22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מכונת הכסף – מייקל לואיס

05/09/2018

בסתיו 2008, כשהתרסקות שוקי המניות באמריקה נודעה ברבים, היו אלה כבר חדשות ישנות. ההתרסקות האמיתית התרחשה שנה קודם לכן, בשוקי-משנה מוזרים אליהם לא חודר אור השמש וגם הרשות לניירות-ערך לא מעזה, או לא טורחת, לחדור: שוקי הנגזרים על איגרות חוב ונדל"ן, שבהם ממציאים החְנוּנים ניירות-ערך בלתי חדירים כדי להרוויח מאומללותם של אנשים מהמעמד הבינוני-הנמוך שלא יכולים לשלם את חובותיהם. התקווה או הפחד שיתקו את האנשים החכמים שהבינו מה קורה, או מה עלול לקרות; בכל אופן, הם לא פתחו את הפה. השאלה המכרעת היא: מי הבין את הסיכון הטבוע בהנחה כי מחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות תמידית, סיכון שהלך ונעשה מורכב מיום ליום בגלל יצירתן של אותן איגרות חוב אזוטריות המבוססות באופן רופף על ערימות של משכנתאות מפוקפקות? מייקל לואיס הופך את השאלה על ראשה בסיפור רענן, המונע על-ידי דמויותיו ומתפקע מזעם והומור שחור, המשך הולם לרב-המכר, "פוקר שקרנים". מי הבין את העסק? מי קלט ששוק הנדל"ן עומד להפוך לחור שחור, ומי בסופו של דבר עשה מיליארדים מיכולתו הנבואית? ואילו תכונות אופי גרמו לאותם מעטים להתעקש כאשר חבריהם ושותפיהם ראו בהם סתם פחדנים? מקומץ גיבורים מפתיעים – מפתיעים באמת – טווה לואיס סיפור מרתק ובלתי רגיל כמו בכל רבי-המכר הקודמים שלו, ומוכיח שוב שהוא אחד המתעדים המצטיינים והמשעשעים ביותר של זמננו.

מה, בעצם, היה הסיפור של ההתמוטטות הפיננסית בשנת 2008? קיוויתי למצוא תשובה בספרו של מייקל לואיס, אותו נטלתי מספריית ההשאלה במקום העבודה שלי. אני יודע מהי משכנתא, כמובן, ואני יודע מהי איגרת חוב, אבל לא ידעתי מה זה סאב-פריים, לא ידעתי מהן אג"ח מגובות משכנתאות סאב-פריים, לא ידעתי מהי אופציית חסר ("שורט") על אג"ח מגובות משכנתאות סאב-פריים, לא ידעתי מהו ביטוח חדלות פרעון של אג"ח מגובות משכנתאות סאב-פריים. יש רמה נוספת של אריזה ושמה CDO , שאותה עדיין אינני מבין, היות שתוך כדי הקריאה וויתרתי על המאמץ להבינה, והסתפקתי בידיעה שזו עוד רמה של אריזה. דומני שהיה בכך די כדי להבין כיצד השימוש בטכניקות האריזה הללו דירדר את הכלכלה האמריקנית, ובעקבות זאת את הכלכלה העולמית, למשבר של 2008. אומרים על המשבר של 2008 שהיה חמור כמו המשבר של 1929, אך למזלנו, נראה שטופל בצורה טובה יותר מהמשבר של 1929, שעשר שנים אחריו פרצה מלחמת העולם השניה. הנה, אנחנו בשנת 2018, מלחמת העולם השלישית טרם פרצה, ואם תפרוץ, אני מניח שזה יהיה בגלל ההתחממות הגלובלית ולא בגלל המשבר של 2008.

ובכן, הנה מה שהבנתי: המונח "סאב פריים" מתייחס להלוואות שניתנות לעניים, לאנשים שסביר שלא יחזירו את ההלוואה. להבדיל מהלוואות "פריים", שניתנות לאזרח הממוצע, שסביר להניח שיפרע את חובותיו. אג"ח מגובה משכנתאות הוא אג"ח שמונפק ע"י נותן ההלוואה, או מטעמו, והתשואה עליו אמורה לבוא מהחזר הריבית על ההלוואה. אופציית חסר היא הימור שעושים על כך שערכו של ני"ע – אג"ח במקרה הזה – יירד תוך פרק זמן מסויים למחיר מסויים. כמובן, מי שרוצה לעשות הימור כזה צריך שיהיה מישהו שירצה להמר על ההפך, כדי שיהיה מי שישלם בסוף. ראובן שואל ני"ע משמעון, ומוכר אותו ללוי, תוך שהוא מתנה עם לוי תנאי, לפיו ימכור לו בחזרה את הנייר בחזרה במועד מוסכם ובמחיר מוסכם. אם במועד המוסכם שווי הנייר גבוה יותר מכפי שהיה בזמן המכירה הראשונה, ראובן הרוויח. אם להיפך, לוי הרוויח. הסברים כאלה מופיעים בספר כהערות שוליים, וזה טוב.

מה שקרה בשנים שקדמו למשבר הוא, שמשכנתאות ניתנו לעניים בידיעה שהם לא יחזירו אותן, ובהנחה שהנכס ייועבר לרשות המלווה, המלווה ימכור אותו, ומכיוון שערכו של נדל"ן תמיד עולה, יש פה רווח למלווה. זוהי המכונה המייצרת כסף שבשם הספר בתרגום העברי. על ההימור הזה, שמחירי נדל"ן יעלו תמיד, נוספו עוד שכבות של הימור, עוד שכבות של אריזה והסתרה. הרבה אנשים השקיעו הרבה מאמץ בהסתרת הסיכון הגובר והולך שבגיבוב ההימורים הזה. כך, מה שהחל כנטילת סיכון מחושבת וסבירה, הפך למה שמכונה "תרמית פונזי", כלומר, השקעה שהתשואה עליה למשקיעים הוותיקים מגיעה ממה שמביאים המשקיעים החדשים. כמו תמיד, המגדל הזה התמוטט בסופו של דבר. מחירי הנדל"ן התחילו לרדת, וכל מי שהימר שהם יעלו לנצח, הפסיד המון כסף.

