44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קורונה 1

חודש מארס היה אמור להיות חודש של חגיגות בשבילי. בתחילת החודש, לקראת סיום עונת בחינות סמסטר הסתיו של של אהובה, תכננו חופשת סוף שבוע ארוך בסלוניקי וסביבותיה. קניתי כרטיסים, הזמנתי מלון, והתחלתי ללמוד את היעד. מיד לאחר מכן, אחרי פורים, תוכנן עבורנו נופשון סוף שבוע של מקום העבודה שלי באילת. בשבוע שאחרי, אהובה הייתה רשומה לנופשון נשים בלבד באמסטרדם, דרך מקום העבודה שלה. בשבוע האחרון של פברואר החלו החדשות על הנגיף החדש להתקרב אלינו. בוטלה הסדנה הבינלאומית של ייעוץ הדדי, שתוכננה לפסח. שני הנופשונים המתוכננים בוטלו. על השבים מארצות מסוימות נגזרו שבועיים בידוד. היות שיוון לא הייתה ביניהן, היה עלינו להחליט בעצמנו אם נוסעים או לא. יומיים לפני הטיסה הגיע מסר בוואטסאפ, לפיו חל איסור גורף על עובדי מערכת הבריאות לנסוע לחו"ל, אך מסר בוואטסאפ אינו בבחינת הוראה מחייבת. ואני, לא רציתי להיות חנון, לא רציתי לוותר מהר מדי, לא רציתי להגביל את עצמי מעבר למה שממש הכרחי. רק ביום חמישי בערב, יום לפני הטיסה, החלטתי שלא נטוס. השיקול שהכריע את הכף היה, איזה צורה תהיה לחופשה, אם כל הזמן נהיה עסוקים בשאלה אם יוון תצורף לרשימת המדינות המחייבות בידוד? היות שהטיסה הייתה טיסת לואו קוסט, לא קיבלתי חזרה את האלף מאתיים ומשהו ש"ח ששילמתי. כפרות. ביום שני, שבו היינו אמורים לשוב, יצאה ההנחיה לכל מי שחוזר מחו"ל, לא חשוב מנין, להיכנס לבידוד. בזכות ההחלטה שלי, זה נחסך מאיתנו. במקום לטוס לסלוניקי, עלינו לירושלים לראות את דירת החדר במושבה הגרמנית ששכר פיצקי, לאחר שנפרד מהפסיכולוגית. האקדמיה ללשון עברית בחרה שם נאה למחלה החדשה: כתרת.

פורים חלף עבר. העדלאידע של רעננה בוטלה, מה שחסך ממני את הטורח של בירור השינוי במסלול של האוטובוס מהעבודה הביתה, והטורח בפילוס נתיב הביתה בין הילדים המצווחים והוריהם העייפים. בערב עלה חומי, ונאלצתי להישאר חולה שבוע בבית. לא קורונה, רק צינון שהתפתח לברונכיט. אבל בגלל הקורונה, לא חזרתי לעבודה כשהחום ירד, מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מצונן. באותו השבוע החלו להפעיל את הריחוק החברתי. הקאנטרי שלנו נסגר, ההרקדה העירונית בוטלה, אבל בתי קפה ומסעדות המשיכו לפעול. כשראיתי שהצינון לא עובר, ושהנשימה שלי ממשיכה לצפצף, ביקשתי מאהובה שתקבע לי תור לרופאת המשפחה. הביקור במרפאה היה חווייה הזויה, עם כל השלטים המזהירים שלא להתקהל, והמאבטחים שמבקשים להמתין בחוץ. רופאת המשפחה אמרה שבימים רגילים היא הייתה אומרת לי לחכות שזה יעבור, אך היות שהימים אינם רגילים, היא רושמת לי אנטיביוטיקה, וגם נותנת הפניה לצילום חזה. האנטיביוטיקה עשתה את העבודה, ולא נדרשתי לצילום חזה. ועדיין, לא ידעתי אם אוכל לארח את פרוח בסוף השבוע, כפי שהבטחתי לו לפני חודש. ההתלבטות נפתרה כשהגיע מכתב מאלו"ט, בו התבקשו ההורים לא להוציא את החברים מההוסטל, ואם אפשר, גם לא לבקר אותם. יש בי הכרת תודה על כך שהבנים שלי והבן של אהובה כבר גדולים, שלא צריך לדאוג להם לתעסוקה. לאחותי האמצעית נולד הנכד הראשון, תהיתי מה הם הולכים לעשות בקשר לברית מילה. הודעה בוואטסאפ בישרה לנו, שהיא נערכה בנוכחות ההורים הסבים והסבתות בלבד. גם זה נחסך ממני.

באותו סוף שבוע של אמצע מארס הוחמרו ההנחיות על היציאה מהבתים. אוויר קר חדר לאיזורנו, וגשם ירד, דבר לא רגיל באמצע מארס. למרות הריחוק החברתי, החלטנו לנסוע לתל אביב בשבת, לבקר את אבא של אהובה, שחי שם בגפו. אהובה פוחדת, שהוא יחטוף התקף דיכאון. היה מוזר לנסוע בדרך המוכרת הזו, כשרק מכוניות ספורות נמצאות על הכביש. השמש יצאה, היה מזג אוויר נפלא. למחרת חזרתי לעבודה, חדור הכרת תודה על כך שמקום העבודה שלי מוגדר חיוני, וכך גם מקום העבודה של אהובה, שנמצא קרוב יותר לקו החזית של המלחמה בנגיף. באחד הבקרים אהובה טלפנה אלי והודיעה, שהתברר שאחת המטופלות במרפאה אובחנה חולת קורונה, ואולי כל עובדי המרפאה יצטרכו להיכנס לבידוד. לעת ערב, הגיעה צפירת הרגעה: רק הרופאה שטיפלה באותה מטופלת תצטרך להיכנס לבידוד. ביומיים הראשונים נסעתי לעבודה כרגיל באוטובוס, מקפיד לחבוש מסכה כשאני נכנס אליו, למרות שהאוטובוסים נסעו כמעט ריקים. ואז, הודיעו בחדשות על השבתת התחבורה הציבורית. במשך שבוע חזרתי לנסוע לעבודה במכוניתי, ואז סדרו לנו הסעה מאורגנת בבוקר ואחר הצהריים. אני שואב עידוד מהמיילים שאנחנו מקבלים ברשת של המשרד, שמשתפים אותנו בחשיבה של אגף משאבי אנוש על אופן העבודה בתקופה הקרובה. עובדים בעלי בריאות רופפת קיבלו אישור לעבוד מהבית. יתר העובדים חולקו לפי מקום מגורים, והופנו לעבוד במתקנים אחרים של החברה. חדרי השירותים חולקו מחדש על בסיס גיאוגרפי, כדי שכל עובד ישתמש רק בשירותים הסמוכים למשרד שלו, שלא נתערבב מעבר להכרחי. אני שומע על אנשים שמשתגעים בבתים שלהם, ואני, השבח לאל, ממשיך לנסוע כל בוקר לכלוב הזהב שלי בתל אביב ובחזרה. החסכונות שלי נחתכו בכעשרים אחוז. כפרות, עדיין יש שמונים אחוז. המשכורת ממשיכה להיכנס.

אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל בינתיים אני בסדר. היו רגעים שאפילו מצאתי עצמי מתענג על המצב החדש, הבלתי מוכר, הדינמי. אני מבין שהגרוע ביותר עוד לפנינו: מיליוני מובטלים, מהומות ברחובות, בזיזת סופרמרקטים. אבל בניגוד להרגלי, אני לא מוצא את עצמי מתעסק בעתיד יותר מדי. כשיגיע – נתמודד. רק כשצפינו במערכון על הטורטלים בתכנית "ארץ נהדרת", הבנתי פתאום את פשר הקלילות שנחתה עלי פתאום: כל הטורטלים של עולמנו סגורים עכשיו לבדם בבתיהם, נטולי כלים להתמודד עם המצב, מודרים מן היכולת לנקר את עיניי עם כל השפע שבורכו בו, מן הכישרון שלהם לרקום קואליציות שמותירות אותי בחוץ. מנושלים לרגע מן הזחיחות שלהם, הראוותנות שלהם, הכוחנות שלהם. לא שלא הייתי רוצה לראות את המגיפה נעלמת, לחזור לחיים שהיו לי לפניה, במיוחד לריקודי עם. אבל היות שהיא כבר כאן, אני מצליח לראות בה גם משהו קטן וטוב.

 

לדף הרשומה

המאה היהודית – יורי סלזקין

לפני כמה חודשים האזנתי להסכת עם ד"ר ייניי שפיצר, היסטוריון כלכלי שתיאר את הרקע הכלכלי להגירה ממזרח אירופה לצפון אמריקה בתחילת המאה העשרים. הדובר המליץ על ספרו של סלזקין כעל רקע טוב על חיי היהודים באימפריה הרוסית. אני כבר שמעתי על הספר הזה, שיצא לאור כבר בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2009, וזכרתי שהיה פולמוס סביב השורה התחתונה שלו: שהיהודים שהיגרו לארה"ב עשו את הבחירה הכי טובה. אבל ההיסטוריון הכלכלי הצית את סקרנותי, וחוץ מזה, כמו שקוראיי כבר יודעים, יש לי עניין מתמשך באימפריה הרוסית ובמדינות שירשו את מקומה, וכן ביהודים שמשפחותיהם באו משם. הזמנתי את הספר, והעברתי כמה שבועות בקריאתו. נדרשו כמה שבועות, היות שהספר מלא וגדוש ברעיונות מקוריים ובפרטים קטנים וגדולים, שאולי הם נחוצים, אבל הם מאטים את הקריאה. לדוגמא, הסטטיסטיקות על שיעור היהודים כאן ושם ושם וכאן לעומת שיעורם באוכלוסיה הכללית. חשוב, מעניין, אבל גם מעייף. כמו הרבה עולים מברה"מ לשעבר שפגשתי, סלזקין מתלהב מדי, חוזר על עצמו, מתעקש. המסקנות שלו, שקוממו רבים, נשמעות נאיביות בשנת 2019, בעידן טראמפ. ועדיין, כדאי להקשיב לו.

בפרק הראשון, "הסנדלים של מרקוריוס: היהודים ונוודים אחרים", סלזניק פורש את האבחנה שהוא עושה בין עמים של עובדי אדמה ובעלי עדרים, אותם הוא מכנה "אפוליניים", לבין עמים של נוודים נותני שירותים, אותם הוא מכנה "מרקוריאניים". במשך מאות שנים חיו אלה לצד אלה, נזקקו זה לזה ובזו זה לזה. לדבריו, היו עוד עמים "מרקוריאניים" מלבד היהודים, ולעמים אלו היו פרקטיקות של היבדלות שמזכירות מאד את אלה של היהודים.

בפרק השני, "אפו של סוואן: היהודים ומודרניים אחרים", סלזניק מתאר את השינויים שחוללה המאה הי"ט באירופה: התיעוש, החילון, המעבר לערים, הופעת תקשורת ההמונים. השינויים האלו טלטלו את המבנה שתיאר הפרק הראשון. המדינה לקחה על עצמה את התפקידים המסורתיים של היהודים, אך פתחה לפניהם אפשרויות כלכליות ותרבותיות חדשות. ההשתייכות המשפחתית-שבטית בכפר פינתה את מקומה להשתייכות לאומית בעיר, והלאומנות פנתה נגד היהודים.

