00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ימים טובים

אופטימיות זהירה.

מזה כעשרה ימים שיואב בסדר - רצף ימים טובים סוף סוף!
סוף שבוע מצויין עבר - ללא כל אינדיקציה לבעיה.
היום לקחתי את יואב שוב לבריכה באוניברסיטת ת"א. שחה מעל ק"מ (כרגיל) רק שהפעם ללא הפסקה!
בנוסף לראשונה מזה זמן היינו אצל סבא וסבתא למשך מספר שעות.

מה השתנה?
-מזה כשבועיים שיואב הפסיק ללכת לבית הספר. זה נותן לו עוד כמה שעות שינה ומונע ממנו נסיעה של שעתיים בכל יום בכביש.
  מונע ממנו גם אתגרים לימודיים שקשים לו כרגע.
  במקום זה התחיל לעשות עבודות מלאכה (מעין עבודה בבקרים).

-עלייה נוספת במינון הכדורים

-חדש: החלטנו שיצא הביתה בכל סוף שבוע במקום להגיע הביתה פעם בשבועיים. בסוף השבוע שבו אמור היה להישאר הוא מגיע ביום שישי בערב בסיום הפעילות בפנימייה.

נקווה לטוב!

(השינויים והפער בין ימים טובים לרעים ללא כל התראה -מקשים עלינו מאד...)

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שינוי

החלטנו ביחד עם הפנימייה שיואב סיים את חלקו בבית הספר - 

הוא לא נתרם ורק סובל.

זה גם יצמצם את מספר המשתנים שיכולים להשפיע על מצב רוחו.

במקום בית הספר, התחיל ללכת למקום תעסוקתי בשטח הפנימייה למספר שעות: עבודות מלאכה של ילדים עם צרכים מיוחדים.

בינתיים עברו מספר ימים שקטים.  אם לא יגיע שוב התקף, יהיה זה סימן טוב.

בינתיים יואב קלט את התקפת הטילים לשדרות מה שלא מוסיף לחרדתיות שלו למרות שהסברתי לו שזה מאד רחוק.

ביום ראשון יש ליואב תחרות שחייה והוא מתרגש לקראתה.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

עוד יום

עוד יום: בבוקר התקשרנו לבית הספר כדי לבדוק מה קורה עם יואב ונאמר לנו שיואב כל הזמן בוכה. ברקע נשמע קולו...
מבית הספר ממש התייאשנו - הם לא טורחים לדווח ולא אכפת להם אם  מגיע או לא מגיע.
כנראה שנפסיק לשלוח אותו לשם בקרוב ונחפש פתרון תעסוקתי במקום.

גם כשחזר לפנימייה המשיך להיות לא רגוע.
לבסוף נרגע מעט ו"אסף את עצמו" כששמע שאני בא לקחת אותו לבריכה חדשה - בריכה אולימפית התרגש.

בעוד שבוע יש לו תחרות שחייה, לראשונה בבריכה אולימפית ולכן רציתי שיחווה את זה קודם. 
עד היום שחה רק בבריכות קצרות.

באתי לקחת אותו והוא היה נראה שברירי אך הצליח להחזיק את עצמו.
בבריכה שחה 800 מטר (בדר"כ אנחנו מסיימים 1000) אבל גם זה היה יפה וסה"כ הוא היה בסדר ולא התלונן.

בדרך חזרה לפנימייה, חזרה השביזות אך עדיין היה מאופק והצליח לחזור יפה בסה"כ.
להצעתי שאבוא גם מחר לקחת אותו לבריכה, ענה שלא רוצה.

ב22:00  יואב התקשר בהתפרצות קשה של בכי והשתוללות, הוא לא מדבר ולא מתקשר ורק בוכה ומשתולל.
לא מזמן דווחו לי שקצת נרגע.

עוד יום קשה עם שינויים במצב רוח  ועידוד מצד אחד שהוא כן הצליח להתאושש גם בלי כדורים נוספים מהארוע הראשון
ומצד שני מאד עצוב שהוא במצב כזה כל כך הרבה זמן וסובל ואין כל תחזית אופטימית לשיפור.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הגיגים: מתי אני מאושר או מה עושה אותי מאושר?

לאחרונה עולות לי מחשבות: מתי אני מאושר או מה עושה אותי מאושר?

-בריאות: כאשר כולם בריאים ויותר ספציפי כשיואב בריא

-כשאנחנו עושים פעילות משפחתית: טיולים, ארוחות או כמו היום כשעשינו מסיק זיתים ביחד

-כשאני מרגיש שלמדתי משהו חדש והחכמתי

-בעבודה: כשאני רואה את X בעבודה: מישהו עם בעיות נפשיות שקיבלנו לעבודה כעזרה לקהילה.
  בכל פעם שאני רואה אותו משתלב לעומת המצב שתיארו לי כשקיבלנו אותו, אני מרגיש שזה הדבר הכי טוב
  שעשיתי ב-6 שנים שלי בעבודה הנוכחית. עיקר הכבוד מגיע לעובד שלי שיזם את הרעיון ומנהל אותו ביומיום.

-כשאני פוגש אנשים טובים או אנשים שעושים טוב/שעוזרים למישהו אחר (בדר"כ ליואב) כגון: מתנדבים באתגרים, בכנפיים של קרמבו.

לעשות טוב למישהו אחר/לעזור למישהו/לעשות דברים ביחד- כל זה עושה לי טוב וגורם לי להיות מאושר.

חבל שאני בעצמי לא עושה זאת מספיק.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הגיגים

לאחרונה מתעסק גם במצבי הנפשי: 

נמצא במתח/חרדה/דיכאון בגלל המצב של יואב.
עקב כך (או שלא) , מצב רע גם בעבודה: חוסר חשק וחוסר ריכוז בעבודה -  רצון לבצע שינוי.

החלטתי לנצל את אחת החוזקות שלי: יכולת קריאת ספרים. מגיל קטן אני תולעת ספרים. עד היום קראתי רק ספרי טיסה: ספרי מתח שלמעט ריקון המחשבה
לא עזרו לי. היום אני  מנצל את היכולת כדי לקרוא ספרים מגוונים: פסיכיאטריה להמונים, פסיכולוגיה להמונים, ספרי ניהול וסתם ספרי אקטואליה. משלב בהם גם עוד ספרי מתח כדי 
להשקיט את המוח. אני קורא 2-4 ספרים במקביל. בכל ספר מתקדם קצת עד שמאבד עניין ואז עובר לספר הבא. מתקדם קצת בו ואז חוזר חזרה לספר הקודם.
 לעיתים מוצא יותר עניין ומסיים ספר עד הסוף לפני שעובר לספר הבא. קשה לי לוותר על ספר ולהחזירו לספרייה לפני שסיימתי. בכל שבוע מחזיר לספרייה ספר שסיימתי ולוקח ספר אחר במקומו.
שמתי לב שבכל ספר (לא חשוב הסוג) אני מאד מרוכז וקורא מהר את 100 העמודים הראשונים ואח"כ אני מאבד עניין/ריכוז ומתקשה להמשיך. את יתר הספר לוקח לי הרבה יותר זמן לקרוא.

