44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המאה היהודית – יורי סלזקין

לפני כמה חודשים האזנתי להסכת עם ד"ר ייניי שפיצר, היסטוריון כלכלי שתיאר את הרקע הכלכלי להגירה ממזרח אירופה לצפון אמריקה בתחילת המאה העשרים. הדובר המליץ על ספרו של סלזקין כעל רקע טוב על חיי היהודים באימפריה הרוסית. אני כבר שמעתי על הספר הזה, שיצא לאור כבר בשנת 2004 ותורגם לעברית בשנת 2009, וזכרתי שהיה פולמוס סביב השורה התחתונה שלו: שהיהודים שהיגרו לארה"ב עשו את הבחירה הכי טובה. אבל ההיסטוריון הכלכלי הצית את סקרנותי, וחוץ מזה, כמו שקוראיי כבר יודעים, יש לי עניין מתמשך באימפריה הרוסית ובמדינות שירשו את מקומה, וכן ביהודים שמשפחותיהם באו משם. הזמנתי את הספר, והעברתי כמה שבועות בקריאתו. נדרשו כמה שבועות, היות שהספר מלא וגדוש ברעיונות מקוריים ובפרטים קטנים וגדולים, שאולי הם נחוצים, אבל הם מאטים את הקריאה. לדוגמא, הסטטיסטיקות על שיעור היהודים כאן ושם ושם וכאן לעומת שיעורם באוכלוסיה הכללית. חשוב, מעניין, אבל גם מעייף. כמו הרבה עולים מברה"מ לשעבר שפגשתי, סלזקין מתלהב מדי, חוזר על עצמו, מתעקש. המסקנות שלו, שקוממו רבים, נשמעות נאיביות בשנת 2019, בעידן טראמפ. ועדיין, כדאי להקשיב לו.

בפרק הראשון, "הסנדלים של מרקוריוס: היהודים ונוודים אחרים", סלזניק פורש את האבחנה שהוא עושה בין עמים של עובדי אדמה ובעלי עדרים, אותם הוא מכנה "אפוליניים", לבין עמים של נוודים נותני שירותים, אותם הוא מכנה "מרקוריאניים". במשך מאות שנים חיו אלה לצד אלה, נזקקו זה לזה ובזו זה לזה. לדבריו, היו עוד עמים "מרקוריאניים" מלבד היהודים, ולעמים אלו היו פרקטיקות של היבדלות שמזכירות מאד את אלה של היהודים.

בפרק השני, "אפו של סוואן: היהודים ומודרניים אחרים", סלזניק מתאר את השינויים שחוללה המאה הי"ט באירופה: התיעוש, החילון, המעבר לערים, הופעת תקשורת ההמונים. השינויים האלו טלטלו את המבנה שתיאר הפרק הראשון. המדינה לקחה על עצמה את התפקידים המסורתיים של היהודים, אך פתחה לפניהם אפשרויות כלכליות ותרבותיות חדשות. ההשתייכות המשפחתית-שבטית בכפר פינתה את מקומה להשתייכות לאומית בעיר, והלאומנות פנתה נגד היהודים.