אבל עוד לפני כן, היו כמה טיפוסים תמהוניים שהריחו שמשהו כאן לא בסדר, וחשבו שיוכלו להתעשר אם ייקנו אופציות חסר וביטוחי חדלות פרעון על אג"ח מגובות משכנתאות סאב-פריים. כלומר, יהמרו שמחירי הנדל"ן יתחילו לרדת. ספרו של לואיס מביא את סיפורם, ודרכו, את סיפור המשבר הפיננסי של 2008, סיפור של תאוות בצע, רמייה עצמית והקטנת ראש. קראתי לא מזמן ריאיון עם מייקל לואיס במוסף התרבות השבועי של "ידיעות אחרונות", והוא הצטייר לי כאדם רהוט ומעניין, שיכול לספר את הסיפור הזה בצורה מוצלחת. גם זכרתי שעשו סרט מוצלח מהסיפור הזה, סרט שזכה למחמאות מהמבקרים, עם מיטב גברבריה טובי המראה של הוליווד: כריסטיאן בייל, ריאן גוסלינג, בראד פיט. דא עקא, שהספר מתחיל לשעמם מהר מאד. שוב ושוב הוא חוזר על המוטיב "אייזמן נתקל בידיעה כלכלית שנראתה לו מוזרה, אז הוא דיבר עם החבר שלו ליפמן, ושניהם ביחד לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות בוול סטריט, אבל יותר ויותר התברר להם שכן, אז הם דיברו עם גרינברג וקנו עוד אופציות חסר ועוד ביטוחי חדלות פרעון". כן, יש הרבה שמות בעלי צליל יהודי בסיפור הזה, ולואיס לא המציא אותם, אלה שמות אנשים אמיתיים, גיבורי סיפור שהיה באמת. לזכות לואיס יש לומר, שהוא נמנע לחלוטין מציון המוצא האתני של גיבורי סיפורו, מבחינתו כולם אמריקנים.

ברבע האחרון של הספר משתנה המוטיב החוזר: מחירי הנדל"ן מתחילים לרדת, אך לתדהמתם של אייזמן וליפמן וחבריהם, וול סטריט ממשיכה לשווק את תרמית הפונזי שלה כאילו כלום. רק בארבעים העמודים האחרונים, המפולת מגיעה: בנק אחד  פושט את הרגל, הממשל הפדרלי משתמש בכספי משלם המסים כדי להציל כמה מוסדות פיננסים אחרים מפשיטת רגל, ליפמן ואייזמן וחבריהם מרוויחים המון כסף. אבל הם לא מרוצים. מסתבר, שהרבה אנשים כועסים עליהם משום שצדקו, ולא רוצים להמשיך לעבוד אתם. שנים של של עבודה מאומצת ושל ספיגת ביקורת בלתי פוסקת גבו מהם מחיר בריאותי. האנשים בוול סטריט שגרמו להדרדרות, והמנהלים שהיו אמורים להשגיח עליהם, לא נתבעו להחזיר את התגמולים השמנים שקבלו לאורך השנים. גם איתם אף אחד כבר לא רוצה לעבוד, כמובן, אבל נראה שלא צריך לדאוג להם, הם עדיין יושבים טוב. כנאמר במקורותינו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. 

אסכם ואומר, שעל אף ניסיונותיו ההירואים של לואיס להכניס דרמה לסיפור, זה עדיין ספר קשה לקריאה, עם סיפור שבשלב מסויים מתחיל לחזור על עצמו. בוודאי יש דרך לספר את הסיפור הזה בדרך תמציתית יותר, אולי בליוויית שרטוטים. אני סקרן לראות איך עשו סרט מוערך מספר כל כך יובשני, עם כל כך הרבה שמות, מספרים ומונחים טכניים מתחום שוק ההון.

מכונת הכסף, מייקל לואיס, The big Short, מאנגלית: יואב כץ, הוצאת בבל 2010, 238 עמודים

לדף הרשומה

בעד ונגד פונדקאות בתשלום

07/08/2018

בעטיו של חוק הפונדקאות שעבר לאחרונה בכנסת, צף ועלה ברשתות החברתיות ויכוח על המוסריות של תהליך הפונדקאות הבלתי אלטרואיסטית, דהיינו, התהליך שבו מישהו משלם למישהי כדי שתישא ברחמה עובר שהוא סיפק לה, מן הסתם עובר שנושא את המטען הגנטי שלו, ותעביר לרשותו את התינוק שייוולד בסיום ההריון. כמו שצף ועלה ברשתות החברתיות, כך צף ועלה בתודעה שלי. בינתיים כבר עברו הרשתות החברתיות לעסוק בעניינים אחרים, כגון חוק יסוד הדרת המיעוטים. אבל אצלי בראש, הויכוח על פונדקאות בתשלום עודו מתנהל. אולי למותר לציין, שאין כוונתי לויכוח על חוק הפונדקאות, שהוא חוק שמפלה לרעה זוגות חד מינייים, ומשום כך התנגדותי אליו ברורה ושלמה. כוונתי לויכוח על תהליך הפונדקאות עצמו, ויכוח שאין לי עמדה ברורה ושלמה בו.