בנוסף אני מנסה לחזור לפעילות גופנית כדי לשפר את מצב הרוח ומנצל את זמן ההליכה (משולב בריצה קלה) לשמוע פודקסטים במקום לשמוע מוסיקה כבעבר.

רשימת ספרים אחרונה:
-מנהל ברגע החדש/קן בלצ'ארד על leadership. רעיונות מעניינים על דרך ניהול שהיא לא command and control.  - סיימתי
-חשיכה נראית/ויליאם סטיירוון: על סופר שמתאר איך הרגיש כשסבל מדיכאון. עזר לי קצת להבין את עולמו של יואב - סיימתי
-לצאת מהדיכאון/פיטר קריימר: ספר פילוסופי משהו על הטיפול בדיכאון. קראתי כשחשבתי שיסייע לי עם יואב אבל קצת התאכזבתי שמתעסק בעיקר בפילוסופית הטיפול - סיימתי
-ההיפך מפרידה/מייקל קונלי: עוד ספר על הבלש הארי בוש. אוהב את הספרים האלה שמתארים גם את מוסיקת הג'אז שהוא שומע. - סיימתי
-כוחו של הרגל/צ'רלס דוהיג: על הרגלים ואיך אפשר לשנות אותם  (קראתי בעקבות שמיעת פודקסט עם המחבר). ספר מעניין אבל נראה שהמסר מועבר בכמה דפים הראשונים והאריכו אותו כדי להוציא ספר - סיימתי
-The Stuff/ד"ר סמפסון דיוויס ושרלי ג'טר - האם יש לך את ה"משהו" הזה. אנשים שהצליחו לבצע שינוי מהמצב בו הם היו ומה היה משותף להם. אהבתי את הכיוון הכללי, נותן קצת השראה -  זה עתה סיימתי
-תודה שאיחרת/תומס ל פרידמן: בו התוודאתי לראשונה לבעיות האקלים. כמה עצוב שבעיות אלה משויכות לשמאלנים קיצונים במקום להיות במרכז הקונצנזוס.ספר מאד מאד ארוך וקצת חופר.  מזכיר לי את תוכניות 60  minutes-  כ-100 עמודים לסיום, מתקשה לסיים.
-אושר אפשרי/ד"ר טל בו שחר: פרפקציוניזם מול אופטימליזם. עדיין קורא- בפרק 2. 
-מצגת מושלמת/TED talks: איך לעשות מצגות טובות - בהתחלה
-שוק ההון וניירות ערך/משה בן חורין. ספר מאד טכני על שוק ההון ונירות ערך. - בהתחלה. מקווה שאצליח להתמיד, דורש סופר ריכוז.
-קורס/פודקאסט: Get Things Done ע"י דיוויד אלן. על שיטת ניהול זמן. מעניין, לא יודע כמה ישים.
-פודקאסט: רדיו מהות החיים: אסימונים עם שירלי יובל יאיר על מחשבה חיובית ועידוד/הכלת כישלונות כחלק מהגעה להצלחה. מעניין. חושב לקחת את אחד הספרים ליואב למרות שהוא בן 18 והספר מיועד לגילאי 6-9 בגלל החרדות שלו ליפול/לא להצליח/לא להבין וכו'.
-פודקאסט: רדיו מהות החיים: אסימונים עם ד"ר טל בן שחר על האושר ומהותו.מעניין. שמעתי גם הרצאה שלו באינטרנט על איך לשנות פרספטיבה על מה שאתה עושה בעבודה. הרעיונות נשמעים מוכרים מספרים אחרים שמתבססים על מחקרים דומים.
-מוטיבציה/דן אריאלי  על מה גורם למוטיבציה. - באמצע (נמצא אצל אחותי ואני קורא אותו בהמשכים כשאני מבקר אותה).
-Coach K : על מאמן המכללות מייק ששבסקי ושיטות האימון שלו כדוגמא ל leadership- באמצע (נמצא אצל אחותי ואני קורא אותו בהמשכים כשאני מבקר אותה).

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

התקפים שונים

הימים האחרונים אופיינו בתופעה חדשה:

במשך היום יואב במצב סביר.
בערב מצבו מדרדר אבל לאחר כדורים מתייצב ולבסוף הוא נרדם.

היום נסענו ל"נא לגעת" ביפו - יואב יזם את ההגעה.
למרות זאת בדרך התחיל להשתולל והנסיעה הייתה מסוכנת.
נתתי לו SOS והוא מעט נרגע. 
מה שהפתיע שהוא החזיק מעמד בחושך למשך יותר משעה.

בחזרה הביתה הוא שוב היה שברירי אבל החזיק מעמד.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חוות בת יער ובריכה ברעננה - אנשים טובים באמצע הדרך

הדאגות שלי היו מיותרות.
החזרה הביתה מרמת הגולן עברה בשלום.

בדרך עצרנו בחוות בת יער לרכיבה על סוסים לבקשת יואב.
שוב פגשנו את אלכס שמנהל את החווה ותמיד מוכן לבדוק ולהכיל את השונה.
יואב רכב ללא כל בעיות וניכר הניסיון שצבר מהרכיבה הטיפולית בשנה האחרונה.

היום יואב לקח אותי לבריכה ברעננה בה הוא מתאמן כל שבוע.
את יואב הכניסו בחינם  - ארוע נדיר בישראל.
יואב שחה 44 בריכות של 25מטר! כולן באותו קצב.

אח"כ הלכנו לאכול גלידה בגולדה.
דקה אחרי הקניה נפלה הגלידה ליואב לאחר שהגביע נשבר (יואב החזיק אותו חזק מדי).
יואב לקח את הגלידה שלי וביקש שאביא לו את אותם טעמים שוב.
המוכר התעקש שלא אשלם על הגלידה פעם נוספת.

לא יודע למה (אולי קמצנות) אבל הארועים האלה נוטעים בי אופטימיות לעתיד טוב יותר.

יואב היה במצב רוח חיובי היום ובמיוחד התלהב לראות בטלויזיה את יעקב מאמן נבחרת ישראל לילדים עם צרכים מיוחדים באילן חיפה.
יואב שואף להגיע לאימון אצלו ובינתיים אנחנו עוצרים את זה בגלל המרחק ובגלל הבעיות של יואב.

נקווה לטוב!



 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

רמת הגולן

 נסענו לסוף שבוע ארוך לרמת הגולן.

בנסיעה הלוך הרגשתי שיואב מתחיל להדרדר כשהתחיל שוב עם המנטרה

״לא מבין״.

בערב המצב החמיר אך איכשהו לאחר תוספת כדור sos וטיול רגלי התייצב המצב

ולבסוף יואב נרדם.

היום יואב לא רצה לצאת לפעילות ונשאר בצימר.

סהכ עבר עליו יום סביר אך ניכר שהוא במצב רוח שברירי.

עכשיו שתיים וחצי בלילה, אני מתקשה להירדם, מרגיש לחץ בחזה - 

כנראה עוד התקף חרדה לקראת מחר - הנסיעה חזרה הביתה.

בדרך אני רוצה לעבור בחוות בת יער בעמוקה כדי שיואב ירכב על סוס.

בשנה שעברה ביום ההולדת שלו הייתה לנו חוויה מאד חיובית ומכילה שם.

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיפור בצד - איך כמעט מתתי בפעם החמישית (בקטנה)

הפעם - סיפור בקטנה.

הימים - לפני שנים אחדות ולפני המצאת ה-waze.

לקחתי את גדי, האח של יואב, שהיה בחרדה מנקודות החן שלו לבדיקה אצל רופא עור.
הבדיקה לקחה דקה ויצאה תקינה ויצאנו שמחים ומאושרים.

בדרכנו חזרה למכונית היינו צריכים לחצות כביש.
מכונית שנסעה בכביש נעצרה ממש לפנינו והיה נראה שהיא עצרה לפנינו כדי לתת לנו לעבור.

בעודנו חוצים ובזמן שהיינו ממש לפני המכונית אני קולט שהנהג לא מסתכל עלינו בכלל - 
נראה שהוא חיפש כתובת.
למעשה קלטתי באינסטינקט שהראש של הנהג מסתובב, מתיישר לכיווננו - כיוון הכביש
ותפסתי בידו של גדי וזרקתי אותו ואותי קדימה בדיוק בזמן שהנהג התחיל לנסוע (נסיעה איטית למזלנו...)
הנהג היה ממש בהלם כשראה אותנו לפניו.

כך ניצלנו מתאונה ולמרות שהרכב נסע לאט, בקלות יכל פשוט לעלות עלינו.

זהו, נגמרו סיפורי הכמעט ונפגע.

אני תוהה למה עולים לי פתאום הסיפורים המורדיבים האלה - אולי בגלל יום הכיפורים,
אולי בגלל החרדה שלי על יואב.

גמר חתימה טובה וצום קל.

נקווה לטוב!
 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיפור בצד - איך כמעט מתתי בפעם הרביעית

הימים, ימי לימודיי באוניברסיטה.

היו אלה ימים מדכאים: מה שהלך לי בקלות יחסית בתיכון (קיבלתי ממוצע שמונים בלי להתאמץ) 
נהיה קשה באוניברסיטה. גיליתי שאין לי הרגלי למידה נכונים ולא ידעתי איך לצאת מהפלונטר, מה אני מפספס: לא משנה אם למדתי שבוע
או שבועיים או שלושה, הגעתי למבחן וגיליתי שאני לא יודע מספיק. למרות שלא נכשלתי, הציונים שלי היו 60-80. לא מספיק טוב ולא שיקף את ההשקעה.

אחרי עוד בחינה כזאת שיצאתי ממנה מדוכא רציתי להתעודד ולהיזכר בימים טובים יותר והחלטתי לבקר את הבסיס בו שירתתי כקצין.

בדרך עצרתי לקחת חייל טרמפ, החייל נרדם איך שעלה.

נסעתי בכביש 4 לכיוון דרום. הכביש היה לא מאד עמוס ונסעתי במהירות סבירה שלא עלתה על 90 קמ"ש.
כפי שכבר הבנתם מסיפורי הקודם - נהג מדופלם אני לא.

תוך כדי נסיעה אני קולט באיחור רב שרכב שלפניי על הנתיב עומד.
הרכב לא בלם, אלא היה באמצע הכביש, בנתיב שלי, ללא כל אורות. תשכחו ממה שלימדו אתכם על מרחק בלימה.
הקטע הכי בעייתי כאן היה הזמן שלקח לי להבין שהרכב מולי פשוט עומד.
בגלל שקלטתי את המצב כל כך באיחור היה ברור לי שאין לי כל סיכוי לבלום ואני הולך להיכנס בו במהירות גבוהה מאד.
היה רכב משני צדדי כך שהייתי במצב ביש.
מילא אני אבל בעיקר היה לי חבל על החייל האומלל.

מה עשיתי?

נעמדתי על הגז כדי להאיץ כמה שיותר.
החייל המסכן התעורר בדיוק כשהייתי לפני הפגיעה במכונית,
אלא שברגע האחרון, כשאני בשיא המהירות, הסטתי את הרכב ימינה לנתיב מימיני
ומיד הסטתי את הרכב שמאלה כדי לחזור לנתיב המקורי שלי.
הרגשתי שהרכב עומד על שני גלגלים מצד אחד ואח"כ על שני גלגלים מהצד השני.

במזל גדול אף אחד לא נפגע.

מה שראיתי בהמשך במראה היה שהרכב עצר בגלל שלפניו היה מטען שנפל ממשאית.

בעודי חייל כמעט מדי יום הייתי רואה משאיות עם מטען חורג, מטען שנופל ומשאיות שנוסעות בצורה מסוכנת.
מאז אני זהיר מאד בסביבת משאיות.

מה קרה עם לימודיי?
למדתי שהדרך הכי טובה עבורי היא ללמוד עם חברים - מצאתי חברים שהיו חכמים ממני.
באופן קבוע התחלתי ללמוד לבד כשבוע ואז הייתי נפגש איתם ומלמד אותם/עובר איתם על החומר.
הם היו שואלים שאלות וכשלא הייתי יודע את התשובה,
הם עזרו לי להבין בדיוק את מה שהיה חסר לי: מה שאני לא יודע שאני לא יודע.
כך בהמשך לימודיי קיבלתי ציונים 80-100 ולבסוף סיימתי בממוצע 80 - סביר.

נקווה לטוב!



 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיפור בצד - איך כמעט מתתי בפעם השלישית

הימים , ימי שרותי הצבאי כנהג טנק בגדוד.
אדלג על כל הפעמים (והיו רבים כאלו) שבהם כמעט מתנו כשמפקד הטנק היה קורא: "צוות היכון לתירגולת התהפכות."
איכשהו במצבים האלה היינו מוכנים לזה ולכן נסעתי לאט ויצאנו מהם בשלום.

דבר לא הכין אותנו לפעם הבאה:

הפעם יצאנו לתרגיל לילה בשטח שבא לדמות כניסה לפיתה סורית.

הציגו לנו לפני התרגיל שוח שמדמה את השטח: תעלות נט ומקום בודד בו אפשר לחצות.

התחלנו את התרגיל הלילי וביצענו אותו בהצלחה.

עתה היינו צריכים פשוט לחזור בנהיגה קלה למחנה ממנו יצאנו לתרגיל.

 כנהג טנק השתמשתי בוילון (מגביר אור כוכבים) כדי לראות לאן אני נוסע.

הבעיה היתה, שבלילה זה לא היו בכלל כוכבים ולכן לא ראיתי כלום והסתמכתי בעיקר על המטק (מפקד הטנק)

שנמצא כשחצי גופו מחוץ לטנק.

בעודי נוהג בחשיכה מוחלטת, הגעתי למקום בו החושך היה נראה לי חשוך עוד יותר.

לרגע עצרתי את הטנק ואז שמעתי באוזנייה את המפקד אומר לי : "סע , סע."

צריך להבין שמה שמחנכים את החיילים במשך שנה הוא תירגולות - לבצע דברים באופן אוטומטי ובלי לחשוב.
מה שקריטי בזמן מלחמה ולחץ.