בפרק השלישי, "האהבה הראשונה של באבל: היהודים והמהפכה הרוסית", סלזניק מרחיב את מה שכתב בפרק השני ומדגים אותו על הקיסרות הרוסית, מדינה שבשטחה חי רובו הגדול מאד של העם היהודי, מדינה שההתמודדות שלה עם השינויים הייתה עיקשת וכושלת במיוחד, וסופה שהתפוצצה בקול נפץ אדיר ופנתה את מקומה לאימפריה הסובייטית, שהיהודים מילאו בה תפקידים חשובים. בפרק הזה, סלזניק משתמש בדמויות של טוביה החולב וחמש בנותיו כדי להדגים את דרכן של קבוצות שונות ביהדות רוסיה. צייטל נשארה בתחום המושב, ונרצחה עם משפחתה בשואה. הודל, שגלתה עם בעלה הקומוניסט לסיביר, חזרה משם לאחר המהפכה וחיה כאזרחית בולשביקית נאמנה ומסורה של ברית המועצות. חווה, שברחה עם אהובה הנוצרי, אצל סלזניק התגלגלה לציונות ועלתה לארץ ישראל. ביילקה הגרה לאמריקה בעקבות בעלה פדהצור, איש עסקי האוויר שטוביה תיעב במיוחד. החמישית, שפרינצה, טיבעה עצמה בנהר עוד בספרו של שלום עליכם, וכך נפטר סלזניק מהצורך לברוא גם לה עתיד. רוב הפרק עוסק בחיי היהודים בברית המועצות, מסביר מדוע התגייסו יהודים כה רבים לשרת את המדינה הזו, ומדוע היו לה סיבות טובות להפנות להם עורף לאחר הקמת מדינת ישראל. הנה דוגמא לדבר שלא ידעתי: בשנות העשרים, ברית המועצות גזרה וביצעה דין מוות על התבטאויות אנטישמיות, הן נחשבו לאקט אנטי-מהפכני. והנה עוד דבר: הזיהוי של הבולשביזם עם היהודים, הוא לא התחיל אצל הנאצים. כבר בשנות העשרים היה גולה רוסי ושמו יורי שולגין  שהאשים את היהודים באלימות של ברית המועצות.

בפרק הרביעי, "בחירתה של הודל: היהודים ושלוש ארצות מובטחות", סלזניק עוסק בעידן שלאחר סטאלין. בהצטננות הלהט המהפכני בברית המועצות, בהחלפת החזון הקוסמופוליטי בלאומנות רוסית מוסוויית יותר או פחות, במאבק של יהדות ארצות הברית לפתיחת שערי ברית המועצות בשנות השבעים, ובהתפרקות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים. זהו הפרק שבו שואל סלזניק, בעצמו מהגר מברית המועצות לארצות הברית ויהודי מצד אמו, מי כאן עשה את העסקה הכי טובה: היהודים שהיגרו מתחום המושב לערים הגדולות של ברית המועצות, היהודים שעלו לארץ ישראל והשתתפו בהקמת מדינת ישראל, או היהודים שהגרו לארצות הברית הליבראלית, והפכו לקבוצה האתנית המצליחה ביותר בה, לפי מדדים מסוימים. זהו השלב שבו סלזניק מקלקל את השורה. התובנות שלו לגבי מדינת ישראל מיושנות: הוא עדיין מחזיק בראש תמונה של ישראל שבה התנועה הקיבוצית וצה"ל מוחזקים כאליטה וכמודל לחיקוי, לא כמושא להתקפי הזעם והשנאה של האליטה המתנחלית. התובנות שלו לגבי יהדות ארה"ב אינן מדמיינות את האפשרות, שהתממשה זה מכבר, שהצלחתם של היהודים תעורר עוינות גם כאן, ושהעוינות תתועל להתקפות אלימות על היהודים ועל המוסדות שמזוהים איתם. אולי זה משום שסלזקין יושב בברקלי, אחת הערים הליבראליות ביותר בארה"ב.  אולי זה משום שהוא עדיין מאוהב בארצו החדשה, ולכן עיוור לבעיותיה במאה העשרים ואחת.

ועדיין, הרעיונות שלו לגבי המאות הקודמות מקוריים ומאתגרים למחשבה, והמידע שהביא בספרו תרם לי הרבה.

 

המאה היהודית מאת יורי סלזקין בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב ובסיועה הנדיב של קרן נדב לקידום מורשת העם היהודי , תרגום: כרמהה פלד ושחר פלד, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 485 עמודים.?

