55
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מפורקת לחתיכות

13/11/2018

נפגשנו אחרי 35 שנים. נפרדנו כשהיינו בני 14 ונפגשנו כשאנחנו בני 49. פגישת מחזור. צעדתי אל מקום המפגש בהתרגשות, לא ידעתי מי יגיע ומי לא, את מי אני אזהה, מי יזהה אותי. התרגשות אחזה אותי ממש בכניסה, עצרתי רגע, לקחתי נשימה, אזרתי אומץ ונכנסתי. התקבלתי בצהלות, הבנתי שמזהים אותי וזה כבר שימח אותי. פגשתי את בת חן חברת הילדות שלי שכשעברנו לתיכון התרחקנו, אישה יפיפייה, ולהפתעתי גם נעימה, זכרתי אותה אחרת. ואז ניגשה אלי איילה, היינו צמודות ועברנו המון חוויות יחד, היא התקרבה לעברי, עם מטפחת על ראשה, ושמלה ארוכה. חזרה בתשובה. ושגית שקשה היה להסתכל עליה, אנורקסית ברמות קשות, אני מביטה בה ולא מבינה איך בכלל היא יכולה ללכת ככה על עצמות בלבד. ואז שמעתי קריאה מרחוק, "שקופה, איך יכול להיות שנשארת אותו הדבר?, בחיי שלא השתנית" לא זיהיתי את הגבר שצעד אלי, הצצתי לרגע לתג השמות  שהיה מודבק לחולצה של כל אחד מאיתנו  וקראתי  - "אבי! וואו! שנים..." וככה בהתרגשות גדולה התחבקנו, החלפנו זכרונות, צחקנו, ראינו מצגת, גם חלק מהמורים הוזמנו, היתה חגיגה גדולה. והוא, רן, כל הזמן דאג להיות בקרבתי. הוא עזב כשהיה בכיתה ו', זכרתי את השם, וגם את הפנים, הוא למד בכיתה המקבילה והוריו גרו לא רחוק מבית הוריי. ברגעים הראשונים וגם קצת אחריהם, הייתי בהיי. הסתובבתי, חיבקתי, שאלתי, הקשבתי, ורק כשהתיישבתי הבנתי שהוא כל הזמן קירקר סביבי. שתינו קפה, ונשנשנו, הוא לא הפסיק להביט בי. אחר כך שאל מה הסטטוס שלי, אמרתי שאני פרודה הוא חייך אמר שהוא גרוש ואחר כך גם הסתבר שאנחנו גרים היום באותה העיר - נתוני פתיחה מצויינים! את רוב הערב בילינו יחד, לא הפסקנו להביט אחד בשנייה, היה ברור שיקרה פה משהו. רן נראה מצויין, החיצוניות שלו קלעה לטעמי. בסיום הערב הוא ליווה אותי לרכב, הקליד בפלאפון שלו את מס' הפלאפון שלי ואמר שיהיה איתי בקשר. נפרדנו בחיבוק. חזרתי הביתה בהיי מהערב עצמו, ממפגש החברים ובצפייה לבאות מרן.

רן יצר איתי קשר יומיים אחרי המפגש ההוא, נפגשנו. היה מדהים. בילינו יחד כל הלילה. הרגשתי שמצאתי את אהבת חיי. הוא, שגדל איתי באותה שכונה ואותו בית ספר, בכיתה מקבילה, הוא ששמו היה רק מוכר לי ולא יותר, נכנס לי ללב מפגישה אחת. לא ידעתי שיש בי כאילו רגשות עוצמתיים, לא ידעתי בכלל איך מרגישים שמתאהבים, ראיתי כוכבים ביום, השמש זרחה גם כשהיה מעונן, וחייכתי תמיד לכל  מי שנקרה בדרכי, והרגשתי פספוס שלא הכרתי אותו לפני, כי הייתי יכולה להרגיש את האושר הזה כבר מזמן. התמכרתי אליו, כן, רק מפגישה אחת. באותו לילה לא יכולנו להיפרד, הוא ביקש שאשאר לישון אצלו, אני סרבתי הרגשתי בכל זאת שזה מוקדם מידי. וככה כשנכנסתי למיטה ולפני שעצמתי עיניים לשעתיים, חשבתי לעצמי, מה הסיכוי להכיר בפגישת מחזור אדם מעברי, שיסחרר אותי ככה? 

אחרי יומיים היתה עוד פגישה, שוב בילינו לילה שלם יחד, ופתאום הכל התבהר ונרגע. כל הורוד התפוגג ונשארה האמת, לא שהיא רעה, אבל הבנתי ששנינו בעצם לא מתאימים, אנחנו חושבים אחרת, רוצים אחרת, מדברים אחרת. הרגשתי איך כל מה שהרגשתי בפגישה הראשונה נחלש ומקבל פורפורציות.  כשהוא הלך, חשבתי לעצמי, איך ממשיכים מכאן. מצד אחד היה בו משהו מאוד מושך,גברי, וטוב שעשה לי את זה, מצד שני, ברור שזאת מערכת שתתפוגג, ובכל זאת, לא רציתי לוותר.

אז הוא ויתר.

מאז הפגישה השנייה הסתמסנו מעט, דברנו מידי פעם אבל לא ניפגשנו שוב. למען האמת אני לא ממש יודעת את הסיבה. אני מניחה שהוא הבין את מה שהבנתי והחליט שזה לא בשבילו, לעומתי, שלא יודעת לשחרר. ואז עלו בי רגשות קשים, כאלה שלא הכרתי. אני מניחה שהקושי שלי נובע מהדחייה שלו אותי, מכך שאני לא מוכנה (עדיין) לקבל לא, אני מניחה שקשה לי כשהצד השני מחליט מה נכון לנו, או לו. וברור לי שאני צריכה לעשות עבודה עמוקה על הדימוי העצמי שלי, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. הרי יהיו עוד דחיות בדרך, עוד קושי, עוד חוויות טובות יותר וטובות פחות ואני צריכה לעמוד מול הקושי הזה ולדעת לקבל אותו. לא כולם יגידו לי כן. העולם הזה של הפנויים פנויות כל כך קשה שהחלטתי להתחיל ולרקום לי עור של פיל כזה שיהיה שם כשאצטרך אותו, שיעזור לי להבין שלא כולם חושבים שאני חכמה, וטובה, ויפה ומושלמת. יש כאלה שגם יחליטו שזה לא זה, וזה בסדר. 

אני, שחשבתי שאני חזקה נפשית, שלא העליתי בדעתי שמישהו יכול לגרום לי לחוסר שליטה על הרגשות שלי, אני שלא האמנתי שאני כזאת פגיעה,  מגלה בעצמי רגשות, תחושות והתנהגויות שלא ידעתי על קיומם. ממרומי גילי, רק עכשיו, אני מתחילה באמת להכיר וללמוד את עצמי. הרי קודם לא ידעתי בכלל באיזה עולם אני חיה. כל עוד הייתי נשואה, חייתי בבועה, הרגשות שלי היו מאופסנים במגירות הלב ועכשיו צצים במלוא עוצמתם. ההיכרויות האלה, החופש להחליט גורמים לי בכל יום ללמוד  עוד קצת על עצמי ולרקום הבנה והתחזקות שנחוצה לי בהחלט. 

רק שני מפגשים, היכרות של שבוע וחצי, ואני מפורקת לחתיכות. חסרת עמוד שידרה שכמוני. 

לדף הרשומה

פגישה - חצי פגישה

13/08/2018

הייתי חסומה ריגשית. לא הייתי מסוגלת לחשוב על שיחה עם מישהו, שלא לדבר על להיפגש, לנהל איזו שהיא זוגיות מכל סוג שהוא, רציתי רק לבד. אל תדאגי היא אמרה לי, אחרי שנה תרגישי אחרת, זאת לא קלישאה, אחרי שנה תרצי לחוות, להכיר, לנסות ולהתנסות, אז זה נשמע לי כל כך רחוק. והנה חלפה לה שנה ואני אחרת. אט אט הרגשתי איך שאני מתקלפת, השיריון שהיה דבוק בי החל לנשור, בכיתי המון, כאבתי, חשבתי , הירהרתי, הלכתי לישון בשעות מוקדמות, הייתי עיפה מהרגיל, עיפה מהכל, תקופה ארוכה התאבלתי על הכל, הכל היה נראה לי אפור, ללא טעם או ריח, ולא משנה כמה שיחות הייתי מנהלת הרגשתי שאני שוקעת. והינה חלפה לה שנה, ועם הזמן הכאב חלף, הבנתי שאני צריכה להמשיך. שהרי אין סיכוי וגם לא כדאי לחזור לחיים ההם, שבנקודת המבט היום היו גרועים וקשים. בבת אחת הסכר נפרץ, הרגשתי איך הרצון שלי להשתחרר מהשנים הקשות גועש ומתפרצץ לכל עבר, הרגשתי צורך להכיר ולחוות כל מה שלא הספקתי 30 שנים. מבור חשוך ועמוק יצאתי לחיים, הזמן עובר והכל מתפספס לי, מן תחושה של.. למה את מחכה? לכי על זה, מה כבר יכול לקרות? 

אז נפגשנו. הפגישה הראשונה היתה אצלי בבית, לקפה. ישבנו במרפסת, דיברנו, הוא שתה בירה ואני קפה. הכל די זרם, סיפר לי על החיים שלו, על הילדים, על כך שקנה בית, על איזה זוגיות הוא מחפש, סיפר קצת היכן גדל, קצת על המשפחה המורחבת ולמה התגרש. ואני רוב הזמן שתקתי. הקשבתי. אחרי שעתיים בערך הוא הלך. סגרתי אחריו את הדלת ולא הייתי בטוחה לגביו, אבל החלטתי לא להחליט ולתת לזה צ'אנס. ואז נפגשנו שוב לקפה. הוא בא לאסוף אותי עם ג'יפ לבן חדש ומרשים - בהחלט התרשמתי. נכנסתי לרכב, הוא מחייך אלי ומבקש שאכוון אותו למקום נחמד שבו נוכל לשתות ולדבר. הוא נוהג, מישיר מבט לכביש ומידי פעם מביט אלי ומחייך. ברקע התנגן הגבעטרון (וואט דה פאק... ) אני מכוונת אותו, מתבלבלת קצת, אנחנו צוחקים וחונים. בית קפה קטן, שקט ורומנטי. שתינו בירה. שוב דיברנו, צחקנו, באיזה שהוא שלב הרגשתי איך שהוא בוחן אותי, מביט בי לתוך העיניים, חולש על כולי ומתמקד. הייתי נבוכה מעט, היתה שתיקה ארוכה. הרגשתי נוח איתו אבל עם זאת הרגשתי שאין כימיה בנינו, משהו לא עובד  ואני לא יכולה לשים את האצבע ולומר בדיוק מה. ובכל זאת, לא רציתי לוותר כל כך מהר, כי היה בו איזה שהוא קסם. שאלתי אותו מה הוא מצפה מהזוגיות הזאת, מה היה רוצה שיקרה ולאן זה יתפתח, הוא אמר שהוא מבולבל, לא יודע בדיוק, וביקש שלא ניתן לזה כותרות. כשנפרדנו בחיבוק הוא אמר לי בפעם הבאה נפגשים אצלי. חייכתי אליו וירדתי מהרכב. לא היה צריך לומר הרבה הבנתי לאיזו מן פגישה הוא מכוון.  הרגשתי שאני עוד לא מוכנה לזה, לא ידעתי האם זה נכון לי עם האיש הזה. והוא כנראה הבין אותי ללא מילים. אז היו עוד פגישות קפה, בירה ושיחות והרבה שתיקות עם הרבה מתח, אפשר לקרוא לזה  מתח מיני. 