לכן כששמעתי את המטק, מיד לחצתי על הגז בלי לחשוב פעמיים.

כצפוי, הטנק מיד נפל לתעלה ולא יודע איזו מכה כאבה לנו יותר - הנפילה או הלחיצה שלי על הברקס.

התוצאה של הנפילה :למזלנו אף אחד לא מת.
המפקד עף עד לתותח ומאותו יום עבר להדרכת טירונים - לא נתנו לו לעלות יותר על טנקים.
לטען קשר נשברו הצלעות ומאותו יום לא יכולתי לנסוע בטנק במהירות מעל 5 קמ"ש.
על כל בור שאפילו רכב רגיל לא היה מרגיש הוא היה צועק לי בקשר בהיסטריה: "זהירות תעלה", "זהירות תעלה".
התותחן שהיה חתיך וכל הבחורות רדפו אחריו, קיבל צלקת באף מה שגרם לו להיות אהוד עוד יותר על הבנות.
אחרי כמה שנים פגשתי אותו בפאב בירושלים. עדיין עם אותה צלקת, עדיין מוקף בחורות כהרגלו.

ואני - בסה"כ קיבלתי מכה חזקה בראש עם הקסדה ונראה לי שזה ההסבר לכאב הראש שיש לי פעם בשבוע ורעשי הפגזים ששרקו מעליי בתרגילים
מסבירים את הטינטון שיש לי באוזן עד היום.
חוץ מזה גם אני נפרדתי מהטנקים ועברתי להיות קצין שלישות...

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיפור בצד - איך כמעט מתתי בפעם השנייה

פעם שנייה שבה הייתי מאד קרוב למוות:

הימים ימי טירונות שלי בשיריון. חייל שיוצא פעם בשבועיים לשישבת.

יום אחד הייתי בתורנות מטבח. בעודי שוהה בחוץ שוטף כלים מתחת לברזייה ראיתי לפתע

תפוז - או כמו שראיתי אותו: תפוח זהב. כחייל שלא יצא לו לראות הרבה פירות הוא היה נראה באמת כמו אוצר.

קילפתי את התפוז בידיי, מה שהשאיר חלק גדול מהלבן הבשרני של התפוז.

חתכתי את התפוז לשניים ובלי לחשוב פעמיים בלעתי חלק גדול מהתפוז.

מה שקרה הוא שהתפוז נתקע לי באמצע הגרון ולא יצא.

התחלתי להרגיש את האוויר הולך ואוזל, הולך ואוזל.

אני זוכר שסימנתי למישהו שהיה לידי אבל לא זוכר למה הוא נעלם.

כך נשארתי לבד כשאני מרגיש שנגמר לי האוויר,

שאני מחליף צבעים.

באתי להיפרד מהעולם, 

ראיתי בדמיוני את הצבא מודיע להוריי על מותי,
דמיינתי שלא מבינים מה גרם למותי.

זהו - נגמר לי האוויר ולא נשאר לי כח לעמוד.

באתי ליפול על הריצפה ולהיפרד מהעולם.

כנראה הגוף צנח כלפי מטה בעוד שהרגליים עדיין עמדו.

כך נוצר מעין היימיליך ולמזלי התפוז יצא

וכך חיי ניצלו.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סיפור בצד - איך כמעט מתתי בפעם הראשונה

הפוגה מסיפורי על יואב.

אומרים שלחתול יש שבע נשמות, אז הנה כמה סיפורי כמעט מוות:

הימים ימי ילדותי, בערך בגיל 13.

הסביבה: מסביב לחצר ביתי היו עצי איזדרכת.

מאד אהבתי לטפס על עצים אלו אך בדרך כלל הייתי מטפס על אותם 2 עצים.

יום אחד טיפסתי על עץ חדש. בעודי קרוב לצמרת העץ, נשבר הענף מתחת לרגליי,

כנראה בגלל נקר סורי שניקר את העץ.

נפלתי מגובה של כמה מטרים כאשר הראש למטה והרגליים למעלה.

באינסטינקט של רגע אחרון כאשר כמעט נגעתי באדמה עם ראשי,

הצלחתי תוך כדי נפילה לחבק ענף עם רגליי. ממש לא ברור איך.

כמובן שנשרטתי והייתי בהלם אך סה"כ יצאתי לגמרי טוב.

מאותו יום לא טיפסתי על עץ זה אך המשכתי לטפס על העצים האחרים.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כלא

לאחר מספר ימים בהם יואב תיפקד היטב,
בשבוע האחרון שוב 4 ימים רצופים של התפרצויות בפנימייה.
משום מה חוזר על המילה "כלא" - עם איזו פנטזיה שהוא יהיה בכלא
בגלל מעשיו הרעים לכאורה.

המעבר בין ימים טובים לימים רעים מאד קשה לנו.
החזרתיות שלו על מילים בזמן ההתקפים וחוסר ההבנה שלו ("לא מבין", "לא מבין") לא חשוב מה אומרים ואיך אומרים
מאד מלחיצים אותי.
מפחידה אותי המחשבה שאולי יום אחד הוא לא יצא מזה בכלל.

אני נהייה עצבני במגע עם אחרים -
במיוחד עם אמי שכל פעם שואלת אותי "מה קרה לו?" וכל פעם אני עונה
מי שימצא מה קרה/מה קורה? אני מוכן לתת לו מיליון דולר.

אני בעצמי מגיע למצב של דיכאון: חוסר מוטיבציה לעשות משהו ובמיוחד לעבוד.
סוחב את עצמי בכח לעשות הליכות של 5ק"מ כדי להמריץ קצת את הגוף.
 

נקווה לטוב!

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

התחדשות אחרת

מילים: נעמי שמר
לחן: יובל דור


עייפות בלתי מוסברת.
פיק ברכיים לא מובן
צל שרב על כל הדרך,
ואבק לבן
אבל עודך משווע
לגשמי ברכה
עוד רחוקה מנוחתך

אחרי החגים יתחדש הכל.
יתחדשו וישובו ימי החול
האוויר, העפר, המטר והאש
גם אתה,
גם אתה,
תתחדש.

בגנך פורחים לפתע
עץ הפרי ועץ הסרק
ועץ החלומות
ועץ הטוב והרע
ומוטלים כל כליך
בחצר ביתך
לא נשלמה מלאכתך

אחרי החגים יתחדש הכל?

במסע שלא נגמר
בין שדות הצל ושדות האור
יש נתיב שלא עברת
ושתעבור
שעון סמוי מן העין
מצלצל לך
לא נשלמה אהבתך

אחרי החגים יתחדש הכל?
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חרדה - בשני הצדדים

את ראש השנה סיימנו כאשר
גם יואב וגם אני נמצאים בחרדה לקראת המחר.

סה"כ עבר חג מוצלח:
יואב תיפקד יפה,
שחה 1 ק"מ אחרי הרבה זמן שלא התאמן
וכאילו לא הוציא מספיק מרץ
נכנס לחדר כושר לאימון קצר.
קצת הליכון, קצת אופניים, קצת משקולות - 
משום מה הוא אוהב לנסות את כל המכשירים.