 

לדף הרשומה

זה לא ממש הכלכלה, טמבל

לפני כמה שבועות האזנתי לפרק ההסכת של "הארץ" מיום 19.01.20, בהגשת ליאור קודנר. העיתונאי אלוף בן הציג בפרק מחקר שערך על דפוסי ההצבעה של אזרחי ישראל בשתי מערכות הבחירות של 2019. בפרק השתתפו גם העיתונאית מרב ארלוזורוב, הסוקר אבי דגני, ופרופ' מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית. המחקר לקח את התוצאות הרשמיות, בחלוקה לפי קלפיות, והצליב אותן עם חלוקת היישובים לעשרה אשכולות לפי חתך סוציו-אקונומי, חלוקה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומקובלת על כל חלקי הקשת הפוליטית. והנה מה שמצא: באשכול העשירי, התשיעי והשמיני – היישובים המבוססים עד מבוססים מאד - רוב מוחץ למפלגת כחול-לבן. באשכול השביעי – אליו מסווגות בין היתר חיפה, ראשון לציון ורחובות – שיוויון בין שתי המפלגות הגדולות. באשכול הששי והחמישי – אליו מסווגות בין היתר בת ים, עפולה, אשדוד ואשקלון – רוב מוחץ למפלגת הליכוד. ואילו באשכול השלישי, השני והראשון – היישובים העניים ביותר – רוב למפלגות החרדיות ולרשימה המשותפת. אפילו בירושלים, שמסווגת לאשכול השני, מספר המצביעים למפלגת יהדות התורה היה גבוה ממספר המצביעים למפלגת הליכוד. אני משתמש בצירוף "רוב מוחץ" כדי לומר שהאחוזים קרובים מאד למאה אחוז, בפרק הובאו המספרים בפירוט. כמו כן הוזכרו יוצאי דופן, כגון קיבוצים עניים, ששייכים לאשכול הרביעי או השלישי, ובכל זאת הצביעו בעיקר למפלגת כחול-לבן ולמפלגות הלוויין שלה. ברם, יוצאי הדופן האלה מבטאים מספרים זניחים של מצביעים. מסקנת עורך המחקר, המצוטטת בתיאור הפרק: "תיקי נתניהו, הכיבוש וההדתה הן רק מסכות. השאלה למי אתם מצביעים מוכרעת במקום אחר לגמרי – מקום המגורים". מסקנה מטרידה.

על כך נשאלו האורחים, איך זה שדווקא באשכול הששי והחמישי מצביעים באדיקות למפלגה, שחורתת על דגלה קפיטליזם בלתי מרוסן וממשלה בלתי מתערבת? מדוע אינם מצביעים למפלגות שמדברות על מדינת רווחה ועל התערבות הממשלה במשק לצורך הקטנת הפערים הכלכליים? כל התיאוריות הכלכליות מבוססות על העיקרון לפיו אנשים פועלים בהתאם לאינטרס הכלכלי שלהם, האם כולן טועות? ובכן, אמר אחד המשתתפים, הליכוד אמנם מדבר על קפיטליזם בלתי מרוסן, אבל לא ממש נוקט אותו, כמו שהוא מוקיע את הסכמי אוסלו אבל ממשיך לקיים חלקים נכבדים מהם. המשק הישראלי עדיין ריכוזי, עדיין מתאפיין בחלוקות ובהקצבות, כפי שהיה בימי מפא"י. נכון, שהליכוד נתן למזרחיים אפשרות למוביליות כלכלית, שלא הייתה להם בימי המשק ההסתדרותי של מפא"י. אבל קפיטליזם בלתי מרוסן אין כאן, רק דיבורים על זה.

ואילו משתתף שני אמר, שיש קשר בין מצב כלכלי לבין דפוסי הצבעה, אבל הקשר הוא אחר: ככל שעולים במדרג הכלכלי, כך עולים ברמת ההשכלה. ככל שעולים ברמת ההשכלה, כך מחשיבים יותר את ערך השיוויון בפני החוק, ורוצים יותר חופש מדת. ולכן, מצביעים יותר לכחול-לבן. אני שומע וחושב לעצמי, גם לערכים הללו יש משמעות כלכלית. הם אינם מיתרגמים ישירות לשורת הנטו, אבל הם משפיעים מאד על הסביבה העסקית. יותר נח לעשות עסקים גלובליים במדינה שיש בה לפחות מראית עין של שיוויון וחופש מדת. ומי מרוויח יותר מעסקים גלובליים? נכון, מצביעי מצביעי אשכולות עשר עד שמונה.