חשוב לי לציין, שאיני מסכים לטיעון, לפיו יש "זכות להורות", שזוהי "זכות טבעית" או "זכות בסיסית", זכות שצריכה להיות מוקנית לכל אחד, ומשום כך המדינה צריכה להתערב למענה. לא, אני סבור שהורות היא זכות יתר, פריבילגיה בלע"ז.  מי שיש לו, שישמח, ומי שאין לו, שישמח בדברים אחרים שיש לו, ושימצא לו משמעות אחרת לחייו. כמו כן איני מסכים לטיעון, לפיו לכל אחד מותר לעשות עם הכסף שלו ועם הגוף שלו מה שהוא רוצה, ואין לחברה זכות להתערב בכך. אני סבור, שיש לחברה זכות לאסור על תהליכים שיש להם השפעה הרסנית וודאית עליה, ולמשטר תהליכים שהשפעתם עליה טרם בוררה לעומקה, או שקצרה ידה מלאכוף איסור עליהם, שמא יבוא העולם התחתון וישתלט עליהם. למען הסר ספק, בכך עדיין לא אמרתי שתהליך הפונדקאות הוא הרסני, או חשוד כהרסני. רק אמרתי, שלדעתי יש לחברה זכות להתערב.

אין לויכוח הזה השלכה ישירה על חיי: אין לי תכנית להביא לעולם ילד בדרך זו, וגם אינני אשה, ולפיכך לא מרחפת עלי הסכנה שהחברה הדכאנית תראה בי רחם להשכיר ותתיחס אלי בהתאם. עם זאת, איני מאזין לויכוח הזה בלי רגשות: יש לי רגשות אשמה על שלא עמדתי במבחן  שהחברה הדכאנית בוחנת בו כל גבר: לא הצלחתי להקים ולקיים משפחה מסורתית ממוצעת, עם שניים נקודה משהו ילדים נורמטיביים. אולי גם משום כך אני נרתע מנקיטת עמדה נחרצת בעניין. אני חושש מהרגע שבו יאמרו לי, אתה, באיזו זכות אתה מדבר בכלל, מה אתה בכלל מבין במשפחה.

אחרי שמניתי את הסוגיות בהן יש לי דעה ברורה, ואחרי שגיליתי גילוי נאות לגבי הקשר שלי לסוגית הפונדקאות בתשלום, אודה שאין לי דעה נחרצת בעד או נגד. לא כך חברותיי הוירטואליות, שפרה ופועה. הן, יש להן דעות נחרצות ומנומקות.

שפרה מתנגדת לפונדקאות בתשלום. שפרה מקדישה את חייה להגנה על נשים מוחלשות. לכן, היא פוגשת נשים עניות, שהסכימו לשמש פונדקאיות, כדי לקבל בוחטה של כסף שהן ממש צריכות. היא רואה ושומעת את הסבל שהן סובלות בתהליך, וליבה נחמץ. בהיותה אשה משכילה, היא יודעת לזהות טוב מהן את מנגנוני הדיכוי המופעלים עליהן, את הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של העניין. שפרה מתקוממת כנגד מתן האפשרות לעשירים לרכוש בכספם גישה לגופם של העניים, ורשות לחדור לפרטיותם. למשל, לעקוב אחר מה פונדקאיות אוכלות בזמן ההריון. שפרה מנסה לגייס אותי למאבקה על ידי כך שהיא מתרגמת לי את טיעוניה לשפה שגברים אמורים להבין, לדעתה. היא שואלת אותי, האם היית מוכן למכור כליה מגופך? המחשבה על כך מצמררת אותי. אבל, אולי זה רק משום שאינני עני. אילו הייתי עני, אולי הייתי מעדיף למכור כליה אחת כדי לא להלך רעב, כדי לא לראות את ילדיי הולכים רעבים.

שפרה שואלת אותי: אם אתה בעד פונדקאות בתשלום, מדוע אתה נגד עבדות? מה הבעיה שלך עם זנות? שפרה רואה זנות כסוג של עבדות, ועלי להודות שלא מצאתי דרך למתוח קו מבדיל בין שתי התופעות. פעם חשבתי, שהעבד הוא עבד בכל רגע של חייו, ואילו הזונה היא זונה רק כשהיא "בעבודה". אבל מאז נחשפתי לעדויות, לפיהן הזונה חיה כל רגע של חייה עם עובדת היותה זונה, והשתכנעתי.

מעניין, ששפרה שואלת אותי על מכירת כליה, ולא שואלת אותי אם הייתי מסכים לחיות כזונה ממין זכר כדי להיחלץ מהעוני. אמנם לא נראה לי שהיו קופצים רבים על שירותי הזנות שלי, אבל גם כליה של אדם בגילי היא לא להיט. בכל מקרה, השאלה היא עקרונית ולא שאלה של ביקוש ומחיר. לא יודע, באמת. אולי הייתי מסכים לחיי זנות, ואולי דווקא הייתי מעדיף למות מרעב ולא לשאת פגיעה כזו בכבודי. כבוד זה עניין מכריע אצל גברים, שפרה אמורה לדעת.

פועה, שבעצמה הייתה פעם פונדקאית, נעלבת מזה ששפרה וחברותיה קוראות לה זונה. היא הלכה להיות פונדקאית כי היא רצתה לחוש תחושות מסוימות: היא רצתה לחוות שוב הריון ולידה בלי להיכנס לעול של גידול עוד ילד, היא רצתה לחוות תחושת נתינה כלפי מי שאינה יכולה להרות וללדת. היא יכלה להסתדר גם בלי התשלום, אבל בכל זאת לקחה אותו, כי למרות שאינה ענייה, גם עשירה מופלגת איננה, יש לה מה לעשות עם עוד בוחטה של מזומנים. הכסף גם עוזר לה לא להרגיש פראיירית, עוד כתם חברתי שמעטים מוכנים לשאת אותו. פועה לא אומרת את זה, אבל אני משער שהיא לקחה את הכסף גם כדי להיות חלק מתהליך חברתי מוסדר ומקובל. אנו חיים בחברה, שמקבלת פונדקאות אלטרואיסטית רק לטובת קרוב משפחה. פונדקאות אלטרואיסטית למען אדם זר, זה כבר עניין חשוד ותמוה. פונדקאית שלא תיקח כסף, אולי לא תסכים למסור את התינוק. פועה אומרת, שהיא לא יחידה במינה, יש עוד עשרות נשים כמוה, אז שלא יגידו לה שהיא לא מקרה מייצג. אולי באמת יש מקום לטבוע מונח חדש, שיתאר פונדקאיות פריבילגיות כמו פועה, ויבדיל אותן מן הנשים העניות והמוחלשות, שמן הראוי להגן עליהן.

