00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יפה שלי

את יודעת, מאז הפעם האחרונה שהתראנו, אני ת׳אכלס די זומבי..
עברה שנה מאז שהתראנו, עוד מעט שנתיים מאז שנפרדנו, ואני עדיין די זומבי.

היה לי ממש קשה בהתחלה.
ועדיין לא קל בכלל.

היו לילות שלא ישנתי..
בכלל, בשבועיים הראשונים, לא יכלתי לקום בבוקר מבלי להתקשר לאמא ואבא כל יום.
כל פאקינג יום.

וכשהייתי יודע שהגיע הזמן ללכת לישון, היה נהיה לי קר,
פשוט כי ידעתי שאני הולך להתמודד עם המחשבות,
רק אני, והן, והרקע השחור, וקר.. ואני לא מצליח להירדם בכלל.

הייתי פשוט מתכווץ לתנוחת עובר, בוכה, מפסיק, נרגע, ואז נזכר שוב במשהו שאמרת, בוויכוח שהיה לנו,
מריץ אותנו שוב ושוב בראש, משנה דברים, ותוהה אם דברים היו מתגלגלים אחרת.
למרות שאף פעם לא האמנתי שזה עובד ככה.

אחרי כמה זמן כבר הצלחתי להתחיל להירדם, ולקום מבלי להתקשר.
הייתי חולם עלייך מדי פעם.
בחלומות שלי, את לא כמו עכשיו, את כמו איך שהיית כשהיינו ביחד, לפני כל מה שקרה.
 יפהפיה שלי. 
ואז אני מתעורר שוב, יום חדש, ולא בא לי לקום בכלל.
הכל מנוכר. אני לבד. יותר מאי פעם.
ואף אחד לא מבין אותי. 
אני לא מבין אותי.
אני רק הולך לעבודה, חוזר, מעשן פייסל, מעשן עוד אחד, ועוד אחד, עושה ראש, עד שאני גמור. והולך לישון.
לא בא לי לעשות מוזיקה בכלל מאז.
לא ״בא לי״.

אמא שלך בכלל לא הודיעה לי כלום. עברו 3 חודשים ולא היה לי מושג בכלל.
אבל זה כל כך ישב עלי.
כשקראתי את התשובה של אמא שלך, למה קורה איתך, פשוט הרגשתי שנתלש לי איבר מהגוף.

הפלאפון היה בטעינה בכלל, והיא הגיבה לי איזה 6 שעות אחרי או משהו.. ואז קראתי את זה..
והוצאתי אותו מהמטען וקראתי שוב.
אני לא אשכח את ההרגשה הזאת. פשוט התיישבתי על הספה בהלם.
הבטן שלי הפכה לריק. הגרון שלי נחנק, אבל אין דמעות, אי אפשר לבכות בכלל. פשוט הלם שלא הרגשתי מעולם.
הסטירה הכי מצלצלת שקיבלתי מהחיים. אין סיכוי שאשרוד עוד אחת כזו. 
לקח זמן עד שהצלחתי להתחיל לבכות בכלל.
ועד שהצלחתי להפסיק...

היתה לי הרגשה חודשים שקרה משהו ממש רע, וממש דחיתי את זה.
כל כך פחדתי לגלות שמשהו רע קרה לך.
העדפתי לחשוב שאת בטח מאושפזת, שהחלפת מספר,
שאת מסננת אותי.

אחרי כמה זמן הבנתי שלא.
פשוט כל כך פחדתי, לגלות שאיבדתי אותך. לתמיד.
אין יום שאני לא חושב עלייך. 
אני אוהב אותך בכל הלב, ולתמיד.

סליחה יפה שלי..

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אז בעצם החלטתי לפתוח בלוג

כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון חשבתי לפתוח בלוג.
ירדתי מזה די מהר כל פעם,

כי מי כותב בלוג בישראבלוג חוץ מילדים בני 15 על סף אבדון?
ומי יקרא את השיט הזה בכלל?

אבל הגעתי להבנה שאני צריך קצת לפרוק..
עברתי לא מעט בזמן האחרון, ובכלל, וצריך לשחרר.
 
לשחרר דברים, שלצערי, אין אף אדם קרוב שאני יכול לומר לומר לו בציפייה שיבין ויקבל, או אפילו רק אחד מהם.
לטוב ולרע, אני לא הולך לחסוך מכאן כלום, וגם לא לייפות שום דבר.

יאללה! 


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Speck88 אלא אם צויין אחרת