אמר משתתף שלישי, אתם נותנים יותר מדי משמעות למדיניות כלכלית, כאשר מה שבאמת קובע הוא השפה שהליכוד מדבר בה אל תושבי היישובים באשכול הששי והחמישי. מצביעי האשכולות הללו מקווים לעלות, ופוחדים לרדת. הליכוד אומר להם, אני אדפוק למענכם את האליטות, את אלה מאשכולות עשר עד שמונה, אפיל אותם ואשים אתכם במקומם. בכך, הוא נותן להם תקווה. הליכוד אומר לאלה מהאשכול הששי והחמישי, אני אחזיק למענכם את הערבים בישראל מושפלים ומדוכאים, כך שכמה שלא תפלו, תמיד תהיו מעליהם. בכך, הוא מרגיע את הפחד שלהם ליפול עד הקרקעית, שלא יהיה מישהו מתחת להם. נכון, הליכוד אומר את זה כבר ארבעים שנה, הוא לא באמת הפיל את האליטות מבחינה כלכלית, ולא דפק את הערבים יותר ממה שמפא"י דפקה אותם, אבל לפחות הוא אמר שהוא רוצה. ועוד בעניין הערבים, התנועה הלאומית הפלסטינית שימרה אף היא את דפוסי ההצבעה בישראל. רבין וברק ניסו לסגור עסקה עם עראפאת על בסיס אינטרסים משותפים, וזה נגמר באוטובוסים מתפוצצים. העסקה שרבין סגר עם עראפאת הקפיצה את כלכלת ישראל מדרגה, מצביעי אשכולות עשר עד שמונה הרוויחו מזה, מצביעי אשכולות שש עד אחת לא הרוויחו. אז כן, הם מוכנים לשאת את הפקקים בכבישים, את התורים המתארכים לטיפול רפואי, את ההצפות בחורף, את השריפות בקיץ, ואת זה שראש הממשלה שלהם חי עם משפחתו כמו קיסר רומי. העיקר, שלא יחזרו האוטובוסים המתפוצצים.

לכן, הסכימו כולם, הצלחה בבחירות בסיבוב השלישי תהיה הצלחה טקטית ולא קונספטואלית. מי יצליח יותר לשכנע את תומכיו לבוא לקלפי להצביע, מי לא יעבור את אחוז החסימה. גם אירוע דרמטי, כגון פיגוע או מתקפת טילים, יכול לשנות במקצת את תמונת המנדטים. ואני חושב לעצמי, גם התבטאות נוסח דודו טופז או יועז הנדל יכולה לעשות את זה, אם תגיע בעיתוי המתאים. מה שברור לי הוא, שלא הבטחות למדיניות כלכלית חומלת יביאו את השינוי שאני כל כך מייחל לראות במדינה. ובכל זאת, אמשיך להצביע למפלגה שמבטיחה שינוי כזה. מה עוד נשאר לי לעשות. בבחירות לנשיאות ארה"ב 1992, מנהל הקמפיין של ביל קלינטון ג'יימס קארוויל פימפם את הסיסמא הקליטה: "זה הכלכלה, טמבל". בישראל, זה לא ממש הכלכלה, כבר מזמן לא. והטמבל, כנראה זה אני.

 

לדף הרשומה

גיל ברינגר

מר ברינגר שלום,

האזנתי היום לפרק אתך בהסכת "גיקונומי". ראיתי תמונה שלך, גבר צעיר נאה וחביב למראה. קראתי מה שנכתב עליך בתיאור הפרק. אחר כך ראיתי, שמה שנכתב שם דומה מאד למה שכתוב בערך שיש תחת שמך בוויקיפדיה:

גיל ברינגר (נולד באוגוסט 1982, אב תשמ"ב) הוא עורך דין הפעיל בתנועות שמרניות. יועץ לשעבר של השר זבולון אורלב ושל שרת המשפטים איילת שקד. ברינגר נולד בבת ים, למד בישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים. למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר-אילן. את ההתמחות עשה בפרקליטות המדינה. לאחר שהוסמך לעורך דין שימש כיועץ של השר זבולון אורלב ולאחר מכן שימש כיועץ סיעת הבית היהודי לענייני חקיקה. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית. ברינגר פרסם כתבות ותחקירים במוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון" וכן מספר מאמרים בכתב העת "השילוח", וכיום הוא מפרסם טור שבועי בשם "האדם הסביר" בעיתון "גלובס".