אני מחבב ומעריך גם את שפרה וגם את פועה, מוצא טעם בדברי שתיהן. יכול להיות שזו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, ולכן נדרש סוג של פשרה. אולי החברה צריכה למסד תהליך שיאפשר פונדקאות בתשלום, אבל למשטר אותו באופן שיצמצם במידת האפשר את ניצול הנשים העניות, גם אם לא ימנע אותו לגמרי. אולי החברה צריכה לעודד ולהעריך משפחות שמאמצות ילדים, או מולידות אותם בהורות משותפת, במקום להתעקש על פונדקאות. אולי כך נישאר בסוף רק עם פונדקאיות פריבילגיות, ניפטר מרגשי אשמה, ונתפנה לויכוחים אחרים.

לדף הרשומה

מונדיאל ברוסיה

10/07/2018

 

שוב טורניר גביע העולם בכדורגל לנבחרות לאומיות, הפעם ברוסיה. שוב אני צופה בחלקי משחקים בטלביזיה, ובסופי שבוע גם במשחקים שלמים. אהובה לא מתה על זה, אבל מה היא כבר יכולה להגיד, כשברוב ימות השנה זו היא שרובצת מול הטלביזיה וצופה באינספור פרקים של סדרות על רופאים ועורכי דין. ביום ששי היינו בארוחה משפחתית אצל אמא של אהובה, ובתום הארוחה, אהובה ביזמתה פתחה את הטלביזיה והכריזה באזני כל, שאני בוודאי רוצה לצפות בכדורגל. אהובה יודעת שאינני קנאי ואינני כפייתי בחיבה שלי לשידורי כדורגל, צופה במשחק פעם בשנה ובטורניר פעם בשנתיים בסך הכל. ובכל זאת, היה לה נח להציגני ככזה. אולי רצתה לעורר עליה חמלה, אולי רצתה לקבל הערכה לנדיבותה. הנחתי לה ולא אמרתי דבר. אחיה הצטרף אלי, ואחריו אשתו, שבקשה שנסביר לה איך להנות מצפייה בכדורגל. על מה מסתכלים, מה צריך לדעת. ואני, נזכרתי ברשומה שפרסמתי לפני שמונה שנים, כאשר הטורניר התקיים בדרום אפריקה, ובה כתבתי מה אני אוהב בשידורי טלביזיה מטורנירים לנבחרות לאומיות. כשחיפשתי את המילה "כדורגל" בבלוג, מצאתי שמונה עשרה רשומות שהמילה הופיעה בהן. המלה "כדורסל", לשם השוואה, הופיעה רק בארבע רשומות. ברוב הרשומות, השתמשתי בדימויים מעולם הכדורגל כדי לחוות דעה בנושאים שונים לגמרי. במיעוטן, הכדורגל שימש כרקע לאירועים שקרו לי, או קרו בנוכחותי, בשכונה ובבית הספר.

התחלתי להתעניין בכדורגל בכתה ה', כשעברנו לבית הספר בברנע. בהפסקות, היינו אצים למגרש החנייה המאולתר, ומשחקים כדורגל נגד כיתה ו': כל הבנים של ה' נגד כל הבנים של ו'. אני זוכר פעם אחת, שהבנים של ו' התלוננו שאנחנו רבים מדי, ופרוספר מלך הכיתה הורה לי לצאת החוצה. רק לי. יצאתי, מה יכולתי לעשות, כולם ידעו שאני שחקן עלוב, גם אני ידעתי. אבל לא הלכתי משם: התיישבתי על ערימת בלוקים בפאתי המגרש, וקראתי קריאות עידוד קולניות לכיתה ו'. בדרך חזרה לכיתה, עופר זרק לי איזו קללה. אבל חוץ ממנו, אף אחד לא אמר כלום.

רכישת היכולת לדבר על כדורגל הניבה לי תוצאות קצת יותר טובות. סוף סוף יכולתי להשתתף בשיחות הבנים בכיתה, ואפילו ליזום שיחות כאלה. הבנתי, שעלי לבחור לי קבוצה מהליגה הישראלית שעימה אזדהה. בחרתי בקבוצת "מכבי נתניה", היות שזכרתי שהזמר הישראלי שהערצתי, שלמה ארצי, הקליט עם שחקני קבוצה זו את שיר האליפות האלמותי "מה מה מה נה נה נה". כאן המקום לציין, שעד כיתה ה' היה לי עניין כפייתי בזמר עברי: דפדפתי בלי סוף באלבומי מלים ותווים שהיו לנו בבית, הקלדתי במכונת הכתיבה במשרד של אבא מלים של שירים שלקחתי מהאלבומים, ושרתי לעצמי שירים של הזמרים הנערצים עלי. המבוגרים שסביבי ראו בכך עניין חמוד ומשעשע, ושמחו שהילד מעסיק את עצמו.

