרבוץ על הספה ולהיות חולה, אבל מהצצות מזדמנות לרשתות החברתיות הבנתי שאחרים כבר אמרו את כל מה שיש לי להגיד. הם גם עשו את זה הרבה יותר טוב ממני.

 

ובכל זאת אני מרגיש שאני חייב להוסיף גם את הנקודה שלי. כי גם אם זה לא ישנה יותר מדי כי אחרים היו רהוטים וחדים ממני, גם אם כתבו את זה בדפים שנקראים על ידי עשרות אלפי אנשים ולא בבלוג שבשיאו נקרא על ידי ארבעים ומשהו ( עם כי ארבעים ומשהו מהאנשים הכי מגניבים/מעניינים/מעמיקים/ בעלי טעם מצוין בבלוגים – אני לא מתכוון לזלזל חס וחלילה). בכל מקרה, גם אם זו טיפה בים, גם אני חייב לעשות כמה שאפשר מול השצף האדיר של השנאה והרשעות שמשתולל ברשת. יש הרבה יותר מדי הסטה, גזענות ואלימות מסביב והרבה פחות מדי אהבה, חמלה וקריאה לשוויון. אז הרשו לי להוסיף נקודה אחת לצד של החבר'ה הטובים.

 

אני אומר שיש יותר מדי רוע ברשת, אבל אני חושב שהשבוע האחרון נתן גם מקום לאופטימיות. מקום קטן, אבל עדיין. מבחינתי, לפחות, הייתה נחמה מסוימת בכך שקיבלנו תזכורת שכמעט לכולנו יש גבולות מוסריים ברורים. היה מעורר השראה לראות איך המתלהמים הרגילים – שמרגישים בנוח ביום יום לצאת בהצהרות כמו "מוות לערבים" או "מצעד הבהמות" קמים על הרגליים האחוריות ומגנים בנחישות את פרץ האלימות הנוכחית.  היה אפילו מצחיק לראות איך אנשים מסוימים יוצאים בהצהרות כאלו תוך כדי שהם מגנים את האלימות – אם זה לא היה פשוט עצוב.

 

אבל אני חושב שהנקודה שהרבה מאותם מגיבים מפספסים היא שאלימות היא לא רק דבר שעושים פנאטים עם סכינים ביד או עם ג'ריקן של דלק וגפרורים. אלימות גם יכולה להיות משהו שאנשים עושים עם מקלדת, עם ניירות או בחליפה מעל בימת הכנסת. אלימות היא לא רק מעשה שמוביל ישירות לפציעה או למוות. אלימות יכולה להיות מעשה שגורר פגיעה נפשית, השפלה, לנידוי חברתי. עד כמה שזה נדוש – אלימות לא חייבת להיות פיזית, אלימות יכולה להיות מורכבת לחלוטין ממילים. אפילו מילים מחויטות ואלגנטיות בלי שמץ של גסות ועם הרבה כיסוי משפטי.

 

אני מניח שאני לא אצטרך לעבוד קשה מדי כדי לשכנע אתכם שלקרוא למצעד שהיה בשבוע שעבר "מצעד התועבה" זו אלימות. גם לא שלהוסיף את הכיתוב "מוות לערבים" לשם שלך בפייסבוק זו אלימות. להכריז שכל השמאלנים הם בוגדים וכל החרדים הם פרזיטים ולצעוק בכביש "דרוס כל דוס" – זו אלימות. אבל כל אלו הם די קלים לעיכול לא?

 

אבל גם למנוע מאנשים להתחתן עם אנשים אחרים בגלל המגדר או המין שלהם, או בגלל הדת שלהם – זו אלימות.  העובדה שאני יכול להתחתן עם מישהי שפגשתי אתמול אבל חבר טוב שלי לא יכול להתחתן עם בן זוגו מזה שש שנים – היא ניצול הכוח של המדינה כנגד קבוצות אוכלוסייה על בסיס המיניות שלהם – זו אלימות. העובדה שמורה הכריחה ילדה למחוק ציור של דגל הגאווה מהקיר של הכיתה כי זה הפריע לחלק מהתלמידים האחרים – זו אלימות. להצהיר שצריך לשלוח טרנסג'נדרים לאישפוז פסיכיאטרי – זו אלימות.

 

גם לא להעסיק אנשים על בסיס הגזע והדת שלהם זה אקט אלים. ההדרה התמידית של נשים וערבים מהתקשורת (כן, גם נשים - אם מישהו רוצה לספר לי על יונית לוי ואושרת קוטלר,  אשמח לספור אתו ביחד את המספר הכללי של הנשים בין הפרשניות והמגישות בתוכניות טלוויזיה ביחס למספר הגברים), היא אקט של השתקה, של העלמת קבוצות אוכלוסייה מהמרחב הציבורי, של דיכוי.

 

אז מי הם אותם אנשים שמונעים מאחרים לממש את אהבתם בגלל אמונות שמרניות ומקובעות? מי הם אלו שמדירים נשים מהמרחב הציבורי? מי הם אלו שחושבים שהם יותר טובים מאחרים בגלל שהם נולדו לעם הנבחר? מי הם אלו שמפעילים את האלימות הזאת בכל יום ולא רק בסוף השבוע האחרון?

 

"החרדים," "הדתיים," "המתחלים" וכו' - אם אלו התשובות שלכם, פספסתם פה משהו בגדול. לא רק בגלל שאי אפשר לנצח שנאה עם עוד שנאה. לא רק כי אני מתנגד להכללות. אלא גם כי אני חושב שיש פה הסרת אחריות גדולה מאוד של כל שאר האנשים. כי החרדים והדתיים לא מהווים רוב עדיין במדינה – ובכל זאת אף אחד לא טרח להעביר חוק שיאפשר לאנשים להתחתן עם בני אותו המין. כי מי שמנהל את חברות החדשות הם כנראה לא מתושבי גוש עציון ומצביעי בנט. כי כאשר ילד מטומטם מוסיף לשם שלו בפייסבוק "מוות לערבים" וכולנו מקבלים את זה בסלחנות – לכולנו  יש אחריות לכך שהמסר הזה מתנוסס ברחבי הרשת – ושהוא נחשב לגיטימי.

 

אחראי למצב הזה כל חבר כנסת שלא עובד ימים כלילות כדי לוודא שיהיה שוויון זכויות לקהילה הלהט"בית. אחראי למצב הזה כל מעסיק שמעקם את האף ושולל מועמד כי קוראים לו "יאחבס" ולא "ברקוביץ' " או כי יש לו מבטא רוסי, או כי הוא בא מסחנין או כי היא משתינה בישיבה. אחראי למצב הזה כל מי שמקבל בשתיקה קריאות גזעניות כלפי אחרים. כמובן שמעל לכל אחראיים למצב הזה כל אותם דמגוגים מחרחרי מדון שעולים מעל כל במה רעננה ומסיטים לשנאה ואלימות כמו כלבים מוכי כלבת – "הערבים נוהרים לכלפי," "מצעד הבהמות," "סרטן" וכן הלאה.  

 

במחזמר המצוין Avenue Q , שרו פעם ש-"כולנו קצת גזעניים לפעמים," ואני חייב להסכים עם הטענה הזאת.  אני לא טוען שאני מלאך. אני לא אטען שאני חף מדעות קדומות – כמו כולם. גם לי נפלט לפעמים ביטוי בסגנון "ה-X  האלו..." אבל אני מנסה להילחם בהכללות הללו, לסתור אותן בעזרת היגיון בריא ולמידה. אני מתבייש בהן ולא מנפנף בהן מתחת כל עץ רענן ובפני כל מי שמוכן להקשיב.

 

אם אנחנו באמת רוצים לפתור את בעיית האלימות והשנאה שנפוצה כל כך במחוזותינו, אני חושב שבמקום לריב על מי נועם על בימת עצרת זו או אחרת, לרוץ לגנות אלימות לאחר מעשה ולשחק אותה ליברלים ואכפתיים וטובי לב. בטח שבמקום לנסות ולסובב את הסיפור כדי להוכיח שבעצם אני הקורבן של כל הסיפור הזה ולפני שהופכים את זה שוב למלחמה פוליטית - ואז חוזרים לזרוק כרגיל מילים רעות ללא כיסוי. הרבה יותר יהיה נכון שכל אחד ישאל את עצמו בכל יום – "מתי אני גזעני לפעמים?" ויתחיל להילחם קודם כל בזה.

לדף הרשומה

המכשול הבא

初めて日本に行ったのは2005年でした。。。 (הַאגִ'ימֶטֵה נִיהוֹן נִי אִיטָה נוֹ וָוה נִי סֶן גוֹ נֶן דְשִיטָה...)

"הפעם הראשונה שהגעתי ליפן הייתה ב- 2005..."

 

"...באותו הזמן לא ידעתי יפנית, לא הכרתי את התרבות היפנית וידעתי מעט מאוד על ההיסטוריה של יפן. באותו הזמן חשבתי שיפן היא מקום מדהים וגם קצת.. מוזר."

 

"אחרי שחזרתי לארץ למדתי על יפן הרבה דברים. למדתי את השפה היפנית ועל התרבות היפנית. זה היה מאוד מעניין. בשנת 2012 חזרתי שוב ליפן. גם הפעם הרגשתי שאני יודע עליה ממש מעט. אבל עכשיו יכולתי לדבר עם אנשים והרגשתי שאנחנו מבינים זה את זה. הבנתי שאני רוצה לדעת על יפן עוד הרבה."

 

זה מה שהייתי צריך לומר.

 

תכננתי את הנאום הזה ביפנית בימים שאחרי ועדת המיונים למלגה של משרד החינוך היפני ללימודים ביפן. בראשי חזרתי עליו אינספור פעמים. תיקנתי פה, שיניתי שם. דמיינתי איך היו התגובות שאני הייתי מקבל לדברים. יותר מהכל חשבתי לעצמי שוב ושוב עד כמה זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שאמרתי בפועל. חשבתי שאם רק הייתי חושב כמה רגעים לפני ומציג נאום משכנע ורהוט יותר, הכל היה מתנהל הרבה יותר טוב.

 

לפני כן, באנגלית, סיפרתי להם על כך שהלימודים ביפן היו שאיפה וחלום עבורי מזה עשר שנים. הסברתי להם כיצד נרשמתי ללימודי מזרח אסיה וסוציולוגיה למטרה זאת. סיפרתי שבחרתי לבוא לאוניברסיטה שבה למדתי במיוחד כדי שאוכל לעבוד עם מי שהייתה למנחה שלי. סיפרתי על מועדון הסטודנטים לתרבות יפן שעזרתי להקים. על התזה שעסקה בתרבות יפן בישראל וגם על הטיולים שלי לשם.

 

לא סיפרתי להם, מן הסתם, על היום האחרון שלי ביפן בטיול האחרון. כאשר נשכבתי על העשב בפארק רחב הידיים שבמרכז טוקיו והנחתי ראשי על התיק שלי. על שנשאתי מבט אל השמיים והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שאבוא ליפן זה לא יהיה כדי לטייל בה לתקופה קצרה, אלא כדי ללמוד ולחיות בה לכמה שנים. שיהיה לי מקום אחד שלו אוכל לקרוא בית. שאוכל לנסוע באופן קבוע ברכבת או בחשמלית הלוך ושוב. שאכיר שכנים וחברים ואוכל לדבר איתם מדי פעם בלי לדעת שלא אראה אותם שוב בעוד כמה ימים. תאכלס, מה זה מעניין אותם?

 

 את המועמדות למלגה הגשתי לפני כחודשיים. ניסחתי הצעה למחקר לאחר התייעצות עם החוקרת שהנחתה את התזה שלי. המנחה שלי עזרה לי מאוד, אבל היא הזהירה אותי שהנושא שאני כותב הוא לא בהיכרך מה שממשלת יפן מחפשת לממן במלגה זו. אני הזכרתי לעצמי שהיא צודקת, וגם שיש בוודאי עשרות מועמדים שמבקשים לקבל את המלגה. ולכן כאשר המועד המוגדר לסיום השלב הראשון של המיונים הגיע ועבר ולא קיבלתי שום תשובה, הנחתי שכנראה שפשוט לא עברתי את המכשול הזה – ניסוח הצעת מחקר שתעבור את הסינון הראשוני.

 

להפתעתי, הייתי פחות מאוכזב מאשר ציפיתי. הסברתי לעצמי שיש לי עוד הרבה הזדמנויות ללימודים, ביפן ובכלל. הזכרתי לעצמי שיש יתרונות גם ללימודים במסגרות אחרות. ושכנעתי את עצמי שגם העובדה שעשיתי את כל המאמצים היא חשובה. הצלחתי לקבל את הכישלון בצורה די טובה ולהיות אופטימי לגבי העתיד – דבר שבדרך כלל מאוד לא מאפיין אותי.

 

כנראה בגלל זה, כאשר קיבלתי מייל שמעדכן אותי שעברתי את השלב הראשון, המחשבה הראשונה שלי, במקום "יש!!" הייתה: "אוי שיט! עכשיו אני הולך להתחיל להילחץ ולתסבך עניינים שוב!"

 

שני מכשולים חדשים התגלו לפני - במייל היה כתוב שאני מוזמן למבחנים באנגלית וביפנית ואז לוועדת קבלה. אני מאוד בטוח באנגלית שלי, ומרגיש מאוד בנוח לדבר לקרוא ולכתוב באנגלית. המבחנים ביפנית בעיקר נועדו כדי להחליט לאן לשבץ אותי (או כך לפחות חשבתי) ולכן גם הם לא הלחיצו אותי. אבל ועדת הקבלה – ידעתי שזה יהיה המכשול האמתי.

 

מהיום שקיבלתי את המייל התחלתי להתכונן לקראת הועדה. ניסיתי לחשוב על שאלות שעשויים להעלות בפני, ועל תשובות שאני יכול לתת. התייעצתי עם משפחה וחברים וחשבתי על כל מני סיטואציות וקווים מנחים. אפילו עשיתי הדמיות כדי לתרגל אותם. משה, אחד מחברי הטובים ביותר ובעל שאיפות אקדמיות גם כן, היה הכי יעיל – הוא העלה בפני שאלות שלא חשבתי כלל שעלולות להישאל, ונתן לי כמה רעיונות לתשובות משכנעות. בסופו של דבר השאלות האלו עלו בוועדה, והתשובות היו מהיותר משכנעות שהצגתי. ואף על פי כן זה לא הלך בכלל כמו שתכננתי.

 

דבר אחד, אני יכול לומר לזכותי. ביום הוועדה הייתי קצת פחות לחוץ ממה שחששתי שאהיה. כלומר, אל תבינו לא נכון, הייתי יותר מתוח מהלחיים של פנינה רוזנבלום, אבל זה עדיין הרבה פחות ממה שחשבתי שאהיה. לפחות בהתחלה. נכנסתי לחדר והתיישבתי כמו בסרטים לצד שולחן קטן. מולי ישבו כעשרה אנשים, ישראלים ויפנים וחייכו. "ספר לנו על עצמך," ביקש אחד היפנים באנגלית. ואני סיפרתי. אחר כך הגיעו שאלות על המחקר, ועל הכישורים שלי. הרגשתי שהולך לי די טוב בינתיים. ואז הגיעה השאלה על השפה.