בפרק השלישי, "האהבה הראשונה של באבל: היהודים והמהפכה הרוסית", סלזניק מרחיב את מה שכתב בפרק השני ומדגים אותו על הקיסרות הרוסית, מדינה שבשטחה חי רובו הגדול מאד של העם היהודי, מדינה שההתמודדות שלה עם השינויים הייתה עיקשת וכושלת במיוחד, וסופה שהתפוצצה בקול נפץ אדיר ופנתה את מקומה לאימפריה הסובייטית, שהיהודים מילאו בה תפקידים חשובים. בפרק הזה, סלזניק משתמש בדמויות של טוביה החולב וחמש בנותיו כדי להדגים את דרכן של קבוצות שונות ביהדות רוסיה. צייטל נשארה בתחום המושב, ונרצחה עם משפחתה בשואה. הודל, שגלתה עם בעלה הקומוניסט לסיביר, חזרה משם לאחר המהפכה וחיה כאזרחית בולשביקית נאמנה ומסורה של ברית המועצות. חווה, שברחה עם אהובה הנוצרי, אצל סלזניק התגלגלה לציונות ועלתה לארץ ישראל. ביילקה הגרה לאמריקה בעקבות בעלה פדהצור, איש עסקי האוויר שטוביה תיעב במיוחד. החמישית, שפרינצה, טיבעה עצמה בנהר עוד בספרו של שלום עליכם, וכך נפטר סלזניק מהצורך לברוא גם לה עתיד. רוב הפרק עוסק בחיי היהודים בברית המועצות, מסביר מדוע התגייסו יהודים כה רבים לשרת את המדינה הזו, ומדוע היו לה סיבות טובות להפנות להם עורף לאחר הקמת מדינת ישראל. הנה דוגמא לדבר שלא ידעתי: בשנות העשרים, ברית המועצות גזרה וביצעה דין מוות על התבטאויות אנטישמיות, הן נחשבו לאקט אנטי-מהפכני. והנה עוד דבר: הזיהוי של הבולשביזם עם היהודים, הוא לא התחיל אצל הנאצים. כבר בשנות העשרים היה גולה רוסי ושמו יורי שולגין  שהאשים את היהודים באלימות של ברית המועצות.

בפרק הרביעי, "בחירתה של הודל: היהודים ושלוש ארצות מובטחות", סלזניק עוסק בעידן שלאחר סטאלין. בהצטננות הלהט המהפכני בברית המועצות, בהחלפת החזון הקוסמופוליטי בלאומנות רוסית מוסוויית יותר או פחות, במאבק של יהדות ארצות הברית לפתיחת שערי ברית המועצות בשנות השבעים, ובהתפרקות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים. זהו הפרק שבו שואל סלזניק, בעצמו מהגר מברית המועצות לארצות הברית ויהודי מצד אמו, מי כאן עשה את העסקה הכי טובה: היהודים שהיגרו מתחום המושב לערים הגדולות של ברית המועצות, היהודים שעלו לארץ ישראל והשתתפו בהקמת מדינת ישראל, או היהודים שהגרו לארצות הברית הליבראלית, והפכו לקבוצה האתנית המצליחה ביותר בה, לפי מדדים מסוימים. זהו השלב שבו סלזניק מקלקל את השורה. התובנות שלו לגבי מדינת ישראל מיושנות: הוא עדיין מחזיק בראש תמונה של ישראל שבה התנועה הקיבוצית וצה"ל מוחזקים כאליטה וכמודל לחיקוי, לא כמושא להתקפי הזעם והשנאה של האליטה המתנחלית. התובנות שלו לגבי יהדות ארה"ב אינן מדמיינות את האפשרות, שהתממשה זה מכבר, שהצלחתם של היהודים תעורר עוינות גם כאן, ושהעוינות תתועל להתקפות אלימות על היהודים ועל המוסדות שמזוהים איתם. אולי זה משום שסלזקין יושב בברקלי, אחת הערים הליבראליות ביותר בארה"ב.  אולי זה משום שהוא עדיין מאוהב בארצו החדשה, ולכן עיוור לבעיותיה במאה העשרים ואחת.

ועדיין, הרעיונות שלו לגבי המאות הקודמות מקוריים ומאתגרים למחשבה, והמידע שהביא בספרו תרם לי הרבה.

 

המאה היהודית מאת יורי סלזקין בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב ובסיועה הנדיב של קרן נדב לקידום מורשת העם היהודי , תרגום: כרמהה פלד ושחר פלד, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 485 עמודים.?

 

לדף הרשומה

זה לא ממש הכלכלה, טמבל

לפני כמה שבועות האזנתי לפרק ההסכת של "הארץ" מיום 19.01.20, בהגשת ליאור קודנר. העיתונאי אלוף בן הציג בפרק מחקר שערך על דפוסי ההצבעה של אזרחי ישראל בשתי מערכות הבחירות של 2019. בפרק השתתפו גם העיתונאית מרב ארלוזורוב, הסוקר אבי דגני, ופרופ' מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית. המחקר לקח את התוצאות הרשמיות, בחלוקה לפי קלפיות, והצליב אותן עם חלוקת היישובים לעשרה אשכולות לפי חתך סוציו-אקונומי, חלוקה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומקובלת על כל חלקי הקשת הפוליטית. והנה מה שמצא: באשכול העשירי, התשיעי והשמיני – היישובים המבוססים עד מבוססים מאד - רוב מוחץ למפלגת כחול-לבן. באשכול השביעי – אליו מסווגות בין היתר חיפה, ראשון לציון ורחובות – שיוויון בין שתי המפלגות הגדולות. באשכול הששי והחמישי – אליו מסווגות בין היתר בת ים, עפולה, אשדוד ואשקלון – רוב מוחץ למפלגת הליכוד. ואילו באשכול השלישי, השני והראשון – היישובים העניים ביותר – רוב למפלגות החרדיות ולרשימה המשותפת. אפילו בירושלים, שמסווגת לאשכול השני, מספר המצביעים למפלגת יהדות התורה היה גבוה ממספר המצביעים למפלגת הליכוד. אני משתמש בצירוף "רוב מוחץ" כדי לומר שהאחוזים קרובים מאד למאה אחוז, בפרק הובאו המספרים בפירוט. כמו כן הוזכרו יוצאי דופן, כגון קיבוצים עניים, ששייכים לאשכול הרביעי או השלישי, ובכל זאת הצביעו בעיקר למפלגת כחול-לבן ולמפלגות הלוויין שלה. ברם, יוצאי הדופן האלה מבטאים מספרים זניחים של מצביעים. מסקנת עורך המחקר, המצוטטת בתיאור הפרק: "תיקי נתניהו, הכיבוש וההדתה הן רק מסכות. השאלה למי אתם מצביעים מוכרעת במקום אחר לגמרי – מקום המגורים". מסקנה מטרידה.

על כך נשאלו האורחים, איך זה שדווקא באשכול הששי והחמישי מצביעים באדיקות למפלגה, שחורתת על דגלה קפיטליזם בלתי מרוסן וממשלה בלתי מתערבת? מדוע אינם מצביעים למפלגות שמדברות על מדינת רווחה ועל התערבות הממשלה במשק לצורך הקטנת הפערים הכלכליים? כל התיאוריות הכלכליות מבוססות על העיקרון לפיו אנשים פועלים בהתאם לאינטרס הכלכלי שלהם, האם כולן טועות? ובכן, אמר אחד המשתתפים, הליכוד אמנם מדבר על קפיטליזם בלתי מרוסן, אבל לא ממש נוקט אותו, כמו שהוא מוקיע את הסכמי אוסלו אבל ממשיך לקיים חלקים נכבדים מהם. המשק הישראלי עדיין ריכוזי, עדיין מתאפיין בחלוקות ובהקצבות, כפי שהיה בימי מפא"י. נכון, שהליכוד נתן למזרחיים אפשרות למוביליות כלכלית, שלא הייתה להם בימי המשק ההסתדרותי של מפא"י. אבל קפיטליזם בלתי מרוסן אין כאן, רק דיבורים על זה.

ואילו משתתף שני אמר, שיש קשר בין מצב כלכלי לבין דפוסי הצבעה, אבל הקשר הוא אחר: ככל שעולים במדרג הכלכלי, כך עולים ברמת ההשכלה. ככל שעולים ברמת ההשכלה, כך מחשיבים יותר את ערך השיוויון בפני החוק, ורוצים יותר חופש מדת. ולכן, מצביעים יותר לכחול-לבן. אני שומע וחושב לעצמי, גם לערכים הללו יש משמעות כלכלית. הם אינם מיתרגמים ישירות לשורת הנטו, אבל הם משפיעים מאד על הסביבה העסקית. יותר נח לעשות עסקים גלובליים במדינה שיש בה לפחות מראית עין של שיוויון וחופש מדת. ומי מרוויח יותר מעסקים גלובליים? נכון, מצביעי מצביעי אשכולות עשר עד שמונה.

אמר משתתף שלישי, אתם נותנים יותר מדי משמעות למדיניות כלכלית, כאשר מה שבאמת קובע הוא השפה שהליכוד מדבר בה אל תושבי היישובים באשכול הששי והחמישי. מצביעי האשכולות הללו מקווים לעלות, ופוחדים לרדת. הליכוד אומר להם, אני אדפוק למענכם את האליטות, את אלה מאשכולות עשר עד שמונה, אפיל אותם ואשים אתכם במקומם. בכך, הוא נותן להם תקווה. הליכוד אומר לאלה מהאשכול הששי והחמישי, אני אחזיק למענכם את הערבים בישראל מושפלים ומדוכאים, כך שכמה שלא תפלו, תמיד תהיו מעליהם. בכך, הוא מרגיע את הפחד שלהם ליפול עד הקרקעית, שלא יהיה מישהו מתחת להם. נכון, הליכוד אומר את זה כבר ארבעים שנה, הוא לא באמת הפיל את האליטות מבחינה כלכלית, ולא דפק את הערבים יותר ממה שמפא"י דפקה אותם, אבל לפחות הוא אמר שהוא רוצה. ועוד בעניין הערבים, התנועה הלאומית הפלסטינית שימרה אף היא את דפוסי ההצבעה בישראל. רבין וברק ניסו לסגור עסקה עם עראפאת על בסיס אינטרסים משותפים, וזה נגמר באוטובוסים מתפוצצים. העסקה שרבין סגר עם עראפאת הקפיצה את כלכלת ישראל מדרגה, מצביעי אשכולות עשר עד שמונה הרוויחו מזה, מצביעי אשכולות שש עד אחת לא הרוויחו. אז כן, הם מוכנים לשאת את הפקקים בכבישים, את התורים המתארכים לטיפול רפואי, את ההצפות בחורף, את השריפות בקיץ, ואת זה שראש הממשלה שלהם חי עם משפחתו כמו קיסר רומי. העיקר, שלא יחזרו האוטובוסים המתפוצצים.

לכן, הסכימו כולם, הצלחה בבחירות בסיבוב השלישי תהיה הצלחה טקטית ולא קונספטואלית. מי יצליח יותר לשכנע את תומכיו לבוא לקלפי להצביע, מי לא יעבור את אחוז החסימה. גם אירוע דרמטי, כגון פיגוע או מתקפת טילים, יכול לשנות במקצת את תמונת המנדטים. ואני חושב לעצמי, גם התבטאות נוסח דודו טופז או יועז הנדל יכולה לעשות את זה, אם תגיע בעיתוי המתאים. מה שברור לי הוא, שלא הבטחות למדיניות כלכלית חומלת יביאו את השינוי שאני כל כך מייחל לראות במדינה. ובכל זאת, אמשיך להצביע למפלגה שמבטיחה שינוי כזה. מה עוד נשאר לי לעשות. בבחירות לנשיאות ארה"ב 1992, מנהל הקמפיין של ביל קלינטון ג'יימס קארוויל פימפם את הסיסמא הקליטה: "זה הכלכלה, טמבל". בישראל, זה לא ממש הכלכלה, כבר מזמן לא. והטמבל, כנראה זה אני.

 

לדף הרשומה

גיל ברינגר

מר ברינגר שלום,

האזנתי היום לפרק אתך בהסכת "גיקונומי". ראיתי תמונה שלך, גבר צעיר נאה וחביב למראה. קראתי מה שנכתב עליך בתיאור הפרק. אחר כך ראיתי, שמה שנכתב שם דומה מאד למה שכתוב בערך שיש תחת שמך בוויקיפדיה:

גיל ברינגר (נולד באוגוסט 1982, אב תשמ"ב) הוא עורך דין הפעיל בתנועות שמרניות. יועץ לשעבר של השר זבולון אורלב ושל שרת המשפטים איילת שקד. ברינגר נולד בבת ים, למד בישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים. למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר-אילן. את ההתמחות עשה בפרקליטות המדינה. לאחר שהוסמך לעורך דין שימש כיועץ של השר זבולון אורלב ולאחר מכן שימש כיועץ סיעת הבית היהודי לענייני חקיקה. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית. ברינגר פרסם כתבות ותחקירים במוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון" וכן מספר מאמרים בכתב העת "השילוח", וכיום הוא מפרסם טור שבועי בשם "האדם הסביר" בעיתון "גלובס".