היום ראיתי את תחילת ההדרדרות כאשר הלכנו
שוב לבריכה.
הפעם הפסיק אחרי כ-15 בריכות.

בערב התחיל לגלות שוב אי שקט - 
הזעה, תנועות חדות יותר וחוסר ריכוז.
למרות זאת הצלחנו איכשהו להשיח את דעתו
ולבסוף הוא נרדם בשעה סבירה.
 

נראה מה יהיה מחר.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שנה טובה יותר

שנה טובה
שנת שלווה,
רוגע,
בריאות,
אושר

בקיצור
נקווה לשנה טובה יותר

נקווה לטוב!
 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אחרי הספירה

ספירה חדשה  - 

שוב התפרצות בלתי נשלטת.

הכל החל כשלקחתי את יואב לשיעור שחייה.

למרות שמצאתי אותו במצב רוח שלילי החלטתי להיות אופטימי

שכן הוא אמר שהוא רוצה להגיע לאימון.

בבריכה הוא לא היה מסוגל ללבוש בגד ים.

במקום זה החלה התפרצות שכללה אלימות, צעקות ורצון לקפוץ לבריכה עם בגדים.

לקח 3 שעות להחזיר אותו לפנימייה (מרחק של 5 ק"מ בנסיעה של מטר אחרי מטר) ולהרגיע אותו.

היום, כמה ימים אחרי האירוע יואב עדיין נראה תחת השפעת הארוע

ובמצב רוח עכור.

גם אני תשוש עדיין כאילו רצתי מרתון.

נקווה לסופש רגוע.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה

בן אדם

לדבר בשפה דבורה
לדבר בהבעות פנים
לדבר בשפת סימנים

מה עוד נבקש?
כמה נתעקש?
ליצור קשר,
לצחוק,
להבין,
לשאול,
ללמוד,
שיהיה עם מה לעבוד

כדי להבין את הרגשות
כדי להתגבר על השעות הקשות
כדי לנחם
כדי לעודד

כדי להיות בן אדם


 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

9.5 תשעה וחצי ימים של שכרון חושים

סופר את הימים,

כבר 9.5 ימים שיואב במצב סביר.

מתחתית השאול והגעה לאישפוז

חלה תפנית בעלילה - כנראה בזכות העלייה במינון הכדורים 

ובזכות זה שלא הלך לבית ספר.

בעבר הייתי נגד הכדורים וטענתי שלא עוזרים.

הפעם נראה לי שהם כן עוזרים - אולי בזכות ההפסקה שהייתה , ההשפעה יותר חזקה עתה

למרות שהמינון עדיין יותר קטן ממה שלקח בעבר.

 

השבוע יואב ישן 12 שעות רצופות כל לילה ללא עדות לאי שקט.

אפילו ביצע אימון מלא בשחייה מה שלא קרה כבר הרבה זמן.

באופן כללי היה יותר עצמאי ופחות תלותי.

נקווה להמשך טוב.

חושש מפני הנפילה הבאה.
מתעורר כל בוקר עם התקף חרדה (לחץ בחזה) אבל מצליח להתגבר עליו בזכות המודעות שזה רק עוד התקף חרדה.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סוף שבוע רגוע

לאחר התפרצות גדולה וחזרה על המשפט "אני רוצה למות",

הלכנו  לבית החולים בידיעה שאין ברירה ויש לאשפזו.

הרופא קבע אכן שיש לאשפזו אבל היה בדילמה קשה בגלל

גילו של יואב והמשמעות של אשפוז נער שברירי במחלקת מבוגרים וללא הסכמתו.

לבסוף הסכמנו שיואב בכל זאת יהיה בסופש בבית ונבדוק שוב את מצבו ביום ראשון.

יואב הפתיע והיה דווקא רגוע בסופש (לאחר הגדלת מינון כדורים).

גם בבדיקה החוזרת יואב הגיב יפה ולכן הוחלט לדחות את האישפוז ולהחזירו לפנימייה.

לא ברור כמה זמן יחזיק שם ומה יהיה שונה הפעם - איך נמנע ממנו להגיע שוב ל"תחתית". 

נקווה שהכדורים באמת יעזרו...

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הגברים בוכים בלילה

הגברים בוכים בלילה
לא נשמע קולם
הגברים בוכים בלילה
בכי נעלם

יואב עבר היום את ההתפרצות הגדולה ביותר,
שבעבר הביאה לאישפוזו המיידי.

הבעיה היא שהפעם צריך לאשפזו במחלקת מבוגרים
וזו אופרה אחרת.
לכן הפעם הוא נשאר לפחות לעוד לילה בפנימייה
אבל מחר כנראה לא תהייה ברירה.
 

בהסתכלות לאחור נראה שמתוך שנה היו ליואב בסה"כ כ-3 חודשים סבירים.
למעט זה יש פה ושם ימים סבירים אבל הדרדרות מתמשכת.
הזמן הסביר הזה הולך ומתקצר ומצבו הולך ומדרדר משנה לשנה.

 

אתנחתא "קומית": תודה גם לאזרח הטוב
ששלח לנו את המשטרה.
נראה שבעקבות תוכנית הטלוויזיה של אברי
כולם חושבים שהם משחקים בריאליטי ורוצים "לעזור".
 

הגברים בוכים בלילה
לא נשמע קולם
הגברים בוכים בלילה
בכי נעלם

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סוף חופשת הקיץ - בהצלחה!

זהו, שרדנו את היומיים הנותרים.

אמש אשתי ואני סיימנו במיטת החולים - שנינו סיימנו מותשים.

בכל זאת קמנו הבוקר עם תחושה טובה של הצלחה, יואב לא אושפז

ואפילו הלך בשמחה לבית הספר.

הטריק (שנהגה ע"י יואב ואומץ ע"י) היה לשלוח אותו באוטובוס ציבורי לבית הספר עם המטפלת שלו.

ככה הוא התרכז באתגר ההגעה לבית הספר ולא בקשיים שלו.

עתה נקווה שגם בפנימייה הוא יחזיק מעמד

ולא יסבול.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יומיים לסוף חופשת הקיץ

היום היה יום טוב.

יואב היה רגוע, חזר הבייתה,

שיתף פעולה והיה סה"כ חיובי.

מה ההבדל בין אתמול  - יום סוער ואלים ללא שליטה

והיום?

רק לאלוהים פתרונות.

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה

השראה

כשיואב ביום רגיל ללא התקפים

הוא מהווה השראה בלתי רגילה:

-שוחה (אלוף הארץ): חתירה,חזה גב ואף פרפר (לא טריוויאלי בכלל לילד עם CP).

-שוחה קילומטר ללא הפסקה. תמיד מי ששוחה לצידו לא יכול להתעלם ואומר לי "וואו".

-הולך על הליכון בחדר כושר כאילו אין לו כל בעיה

-אוטודידקט:

עובד בחוברת חשבון מיוזמתו

קורא אנגלית ועובד בחוברת למרות שלא לומד זאת בבית ספר. אוצר המילים שלו לא רע.