 

"הציונים שלך במבחני השפה היו טובים, אבל עד כמה אתה חושב שאתה שולט בשפה היפנית?" שאלה אחת הישראליות. חוקרת שהתייעצתי אתה בעבר. משום מה הדרך שבה היא שאלה את השאלה גרמה לי לחשוד שההישגים שלי במבחן לא היו עד כדי כך מרשימים.

 

"מכיוון שלמדתי תואר שני בסוציולוגיה, לא למדתי במסגרת רשמית יפנית מזה שש שנים," עניתי, "היפנית שלי קצת חלודה, אבל אני יכול לנהל שיחה בסיסית ואני בטוח שכאשר אשהה תקופה מסוימת במדינה אוכל להשתפר מאוד."

"אפשר לשאול אותך שאלה ביפנית?" שאלה אחת המראיינות היפניות.

 

"כמו שאמרתי, היפנית שלי קצת חלודה. אבל אשמח לענות כמיטב יכולתי." עניתי.

 

"בזמן שהיית ביפן, מה היה הרושם שלך עליה?" היא שאלה.

 

ואז התחלתי לגמגם. בדיעבד, בימים שלאחר מכן, הכנתי תשובה מפורטת וכנה שמאפשרת לי להציג קו סדיר, גם עם השפה המוגבלת שלי. אבל באותו הרגע, ותחת לחץ כל שהצלחתי לומר היה משהו כמו: "התרבות היפנית שונה מאוד מהתרבות הישראלית. אבל יש גם דברים דומים, כך אני חושב. כשהייתי ביפן הרגשתי שאני מבין את האנשים שאני מדבר איתם, ושהם מבינים אותי."

 

"ג'וזו דסו נה" (מוכשר, הלא כן?) לחשה מישהי מהוועדה. 'ממש לא!' חשבתי לעצמי, והרגשתי כל כך עילג.

 

אחר כך באו עוד שאלות קשות, ולהן עניתי גם תשובות מגמגמות.  הלחץ השתלט והאנגלית השוטפת שלי נעצרה לפעמים כשחיפשתי מילה שבדרך כלל הייתי שולף בלי מחשבה. בדיעבד היו לי תשובות הרבה יותר טובות לתת לכל אחת מהשאלות האלו. אבל זה תמיד יותר קל יותר מאוחר.

 

כך או כך, כאשר יצאתי מהחדר חשתי הקלה מסוימת. גם בימים הבאים, ולמרות שלא הפסקתי לחשוב על כל המקומות שבהם טעיתי, הייתי קצת יותר נינוח. אז נכון, זה לא הלך טוב כמו שחשבתי. אז נכון, לא אקבל את המלגה. אבל לפחות זה נגמר. הלחץ הסתיים. אני יכול לחשוב באופן רגוע איך אני רוצה להמשיך הלאה. וגם זה משהו.

 

לא אומר שלא הייתי עצוב. לא אומר שלא בעתתי בעצמי במוחי שוב ושוב וחשבתי לעצמי שאני אידיוט חסר יכולת. אבל כן הרגשתי שעשיתי את המיטב שלי. ושעכשיו אני יכול לצאת לדרך חדשה. הרגשתי סוג של גאווה שלא הזנחתי את השאיפות שלי והלכתי בעקבות הלב שלי עד הסוף – גם אם זה נגמר בכישלון. ידעתי שהפצע הזה שאני מרגיש עוד יגליד.

 

ואז קיבלתי מייל שמאשר שעברתי את המיונים האלו גם כן.

 

הפעם התגובה הראשונית שלי הייתה לא להאמין. לקחו איזה יומיים או שלושה עד שההבנה חלחלה לתוכי – יש סיכוי טוב שבעוד כמה חודשים אסע ללמוד כמה שנים ביפן. אפילו עכשיו די קשה לי לכתוב את המילים האלו באופן בלתי מסויג. לפעמים כשאתה עומד בפני דברים טובים מדי, אתה מרגיש שזה יהיה כמעט חטא לקבל אותם בזרועות פתוחות – כאילו אם תנסה לקחת אותם הם יעלמו לך ברגע האחרון.

אבל אחרי שעיכלתי את הבשורה וסיימתי לחגוג. ישבתי לחשוב על המשמעות האמתית של הדברים. בקריאה יותר מדוקדקת של המייל (ובירור לאחר מכן) הבנתי שאני עדיין צריך למצוא איש אקדמיה שיסכים להנחות אותי לפחות בינתיים – עד לסוף חודש אוגוסט. זהו מעט מאוד זמן, ולוקח זמן עד שמקבלים תשובות. אם לא אמצא אדם כזה, לא אקבל את המלגה וכל השמחה תהיה לשווא.

 

אז הנה אני מוצא את עצמי, עומד מול המכשול הבא. אני בטוח שגם אם אעבור אותו יעמדו בפני עוד לא מעט. אני מניח שככה זה בחיים. אתה עובר כל מכשול רק כדי להגיע לאחד אחר. השמחה של ההישג אינה מחזיקה זמן רב. אבל אין דרך אחרת להשיג את המטרות שאני שואף אליהן. ובכלל, נראה לי הרבה יותר מעדיין לעבוד קשה כדי לעבור את המכשולים מאשר פשוט לעמוד במקום ולוותר על אתגרים בכלל.  


____________________________________________________

*נ.ב. - תודה למוטיאור על הפיכת הפוסט הקודם שלי לשרביט. אם אני לא הייתי כותב את הפוסט הראשון בסדרה, בהחלט הייתי מצטרף ברשומה משלי לשרשרת.  :)

לדף הרשומה

סופר בדיעבד

אם הייתם יכולים לבחור כוח על כלשהו, יכולת על טבעית לבחירתכם שתהיה רק לכם, משהו דמיוני שיש רק בסרטים או בספרים, מה הייתם מבקשים?

 

אני חושב שהייתי מוותר על הברורים מאליהם כמו יכולת לעוף (יש לי פחד גבהים), קריאת מחשבות (אני מספיק מתוסבך לגבי מה אחרים חושבים גם ככה) או כוח על אנושי (כי למה באמת זה יהיה שימושי?). אני הייתי מבקש את היכולת לחזור שעתיים אחורה בזמן, מתי שארצה. זה הכול. אני לא חושב שזה לבקש יותר מדי, בהתחשב. בסך הכול אפשרות לחזור אחורה שעתיים. זה די צנוע לא? אבל זה היה יכול לשנות המון.  

 

למה לחזור שעתיים? זה פשוט. כי שעתיים אחרי שמשהו קורה אני תמיד הרבה יותר חכם. אני תמיד יודע בדיוק מה הייתי צריך לעשות ומה לא הייתי צריך לעשות. שעתיים אחר כך תמיד יש לי את התשובות הכי טובות לכל שאלה או התחכמות שנזרקות לעברי. שעתיים אחר כך יש לי פתרונות מבריקים לבעיות שהטרידו אותי ולא הצלחתי להיחלץ מהן בזמן.

 

שעתיים אחר כך היא נקודת הזמן שבה אני מתחיל להריץ בראש את הדרך שבה הדברים היו צריכים לקרות ולא קרו. אני אומר "מתחיל," כי זה לא נגמר מיד, כמובן. אם זה עניין קטן אני מפסיק עם זה חצי שעה או שעה אחר כך. אם זה עניין גדול אני עשוי לא להפסיק לעולם.

 

כי אני אף פעם לא באמת יודע מה הדבר הנכון לומר ברגעים החשובים. אני אף פעם לא מצליח להתגבר על עצמי ולעשות את הדבר הנכון. אני אף פעם לא מזהה את הטעות עד שכבר עשיתי אותה. אבל אם רק הייתי יכול לחזור שעתיים אחורה בזמן הייתי יכול לתקן את כל זה. הייתי חוזר ולוחש באוזני  עצמי את כל משפטי המפתח הטובים ביותר. הייתי מזהיר את עצמי מהטעות המטופשת שאני הולך לעשות. הייתי מכין את עצמי לשאלה שאני ממש לא מוכן לה.

 

ואז הכל היה הולך כל כך הרבה יותר טוב. כי אני של שעתיים אחר כך הוא כל כך הרבה יותר מוכשר מאשר אני של עכשיו. הוא היה יכול לנהל את החיים שלי מצוין.

 

 גם היה לי בטח שם מגניב של גיבור על. משהו כמו: "קפטן ראיה לאחור" (עם כי זה כבר תפוס), או "סופר בדיעבד." במקום להציל את העולם כמו גיבורי על בסרטים – הייתי מציל את עצמי מהעולם. ואז לא רק שהייתי עושה הרבה פחות טעויות ויודע תמיד מה לומר ברגע הנכון. גם הייתי חוסך לעצמי את כל הזמן של ההלקאה העצמית לאחר מכן שבו אני חושב על מה הייתי צריך לעשות. תחשבו כמה הייתי יכול להיות הרבה יותר יעיל אם הייתי מנצל את הזמן הזה לדברים חשובים באמת!

 

או שאולי הייתי מגלה שגם הרעיונות שבדיעבד הם לא כאלו טובים במבחן המציאות. שעל כל מענה שנון יכול הצד השני להנחית לך תשובה עוד יותר שנונה. שמאחורי כל טעות שהתחמקת ממנה מסתתרת טעות אחרת שאתה עלול לעשות. ואולי אז כל הזמן שלי בכל זאת היה מתבזבז על לחשוב על כל הדברים שהייתי צריך לעשות במקום הדברים שעשיתי אחרי שחזרתי בזמן...

 

אז אולי בכל זאת שווה ללכת על תעופה? לפחות זה יכול לחסוך לי את הפקקים באיילון בבוקר...

לדף הרשומה

טפו טפו

אם היה לי חתול, הייתי מעדיף שהוא יהיה חתול שחור.

 

בגדול, אני  בן אדם של כלבים בכל מקרה. אבל אני אוהב גם חתולים (או חתולות, במלעיל, כעגת ירושלים), והייתה לי גם חתולה וגם כלבים כשהייתי ילד.

 

כך או כך, אם מסיבה זו או אחרת אחליט לגדל חתול או חתולה בשלב כלשהו בחיי. אני אעדיף שהוא יהיה שחור. יש הרבה סיבות לזה, רציניות  יותר (למשל, שאנשים מאמצים פחות חתולים שחורים אז הם יותר צריכים אותי) ורציניות פחות  (כי החתולים של הרשעים בסרטים הם תמיד שחורים, אז אוכל לשים אותו על הברכיים כשאני יושב על כיסא משרדי ולהעמיד פנים שאני "דוקטור רשע").

 

עם זאת, אני יכול לומר שיש גורם אחד שלא ישפיע כנראה על ההחלטה שלי – וזהו הרעיון המטופש, המגוחך וחסר הבסיס שחתולים שחורים מביאים מזל רע. זוהי אמונה טפלה טיפשית, מרושעת ומטופשת. אני ממש לא מאמין באמונות טפלות. אף פעם גם לא האמנתי בהן.

 

אין לי גם בעיה ללכת מעל מישהו (ואני לא חושב שזה ימנע ממנו לגבוה – בעיקר אם הוא כבר עבר את גיל 20, ואז הוא לא יגבה גם בלי עזרתי), אין לי בעיה ללכת מתחת לסולם, אני לא הופך כוסות כשאיבדתי מפתח, לא מחזיק חמסות ולא אוכל דגים. ברור לי שכל האמונות האלו צמחו מתוך סינטזה של מנהגים פגניים, יהודים מוסלמיים ונוצרים – והם משקפים בעיקר את הדמיון הפורה והמסקרן של התרבויות הקדומות שהמציאו אותם, לא את המציאות.

 

אבל אני לא יכול לומר שלא נחשפתי לאמונות תפלות בחיי. אימא שלי הייתה יכולה לכתוב אנציקלופדיה עליהן. למעשה אני חושד שהיא אף יצרה כמה מהן בעצמה ברבות השנים. אבל אין בכך לומר שהיא לא לוקחת אותן ברצינות. הבית של הורי מלא בעשרות יצירות אמנות מקוריות וקנויות מלאות בעיניים, בחמסות ובדגים. בשורות טובות חייבות להתלוות לנקישות על עץ ומי שמזכיר מוות או את "המחלה" (ששמה הוא טאבו חמור יותר מזה של וולדמרות בהארי פוטר) – דמו בראשו.

 

אבא שלי נוהג לצחוק עליה על כך. לא פעם הוא מזכיר לה שגם אם תדבר על מוות וגם אם לא כולנו נמות בסוף. בדרך כלל זה מזכה אותו במבט זועם ומפחיד. אני מניח שממנו ירשתי את הביקורתיות  לגבי הנושא, ואולי זה פשוט כי תמיד הרגשתי שאלוהים לא משחק בקוביות עם היקום. אם העולם אקראי מספיק כדי שמראה שבורה תשפיע על הסטטיסטיקה של החיים (שאנחנו מכנים "מזל"), לכאן או לכאן – אני מעדיף פשוט לא לדעת את זה.

 

כשהייתי ילד הייתי די נחרץ בגישה שלי לנושא. זה לא מפתיע כנראה, כשהייתי ילד הייתי נחרץ בגישה שלי לגבי הרבה דברים. אולי זה תהליך זיקנה שמקדים את זמנו, אבל ככל שאני מתבגר אני מרגיש שהראייה שלי של שחור ולבן מתקלקלת ופתאום הכול נראה יותר אפור. בהתאם גם הלהט שבו הייתי מגן פעם על דעותיי, קצת התעמעם. אני מוצא שקצת יותר מעניין להקשיב לדעות של אחרים. לא שזה הופך אותי לפחות עקשן (כבר אמרתי 'זיקנה,' לא?). אולי זה גם נכון שככל שמתבגרים נהיים יותר דומים להורים ואני פשוט חוזר למה שאני מכיר מהבית.

 

מצד שני, אולי זה העולם. אולי היקום הזכיר לי פעם אחת יותר מדי שחטא היהירות מתייחס גם לאלו שחושבים שהם יודעים בוודאות מה יהיה בעתיד. אולי הוא סיפק לי אכזבה אחת יותר מדי, ופשוט החלטתי שעדיף לצפות לפחות ולקוות ליותר. אולי אני סתם 'הולך על בטוח' – בסוג של הימור פסקלי.

 

כך או כך, שמתי לב לאחרונה שכאשר אני עומד לפני משהו שאני מאוד מאוד רוצה – ועד רבה, כאשר אני עומד בפני סיכוי לא וודאי למשהו שאני רוצה -  אני משתדל לא לדבר עליו. אם כבר אני מדבר עליו, אני מנסה להנמיך ציפיות, ומדגיש כמה מעט סיכוי יש שהדבר אכן ייקרה, ומהן כל הסיבות ההגיוניות שבגללן זה עלול לא לקרות.

 

כן, אני שונא להודות בזה. קשה לי אפילו לכתוב את זה. אבל אני סוג של.. בערך.. נמנע מלעשות 'עין הרע.'

 

זה מגוחך. כן? אני יודע שזה מגוחך. לדבר על משהו, ואפילו להצהיר על כך שהוא ייקרה – בוודאי לא ייקדם או יימנע את סופו. בין אם אתם מאמינים באלוהים או במכניקת הקוונטום (או בשניהם) – אף אחד מהם לא מונע על ידי דלק של קמיעות וכשפים עתיקים. החמסות שלנו לא מעניינות אותם.

