00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

נתן

כוחו של מורה-

המורה שלי למתמטיקה בתיכון אמר שלא יצא ממני שום דבר,

כילדה תמיד הייתי רגילה שמורים מחבבים אותי- אני תלמידה טובה.

תמיד מגיעה בזמן, משתתפת בשיעורים, עונה על שאלות נכון, מפתחת את הדיונים למקומות גבוהים יותר....

הוא היה המורה הראשון שנתן לי וויב רע. 

הוא החליט שהמקום שלי לא בכיתה שלו, עוד לפני שהוא טרח להכיר אותי. אני הייתי ההיא שויתרה על המקום שלה בחמש יחידות (אחרי שטרחתי להיאבק עבורו בעור שיני לפני שעליתי לכיתה י' חרשתי כל הקיץ כדי לקבל ציון ממש טוב במבחן מעבר כדי להוכיח לכולם שאני יכולה! הרי כולה מתמטיקה.)

תמיד שנאתי מתמטיקה אבל, גם תמיד ידעתי שאני יכולה. וככה נפלה ההחלטה  שאם לא חמש יחידות (סתם כי זה דרש ממני השקעה מרובה ולא היה לי חשק לשבת יותר מכמה שעות כדי להצליח) אז הרי ארבע זה קליל.
עוד לפני שנכנסתי לשיעור הראשון בארבע יחידות נתן החליט שאני לא שייכת לכיתה שלו ולשיעור הראשון ולזה שאחריו לא נכנסתי כי לא היה ברשותי ספר.

הוא החליט שהוא גם לא מסכים שאצלם מאף אחד- עד שאין לך ספר את לא נכנסת אלי לכיתה....

אז מה אם זו כבר הייתה אמצע השנה ולאף חנות ספרים לא היו את הספרים במלאי ולקח שבועיים עד שההזמנה של הספרים שלי הגיעה לחנות.

השיטה עבדה ככה- נתן החליט שהוא בוחן אותי בשני בחנים ושאם לא אעבור אותם בהצלחה אני אגיד שלום יפה וארד לשלוש יחידות כי אין לי מקום בכיתה שלו.

כמובן שנכשלתי הבחנים היו על חומר שלא נלמד בחמש יחידות ולא היה לי זמן מספיק כדי להשלים את החומר.... כי גם לא הייתי בשיעורים בהם הוא לימד את החומר בכיתה.

כך שבשבוע אחרי הבוחן השני הגעתי לכיתה ונתן הודיע לי חגיגית כי אין לי מה לחפש אצלו בכיתה יותר "את לא חומר של ארבע יחידות" וטרח לציין גם שלא יצא ממני שום דבר בחיים בתוספות של דברים שאני כבר לא זוכרת.

הוא היה מורה הראשון והאחרון שהשפיל אותי עד דק.

אני זוכרת שהלכתי לשיחה עם המנהלת ושם הסברתי לה את מסכת ההשפלות שעברתי, אמרתי לה שאני לא מאמינה שככה מתנהג מורה בישראל.

שהדברים שהוא אמר לי אישיים ומשפילים, שהוא מורה נהדר אבל חרא של בנאדם ושכדי להיות מורה צריך קודם כל להיות בנאדם ואחר כך לדעת ללמד. 

שאני לא מסכימה לרדת לשלוש יחידות אבל אני גם לא מסכימה להיכנס לבנאדם המבחיל הזה לכיתה יותר.

היא הבטיחה שיפתחו לי כיתה. לא פתחו.

את התיכון סיימתי עם שלוש יחידות מתמטיקה. למרות שיכולתי יותר.

אבל מאז הבטחתי לעצמי דבר אחד- אני אסיים את האוניברסיטה בציון טוב ואני אלך עם התעודה ואדחף אותה עמוק עמוק לתחת של נתן ככה שיכאב לו למקום שבו השמש לא זורחת.