מהר מאד, העניין שלי בכדורגל דחק את מקום  העניין בזמר עברי.  התחלתי להאזין לתכנית "שירים ושערים" מדי שבת, התחלתי לקרוא את עמודי הספורט בעיתונים. היינו מנויים על הביטאון המפלגתי "על המשמר", שמדור הספורט בו היה מצומצם, ולכן קניתי לי בדמי הכיס שלי את "ידיעות אחרונות" מדי יום ראשון, והתעמקתי בדיווח על משחקי הליגה בשבת. כש"מכבי נתניה" ניצחה, התהלכתי בבית הספר כטווס בחופתו וקינטרתי את הבנים שהקבוצות האהודות עליהם הפסידו. כש"מכבי נתניה" הפסידה, התהלכתי חפוי ראש, ספגתי את קינטוריהם, והאשמתי את השופט. למרבה המזל, שנות השבעים היו שנים מוצלחות בשביל "מכבי נתניה". הבנים מהכיתה, וגם בנים מכיתות גבוהות יותר, העריכו את ידענותי. לפעמים לגלגו, שאני יודע שמות של קבוצות שחקנים והרכבים, אבל לשחק אני לא יודע. אבל, לפחות התייחסו אלי. ראו אותי מפן אחר, לא רק בתור הגאון שקפץ כיתה. עד היום אני שואל את עצמי, איך היו הדברים מתפתחים אילו היה לי השכל לבחור בקבוצה שאותה אהד פרוספר, או לפחות בזו שאהד ארון. אולי הייתי מצליח להתקרב אליהם קצת יותר. האמת, שאינני זוכר איזו קבוצה אהד פרוספר. הוא היה הכי טוב בכיתה בכדורגל, אבל בשיחות על כדורגל, כמעט שלא נשמע. ארון אהד את "הפועל כפר סבא". בן דוד שלו שיחק בקבוצה הזו, וכך ראה ארון משחקים בליגה הלאומית כחלק מן ההווי המשפחתי. בשלב מסוים התחלתי גם אני לספר, שיש לי דוד שלוקח אותי למשחקים של "מכבי נתניה". עד שביום ראשון אחד ואחרון, פרוספר אמר לי: "למה אתה משקר? ראיתי אותך אצלכם במרפסת בשבת אחרי צהריים" .

 

 

אני לא זוכר איך בדיוק גיליתי את המגזין "פנדל". זו הייתה חוברת בעלת כריכה צבעונית, עם עשרים-שלושים עמודי טכסט. בעמודים האחרונים נדפסו קומיקסים מתורגמים מאנגלית, שגוללו סיפורים בהמשכים מעולם הכדורגל של האי הבריטי. באמצע, על כפולת עמודים, צורף פוסטר צבעוני של שחקן כדורגל ישראלי. הייתה תקופה, שמדי יום דיוושתי באופניי הקטנים במעלה הכביש למרכז אפרידר, כדי לשאול בקיוסק אם כבר הגיע גיליון חדש של "פנדל". הקיוסקאית הייתה אומרת לי "תבוא מחר", ואני, בתמימותי, באתי גם למחרת. כך, עד שגיליתי שהגיליונות נדפסים ומופצים בראשון ובארבעה עשר לכל חודש, ובא קץ לדיוושים היומיים. את הפוסטרים הייתי תולש, ומדביק ללוחות העץ ששימשו כקירות בפינה בסלון ששימשה לי כחדר שינה. מקום של כבוד שמרתי לפוסטר של עודד מכנס, כוכב "מכבי נתניה", שהיה הכדורגלן הנערץ עלי. הפוסטר של שלמה ארצי קופל ונתחב לארון, יחד עם גליונות של "פנדל" למן היווסדו. כי אני שלחתי צ'ק של אבא למערכת המגזין, והם שלחו לי עותקים מגליונות העבר של המגזין, שגם בהם קראתי חזור וקרוא. עם השנים, גם ניסיתי בעצמי לכתוב על כדורגל, ואפילו קומיקס ציירתי. המבוגרים שסביבי כבר לא ראו בכך עניין חמוד ומשעשע, אבל עדיין שמחו שהילד מעסיק את עצמו.

והנה בא הקיץ, ועימו גיליון חגיגי לכבוד המונדיאל הממשמש ובא. על השער נדפסה תמונתו של פרנץ בקנבאואר, קפטן נבחרת מערב גרמניה, שבארצו התקיים הטורניר באותה שנה, ושנבחרתו זכתה בגביע אירופה לאומות שנתיים קודם לכן. הפוסטר באמצע כלל שתי תמונות קבוצתיות של שתיים מהנבחרות, והמערכת הבטיחה להביא בגליונות הבאים תמונות של כל שש עשרה הנבחרות. תליתי את כל הפוסטרים, בלעתי בנשימה עצורה את עלילות השחקנים והנבחרות בטורנירים לדורותיהם, וציירתי בדמיוני את הדרמות שהתרחשו על מגרשי הכדורגל באירופה הקרירה והירוקה. במיוחד שבתה את דמיוני הדרמה של גמר מונדיאל 1954, שבו נבחרתה האפורה של מערב גרמניה נצחה במפתיע את נבחרת הפלא ההונגרית. ואז עשיתי שגיאה גדולה מאד: סיפרתי שאני אוהד את נבחרת מערב גרמניה. "אתה לא מתבייש?", הוכיחו אותי הבנים, "אחרי כל מה שהגרמנים עשו לנו?". אני זוכר שהיו גם מבוגרים שאמרו לי אותו הדבר. אלו לא היו אנשים שהתעניינו בכדורגל, סתם אנשים ששאלו אותי על תחומי העניין שלי, והזדעזעו למחשבה שילד יהודי יכול לאהוד נבחרת כדורגל גרמנית. עד היום אני שואל את עצמי, איך היו הדברים מתפתחים, אילו היה לי השכל לבחור בנבחרת הולנד, נציגת המדינה שסירבה להיכנע לחרם הערבי שהוביל ארגון המדינות המפיקות נפט, שבניה החביאו את אנה פרנק ומשפחתה בזמן השואה. אמנם היו אלה הולנדים שגם הלשינו על משפחת פרנק, אבל באשקלון של שנות השבעים, הפרט הזה קצת נשכח. בסופו של דבר, בגמר הטורניר ניצחה נבחרת מערב גרמניה את נבחרת הולנד, והוכתרה לאלופת העולם. צפיתי במשחק בטלביזיה הישראלית בשחור-לבן, הוא היה הרבה יותר משעמם מאשר עלילות הגבורה ב"פנדל". הקפטן בקנבאואר הניף את הגביע, ואני נותרתי בין האחרונים שנבחרו לקבוצות במשחקי הכדורגל בשכונה ובבית הספר.