הרגשתי מן עירבוביה של רגשות ולפני שהספקתי לבחון את התחושות שלי לגביו, באחד הערבים קיבלתי ממנו וואצאפ מזמין אליו. הלב שלי היה על 120, בלי לחשוב אמרתי לו שאני באה. מן תשובה מיידית שלא היתה לי עליה שליטה, פתאום כל ההתלבטויות וההירהורים שהיו קודם התפוגגו.  התקלחתי, התבשמתי, התאפרתי קלות ויצאתי לדרך. שמתי ווייז, להפתעתי 12 דקות מהבית שלי, דרך כביש חדש שניסלל לא מזמן (כנראה במיוחד עבורנו). הגעתי לישוב יוקרתי מאוד, שוב הודעת וואצאפ - שואל אם אני בדרך, או שאיבדתי אותה והוסיף לזה אימוג'י קריצה. לא עניתי הייתי צריכה רגע עם עצמי. ישבתי לי כמה דקות ברכב, שואלת את עצמי אם אני בכלל מוכנה לזה, לא היתה לי תשובה החלטית, אולי הייתי נירגשת מידי כדי לחשוב בסיטואציה הזאת. אני יוצאת מהרכב לעבר דלת הכניסה, הולכת בשביל מלא פרחים ומיזרקה, מנסה להסדיר נשימה, שומעת את הלב שלי הולם ועוד רגע ייצא מהמקום. לפני שדפקתי בדלת נשמתי עמוקות. הדלת נפתחה, הוא עומד שם עם המבט העמוק הזה שלו..מחייך, לובש ג'ינס וטישרט בצבע כחול עם כיתוב שלא הספקתי לקרוא, הוא מחבק אותי, נראה שגם הוא נירגש. איזה ריח טוב הוא אומר לי, וסוגר אחרינו את הדלת. אני מתיישבת על הספה האדומה ולא מצליחה להוציא הגה. הוא ניגש למטבח, וצועק לי - מה את שותה? לא הצלחתי להוציא מילה והוא כבר הביא יין ושתי כוסות יפות על רגל ושואל אם זה בסדר מבחינתי. אני מהנהנת בראש להסכמה. הוא מוזג את היין לתוך הכוסות, ביד אחת מגיש לי כוס וביד השניה מחזיק את הכוס שלו. הוא מתיישב לידי. מספר לי מאיזה יקב היין ואת כל ההסטוריה שלו, אני מרגישה באופוריה ולא ממש איתו, אנחנו לוגמים מהיין ושותקים. מביטים ושותקים. הוא מחייך, גם אני, ושוב שתיקה ארוכה. ואז מגיחה מאחד החדרים הכלבה שלו, גדולה ולבנה, עם עיניים גדולות וחכמות, אני נמסה, ניגשת אליה ומלטפת אותה. היא נענית לי נישכבת על הריצפה כדי שאמשיך. הרגשתי את המתח באויר, ללא ספק גם הוא הרגיש. הוא מוזג לי עוד כוס יין , אנחנו שותים, מביטים ושותקים. יודעים מה עומד לקרות. הרגשתי טיפה מסוחררת. הנחתי את הכוס, גם הוא. הוא ליטף אותי ואמר לי שאני מאוד מוצאת חן בעיניו. לאט לאט ירדו המחסומים ומצאתי את עצמי אצלו במיטה. היה לי מוזר וזר. ניסיתי לזרום, להירגע, להנות, אבל היה לי קשה. לא נתתי להתחבטיות האלה לצאת החוצה, הכל היה ביני לביני.  לאט לאט שנינו הרגשנו יותר משוחררים, והקרח נשבר מעט, הרגשתיי קצת יותר חופשיה, ואפילו הרשתי לעצמי לשאול לפשר הדיסק של הגבעטרון (בפגישות הבאות צחקנו על זה בלי סוף). יצאתי מאצלו ברגשות מעורבים. התאהבתי בחופש, ביכולת שלי להחליט מה טוב לי ומה לא, בספונטניות, ביכולת לבחון את הדברים ולדעת מה אני רוצה, אהבתי את הקסם הזה שהצלחתי להיתמסר ריגשית ופיזית, להשתחרר בראש, להיות פתוחה ולשנות גישה. ובכל זאת, משהו שם לא היה מושלם, בעצם רחוק מלהיות מושלם. לא הייתי סגורה על הקשר הזה, היה בו משהו שגרם לי לרצות לראות אותו שוב, מול כמה דברים אחרים  שהלב שלי אמר שזה לא זה.

מאז היו לנו עוד 2 פגישות שלא ממש זרמו. בפגישה האחרונה הבנתי שמיציתי, אבל לא אמרתי לו שום דבר. נכנסתי לרכב ובדרך הביתה אמרתי לעצמי למה את מושכת את הזמן? את הרי יודעת שזה לא זה... 

יום למחרת הפגישה האחרונה שלנו פשוט עשיתי קאט ולא שלחתי הודעה, גם לא התקשרתי. כך גם הוא. לא היה צריך להרבות במילים, גם כך בקשר הזה היה מיעוט במילים. נראה לי ששנינו ידענו שזה לא מתאים ולא היה צורך להסביר אחד לשני שאנחנו שונים, חושבים אחרת ורוצים אחרת. מצאתי חן בעיניו ולכן הוא החזיק את הקשר גם אם ידע שזה על חוט השערה, וכך גם אני.  נמשכתי לחיצוניות שלו אבל לא היה לנו משהו משותף. מצאנו את עצמנו הרבה פעמים שותקים. כמו זוג שנשוי שנים רבות ושנגמרו לו המילים. 

וכך, קשר שהיה רק בחיתוליו, תם ונשלם. טבילת אש ראשונה בעולם החדש הזה והמלא אפשרויות, זאת היתה ללא ספק החוויה הרגשית והמינית הראשונה  אחרי 30 שנה שהשאירה אצלי זכרון מתוק ומחוייך ונתנה לי אות שיש חיים אחרי. הכל תלוי בגישה ובמוכנות  להמשיך הלאה. 

מה שבטוח שפינה חמה בליבי תהיה שמורה לעד לגבעטרון surprise.

 

לדף הרשומה

שבת של מחשבות

09/07/2018

שנה אחרי הפרידה הוא מוכן. לקח לנו זמן להבשיל ולהפנים שאנחנו כבר לא ביחד. אני מביטה על קבוצת הדפים הזאת שכותרתה "הסכם גירושין" השמות שלנו מתנוססים ואני מצטמררת. מי היה מאמין? מי היה מאמין שאני אעשה את זה אי פעם, שאשכיל להבין שזה נגמר, ששום דבר כבר לא יכול להיות אחרת. תמיד חשבתי שכשאהיה בת 70, 80 עדיין אהיה נשואה לו, אהיה ממורמרת, אשב לי במרפסת, בודדה כמו תמיד, עם כוס תה מתוק (המתיקות היחידה בחיי) ואשאל את עצמי - "למה לא עשית את זה" "למה לא הקשבת ללב" "יכולת להיות מאושרת, ולעולם כבר לא תדעי אם התחושות שלך נכונות".  וככה חשבתי שאמות, שאמות עם מחשבות  ותחושה של פיספוס שהסכמתי לחיות ככה בפשרה ארוכה וכואבת,  שיהיו לי מחשבות על התבזבזות, התעסקות בטפל. והיום, היתה לי שבת של מחשבות, הכנתי לי כוס קפה ללא סוכר וחשבתי על כך שאני חזקה, ושיש נשים כמוני שמרגישות תקועות בחיי הנישואין שלהן ולא עושות עם זה שום דבר. הן מגיעות לגיל 70,80 שותות את התה המתוק וחושבות על הפספוס ההוא וככה הן גם מתות.  אבל אני בחרתי לחיות, לחיות מחדש, לנסות, להתנסות, לחוות, להרגיש איך זה לחיות בלעדיו, האם זה טוב? האם זה רע? האם זה נתן לי שקט ושלווה? האם זה נכון לי, האם אני מתחרטת? המון המון שאלות קשות, מסובכות וכואבות שאלתי את עצמי היום - אין לי תשובות על כולן, ואין לי דרך חזרה. אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה שזה היה נכון לי מכל הבחינות.

כתבתי כאן לא פעם  על הקושי שלי, על הלבד, על הלמידה שלי את החיים בדרך לא  קלה, ובכל זאת, עם כל הקושי, אני מבינה שאני במקום טוב.  כשאני מסתכלת על התמונה הכוללת, אני יכולה להגיד שאני חיה היום חיים נוחים, חופשיה ורגועה. המון שקט ורוגע נכנסו לחיי. תחושות שלא הכרתי כשהייתי איתו.  

אני מוציאה את ההסכם מהמדפסת בשלושה עותקים, משדכת (כמה אירוני) כל עותק בניפרד ומכניסה הכל לניילונית. הכל מוכן ומסוכם ואני מרגישה שכל החיים שלנו יחד נגמרים בקבוצת דפים ספורים שתיכף תחתם על ידי הרבנות, שם התחילה ומסתיימת דרכנו המשותפת, ותקבל תוקף של סוף, וככה ניפרד  ונקשור עצמנו להסכם חדש קרוב אך גם רחוק כמה שאפשר, כי הקרוב שלנו אף פעם לא עשה לנו טוב. 

לדף הרשומה

אהבה

03/06/2018

שבת בבוקר. מרפסת, הרבה ירוק, כוס קפה והרבה שקט. 

אני חושבת על אהבה. האם היתה לי כזאת ? האם הייתי מאוהבת? התשובה היא לא. כשאני חושבת לאחור, ואני אומרת זאת בזהירות, לא אהבתי מעולם את הפרוד.

השאלה הבאה היא למה התחתנתי איתו, ולמה הזוגיות הזאת ארכה 30 שנה ללא אהבה!!!  שאלה קשה גם לי. ככל שאני נוברת ברגשות שהיו לי כלפיו, בתלות, בהתעסקות שלי בו, ובכלל בשאלה, האם אהבתי אותו, מכאיבה לי יותר ויותר. כמה שנים חיינו ככה, כמה שנים לא השכלנו להבין שצריכה להיות פה הפרדה. 

באחד הפוסטים כאן כתבתי  שהוא היה עבורי משענת, ביטחון, החבר הראשון, הסקס הראשון, כל אלה הביאו אותי למסקנה שאני מאוהבת, ככל שחלפו להם השנים, הקשר, חוסר הבטחון שלי לגבי עצמי, החוזק שלו הפיזי והנפשי, הביחד, הביאו אותנו לחתונה. זאת בהחלט לא אהבה, חשבתי שאני מאוהבת, חשבתי שכך מרגישים כשאוהבים, לא ידעתי אחרת. היום אני מבינה שרציתי שיאהבו אותי, שיתייחסו אלי, שיראו אותי, ולא משנה מימי זה היה מגיע, הוא פשוט היה שם וכשהוא נתן אני קיבלתי והתמוגגתי. היום כשאני נמצאת מחוץ למסגרת הזאת ויכולה להסתכל עליה מזוית אחרת, אני מבינה שהיו שם שני אנשים שחברו יחד, שהגיעו מעולמות שונים, מנטליות שונה, הביאו ילדים לעולם וניסו בכל הכוח להחזיק אחד בשנייה. כשהיינו בתוך הביחד לא ראינו את זה. ככל שעברו השנים הבנתי שאני נמצאת בזוגיות לא נכונה ולא מתאימה לי, אכן לקח לי זמן להבין (ככה אני בכל דבר, ההפנמה שלי אורכת המון זמן)  רק שלא היה לי הבטחון לעשות זאת, לא הייתי מוכנה ריגשית להפרדה בנינו, אבל מישהו היה צריך לעשות זאת. ידעתי שהוא לא יקח את המושכות, הוא בעצם לא ראה את התמונה הכוללת, מבחינתו הכל בסדר, יש עליות וירידות אבל אנחנו מתגברים. ההחלטה לעשות את הצעד הזה לא היתה פשוטה עבורי, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, וידעתי שאם לא אעשה זאת בבוא היום אצטער על כך. אז אני מבינה שלא היתה לי מעולם אהבה. בום sad.

והיום מה? גם היום אין לי אהבה. ואני גם לא יודעת איך לנהוג בה כשהיא תגיע. ואיך היא תגיע אם אני דוחה כל אפשרות כזאת? ומה אם לא אחווה לעולם אהבה? האמת, שזאת מחשבה מפחידה. מי לא זקוק לאהבה? ממה אני עשויה? לא בא לי להוכיח את עצמי, לא בא לי להתאמץ, לא בא לי לעשות לו הכירות עם שקופה מבפנים, וכך אני לא מאפשרת לאהבה להגיע אלי. 

איך בועז שרעבי אומר "היום כבר לא מתים מאהבה" ומה עם העדר אהבה, מתים בגללה ?  

 

לדף הרשומה

יום הולדת

 

זהו יום הולדת ראשון שאני חוגגת כפרודה ולא בחוג המשפחתי. העניין הוא שככל שזכור לי, לא באמת חגגנו, תמיד זה הסתכם ב"מזל טוב" בבוקר לפני היציאה לעבודה - לגמרי שיגרה, שיחת טלפון במשך היום של "איך עובר היום" הרי בכל זאת יום הולדת.. ובמקרה הטוב לאחר היום השיגרתי, היינו יוצאים לארוחת ערב  איפה שיוצא, בלי לתכנן שום דבר מראש ותמיד ביוזמתי.  אם זה תלוי בו אפשר היה לסכם את יום ההולדת בסלון הבית כשהטלוויזיה דלוקה (היה דבוק לטלוויזיה ... ) כשאנחנו לוגמים כוס תה כמי שיושבים בבית אבות  ופיספסו את השאטל היחיד שכבר יצא. ימיי הולדת אף פעם לא היו מבחינתו אישיו, ואני ההיפך הגמור. תנו לי רק סיבה לחגוג. ובגלל שלא היו לנו סיבות של ממש לחגיגות, כי רוב הזמן התעסקנו בזוגיות הלא מלבלבת שלנו, תמיד ציפיתי שביום ההולדת שלי יקרה משהו. תמיד התאכזבתי. אפשר לספור את הפעמים שבילינו אני והוא לבד, באצבעות כף יד אחת.

לא היו לי תוכניות מיוחדות ליום ההולדת, וממילא אני רגילה לא לחגוג, אז חשבתי למזוג לי כוס יין ולהרים לחיי, לבד (ונשבעתי שהטלוויזיה תהיה כבויה) ולא לעשות מזה סיפור, פשוט להעביר את היום הזה, אך גם ידעתי שאם אתן לעצמי לשקוע ולא אעשה כלום, אשקע עוד יותר. לשמחתי משפחתי וחברות קרובות תיכננו מתחת לאפי חגיגה. בהתחלה לא ממש זרמתי, אבל לאט לאט השתחררתי. התחלנו בחגיגות כבר יום לפני עם משפחתי המורחבת היה ברביקיו, יין, בלונים, מוסיקה ומתנות מדהימות !!! ואחרי שטעמתי את טעם היום הולדת ,ביום למחרת, שזה היום בו נולדתי,  עשיתי לי יום כיף של עיסוי, קוסמטיקה וארוחת צהרים. בשולחן הסמוך ישבו שתי בנות שאחת מהן גם חגגה יום הולדת, אז פשוט פצחנו בשיר ומחיאות כפים "היום יום הולדת" וכל האנשים שהיו במסעדה יצאו איתנו למסע מרתק של התרגשות וזיקוקים ככה בצהרי היום ומבלי להכיר בכלל אחת את השנייה. האמת שזה היה מצחיק בטירוף. בערב החברות חיכו לי בפאב שמעולם לא הייתי בו, למעשה הפעם האחרונה שהייתי בפאב היה כשהייתי בת  20. לא ידעתי מה ללבוש, איך להתנהג, מה לשתות, הייתי די באופוריה, התרגשות ובילבול כאחד. אבל נכנסתי לאוירה די בקלילות. אז לבשתי ג'ינס וחולצה ורדרדה מכופתרת, עקבים ומעט סומק (לא הייתי טורחת לשים סומק לולא ידעתי מה עומד לקרות) החניתי הרכב מעט רחוק מהכניסה לפאב בגלל עומס רכבים, שם כבר חיכו לי חברותיי שלא הפסיקו לחייך לעברי ולומר לי כמה שאני נראית מצוין. התיישבתי ממש מרוגשת מעצם העניין שאני נכנסת לפאב לאחר 29 שנים. אז אחרי קבלת הפנים והנשיקות התיישבתי והסתכלתי סביבי, היו שם מבלים מכל הגילאים, צעירים, צעירים פחות, מבוגרים יותר ומבוגרים פחות, ותוך כדי שאני ככה מביטה מסביבי קלטתי אותו מסתכל עלי, כשהעיניים שלנו נפגשו הוא מיד חייך כדי שאבחין בו או אתעכב עליו,  חייכתי בחזרה והרגשתי את הדם עולה לי בדיוק ללחיים הסמוקות ממילא. קצת קשה היה לי לראות אותו בבירור בגלל האור העמום וזה גם עמד לזכותי, שלא יכל לראות כמה הסמקתי רק מהמבט שלו. באמת שלא ידעתי איך להתנהג. העולם הזה זר לי. הרגשתי כמי שיצאה מתוך כלוב בפסיעות זהירות, בודקת את השטח ולא מגיבה לשום דבר סביבה כי אינה יודעת כיצד לנהוג. האם יש איזה שהם כללים? החלטתי בהחלטה של רגע, להתעלם מהכל ולהתרכז בי. מיד החלו לזרום לשולחן בירות, יין, וודקה ועוד כל מיני שתיה חריפה שאני כלל לא מכירה. הדבר שהעיב היה עשן הסיגריות שנאלצתי לשאוף ולנשוף בעל כורחי. המוסיקה היתה מגוונת ומצויינת, שתיתי יותר מהרגיל (הרגיל אצלי זה רבע כוס יין) מצאתי את עצמי צוחקת גם כשלא צריך, אבל מי מחליט מתי צריך? רקדנו מעט במקום כשאנחנו ישובות, עשינו "לחיים" בצרחות, קיבלתי המון ברכות ומתנות, ואפילו כולם צעקו לי מזל טוב מכל עבר. הייתי בעננים. וככה כשאני מטיילת לי מענן לענן, קמתי לשירותים. כשיצאתי, התקרב לי אלי ההוא שהביט בי קודם ושאל אם אפשר שנצא החוצה לדבר כי המוסיקה מפריעה. בתשובה חפוזה מבלי לחשוב אמרתי "אולי אחר כך" וחייכתי כדי לא להביך אותו. למרות שתיתי הבנתי בדיוק מה קורה סביבי וחשבתי שזה לא זמן טוב לצאת החוצה עם אדם שאני כלל לא מכירה וגם לא ממש לטעמי. 

הערב הסתיים לפנות בוקר. 

חזרתי הביתה עם חיוך שמזמן לא נראה על פניי. 

יום הולדת שמח לי, בהחלט. 

 

 

לדף הרשומה

כאב ואופטימיות

המוח לא נח. כמה קשה הוא עובד. שעות על גבי שעות, יממות, שנים... הגלגלים כל הזמן נעים ממחשבה למחשבה, לעיתים טובה, מרעננת וקלה ולפעמים קשה, כואבת וממנה אין מוצא. בימים האחרונים אני מרגישה את ה"בום" הזה שנחת עלי משום מקום, האמת שלא ציפיתי  לו בכלל. היה קושי מסוים לאורך כל התהליך הזה וחשבתי שהוא יתפוגג לו עם הזמן, אבל באופן מפתיע הוא הולך ומתעצם. אני לא יכולה לשים את האצבע על מה ולמה כואב, לא קרו אירועים מיוחדים לאחרונה שבגללם המצב קשה יותר. אולי פשוט המוח קולט לאט לאט את הסיטואציה בה אני נמצאת.

אני עסוקה רוב שעות היום, ומנסה שלא להתמודד עם הקושי, אני עובדת בבוקר וגם בערב, אני מעסיקה את הקטן, אני מנקה, מבשלת, עושה קניות, דואגת לכל מה ומי שמסביבי, לא נותנת לעצמי רגע מנוחה, רק כדי לא לתת למוח להזכיר לי את הקושי. ובכל זאת, בלילה, כשאני מניחה את הראש על הכר, מביטה מהחלון על הכוכבים, הכאב ההוא מבצבץ לו. בהתחלה הוא קטן ואני מנסה לסלק אותו באמצעות כל מיני מחשבות אחרות, אבל מיד הוא משתלט על כל המחשבות ובבת אחת זה מגיע. מרגישה חולשה, כאב חד בבטן והדמעות זולגות מאליהן ללא שליטה. אני נושמת עמוק, כמו שלימדו אותי, נשימות קצובות ואיטיות ומנסה להרגיע את הכאב. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. ובתוך הסיטואציה הזאת אני מנסה להגיע אליו, לכאב, להבין למה הוא שם. והתחושה היחידה שעולה היא בדידות ואני לא באמת לבד. יש מסביבי משפחה, וחברות טובות, והילדים שלי, ואפילו הפרוד נענה לכל פיפס שלי, ובכל זאת התחושה הזאת מקננת בי. וכשאני ממשיכה לנבור בכאב הזה אני מבינה שבעצם תמיד זה היה המצב. תמיד הרגשתי לבד. ואני משכנעת את עצמי שזה עניין של זמן, הכל יחלוף, הכל יעבור ואני אהיה בסדר. ואני אמצא את מקומי, ואני אכיר, ואבלה, ואצא, ואולי אפילו עוד אצחק על הימים האלה שהתאבלתי. המצחיק או העצוב הוא שכולם חושבים שעכשיו כשאני פנויה אני בטח מתהוללת. אחרי שנים של זוגיות לא קלה, בטח אני מוצאת לי נחמה אצל אחרים, או מנסה ליצור קשרים, אבל ההיפך הוא הנכון. אני לא נענית לשום חיזור, לא מרגישה בשלה עדיין. צריכה את הלבד שלי, להבין מה אני בכלל רוצה, נמנעת מלהכיר אחרים, אפשר להגיד חוששת. חוששת להכניס אלי ללב אדם שיעזוב, חוששת להתאהב קשות ולהתאכזב, חוששת מבגידה. כל החששות האלו, מביאים אותי ללבד שלי שעליו אני מבכה כל הזמן. וכך זה בא והולך בלופ מסחרר. אז מצד אחד אני מרגישה לבד וזו תחושה איומה, ומצד שני אני לא מרגישה שאני פנויה לאיזה שהוא קשר, מכל סוג שהוא.

שבוע חדש בפתח, הבת חוזרת מטיול ארוך, עוד מעט יום הולדת, ואני אופטימית.

 

 

 

לדף הרשומה

כשאת נפרדת

כשאת נפרדת את אף פעם לא יודעת  אם תרגישי משוחררת, אם תרגישי הקלה, אם תתגעגעי לביחד, אם החברים המשותפים ישארו חברים. כשאת נפרדת, את מבינה את המציאות כמו שהיא, ללא טיוח, ללא מסכות, המציאות נצבת מולך במלוא תפארתה והיא קשה. אז, אחרי שהתמקמת וסידרת את כל העניניים הבירוקרטיים, פינית מקום לרגש ואיפשרת לו לחלחל, ולכאוב, ולהעלות בך עצב. ואת שואלת את עצמך, איך זה היה לפני? והתשובה לא מאחרת לבוא - הרבה יותר גרוע. ואת משכנעת את עצמך שהכל בסדר, שעשית את הדבר הנכון, הרי כל חיי הנישואין שלך היו בעצם הצגה אחת גדולה, ולא העזת לעשות צעד, כי פחדת להתמודד עם הלא נודע, והלא נודע שבימים אלה הפך לנודע, קשה, מאוד קשה. הרבה יותר ממה שדמינת. את מנסה כל הזמן להרים את הראש, את מזכירה לעצמך כמה רע היה, כמה רצית את הפרידה הזאת, שנים, שנים שיחלת לה, גם אמרת שממש לא יעניין אותך אם תהיה לו מישהי אחרת, אמרת שלא יפריע לך לישון לבד, אמרת שלא תהיה לך שום בעיה לבשל רק לך, ולנהל את חייך איך שאת רואה לנכון ואיך שאת מאמינה. והינה, הגיע רגע האמת. בהתחלה הוא מפתה, נראה נוצץ, והסתמן שלא יכול להיות יותר גרוע משהיה קודם, את מרגישה הקלה, ושהינה נפטרת מכל הקושי שהיה מנת חלקך כל כך הרבה זמן, רק שלא ידעת שברגע שנפרדת מהקושי ההוא, יצרת לך קושי חדש, לא בהכרח גדול יותר, אבל זהו קושי מהסוג שלא הכרת. ואת לא יודעת איך להתמודד איתו. ואת מרגישה איך שהכאב מחלחל, והעצב מתפשט, והרחמים העצמיים גורמים לך להרגיש קטנה, ונמוכה כל כך שאת לא יודעת מה ומי יצליח להרים אותך. מרגישה שהכל מתפרק לך, שנכשלת כישלון מוחץ, ואת מנסה לאסוף את השברים ומדביקה חתיכה לחתיכה במן טירוף, כי אולי כך תרגישי טוב יותר, ואת מושיטה יד לשבר ההוא וההוא, ואת יוצרת פיסת חיים מלאה בסדקים גדולים וקטנים, עמוקים ושיטחיים שהיו חלק מחייך שנים רבות, והכל עוד טרי, ונושם, וכואב, ופועם ואת מחזיקה הכל בשתי ידיים רועדות עד שאינך יכולה עוד לשאת את המשקל ושוב הכל מתפרק לך לרסיסים ולא נשאר לך כוחות לאסוף. ואז את עוברת לנקות את כל מה שהצטבר מתחת לשטיח, מאווררת את הנפש, מרוקנת את המוח ממחשבות שגורמות לך לעצב,  את מקיאה  את הכל, ולא משאירה אף לא נקודה אחת שלא דיברת עליה, שלא ניקית אותה, ואת מבינה, כל כך מבינה איך חיית, מה עברת ולמה הגעת למצב שהגעת, ובכל זאת, שום דבר לא מנחם אותך, גם לא ההיגיון שלא עוזב אותך לרגע ודואג להזכיר לך פרקים שלמים של סבל ועלבון.

וכך כשהדמעות מרטיבות את כולך, את נרדמת ומחיילת שמחר תקומי ליום חדש ומאיר.

ככה זה כשאת נפרדת.

לדף הרשומה

מחר יהיה טוב יותר

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עומדת בקצה המנהרה, אני רואה את האור, את החופש לבחור, את החופש להחליט, האושר ממש מעבר לפינה, אני כמעט נוגעת בו ואז הכל מתמוסס. ואני תקועה בלי יכולת לזוז. כפות הרגלים שלי טבועות עמוק עמוק  בתוך האדמה, וכל צעד שאני מנסה לעשות על מנת להתקדם נתקל בקושי עצום. וקשה לי לתפוס את את העניין הזה שאני בעצם לבד. אני מנהלת את חיי לבד, אני לוקחת אחריות על חיי, ומעבר לכך, אני בעצם פנויה עם כל המשתמע מכך. אני יכולה לעשות מה שבא לי, וכשגבר אומר לי משפט כמו  "קפצי לקפה"  זה הופך להיות בעל משמעות ואפילו מלהיב. אני יכולה להירשם לאתר הכרויות, אני יכולה לפרלטט אם ההוא ועם הוא, אני יכולה לעשות סקס עם מי שאני רוצה, אני יכולה בעצם לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי, הגיע הזמן לדאוג קצת לעצמי, להיות משוחררת ממחשבות, מעכבות, להיות בשבילי, בשביל עצמי, לעוף,  לצוף, לעשות מה שאני רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד.

וכאן הבעיה. הראש יודע מה צריך לעשות, אבל הרגש גובר. 

אני דופקת חשבון לכל מי שמסביבי, יש בי מעצורים, וקושי להתקדם. מרגישה כאילו נפלה עלי משקולת של טון שלא נותנת לי לזוז ואני תקועה ומקובעת במקום, אין לי מוצא לא משמאל ולא מימין, ואין כאן שאלה האם עשיתי נכון יש כאן עניין של קושי, של התמודדות ארוכה שמתמשכת ואינה מניחה.  עם כל הרצון, ויש רצון, אני לא מצליחה לשים את הכל מאחורי ולהתקדם. המחשבות לא מרפות, הפחד מהלא נודע מחלחל ואולי גם לגיל יש משמעות. ואני שואלת את עצמי - האם זהו תהליך נכון? האם כולם מרגישים כך אחרי שנפרדים? האם אני היחידה שהקושי לא עוזב? האם עבר מספיק זמן ואני אמורה כבר להתאושש? 

אני לא טיפוס דיכאוני, אני לא נוטה להתכנס בתוך עצמי ולהתבייכן, אני כל כך לא. כל מי שמכיר אותי יודע שאני אישה שמחה, תמיד מחייכת, אופטימית מטבעי ויודעת לעבור גם ימים קשים כמעט מבלי שמישהו ירגיש. ואכן, אני לא נותנת לאף אחד להרגיש, אני לא משתפת אף אחד עם הקושי שלי, אפילו בעבודה אף אחד לא יודע על הפרידה, אבל כאן אני מרשה לעצמי להתפרק, לספר, לשתף ולכאוב. כל כך מקווה שאלה רק ימים שכאלה והכל עוד יעבור.

אני יודעת, מחר אתעורר ליום טוב יותר. 

לדף הרשומה

אוהבת אותך, עוזבת אותך

זה עוד יום שישי. היום אני והקטן לבד. אין ארוחה גדולה, אין מהומה, אין באלגן, זה רק אני והוא. והוא שואל איפה כולם היום ואני עונה לו שהיום זה רק אני והוא. קצת מוזר, משונה ושקט. ואחרי שאכלנו וקינחנו ושיחקנו קצת, פרשנו, הוא למחשב שלו ואני למחשב שלי.