-משתמש במחשב בצורה עצמאית: גוגל, וורד, מצגות

-משחק רמיקוב בצורה מפתיעה

-משחק משחק הזיכרון בצורה מפתיעה

-משחק קנדי קראש ומגיע לשלבים שאף אחד לא מגיע. כשלא מצליחים לעבור שלב קוראים לו והוא עובר את זה כאילו זה כלום.

-פותר סודוקו בינוני

-מתמצא בדרכים

כל זאת למרות שמאובחן עם פיגור התפתחותי גדול.

 

הבעיה היא רגעי המשבר: אז הוא נהיה הבן אדם ההופכי:

"לא יכול לקרוא" "לא יודע חשבון" "לא שומע" "לא יודע" "לא מבין" "לא יודע כלום"

"לא יכול להירגע"

שם אנחנו נופלים - ההבדלים כל כך חדים ויום אחד הוא יכול להיות זה האלוף שמסוגל לכל ויום אחד זה שלא מסוגל לכלום ואף אחד לא מודיע לנו מראש איזה יואב נראה מחר.

ככל שעובר הזמן מספר הימים הטובים שלו פוחת וגם בהם הוא שברירי.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

3 ימים לסוף חופשת הקיץ - אלימות

3 ימים נותרו לחופשת הקיץ ועושה רושם שהסיוט שפחדנו ממנו הגיע - 

welcome to hell - אלימות.

היום התפרצות קשה שכללה אגרופים, נשיכות וצעקות לסובבים ובסוף גם אל עצמו.

בלית ברירה - שוב נאלצנו להרחיקו מהבית - לבית של קרוב משפחה שנמצא בסמוך לביתנו.

לא ברור איך נחזיק מעמד עוד 3 ימים ומה יקרה ב-1 בספטמבר שכן לא נראה שנצליח להביאו לבית הספר.

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לונדון כן מחכה לי

פוסט ישן שמפורסם שנית כדי להזכיר לי ימים טובים יותר:

אז ככה,

ברגע שמצבו של יואב התייצב לקחתי אותו לשבוע ללונדון.

יואב הוא פרטנר טיול מצויין - זורם, אוהב הכל: לראות ציורים במוזיאון, לראות כנסייה, ללכת ברגל שעות, לעשות שופינג ועוד. 

חוץ מזה הוא אוהב לאכול הכל.

בניגוד להרגלי החלטתי לזרום עם יואב כאשר לאחר ארוחת ערב הוא החליט לפתוח בצעדה כאשר ראה את כמויות האנשים ברחוב והתלהב.

הלכנו המון!

בלונדון ילדים עם צרכים מיוחדים זוכים לכבוד מיוחד - לא עמדנו באף תור ויואב נכנס בחינם לכל מקום כולל לסרט קולנוע.

כך הספקנו בארבעה ימים לבקר בכל האטרקציות.

עשינו כיף חיים ויואב מאד נהנה.

מחכים לטיול הבא...

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כח הרצון - take 2

שלום,

לאחר הזנחה פושעת - הקודן ברכב עושה לי בעיות כבר חודשים ולא טיפלתי בכך, שוב פעם בעייה בקודן.

הפעם הבעיה היתה יותר חמורה - חוטי חשמל ממש ניתקו, מה שלא ניתן לתיקון פשוט בשטח.

הבעיה היותר קריטית הייתה שזה קרה בזמן שהייתי עם יואב אצל קלינאית תקשורת - וכידוע יואב במצב שברירי ורק זה היה חסר לי.

דבר ראשון דאגתי לכך ש"יחלצו" אותנו ויבואו לקחת אותנו כך שיואב לא חש בבעיה ובסיום השיעור חזרנו הביתה.

 

הרגשתי רע עם עצמי ואמרתי שאני חייב להוכיח לעצמי שאני מסוגל להתגבר על הבעיה ולהניע את האוטו כדי להביאו לחשמלאי.

הצעת מחיר של 500 ש"ח לתיקון במקום נתנה עוד דחיפת דירבון למרות שלא הכסף הטריד אותי - לנסוע אל הרכב 3 פעמים כדי לטפל בבעיה  + תיקון בטוח עולה יותר.

הסביבה כמובן לא פירגנה - "אין סיכוי", "תקרא לגרר" וכו' אבל כשאני מחליט שאני צריך להצליח, אני חייב להצליח.

אשתי שכבר מכירה את העקשנות שלי  שיתפה פעולה ולקחה אותי פעם נוספת לרכב.

הכנתי "ערכה" שתעזור לי ובדרך לא דרך הצלחתי לחבר אילתור של חיבור החוטים ולהפעיל את הקודן - 

 זה החזיר לי קצת מהביטחון העצמי שאבד לי בזמן האחרון והוכיח לי שוב שאין חזק ככח רצון.

אלו שניסו לרפות את ידיי אמרו לי "כל הכבוד" והרגשתי סוף סוף קצת יותר טוב עם עצמי.

נ.ב.: החשמלאי תיקן את הקודן, החליף בטריה בשלט (עוד בעיה שהזנחתי) והחליף וישרים ב-150 ש"ח - צדיק!

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

5 ימים לסוף חופשת הקיץ

שלום,

5 ימים נותרו לסוף חופשת הקיץ.

לאחר 3 ימים טובים אותם בילינו במלונות בקיסריה ובים המלח,

היום שוב יום קשה:

יואב סרב לשים משקפיים ואת השתל  ושוב התקבע ללופים של דיבור שמשגעים אותי.

איפה יש מקלט? איפה יש מקלט? - ייתכן שקרא חדשות והפחד שלו ממלחמה גבר.

כרגיל במצב הזה, הבריאות שלי גם לא בשיאה ומושפעת ממצבו - כאבי ראש, בחילות.

סופרים את זמננו לאחור ומקווים שנצליח לשלוח את יואב ליום הלימודים הראשון למרות שאני לא אופטימי.

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

דיכאון קיץ

שלום,

יואב שוב על סף אישפוז ואנו "נלחמים" בכל יום כדי לא להגיע לזה.

החלטתי שזה לא הגיוני שהתסמינים של יואב חוזרים כמעט במדויק כל שנה כמעט בדיוק באותו הזמן.

בשיטוטיי באינטרנט למדתי שיש תופעה שנקראת "דיכאון קיץ" - כמו דיכאון חורף רק שקורה בקיץ.

עוד לא יודעים את הגורמים לכך אבל מניחים שהמאפיין הוא שבירת שגרה ודימוי עצמי נמוך (לובשים פחות בגדים ולכן הגוף נחשף יותר ).

דיכאון פייסבוק נשמע גם כן בהקשר הזה: ילדים רואים מה ילדים אחרים עושים בחופשת הקיץ ונכנסים לדיכאון.

נראה לי מאד מתאים להתנהגות של יואב ("לא יודע כלום", "לא מבין כלום") ולשיגרת חייו שמשתנה בקיץ .

האם ייתכן שהמומחים פיספסו אבחנה זאת ואיך זה היה משפיע על הטיפול ביואב?

הטיפול בדיכאון קיץ למעט טיפול רגיל בדיכאון:

א. מזגן -  להשתדל שיואב לא יהיה חשוף לחום עד כמה שאפשר.

ב. אומגה 3 - כמו שהרופאה אמרה  - אולי לא יעזור אבל גם "לא יזיק". החלטתי לתת צ'אנס.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה

שוב קיץ, שוב קשה

שוב הגענו לתקופת הקיץ

שוב מצבו של יואב מדרדר.

שוב מתח - האם גם השנה נשוב לאישפוז?

הפעם תולים תקוות בפנימייה - שאולי תצליח לעשות מה שאנחנו לא הצלחנו.

סוף שבוע מתוח בבית עבר - לקחתי אותו לסרט, שיחקנו כדורסל ושחיקנו עם אחיו משחקי חברה מה שעזר

ליואב לשכוח קצת מהעצבים והדיכאון.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חדשות מהחזית

שלום,

חדשות אחרונות - 

לאחר מספר חודשי אישפוז יואב השתחרר.

יואב החל ללכת לפנימייה וסה"כ מחזיק מעמד יפה.

הפנימייה הפתיעה אותי - סה"כ גמישם ואנחנו רואים את יואב במהלך השבוע - כשאנחנו לוקחים אותו לחוגים שלו.

רק עכשיו אני מרגיש כמה הגוף שלי היה עסוק בחלק גדול מהזמן ביואב -  והחלפתי אותו בדאגה לאמי אותה אני מבקר כל יום יומיים.

כמו שהבטחתי לו לקחתי את יואב לחו"ל ברגע שמצבו השתפר והיה יציב ומאד נהנינו (פוסט נפרד ייכתב).

עתה אנחנו מגיעים שוב לתקופת הקיץ ואנחנו מתפללים שלא נסיים אותו באשפוז כפי שהיה בשלוש השנים האחרונות.

יש מקום לאופטימיות זהירה בגלל התמיכה של הפנימייה (יואב מגיע הביתה רק בסופי שבוע) אבל המצב של יואב עדיין שברירי.

בניגוד לשנים קודמות בו היה ניכר שבכל יום יש התדרדרות ורק הצלחנו להשפיע על שפוע המדרון, הפעם אני מרגיש "משור"- יש ימים טובים ויש ימים פחות טובים

עם הדרדרות קלה.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

צעדינו לאן

יואב באישפוז כבר חודש.
כרגיל יש ימים טובים בהם הוא חולם על הטיול הבא שלו לחו"ל (ניו יורק)
לעומת ימים מדכאים בהם הוא אומר שהוא לא מסוגל לכלום.
אף פעם לא יודע איזה ילד אפגוש.
חי ומתמודד כל יום ביומו.

למרות זאת התחושה היא שתנועת המסור היא במגמת עלייה
לעומת 3 החודשים הקודמים שהיו במגמת ירידה.

חושבים על הצעד הבא -
שליחה לפנימיה בתקווה ששהייה בקרבת נערים/נערות דומים לו
תעזור לו.

צעד קשה לעיכול.

עקב כך שאנחנו מרגישים שמה שהיה עד עכשיו נכשל וחזרנו לנקודת ההתחלה (אשפוז) נותנים
צ'אנס לפנימיה בעוד שבעבר פסלנו על הסף.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה

חוסר אונים

חודשיים עברו.

ניסינו הכל ללא כל שיפור ואף הידרדרות.

תשישות.

לא הצלחנו לפגוש פסיכיאטר - נקבעו תורים לדצמבר! איך נחזיק מעמד עוד חודש?

התרופות לא עוזרות.

לא נותר אלא ללכת למיון ומשם כנראה לאישפוז -צניחה לגיהנום שלא ברור איך נצא ממנו.

 

נקווה לטוב...   :(

 

 

 

לדף הרשומה

לאן הולכים מכאן?

אשתי והאחים של יואב טסו לחו"ל לשבוע.

יואב קיבל זאת בגבורה - כנראה מתוך אמונה שגם הוא יטוס בעתיד כשירגיש יותר טוב,
כמו שקרה בשנה שעברה.

 

שבוע לבד עם יואב (ועם המטפלת שלו)...

השבוע עבר עם עליות וירידות - יום טוב, יומיים קשים, יומיים מצוינים ושוב יום קשה.

מה זה יום קשה? יום עם התפרצויות בכי, חרדה, זעם ואלימות כלפיי וכלפי עצמו.

ההתפרצות נעצרה או על ידי כדור או על ידי הסחת דעת למשהו אחר.

לאחר נסיונות רבים פתאום משהו תופס את תשומת ליבו והוא שוכח מההתקף.

הפעם היה זה דיבור על ההיסטוריה של המשפחה והחלטה לנסוע לחיפה.

 

השאלה - לאן הולכים מכאן? מצבו לא משתפר ואנחנו לא רוצים לאשפז אותו בפעם השלישית.

אם זה יקרה הפעם החלטתי שזה יהיה עם הסכמתו - מה שלא יקרה.

לשאלה למה לא? הוא ענה לי "מפחד" - פעם ראשונה שאני שומע אותו מבטא פחד...

 

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סופרים את השעות

שוב שבוע קשה עם התקפים בלתי פוסקים של דיכאון וחרדה.

סופרים את השעות שהוא במצב תקין (אך שברירי).

מנסים לייצר כמה שיותר רצף חיובי.

 

נקווה לטוב!

לדף הרשומה

הפרדה מהבית - שינוי אווירה

ההדרדרות נמשכת.

יואב החל להיות שוב אלים =>

מה שמצריך שוב אישפוז.

החלטנו לתת עוד צאנס לפני שעושים את הצעד העצוב הזה: 

החלטנו שיגור קצת הרחק מהבית ועברנו לדירה ליד הים.

טיילתי איתו בטיילת על החוף, התדנדנדנו בנדנדות 

וקצת התאמנו במכשירי הכושר על החוף.

מצב הרוח שלו השתפר והיה רגוע להמשך היום.

היום גם כן היה רגוע יחסית.

עתה המשפחה שוב מפוצלת -  אחד מאיתנו עם יואב.

 

נקווה לטוב!

לדף הרשומה

חזרה לימים קשים

הנס היה קצר...

שוב ימים קשים ועל סף אישפוז.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

נס לכבוד השנה החדשה

נס

אי אפשר להסביר זאת אחרת.

באורח פלא יואב התאושש לאחר שהיינו בטוחים שנבלה את החג באשפוז.

כבר שלושה ימים שהוא בסדר.

שנה טובה!

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הייתי בפריז וגם ברומא

חשבנו לבלות את חופשת החגים בחו"ל.

מצאנו טיסות זולות ומלונות טובים.

וידאנו שאין לילדים מבחנים בתאריכים הנ"ל

וידאנו בעבודה שאפשר לצאת לחופש.

שנייה לפני קליק הרכישה

ויואב החל שוב במשבר.

שלום לך פריז

שלום לך רומא

יקח זמן עד שנוכל לטוס כולנו יחד אם בכלל.

עכשיו לך תסביר לילדים למה שוב רק הם לא טסים.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

שנה חדשה - צרות ישנות

שנת הלימודים החלה.