 

אני יודע שזה טיפשי. אני יודע שזה חסר היגיון. אני יודע שאין בזה טעם. ובכל זאת, איזה קול קטן, עמוק בתוך הראש שלי חוזר ואומר בכל פעם: "מה אכפת לך? איך זה יזיק?" אין לי ממש תשובה לתת לו. בגדול, עם או בלי מנהגים מטופשים להרחקת המזל הרע. החיים ממשיכים כמו שהם – אז אם זה גורם לך להרגיש קצת יותר טוב. מה אכפת לך? מה הכי גרוע שיכול לקרות?

 

...בלי עין הרע, טפו טפו טפו.

לדף הרשומה

הצבע החסר

שוב הוא עושה את זה.

 

אין לי מושג איך, אבל בכל פעם הוא מצליח.

 

כאילו הוא לוקח אזמל וחורץ קו אנכי ארוך לאורך עצם החזה שלי, ואז דוחף יד פנימה ומחטט עמוק בקרביים. מציץ. בכל נקודה נסתרת, ממשש כל רקמה רכה ומחטט בכל שריר נוקשה. הוא מכיר בי עומקים שאני לא מכיר בעצמי. הוא בוחן אותם ומחייך לעצמו בידענות – ואז הוא יושב והופך את כולם למילים על דף.

 

ואז הוא מספר לי מחדש את חיי שלי. הוא מציג אותם בפני בדקדוק חסר פשרות. איני יכול להסתיר ממנו דבר. איני יכול להתכחש או להתנגד. וגם אם אנסה, הוא הרי לא יקשיב. הוא מציג בפני את הצדדים האפלים שלי, בביקורתיות אך בלי שמץ של התנשאות. הוא מזכיר לי את הצדדים הטובים, וגוער בי שאיני זוכר אותם בעצמי. הוא מגלה לעיני פרטים שאני הצלחתי להחביא אפילו מעצמי.

 

אחר כך הוא עוצר. ונותן לי להרהר קצת בדברים. לצפות את מה שהוא הולך לומר עכשיו. אבל אני תמיד טועה. הוא תמיד אומר משהו אחר. משהו שלא בהכרח ציפיתי לשמוע. משהו שאני לא בהכרח רוצה לשמוע. הוא אומר את זה בשפתו הפשוטה, בסגנונו העדין ובאמונה שלו במין האנושי שטבולה בנימה סרקסטית כל כך מעודנת שאי אפשר להרגיש בה כמעט. אני לא יכול שלא להסכים.

 

ולפעמים זה כל כך חד, שאני שוכח לחלוטין שהוא כלל לא מכיר אותי. הוא לא פגש אותי מעולם. הוא אפילו לא שמע בחייו שיש מישהו בשם עומר במדינה קטנטנה ונידחת בקצה השני של היבשת שאת חייו הוא כותב בלי רחמים. מן הסתם הוא בוודאי חושב שיש המוני אנשים שמזדהים עם הסיפור שלו, עם הדמויות שלו. מן הסתם הוא גם צודק. אבל אף אחד בוודאי לא חש שכותבים את חייו, שכותבים את הרגשות שלו, את ראיית העולם שלו, שפורטים את הטעויות שלו אחת אחת. אף אחד לא מרגיש את זה בוודאי כמוני. או כך לפחות זה מרגיש.

 

אז נכון. הסיפור מתרחש במקום אחר. לדמות יש שם אחר והיסטוריה אחרת. גילו שונה והחלומות שלה אחרים משלי. התרבות שממסגרת את הנרטיב שונה, והאופן שבו הוא מדבר היא בהחלט לא הדרך שלי. אבל הטעויות שלו הן הטעויות שלי, הדרך שהוא עובר היא הדרך שאני צריך לעבור, ומוסר ההשכל שמוקדש לו והוא מסרב ללמוד – מוקדש במיוחד בשבילי. אבל גם אני לא מצליח ללמוד ממנו כלום.

 

אז אני סוגר את הספר ומסתכל סביבי.

 

העולם נראה כאילו הוא נצבע בצבעים שמעולם לא ראיתי קודם לכן. ובכל זאת אני מרגיש כאילו צבע אחד חסר. משהו בעולם חסר.

 

אני פותח שוב את הספר, קורא שוב את המילים האחרונות. כאילו כדי לוודא שלא פספסתי משהו, או אולי כדי לנסות ולמשוך עוד טיפה את ההרגשה המיוחדת הזאת - כמו ילד שמלקק את טיפת גלידה אחרונה שנזלה לו על האצבע, אחרי שכבר חיסל את הגביע כולו.

 

זה לא עוזר. בכל זאת משהו חסר. משהו שלא ידעתי בכלל על קיומו, עד שגיליתי שהוא איננו. יש בכך תחושה של אבדן שאי אפשר להסביר במילים.

לדף הרשומה

רעידות אדמה קטנות

אומרים שהייתה היום רעידת אדמה.

 

זה היה ככל הנראה בסביבות שש וחצי בערב. באותו הזמן אני בדיוק התכוננתי לצאת להרצאה שהעברתי בפאב באלנבי בתל-אביב. אני מתאר לעצמי שזה היה בזמן שעמדתי בלי חולצה, עם שיער רטוב טיפה מהמקלחת וגיהצתי את החולצה השחורה של אחי - הוא שונא לגהץ חולצות. גם אני. אבל כנראה שאני פחות כי בסופו של דבר איכשהו אני בדרך כלל זה שמגהץ את החולצות של שנינו.

 

אחר כך נסענו לבר. אני אומר "נסענו" ולא "נהגתי" כי לשם שינוי מצאתי חבר שינהג למקום במקומי. כך יכולתי לשתות קצת לפני אחרי ובמהלך ההרצאה. חשבתי שאולי כוס בירה אחת לפני תעזור לי קצת להירגע ולהשתחרר. להישמע קצת פחות מתוח על הבמה. היא לא. היא רק עזרה לי להזמין עוד כוס אחרי שרוקנתי אותה לפני תחילת ההרצאה.

 

האחראית על האירוע עמדה בפינת הבר והסתכלה על הטלפון. כמה מחברי ההנהלה של הארגון שביקש ממני להרצות כבר ישבו מסביב לשולחן בפינה. אנשים אחרים ישבו לצד השולחנות האחרים והבר. רק שלושה מהם היו חברים שלי. אני מניח שהיא בכל זאת הרגישה שצריכים להגיע עוד אנשים. היא נראתה מתוחה כמעט כמוני. "נתחיל עוד עשר דקות בערך?" שאלתי.

"מתי שאתה רוצה." היא ענתה.

"עוד עשר דקות," קבעתי, "בטח יגיעו עוד מעט עוד אנשים. ככה זה, אומרים להם שמונה והם באים בשמונה ורבע לפחות."

היא חייכה.

 

אנשים המשיכו להיכנס לבר, וכבר החל להיות אפילו טיפה צפוף. לבר נכנסת בחורה שפגשתי כבר לפני כמה חודשים. עם שיער אדמוני וגלי שמגיע עד הכתפיים, עיניים גדולות וגוף דק גזרה. בפעם שעברה שראיתי אותה, היא אמרה לי שהיא מצטערת שלא יצא לה לשמוע אותי מרצה. והנה עכשיו היא תשמע. היא מחייכת ואומרת לי שלום, כשהיא עוברת על פני. אשקר אם אומר שהיא לא מושכת בעיני. מצד שני, באותו הרגע בעיקר ההרצאה הטרידה אותי.

 

"אתה צריך להתחיל אתה." אומר לי אחי כשהוא מבחין בכיוון שאליו מופנה מבטי. נראה לי שהוא היה מעדיף לעשות את זה בעצמו, אם היה לו האומץ. אני מנפנף אותו ופונה שוב למארגנת.

 

"נתחיל," אני פוסק. היא הולכת לבקש שינמיכו את המוזיקה. אני נעמד ומשחרר את המיקרופון מהמעמד שלו. "שלום לכולם, ותודה שבאתם," אני מתחיל...

 

כוס הבירה השנייה הייתה די יעילה. כאשר אני רוצה לאסוף את המחשבות שלי, בלי להשמיע "אממ.." מעצבן והססני, תמיד לעצור לרגע את הדיבור ולשתות כוס מים. זה גם יכול לעזור ליצור אתנחתא במקומות הנכונים. אחד היתרונות של להעביר הרצאה בבר הוא שאפשר לעשות אותו דבר עם כוס בירה. או לחלופין אפשר להזיז את הכוס מהר מדי ולשפוך בירה על הידיים שלך. או שרק אני מוכשר במיוחד. אני לא בטוח.

 

ובכל זאת, ההרצאה הלכה די טוב. אני חושב. יום אחרי שאישרו נישואים חד מיניים בחוקה של ארצות הברית – מגדר הוא נושא די חם, אני מניח. יתרה מזאת, הקהל היה די אוהד, ונראה היה שהם היו קשובים לדברים שלי, ולא יותר מדי נרדמו תוך כדי. לאורך השיחה הבטתי בפניהם של האנשים בקהל מדי פעם לחפש תגובות לדברים. הם לא צחקו בנקודות שבהם אמרתי דברים מצחיקים, אבל נראה שהם הזדהו באופן כללי עם הדברים. זה טוב, אני מניח.

 

כשאני שואל אם יש שאלות, אחד או שניים מרימים את היד. אני עונה בפירוט על השאלות, כמיטב יכולתי. נראה שזה מרצה אותם. אחר כך אני מודה לכולם ובבר משתרר שקט לפתע. נראה שמוזר לכולם שזה פתאום נגמר. בלי שורת מחץ מיוחדת. בלי טקסיות. עוברת כמעט דקה עד שאנשים שום מתחילים לפטפט, והברמן מגביר שוב את המוזיקה.

 

אני יורד מהבמה וניגש לחברים שלי. אחרי אומר לי שנראיתי הרבה יותר לחוץ מהרגיל. חבר אחר אומר שרק בהתחלה אבל אחר כך זה עבר לי. מישהו מתחיל לפתח איתי דיון על יפן, ועל עיצוב דמויות. אני יושב לסיים את הבירה ומזמין שני צ'ייסרים, ג'וני ווקר אדום וג'ק דניאלס – לי ולאחי. המלצרית אומרת לי שזה על חשבון הבית, אני מודה לה אך מרגיש קצת נבוך. זוג אחד יוצא מהבר, הם מודים לי כשהם חולפים על פני ואומרים שהיה מעניין. "באמת, אתה צריך להתחיל אתה." אומר לי אחי ומפנה את מבטי שוב אל הבחורה בפינה. אני מחייך ואומר לו שלא. אחר כך אני מרוקן את הוויסקי בלגימה אחת וקם לדבר אתה.

 

"ידעתי שלא התחלת אתה,"  אומר לי אחי אחר כך, כשאנחנו צועדים לאורך אלנבי, בדרך לזלול שווארמה טבעונית ברחוב המלך ג'ורג'. "היית נראה רגוע מדי כשדיברת."

"לא נראה לי שהיא הייתה מאוד מעוניינת,"  עניתי לו, "דיברתי אתה ועם חברה שלה, אבל היא לא ממש הסתכלה אלי. היא יותר דיברה עם החברה. חלק מהזמן שדיברתי אליה היא אפילו לא שמה לב."

"היא שמה לב," הוא מתעקש, "היא גם צחקה מהדברים שאמרת."

"אם כל אחד שצוחק מהדברים שעומר אומר מתחיל אתו, אני מתחיל אתו כל הזמן," מתערב הנהג התורן שלנו, "אני גם צוחק ממנו, לא רק ממה שהוא אומר."

 

אני נאנח וחושב על העבודה מחר, ועל המלגה שאני רוצה לזכות בה. על המאמר שאני רוצה לכתוב ועל הדוקטורט. על כל הדברים שיש לי לעשות ועוד לא מממש נגעתי בהם. אני גם חושב שהיה לי די נחמד בסך הכול. ומצד שני, אולי זה רק האלכוהול שגורם לי להיות קצת יותר אופטימי לפתע. בגדול שום דבר לא השתנה.

 

בעולם אנשים חוגגים הישג לזכויות האדם, בישראל אנשים מפגינים על זכותם למשאבי הטבע של המדינה שלהם, בכל אזור השבר הסורי אפריקאי היה רעש אדמה של 5.5 בסולם ריכטר. אבל אצלי הכול נשאר כמעט בדיוק אותו הדבר. לא הרגשתי אפילו רעידה קטנה.

 

לדף הרשומה

המדריך לידיד המתמיד (או מכתב לעצמי)

 

הטקסט למעוניינים (פחות או יותר - אילתרתי קצת תוך כדי...):

 

יום אחד, בעוד לא הרבה זמן אתה הולך לפגוש מישהי חמודה.

 

אני יודע את זה בוודאות כי זה רק עניין של סטטיסטיקה. בכל יום אתה פוגש אנשים חדשים מכל מני סוגים, חצי מהם בערך הן נשים. זה רק עניין של זמן עד שאחת מהן תהיה במקרה גם חמודה.

 

זה יכול להיות דרך העבודה, זה יכול להיות דרך האינטרנט, או במפגש עם חברים. יכול להיות שסתם תיכנס לחנות ספרים והיא פתאום תהיה שם.

 

מה שבטוח הוא, שיגיע הרגע הזה שבו היא תחייך ותאמר לך "היי."

 

או אולי "שלום," או משהו כזה.. זה לא באמת משנה.

 

מה שחשוב זה, שברגע שהיא תעשה את זה, אתה תתחיל לחשוב מחשבות מיותרות, לא מציאותיות, ומזיקות באופן כללי.

 

אני יודע גם את זה בוודאות.

 

אני יודע את זה בוודאות כי זה מה שאתה תמיד עושה כשאתה פוגש בחורה חמודה.  

 

אתה מתחיל להתנהג ולחשוב כאילו אתה בן 16, ולא בן שלושים ואחת.

 

אני כותב לך עכשיו, כל עוד הראש שלי לא בתחתונים, כדי להציל אותך מזה.

 

וכדי להתאים את הדברים לרמת החשיבה שתהיה לך באותו הרגע – הוספתי גם ציורים.

 

...

 

בוא נתחיל במה שלא קורה באותו הרגע.

 

אוקיי.. אז היא אמרה לך "היי." זה נחמד.

והיא נראית די טוב. גם זה נחמד.

 

יכול להיות שהיא אפילו מהנשים האלו שמחייכות עם כל הפנים. מאלו שאפשר לקרוא את הרגשות שלהן במבט אחד.

 

יכול להיות שהיא נמוכה טיפה, ויש לה תנועות עדינות אך מגושמות. יכול להיות שהיא גיקית.

 

בדיוק מסוג הנשים שאתה ממש נמשך אליהן.

 

אבל כל מה שקרה עד עכשיו זה שהיא אמרה לך "היי,"

 

זה לא אומר שהיא התאהבה בך. זה לא אומר שהיא גילתה ברגע זה שאתה – כן כן – אתה! האחד והיחיד בשבילה. זה לא אומר שמצאת חן בעיניה. זה אפילו לא אומר שהיא חשבה עליך ככה.

 

זה גם לא אומר שאתה התאהבת בה.

 

וזה הגיוני לחלוטין. אתה כבר יודע מניסיון שהדרך לקשר ובתוכו היא ארוכה ומפרכת.

 

זה לוקח יותר מכמה דייטים כדי להכיר בן אדם וממש להתחיל לפתח כלפיו רגשות. ועוד יותר מזה כדי ממש לאהוב מישהו.

 

היא בסך הכל אמרה לך "היי,"  

 

זה לא אומר שאתם הולכים לחכות לסוף המשמרת, ואז היא תזמין אותך לדירה שלה כדי לרכב עליה כמו קאובוי.

 

צפוי מאוד שיהיו לך מחשבות על איך זה יכול להיות אם היא הייתה מזמינה אותך לדירה כדי לרכב עליה כמו קאובוי. אבל זה ממש לא הופך את זה למציאות.

 

אתה חייב להזכיר לעצמך שהחיים שלך הם לא סרט פורנו.

אם בכלל הם יותר דומים ל-"100 ימים עם סאמר."

 

ולפני שיקרה משהו . אתה קודם כל תצטרך להזמין אותה לצאת.

 

עכשיו נניח שהזמנת אותה לצאת.

 

ונניח שהיא הסכימה.

 

כל מה שקרה זה שאם הולכים ללכת לדייט.

 

אתה לא הצאת לה נישואים. אתה לא בדרך לחתונה לבנה. ואתה לא צריך להתחיל להתאמן על ניפוץ כוסות עד זוב דם.

 

אתם בסך הכל הולכים לדייט.

 

...

 

יכול להיות שהדייט ילך מדהים.  

 

יכול להיות שאתם תגלו שיש לכם המון דברים במשותף.

 

יכול להיות שהשיחה תזרום, ויהיה שם "הקליק" החמקמק הזה שהוא כל כך נדיר במחוזותנו.

 

יכול להיות שלא.

 

יכול להיות שאתה הולך לבלות שעה מהגיהינום ונושא השיחה העיקרי יהיה מזג האוויר.

 

אף אחד מהם לא כזה נורא.

 

הדבר היחיד שכן יכול להיות גרוע – הוא שתעשה מה שאתה כמעט תמיד עושה ותחכה יותר מדי זמן.

 

אתה תהפוך לידיד שלה, ותמשיך לפנטז על קאובוי'ז ואינדיאניות. והיא בינתיים תתאהב במישהו אחר.

 

ואז האקשן היחיד שאתה תראה יהיה כשהיא תבכה לך על הכתף על איך ההוא הרס לה את החיים.

 

אבל גם זה לא נורא.

 

כי להיות לבד זה לא כזה סוף העולם. או כך לפחות אתה הולך לשכנע את עצמך.

 

ואם אתה מוצא את עצמך בעוד סוף שבוע בלי שום דבר לעשות. לפחות אתה יכול להכין סרטונים מצוירים גרוע לעצמך העתידי. כדי להזהיר אותו לא לעשות את אותן הטעויות.

 

...

 

... אלא שכמובן שהוא יתעלם מזה ויעשה אותן בכל זאת.  

לדף הרשומה

רק לא להיות מנשה.

לאבא שלי יש חבר ותיק. לצורך הנוחות נקרא לו מנשה.


מנשה רווק ירושלמי בעשור השביעי לחייו. אני מתאר לעצמי שמנשה הוא הומוסקסואל. אף פעם לא דיברנו על זה ישירות, אבל הוא מטיפוסים עם דפוס ההתנהגות של הומוסקסואל סטריאוטיפי – יש לו קול מצפצף ותנועות מוקצנות. כך או אך, מעולם לא ראיתי אותו עם בן או בת זוג. מאז שאני זוכר את עצמי היו להורים שלי כמה זוגות חברים: ראובן ומירי, יצחק וריטה ואורי ואריק – והיה את מנשה. רק מנשה.


מנשה היה מאוד קשור לאבא שלו. במשך שנים הוא החזיק משלו, אך גר בבית של אבא שלו וסעד אותו – עד שנפטר לפני כמה שנים. מלבד זאת הוא עבד כפקיד אפרורי במשרד ממשלתי, וזהו. למיטב ידיעתי אין לו תחביבים מיוחדים והוא בקושי בקשר כלשהו עם בני המשפחה שלו. אני לא חושב שיש לו גם יותר מדי חברים. אבי הוא בין החברים היחידים שיש לו.


לפעמים אני שואל את עצמי מה הסיבה למה. האם האופי שלו גרם לכך שמנשה הוא חסר חברים, או שהוא הפך לכזה אחרי שנים ארוכות ובודדות. כך או כך, מנשה הוא טיפוס די בלתי נסבל. הוא מפונק, הוא דוחף את האף לעניינים לא שלו, הוא לא יודע לקבל רמזים, הוא לא יודע לזהות מתי הוא מעליב אנשים ולפעמים אומר את הדבר הכי לא נכון, ברגע הכי לא נכון. הוא ממש לא בן אדם רע, הוא פשוט לא ממש רגיש לסביבתו. אני מניח שאתם מכירים אנשים כאלו?


אחד הדברים הכי מעצבנים במנשה הוא שהוא לא יודע מתי הוא לא רצוי. הוא נוהג להתארח אצל ההורים שלי מדי פעם לסוף השבוע. כשהוא מגיע, הוא מתנחל בסלון, ודורש תשומת לב כל זמן שהוא שם. הוא לא מפסיק לדבר ומשגע אותם בלי הפסקה. כשמשאירים אותו לבד הוא מתלונן. לא פעם הוא גם לא הראה סימנים שהוא מתכוון לעזוב אחרי סוף השבוע גם אחרי שההורים שלי רמזו לו לא בעדינות שהגיע הזמן ללכת.


בתור נער מאוד לא חיבבתי את מנשה. תמיד הרגשתי שהוא מתנהג אלי כמו אל ילד קטן. כשהתבגרתי, בעיקר ריחמתי עליו. טיפוס חסר חברים וזוגיות שכמוהו, עבודה חסרת כיוון ואופי מוזר. הוא היה נראה לי די מסכן. גם אז לא נהניתי במיוחד מחברתו, אבל כבר לא כעסתי עליו, פשוט חשבתי שהמצב שלו עצוב.


יום אחד לפני כמה שנים, באחת מהתקופות היותר מייאשות בחיי, עמדתי עם דוד שלי על הדשא של חצר ההוספיס של בית החולים הדסה הר הצופים. בתקופה ההיא עבודת התזה שלי הייתה תקועה, ולא היה נראה שהיא הולכת לשום מקום. עזבתי את העבודה וחזרתי לגור אצל ההורים כדי שאוכל להקדיש את עצמי ללימודים, אבל לא נראה שזה היה מספיק. לא הייתי בזוגיות, כמו לאורך רוב חיי הבוגרים. החברים שלי הלכו והתרחקו ממני. וסבתא שלי, שהייתה אישה חזקה וחכמה שתמיד הערצתי גססה שתי קומות מעל המקום בו עמדנו.


"אתה צריך להחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך," אמר לי הדוד, "אתה כבר בן שלושים, לא עובד ולא נשוי. אתה חייב למצוא כיוון יותר ברור בחיים. אחרת, אם תמשיך ככה, בסוף תהיה כמו מנשה."


הזמן עבר, אני את התזה הגשתי ואני מנסה להתקבל לדוקטורט. מצאתי עבודה לא משתלמת במיוחד, אבל מעניינת ורלוונטית לקריירה האקדמית שהייתי רוצה לפתח. עדיין אין לי בת זוג אבל אני מרגיש יותר במקום – בין החברים שלי ובמסלול שבחרתי לעצמי בחיים. ובכל זאת, הדברים של אותו הדוד מהדהדים לא פעם באזני.

 

ואולי זה משהו שהדהד בי קודם. אני לא יודע. אבל באיזשהו מקום, בתוך הראש שלי, בכל פעם שאני בא לבקר חבר, ומרגיש שאולי נשארתי יותר מדי. בכל פעם שאני מנסה לקבוע עם מישהו משהו. בכל פעם שאני מנסה לשמור על קשר עם מישהו שאני לא יודע אם רוצה לשמור על קשר איתי. בכל פעם שאני חושב על הזמן שעבר מאז שהייתי בפעם האחרונה עם אישה ובכל פעם שאני מנסה להתחיל עם מישהי כשאני לא בטוח אם היא מעוניינת. אני מהסס וחושב לעצמי אם לא עדיף שאקח צעד אחד אחורה. "רק לא להיות מנשה" אני אומר לעצמי.

לדף הרשומה

מניסיון

אישה חכמה אמרה פעם שאתה לא יכול להעניק לאחרים ניסיון חיים. יש מקרים שבהם לא משנה כמה תנסה להסביר ולשכנע אנשים, ללמד אותם מהניסיון שלך ולחסוך להם את הטעויות שאתה עשית – הם לא יבינו זאת עד שלא יעשו את הטעויות הללו בעצמם. יש דברים שאפשר ללמוד רק מניסיון אישי.

 

החיים הם מורה קשוח. הם לא עושים לאף אחד הנחות ודורשים ממך ללמוד את כל השיעורים בעצמך ומניסיון. לפעמים הם מתגמלים אותך ביד נדיבה, אבל על טעויות הם יענישו אותך בצורה כואבת. אולי טוב שכך, מכיוון ששיעורים שנלמדים מניסיון כואב נשכחים לאט. אני מתאר לעצמי שכל אחד מאתנו לא יישכח את השיעורים שהוא למד על בשרו – ומה מחירן של שגיאות.

 

אני ארשה לעצמי להוסיף לתובנה של אותה אישה חכמה ולומר שאסור לנו להניח שהניסיון שלנו מקנה לנו יתרון על פני אחרים. הרבה פעמים אנחנו מביטים במישהו וחושבים לעצמנו שאנחנו יודעים יותר טוב ממנו מה צריך לעשות מכיוון שאנחנו כבר עברנו את מה שהוא עובר. אבל אף סיפור חיים לא זהה לאחר. וגם אם נדמה שמישהו אחר נמצא בדיוק באותו מצב שאנחנו נמצאים, כנראה שהוא לא. הבעיות שאיתן הוא מתמודד הן לא בהכרח אותו הדבר, והפתרונות שהתאימו לנו לא בהכרח מתאימים גם לו. הדבר היחיד שאנחנו כן יכולים, אולי, לעשות בזכות הניסיון שלנו – הוא קצת יותר להבין את אותו האדם. להיות קצר יותר יעילים כאוזן קשבת וכתף תומכת. זה הכול.

 

אני אישית לא מבין בני אדם בכלל. אני לא מבין מה מניע אותם, אני לא מבין את היחסים ביניהם, ואני לא מבין למה הם מתכוונים כשהם אומרים מה הם מרגישים ובטח כשהם לא אומרים את זה. ככל שאני מתבגר אני נוכח לדעת יותר כמה זה נכון. פגשתי לא פעם בחיי אנשים כריזמטיים שכאלו, שידעו לקרוא את בני השיח שלהם, שידעו מה כדאי לומר ולעשות כדי להניע אותם לעשות מה שהם רוצים, כדי לעודד אותם וכדי לתמוך בהם. אנשים כאלו תמיד עוררו בי הערכה אבל הם גם הדגישו לי עד כמה אני לא כזה. לעיתים קרובות אני מופתע מהמידה בה אני טועה בהבנתי את כוונותיהם של אחרים ומהמידה בה לא מבינים אותי כפי שהייתי רוצה. אולי דווקא בגלל שאני כל כך לא מבין בני אדם בחרתי ללמוד אותם כמקצוע.

 

אלו הדברים שעלו  במחשבותיי כאשר התיישבתי  על רצפת חדר המדרגות לצד הילדה הבלונדינית שכתבתי עליה כבר כל כך הרבה פה בבלוג. היא רבה עם אימא שלה שוב. יש שיגידו שזה ריב טיפוסי של גיל ההתבגרות – השתיים האלו יגידו בוודאי שזה הרבה יותר חמור מזה. כך או כך הילדה קברה את פניה בין ברכיה וסירבה להפצרות החוזרות ונשנות שלי שתיכנס הביתה. אז במקום זאת התיישבתי לצידה והבטתי בארון החשמל שממול בשתיקה.

 

"היא הולכת לנסוע ולהשאיר אותי פה." היא אמרה לי כשהבחינה שאני שם.

 

"לא היא לא," הבטחתי לה.

 

"כן. זה בדיוק מה שהיא הולכת לעשות. לא אכפת לה ממני."

 

"אכפת לה ממך מאוד. היא אוהבת אותך הרבה יותר משאת חושבת."

 

שוב השתררה שתיקה.

 

"את יודעת?" אמרתי לה אחרי כמה דקות, "כשאני הייתי ילד והייתי מתעצבן על ההורים שלי, הייתי בורח אל האקליפטוס הבודד שבקצה השכונה. הייתי יושב מתחת לעץ לבדי במשך שעות, עד שהכעס היה מתקרר והייתי חוזר. פעם אחת החלטתי שאני הולך ללמד את ההורים שלי לקח. החלטתי שאני הולך להישאר כל הלילה בחוץ ולישון על הספסל עד שהם ידאגו לי ממש. וזאת תהיה הנקמה שלי. "

 

הגנבתי מבט לעברה כדי לוודא שהיא מקשיבה לי, ואז המשכתי: "אז ישבתי על ספסל ליד האקליפטוס במשך שעות בזמן שהשמש שקעה. ואז בזמן שהחושך הלך והעמיק. וגם בזמן שיותר ויותר כוכבים הופיעו בשמיים. אבל עבר עוד ועוד ועוד זמן, ונהיה לי ממש משעמם שם. והספסל לא היה מספיק נוח כדי לישון עליו. בסופו של דבר החלטתי שהייתי בחוץ מספיק זמן, ושאני יכול לחזור למרות שלא הייתי שם כל הלילה.

 

אז חזרתי הביתה. אימא שלי בדיוק הורידה את הכלבים לטיול ופגשה אותי כשהתקרבתי לבניין. את יודעת מה היא שאלה אותי?"

 

היא הנידה בראשה לשלילה.

 

"היא שאלה: 'אה, יצאת לטייל? חשבתי שאתה בחדר. בדיוק הכנתי את ארוחת הערב.' את מבינה? מסתבר שהשעה הייתה רק שמונה וחצי, ואימא שלי אפילו לא שמה לב שיצאתי."

 

היא צחקה. הפנים הסמוקות שלה החלו קצת להתבהר. וקולה כבר לא נשמע כל כך חנוק.

 

"בואי ניכנס הביתה," אמרתי לה, "את יכולה לשבת גם שם על הרצפה."

לדף הרשומה

מ-0 ל-100 בעשרים שניות

1 באפריל

-  הממ.. יש לי מייל חדש.

-  אבל אני אמור לעשות דברים יותר דחופים כרגע.

-  אני אקרא אותו אחר כך.

-  או שאני אקרא אותו עכשיו?

- זה ייקח רק שתי דקות. אולי זה משהו חשוב?

-  לא. אני אקרא אותו אחר כך.

- ... אבל..

<פותח את המייל<

"​​...אני שמח לבשר לך כי לאחר קבלת המלצת המנחה, צוות השופטות החליט כי עבודת התזה שלך עוברת לשלב ב' של תחרות​ התזה המצטיינת של האגודה האנתרופולוגית הישראלית​..."

- תחרות? לא נרשמתי לשום תחרות. על מה הם מדברים?

- זו בטח טעות כלשהי.

-  אבל אולי זה לא? אולי פשוט כל מי שמגיש תזה משתתף אוטומטית בתחרות?

-  לא.. זה לא הגיוני. הם גם כתבו "על פי המלצת המנחה." אולי המנחה שלי המליצה עלי ללא ידיעתי?

- אין מצב. העבודה שלי לא כזאת נפלאה. היום האחד באפריל, בטח מישהו עובד עלי. מעניין מי זה...

- טוב, זה לא עקרוני כרגע. יש לי דברים יותר דחופים לעשות. אני אחשוב על זה אחר כך.

- אולי כדאי לי פשוט לשאול את המנחה?

- אחר כך!  אני הזנחתי את העבודה שלי היום, ועוד לא נגעתי בהצעה שלי לדוקטורט.

- אבל אולי בכל זאת?  רק כדי לדעת שזו מתיחה. בטח היא תגיד לי שהיא לא יודעת על מה מדובר.

- לא! קודם דברים יעילים.

<מקליד:> "פרופ' שלום, קיבלתי הודעה..."

 

2 באפריל

- "שלום עומר .כן אני המלצתי על העבודה שלך. אמרתי לך שאני חושבת שהיא מצוינת. בהצלחה!"

- אז זו לא בדיחה. הממ. זה די מחמיא לי שהיא מעריכה את העבודה שלי כל כך. זה בטח אומר שכתבתי עבודה ממש טובה. ממש ממש טובה אם היא המליצה עליה בלי לספר לי אפילו.

- אבל זה הגיוני. הלה אמרה שהמנחים תמיד מעריכים את העבודות של הסטודנטים שלהם ומפארים אותן. זו חלק מהיוקרה שלהם אחרי הכל. זה לא אומר שהעבודה שלי באמת טובה באופן אובייקטיבי.

- מצד שני, כנראה שהיא הייתה טובה מספיק לעבור לשלב ב'.

- וואו! שלב ב'! זה אומר המון! אתה אפילו לא יודע כמה אנשים נרשמו לתחרות.. ואף אחד אפילו לא קרא את התקציר של העבודה. הם בסך כל קיבלו את ההמלצה. חכה ותראה מה יקרה כשהם יקראו את התקציר.

- ומה אם הם ממש יאהבו את התקציר?

- ומה אם הם יחשבו שזה רעיון מטומטם?

- אני צריך לעבוד עליו טוב, כדי שיתן לי סיכוי לעבור שלב.

- ואם אעבור שלב? מה יהיה אז? פשוט אפול בשלב הבא. אל תבנה ציפיות. אתה אף פעם בחיים לא זכית במקום הראשון, וזאת לא תהיה הפעם הראשונה. אם תצפה סתם תתאכזב. בטח יש מלא אנשים שמשתתפים בתחרות הזאת והסיכוי שלך לא גדול. קח את זה בפרופורציה. וכרגע תעבוד על הדברים הדחופים יותר.

- בהחלט. אני צריך להתקשר ולתאם פגישות. אני לא הולך לגעת בזה לשעות הקרובות.

... חצי דקה אחר כך:

<מקליד:> "בעבודת המחקר עסקתי ב.."

 

23 באפריל

- "אנחנו שמחות להודיע על כך שלאחר קריאת תמצית התזה, העבודה שלך עולה לשלב הבא והסופי של תחרות עבודת המ"א המצטיינת של האגודה האנתרופולוגית."

- השלב הסופי? וואו. מגניב. הם אהבו את התקציר. הם רוצים לקרוא את העבודה שלי. אם אזכה בתחרות, זה יכול להיראות מצוין בקורות החיים האקדמיות שלי. זו יכולה להיות נקודת קפיצה אדירה. ואם יהיה שם איזה חוקר שממש יתלהב ממה שכתבתי? אולי הרעיונות שלי הם חדשניים במיוחד ואני לא מבין את זה פשוט? אולי אני אהיה ההפתעה של הכנס הקרוב?

- רגע. אני חייב לחשוב בהיגיון. יש לי עוד תחרות לא קטנה לפני. אני צריך לשלוח את העבודה, ולהתחרות מול כותבים אחרים מאוד מוכשרים. אני לא צריך לבנות על זכייה עדיין. חוץ מזה זו בסך הכל עבודת תזה - זה לא מחקר חדש ופורץ דרך עדיין.

- מעניין אם אצטרך לעלות לבמה לקבל את הפרס. ואולי אצטרך להעביר הרצאה קצרה ולהסביר על המחקר שלי?

- תפסיק כבר! עוד לא זכיתי! ואני גם כנראה לא אזכה!  זו לא הייתה עבודה כל כך מרשימה. אני תמיד עושה את זה, אני מפתח ציפיות מטורפות, ואז מתאכזב ונשבר כאשר הן לא מתממשות. בחיים לא זכיתי בתחרות סיפורים קצרים ולא במלגה תחרותית . שני השיאים היחידים שאני יכול לזקוף לזכותי הם בתחרות טריוויה לט"ו בשבת ביסודי ומקום שני בתחרות מקומית ברכיבה על סוסים כשהייתי בן 13. אני לא בן אדם של מקום ראשון, אני לא בן אדם שזוכה בתחרויות. אני חייב להפסיק לבנות ציפיות.

- ... גם המלגה הכספית שאקבל אם אזכה תהיה נחמדה. זה לא מפסיק כדי שאוכל לעזוב את העבודה. אפילו לא קרוב. אבל אוכל לפנק את עצמי באופניים חדשים.

- אני לא הולך לזכות! וגם אם כן, אני חייב להנמיך ציפיות. זה בסדר גמור, ובהחלט מכובד גם להיות מקום שני או שלישי. זה כבוד גם שהגעתי לשלב הזה. אם אמשיך לפנטז אני אהיה שבור אם אגלה שלא זכיתי.

- אוקי. אני לא מצפה לזכות. אני מנמיך ציפיות. יש לי דברים יותר חשובים כרגע להשקיע בהם את המאמצים. אני חייב לעבוד על טפסי הבקשה למלגה ללימודים ביפן, ועל המאמר שאני רוצה לכתוב. התחרות גם ככה לא חשובה. אז מקסימום לא אזכה, זה לא יהיה סוף העולם.

 

26 במאי

- "...נהנינו מהבחירה המקורית בשדה המחקר, מהניתוחים ומהמסגרת האנליטית שהצעת. אנחנו חושבות שזוהי עבודה טובה מאד, אך אנו כותבות כדי לעדכן אותך שעבודה אחרת דורגה גבוה יותר..."

- אההה!!! זה סוף העולם! הכל אבוד.

- ידעתי שאני לא כזה מוכשר. אני בטוח שהעבודה הייתה נוראה. אחרי שהם קראו את התקציר הם ציפו למשהו ממש טוב, והתאכזבו. הם בטח שאלו את עצמם למה העבודה בכלל הגיעה לשלב כזה גבוה של התחרות.

- היא בטח כתבה כמה דברים טובים רק כדי להיות נחמדה. ואם אלו הדברים הטובים היחידים שהיא יכולה הייתה לכתוב על העבודה זה אומר דרשני.

- הלה צדקה. כנראה שכשהמנחה שלך אומרת לך שהעבודה שלך מצוינת זה כמו כשאימא שלך אומרת שאתה חתיך – היא מתכוונת לזה אבל זה לא אומר שאף אחד אחר ייראה את זה כך.

- זה אבוד. אני בטח גם לא אקבל את המלגה ליפן. בטח לא אצליח להתקבל לדוקטורט. וגם אם אתקבל לא אצליח למצוא משרה. זה מקצוע תחרותי בטירוף – היחידים שמצליחים הם החוקרים המוכשרים באמת. אין שם מקום לבינוניים. ואני מלך הבינוניות אחרי הכל.

- זה אבוד.

 

** ואז בערב אחי מגיע מהעבודה ומקשיב לסיפור שלי. אני מרים כוסית של וויסקי לחיי הבינוניות. לא יותר מכוסית אחת כי אני החלטתי מזמן שלא לשתות כשאני מצוברח. אחר כך אני מדבר ארוכות עם ידידה. אחת כזאת שיודעת מה להגיד . אני לא יודע אם זה הוויסקי, או שזו היא, אבל אני חושף בפניה צד שאני לא מראה לאחרים בדרך כלל. את הצד החרדתי,הפרפקציוניסט, האובססיבי וחסר הביטחון. הצד שרץ מ-0 ל-100 בעשרים שניות. היא מכילה את זה. אני נרגע. ***

 

30 במאי

אבא שלי: "דרך אגב, מה היה בסוף עם התחרות של התזה?"

אני (בנונשלנטיות מוחלטת): "אה, בסוף הודיעו לי שלא זכיתי. אבל זה נחמד שהגעתי לשלב כל כך מתקדם."

אבא שלי: "אני מצטער לשמוע."

אני (בחיוך מרגיע): שטויות, זה באמת לא כזה סיפור גדול.

לדף הרשומה

מותו של דוקטור התחכמות - פוסט בלוגולדת 10

עומר (גרסת 2005) היקר,

 

בזמן שאתה יושב עכשיו בחוות המחשבים החדשה בבניין 7 של מדי החברה בהר הצופים ומחכה לצאת ליום הסטודנט אתה לא יודע את זה עדיין.  אין לך מושג בכלל – אבל בעוד כמה דקות אתה תפתח בלוג חדש באתר "תפוז". אתה תקרא לו "אני עצמי ועומר" ותצמיד אותו לכינוי: tweedel dee -  זוהי שגיאת כתיב די מטופשת, אבל יעברו עוד שנתיים עד שתחליף את שם המשתמש. יעברו עוד כמה שנים נוספות עד שתחליף את שם הבלוג ל-"עורב שבדרך."  אבל זה כבר סיפור אחר.

 

הנקודה החשובה היא, שאתה עדיין לא יודע את זה, אבל אתה עומד לפתוח בלוג חדש מתוך גחמה רגעית. עכשיו הנה הקטע האירוני: המון דברים הולכים להשתנות בחיים שלך. אתה הולך להתקרב לאלוהים ולהתרחק ממנו ולהתקרב אליו שוב, אתה הולך לאבד הכיוון בחיים ואז למצוא אותו רק כדי לאבד אותו שוב. אתה הולך לחוות המון חוויות חדשות והמדהימות שאתה לא מצפה בכלל לחוות, ולהכיר הרבה חברים חדשים. מעטים מאוד מהם הולכים להישאר אתך לאורך השנים. אתה תגור ב-4 ערים שונות, תחליף 5 עבודות, תסיים שני תארים בשתי אוניברסיטאות שונות וגם בהן תשנה את תחום הלימודים והמתודולוגיה – תעזוב את הלימודים – ואז תחזור שוב ללמוד. אתה תטייל בארצות שונות ותשנה דעות פוליטיות. אבל הדבר היחיד שיישאר באמת יציב לאורך כל הדרך שלך בעשור הקרוב הוא הבלוג הזה שאתה עדיין לא יודע אפילו שתפתח מתוך דחף שטות רגעי.

 

תוך כדי שאני כותב לך ממרחק הזמן, ביום ההולדת ה-10 של הבלוג – אני לא יכול להפסיק להיזכר במשהו. זה רגע שהיה לך לפני כשנה. עבורי עברו כבר 11 שנים, אבל התמונה נשארה במוחי, חדה וצלולה: זה היה באחת הרגילות שהיו לך מהצבא. יצאת עם נועם, החבר הכי טוב שלך לאילת. לאורך הנסיעה באוטובוס לא הפסקת לשמוע את דיסק של אניה שהוא הביא אתו שוב ושוב. המוזיקה שלה פרטה לך על מיתרי הלב כמו שאף אחד לא עשה אף פעם. לראשונה בחייך הרגשת באמת קרוב לאלוהים. לראשונה מאז לא יודע מתי הרשית לעצמך להיות אופטימי. הרשית לעצמך לקוות שהפעם אתה עומד על הסף של משהו גדול, שאולי הפעם תכיר מישהי מיוחדת. זה נגמר כמובן באכזבה. החופשה הייתה משעממת וריקה מאירועים מיוחדים.

 

באחד מימי החופשה, מצאת את עצמך יושב לבד על המיטה בחדר המלון האפרורי והמכוער ובוהה ארוכות במראה. לא יכולת לנתק את עיניך ממנה, פשוט ישבת  והסתכלת– עד שכבר לא יכולת לזהות את הדמות שמסתכלת עליך בחזרה. זה לקח לך כמה שניות, אבל אז הבנת מה אתה רואה. האיש שישב מולך, מהצד השני של הראי היה אתה. אבל הוא היה אתה זקן יותר ועייף יותר.  מתחת לעיניים היו לו צלליות, ורמזים לקמטים נחרשו בפניו, שערות אפורות רצדו בשיערו. המראה הזה הפחיד אותך באותו הזמן. הוא דחף אתך החוצה מהחדר ובחזרה לרחובות של אילת – ומשם לחופו של ים סוף. שם דיברת עד עלות השחר עם אלוהים. שם הרגשת שהוא עונה לך.

 

ובכן, במידה מסוימת אני הוא אותו אדם שהביט עליך בחזרה מאותה המראה. כבר לא ילד בן עשרים שלא יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו ומרגיש שאינו מספיק לעשות אפילו שבריר ממה שהיה רוצה. עכשיו אני ילד בן שלושים שלא יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו ומרגיש שאינו מספיק לעשות אפילו שבריר ממה שהיה רוצה. כן, למרות שעברתי לא מעט דברים בעשור האחרון, אני לא באמת מאוד שונה ממך. אולי רק קצת יותר רגוע, קצת יותר שלם עם עצמי. אבל לא הרבה.

 

ובכל זאת, למדתי כמה דברים בעשר השנים החולפות. למעשה למדתי המון דברים בתקופה הזאת. אבל יותר מהכל, למדתי כמה מעט אני יודע. גיליתי שאף פעם אי אפשר לדעת מה צופן לו העתיד ואף פעם אין לומר אף פעם. או בעצם, אפשר לומר, אבל זו כנראה תהיה טעות. לחיים יש נטייה מעצבנת כזאת לתפוס אותך במילה בכל פעם שאתה מכריז על משהו בוודאות מלאה ולהוכיח שאתה טועה.

 

למדתי שאתה לא באמת יכול לדעת מה אנשים אחרים חושבים. הרבה פעמים כשאתה חושב שמישהו מאוכזב ממך, הוא בעצם די מעריך את מה שעשית. כשאתה חושב שמישהו כועס עליך הוא בעצם עצוב בגלל משהו אחר. כשאתה חושב שבנות רומזות לך שאתה מוצא חן בעיניהן, הן בכלל לא חושבות על זה – וכאשר אתה חושב שהן לא מעוניינות בכך בכלל, יש לך לפעמים דווקא סיכוי לגלות אחרת. ואם כבר בענייני בנות, הנה טיפ אחד שכדאי לך לאמץ – כשאתה מזמין מישהי לדייט, תבהיר את זה בבירור. בעשר השנים הקרובות אתה הולך לצאת לבלות עם שלוש ישראליות, קוריאנית ויפנית בלי להצהיר על זה מראש – ורק פעם אחת זה יסתדר לך טוב.