בעוד שבוע יחלקו לי את התואר הראשון סיימתי אותו בממוצע 90. אמנם זה לא מספיק כדי להצטיין אבל זה מספיק בשביל להמשיך עם זה הלאה.

אני מאוד רוצה לחפש את נתן ולממש את ההבטחה שלי לעצמי.

למרות שבשנים האחרונות אמרתי לעצמי שזה מספיק שרק אסיים- אני אהיה בוגרת תואר ראשון עם פרוספקט לעתיד ומה הוא ישאר? מורה שתקוע בללמד למתמטיקה בתיכון?

אדם שכ"כ רע לו בחיים שהוא נהנה מלהשפיל תלמידים....

אז כבר עשיתי את שלי- אני ניצחתי.

ובאמת שאני לא חושבת כמוהו- שלא יצא ממני שום דבר- כי אני כבר שווה המון!

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

לפני שאשכח.

לפני שאשכח, צריך לכתוב, לספר לעצמי....

זו שתהיה פה בעוד כמה חודשים, בעוד כמה שנים.
כדי שלא אשכח כמה הייתי מורכבת.

אילו תקופות וחוויות עברו עלי. הכתיבה הזו מעבירה הכל בצורה מאוד אותנטית ועם זו ממש פרסונלית.

זה נחמד שיש אנשים אחרים שקוראים אבל עבורם זה עוד סיפור שלפעמים נוגע ומזכיר להם את עצמם ולפעמים לא.

אני כותבת לעצמי, כדי להיזכר. זיכרונות ניתנים לשינוי והשאה. 

 

אני משאירה לעצמי תמונת מצב מדי פעם. זה מעניין לחזור ולקרוא את זה, לפעמים זה ממש לא כמו שזכרתי.

לפעמים אני ממש יכולה לחוות שוב את הדברים.

יש לי תקופות שלמות שבהן אני לא כותבת- כי אני לא חשה צורך, כי לא נעים, כי אין זמן, כי ממש טוב לי. אז התקופות האלו פשוט נעלמות מתפוגגות.
לא שאני לא זוכרת מה פחות או יותר הלך שם אבל זה בדיוק העניין זה רק פחות או יותר- ספקולטיבי.

כשהייתי איתו במערכת יחסים של שנתיים ומשהו כמעט ולא כתבתי, איבדתי מהתקופה הזו המון. מצד אחד זה נפלא כי היה לי ממש טוב שלא הרגשתי צורך לתעד. אני לרוב מתעדת נקודות קושי כי זה הרבה יותר מפורט לכתוב שחרא. כשטוב מסכמים במשפו וחוזרים לעשות משהו שנעים ועושה חם בלב.

אני לא זוכרת אותו, את הריח שלו, את החיבוקים שלו, מה זה להיות איתו.

זו תוצאה של תהליך מאוד טוב שיש למוח- מעין מנגנון הישרדותי, הוא מושתת על פירוק קשרים נוירונלים שנבעו מהרגלים שסיגלתי וכבר אין לי בהם צורך, פשוט כי הפסקתי להשתמש. זה כואב מאוד לפרק קשרים כאלו, בעיקר נפשית אבל זהו תהליך פיזי אז אני מניחה שגם שם יש הוראות הפעלה "תעשה שתבכה שבוע, אח"כ שתכחיש ובסוף שתשכח" כי זה היה חתיכת תהליך. עכשיו אני כבר לא זוכרת, לא את איך זה להיות איתו וגם לא את התהליך של להתרגל להיות בלעדיו. זה היה ארוך וקשה.

החיים לא חזרו להיות כמו שהם היו לפניו, ההתנהלות שלי בעולם שונה.

משום מה אני עדיין לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. הוא עולה לי במחשבות המון כי הוא היה חלק כ"כ אינטגרלי וחשוב מהחיים שלי. הוא היה רקמה חיה שלפעמים נדמה שנצרבה בבשר שלי ונשארה שם כשעשינו את ההפרדה- נתקעה ועד היום הגוף שלי נלחם בה- בפולש הזר הזה. החלקים שקיבלתי ממנו חלק הטמעתי וחלק עושים בי שמות.

עברו כמעט שנתיים אני עדיין לא מעכלת את זה. אבל מצד שני אני כבר לא זוכרת.

לא זוכרת איך זה לשכב איתו, אני זוכרת שזה הלך והשתפר מאוד. אני זוכרת שהגעתי למקום מאוד טוב שבו טוב לנו אחד עם השני במיטה שנוח לי.

אני גם זוכרת את התסכולים, את הכאבים, את זה שהוא ביקש ממני ללכת "לבדוק מה לא בסדר אצלי" והניסוח הזה נורא כאב. שהוא לא השלים עם זה שהכל בסדר שהבעיה היא בכלל אצלו אולי גם אצלי אבל זה משהו שאי אפשר לסדר ושנינו צריכים לחיות איתו. אז אני פיתחתי בושה ואי נעימות עם עצמי והוא.... אני לא יודעת מה היה איתו כי אני כבר לא ממש זוכרת איך הרגשתי עם ההתנהגות שלו כלפי והוא גם לא שיתף במה שעבר לו בראש.
אני זוכרת את היומולדת שלי, שהוא פשוט לא היה שם.

אני זוכרת שהוא לא רצה שנעשה חגים "משפחתיים" ביחד. שזה ממש מוזר כי כל דבר משפחתי אחר דווקא היה בסדר. אולי זה היה צריך להדליק לי נורה אדומה- שהוא לא רואה את העתיד המשפחתי שלו איתי כי הוא מתבייש בי או במשפחה שלו שיעשו פאדיחות בזמן שהוא "מאוד משפחתי" ואז מה זה אומר? (מעבר למובן מאליו שאין לנו ממש מה להיות ביחד).

אני זוכרת שהוא שנא להגיע להורים שלי ואף פעם לא גילה לי את הסיבה האמיתית.

אני זוכרת שממש לא קיבלתי וייב טוב מאמא שלו. שלא הצלחתי להבין את אבא שלו. איפשהו שם עמוק בפנים אני חושבת שזה חיבל מאוד במערכת היחסים שלנו- שהמשפחה שלו לא הייתה סגורה עלי.

אבל זהו, זה מה שיש- רסיסים, שברים מי יודע מה מזה נכון ומה לא.

אבל אהבתי אותו נורא.

אני זוכרת שממש רציתי לקום בבוקר ושהכל יחזור להיות כמו שהוא היה לפני כל הבלאגן הזה של השיחה הבלתי נמנעת של "אין לקשר שלנו עתיד". שרציתי לחזור אליו ואם לא לחזור אליו אז שיחזור בערבים ויבוא רק כדי לישון איתי במיטה בלילה, היה נורא חסר לי החיבוק הזה בלילה ובבוקר. הלילות שלי היו טרופים.

אבל אז הרהרתי בזה והבנתי שכשחושבים על זה אז גם החיבוק בלילה הרבה פעמים לא היה כבר ונדמה לי שבחודשים האחרונים דימיינתי או המצאתי אותו כי היינו הולכים לישון בשעות שונות. הוא היה יושב לידי והייתי שקופה.

גם אלו שבבוקר בוודאי לא התקיימו לפחות תקופה מסוימת- מערכות השעות שלנו היו שונות בשנה האחרונה כך שאני הייתי קמה לפניו או הוא לפני, כמעט אף פעם לא ביחד אז אחד מאיתנו היה ממשיך לישון או שפשוט לא היו חיבוקים.

אבל זה בדיוק העניין- אני לא זוכרת.

בזמן שעבר לפעמים מצאתי את עצמי מתגעגעת אליו מאוד.

אהבתי אותו באמת.

היה שלב שזה נהיה מעורפל- לא ידעתי אם אני מתגעגעת אליו או מתגעגעת לקונספט של חבר לחיים, מישהו שאוהב ומתעניין ומחבק כי הוא רוצה גם.

אם אני מתגעגעת לחיבוקים שלו לתשומת הלב או לקשר הבינאישי שהיה לנו.

מעניין אם בכלל ניתן להפריד בין הדברים.

מאז שנפרדנו אני דוחה כמעט הכל נורא קשה לי להתעסק בדברים לנהל את העתיד שלי אני לא בטוחה מה אני רוצה.

חשבתי שידעתי. זה הספיק להתערער.

הכל הספיק להתערער.

לא בגללו אלא פשוט כי אין שום דבר יציב או מובטח, זה חלק מהקיום שלנו בימים האלו- עידן פוסט מודרני.

אנחנו חושבים שיש מסלול כשבעצם אין.

הקרקע נשמטת מתחת לרגליים אנחנו צריכים להתייצב כל פעם מחדש.

ככה שגם בזה אני לא יכולה להאשים אותו.

זה לא הוא זה העולם.

אני גם לא יכולה להאשים את עצמי שזה נפלא! זה מאפשר לי להיות מאושרת ולתפקד- זו לא אני שדפוקה זה העולם.

אני עושה כמיטב יכולתי להבין מה רציתי מהקיום הזה, לפני שאשכח.

 

 

 

 

לדף הרשומה

המילואימניק

01/08/2014

יולי 2014, 
מלחמה.

אחרי המון שבועות בשטח, הוא חוזר לציוויליזציה.
מתחרע על המיטה, על הספה, על המזגן ובעיקר על המקלחת שיש בה וילון ופרטיות.

יש משהו מאוד סקסי במדים.
בעיקר מדי ב' שאומרים שהיה בשטח.
כשהוא היה מגיע במדי א' של איש קבע זה לא היה זה.
אבל המדי ב' עם הדרגות על הכתפיים.... רוצה לטרוף אותו.

גם חמש שנים אחרי שאני כבר רחוק מהמסגרת האומללה הזו שנקראת צה"ל, זה עושה לי את זה.

שאלתי אם לבשל לו משהו, הוא ענה שיש יותר מדי אוכל ושאוכל זה הדבר האחרון שמעניין אותו.

אז דאגתי לבירות קרות כי אני בספק שאת זה יש בשטחי התרעננות. 
 

בוקר, 

השכמה של חמאס. לא נעים לי לנער אותו מהמיטה אבל יורים.
קפה, ארוחת בוקר
חיבוק אחרון והוא חוזר לשם. 
למרות שהכי לא בא לי בעולם.

והבית חזר להיות ריק. 
זו הברירת מחדל.
אני מאוד אוהבת אותה בד"כ.
אבל לא אחרי שנתתי לו לחזור לשם, כשפצמ"רים שורקים מעל הראש.

 

מאז שהמבצע הזה התחיל את מנסה להבין בינך לבין עצמך אם את רוצה לחשב מסלול מחדש,
נמאס לך שזו המציאות הקיומית שלך, שאין פה שקט.

שכשהיית בת 12 היית הולכת ברגל קילומטרים לסבתא כי פחדת להתפוצץ באוטובוס.
פחדת ממקומות ציבוריים.
שכשהיית בת 8 פחדת בחופשה בטורקיה כי כולם מסביב היו עם זקנים ושפמים ונראו כמו ההוא בחדשות שעשה פיגוע. היום את מבינה שלטורקיה יותר לא תסעי.

גם לא לפריז.
ולונדון הפכה גם היא לריכוז מוסלמי מאוד גדול.

זה ממש גזעני אבל אי אפשר להאשים אותך.

את מבינה שאין מקום אחר בעולם שיהיה הבית ובכל זאת את מתה לעבור לאיזה אי של שלווה שאין בו מלחמות, מהומות ופרעות.
עוד סיבה למה לא להביא פה ילדים, שיגדלו לכל הסטרס הזה, לעובדה שפעם בכמה שנים הם נתלשים מהשגרה שלהם ורצים לממ"ד, ששולחים את אבא למילואים אולי הוא יחזור אחרי הרבה מאוד זמן ואולי הוא יחזור בארון.
אי אפשר לדעת. אי אפשר לתכנן רחוק מדי כי אולי מחר תפרוץ פה מלחמה.

אין איך לסיים פוסט כזה.

 

צאו בשלום ותחזרו בשלום הביתה, אל תשאירו אותו ריק.
 


 


 

 

 

 

לדף הרשומה

הכאב הזה

את כל הכאב הזה אני סוגרת בצנצנת שנקראת הבלוג, כמו חרק שתופסים ורוצים שלא יברח.

פעם גם עשיתי חורים במכסה כדי שיוכל לנשום, הכאב הזה- שיתפתי מישהו אולי שניים אמיתיים כדי שלא יהיה לו אטום וסגור.

מאז כבר החלפתי מכסה, המכסה עם החורים נזרק לפח, היום אין חורים.

מי שמכיר אותי לא קורא פה, מי שקורא פה אולי מכיר אותי אבל הוא ככל הנראה רק יכול לנחש מי אני במציאות.

החרק כבר מזמן מת, התייבש ומחכה שמישהו יעזוב אותו בשקט, משקיף מהמדף על העולם בחוץ.

הצנצנת מעלה אבק. ורק אני מדי פעם באה לבקר אותו קוראת ועושה לו לוויה שקטה, לחרק הזה, לכאב שלי.

כ"כ שקט כ"כ אחר, גועש, כועס, מתוסכל, מדוכא, נוגה וריק.

הוא כאן כמו מצבה לרגעים האלו שרוצים לסגור בצנצנת ולא לחוות או שמא לחוות שוב בשקט.

הרגעים הכי פרטיים, הכאב הזה.

סגור בצנצנת, שאף אחד לא יכול לשים עליה תווית עם שם.

החוויות האלו ללא שמות, ללא פנים כי הן לא צריכות פנים הן מדברות גם בלי.

רק אלי, רק שלי.

 

לדף הרשומה

הטוב הרע והמכוער

נחשפתי לעמוד "גברים בסקס" בפייסבוק, אני חושבת שזה עמוד ראוי וחשוב הבעיה שהרבה פעמים הוא נדמה לי כמו "אחת מתוך אחת"

למי שלא מכיר אני אשפוך אור- הדף גברים בסקס נועד כדי לחשוף אנשים (בלי לכוון לאוכלוסיה ספציפית) לדברים שגברים עושים בסקס שפוגעים בפרטנר שלהם.

הדף "אחת מתוך אחת" עוסק בסיפורי תקיפה מינית ואונס של נשים.

הרבה פעמים אני קוראת בדף גברים בסקס על בחורות ונשים שכמו נחום טקום שרצו חזרה למישהו שהתייחס אליהן לא יפה בלשון נקייה או פשוטו כמשמעו- תקף אותן מינית.

זה נראה לי הזוי ותמוהה ואז גיליתי שיש מצב שגם אני קצת כזו.

שוכחים את כל החרא, זה מנגנון פסיכולוגי וכל הדפוק הזה גם עשה לי קצת טוב כי לרגע הרגשתי נחשקת, חס וחלילה "אהובה" או "שווה". 

ואז גיליתי את הדף "נעים בסקס" שקם כדי להראות את הצד השני של המתרס שיש חוויות מדהימות, גברים שאכפת להם ומשקיעים.

אני קוראת שם סיפורים ומפללת שגם אני אכיר גברים שיהיו מוכנים לעשות בשבילי את הדברים שכתובים שם- הדף הזה שולח אותי להפליג בפנטזיה על סקס מושלם עם בחור שתמיד מתחשב ואכפתי- מאוד אוטופי אם כי מציאותי הרי זו החוויה של מישהו מהסקס שלו.

הפוסט הזה מתבשל  אצלי כבר הרבה זמן. הוא נבנה מהחוויות הממש עדכניות שלי שגורמות לי להפליג בחוויות שלי מגברים שחוויתי ושחוו אותי לאורך הניסיון המיני שלי.

ואני מבינה שהמציאות היא איפשהו באמצע- נכון היו לי חוויות מיניות אגרסיביות (כשלא ההתאים לי אגרסיבי) ואברסיביות, פוגעניות, שגרמו לי להרגיש מאוד לא שלמה עם הגוף ועם המיניות שלי. כאלו שגרמו לי לבכות כל הלילה מצער, שגרמו לי לדשדש כמה ימים בכאב פיזי, שגרמו לי לרוץ למקלחת ולקרצף את העור והגוף לרצות לתלוש אותו מעלי. שהיו מקשטות הרבה מאוד פוסטים שונים ב"גברים בסקס"

אבל היו גם דברים שבכיף יכולתי להכניס לדף- "נעים בסקס".  חוויות שהרטיטו ונגעו לי בנימי הנפש, שלא יכלו לגרד ממני את החיוך במשך מספר ימים, שעשו לי פרפרים בבטן ונעים בגוף.

אני חווה אותו- הוא טוב והוא מדהים אבל הוא גם רע ומכוער- כמו כל דבר בחיים, המציאות היא מורכבת. בנאדם יכול לשבת על אמצע של קטגוריה ולא להתמיין וככה הוא ורק בימים האחרונים השלמתי עם זה.

הוא כל הקשת שבין הדיכוטומיות הבינאריות האלו- הוא החבר הכי טוב אבל הוא גם ממש חרא בנאדם, סטרייט וגיי, רוצה בית, ילדים ומשפחה אבל גם רוצה לטרוף את כל העולם ולא להיות רק עם אישה אחת. 

בהתחלה כעסתי עליו, קינאתי בה והייתי בטוחה שכל מה שהיה חסר לי בקשר איתו היא קיבלה- אם אנחנו היינו במערכת יחסים פתוחה בשבילה הוא סגר את עצמו לאחת מונוגמית.

אם בי הוא לא השקיע (ליומולדת בקושי קיבלתי שיחת טלפון) בה הוא מאוד משקיע, דואג ומפנק.

זה הצטבר לו לערימה של מרמור. עשיתי אחורה פנה קדימה צעד ולקחתי הפסקה מהקשר שלנו.

עד שהנחתי לזה, שמתי את זה בצד והבנתי שהוא חלק בחיים שלי שהיה לי מאוד טוב גם אם הוא לא שלי יותר, הרי הוא אף פעם לא היה שלי באמת וזה פשוט מי שהוא.

זה לא שווה את הכעס הזה הרי אין לי מה לקנא, אני זו שקמה והלכה כי לא התאים לה והוא היה the bigger man להבין את זה ועדיין להישאר בקשר וחזרנו לקשר מאוד ידידותי.

ואז הוא סיפר לי שהיא לא היחידה שלו שהוא רואה את הקשר שלו איתה הולך ומתמסד כי הוא מאוד רוצה משפחה אבל הוא לא בנאדם מונוגמי ואף אחד סביבו לא יקבל את האמת שלו- הוא מאוד אוהב כל מה שיפה. 

-נפל לי האסימון שזה לא שלה יש כל מה שלי לא היה איתו אלא שלה אין לה כל מה שלי היה איתו- אין לה איתו כנות -

כמו שדר' גרגורי האוס היה אומר- people don't change.... and It's a basic truth of the human condition that everybody lies.

פתאום הבנתי אמת אחת מאוד פשוטה- תמיד ראיתי אותו כמו מי שהוא הוא לא החביא ממני לא מה שטוב ולא מה שרע הטוב היה טוב והרע- היה נסבל לפרקים, לא מספיק כדי שנישאר ביחד אבל מספיק כדי שהוא יהיה חשוב לי. כשהיא באה לרגע האמת נעלמה וראיתי רק איך היא "אילפה אותו".

אין אמת אחת, לא בעולם פוסט מודרני ודפוק כמו שלנו. הכל תלוי בפרספקטיבה שבה בוחרים להסתכל על העולם הזה.

אין מוסר אוניברסלי. יש מוסר של אותו הרגע יחד עם מוסר שנוצר מהבניות חברתיות נורמטיביות שתקפות לאותה תרבות באותה תקופה נתונה בהיסטוריה. 

מתערבבים.

אתמול הוא הגיע להזכיר לי שיש גם גוונים וצבעים אחרים במין, שהגוף שלי הוא משהו יפה ומיוחד. שאם אני אבקש אני אקבל אפילו יותר חשוב מזה הוא שאגיד גם אם הוא לא שאל.

הרבה אנשים פשוט לא שואלים, קורה- צריך ללמד אותם לשאול.

זה תהליך של למידה. לא אצל כולם זה אינטואטיבי ולפעמים אקט פוגעני הוא כזה רק כי חשבנו ש"ככה זה אמור להיות" ואף אחד לא אמר לנו שום דבר.

סוף סוף הבנתי את האבסטרקטיות של פוקו אין אמת אחת- האמת היא רק פרספקטיבה של בנאדם, ברגע, תמונה שנשפטת במושגים ובמילים שהחברה יצרה עבורו.

בדרך זה ממס כל טיעון "ראציונלי", הרי אם הכל תלוי פרספקטיבה אז אין שיח בטח ובטח שלא שיח נורמטיבי. 

הוא מגיע ומסתכל עלי בעיניים המימיות הכחולות שלו נוגע בי ומזכיר לי שזה לא שחור ולבן. אני מבקשת משהו מאוד לגיטימי- שים קונדום. כמסתבר זה לא דבר בנאלי.

הוא מכבד את הבקשה שלי ומשחק לפי חוקי המשחק.

הוא עדין איתי, תמיד היה משום מה. למרות שיש בנו צדדים מאוד אגרסיביים וזה מצחיק אותי שהוא "מרחם עלי" דווקא כשלא צריך ולא ביקשתי.

כשלא נעים לי אני אומרת, הוא מקשיב ונעתר.

כשבא לי אני מבקשת או דורשת, הוא בהלם שאני שואלת. "לא זה לא דבר רע אני פשוט לא רגיל לזה. זה הכל תמשיכי זה נפלא"

אנחנו מדברים על הכל, הוא לא מסתיר ממני אין לו בשביל מה. עם כמה שקשה לי הוא תמיד יודע שדווקא אני זו שיכולה להכיל את הדיסוננס הזה שקיים בו את החוסר שקט.

אני שואלת אם נעים לו כי זכרתי שפעם דווקא קיבלתי ממנו ביקורת על כמה דברים.

הוא אומר שמאז עברו הרבה מים מתחת לגשר ואני שמחה כי זה דבר טוב. זה אומר שאמנם אנשים לא הופכים את עורם אבל יש הרבה מקום לשינוי ושיפור.

מערכת היחסים שלי איתו  כבנאדם עולה ויורדת אבל דבר אחד נשאר בה- הכנות והכבוד ההדדי. היא האמת שלנו שכל אחד בונה ומבנה. היא במקום טוב באמצע בין הפנטזיה לסיוט, היא נוגעת בדבר הרופף הזה שנקרא- המציאות הקיומית. 

היא מזכירה לי שזה כל מה שיש- המציאות הקיומית הזו שאנחנו מייצרים לעצמנו וחיים בה.

הוא מקרקע אותי תמיד שם הכל בפרופורציה.

אולי בגלל זה הוא שם (אולי זה גם קצת בגלל הסקס)

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Summer dragon אלא אם צויין אחרת