שוב שיבושים עם מערך ההסעה: הרכב הילדים לא השתנה, הנהג והמלווה לא השתנו,

אז איך בעירייה שוב הצליחו לשבש הכל??? 

 

יואב חזר היום מבית הספר במצב נפשי קשה ונראה שאחרי שכל הקיץ החזקנו אותו על צמר גפן

הוא שוב עלול להזדקק לאשפוז.

Welcome to Hell Again

 

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בלדרי טופס 17

בביקוריי האחרונים בבית החולים נתקלתי  באנשים קשישים אשר מגיעים לבית החולים ונתקלים בחומה בצורה - הם לא הביאו טופס 17.

עבורם בקשה לטופס 17 זה כמו חציית ים סוף וראיתי את חלקם פשוט נאנחים וחוזרים לביתם ללא טיפול.

מחשבה עלתה במוחי.

למה אנחנו האזרחים משמשים כבלדרי טופס 17?

למה האזרחים צריכים לבזבז זמן ואנרגיה על הגשת בקשה, הדפסתה והעברתה ליעד?

למה בתי החולים, קופות החולים וכל מוסד רפואי אחר לא מסוגלים בשנת 2018 לתקשר (רשתות מחשב), לטפל ולאשר את העניינים הפיננסים והבירוקרטיים ביניהם?

האזרח צריך להיות רק מיודע שהעניינן סודר/בקשה נדחה.

כתבה בנושא: https://www.themarker.com/consumer/health/1.4564003

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חדר בריחה - "שקשוקה"

היום הלכנו כל המשפחה לחדר בריחה.

זו הפעם השנייה שאנחנו הולכים לחדר בריחה.

הפעם הראשונה היתה קטסטרופלית והיתה ראי למצבנו המשפחתי: בלאגן, ריבים, חוסר הקשבה אחד לשני, צעקות ותוצאה גרועה - נאלצנו לקבל רמז בכל שלב.

לא היינו זקוקים לפסיכולוג - נער בגיל העשרה נתן לנו משוב בסיום. אפילו הוא הבחין בבעיות...

 

הפעם החלטנו שזה יהיה שונה -  חילקתי "מפקד" לכל חדר וסיכמנו שאם הפעם אנחנו מתבלגנים או רבים, המילה "שקשוקה" תגרום לנו לעשות reset.

זה עבד בצורה מופלאה. רק פעם אחת השתמשנו במילה "שקשוקה" כדי להתפקס במטרה.

הפעם המדריכה של חדר הבריחה אמרה שעשינו תוצאה ממש טובה ולא היינו זקוקים לשום רמז.

היה כיף! כולנו יצאנו בתחושת ביטחון מחודשת במשפחתנו.

היה זה המשך לכך שלראשונה מזה כשנתיים נסענו לשם כולנו ברכב אחד.
(מאז המצב הנפשי הרעוע של יואב אנחנו נוסעים לכל מקום קרוב וגם רחוק בשתי מכוניות).

סיימנו את היום בארוחת ערב אצל הוריי - עוד V ליום מוצלח.

 

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"איזה יופי!", "מהמם!"

בדרך מחיספין (מחנה של כנפיים של קרמבו) הביתה

יואב פתאום אמר כשהוא מסתכל על הנוף: איזה יופי! מהמם!

 

כשהמצב רוח שלו טוב גם השפה והדיבור משתפרים.

 

בהמשך היום אשתי לקחה אותו ואת הכלב  לכלביב והוא חזר הביתה עם ניצוץ בעיניים 

שלא ראיתי אצלו הרבה זמן.

 

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

רגשות אשם

רגשות אשם הם דבר נורא.

אמי נפלה לפני שנתיים ומאז מצבה הולך ומדרדר לאיטו. 

אבי נראה גם כן מזדקן מיום ליום מצער ומרגיש כלוא בסיטואציה.

הוריי שביתם תמיד היה מקום הומה אדם ומלא חברים 

עתה בודדים.

אני לא מצליח להגיע אליהם מספיק וגם כשמגיע כל מפגש נעשה כואב יותר וקשה יותר.

 

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סרטן וחיות אחרות

ככה סתם גילו לי סרטן בבלוטת התריס.

היה זה לאחר שעברתי גם צינתור בגלל אקג לא סדיר ותשישות: המזל הוא שלא גילו כלום...

הסרטן כן הסביר את התשישות אותה הרגשתי בזמן האחרון.

לא מפתיע לאור הלחץ בו אני נתון בשנה האחרונה עקב המצב השברירי של יואב.

כדברי הרופא "קיבלת את הסרטן הטוב ביותר" - עברתי ניתוח, הבלוטה הוסרה וממשיכים הלאה.

שוב הרגשתי שאסור שיקרה לי משהו, לא בשבילי אלא בשביל יואב ובשביל אשתי.

 

עתה אני בתהליך הורדה במשקל  - הסרתי 12 ק"ג בשלושה חדשים, ה-BMI עכשיו תקין .

הוספתי ללו"ז הליכה מהירה כשעה בכל יום.

כעת אני אדם "חדש" - אז למה אני לא מרגיש מאושר?

נקווה לטוב!

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יום הולדת שמח ועצוב

היום התחיל טוב:

הכנתי עם יואב ואחיו עוגת יום הולדת לאשתי.
באנו למקום עבודתה עם העוגה והיה קצת שמח.

הזמנתי גם ארוחת ערב במסעדה נחמדה וסרט.

אבל כשהגענו הביתה
המצב רוח של יואב השתנה
ולא יכולנו להשאיר אותו בבית
ללא השגחה צמודה שלנו.

בילינו עוד ערב שגרתי בביתנו...

נקווה לטוב!
 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

פסק זמן

שלום,

לאחרונה שווב מרגיש חסר אנרגיות
וחסר עניין בעבודה (לאחר 6 שנים באותו מקום).

מוצא את השיר הבא מתאים להירהוריי:

פסק זמן

מילים: אריק איינשטיין
לחן: שם טוב לוי

לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 

אני יודע שזה לא הזמן 
בעצם גם אני עוד לא מוכן 
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה 
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה 

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 


לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 

לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בדרך למטה

שוב אותה מגמה: התדרדרות שסופה מגיע לאישפוז

מתופעות היום:

-גירוד אינסופי במקום השתל

-בכי מתמשך כל היום - דיכאון

-חוסר מוטיבציה לעשות כל דבר

כדורים פסיכיאטריים: כרגיל, לא נראה שמשפיעים...

 

בינתיים ללא צעקות, ללא אלימות וללא הפרעות בשינה

אך אנחנו יודעים שגם זה יגיע בקרוב

 

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

האם זה עומד לקרות שוב?

שוב אותו תאריך לקראת סיום בית הספר.

יואב שוב נהייה עצבני - היום קצת יותר בשליטה ואמר לי שמרגיש בסדר בסופו של יום.

בכל זאת אשתי ואני מתוחים - יהיה קשה לעבור את מסלול הייסורים של הבעיות הנפשיות ואישפוז בפעם השלישית.

נקווה לטוב!

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל urigtapuz אלא אם צויין אחרת