00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אביב

 

 

תמונה ראשונה.

שלושה ערסלי בד צבעוניים נמתחים בחבלי שזירה בין גזעי עצים, דקל ואלון. משטחי אבן מבריקים תחתיהם מכסים פאה דשא מקריחה אשר תשו ממנה כבר כל התקוות. אדמה צחיחה יבשה, אילמת כוסתה באבני נחל שהגיעו במשאית ירוקה מכפר ערבי רחוק, מגעגועים של שיח דוקרני ושקיעה. ספסלי עץ נמוכים מפוזרים פה ושם, לצד ערוגות פרוחות מיושרות בפלס, מברוש לימוני אלמן ושדירת נטיעות תפוז סיני מתות. צל כבד מגיף כל חוט אור מפינת החמד, פגרי עלים יבשים מתקבצים מצידה ועליהן תהלוכות נמלים מכאן ולשם. רוח חמה חודרת ומשתיקה במעט הד עמום לפתיחת דלת בקומת הבית התחתונה. שלוש כאלה במספר, פירות באושים, מתים, תועים מבודדים בדלת מייפל כבדה ומממנה מרחבים ודיונות שוממות של מדבר מחניק,לולאתי, אינסופי. כולו שברי זיכרון, אילוזיות מרוסקות וחלומות שנס ליחם.

צהריים, והחדר חשוך כמזה שנים. בהרכנת ראש הצעדים הולכים מחרישים בין דלת ארון למעקה מיטה ומשם חזור למסעד הכסא הרעוע. ארכיפלג נטוש באוקיינוס, זעקה שכבר איבדה את האינרציה והפכה חרחור יבש,חסר ליחה, הצורב בכל מגע עם איש, עם כל מגע שמש.

והיינו כך מההתחלה, תלושים באויר, אפילו לא רגל, שם, במגרש הכדורסל, על גג קניון עזריאלי או ברחבת המחנה בבני עקיבא. נשארנו עם החיוך מהמקפיא, עם הבהיה חסרת האונים בגסיסתן של שיחות לנייד, עם השקר הראשון והידיים במכנס, עם נשיקת המצח לחלונות האוטובוס בנסיעה ארוכה צפונה- לצפת, לחיפה, לחיספין. בעלי מום מאופרים ומשוחקים לעייפה, מותשים מהקצב, מכאב ההתחזות, מנדידת להקות של מחשבות אל מקום אחר, כל מקום, שאינו מול העיניים המחרידות שלהם, שאין להן מנוח, שאין בהן שקט, שלא פוסקות מלהתנועע ולפלוש ולחדור ולחטט ולנגוס במה שעבורנו יקר מפז, מבצר אחרון, אגם חם.

 

 

תמונה שניה.

רחבת מנזר בעין כרם. עליתי לבד בגרם המדרגות התלול והיא נשארה למטה. היא אוהבת אותי, היא דבקה בי ויש בנו נפש בנפש. אבל שלי הולכת ומתאפרת, הולכת מתרחקת אל המחוזות המעוננים שלהן היא תשוב. עצי אורן, צהריים שותקים על כתובות הלטינית של שירת ביקור מרים, השוער נכנס ונעל אחריו שער מתכת כבד ומותיר אחריו צעדים נוקשים על פרקט ונעילת דלת נוספת. אלו המראות בחלום בו אני אסיר: רכסי ההר, גשר המיתרים, מעיינות חבויים, עיר עתיקה ואפופת הילה.

והיא למטה, כמו מלאך שנשלח לחבוט בי בכנפיו, לגולל ולזרות עפר שוב ברמש שאני, לקרוע ממני שאריות שאריות מהלב. יפיפיה עם עיני שקד חומות, שהעשן המסתלסל מהנרגילה כשאנו יושבים ומביטים בשבת עוזבת את העיר, מחניק אותה וגורם לה לנשוף קצרות ולהבריחו למקום אחר. ואיתו אני, פגיע, חומק מן היד, לא נראה באור ירח. והלב שלי נמחץ תחת טונות של כאב. היא אוהבת ונותנת וסוככת את כף ידה על זו שלי בנסיעה ממחנה יהודה והעיניים שלה פתוחות ומפרפרות מרגש, כשבשקיות רוגעלכים חמים, כמה תפוזים, קופסת חלבה.

אבל אני לא מסוגל. לחיות, לנשק בסחרור לשונות, להכיל אהבה מלב טהור.  איני יכול, ומי יבין?

אבוד, מר ומאובק. נשמה ריקה בצל צמרות הנעות ברוח פתאומית, אוחזת בגדר כנסייה הצופה אל קסם וחלום של ארץ מובטחת וכוזבת, כאסירת עולם.

לדף הרשומה

לבלה טאר

 

הדממתי את המנוע, משכתי את צרור המפתחות הכבד ויצאתי מן הרכב שחנה למול צלליות אדם באפור ענק. סביב, כאילו בכריאוגרפיה תואמת; פגרי קופסאות שימורים, בקבוק יין ריק ופח זבל שהקיא ממעיו מעיל דובון צבאי. היה מעקה שמאחוריו זוגות, זוגות, בשיער משוך מעלה ושפתיים באדום נימי, חולה, וגבר קירח שנעלם בחצר המואפלת. בין צללי מפגש חצרות החושך ועצים שלופי טפרים ניתן עוד היה לראות דמויות שפופות, נושאות מר החיים, ברשרושי חיפוש בערימות האשפה. צמרות העצים לעיתים מושלכות הצידה בפראות, כאישה מוכה, לעיתים גזוזות בהתקף של עצב, או אשמה.  האדמה כאן הושקתה לאורך רחוב י.ל פרץ במי אפסיים וניטפי מרזבים ומנביטה זרעי בדידות. ולי הכאוס הזה כה קוסם, ומהדהד לי קולות של שיבה הביתה. מבעד לחדר שלנו בפתח תקווה ניצבה פאה של בית תעשייה בגוון אפור וכעור. אני זוכר גשם מטפטף עליו, ואפילו את השלג של 92. קצת פחדתי מהגודל שלו ומהכתום שהושלך בו מפנסי הרחוב בשעות של הלילה. אחי כבר היה ישן, ואני הייתי שכוב מתחת למיקי מאוס קטום אוזן וממצמץ בעיניי עד שהאורות יהפכו מחטים מחטים של אור. אותה תחושת עונג ואמפירית חוזרת אלי עכשיו, בהילוכי כאן, בדרום של תל אביב.

אני שועט בין ויטאל להרצל, ומבין פתאום שאני כה ירוק בהבנה אותם, בפיצוח כח החיות שלהם. כל כך רחוק ממני, מבעד לכביש מרקדת בין מכבסה, למכון לשזירת חוטים ודוכן סחיטת פירות ילדה יפה עם כלב. בסמטה שמשמאל קולות כה חוצפים בנורמליות שבהם, בנינוחות של יד נמשכת לצוואר נמשכת לכוס יין נמשכת בין שמלה נמתחת בצלילים שממאנים להתנצל בפני ובפי העולם על כך שלהם יש ולי אין. איך הם מעזים ואני פה ו. הנשים כה יפות, והילוכן משוחרר, חצוף ומכשף, והן שטות בנהר האלכוהול והאורות הכהים בסמטאות, בין בית קפה ספרדי כוכי ומכוסה קשתות ברזל ועלווה סגלגלה, לחלל ויקטוריאני שבפתחו קולות שמחה וריקודי סווינג, בנות ובנים. הכל חיים כל כך כאן, הכל נשפך החוצה לכאן ועכשיו. ובעדם, אני דואה כמו עורב בין גושי הצמחייה הפתאומיים לחללי החניה תחת שפתי הבניינים הגרומים, הקורסים פנימה, בהילוך המהיר, עוד הצבאי, שמפנה מבט אחר מבט אחרי הדמות המשונה שלי. במרפסת זוג: אישה ואיש בבוקסר מהבהבים זיץ בוהק שמתמר לזנב מתוק של עשן. אני חולף גם אותם. החולצה המשובצת, הכאילו מרדנית, שלבשתי בבית לכבוד המאורע גורמת לי להזעה ולעצבנות. איני מצליח להוריד את קצב ההליכה, ומצחי כבר נוטף מים ונקבוביות העור לחות כל כך בכל הגוף. אני בעצם בורח, נראה לי, ממקום שאליו הגעתי בדעתי שלי. ואיך ארגיש במקום כזה, יום אחד, כבן בית, כשתחושת זרות כה חדה מפלחת אותי לרסיסים. אין לי פה פנים מוכרות בבליל האדום הסובא הזה, אין לי אף אחד שקורא בשמי. ואני בורח במנוסה בדרכי המבוך הפלורנטיני בין כל מה שהייתי כה רוצה להיות בו חלק אך הוא רק שיקוף בעד חלון ראווה אטום ומבודד.

 ואני באתי רק לחפש את זואי. וכשראיתי אותה בצימר, בלב המעי הגס של העיר הדמונית הזו, מזיע, שרוט ושונא עצמי יותר מאי פעם, היא הייתה יפה כמו מלאך. והאיפור החלוש, ומכנסי הג'ינס בגזרה הגבוהה, ותספורת פאנק הקצוצה שהותירה רקע רק לפנים לבנות, ילדותיות, בוהקות בין בליל חוטים ופאדלים, מיתרים וגיטרת באס. אחרי ההופעה היא נשענה על כוננית ונרדמה, וכה רציתי לגשת אליה ולאמר לה עד כמה חריקות המתכת האלו הן  סימפוניה של אהבה פועמת, וכמה עצוב מה שהיא אמרה לרדיו, שמכונות מתקתקות הן לפעמים יותר אנושיות מאיש וגיטרה. וזה עצוב. ונכון. וניגשתי, ומלמלתי משהו, והיא גם חייכה לדעתי במבוכה. ושעה אחר כך היא נופפה לשלום ויצאה אל החושך, לסמטאות האלו, שראיתי פעם בהליכה שלי מיפו, בשעת הערביים; לב פתוח בתוך עיר, מאורת נטפים של זבל ושתן ועניים כהות. בית. ושם נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי אותה, בלב אלף הדהודים של אורבניות חומצתית, מאכלת, מכנית ומחבקת, מהפנטת בכיעור שבה. זה היה בחדר הקטן שלי ושל אחי אחרי שההורים נרדמו מול הטלויזיה, זה היה בקיבוץ, מול כל פאר הואדי, העצים, הכוכבים. תמיד. כשהייתי כה לבד. וזר. כמו אז, כמו עכשיו.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אולי, צוף

 

1. חמישי, ערב. משוטט בין נביחות הכלבים לבין סדקי הרצפות בימה הזהובה של אורות בת גלים. בכל פינת רחוב, בעד כל צללית אלכסונית של איש מבוגר, חתול מנומר או פח זבל פעור פה, צצות לשונות הים, חורצות ערימות חול, מלחכות את שורשי גדרות התיל. הד נשימה לח ולאה עולה ממנו כמו שיעול רפה של אדם חולה. מנשבות בו עליבות וחום וריח רקב של גויבות ואפר סיגריות מהבהבות, ונשימותיו ממלאות כל הצטלבות רחוב ברחוב, כל חרך בבנייני השימור השותקים את ימיהם, כל קמטי העור מהם ניצנות שערות אחרונות, מתבדרות, תחת כובעו של הזקן על הספסל.

בחלון משפחה נורווגית, אמא ושלוש בנות. כמו בבושקה נורדית בלב הלבנט, הן סדורות זו לצד זו, בתיאום לא מתוכנן ובלהט מלא של כיבוש החלד שואלות האם זהו המקום, והאם זהו החוף. ואולי, לדעתך, נלך לבא-הא-אים, אם פתוחים הם גם לשבת, ואם כאן עוד טוב לאכול שו-אר-מה. שוארמה? כך אומרים?

והחבר שלצידי חורק להן בין שברי שיניו, הוראות כיוון ויעדים עדיפים, אזהרות מסע, תכוויני טיולים וסוכנויות השכרת רכב, מנות משוואשה הטובות בבירת הכרמל מרחוב יפת ועד העצמאות, תעריפי רכבות, אוכלסיות קבע בחופים השונים, קפה,הכי טוב, במושבה הגרמנית ונוף, עוד לא ראיתן כזה, ממעיין חבוי בטירת הכרמל. אני מביט בו, בהן, בים. הכלבים שמתאוצצים ביננו במחול, עלוות הגינות הפולשת, הילד שזוכה לברכת שלום סקנדינבית וחורש במרוצו על מכונית צעצוע קטנה את כל הלבירינת של בת גלים, אזורי הדקלים, מבואות הסמטאות ונחשי הבתים על קו הקרקע הנמוך, החם, כמו פלך אוהב, כמו שכונות אשפתות של פרו והוואנה. ובשחוקו המתגלגל לא ידע בכלל, נהג המרוצים הקט, על ברכת השלום השלוחה לו מאי שם. על ארצות כפור ונסיכי קרח, על אגמים קפואים, מנהרות בדולח ומכשפות נפש. הוא ימשיך במחוגו סביב תמרור עצור אדום מואר, מבלי לחוש בשדוני הצל, בעופות הבר, ברוחות צפון. בשתיקת היער. הוא לא ינחש בליבו שישנו מקום בו הלילה לא נגמר לעד.

 

2. חזרנו מיוון. אתונה, אקרופוליס, פיראוס, מה שאפשר ומה שהתאפשר. על הטיילת שמול נמל הדוגיות בפיראוס נכנסנו לסופרמרקט פינתי, לקנות מעט מים, פירות, ממתקים. אחרי שיחה קטנה נסוב הדיבור על הקומה השלישית. גרה בה, כך הוא אמר, ישראלית בשם בר. רחבת אופקים, סוג של תיירת עולם, להורים יש כסף והיא נעה ממקום למקום, אישה טובה, גם כן דרך לחיות חיים.

מי את בר, ומדוע התנחלת בראשי. אני מנסה להתנער אך כל מילה של היווני נאחזת בי כציפורני קוצים. ישראלית. ראש פתוח. גם כן דרך לחיות חיים.

ואיפה את עכשיו, וכמה בקרים התעוררת לקולות הים בפיראוס, לשקשוקי גלגלי הקיוסקים הנעים, למפרשיות ולשחפים. ואולי בר עכשיו על שוברת קרח בחופי גרינלנד, או בבודפסט או באלג'יר. גם כן דרך לחיות חיים. ראש פתוח. אני משנן על הסיפון כשמגדלורי איי הים האחרונים נוטעים בי הדי אילוזיות בנצנוצי אורות רחוקים. אני אוחז היטב במעקה, רוח איגאית מכה במשברי החופים הזעירים, ואולי גם פורעת את תלתליה הברונזה באיזו טברנה נידחת בקצה רחוב מתפורר, ישובה לבד בין עשרות כיסאות המחלידים ביתמותם. והיא נזכרת בנס ציונה או אזור או אולי אפילו קיבוץ בבקעה, וממלמלת שיר נבואה קוסמי עליז בין כוס אחת לשניה.  ואיפה יהל או עודד. ואיפה פנים האוטובוס הלוהט ב97' הבוטש את חולות המדבר הנוגסות בדרך מתל אביב לפסטיבל ערד. איפה פיראוס ואיפה הבוטיקים האדמומיים של פלורנטין, השק"ם, תמהיל ספריי טיטאניום זול וריח חזהו אחרי בדירת גג בבת ים. איפה תהיי בספטמבר, באירלנד או בנגלדש, בדקוטה או בסיני. על השולחן בקבוק מים וקערת זיתים וגבינות והיא ממצמצת ארוכות בעיניה. שחף ממריא, תירס נבלס בשיני חלב של ילד. היא בראש שלי. בר, ישראלית, קומה שלישית, ראש פתוח. גם כן דרך לחיות חיים, פינבר.

 

3. אני מגיף מחיי כל יד ענוגה הנשלחת לאויר החם. תרה, אולי מבקשת לאחוז בגלעין אדמה חם. אולי, צוף. צרורות ברזל אני מכה בהן, אחוז טירוף, מבועת. טוב לי ורע לי. אינני במצב שפיט, בפני בעצמי ובפני אחרים. וגם אם כל הגיונותי אינם אלא צל הרים, בהם רק ידעתי להשתופף. בינותי לבד, בבור סוד המשבר משכי אור, ומבעדו קולות שחוק, קולות רחוב. אמיתי, ליאל. לולי. לך תדע מה עוד יצא מזה, לך תשא באחריות. זה ההבדל בין ילד לגבר, היא אמרה. ואני נושא עמי משקל רב, משקל רב מדי.

לדף הרשומה

לא נולד דבר

 

הליכה על קו חוף בת גלים. יש מישהי, אך גם לא כל כך שם, בין אור פנס אחד למשנהו, בליל שבת מאוחר. מבלי משים, המרחק הנמדד ביננו נמתח בצורה שווה ומדודה, נשמר לכל אורך תוואי הדרך, אל מול סוכות כרמים נבולים, אורות אדומים ועשן נרגילות. עובר זמן וחולף, אך נדמה שלא השתנה דבר. השיחה מפליגה אל מחוזות הדרום, והערבה וכשהיא מדברת אני הוזה על שורות נוודים שטות במדבר אל שוק הבדואים בעיר העתיקה, עמוסי שקים של שקדים, בובות גמלים ופירות יבשים. על זוג עניים שמביטות בקו מופרד על תלולי הרים סגלגלים, על חנווני עולה במכנסי פשתן חומים, עם זקן סמיך ועגיל באוזן, שעובד במרכז טקסטיל מוכה שמש ושרב. אני לא מקשיב, לא משתדל אפילו, ותסמיני מחלה עולים על פני בזה אחר זה בסבלנות של מלאך מוות. ובעבר ידעתי כיצד עוד לברוא אדם אחר איתי, כמוני, שישב על פסנתר כנף לצידי וילווה את השיחה בתוים בצבעי טורקיז וצהוב. והיום כבר לא, והדבר מעציב אותי מאוד, ועייפות מלוחה נופלת עלי. כמה צעדים והיא מסמנת על ירידה ממסלול הרכיבה אל חריץ עפר היורד אל החוף, ומגע ידי בעזרה לה בירידה רפוי כל כך, דל ומבוהל. כשאנו מתיישבים אל מול הים על אחד משברי הסלעים, האפילה נדקרת אך מעט מאור רחוק, בודד, של שומר אתר חפירות במעלה החוף. לכאורה הגעתי אל סף התהום, אורות הקהל מסנוורים אותי הלאה, ומסך עולה מעל מופע העלאת האוב שלי. אני מנסה להסביר, מגרש כל ניסיון לאינטימיות שהיא, מגיף כל מגע חום מכתפה החשוף. אני מנסה להשמע צלול, אך הדברים אינם בעלי סדר פנימי המניח את ההיגיון. אני מרכין ראש, משפשף יד אחת בשניה, מדבר בקולל מאנפף ומבוייש במתכוון ומשדר חוסר ביטחון ומצוקה. אני תינוק בן 25. במרחק הסוחרות עוד מפיצות נקודות צבעוניות של אורות דופן, ירוק אדום, ירוק אדום, ולך תסביר, תנסה לסלול דרך אל הציפור הפצועה והמוטלת בדד אצלך בלב, שכל פעימת לב שלה מוחרשת מציוצי להקת חולדות וצבעי חושך במארבים שלא תמו גם שנים אחר כך. אני מדבר על גורל, אני שואל אם עוד אגיע לפנמה כדיי-מן בקיטון צדדי ומפוייח של אנייה גדולה, מובילת גז או מטען פחם, או אולי לקום בבוקר מאוחר בבית קשתות גדול ביפו, קערת אגסים ומלונים על השולחן, והים נפתח יותר, תכול יותר בפתחי החלונות הגבוהים. יש דייגים בבוציות הקטנות, והחכות מעלות דגי ים, אל ערסל מתכת חלודה, נוצצת מפלומות קשקשי שלג. וכאן כה חשוך, וכל אינץ' הנסגר ביננו חורט בי קריעת בשר בין עצם ועצם בחזה הנפוח ממאמצי נשימה, מאורח חיים של פליט מדבר בכפר של זאבי אדם. איך אומר שאין לי את קיבולת האוויר, יכולת נשיאת הכאב או הזחל שתחת העור להכיל עוד פנים ברדיוס הפנימי שמקיף אותי באמת, שסביבו אדמת טרשים סדוקה, ובליבו רוח יבשה וכרם נבול. היא קמה והולכת, גם אני איתה. על המישור אנו חולפים בתי אבן, ומפרצים מוכי הזנחה ושקיות ניילון. לא נולד דבר.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כביש החוף

 

1. רציתי להספיק לכתוב כאן עוד לפני שהערב ירד, ואיתו מעמס הרגש שנוחת לי על הלב. הבטחתי בנסיעה צפונה: הנה, ענף מוכה ברוח, גדר ברזל סביב חלקת דשא,  קשת אבן סגלגלה. יש לי גם זרמי שקט בראש- כמו נמלים חומות קטנות על עלה עץ לימון, יש גם כאן איזה דקדוק בעל מטרה, איזו תכלית שמימיה נחים, רוגעים בעוצמה הפנימית שלהם. אבל עוד לא הספקתי והשמש ירד וקשה מדי, בלתי אפשרי, להתחמק מהעיניים האלו כשרק איתן אתה בחדר. זה כאב גדול מדי, להחליף את את השקט הממאיר בדירה המוחשכת והנעולה בבריח בניחומי סרק, או בעיכול זרזי רגש ממותקים. אין מוצא. 

רק היום נסעתי שוב בכביש החוף. הדרך נפתחה לכל אורכה, ושעתיים וחמש עשרה דקות ארכו חיי להיום. הגיחה לאור מסבה לי רצונות לאמר כאן דברים, לתת להם מעין ניסוח ותיעוד, שאולי יום אחד אדרש להם. חבל רק שאיני שוכח דבר, כי היו כה מעטים. והדברים, בעינם בדד, נרחבים ומקבלים הקדש, וחוזרים בגלגולי דבר ונסתמים כדברי נבואה, כאבני דרך בשביל זרוע נבלות עורבים, בפיהן מטבעות זהב ושקרים לבנים. אני זוכר לילה בשניידר, כשההצקות בבית הספר גרמו לי להתחזות לחולה. עברתי בין המיטות ומעקה המתכת, גלגלתי את שרוול הפיג'מה הגדול ולעסתי אותו ממושכות. הבטתי מתחת לו אל לובי הכניסה: פסל פינגווין גדול, צרורות בלונים שנמשכו עד קומה מעל, חנות ממתקים. אמא ואבא שתו שם קפה, לצד המזרקה, בלילה בפתח תקוה. אותו השקט.

2. בוקר היום ונכנסתי הביתה, וריק. עצרתי רק לאמר שלום, ולעשות סידוריים שגרתיים אך כולם כבר יצאו לים, ולסבב הקניות של שישי. הדלת הייתה פתוחה למחצה וקרני שמש נחו על סלסלת קלמנטינות שמעל הכיור. פתחתי את המקרר ולקחתי עגבניות, סלרי, בצל וכמה פיתות. קראתי חצי כתבה על ג'וי דיוויז'ן, ואכלתי מעדן הגולן. הביקורים כאן אינם תכופים, אך לתקופה זו ההפסקות מתונות לחלוטין. בלתי אפשרי לאמר שיש בהם מעט להשיב או ליצור דבר, אך די בהם ליישר קוים ולשטח רגמים אשר יווצרו לולא אשוב מדי שבועיים-שלוש. הקשרים פרומים מדי, מתפוררים במגע, והיחסים נותרו במינון דק ושברירי שאינו מפגיש מבטים ממושכים ומספק תשובות ערטיליות מדי. האוירה בבית הריק, משיבה איזו ערגה אשר מתאימה לה נגינת אקורדיון, או ייבוב של בנג'ו. ערימות מכתבים פזורים על השולחן, כוס נס, רגלי השולחן העבות. בגינה החתולה עמדה על שולחן הפלסטיק, ושילדת סולם לא גמור נותרה ליבוש, מצופה שכבת לכה חומה. יצאתי מן הבית ונסעתי לחנות ולסבתא. קניתי עוגיות ושקית חלב, ויצאתי לדרך.

הנסיעה בכביש דומה למעבר מנהרות בין חיי המדומים בשתי קצוותיו, בתוואי שלו אני רואה ארץ, בניינים ואנשים. אני משלב לחמישי ונוסע עצום עניים, אין לי בהן כל צורך. אני מכיר בו כל עיקול ומסעף, אני חי אותו כל חמש שנותיי האחרונות ומלבדו, מעט מדי, אם בכלל. אני רואה את שינוי הטופוגרפיה, את משב החולות צפונה, את הארובות המנצנצות. שם, בחדרה, בליל מוצ"ש בתנועת הנוער קפצנו למים, והתגוששנו מוכי הורמונים מול הילדות המבויישות שסרגו כיפות והתלחשו אל המדורה. עוד לא חשנו את הצביעות והעלבון, עוד לא קרסה ההתחזות הנואלת לקהילה כלשהי שהתפרדה מאופק אורות המנצנצים לעשרות גברים בודדים וכהיי-מבט. רק היה אוטובוס חזרה העירה, ומישהו שם קלטת של ההופעה של משינה. הייתי בן 14, ולבשתי תרבוש על הראש. אני זוכר את האורות האלו, וילדה בצעיף רדומה על החלון כשברמקולים נשבו רוחות שחשתי אותן בצורה כה עזה כשיוסי בנאי במונולוג, היה כל כך  נהיר ועירום. אלו היו רגעים מופקים בפשטות ויעילים מאוד לילד רגשן וסבוך הרהורים. ימים באו ואותה ההרגשה נמוגה לחלוטין כשמתחתיה לא נמצא דבר פרט לדמגוגיה לעוסה, ודפי סידור תלושים.

3. בתחילת השבוע נסעתי אל ביקור בית, באחד מיישובי גדרות שבסמוך ליבנה. הנסיעה ארכה וארכה, ואורות אדומים הגיחו מכל פינה, נעו בכביש כמו דגי חשמל ענקיים. היו כיכרות של עצי זית, ופנסים גלמודים, כמו פועלי מחצבות שתויים, שהקיאו שלוליות אור על שלטי כניסה לישוביי מצודות מגודרות וכלבי דם שמתרוצצים בן צלי גזעי עצים. חשתי כמו פליט שיירת רוכבים מסערה איומה, ושוטטתי הלום ריח כפר בין דרכי העפר ושיחים קוצניים. בשעת ערב מאוחרת פתחה לי את הדלת אמו של החייל, בבית אבן עצום. בכוס חרס חיממה לי חלב ובתוכו הניחה קוביות של שוקולד מריר. היא שאלה לשלומי והציעה מרק כתום והגישה לי עוגת סולת בצלוחית קטנה. גיליתי סביב בית עצום ובתוכו אישה-מכשפה בודדה. הגירושים השאירו אותה לבדה בין עמודי האבן, מביטה בעד לחלון בנשף ריקודי הברקים. היא שמחה כל כך בבואי, והשתדלתי כל כך להיטיב גם לה בשיחות על יופי הבית, והעיצוב האקלקטי והחם. במרכז הסלון ניצב אח מברזל כבד, וסביב נעצו בי עניים פסלים קטנים של חיות מקורננות וגילופי מתכת של סוגי פירות. בשיער מלא ועיניי ניצן רכות ועצובות היא דיברה אליי כשותף ושכן לחללים הגדולים של חוסר-האדם, למרחבים האינסופיים של הריק בן הכורסא אל אדן החלון הפתוח כשכל מנורות הבית כבויות, והנוף נפרש עד לאור הקרוב שמוליד הלילה: חדר כביסה בדירה ממול, ביתן מעבר רכבת, שער כניסה לבסיס סגור. אני נזכר ביופי הכסוף והמוצפן שלה, והבדידות הזוהרת שהאירה את כל רחבי הבית. בדרך חזרה לחיפה, שמעתי רצועות לילה שקטות מן הרדיו, ונדבקתי לכסא כרדוף לחשים. בבדידות שלה מצאתי משהו אצילי ולא מושג, אך עמום וכואב כל כך. הכל היה כישוף וחלום, או חצי נבואה, ושוב על הכביש, שט בנחל של אור ענברי שלחופיו צללי ניידות משטרה, רכבים טועים ובניינים נטושים, מרוססי כתובות.

4. ברדיו רונה קינן פוקחת את העניים ועושה כך גם לשלי. דרכה כל שול הופך לתו, ושלטי הפרסומות לסחלב ולזרי פרחים נשמעים נוגים מעט, לא ודאיים. מילים קופצות אליי מן השלטים ואני חושב כמה יפות הן מילים כמו: רעננה, נהריה ונתניה. גם חיפה, על ההיפוך שלה מהמילה "יחפה". זה גורם לי איזה הנאה לא ברורה, הפשטות שבה המרחב מוצף יופי, ששלטים עוד יכולים לדבר, שזר פרחים לשבת בעשרה שקלים עוצר אנשים בדרכם מפה לשם, במשקפי הריי-באן שלהם וצרורות המפתחות השמנים. יום שישי היום, והאנשים שמחוץ לחלון צריכים עוד להספיק לאכול, לקפוץ, לשתות ולאהוב. הם מתגודדים סביב דוכני ספרוני קפה וגלויות דקורטיביות, הם נוגעים בשמיים במצנחי רחיפה ומנגבים פיתה בגבינה מלוחה ושמן זית על חופי בדולח לבנים. אין להם שמות, או דאגות. גם לא ארובות עניים. הם לא קיימים מחוץ לחלון שלי. אני עובר את הפיתול האחרון באחד קיבוצי החוף ורכס הכרמל נפתח מולי. שבת של התבודדות מוחלטת, של השלמה עם גזר דין על פשע שאיני יודע מהו בכלל. בריחה משדים שהם אני, אני עצמי. עתלית, המלונות ובית הקברות, עצי הדקל וכנסיית האבן שמולה דוגית קטנה ונרקבת, בת גלים. מי יודע שחייתי ביום הזה, מי יודע שהבטתי בכם, כולכם, דואים ברוח שבאה מן הים כמו בני אלים. ואני, אני בן אלמוות. אני בן מוות. איני שוכח דבר.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פינבר מקברייד אלא אם צויין אחרת