 

 

מה משך את לבי אל עולם הכדורגל, עולם שלא יכולתי לקחת בו חלק פעיל עקב מגבלותיי הגופניות? מה מושך אותי עד היום אל שידורי המונדיאל בטלביזיה, אל הפודקאסטים, אל מדורי הספורט ברשת? היום אני מבין: אני נמשך אל הסיפורים שרוקמים העיתונאים ובעלי הטור סביב השחקנים והקבוצות. סיפורים על עלייה ונפילה, מאבקי דוד וגליית, אסטרטגיות וטקטיקות, דימויים ותדמיות. העניין שלי בכדורגל ישראלי התחיל לדעוך באמצע התיכון, כאשר התקרבתי לגילם של השחקנים הצעירים בליגה הלאומית. התחלתי להבין שאלה לא ממש הטיפוסים שהייתי רוצה לעצמי בתור חברים, בלשון המעטה. כיוון שכך, שוב לא יכולתי לראות בהם גיבורים מהאגדות, והעניין שלי בהם פחת. גם השנים הטובות של "מכבי נתניה" הסתיימו, והיא ירדה לליגה השניה.

אבל מהר מאד נתפסתי לתשוקה חדשה. נהייתי חבר של בן כיתתי שמואל, והתחלתי להתעניין כמוהו ברוק מתקדם. במקום מגזינים, התחלתי לקנות תקליטים. במקום שיידבקו לי לראש שמות של שחקני כדורגל, התחילו להידבק לי שמות הנגנים בהרכבי רוק מתקדם ידועים. חשוב לי להדגיש, שמעולם לא השקעתי מאמץ כלשהו בשינון השמות הללו, שכבר אז ידעתי שאין בו טעם ותכלית. ידעתי, שכמו שלא אהיה עיתונאי ספורט, גם עיתונאי מוסיקה לא אהיה. אבל הטריוויה הזו פשוט נדבקת אלי, ארצה או לא ארצה. כמו שהייתי כפייתי לכדורגל בלי לשחק בשום קבוצה, כך הייתי כפייתי למוסיקה בלי לנגן בשום הרכב, וכאן איני יכול להיתלות בהיעדר כישרון בתור תירוץ, כי כשרון מוסיקלי דווקא יש לי, תמיד היה. אולי הרצינות שלי בלימודים לא הותירה מקום לרצינות בשום תחום אחר. אולי לא הבנתי כמה נגינה בגיטרה יכולה לקדם אותי מבחינה חברתית. אולי העדפתי סיפורים על עשייה. אולי פשוט חדלתי להאמין בעצמי.

בהמשך חיי אימצתי לי תחומי עניין נוספים, ובכולם הפכתי להיות אנציקלופדיה מהלכת: מתימטיקה, ספרות, קולנוע, הורות, יהדות, טכנולוגיה. אבל בכל התחומים האלה, הקפדתי לשים לעצמי סייגים: אני לא מבזבז עליהם יותר מדי כסף, ולא ממלא את הבית בג'אנק. כמעט לא קונה ספרים, אלא רק שואל אותם. לא קונה מוסיקה, אלא מאזין רק למה שפתוח לשימוש חינם. כניסת האינטרנט לחיינו עוזרת לי ללמוד שפות זרות בלי שאצטרך לרכוש ספרי לימוד, אף שאני קצת מוטרד מכמות המחברות החצי-משומשות שאני מתחיל לצבור. וכך גם במה שנוגע לצפייה בשידורי כדורגל: פעם בשנה אני צופה בגמר ליגת האלופות, אם יוצא לי, ופעם בשנתיים אני צופה בטורניר אליפות אירופה לנבחרות או בטורניר המונדיאל. לא בכל המשחקים אני צופה, ולא כל משחק אני רואה מתחילתו עד סופו. בבחירה בין החוגים שלי לבין צפייה במונדיאל, הבחירה תמיד תיפול על החוגים. אבל עכשיו, כשאפשר לצפות בתקצירים באתר "כאן", אני צופה בהם בשמחה. בכל זאת, כדורגל זה דבר יפה לעין, במיוחד עם כל השיכלולים בטכניקות הצילום וההקרנה.

אני לא כפייתי, לא. אבל פעם הייתי, ואהובה לא יודעת.  

לדף הרשומה

איזון עדין – רוהינטון מיסטרי

האיזון העדין הוא זה שבין תקווה לייאוש, וסוד החיים הוא היכולת לשמור על איזון זה. יכולת זו עומדת למבחן בלתי פוסק אצל ארבעת גיבורי הרומן הגדול הזה: דינה דלאל - אלמנה ענייה המתעקשת לשמור על עצמאותה ומסרבת להינשא בשנית: מאנק - סטודנט שנעקר מכפר הולדתו בהרים ונשלח ללמוד בעיר, אישוואר ואחיינו אום - חייטים שבאו לחפש את מזלם בעיר הגדולה. הגורל מזמן את הארבעה לדירתה המצומקת של דינה, ויחד הם מיטלטלים בים החיים הסוער, ולומדים לשרוד בתוך עיר מזוהמת השורצת קבצנים וחסרי בית, שהפוליטיקאים שלה מתעמרים בשם הקידמה בעניים ובחלשים ורומסים ברגל גסה את כבודם של בני האדם ואת חירותם. איזון עדין הוא רומן מדהים בעוצמתו, שעלילתו המסועפת והסוחפת מתרחשת אי שם בהודו, בעיר גדולה לחוף ים, באמצע שנות השבעים. זהו סיפור עצוב ונוגע ללב על הישרדות בעולם קשה ובלתי נסבל, עולמם של הרעבים והאומללים.

לפעמים קורה לי, שאני מתחיל לקרוא ספר, נוכח שהוא אינו מסב לי הנאה, ובכל זאת מושך וקורא אותו עד הסוף. גם כשמדובר בספר עב כרס, אחד שקשה להחזיק ביד. אני רוצה להאמין, שזה לא סתם מעקשנות. שזה לא קיבעון שמקורו בימי בית הספר, לקרוא עד הסוף כי אין לדעת מה יהיה במבחן ומה לא. לפעמים, זה משום שיש בספר משהו שנראה לי חשוב שאכיר. לפעמים אני חושב, שעכשיו קשה, אבל בדיעבד אשמח שלא נשברתי ונטשתי. זה הרי קורה גם עם טיולים רגליים מפרכים, שבדיעבד זוכרים בעיקר את הרגעים היפים שלהם. לפעמים אני מתחיל לחבב את הגיבורים, וסקרן לדעת מה נגמר איתם. הייתי סקרן לדעת מה נגמר עם ארבעת גיבורי "איזון עדין". ואוי, כמה רע שזה נגמר.

"איזון עדין" הוא רומאן עב כרס מאת הסופר ההודי-קנדי רוהינטון מיסטרי. כמו מרבית הרומאנים על הודו שיוצאים לאור בישראל, הוא נכתב באנגלית ופורסם לראשונה במערב. רוב הספר מתרחש בעיר גדולה בהודו, שלא נמסרים עליה פרטים מזהים, חוץ מאשר שהיא שוכנת לשפת הים. מיעוטו מתרחש בכפר קטן בפריפריה של אותה עיר, וכן בעיירה מרוחקת, השוכנת בהרים. רוב הספר מתרחש בין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים, ימי שלטונה של אינדירה גנדי, ראש מפלגת הקונגרס. מיעוטו מוסר את הסיפור המשפחתי של ארבעת הגיבורים, החל מסוף שנות הארבעים, מהימים בהם הפכה הודו הקולוניאלית לשתי מדינות עצמאיות: הודו ופקיסטאן.

מצד אחד, זה ספר ידידותי למשתמש: הוא כתוב בשפה פשוטה, שפת יום יום. הוא מחולק לתתי פרקים קצרים, שמאפשרים לנטוש אותו ולחזור אליו כל אימת שרוצים. בכל תת פרק כזה קורות התרחשויות, אין רגע מת. אין נאומים ארכניים, אין תיאורי טבע פיוטיים, אין הפניות להערות שוליים. בכך הוא מזכיר את הרומאנים הגדולים שנכתבו בבריטניה ובארה"ב במאה הי"ט. מצד שני, זה ספר בלתי ידידותי בעליל, משום שההתרחשויות התכופות הן בדרך כלל אירועים אלימים מאד, שפרטיהם נמסרים לקורא ללא שום ייפוי או ריכוך. אלימות משטרתית, הלקאות, אונס, מעשי טבח על רקע דתי, רצח תינוקות, כריתת איברים, הטלת מומים, עיקור בכפיה, סירוס, שריפת אנשים חיים, שפיכת עופרת רותחת לאזניהם. אני זוכר את הפרט האחרון הזה משום שהוא מוזכר באחד הדפים האחרונים, לא משום שהוא המזעזע מכולם.

האלימות נמצאת בכל מקום: בכפרים, שם בני הקאסטות הגבוהות עושים בבני הקאסטות הנמוכות ככל העולה על רוחם, בערים, שם השלטון ושלוחיו עושים בעניים ככל העולה על רוחם, לא פעם בשמם של רעיונות שמצלצלים יפה לאוזן המערבית, כמו "תכנון המשפחה" ו"התחדשות עירונית", במוסדות החינוך, שם הסטודנטים הבוגרים מבצעים טקסי חניכה אלימים, ברחובות, במדרכות, בתוך הבתים. אלימות שלטונית, אלימות מעמדית, אלימות דתית-אתנית. מול כל האלימות הזו, מעמיד הסופר את רעיון האיזון בין הייאוש והתקווה, איזון שמאפשר להמשיך לחיות גם תחת התנאים הקשים ביותר. כקורא, אני מצאתי שכף המאזניים נוטה בבירור לצד הייאוש. תיאורי החמלה והאנושיות לא איזנו אצלי את שפעת תיאורי האלימות והרשעות. שוב ושוב שאלתי את עצמי בשביל מה אני צריך את זה. ובכל זאת המשכתי לקרוא.

כשאני מוצא בספר כל כך הרבה חימה שפוכה, אני מנחש שיש כאן איזשהו סדר יום, שזה לא סתם ספר שנכתב כדי לשעשע את הקורא ולייצר הכנסות לסופר. אני מניח, שאם הסופר ראה לנכון לזעזע כל כך את הקורא, כנראה שיש לו איזה מסר להעביר, במיוחד לקורא המערבי מן המעמד הבינוני. אולי דחוף לו לנאץ את ארץ המוצא שלו באזני קהל אוהד, כפי שקורה לישראלים מסוימים. מה רצית לומר לי כאן, אדון מיסטרי?  שמבאס להיות עני, ועוד יותר מבאס להיות עני בהודו? ידוע, ידוע. שעלי להתנער מהדימוי שיש לי על הודו כארץ רוחנית ושלווה? בסדר, התנערתי. ששלטונה של אינדירה גנדי היה מרושע ואכזרי, שהדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אלא העמדת פנים אחת גדולה? וואללה, לא ממש נפלתי מהכסא. לא שבמערב חסרות העמדות פנים, אגב.

בספטמבר נטוס לטיול בהודו, אהובה ואני. להודו של התיירים, מן הסתם, לא לגיהינום עלי אדמות שמתאר מיסטרי בספרו. מה אני לוקח מהספר לטיול? וואללה, לא יודע. לא הרבה. העביר לי את שעות הפנאי בחודש וחצי האחרונים, זה הכל.