 

גיליתי, וגם אתה הולך לגלות (את זה תלמד בדרך הקשה) שיש אמת בהמון קלישאות. שכדאי לך לנהל חיים מסודרים ולהשקיע באיך שאתה מתלבש ולשמור על הבריאות. אתה הולך לגלות שאתה אוהב כל מני מאכלים שפעם היית פוסל על הסף – אפילו (תחזיק את עצמך, כי אתה לא תאמין לזה) סלט ירקות! (כן כן..).

 

אתה הולך לגלות שיש לך הפרעת קשב. גם זה מפתיע בשביל בחור צנוע ושקט, נכון? זה בסדר, זו תופעה מורכבת הרבה יותר ממה שאתה חושב. בעזרת קצת ריטלין תגלה שהחיים הלימודיים שלך נהיים הרבה יותר קלים. וברגע שתבין את המורכבות של התופעה – תוכל לעשות סדר בהרבה מהדברים שרדפו אותך לאורך החיים.

 

אתה הולך לגלות שהעולם הוא כל כך הרבה יותר מורכב מכל מה שאתה יכול לדמיין כרגע. שכל מה שאתה יודע מסתכם בגרגר אבק. מצד שני, אתה הולך לגלות בעצמך יכולות שמעולם לא האמנת שקיימות. אתה הולך לגלות שבכל פעם שאתה חושב שאתה יודע משהו, עלול לבוא מידע חדש ולשנות את ראיית העולם שלך לחלוטין. אתה הולך לגלות שהחיים אינם בנויים מרגעים גדולים של אושר וכאב, אלא בעיקר מהרבה רגעים קטנים – וברגעים האלו חבוי יופי וכוח שאתה לא יכול אפילו לדמיין.

 

אתה הולך למצוא עונג בכתיבה. אתה תמצא בה גם מפלט. מפלט מהשדים שרודפים אותך כשאתה שוכח שהעולם הזה הוא בסך הכל כל מה שיש. כשאתה מבקש למצוא חוקיות בתוהו ובוהו שהוא המציאות שלנו. אתה עוד תגלה שבין המילים, בשבריר הרגע שבין ההתלבטות והתנועה המכנית של האצבעות שלך על המקלדת – אותה התנועה שאין לך ממש שליטה מודעת עליה – בשבריר השנייה הזה אתה תמצא את עצמך.

 

אתה תבלה את העשור הקרוב (ואולי אף יותר) בניסיון להתחכם. בניסיון לפצח את הצופן שמניע את העולם. בניסיון לגלות את האמת שמעבר. אבל התשובה המפתיעה לכל שאלותיך לא תמצא חן בעיניך. האמת היא שאין שום אמת מעבר. אין צופן ואין התחכמויות. מה שאתה רואה מול פני השטח – זה כל מה שיש. ברגע שתבין את זה, זה יעורר בך חלחלה ותקווה שכמותן לא חווית מעולם. נצל את זה בחוכמה.

 

אז הפעל את הדפדפן, פתח לך בלוג וצא אל החיים מיד אחר כך. כי אני יכול להבטיח לך שעוד תכתוב פה המון דברים מעניינים. עוד תתעד המון חוויות והרפתקאות קטנות וגדולות. טיולים לחו"ל, חברויות, אהבות, עבודות, אתגרים, הצלחות וכישלונות. הבלוג הזה שאתה עוד לא יודע שאוטוטו אתה הולך לכתוב – עוד יהפוך למסמך מרתק שמכיל עשר שנות חיים של אדם אחד, האדם שהוא אתה.

 

יחד עם זאת (וזה אולי השיעור הכי חשוב שתלמד בעשור הקרוב), הדברים המדהימים באמת – הם אלו שלעולם לא עולים על הכתב.

 

בברכת יום הולדת 10 שמח לבלוג,

עומר (גרסת 2015).

לדף הרשומה

אמ;לק

אתחיל בגילוי נאות: אני נוטה לייפות את העבר בדמיון שלי. לא פעם אני מרגיש שהעולם היה הרבה יותר יפה בתקופה שקדמה לטלפונים הניידים, לרשתות החברתיות, לתקשורת המידית ולכל שאר טכנולוגיות ה-"כאן, מיד, עכשיו ו-'נו כבר'?" למיניהן. אני מדמיין ששיחקתי הרבה יותר בחוץ לפני שקיבלתי את המחשב הראשון שלי בכיתה ב' או ג'. אני מדמיין שההורים שלי היו פוגשים הרבה יותר אנשים לפני שהתחילה הטלוויזיה בכבלים. אני מדמיין שאנשים היו הרבה יותר רחבי אופקים כאשר הבידור המרכזי שלהם היה קריאת ספרים ושהם השקיעו הרבה יותר בכתיבה כאשר הם היו מתקשרים במכתבים.

           

במילים אחרות, אני מדמיין שהיה פה טוב – לפני שנולדתי. אבל אני מודע לכך שיש בכך הטיה נוסטלגית ולא הגיונית. היו לא מעט דברים רעים יותר בעבר, מן הסתם. אני תמיד מזכיר לאנשים שמתלוננים על הדור הנוכחי, שגם אריסטו אמר פעם שהילדים של היום הם ממש לא מה שהיה פעם. כל דור זוכר רק כמה נפלא הוא היה, ולא את כל הדברים הפחות נפלאים. כל דור רואה את כל החסרונות של אלו שבאים אחריו, ומפספס הרבה מהיתרונות. אם תחפשו בבלוג הזה, שימלאו לו בראשון הבא עשר שנים, תגלו שכבר כתבתי לא מעט גם על זה, וגם על זה.

           

כשאני הייתי נער בשנות התשעים, היו אומרים לי שאנחנו "דור הטלוויזיה" לא יודעים לצאת החוצה ולשחק. בשנות האלפיים המוקדמות אמרו ש"דור האינטרנט" לא יודע איך לתקשר. אני מתאר לעצמי שבשנות השמונים דיברו שררה גם על "דור הרדיו," או איך שלא קראו להם. לכן, אין לי כוונה לומר משהו על הדור של היום. אני לא מתכוון להסתכל ממרומי העשור הרביעי לחיי על הנוער של היום ולומר שהם בסדר. שאנחנו היינו יותר טובים.

           

אלא שנראה שהפעם השינוי חל על כולנו. לא רק על זאטוטים זבי חותם שמחזיקים מסך מגע בידם מהיום שבו נולדו או נערים שלא מכירים את העולם אפילו בתקופה שבה מודם היה משמיע חריקות גסיסה עד שהיה מועיל בטובו לעבוד וכדי למצוא תמונה של פמלה אנדרסון בלי חלק עליון היית צריך לחכות חמש דקות עד שהתמונה תרד לחלוטין. גם לא על אלו שעוד זוכרים עידן שבו היינו תלויים בטלפונים ציבוריים. אני מדבר גם על אנשים בני גילי ואף יותר מבוגרים. אני מדבר על כולנו.

           

כולנו הפכנו להיות חסרי סבלנות (וסובלנות) למילה הכתובה באופן מופגן וחסר בושה.

           

גם פה אתם יכולים לומר, במידה רבה של צדק, שאין חדש תחת השמש. רוב האנשים היו מאז ומעולם חסרי סבלנות. זה לא שלפני עשרים שנים כל האנשים קראו ספר בסגנון "מלחמה ושלום" או "החטא ועונשו" בכל ערב אחרי העבודה. זה לא שפעם אנשים היו טורחים לקרוא את כל הסעיפים הקטנים בדיווח שהם מקבלים מקרן הפנסיה או את המצע המפורט של כל המפלגות שרצות לכנסת בכל מערכת בחירות.

           

אני מניח שגם פעם היו אנשים שמאוד אהבו לכתוב ולקרוא, והיו כאלו שמאוד לא. היו כאלו שהיו מתכתבים עם חברים בחו"ל על גבי עשרות עמודים מפורטים ומלאי תוכן ורגש. קוראים בשקיקה תיאורים של מקומות מרתקים ואנשים אחרים או סיפורים מרתקים או מידע מעשיר – והיו אחרים שהסתפקו במברק, בתמונות או בגלויה. אני אפילו מניח שהיו הרבה יותר מהסוג האחרון מאשר מהראשון.

           

אבל אני לא חושב, ויתקנו אותי המבוגרים ממני פה, שאי פעם העצלנות לקרוא משהו הייתה דבר כל כך מופגן ובוטה. למיטב זכרוני בעבר (הלא כל כך רחוק) אנשים לא התייחסו לטקסט של יותר מ- 140 תווים כפגיעה ברגשותיהם. הם לא היו אומרים בפה מלא (ואף במידה מסוימת של גאווה) שהם פשוט לא מתכוונים לקרוא שום דבר שחורג מהגבול הזה. היום הם בלי ספק כן.

 

אני חושב שהביטוי הזה: "אמ;לק" ("ארוך מדי, לא קראתי." תרגום של tl;dr האנגלי) שמופיע היום שוב ושוב ברשתות החברתיות – הוא ההתגלמות המושלמת של המצב הזה. נראה כי מאז המצאת הביטוי הזה, אנשים הפסיקו אפילו להעמיד פנים שהם מקדישים לחבריהם את הכבוד המינימלי של אשכרה לקרוא את הדברים שהם כתבו במלואם, לפני שהם ממהרים להגיב עליהם. וכדי להוסיף חטא על פשע יש בזה נימה מאשימה כלפי האדם שכתב את הדברים, כאילו הם אומרים: "זו אשמתך שכתבת דברים ארוכים מדי. עכשיו אין לי כוונה לשבת ולקרוא את כל השטויות שלך. אבל תן לי להגיד מה אני חושב כי זה הרבה יותר חשוב."

 

אולי אני אשמע מתנשא. אולי אשמע מגעיל או אנכרוניסטי. אבל אני חושב שאם בן אדם לא יכול להקדיש את המינימום הנדרש של מאמץ כדי לקרוא את הדברים שהוא מגיב עליהם, לא ממש בא לי לשמוע מה יש לו בכלל להגיד. אם אתם שואלים אותי, הביטוי הזה צריך למות. הייתי מחליף אותו בשמחה בביטוי אחר והרבה יותר תקף: לק;סת-  "לא קראת? סתום ת'פה."

לדף הרשומה

לחפש בין המדורות

הערב מתחיל בכאב ראש.

הנה לכם התחלה מבטיחה... בדרך כלל ערבים מעניינים במיוחד אמורים להסתיים בכאב ראש, עם הפרצוף מעל אסלה ופלאשבקים לא ברורים מסתחררים בין לבין. או כך לפחות אמרו לי. אבל אני יודע שערב ל"ג בעומר שלי לא יהיה מעניין במיוחד והוא דווקא מתחיל בכאב ראש.

מהבחינה הזאת זה דווקא מסתדר לי טוב שהתנדבתי להעביר את הערב בסיור. כבר כשהייתי ילד גיליתי שהתרופה הטובה ביותר לכאב ראש היא טיול מרענן באוויר הצח. או במקרה הזה פשוט אוויר – כי האוויר רווי העשן של החג רחוק מלהיות צלול כיין. בכל מקרה, זה טוב לצאת ולהתרענן. להסיר את העיניים מהמסכים התובעניים ולהשתחרר מהרעש האינטנסיבי והלחץ היומיומי. פשוט לנקות את הראש, לתת לרגליים לעשות את שלהן ולהציל כמה כלבים וחתולים.

מסתבר, כך גיליתי למרבה הזוועה, שבשנים האחרונות השתרש בל"ג בעומר מנהג מחריד של שריפת חתולים וכלבים בעודם בחיים. מסתבר שסתם לשרוף בובות של היטלר זה כבר לא מספיק. לרוב מדובר בילדים מטומטמים ומשולחי רסן בלי השגחה. אבל כבר נמצאו קורבנות על ארבע גם במדורות שבהן נכחו מבוגרים. בין אם זה חוסר תשומת לב או חוסר אכפתיות של ההורים, אני לא יודע ולא יכול להבין בכל מקרה. אז בפייסבוק התארגנה קבוצה של אוהבי חיות ממקומות שונים בארץ שהתארגנו לסייר בין המדורות ולהציל את היצורים המסכנים מהתעללות. אני הייתי אחד מהם. זו הסיבה שאני מוצא את עצמי, לראשונה מאז לא יודע מתי, בסיור בין מדורות.

אני יוצא לדרך קצת אחרי שמונה. אני אורז בתיק גב קטן ערכת עזרה ראשונה, כמה בקבוקי מים, פנס, חבל וציוד אחר שנראה לי רלוונטי. אם לומר את האמת אני מרגיש קצת כמו בסצנה ב-"רמבו" כשהא מתארגן לקרב, למרות שאני יודע שאפילו אם אתקל בקבוצת נערים מתעללים – המקסימום שאוכל לעשות הוא להתקשר למשטרה ולצעוק עליהם כמו איזה שכן זקן ונרגן. ובכל זאת אני יכול לשמוע מוזיקה דרמטית בסגנון שנות ה-80 מתנגנת באוזני כשאני יוצא מפתח הבית ומתחיל ללכת.

אחרי כמה סיבובים רגליים אני מבין שלא אכסה שטח גדול מספיק ברגל. רוב המדורות באזור שבו אני גר הן בשטחים מוארים היטב, עם הרבה אנשים מסביב. לא נראה שזה מוקד פוטנציאלי להתעללות אכזרית בחיות. אז אני חוזר הביתה ומארגן פק"ל קפה. אני זורק אותו לתא המטען, וקופץ אל מאחורי ההגה.

התחנה הראשונה שלי היא שטח העפר מול שכונת "פרס נובל." אני מקיף כיכר קטנה ומחנה את הרכב במפרץ כחול לבן ליד מרכז הכושר. במורד הגבעה אני יכול לראות שהבריכה המקורה עוד מוארת אך ריקה מאדם. מעבר לה החושך מנוקד באורות הצהובים של העיר. בהמשך הכביש החושך מפנה את מקומו דווקא לאורן הצהוב של להבות. אני מתחיל לצעוד בין המדורות, סוקר במבטי את הילדים המתרוצצים לכאן ולכאן עם קרשים, צידניות ובקבוקי שתיה. אני מרגיש קצת נבוך בעוד שאני הולך בין קבוצות שאני לא שייך אליהן.

גבעת חול גבוהה מול התל הפלישתי מספקת לי נקודת תצפית מצוינת. למרגלות המדרון שמעליו אני עומד, קבוצת נערים ממקמת ספה ישנה לצד מדורה ומנגל. גם אצלם שום דבר לא נראה חשוד. הטלפון שלי מתחיל לרטוט. זה נועם. הוא אומר שלא יצטרף אלי הערב בסופו של דבר. הוא עייף מדי. אבל הוא באמת עדיין לא מצליח לאמין שאנשים יעשו דבר כזה. אני מסיים את השיחה אתו מהר. אני רוצה להמשיך ולחפש, וגם ככה כשאני חושב על זה, קצת לבד דווקא מתאים לי הערב.

בשעה עשר כל האורות בבריכה כבים בבת אחת. אני מחליט שנמאס לי מהאזור הזה ושכדאי לסקור אזור מבודד יותר. אני נכנס חזרה לרכב ונוסע מערבה. גם קודם לכן נועם לא נשמע נלהב במיוחד לצאת לסיור הזה. אני יכול להבין אותו. גם אני לא מאוד נלהב. רוב הסיכויים שהערב ייגמר בלי אירועים מיוחדים, אמרתי לו. אני אשמח אם זה באמת יהיה כך. אבל אם משהו ייקרה ואני לא עשיתי שום דבר כדי למנוע את זה, אני לא אוכל לסלוח לעצמי.

אני עוצר את הרכב בחניון חצץ רחב ידיים בין הסופרלנד ובין האמפיפארק החדש. המראה של האש המיתמרת של המדורות מול הגלגל הענק שברקע הוא כמעט סוריאליסטי. אני לא יכול להתאפק ומצלם את זה עם הטלפון. התמונה יוצאת על הפנים. אני חייב לקנות לעצמי מצלמה נורמלית. שני ילדים חרדיים רוקדים מסביב למדורה קטנה כמו אינדיאנים. ההורים שלהם בוהים בהם מכיסאות פלסטיק מתקפלים. מישהו במרחק משמיע איזה שיר היפ-הופ מעצבן. גם פה הכל שקט.

בחזרה ברכב, אני נוסע לאט מסביב לאצטדיון הכדורגל בחלונות פתוחים ורדיו מושתק. קול החצץ הנגרר בין הגלגלים והקור של הלילה מעורר בי נוסטלגיה. היום נראה לי קצת קשה לומר שאתה שוטר ולהרגיש גאה בכך. גם כשאני הייתי שוטר זה לא ממש הרגיש כמו סיבה לגאווה אבל זה היה קצת פחות גרוע. אבל ייאמר לזכותם שהם עובדים קשה, הרבה יותר קשה מרבים מהאנשים שמבקרים אותם ומצקצקים בשפתיים. בכל מקרה, לשמחתי אני כבר לא שוטר, אבל אני קצת מתגעגע לאנדרנלין של משמרות לילה בבירת הסמים של ישראל. ואולי אני סתם מייפה את המציאות – אחרי הכל, את רוב הלילות ביליתי בתחנה.

גם כשהייתי בסיורים, אף פעם לא הייתי טוב בקטע הזה. כשנוסעים לאט בחיפוש אחרי חשוד או שב"ח או שבל"ר (גנבת רכב), וצריך לקפוץ מהניידת ברגע שמזהים משהו. בדיעבד יכול להיות שזו הפרעת הקשב שלי שגורמת לי להתרכז בהרבה יותר מדי דברים ולא לשים לב לדבר האחד שאני אשכרה מחפש. אולי זה פשוט בגלל שהראש שלי רץ למיליון כיוונים כל הזמן. אבל זה לא משנה, אני פשוט צריך לפקוח עיניים ולהתרכז עוד יותר.

בחניון עפר ליד האגם, קצת לפני הפנייה לבית הקולנוע התמקמו כמה אנשים עם טנדר. הם פורקים גנרטורים ורמקולים. נראה שהם הולכים לעשות פה קראוקה. גם הביקור הלילי האחרון שלי במקום הזה היה קשור למשטרה. בדיוק התרוממתי מעל מישהי וחזרתי למושב שלי כאשר ראינו את האורות הכחולים המהבהבים מתקרבים. הרמתי את המכנסיים למקום עשר שניות לפני שהניידת נעצרה לצד הרכב. "מה אתם עושים פה?" שאל השוטר, ואנחנו חיפשנו תירוץ. נבוכים כל כך שרצינו לקבור את עצמנו.

בסיבוב השלישי שלי מסביב למתחם רוב הילדים כבר נטשו את המדורות. הפרסומות שקראו לאנשים לכבות את המדורות בצורה מסודרת כנראה לא עבדו. העפר מסביב מנוקד מדורות וזבל זרוק בכל פינה. זה נראה כאילו הרגע התחולל שם קרב עקוב מדם או כמו תפאורה של סרט פוסט אפוקליפטי. תן בודד משוטט ביניהן ומחפש כנראה שאריות בשר. אני מנסה לצלם אותו אבל הוא בורח. לפני שהלילה ייגמר אתקל גם בגרביל ובחזיר בר. גם אותם לא אצליח לצלם כמו שצריך.

על הכביש הולך זוג יד ביד. נער אחד מאותת בפנס ואופנוען עוצר לידו ואוסף אותו. במרחק נשמעת מוזיקה מזרחית והמון קראוקה. בעיקר "דרך השלום." הרבה יותר מדי "דרך השלום." הם מתחרים ביניהם מי יחזיר לי את כאב הראש יותר מהר. עזבו כלבים, אם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם אחת אני אתחיל לשרוף פה אנשים. כך אני חושב לעצמי. אני מזכיר לעצמי שגם כשאני הייתי בתיכון היינו שומעים מוזיקה פופית לא פחות. שלנו הייתה פשוט פופ-רוק, שלהם היא פופ-מזרחית. הדורות הולכים ומתחלפים וכך גם הסגנון. אבל הכל פופ. ובכל זאת, אני מעדיף את המוזיקה שלנו...

יש כאלו שמאלתרים מדורות, או סתם עושים מנגל. יש כאלו שמביאים גנרטור ותאורה. יש אפילו שעושים מזה הפקה ברמה של הופעה בין לאומית: נתקלתי בקבוצה אחת שבנתה במה שלמה עם אורות צבעוניים מסתובבים והכל. בעיני, באופן אישי, כל ל"ג בעומר שלא ארגנו כמה חבר'ה מקרשים, כמה גפרורים ולכל היותר גיטרה – הוא כישלון.

בפינה אחת ממש קרוב לאגם אני רואה גוש שחור גדול ליד שקיות הזבל. כשאני מתקרב אני מגלה שזה חזיר בר. הוא לא מתייחס אלי יותר מדי. אני מנסה להאיר עליו ולצלם בו זמנית, אבל נכשל קשות. "מה זה?" שואל אותי ילד שעומד שם ליד. "זה חזיר בר," אני עונה. "אה.. ידעתי," הוא משיב בהרהור ומצביע על חבר שלו, "הוא חשב שזה אוכל נמלים." אני מחייך.

אבא אחד מראה את החזיר לשני הילדים שלו. שלושתם דתיים עם כיפות סרוגות. אחרי כמה דקות הם הולכים משם. "רציתי אולי ללטף אותו." אומר אחד הילדים לאחיו. "השתגעת?" שואל אותו האח, "זה לא כשר!"

השקיעה כבר הרבה מאחורי, והשחר הולך ומתקרב כשאני מחליט לסיים את הערב. לילה שקט עבר על כוחותינו בראשון לציון. לפחות מבחינת אירועים, מבחינה מוזיקלית זה היה לילה רועש ומעצבן. בקבוצת הפייסבוק אני קורא שכבר הצליחו להציל כמה וכמה כלבים ברחבי הארץ. אני שמח שהייתי חלק מזה, גם אם לא ממש עשיתי כלום. אני אומר לעצמי שאולי אעשה בכל זאת איזה סיבוב קטן באזור חוף הים לפני שאני סוגר את הבסטה.

זה באזור הזה שאני סוף סוף שומע צליל נעים לאוזן. גיטרות חשמליות בקצב עצבני. קצת צעקות מבטיחות. אני מתקרב לכיוון הצליל, מעלה חיוך על שפתי. אולי עוד יש תקווה לנוער של היום. נכון שזה רק מיעוט, אבל אולי עוד יש כמה נערים שאוהבים רוק. גם אם זו אחת ממאה, זה נחמד שבמדורה אחת לפחות יש מוזיקה יותר..

ואז הגיטרות נעצרות ופורץ קולו של אייל גולן: "...תדעי לך שאני אתן את כל כולי שאת תהיי הנסיכה שלי..."

הגיע הזמן ללכת לישון. אני זקן לחרא הזה..

לדף הרשומה

להציק על טבעונות

03/05/2015

בין אם זה בחתונה, בפגישת חברים או בארוחה עם המשפחה המורחבת - ככה הולכת כמעט כל שיחה שלי בזמן הארוחה בזמן האחרון:

הוא: "זה כל מה שאתה אוכל?"

אני: "כן, אבל זה מאוד טעים."

"קח גם קצת סלט ביצים."

"אני טבעוני, אני לא אוכל ביצים. תודה."

"אבל זה בלי בשר.."

"יש בזה ביצים."

טבעוני זה אחד שלא אוכל ביצים?"

"כן. או חלב, או דבש, ובשר כמובן.."

"אז ממה אתה חי? מה יש לך עוד לאכול?"

"מכל מה שאתה אוכל רק בלי מוצרי חלב, דבש, ביצים ובשר."

"אז מה נשאר לך בלי כל זה?"

"אממ.. כל מה שעשוי מירקות ו.."

"אה, סלט? זה הכל? כל היום סלט? אני הייתי מת מזה."

"לא. יש גם סלט. אבל יש עוד המון דברים טעימים שאפשר להכין עם ירקות – אני מכין אחלה קארי למשל. יש גם מאפים, פסטות וקטניות. יש גם המון מוצרים טבעוניים כמו גבינה טבעונית ושווארמה טבעו.."

"אוי.. עזוב, כל התחליפים האלו מגעילים. ניסיתי פעם אחת חלב סויה, ורציתי להקיא."

"יש היום המון סוגים של מאכלים, והמון חברות. אבל זה עניין של טעם."

[שותקים, ממשיכים לאכול. אחרי כמה דקות:]

"אבל זה לא בריא."

"זה דווקא מאוד בריא, אתה מוריד מהתפריט את השומן הרווי ואת ההורמונים שנותנים לחיות ומוסיף הרבה יותר ירקות."

"אבל חסר לך ויטמין B-4 לא?"

"B-12. אני לוקח אותו בטבליות מציצה בטעם תות."

"כדורים. זה לא טבעי."

"כן, כי בטבע גפילא פיש שוחה בנהרות, והמבורגרים רועים באחו... היום גם לפרות עצמן אין מספיק B-12, אז נותנים להן את זה בכדורים. מה ההבדל אם אני אוכל פרה שקיבלה כדורים או שאני לוקח אותם בעצמי?"

"זה לא... זה.. טוב, עזוב, אתה לא רוצה להתחיל איתי על הקטע של בריאות. לא נכנס לזה עכשיו."

[חוזרים לאכול בשתיקה. כמה ביסים אחר כך, הוא נראה כאילו הוא מת להגיד משהו. הוא בולע במהירות חתיכה קצת גדולה מדי ואומר:]

"רגע, ולא חסר לך לפעמים בשר? אני לא הייתי יכול בלי בשר."

"פעם היה בא לי בשר לעתים קרובות. אבל אני צמחוני כבר 18 שנים, יותר מאשר הייתי אוכל בשר. אז אני פחות חושב על זה רוב הזמן. עכשיו שהפכתי לטבעוני קצת חסרות לי הגבינות הקשות, אבל אין מה לעשות."

"אז למה אתה טבעוני?"

"כי אני לא רוצה שחיות יסבלו בשביל האוכל שלי."

"מה, והצמחים לא סובלים?"

[נותן לו מבט של: "אתה לא באמת מספיק מטומטם כדי לחשוב שכן, נכון?]

"עזוב, ונגיד.. מה אכפת לתרנגולות אם הן מטילות ביצים למשל? מה הבעיה של הפרות אם חולבים אותן?"

"אתה לא באמת רוצה לשמוע את זה באמצע האוכל. עזוב, אתה לא באמת רוצה לשמוע את זה בכלל."

"לא לא.. ספר לי. כבר שמעתי דברים הרבה יותר גרועים."

[אני מסביר. הוא מניח את המזלג ומשאיר את הצלחת. אני ממשיך לאכול בשתיקה לעוד כמה דקות.]

...

 

...

 

...

 

"אתה יודע מה הבעיה שלכם, הטבעונים? אני אגיד לכם מה. אתם פשוט לא מפסיקים לדבר על הטבעונות שלכם. אתם חייבים לדחוף את האידאולוגיה שלכם בכל הזדמנות. לספר לכולם דברים שהם לא רוצים לשמוע. חיה ותן לחיות, זה מה שאני אומר. למה אתם צריכים להציק לאנשים על טבעונות כל הזמן?

לדף הרשומה

החיים הם (לא) סרט

זה כבר כמה שנים שאני עובד מאוד קשה לשכנע את עצמי שהחיים הם לא סרט. גם לא ספר או סדרה. כתבתי את זה כבר כמה פעמים בעבר - הנטייה הטבעית שלי היא לעשות דרמטיזציה של כל הדברים היומיומיים שאתם כנראה לא הייתם חושבים עליהם פעמיים. שוב ושוב אני מוצא את הנקודות בזמן שבהם מה שקורה לי או סביבי נראה כמו סצנה מסרט או הצגה.. או אולי יותר נכון לומר שאני מחפש אותם. זה גם עובד לא רע כשאני מחפש רעיונות לכתוב עליהם פה בבלוג אבל בכל הקשור לחיים האמתיים שלי – אני חושד שזה ממש לא רעיון טוב.

 

זה לא טוב בראש ובראשונה בגלל שהסתכלות כזאת על החיים גורמת לך לפתח ציפיות לא מציאותיות. בסרטים אין אף פעם רגע משעמם. בסרטים אנשים תמיד יודעים מה הם רוצים להגיד. בסרטים אנשים אף פעם לא הולכים לשירותים – אלא אם כן יש לזה משמעות לעלילה. בסרטים יש סוף טוב, או סוף רע או סוף פתוח. יש סוף כלשהו. הדברים מגיעים לשיא ואז לסוג מסוים של סגירה. בסרטים יש מוזיקה שמאפשרת לך להבין האם זהו רגע מפחיד מצחיק או מרגש. יש תנועות של המצלמה וצילומי תקריב, שבעזרתם אתה יודע לזהות בדיוק מתי אתה צריך לבחון את התנועה בזווית העין של אחת הדמויות שמעידה על כך שמישהו פרט על מיתרי ליבה.

 

בחיים יש לך בלגאן. אי סדר מוחלט. אם זה היה סרט, אני מניח שהוא היה מצולם דרך אלפי מצלמות בו זמנית, כולן מכוונות לכיוונים שונים ובמקום מוזיקה יש לך אינספור רעשי רקע. זה נורא בעיקר עבור אדם עם הפרעת קשב שעסוק מדי בתנועות הידיים של ניצב #325 שעומד מעבר לרחוב וצועק על הנהג שכמעט דרס אותו לפני רגע במקום לבחון את הפנים של אותה אחת שאתה הוא מדבר כרגע.  בחיים אין סגירות, והרגע היחיד שהוא באמת סוף, הוא כיבוי האורות – ואתה אף פעם לא יודע מתי זה יגיע. החיים מלאים שעמום ורגעים תפלים. החיים הם לא הרפתקה מתמשכת, הם פשוט מתמשכים. אם תנסה לחפש כל הזמן את העלילה תמצא את עצמך רודף בעיקר אחרי הזנב של עצמך. זה עלול להיות מאוד מאכזב.

 

הבעיה היא שלהסתכל על החיים כסרט יכול להיות עניין די ממכר. כשאני צועד במעלה רחוב בן ציון בירושלים, בין בניינים מצופים אבן ירושלמית ועמוסים בסיפורי חיים. מישהו יושב על גדר האבן ומנגן בגיטרה קלאסית מלודיה עדינה והאוויר היבש מטובל בריח מדורות. כשאני רץ לתפוס מחסה מהגשם עם ידידה תחת הסככה של חנות ספרים. כשאני יושב לצד מדורה לפני אוהל במרכזו של יער וקורא בספר באורו האחרון של יום. אני כמעט ולא יכול שלא לחשוב על עצמי כגיבור במרכזה של דרמה. זה פשוט מתבקש. זה גם די מהנה להיות הצופה מהצד בסיפור שהוא חייך.

 

והעולם.. העולם עצמו כל כך מלא בסמליות. הוא מנפנף בה ישירות מול העיניים שלנו כל הזמן. אלוהים כותב את הסיפור שלנו ביד אמן, ואנחנו רק צריכים לקרוא. הרכב נתקע כשאני מרגיש שהחיים שלי תקועים. חבר מעיר לי בזמן שאני הולך גדר אבן שגם בכל הקשור בהחלטות אני נוטה לשבת לא מעט על הגדר. ביום שבו אני נכשל בטסט גשם זלעפות יורד עלי ואין לי מטריה. ואז כדי לחדד עניינים משאית חולפת מזכה אותי במקלחת במי שלולית. באמת אפשר לחשוב שכל זה סתם אקראי?

 

זה ממכר. זה ממכר עד כדי כך שאתה מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר באותם הרגעים בחיים שבהם אתה לא מרגיש שאתה חיי בסרט. בלי לשים לב, אתה מפסיק לנסות לפרש את החיים כדרמה ומתחיל לעצב אותם להיות כזו. כך ביום שישי האחרון יצאתי ממסעדה יפנית קטנה עם המשפחה של ונעמדתי על המדרכה לצד אבי. באנו לשם כדי לחגוג את יום הולדתו ה-58, ומאוד נהנינו. האוכל היה טעים, האווירה הייתה נעימה. דיברנו וצחקנו. היה נחמד. ואז מצאתי את עצמי עומד לצד אבי על המדרכה. האוויר היה קריר ותל-אביב הייתה שקטה. רחבת הסינמטק מולנו הייתה מוארת באור צהוב חיוור. אנחנו דיברנו על אוכל יפני. אבל שיחה על אוכל היא לא דרמטית מספיק. נכון? הייתם די משתעממים אם הייתם הולכים לסרט וצופים בסצנה שלמה שבה הדמויות מדברות על אוכל.

 

אז ניסיתי ללכת לכיוון של סצנה פילוסופית יותר. "איך זה להיות בן 58?" שאלתי את אבי. אם זה היה סרט, השיחה הייתה נגררת לשאלות משמעותיות על התבגרות ועל החיים ודברים כאלו. אבא שלי היה נאנח  ונותן לי איזו עצה אבהית או תובנה גדולה לגבי החיים. ואז המצלמה הייתה מתמקדת בנקודה שולית ברחוב התל אביב, או בכוכבים המנצנצים למעלה. נימה נוסטלגית שמזכירה שהעולם הזה חולף בהרף עין הייתה שורה על הכל. אבל זה לא סרט." פחות או יותר כמו להיות בן 57." אבי ענה, והכשיל את הסצנה.

 

או כאשר עזרתי אומץ לומר למישהי שיש לי רגשות כלפיה. כבר כתבתי פה לא פעם – אבל אני לא מאוד מוכשר בכל הנושא של חיזור. אני בן 31, ועד היום אין לי שמץ של מושג איך "מתחילים" עם מישהי. אני מרגיש הרבה יותר בנוח להתיידד קודם ואז לקחת את זה משם. אבל אז תמיד יש את הבעייתיות של איך הופכים ידידות למשהו מעבר. בכל מקרה כל ניסיון שלי להתחיל קשר בין אם הוא מצליח או כושל, הוא כמעט תמיד מגושם ומביך. אבל אין דרך אחרת, נכון?

 

אז הכנתי נאום קצרצר – משפט וחצי בערך. הרצתי אותו אינספור פעמים בראש, וחשבתי לעצמי איך אני הולך להגיד אותו בצורה שלא תישמע יותר מדי מטרידה או חסרת ביטחון. הרצתי אינספור סצנות אפשריות, החל מסצנות אופטימיות שבהן היא אומרת שגם היא מרגישה ככה כלפי ועד כאלו שבהן היא מתעצבנת עלי ונותנת לי סטירה. בין לבין היו כמה סירובים מנומסים או הסכמות מהוססות יותר. היו לי בראש אינספור סצנות כאלו – אבל לא ציפיתי לכך שקצת לפני שאספיק לומר משהו היא תספר לי על הבחור שהיא מאוהבת בו.

 

אז כן, לחשוב על החיים בתור סרט זה לא טוב. החיים הם לא סרט, ואני לא דמות. רוב הדברים בעולם לא קורים באופן תיאטרלי ורוב הקשרים בין אנשים לא הולכים חלק. רוב הזמן שלנו כנראה מוקדש לדברים משעממים וטריוויאליים. גם הדברים שהסרטים הופכים למיוחדים ומעניינים כמו אהבה – כנראה מתפרקים בסופו של דבר לרכיבים קטנים ואפרוריים הרבה יותר כמו אתרי היכרויות ודייטים כושלים וחיים משותפים עם ויכוחים על שטיפת כלים ותורו של מי זה לקום ולהרגיע את התינוק.

 

אבל אז אני מוצא אלבום ישן – ורואה איזו תמונה שנתפסה בדיוק ברגע הנכון. כזו שבה המצולמים (שאני מן הסתם אחד מהם) אפילו לא שמו לב שמצלמים אותם. תמונה שעולות ממנה רגשות כנים. תמונה שמספרת סיפור. והסיפור הזה, אם תרצה או לא – נראה כאילו הוא לקוח ישירות מסצנה של סרט. בניגוד לסרטים, אתה יודע שזה אמתי. אתה זוכר שאתה היית שם. אתה זוכר שאתה עשית את זה והרגשת כך וחשבת בדיוק בצורה הזאת. ואתה שוב מאמין שיש קסם בעולם ופשוט צריך לחפש אותו.

 

אז אני צריך להתחיל מחדש לשכנע את עצמי שהחיים הם לא סרט.

לדף הרשומה

סופו של הבין לבין

בשמיים כבר נראו יותר משלושה כוכבים, והחושך כבר הלך והעמיק מסביב בזמן שעמדנו בתוך האולם הקטן והמתנו. מסביב נשמעו שיחות חולין עצלות שאופייניות לסופה של השבת. כל אלו הופסקו באחת כאשר הוצת הגפרור והדליק את נר ההבדלה. בן דודי רכן אל עבר הברכון שבידו והחל לשאת תפילה בקולו הערב. תפילת הבדלה שכמוה עוד לא שמעתי עד כה.

           

היו באולם באותו זמן כמה עשרות אנשים. כמעט כל הגברים היו במכנסי כותנה וחולצות מכופתרות לבנות. כמעט כל הנשים היו בחצאיות ושרוולים ארוכים. בניגוד לאנשים שחיים בתוך קהילות דתיות כל חייהם, אני הכרתי רק חצי מהנוכחים ואני ממש יודע לזהות במבט מיהו באמת דתי ומי הוא חילוני שמבקש לכבד את המעמד והמארחים –אבל אני יכול לומר די בבטחה שרובם המכריע היו שייכים לקבוצה זו או אחרת של כיפות סרוגות. כולם נשאו עיניהם אל בן דודי והשתתקו.

           

מכיוון שמשפחתו של אבי דתית, טקסים יהודיים בכלל והתפילות של יום שבת אינם זרים לי. אני רגיל לרגע שבו הנר נדלק ובעל הבית נושא קולו בקריאה: "הנה אל ישועתי..." כמה מבני המשפחה שלי אף חזנים לא רעים ושמעתי אותם לא פעם אומרים את הברכה בנימה מתנגנת ונעימה. אבל הפעם בן דודי ממש שר את המילים על פי מנגינה, כמו שיר. בן דוד אחר שלנו, שכנראה כבר עשה את ההבדלה קודם לכן, החל ללוות אותו בפריטה כשרונית על גיטרה קלאסית. צלילם העדין של המיתרים השתלב בטבעיות עם קולו העדין של בן דודי.

           

החדר היה מואר באור חיוור של מנורות פלורסנט, ובכל זאת יכולת להרגיש את אור הנר מרצד מסביב על הקירות. אולי בעצם הוא ריצד בעיניהם של הנוכחים כאשר הם הצטופפו סביב והצטרפו בקול נמוך למנגינה הנוגה. אשתו של בן הדוד הופיעה בפתח הדלת לאולם, אוחזת בבנם הקטן. היא הסתכלה כמה רגעים על בן זוגה, מבט רך על פניה, ואז הצטרפה לשירה. התינוק נראה כאילו הוא יותר מהופנט מהתנהגותם של הנוכחים בחדר.

 


           

זה היה סוף שבוע נעים ושקט בהרים הפרבריים של העיר מודיעין. עיר שהתואר שאולי הכי מתאים לה, ומהמון סיבות הוא "בין לבין." כולנו התאספנו שם לכבוד בר המצווה של אחד מהנכדים הצעירים של סבתי. אני הבוגר מבין הנכדים, בן 31. הצעיר ביניהם, והאחרון שעוד לא חגג בר מצווה הוא היום בן 9 וכמה חודשים. אני מניח שבמובן הזה השבת הזאת סימלה גם סוף של עוד בין לבין. הבין-לבין של הדור שלנו. בעוד שלוש שנים וקצת, צעיר בני הדודים שלי יהיה בר מצווה. שלושה מבני הדודים שלי כבר נשואים עם ילדים – ושניים מדודי הם כבר סבים. הדור שלי,  כלומר אני ובני דודי, נמצאים בדיוק בנקודה שבה אנחנו הופכים מדור ה-"נכדים של" לדור ה"בנים של" ו-"הבנות של." הילדים שלנו, ואני מניח שעם הזמן יהיו יותר ויותר כאלו – הם עכשיו הנכדים. אנחנו הופכים להיות הבין-לבין.

           

היום בצהריים גררה אותי בת דודה אחרת שלי, אשר לא מזמן מלאו לה 18, לחצר של האולם ששימש לנו במהלך השבת כחדר אוכל. היא ביקשה ממני לספר סיפור לאחת הילדות שהיו שם. "כמו שהיית מספר לנו פעם. אתה מומחה לסיפור סיפורים ." היא אמרה לי.           

 

פעם, לא הרבה אחרי שמלאו לי 18, המצאתי סיפור וניסיתי להעלות אותו על הכתב. לא הצלחתי להתמיד בכך ועזבתי אותו. ערב אחד, כחמש שנים אחר כך, שמרתי על אותה בת דודה ועל אחותה והן ביקשו שאספר להן סיפור. מכיוון שלא הצלחתי לחשוב על שום דבר מקורי, החלטתי לספר להן את הסיפור שהתחלתי לכתוב בזמנו.

 

הייתי צריך לספר להן את סוף הסיפור עוד באותו הערב. אבל איכשהו לא יכולתי להביא את עצמי לעשות זאת. בראשי ידעתי איך הסיפור צריך להתפתח ולא יכולתי להרשות לעצמי קיצורי דרך. החלטתי לעצור ולהבטיח להן שאסיים את הסיפור בפעם אחרת. התוצאה הייתה שמאז בכל פעם שהיינו נפגשים הבנות היו דורשות ואף מקבלות עוד כמה פרקים בעלילה (כתבתי על זה אפילו פעם אחת, פה). סיימתי את הסיפור רק אחרי כמה וכמה שנים. הן לא כל כך אהבו את הסוף.

 

הפעם הקפדתי לספר סיפור קצר ולסיים אותו תוך כרבע שעה. הילדה נראתה מרוצה והלכה לשחק בגן השעשועים. "עוד לא איבדת את זה," אמרה לי בת הדודה. זו הייתה מחמאה אדיבה אבל ריקה מתוכן. סיפרתי סתם סיפור מטופש שאלתרתי באותו הרגע והוא בהחלט לא היה ראוי לשבח מיוחד. אבל בכל זאת זה גרם לי לחייך. "אנחנו צריכים לעשות מזה ספר ילדים," היא אמרה, "אתה תכתוב ואני אאייר."

 

"אולי," עניתי ונאנחתי, "אבל היום אני עסוק בעיקר בכתיבה אקדמית. אם להודות על האמת יש בזה לא פחות דמיון. למרות שזה לא תמיד מעניין כל כך."

 

על כיסא פלסטיק בחצר, בן הדוד שלי ואחותו משגיחים על ילדיהם הקטנים בזמן שהם משחקים זה עם זה. הגדולה מהשניים קרויה על שם סבתי שנפטרה קצת לפני שהיא נולדה – לפני שנתיים. היא מנסה להרים את בן דודה הקטן ממנה בשנה ושולחת אלינו מבט זועף כשהיא מגלה שאינה יכולה לעשות זאת. הוא עצמו זוחל בשמחה לכל פינה של החצר. דודתו לוקחת אותו לידיים ונותנת לו למצוץ חתיכה של אבטיח – ואני מנסה לדמיין איך זה לטעום אבטיח בפעם הראשונה. הרעיון מקסים אותי. אחר כך אני חושב שכשיהיה לי ילד כל דבר ראשון שהוא יחווה ירגיש כך עבורי. המחשבה גורמת לי לצביטה קלה. אני לא באמת יודע אם יהיה לי ילד אי פעם.

 

יש לי כמה וכמה חברים שמצהירים בנחישות שאינם רוצים ילדים. אחרים כבר שוקלים ברצינות להביא כאלו. אני עצמי חושב שהייתי רוצה שיהיו לי ילדים. אבל אני מרגיש רחוק מאבהות מרחק שנות אור. בתור מועמד לדוקטורט שלא יודע אם ואיפה ילמד, שמרוויח משכורת שהיא בדיחה עבור עבודה כעוזר מחקר, בתור רווק שאינו בזוגיות – אבל יותר מכל בתור אדם שגם בגיל 31 מרגיש את עצמו ילד עדיין. אבל אני יודע שהזמן לא עוצר, הבין לבין עומד להיגמר – מבחינות רבות הוא כבר נגמר מזמן.

 


 

כשההבדלה נגמרת, ממשיך לשרור שקט לכמה רגעים. תחושה עדינה של קדושה עוד נשארת בחדר. זה כאילו התו האחרון של השיר נשאר באוויר, כמו טעם מתוק שנותר על השפתיים – ואף אחד לא רוצה לאבד אותו. אולי בעצם אף אחד לא רוצה להיפרד מהרוגע והשקט של השבת, ולחזור להמולה היומיומית. אבל ההבדלה היא כבר לא חלק מהשבת – היא נקודת המעבר בין הקודש והחול. כולם יודעים שבעוד רגע יהיו חייבים להפר את השקט ולחזור אל הקדחתנות היומיומית של החול – כמו כל "בין לבין" גם זאת צריכה להיגמר במוקדם או במאוחר.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל tweedle dee אלא אם צויין אחרת