במהלך כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים שימש ברינגר כיועץ השרה לענייני הכנסת והממשלה ומרכז ועדת השרים לחקיקה, והיה השליח של שקד למשימת איתור מועמדים שמרנים לבית המשפט העליון. הוא פעל ליישם את מדיניותה של שקד מול מחלקת הבג"צים והכפפתה לעמדותיה של השרה, ולגיבוש הסכמות קואליציוניות לקידום או חיסול חקיקה ממשלתית ופרטית. ברינגר נתפס כמי שאחראי לגיבוש המסד התאורטי שאמור לספק הצדקה לפעולותיה של שקד כשרת המשפטים. פעיל ומשתתף בכנסים של ארגוני ימין ובהם התנועה לשמרנות ישראלית, ופורום קהלת.

במהלך ההאזנה חשתי שתי תחושות מנוגדות. מחד, חוויתי אותך כאדם חביב וידידותי, בעל חוש הומור, ששפתו ועולמו התרבותי מבוססים על מיטב הנכסים שיש לתרבות המערב ולתרבות היהודית-רבנית להציע, אפילו את סדרת הארי פוטר אתה מצטט. מאידך, חוויתי אותך כאדם תמים או מיתמם, שמבקש להמעיט מכוחו של בית המשפט העליון במדינת ישראל, כח שהולך ומתמעט ממילא, ואינו נותן דעתו על הכוחות העצומים שקיימים במדינת ישראל ובגדה המערבית, כוחות שבית המשפט העליון מנסה לרסן בהצלחה הולכת ומתמעטת. כוחות, שראינו שמץ מעוצמתם בימי משפט אלאור עזריה, ולפני כן בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה. איני יכול לומר אם אינך נותן דעתך עליהם משום שיש לך כתם שחור בשדה הראייה, או שמא אתה מודע יפה מאד לקיומם, חושב שזה לא כל כך רע שיתנו להם לפעול ביתר חופשיות, אבל אינך נותן ביטוי לדעתך זו "מפני דרכי שלום", כדי להרדים את יריביך הליברליים. יריביך הליברליים, שיש מי שמכנה אותם "אליטות ישנות", או פשוט "שמאל", שכוחם הולך ומתמעט בישראל ובעולם כולו, ובכל זאת אתה מתייחס אליהם כאילו הם השליט שיש למרוד בו, לגרשו מכס המלכות שלו, ולהושיב במקומו את נציג "העם".  כבר הכרנו בהיסטוריה "נציגי עם" כאלה, כולם היו בריונים גרועים בהרבה ממי שהיה לפניהם.

אתה בא אלי בדיבור  על כללי משחק הוגנים בעולם המשפט, שהשופט ברק הפר בתחילת שנות התשעים ואתה דורש להחזיר אותם על מכונם. אתה אומר על יריביך, שהם אינם יודעים להכיל ביקורת, שהם תוקפים אותך על בסיס אישי ולא על בסיס ענייני. אתה מצהיר שאתה בעד חוקה לישראל. באמת, מר ברינגר? באמת אתה מדמיין מצב שהרבנים ושלוחיהם יאפשרו להעביר חוקה למדינת ישראל? באמת אתה מאמין שהם יניחו לחוקה כזו לחול גם בגדה המערבית? ואם אינך מאמין, מדוע אינך יוצא למאבק נגדם?  מדוע הדגל שלך אינו חוקה לישראל, אלא צמצום יכולתו של בית המשפט העליון להתערב בהחלטות הכנסת והממשלה?  אני חושד, שמה שבאמת מניע אותך אינו שאיפה לכללי משחק הוגנים, אלא רצון להקל עוד יותר על הבריונים באשר הם לנצל את כוחם כדי להשתרר על החלשים מהם. לעזור לגברים להשתרר על הנשים, לעזור ליהודים להשתרר על שאינם יהודים, לעזור לסטרייטים להשתרר על הלהטבים. אני מעריך, שזה גם יצליח לך. מדוע אתה מצפה ממני להיראות מבסוט בקשר לזה? מדוע מפליא אותך שאני פוחד, אפשר בהחלט לומר היסטרי?

אתה מביט בי, ורואה מולך גבר יהודי אשכנזי הטרוסקסואל מהמעמד הבינוני. אולי נראה לך, שההבדלים בינינו קטנים והמשותף בינינו גדול. אולי מפליא אותך, שאני לא שמח שאני לא שמח על המהלך שאתה מוביל, מהלך שסופו לשמר עבורי את הפריבילגיות שנולדתי איתן. אולי נראה לך, שאם רק תסביר לי לאט לאט ובנחמדות, אני אבין ואצטרף אליך. מי יודע, אולי גם איעשה דתי בהמשך הדרך. אבל זה לא יקרה. כי אתה מבין, מר ברינגר, אני גדלתי בין בריונים, ולא הייתי בריון בעצמי. אני יודע שבריונים, גם אם בהתחלה הם נשמעים כאילו הם לטובתי, סופם שיפנו נגדי. אין להם טעם לחייהם אם אין להם במי לרדות, על מי להשתרר. אחרי שיגמרו עם הנשים המרדניות, עם הגויים הטמאים, עם הלהטבים, הם יפנו נגדנו, החופשיים. ואחרי שיגמרו איתנו, הם יגיעו גם אליך, הדתי שקורא את פול אוסטר והארי פוטר. לא יעמוד לזכותך שפתחת להם שערים, שהסרת מכשולים מדרכם. אתה הרי אדם משכיל, אתה מכיר את כל הזמנים והמקומות שבהם זה קרה.

בבקשה, תפסיק.

בברכה,

ש. פרא

לדף הרשומה

פסיכולוגיה 1

בצאת השנה האזרחית, קצת לפני חנוכה, כתב לי פיצקי שהוא נפרד מהחברה הרצינית הראשונה שלו, הפסיכולוגית המתלמדת. הוא עדיין אוהב אותה, אבל אין לו יותר כח לריב איתה שלוש פעמים בשבוע. הוא הבין, שלא כך זה צריך להיות. לא הופתעתי. כשפגשתי את הבחורה לראשונה, דווקא התלהבתי ממנה. אבל ככל שהזמן עבר, יותר ויותר שמעתי על הבעיות, יותר ויותר שמתי לב לריחוק המנומס שהיא נוהגת בי ובבת זוגי. אהובה הייתה סלחנית כלפיה, אמרה שככה היא שומרת על עצמה. אני, לעומת זאת, נזכרתי בכל הפסיכולוגיות השרוטות שנפגשתי איתן בימי הדייטים שלי, על אחת מהן גם כתבתי כאן. וכמובן, בכל הפסיכולוגים והפסיכולוגיות שליוו אותי במהלך חיי, אם מבחירה ואם לאו, אם לטוב ואם למוטב.

הראשונה שאני זוכר הייתה אשתו החביבה של פרופסור הרולד, שאת שמה הפרטי אינני זוכר. היא ערכה לי, כך אני מבין ממרחק השנים, אבחון כלשהו, שמטרתו לקבוע אם אני כשיר לקפוץ כיתה, מכתה א' לכתה ג', כדי שאפסיק להפריע בשיעורים. כפי שכבר כתבתי כאן, הניתוח הצליח והחולה מת: הקפיצו אותי כיתה, וכך דנו אותי לשנים ארוכות של בידוד, בכיתות שבהן כולם מבוגרים ממני בשנה או יותר, אבל ההפרעות שלי לא פסקו. ברם, איני מאשים במחדל את הגברת הרולד. הרעיון לא היה שלה. בקשו ממנה לבדוק יכולות קוגניטיביות, וזה מה שהיא עשתה. עוד נקודה לזכותה היא, שהמפגש איתה היה נעים, ולא הותיר בי רתיעה מפסיכולוגים. זה הגיע בהמשך.

לאחר תקופה קצרה של הלם והסתגלות, חזרתי להרגליי מכתה א': הייתי מפטפט בכיתה, מדבר בלי רשות, מקניט את חבריי לכיתה, וגם את המורה, במיוחד מורות-מחליפות. ולא רק שלא הפסקתי לפטפט ולהקניט, התחלתי גם להתווכח ולהתחצף. טעה מי שחשב, שאני מפריע כי משעמם לי. הפרעתי כי היה לי צורך לדבר, היה לי צורך להישמע ולהיות מובן, היה לי צורך בדיאלוג בגובה העיניים. עדיין יש לי הצורך הזה, לא סתם אני כותב בלוג. המורות היו מעמידות אותי בפינה, מוציאות אותי החוצה, כותבות לי הערות ביומן. הוריי היו נוזפים בי כשהבאתי להם את היומן לחתימה.

כשעלינו לכתה ה', עברנו כולנו מבית הספר באפרידר לבית הספר החדש בברנע. הילדים של משפרי הדיור מרחוב הטייסים, ילדי העולים מרחוב בר כוכבא, ילדי שיכון צבא קבע בברנע למעלה, הילדים מהוילות. משלוש כיתות ד' בבית הספר באפרידר, התקבצנו כל ילדי ברנע לכיתה ה' גדולה אחת. הצטרפו אלינו ילדים שעברו לברנע רק בקיץ האחרון, שלא למדו איתנו בשנה שעברה בבית הספר באפרידר. בית הספר עוד היה בשלבי בנייה והתארגנות. לא היה לנו חשמל בכיתה, החצר החולית הייתה זרועה פסולת בניין, כדורגל שיחקנו במגרש החניה המאולתר, בין המכוניות. כמה חודשים לתוך שנת הלימודים, התחלתי לראות גבר אחד מסתובב בין כל הנשים שתפעלו את בית הספר. איש בן שלושים או ארבעים, מתולתל, חובש כיפה סרוגה, עטוי מעיל לבד חום, מתנועע בגמלוניות. יום אחד, הוא נגש אלי בהפסקה והזמין אותי לבוא איתו לחדרון סמוך לחדר המנהלת, ולשחק איתו שחמט. היה לו מבטא אמריקני כבד, עברית בסיסית מאד, ושמו היה יצחק. שיחקתי איתו שחמט כמה פעמים, אני כבר לא זוכר כמה, וגם לא אם זה היה על חשבון זמן השיעור או בהפסקה.

במבט לאחור, אני מחבר את ההתערבות הזו לכך, שבבית הספר ידעו ששיחקתי שחמט היטב. הייתי מביא לבית הספר לוח מתקפל קטן עם כלים מתמגנטים, וקרעתי את הצורה לחבריי לכיתה. ניצחתי גם כמה ילדים מכתה ו', אפילו כאלה שהיו עולים מברית המועצות, והיו ברמה גבוהה יותר. אני מניח שיצחק שאל איך אפשר להגיע אל הילד, ואמרו לו, שחמט. היות שהעברית שלו הייתה דלה כל כך, מן הסתם זה התאים גם לו. הוא דווקא שיחק טוב, וכנראה היה לו השכל לקטוע את המשחקים לפני שהגיעו לשלבי הכרעה, כי אין לי זיכרון שניצחתי אותו, או שהוא ניצח אותי. זה כנראה לא נמשך יותר מכמה שבועות, כי אין לי זיכרון שאני יושב איתו בחודשי הקיץ, רק בחורף. אולי נגמר התקציב, אולי התנהגותי השתפרה פתאום. אני מניח שזו הייתה אמא שאמרה לי שיצחק הוא הפסיכולוג של בית הספר. אמא כבר הייתה מורה בכיתה לילדים עם הפרעות למידה, מה שקראו אז "כיתה טיפולית", היום מן הסתם הוחלף השם לשם מכובס יותר. היא עבדה באחד מבתי הספר היסודיים של "שיכון דרומי", אחת משכונות המצוקה שנבנו באשקלון בשנות החמישים, ששמה הוחלף בשנות השבעים ל"גבעת ציון". כמורה טיפולית, היה לאמא שיג ושיח עם כל הפסיכולוגים החינוכיים של אשקלון. גם בית הספר שלנו קיבל מורה טיפולית, שהתמקמה באותו חדרון שישבתי בו עם יצחק. היא הייתה נמוכה, שמנמנה, אפורת שיער, חייכנית, ולבשה שמלות שק ברוח שנות הששים. קראו לה נעמי, והבנתי מאמא שהיא אשתו של יצחק.

 

 

כמה חודשים לתוך כתה ו' הודיעה לי אמא אחרי ארוחת הצהריים, שעלי לבוא איתה לאיזה מקום. נסענו למרכז אשקלון, ומשם ברחוב הראשי לכיוון היציאה מהעיר. אמא פנתה ימינה מהרחוב הראשי לתוך שיכון דרומי, אך במקום להמשיך לבית הספר שלה, פנתה שוב ימינה לרחוב סלול למחצה, שלצדדיו צריפי בטון קובייתיים, מוזנחים למראה. בקצה הכביש עמד קארוואן, שעמד על לבנים שהגביהו אותו מן הבוץ של הרחוב. עלינו לקארוואן בשלוש מדרגות מתכת, ונכנסנו דרך חדר ההמתנה לחדר כמעט ריק, שבו ישב יצחק בחברת גבר נוסף. האיש היה מזוקן, אף הוא חבש כפה סרוגה, נראה כבן גילו של יצחק, אך מטופח ממנו. הוא פנה אלי בעברית טובה עם מבטא אמריקאי קל, אמר שקוראים לו מאיר,  הזמין אותי לשבת, וביקש מאמא להמתין בחוץ. לאחר שיצאה, מאיר קם והעמיד מולי כיסא ריק, ואמר שעכשיו נשחק משחק קטן. יצחק והוא הביאו כיסאות וישבו משני הצדדים, ביני לבין הכסא הריק, ומאיר אמר שהכסא מולי הוא הכסא של המורה, ואני צריך להגיד לו מה שיש לי להגיד למורה. אמרתי משהו, לא זוכר מה. מאיר אמר לי לעבור לשבת בכיסא הריק, ולהגיד מה שאני חושב שהמורה הייתה אומרת. קמתי, עברתי, ישבתי, אמרתי. מאיר אמר לי לחזור לכיסא שלי, ולהגיב למה שאמרתי בשם המורה. שאלתי אם אפשר להמשיך במשחק הזה בלי החלפת הכיסאות. מאיר התייעץ עם יצחק באנגלית, ואחר כך אמר לי שלא, אני צריך להמשיך לקום ולעבור כסא בכל פעם. שיתפתי פעולה, אבל לא עבר זמן רב עד שנגמר לי מה להגיד. אמרתי למאיר, אין לי יותר מה להגיד. מאיר התייעץ עם יצחק באנגלית, ואחר כך אמר לי שאמשיך לנסות. לא זוכר מה קרה הלאה. אני זוכר שהייתה גם פגישה שניה, רק עם מאיר. מאיר שאל אותי אם יש לי לפעמים חלומות. אני, לעתים נדירות אני זוכר חלומות שהם סיפור של ממש, לעתים קרובות יותר אני זוכר תמונה מתוך חלום. סיפרתי לו תמונה כזו. הוא התחיל לחפור בה, לשאול אותי לגבי משמעויות אפשריות. לא ידעתי מה להגיד לו. במבט לאחור אני יכול לומר, שגם לא נוצרו בינינו יחסי האמון שמאפשרים למטופל להיפתח לפני הפסיכולוג שלו. במבט לאחור אני מבין, שהקרוואן הזה היה השירות הפסיכולוגי חינוכי של עיריית אשקלון. אחרי שתי פגישות, אולי שלוש, אמרתי לאמא שאני לא מוכן ללכת לשם יותר. שוב באו כמה חודשים של שקט מפסיכולוגים, עברה שנה.

כמה חודשים לתוך כתה ז' הודיעה לי אמא אחרי ארוחת הצהריים, שעלי לבוא איתה לאיזה מקום, והפעם גם אבא בא. נכנסתי איתם למכונית, ועד מהרה נוכחתי ששוב מועדות פנינו לשירות הפסיכולוגי חינוכי. נכנסנו לחדר אחר, ובו שטיח וכורסאות. על אחת מהן ישב גבר בגילם של יצחק ומאיר, לבוש אפילו יותר טוב ממאיר, זקנו עבות יותר מזה של מאיר, ולאפו משקפי קרן עבים. אני חושב שניחשתי שהוא אמריקני עוד לפני שהתחיל לדבר, רק לפי המראה שלו, שכבר הכרתי מסדרות הטלביזיה של שנות השבעים. התישבנו, האיש אמר שקוראים לו דן בן אור ופתח בשיחה אתי, שאני דווקא זוכר כשיחה נעימה ומכבדת. אחר כך אמר לי להמתין בחוץ, כי הוא רוצה לדבר עם ההורים. יצאתי מהדלת, הקפתי את הקראוואן ובאתי לצותת מתחת לחלון. לא שמעתי כמעט כלום, עד שאמא התחילה לדבר על הצליאק שלי. היות שמדובר היה בפרוייקט חייה, היא הרימה את הקול, ויכולתי לשמוע. הרגיז אותי שהיא קושרת בין הבעיות שלי בכיתה לבין הצליאק, אני לא חשבתי שיש קשר, ובלי לחשוב יותר מדי, צעקתי את זה כלפי מעלה, לעבר החלון הפתוח מעלי. אמא נבהלה, אבא אמר משהו כדי להגן עליה, לא זוכר מה היה אחר כך, הפגישה הסתיימה ולא דיברנו עליה יותר.

בשבוע שלאחר מכן, נסעתי לדן בן אור באוטובוס. נכנסתי לחדרו, ופחות או יותר התחלתי להטיח בפניו את כל מה שאני חושב עליו, על הוריי, ועל מערכת החינוך בכלל. הוא הקשיב והקשיב, ובסוף אמר לי, "יש לך דעה מאד מגובשת עלי, אתה בכלל יודע מי אני ומה אני?" אמרתי לו, "אתה פסיכולוג ושלחו אותי אליך כדי שתעשה שאני לא אפריע בכיתה". "ובכן", אמר דן בן אור, "נתחיל מזה שאני לא פסיכולוג, אני פסיכיאטר". הוא וודאי אמר עוד דברים, אבל אני כבר לא הקשבתי. הייתי בהלם. השנה הייתה 1976, הסרט "קן הקוקיה" גרף את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ועוד כמה פרסים. כבר צפיתי בו, ותמונות האימה מבית החולים הפסיכיאטרי היו טריות בזכרוני. אז לשם מגיעים בסוף המתחצפים והמפריעים. לשם זה הולך. אני זוכר שעמדתי בתחנת האוטובוס בכניסה לשיכון דרומי, וחיכיתי לאוטובוס הביתה. שמש חורפית נהדרת זרחה, ואני החלטתי שאני לא יכול לסמוך על ההורים שלי שיגנו עלי. שאני, ורק אני, יכול לעצור את ההידרדרות שלי במדרון המוביל אל בית החולים הפסיכיאטרי. החלטתי שאני חייב להפסיק להפריע בשיעורים.

לאחר עוד שבוע, בבוא המועד לפגישה נוספת, הודעתי לאמא שאני לא הולך אליו יותר. בייאושה, אמרה לי אמא, שאם כך, שאתקשר אליו ואודיע על זה בעצמי. כך עשיתי. הוא ניסה לדבר אתי על זה, אבל כבר לא היה עם מי לדבר. "החלטתי שאני לא צריך פסיכולוג", הטחתי באזניו שוב ושוב, עד שסיים את השיחה. הפעם כבר לא תיקן לי את הגדרת המקצוע שלו. כנראה שדי עמדתי בהחלטה להפסיק להפריע בשיעורים, כי אני זוכר שהציון שלי בהתנהגות השתפר בשליש האחרון של השנה. הפסקתי לפטפט בלי סוף, נהייתי זועם וציני.

 

 

בכיתה ח' כבר לא הוציאו אותי מהכיתה, וגם לשירות הפסיכולוגי החינוכי כבר לא שלחו אותי. אני זוכר עוד התחצפות גדולה אחת למורה-חיילת, ובעקבותיה נזיפה חמורה מהמנהלת, אבל בגדול, הפסקתי לקרוא לעזרה. אולי היו אלה מורותיי בכיתה ח' שהשכילו להתמודד עם ההפרעות שלי, אולי היו אלה בריוני הכיתה שנכנסו לגיל ההתבגרות, והציבו למנהלת אתגר משמעותי יותר מההתחצפויות שלי, שעכשיו סיננתי אותן בין השיניים במקום להכריז אותן בחלל הכיתה. בריוני הכתה גם הציקו לי, מה שנתן לי כמה דברים לחשוב עליהם בזמן השיעורים, במקום לפטפט. אף על פי כן, עבר בחיי בתקופה הזו עוד פסיכולוג. שמו היה סזר ספיבק, הוא היה עולה מארגנטינה, איש לא גדול, מזוקן וממושקף, קצת מקריח מלפנים, לבוש באלגנטיות, חייכן. פעם אחת הזמין את כל הכתה למקלט, שבו התקיימו שיעורי ההתעמלות בימים גשומים, הושיב אותנו על המזרונים, וניסה ללמד אותנו מדיטציה כלשהי. הוא הנחה אותנו בקול רך ונעים, ובשלב מסוים אמר שאם נתרכז, נשמע קול בראש שאומר "נפש, נפש". לא התאפקתי, ואמרתי שאני שומע קול בראש שאומר "רפש, רפש". קצרתי את הכמה צחוקים שכה כמהתי אליהם, אבל הפעם לא הוציאו אותי החוצה ולא שלחו אותי למנהלת. הצחוקים גוועו, וסזר המשיך בתרגול שלו. נראה שהוא עבד גם בבית הספר שאמא עבדה בו, כי היא הכירה אותו, שמעתי את שמו בשיחות שלה עם אבא.

והנה יום אחד, ניגש אלי סזר בהפסקה ושאל אם אוכל לעזור לו באיזה עניין. השבתי בחיוב, והוא ביקש שאבוא איתו באיזשהו בוקר לבית ספר בשיכון דרומי, לא בית הספר שאמא עבדה בו,  ואעזור לו שם בעבודתו. ואכן, נפגשנו ביום היעוד בשער אותו בית ספר, נכנסתי איתו לחדרון שהוקצה לו, וצפיתי בו מבצע איבחונים בילדים מאותו בית ספר, אותו סוג של איבחונים שעברתי אני בסוף כיתה א', אם כי אני משער שבשיכון דרומי לא התכוונו להקפיץ אף אחד כיתה. עד היום אינני יודע מה הייתה הכוונה מאחורי האירוע המוזר הזה. האם נזקק סזר לדובר עברית ילידי כדי שיבאר לו את שפת הילדים משכונת המצוקה (שהיו, כלום יש צורך לומר זאת, מזרחיים)? או שאולי זו הייתה הדרך שלו להתקרב אלי, כהקדמה לטיפול בי, כמו השחמט של יצחק? טיפול כזה לא קרה בפועל, אך אין להסיק מכך שלא הייתה כוונה כזו. אנחנו הרי יודעים איך עובדות מערכות החינוך הציבוריות: פתאום נגמר הכסף, פתאום מגיע מנהל חדש ומשנה סדרי עדיפויות, תכניות ישנות נקטעות וחדשות מופעלות במקומן. כשחגגו לי בר מצווה בכיתה ט', אמא הזמינה את סזר לאירוע. הוא בא בגפו. עוד יש לי תמונה משפחתית רבת משתתפים, שהוא עומד בקצה שלה, עם כל הדודים והבני דודים, לא שייך אבל מחייך.

גם דן בן אור חזר והבליח בחיי בדרך מוזרה. בכיתה י', אשתו אביבה הייתה המורה שלי לכימיה. היא הייתה צעירה מרוב המורות בתיכון, והייתה נחמדה מאד. היה לה מבטא אמריקאי קל וסגנון סיקסטיזי קליל, בניגוד לשאר המורות למדעים, שהיה להן מבטא מזרח אירופי וסגנון סמכותי מזרח אירופי. לקח לי כמה שיעורים כדי לקלוט, שלמרות גילה הצעיר והליכותיה החופשיות, היא יודעת על מה היא מדברת, ויש מה ללמוד ממנה. גם היא התחילה לחבב אותי, נשארה בכיתה אחרי הצלצול כדי להמשיך לענות לשאלותיי, ובסוף גם הזמינה אותי אליה הביתה. לא זוכר לאיזה צורך, אבל זה היה משהו שקשור ללימודים, לא שום דבר נלוז. הם גרו בשכונה ליד זו שלנו, הבנות שלהם למדו בבית הספר היסודי שאני למדתי בו, והם היו פעילים בבית הכנסת הקונסרבטיבי של אשקלון, שגם הוא היה לא רחוק מדירתם.  באחד מביקוריי אצלם, דן בן אור היה שם. הוא זכר את שמי ושאל לשלומי. עניתי בנימוס, וכל אחד מאיתנו המשיך בענייניו. עכשיו כשאני חושב על זה, אני תוהה אם אביבה ידעה על ההיסטוריה הטיפולית שלי איתו, או שמא שמר עליה לעצמו, מתוקף החיסיון הנהוג בין מטפל ומטופל.

 

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת