00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"ישראל" נמצאו 2 פוסטים

לא פה ולא שם.

אני רוצה לחזור לארץ.  אני ממש רוצה להשאר פה. החיים פה זולים יחסית. וחסרי דאגות. ובעלי לא צריך ללכת למילואים ולהשאיר אותי לבד בבית.  יש פה רכבת תחתית. ומערכת אוטובוסים די יעילה. וזה זול וזמין. וגם ביום שבת . יש פה אתרי תיירות מהממים. והיסטוריה עשירה (מה שהקומוניסטים לא הרסו). וכל מפל פה הוא מפל . מלא מים. ומלא ירוק. והנופים פה עוצרי נשימה. יש בשוק הכל מהכל ובזול. ואני מתכוונת ל הכל . אם זה פירות ודגים טריים, פירות טרופיים משגעים,יינות ואלכוהול מכל העולם, או ריהוט, או מוצרי חשמל בכלום כסף.. הכל. אפילו שוק פשפשים עם עתיקות סיניות מימי המהפכה, או לפניה, חלקן אמיתיות וחלקן לא.  והמסעדות... או הו.. המסעדות !! בארץ אני יכולה רק לחלום... ובכל זאת. משהו חסר.   אני לא באמת רוצה לחזור לארץ, אבל לא יכולה יותר להשאר.  אני שונאת את העבודה שלי ואת מה שהיא עושה לי לחיים. וזה לא שאני יכולה לעזוב את העבודה ולהשאר פה כי אני על ויזה באדיבות מדינת ישראל. כי כבר שבוע וחצי זה המזג אויר בחוץ. זה בעצם ככה בערך 80% מהזמן. אם אפשר להגדיר את הזיהום הזה כמזג אויר. כי אי אפשר להביא את הכלב לכאן בכלל כי הוא גדול מדי. כן, יש פה חוק שאוסר להחזיק כלבים שגובהם מעל 25 ס"מ.  כי גם אם היינו מביאים אותו איתנו אי אפשר ללכת איתו לפארק. כי כן, יש פה חוק שאוסר להכניס בע"ח לפארקים. כי אין ים. ואין שמיים. ואין גבינה לבנה 5%.  ובעצם.. די ריק לי פה בלב.   ואולי הכי מפריע לי זה שאין אכפתיות. אין סימפתיה.    ואני מבינה שכשאתה חי במדינה של מיליארד וחצי איש, אם לא תקדם את עצמך אתה תיעלם. ואם אתה לא תדרוך על מישהו אז הוא ידרוך עליך.   ואני לא אומרת שבארץ אנחנו לא דורכים אחד על השני, או בכל מקום אחר בעולם לצורך העניין. אבל פה אין הומניות בכלל. הם לא יודעים מה זה. כשיש תאונה הם כולם עומדים מסביב ומצלמים. אף אחד לא יושיט יד לעזרה. אם נפלת במדרגות, סביר להניח שעדר של סינים פשוט ידלג מעליך וימשיך ללכת. אתה כלום. אתה אויר.        אתה אחד ממיליארד.     את הרשומה הזו כתבתי בחודש ינואר לפני שחזרנו לארץ. מאז הספקנו לטייל חודשיים בהודו ולקבל קצת פרופורציות. אנחנו כבר חודשיים בארץ ותכל'ס לא
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מחשבות על יום כיפור

אני לא צמה. אני לא מאמינה באלוהים. אני לא מאמינה שכל חטאי יסולחו לי אם אצום פעם בשנה. אני מאמינה שעם טעיתי או פגעתי אני צריכה להתנצל ולכפר בזמן ובמקום שבו הבנתי את הטעות. אני כן מאמינה אבל, שיש לקבל את היום הזה באהבה ולנצל אותו עד תום. ולא במובן של להוריד את כל הסרטים החדשים שיצאו (זוכרים שפעם היינו רצים לוידאומטים יום לפני כבר כדי להוציא סרטים טובים לפני שכולם מגיעים? איזה ישן זה...) אלא לקחת את היום הזה לעצמך. בלי טלפונים מהעבודה. בלי לחץ להגיע לאנשהו או לצאת מוקדם לפני הפקקים.  פשוט יום שהוא לגמרי שלך. של המשפחה. של אהבה.  אני יודעת שכולם תמיד עושים את רשימה ההחלטות לשנה החדשה שלהם לקראת ראש השנה. אני חושבת שיום כיפור יותר מתאים לזה. בדיוק בגלל מה שהוא. יום של מחשבות. היה חסר לי השנה השקט שיש בארץ. אמנם כולם נסעו על אופניים פה. אבל זה כל יום ככה. מיליארד סינים על אפניים. זה לא אותו דבר. זה גם קצת מוזר לנסות לעצור הכל כשהכל מסביב ממשיך כרגיל. זה לפעמים מרגיש כמו סתם עוד יום שאני בבית וכולם בחוץ. אבל בפנים, אני יודעת שזה יום קצת אחר. היה חסר לי ללכת לכיכר הראשית ולפגוש את כל החבר'ה. ואפילו להכנס לבית כנסת לחצי שעה. סתם בשביל האוירה. לא בשביל ההוא שם למעלה. העברתי את היום בבית במחשבות על איפה אני נמצאת ומה אני רוצה לעשות. אפילו חשבתי על שם למוצר שאני רוצה להתחיל לייצר. סידרתי קצת את הבית וקצת את הראש. אמנם לא סיימתי אבל זו דרך טובה להתחיל. אפילו שמתי את הטלפון על שקט. למרות שידעתי שלא יהיו טלפונים. איכשהו דווקא בחו"ל ישראלים מכבדים אחד את השני יותר ביום הזה.  זה בהחלט יום שאני רוצה לשמור עליו. זו המסורת שעליה גדלתי. כי זו ישראל. ולמרות שאני גרה בסין. ישראל תמיד תהיה הבית. למרות הכל.   שתהיה לכולם שנה של התחלות חדשות ומשמחות. הילה
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל the real hilonet אלא אם צויין אחרת