איזון עדין, רוהינטון מיסטרי, מאנגלית: צילה אלעזר, זמורה 2000, 745 עמ'

לדף הרשומה

משום מקום

04/03/2018

 

משום מקום – In the fade

בימוי: פאטי אקין

שחקנים: דיאן קרוגר, דניס מוסצ'יטו

גרמניה, שנת 2017, 106 דק'

ברגע אחד עולמה של קטיה מתמוטט, כשטרגדיה פוקדת את משפחתה. שבורת לב, עוקבת קטיה אחרי חקירת המשטרה. האם מדובר ביד המקרה? האם האירוע היה מתוכנן? האם העבר הבעייתי של בעלה הוא הגורם למקרה הקשה? בעזרת דנילו, עו"ד וחבר קרוב של בעלה, קטיה נחושה לקבל תשובות ולהשיג צדק – בתוך או מחוץ לבית המשפט.

התקציר שלעיל מנוסח בזהירות כדי להימנע מספוילרים, אולי גם כדי לא לעבור על חוקי התקינות הפוליטית, ולכן מחסיר כמה פרטים, שנחוצים כדי להבין איזה מין סרט זה. הנה כמה פרטים כאלה, אליהם מתוודע הצופה כבר בדקות הראשונות: קטיה היא גרמניה לבנה מעיירה קטנה בשלזוויג-הולשטיין. בעלה נורי היה בן למהגרים כורדיים מטורקיה. הם הכירו בהמבורג, שם נהגה קטיה לקנות מנורי סמים בזמן לימודי הספרות והאמנות שלה. הם התחתנו כאשר נורי ריצה עונש מאסר, נורי השתקם ולמד מנהל עסקים, וכשיצא מהכלא, פתח סוכנות ייעוץ לבני מיעוטים באחת השכונות הטורקיות של המבורג. קטיה נשרה מהלימודים וילדה את בנם, רוקו. נורי ורוקו נהרגים בפיגוע טרור. קטיה, כפי שנרמז בתקציר שלעיל, שוקלת לנקום את מותם. עכשיו כבר אפשר לומר איזה מין סרט זה: זהו סרט פוליטי. סרט על שכול, סרט על הגירה וגזענות, סרט על טרור עירוני, סרט על דיכוי נשים. אפילו ישראל מוזכרת בו לרגע, אם כי ללא הרשעות שיש לצפות לה בסרט פוליטי.

שלושה פרקים יש לסרט, כמו גם ל"קצה גן עדן" מאת אותו יוצר. כל חלק נפתח בשקופית המכריזה על שם הפרק: משפחה, צדק, הים. בפרק הראשון נפרשת הטרגדיה: אנחנו מתוודעים לעומק היגון של קטיה, להאשמות שמוטחות בה מצד אמה ומצד חמותה, להנחות הגזעניות עליהן מבוססת חקירת המשטרה, אבל גם לסירוב של קטיה להישען על שני ידידים, שתומכים בה באופן מעורר התפעלות: חברתה בירגיט ועורך הדין דנילו. בפרק השני מתנהל משפט נגד שני נאשמים, שגם קטיה, וגם אנחנו הצופים, בטוחים באשמתם. בפרק השלישי, קטיה מתמודדת עם תוצאות המשפט, ומתארגנת לעשות לנאשמים את מה שהיא סבורה שהם עשו  לבעלה ולבנה. האם תצליח?

למחרת הצפייה בסרט, קראתי כמה ביקורות על הסרט. ברובן ככולן נמתחה ביקורת ליבראלית על כך שהסרט אינו מגנה באופן ברור את ההחלטה של קטיה לנקום. שוב ושוב נטחנו הקלישאות על כך שאלימות היא לא הפתרון, שאלימות רק מולידה עוד אלימות, שהפתרון הוא רק בהידברות ובהבנה. ובחינוך, הרבה חינוך. אני לא אומר שזה לא נכון. רק שאני, יש לי עדיין פנטזיות על איך שאני נוקם באנשים שהרעו לי לאורך כל שנות חיי, אף שהדברים שהם עשו לי הרבה פחות גרועים ממה שנעשה לבעלה ולבנה של קטיה. נו, אז האם אלימות היא הפתרון לאלימות? לא. אבל, לפעמים היא מספקת סגירה לסיפור שתחילתו באלימות, וזה כשלעצמו בסיס די טוב להזדהות עם גיבורת הסרט.

פרט נוסף חסר בתקציר, והוא דווקא חתר תחת ההזדהות שלי עם קטיה. כתבתי כבר שקטיה היא גרמניה לבנה, וכעת אוסיף, שהיא אישה גבוהה, חטובה, בלונדית וכחולת עיניים – ממש נערת הפוסטר של תיאוריית הגזע (על השחקנית דיאן קרוגר, שמגלמת את קטיה בכישרון רב, קראתי בויקיפדיה שהיא התחילה בתור דוגמנית). זאת ועוד, במהלך הסרט אנחנו למדים שבצעירותה הייתה קטיה מה שמכונה בתרבות המערב "ילדה רעה", וגם כעת, בשנות השלושים שלה, כשהיא כבר רעיה ואם, עדיין נותרו בה קווים פרועים וקשוחים. היא מקללת, היא מעשנת, עושה סמים, קעקועים. בקיצור – אחת שבחיים לא הייתה משתינה לכיוון שלי, ואילו פגשה בי, הייתה פוטרת אותי במבט אחד כ"חנון". בהיותה אירופאית, אולי גם הייתה מפטירה משהו גועלי על היהודים ועל מדינתם החצופה.

האם אני מסוגל לחוש חמלה כלפי אשה, בדיונית או אמיתית, שעולמה חרב עליה, אם המראה שלה, הבחירות שלה (ומי יודע, אולי גם הגרמניות שלה) מפעילים אותי בעוצמות כאלה? הנה שאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר מאשר השאלה "האמנם אלימות היא הפתרון לאלימות".

סרט מומלץ לצפייה, לטעמי.

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת