00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אלבום" נמצאו 116 פוסטים

בחזרה למקורות

מי שלא מכיר את הבלוג הזה מימיו הראשונים בטח לא יודע שאת דרכי ביצירה התחלתי בתחום הנייר - כרטיסי ברכה, לוחות שנה ובעיקר דפי אלבום. בשנה האחרונה קצת זנחתי את התחום - הפסקתי לסחוב את המצלמה בתיק (כי במילא כולם מצלמים בסלולרי) , הפסקתי לקנות נייר וקישוטים, הפסקתי להתלהב מכל יצרן והמצאה חדשה בתחום. זה פשוט קצת נרגע לי... אבל אז התחיל המהפך. זה התחיל בליין ניירות חדש אצל נתנאלה שהייתי חייבת שיהיה שלי. לא משנה אם כל מה שאעשה איתו זה לשים על המדף וללטף פעם בשבוע - הוא חייב להיות שלי! אני מתארת לעצמי שלא מעט יוצרות מכירות את ההרגשה הזו (-: כמובן מרגע שנהייתי הבעלים החוקיים של הניירות הללו התחילו הדגדוגים באצבעות... אז בהתחלה קישטתי איתם אביזרים אבל אז כבר לא יכולתי ונכנעתי לפיתוי ויצרתי דף אלבום גדול חדש - אחרי שלא עשיתי כזה לדעתי יותר משנתיים. להפתעתי זה היה כל כך זורם שאני בכלל לא מבינה איך הפסקתי. תמונות? אני כבר אמצא תמונות לשים באלבום, אל תדאגו... כדי להפוך את העסק למשהו יותר מעניין ומאתגר מבחינתי, צילמתי את כל השלבים של יצירת הדף בוידיאו וערכתי אותם לסרטון של 15 דקות. הלוואי שהיה לוקח לי במציאות 15 דקות לסיים את הדף כי אז הייתי מספיקה הרבה יותר דפים. הפטנט היה להריץ מהר חלקים בסרט. תורת היחסיות של הזמן מתממשת מול עיני... על הדרך גם הראיתי איך עובדים עם חותמות ודיו, מה הטכניקה שלי לגזירה מדוייקת, איך עובדים עם פאנץ` וטריק למיקום נוח וקל של הכותרת בדף. אני כל כך אוהבת את הדף שיצא לי: וכמובן כמה תקריבים...   אז בלי ברברת מיותרת, הרי היא לפניכם בפינה לשיפוטכן - הדרכת הוידיאו שלי ליצירת דף מעוצב באלבום. הערות/הארות יתקבלו בברכה. כמובן יתקבלו גם רעיונות לעוד הדרכות (לא שחסר לי רעיונות, אבל אולי פספספתי משהו).   היה לי קצת מוזר בהתחלה לשמוע את עצמי מדברת - אני מתארת לעצמי שאתרגל לזה עם הזמן. עכשיו אני הולכת לחפש מה עוד אפשר לעשות עם הניירות... קרן.
לדף הרשומה

קררררררר.....

אני כמובן לא מחדשת שום דבר - לכולם קר בימים אלו. אנחנו זכינו להיות עם ברי המזל שלא חוו שום הפסקת חשמל בסערה האחרונה, אבל רחמי נכמרים על כל מי שקפא בסוף השבוע, הלך לשירותים עם דובון וחפר לעצמו מנהרה בתוך הפוך. בסתר ליבי קצת קינאתי בירושלמים - לפחות באלו שהיה להם חשמל. גם אני רוצה כמה ימי חופשה כפויים בהם אין אפשרות להגיע לעבודה בגלל כוח עליון. ביום שישי הכוח העליון היינו ארז ואני - בחוץ היה מבול כל כך חזק שהחלטנו פשוט שלא שווה לשלוח את הבנות לבית הספר בשביל 4 שעות - גם ככה לא לומדים ביום שישי שום דבר חשוב. בדיעבד לא היינו מקוריים - אצל לי בכיתה הגיעו רק 10 תלמידים.  המבול שהיה בחוץ התגנב גם הביתה - מים זה דבר נהדר לכנרת, לגינה או לפארק הציבורי - זה פחות נהדר כשזה בתוך חדר השינה שלך... באחת הסערות האחרונות בשנה שעברה התחיל אצלינו טפטוף מהגג לתוך חדר השינה. כמובן שידענו שצריך לתקן אבל שיחקנו אותה ראש קטן - נגמרו  הגשמים, נעלם הטפטוף, ואיך ידע הגגן איפה צריך לתקן אם הוא לא רואה איפה יש דליפה? ככה העברנו את הקיץ בשלום עם חדר שינה יבש ומחשבות אופטימיות. להפתעתינו, מחשבות אופטימיות לא יודעות לתקן דליפות. מרגע שהתחילה הסערה התחיל גם הטפטוף. הגגן האמיץ שהזמנו ביום שישי טיפס לעליית הגג ואימת את מה שהדחקנו מהחורף שעבר - אכן יש דליפה.  למזלינו זה נגמר באיטום מקומי חיצוני לאחר שהגשם נגמר, אבל החורף רק התחיל...  את סוף השבוע הרטוב הזה העברתי ביצירה - מזמן לא היה לי רצף שעות מבורך כזה של יצירה עם כמה הפסקות תה. אפילו הבנות שיתפו פעולה - כנראה הגשם הוריד להם את מפלס הויכוחים והן הצליחו להעביר את הזמן בשקט יחסי. מצאתי את הזמן לצלם את כל העבודות שעשיתי בזמן האחרון ויש לי עכשיו תמונות לכמה פוסטים ברצף - זה הראשון מביניהם. מזמן לא נגעתי בנייר - מעבר לליטוף של כמה דפים פה ושם לא ממש יצא לי לעבוד בנייר בתקופה האחרונה ולכן קפצתי על הסדנא אצל נתנאלה כהזדמנות לחדש את האהבה הזו. לא סתם סדנא - אלא גם השקה של דפים חדשים של  טוילינגן  ומדבקות של יעל יניב - מושלם! כשישבתי להדפיס תמונות, גיליתי שכמות התמונות בשנה האחרונה קטנה משמעותית מהשנים הקודמות. זה כנראה עוד סימן לכך שאני מצלמת פחות ועוסקת יותר בתפירה - למען התיעוד לפחות אני חייבת
לדף הרשומה

עולם דיגיטלי (קיטורים וגם סדנא)

המחשב הפך לידידינו הטוב ביותר (יחד עם חברו הסלולרי). אנחנו שומרים על קשר עם חברים בעזרתו, מגלים מידע חדש, כותבים עבודות לביה"ס או אוניברסיטה, משחקים בו במשחקים, רואים בו סדרות טלויזיה או נכנסים לבדוק אם נכנסה משכורת לבנק. מכל מה שהזכרתי, הדבר הכי חשוב באמת שיש לנו על המחשב בבית הוא התמונות. לא אכפת לי אם ימחקו לי בטעות עבודת סמינריון שהגשתי (זה היה כל כך ממזמן שבמילא אני כבר לא זוכרת על מה זה היה), חשבון חשמל או את רשימת הקשר של הגן - העיקר שלתמונות שלום. לא משנה כמה גיבויים כבר יש לי - אין תחליף לתמונות האלו, בעיקר בגלל שמאז שעברנו למצלמה דיגיטלית הפסקנו להדפיס תמונות באופן אוטומטי. זוכרים איך פעם היינו נותנים את הפילם להדפסה מיד אחרי שהוא היה מסתיים? איך היינו שמחים שהצלחנו להרוויח תמונה נוספת בסוף הסרט או מתאכזבים לגלות שיצאנו בתמונה עם עיניים אדומות או סגורות? דוקא היום, כשיש את כל האפשרויות להסתכל על התמונות לפני ששולחים אותן לפיתוח, אנחנו מפתחים פחות תמונות.  כמות התמונות שיש לי על המחשב מציגה כמה אמיתויות על החיים. קודם כל, כל מה שהיה לנו לפני המצלמה הדיגיטלית לא קיים. אולי הוא שמור איפשהו בבית על נגטיב, אבל הסיכוי שאמצא את התמונות הללו או אשלח אותן שוב לפיתוח הן אפסיות קלושות. דבר שני, אפשר לראות מי אוהב להצטלם ומי לא - לאור יש את כמות התמונות הכי קטנה מבין שלושת הבנות. אפשר גם לראות מי צילם - מכיוון שלרוב זו אני, כמעט ואין לי אף תמונה מתועדת בעשור האחרון. גם לארז אין יותר מדי, אבל זה בגלל שהוא לא מאוהבי הצילום - רואים מאיפה אור קיבלה את זה? בגלל שאנחנו לא משלמים על תמונות דיגיטליות שתופסות מקום על הדיסק, האצבע על כפתור הצילום קלה מאוד - יש לנו כבר יותר מאלף תמונות...  מאז שהתחלתי לעצבת אלבומים אני מצלמת כמעט כל תמונה לאורך וגם לרוחב - הרי לך תדע מה אצטרך לדף באלבום ולמה לא לשאיר את כל האופציות פתוחות? באותה הזדמנות גם כמות התמונות גדלה פי שניים. התחלנו גם לצלם דברים שפעם לא חשבנו עליהם - מנה טעימה במסעדה, בגד מעניין בחלון הראווה או את התמונה האחרונה שהילד צייר בגן. מילא הבגד בחלון הראווה, אבל את הציור של הילד לא שווה לתעד לדורות הבאים? ככה יהיה אפשר להביך אותו גם עוד 20 שנה - או להתפאר שאת הכשרון שלו הוא הראה כבר בגיל צעיר מאוד  . הדבר
לדף הרשומה

ביכורים

  כל פעם לפני איזשהו חג, אני מגלה כמה החיים האמיתיים שלי שונים מהחיים המצולמים באינטרנט. בכל האתרים מעלים תמונות אוירה של פרחים, קינוחים מהממים וילדים לבושים לבן מטיילים בשדה פורח או יושבים על ספסל מעוצב עם מבט חולמני בעיניים. ממש כמו בחיים האמיתיים...  רק אצלי אין שדה פורח באיזור (וגם אם יש אני לא מתכוונת לצאת לחפש אותו במיוחד לתמונה), הספסל המעוצב היחידי שיש בבית עמוס בעיתונים ומבט חולמני יש לבנות שלי בעיניים רק כשהן אוכלות גלידה. המציאות טפחה על פני כשהסתכלתי בתמונות שצילמתי לשבועות - וגם זה ברגע האחרון. בבית הספר אמרו להגיע עם חולצת בית ספר לבנה - אבל  בגלל שהן מופיעות בטקס שבועות,  לבנות כיתה אלף הרשו להגיע עם חצאית לבנה או שמלה (מה שבדרך כלל אסור במשך השנה). עד שכבר מותר, נראה לכם שמאי לא ניצלה את המומנטום? זה התחיל במדידות של כל דבר לבן שיש בארון שלה והמשיך גם לארון של לי. כשנפלה ההחלטה שאין לה מה ללבוש, כבר היה מוצאי שבת והטקס ביום שני בבוקר. מפה היתה קצרה הדרך למרתף לבחור בד טריקו לבן ולהביא לאמא לתפור לה שמלה... אני לא מומחית גדולה בתפירת בגדים, למרות שמאז שלמדתי במכון יעל לפני שנתיים אני מעזה לעשות יותר ויותר דברים. את השמלה תפרתי לפי גיזרה ששרטטתי בעצמי (בכל זאת, זה מה שלומדים בקורס) לפי הנחיות ממאי - שיהיו שרוולים קצרים, שיהיו שכבות בחצאית ושזה לא יהיה ארוך מדי. הפנמתי את הכל והלכתי לתפור במשך ערב שלם כדי לסיים ברגע האחרון ולהספיק לקשט את הטנא והזר. עבור מה לא נשאר לי זמן? לצלם כמובן. מזל שהיו כמה דקות פנויות עד שהתחיל הטקס והספקתי לקחת את מאי לכמה צילומים - כולם על הרקע הרומנטי של תרגילים בחשבון במסדרון בית הספר. שרוולים קצרים? יש. שכבות בחצאית? יש. את הטנא קישטתי בפרחי אורגנזה לבנים עם כפתורים תפורים במרכז. הזר עשוי מאותם פרחים עם כפתורים מצופים בד במרכז. הפרצוף של מאי הוא לא של מבט חולמני בעיניים אלא של "אמא, נו כבר, את עושה לי פדיחות...". אלו החיים האמיתיים שלי - לפחות עד שאקנה טפט של שדה פורח ואתן למאי גלידה  . שבועות הוא החג האחרון בשנת הלימודים - וזה אומר שצריך להתחיל לחשוב מה אתן מתנה למורות של הבנות השנה. אני משתדלת לעשות משהו בעצמי - או לשלב אותו עם משהו סמלי קנוי. אני מקווה שהפעם אני לא רק אחשוב על
לדף הרשומה

מגירת השטויות

כן, כן, אני יודעת שלא כתבתי כבר חודש - אחרי שחזרתי מהכפור בלונדון בפסח ניסיתי לחזור לשיגרה. הרבה תירוצים יש לי (עומס בעבודה שלי ושל ארז, סדנאות ארוכות, עבודת הכנה ומנקה שעזבה במפתיע) אבל אני מקווה שכל זה כבר מאחורי - חוץ מעניין המנקה. אם מישהי מכירה מנקה טובה באיזור גני-תקוה/קרית אונו שפנויה ליום בשבוע אשמח מאוד לקבל פרטים! שפיות דעתי והזמן הפנוי שלי בהחלט עומדים בסכנה... הפעם אני הולכת לדון באחת התעלומות הכי מסתוריות שיש בבית. אתם יודעים על מה אני מדברת - מגירת השטויות! אני בטוחה שלכולם יש מגירה כזו - או אם אין מגירה אז לפחות סתם קערה שזורקים בה הכל. בדרך כלל היא נמצאת איפשהו במטבח, או סתם מונחת על השולחן ומתמלאת בשטויות שאין איפה לשים אבל חבל לזרוק. יכולים להיות בה כרטיסים להצגה שהיינו בה, תמונה שקרענו ממגזין, רעיונות של דברים שרוצים לנסות, נוצה של טווס שמצאתם פעם, תוית יפה שהיתה מחוברת לחולצה שקנינו לפני חודש, ציור מצחיק מפרסומת שהגיעה בדואר, מדבקה חמודה שנשארה ללא שימוש מתחילת השנה, תמונות פספורט ישנות שמצחיק להיזכר בהן, כרטיס ביקור מעניין ששוה לשמור. יש שם כל מיני פיצ`פקס שאוגרים מסיבות שונות - כדי להזכיר מאורע, סתם כי זה יפה מדי מכדי לזרוק או לבזבז, או במחשבה שאולי עוד תעשו מזה משהו. המגירה הזו מתמלאת לאיטה עד שהיא כבר לא נסגרת ואז חייבים לעשות סדר (או להגדיר מגירה נוספת בתור מגירת הזבל...). מעניין שגברים ונשים מתייחסים למגירה הזו בצורה שונה. עבור ארז המגירה הזו אכן מכילה זבל - אין לו בעיה לרוקן אותה ישירות לפח. רק אני צועקת מראש "אל תזרוק" בכל פעם שאני רואה אותו פותח את המגירה... יכול להיות שזה נוגע למוטיב האגירה הפולני שאוגר "כדי שיהיה". זה לא משנה אם זה אוכל במזווה או אריזות מתנה ממוחזרות, העיקר פה הוא מוטיב השימור. אצל חמותי היה שנים שטיח מגולגל מאחורי הדלת בחדר השינה. כל פסח היו מוציאים אותו משקית הניילון, חובטים בו כהלכה ומחזירים חזרה לשקית. כששאלתי את ארז מתי בפעם האחרונה השטיח היה בשימוש על הריצפה הוא ענה שזה היה כשהוא היה בבית הספר, כלומר 10-12 שנה לפני כן. למה לא זורקים או תורמים את השטיח? ניחשתם נכונה, ממלכת פולניה בהתגלמותה. מזל שאי אפשר להכניס שטיח למגירת הזבל, אבל אני מכירה משפחות שיש אצלהם חדר זבל במקום מגירה... זה לא שאני חסינה לגמרי
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פ ר פ ר י ם אלא אם צויין אחרת