בבוקר נסעתי לים. נעצתי את רגליי בחול, היישרתי מבט לאופק והמחשבות שלי החלו אט אט להתגנב אלי לראש ולהציק, לשאול, ואני מנסה לדבר אליהם, אל המחשבות, להסביר שאני אמורה לבהות בכחול, ברוגע, בשלווה וזה לא הזמן שלהן... אבל זה לא עוזר והן המשיכו להפריע. ואז הרגשתי איך העיניים שלי מתמלאות דמעות שנשרו והרטיבו לי את כל הפנים, ואני לא טרחתי לנגב אותן ואיפשרתי להן לשטוף אותי, לנקות אותי מבפנים, כל כך רציתי לצרוח את הכאב ולסלול לו דרך החוצה.אבל משום מה הייתי מאופקת. 

וככה כשכולי נוזלת, התיישב לידי בחור, שהדמעות שלי גרמו לו להיזכר בדמעות שלו והוא החל לשפוך את ליבו, סיפר לי על הדמעות וששוטפות אותו מידי פעם, ואמר לי שזה ממש משחרר, וטוב, ומרגיע. ואז הוא חייך חיוך כזה מקסים הינהן בראשו והלך. נרגעתי. 

ואז התנגן לי בראש השיר ההוא ששרה דפנה ארמוני, שכל כך מדבר אלי, וכל כל נכון לי וכל מילה בו כאילו ונכתבה ממש עלי, ותוך כדי הניגון, ניגבתי את הדמעות.

"אוהבת אותך, עוזבת אותך"

לא יודעת איך להתחיל
מה לכתוב, איך לא להבהיל
אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.
סוף הלילה אתה עוד ישן
כל כך שלו שזה לא יאמן
בדרך שלך הלכתי איתך מגיל כה צעיר,
רוצה להסביר, רוצה שתבין
אין שום רע בך, הכל בי...
כשאתה על ידי אוחז בידי
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

 

אם בכל זאת אני לא טועה,
חשוב שאדע אם אני מפסידה ומה המחיר.
רוצה להשלים עשר שנים
ולומר לעצמי זאת אני.
כשאתה על ידי, אוחז בידי,
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

 

זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...
אין לי כמותך חבר
תדע אתה הטוב מכולם בחיי
הכל יעבור אתה תישאר

 

אתה יקר לי איך אסיים
הדף נגמר והכתב מתעקם.
אוהבת אותך עוזבת אותך
והבוקר מאיר...

 

רוצה לרקוד, רוצה לשיר
לפרוש כנף, לעוף מעל העיר
ולשוב אל חושי
שוב להדליק את נשמתי
ולבדי, לדעת מה איתי
להציל את חיי...
 

לדף הרשומה

אולי

העיניים שלי מביטות על כולם. הבת שמתענגת על אוכל של בית, הבן הגדול שמביט בי מידי פעם ומנסה להבין מה אני מרגישה, הקטן שנהנה מכל האוירה של הביחד והפרוד שמביט בשעון כאילו מחכה שיעבור הזמן ולא מפסיק לסמס. אני מתעלמת. אנחנו יושבים סביב לשולחן העמוס מטעמים שהכנתי. כולם אוכלים, צוחקים, שמחים ואני בתוך בועה. לא מסוגלת לאכול, גם לא לחשוב. אני שומעת הידהודים של שיחות קצרות, ארוכות, על הממשלה, על המדינה, על עבודה, מידי פעם מישהו משרבב בדיחה. אני מחייכת, כאילו מקשיבה לכל מילה, מרגישה סחרחורת קלה ופורשת לסלון. הם אוספים את הכלים, הבת מכניסה הכל למדיח, מכינה לכולנו תה, אני ניגשת ל"ארון ההפתעות" מוציאה מגש  עם המון עוגיות צבעוניות, מתוקות - כאלה שעושות שמח בלב, אבל הלב שלי עצוב. אני מנסה, באמת שאני מנסה לחיות את החיים החדשים האלה. אני אמורה להתחיל מחדש, לאסוף את כל הרע  והקושי לערימה אחת ולהשליך לאשפה, ולהתחיל לאסוף לי חוויות חדשות, משמחות, מרגשות, ככה אני צריכה, ככה ציפיתי שיקרה, אבל זה לא קורה. אולי זה מוקדם מידי? אולי אני עדיין מתאבלת? אולי רק עכשיו הקושי וההבנה מחלחלים? אולי.

מרגישה שאני שוקעת, יותר ויותר שוקעת, והנה הרחמים העצמיים מתעצמים, הזכרונות הקשים עולים ולצידם חוויות הנישואין, מציירת לי מאזניים ושמה את החוויות הקשות והטובות - אלה לצד אלה ותמיד, אבל תמיד, אני מקבלת איזון. אולי זה מה שאני רוצה לזכור? אולי ככה עדיף לזכור? אולי ככה היה באמת? אולי.

היינו יחד שעתיים וחצי. הפרוד קם ואמר לגדול, יאללה נלך?  והם הלכו. הבת קבעה עם חברות ויצאה, הקטן נרדם, ורק אני המשכתי לשבת לי ככה באותה תנוחה, בוהה, בוכה, עצובה, כואבת, שואלת את עצמי האם אני מתחרטת, התשובה היא לא. האם הייתי רוצה אותו בחזרה, ככה כמו שהוא (הרי הוא לא ישתנה) התשובה היא לא. אז למה אני לא מצליחה להתרומם? למה אני כל הזמן מתאבלת? למה אני לא חיה באמת? למה אני לא מצליחה להקים את עצמי מהקושי הזה שעברתי במשך שנים רבות? למה אני לא מעיזה לצאת מעט להתאוורר, לשאוף אויר? למה אני ממעטת לצחוק? למה ?  

כי אולי קשה לי להניח שם מאחור את כל החיים שעברו, אולי קשה לי להיפרד מהרגלים, אולי קשה לי לבד? אולי אני צריכה אהבה אמיתית, עם המון אמון הדדי ואמת, כזאת שלא היתה לי מעולם? אולי כי פתאום נפל לי האסימון שתיכף אהיה גרושה? אולי כי סוף סוף עשיתי מעשה שרציתי לעשות במשך שנים והנה זה קורה ואני לא יודעת איך "לאכול" את זה? ואולי זה חלק מהמסע הזה שאני עוברת ואין קיצורי דרך? אולי.

ואולי, ככה מרגישים  שנפרדים?  

אולי. 

לדף הרשומה
12345
תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שקופה11 אלא אם צויין אחרת