במהלך כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים שימש ברינגר כיועץ השרה לענייני הכנסת והממשלה ומרכז ועדת השרים לחקיקה, והיה השליח של שקד למשימת איתור מועמדים שמרנים לבית המשפט העליון. הוא פעל ליישם את מדיניותה של שקד מול מחלקת הבג"צים והכפפתה לעמדותיה של השרה, ולגיבוש הסכמות קואליציוניות לקידום או חיסול חקיקה ממשלתית ופרטית. ברינגר נתפס כמי שאחראי לגיבוש המסד התאורטי שאמור לספק הצדקה לפעולותיה של שקד כשרת המשפטים. פעיל ומשתתף בכנסים של ארגוני ימין ובהם התנועה לשמרנות ישראלית, ופורום קהלת.

במהלך ההאזנה חשתי שתי תחושות מנוגדות. מחד, חוויתי אותך כאדם חביב וידידותי, בעל חוש הומור, ששפתו ועולמו התרבותי מבוססים על מיטב הנכסים שיש לתרבות המערב ולתרבות היהודית-רבנית להציע, אפילו את סדרת הארי פוטר אתה מצטט. מאידך, חוויתי אותך כאדם תמים או מיתמם, שמבקש להמעיט מכוחו של בית המשפט העליון במדינת ישראל, כח שהולך ומתמעט ממילא, ואינו נותן דעתו על הכוחות העצומים שקיימים במדינת ישראל ובגדה המערבית, כוחות שבית המשפט העליון מנסה לרסן בהצלחה הולכת ומתמעטת. כוחות, שראינו שמץ מעוצמתם בימי משפט אלאור עזריה, ולפני כן בתקופת ההתנתקות מרצועת עזה. איני יכול לומר אם אינך נותן דעתך עליהם משום שיש לך כתם שחור בשדה הראייה, או שמא אתה מודע יפה מאד לקיומם, חושב שזה לא כל כך רע שיתנו להם לפעול ביתר חופשיות, אבל אינך נותן ביטוי לדעתך זו "מפני דרכי שלום", כדי להרדים את יריביך הליברליים. יריביך הליברליים, שיש מי שמכנה אותם "אליטות ישנות", או פשוט "שמאל", שכוחם הולך ומתמעט בישראל ובעולם כולו, ובכל זאת אתה מתייחס אליהם כאילו הם השליט שיש למרוד בו, לגרשו מכס המלכות שלו, ולהושיב במקומו את נציג "העם".  כבר הכרנו בהיסטוריה "נציגי עם" כאלה, כולם היו בריונים גרועים בהרבה ממי שהיה לפניהם.

אתה בא אלי בדיבור  על כללי משחק הוגנים בעולם המשפט, שהשופט ברק הפר בתחילת שנות התשעים ואתה דורש להחזיר אותם על מכונם. אתה אומר על יריביך, שהם אינם יודעים להכיל ביקורת, שהם תוקפים אותך על בסיס אישי ולא על בסיס ענייני. אתה מצהיר שאתה בעד חוקה לישראל. באמת, מר ברינגר? באמת אתה מדמיין מצב שהרבנים ושלוחיהם יאפשרו להעביר חוקה למדינת ישראל? באמת אתה מאמין שהם יניחו לחוקה כזו לחול גם בגדה המערבית? ואם אינך מאמין, מדוע אינך יוצא למאבק נגדם?  מדוע הדגל שלך אינו חוקה לישראל, אלא צמצום יכולתו של בית המשפט העליון להתערב בהחלטות הכנסת והממשלה?  אני חושד, שמה שבאמת מניע אותך אינו שאיפה לכללי משחק הוגנים, אלא רצון להקל עוד יותר על הבריונים באשר הם לנצל את כוחם כדי להשתרר על החלשים מהם. לעזור לגברים להשתרר על הנשים, לעזור ליהודים להשתרר על שאינם יהודים, לעזור לסטרייטים להשתרר על הלהטבים. אני מעריך, שזה גם יצליח לך. מדוע אתה מצפה ממני להיראות מבסוט בקשר לזה? מדוע מפליא אותך שאני פוחד, אפשר בהחלט לומר היסטרי?

אתה מביט בי, ורואה מולך גבר יהודי אשכנזי הטרוסקסואל מהמעמד הבינוני. אולי נראה לך, שההבדלים בינינו קטנים והמשותף בינינו גדול. אולי מפליא אותך, שאני לא שמח שאני לא שמח על המהלך שאתה מוביל, מהלך שסופו לשמר עבורי את הפריבילגיות שנולדתי איתן. אולי נראה לך, שאם רק תסביר לי לאט לאט ובנחמדות, אני אבין ואצטרף אליך. מי יודע, אולי גם איעשה דתי בהמשך הדרך. אבל זה לא יקרה. כי אתה מבין, מר ברינגר, אני גדלתי בין בריונים, ולא הייתי בריון בעצמי. אני יודע שבריונים, גם אם בהתחלה הם נשמעים כאילו הם לטובתי, סופם שיפנו נגדי. אין להם טעם לחייהם אם אין להם במי לרדות, על מי להשתרר. אחרי שיגמרו עם הנשים המרדניות, עם הגויים הטמאים, עם הלהטבים, הם יפנו נגדנו, החופשיים. ואחרי שיגמרו איתנו, הם יגיעו גם אליך, הדתי שקורא את פול אוסטר והארי פוטר. לא יעמוד לזכותך שפתחת להם שערים, שהסרת מכשולים מדרכם. אתה הרי אדם משכיל, אתה מכיר את כל הזמנים והמקומות שבהם זה קרה.

בבקשה, תפסיק.

בברכה,

ש. פרא

לדף הרשומה

פסיכולוגיה 1

בצאת השנה האזרחית, קצת לפני חנוכה, כתב לי פיצקי שהוא נפרד מהחברה הרצינית הראשונה שלו, הפסיכולוגית המתלמדת. הוא עדיין אוהב אותה, אבל אין לו יותר כח לריב איתה שלוש פעמים בשבוע. הוא הבין, שלא כך זה צריך להיות. לא הופתעתי. כשפגשתי את הבחורה לראשונה, דווקא התלהבתי ממנה. אבל ככל שהזמן עבר, יותר ויותר שמעתי על הבעיות, יותר ויותר שמתי לב לריחוק המנומס שהיא נוהגת בי ובבת זוגי. אהובה הייתה סלחנית כלפיה, אמרה שככה היא שומרת על עצמה. אני, לעומת זאת, נזכרתי בכל הפסיכולוגיות השרוטות שנפגשתי איתן בימי הדייטים שלי, על אחת מהן גם כתבתי כאן. וכמובן, בכל הפסיכולוגים והפסיכולוגיות שליוו אותי במהלך חיי, אם מבחירה ואם לאו, אם לטוב ואם למוטב.

הראשונה שאני זוכר הייתה אשתו החביבה של פרופסור הרולד, שאת שמה הפרטי אינני זוכר. היא ערכה לי, כך אני מבין ממרחק השנים, אבחון כלשהו, שמטרתו לקבוע אם אני כשיר לקפוץ כיתה, מכתה א' לכתה ג', כדי שאפסיק להפריע בשיעורים. כפי שכבר כתבתי כאן, הניתוח הצליח והחולה מת: הקפיצו אותי כיתה, וכך דנו אותי לשנים ארוכות של בידוד, בכיתות שבהן כולם מבוגרים ממני בשנה או יותר, אבל ההפרעות שלי לא פסקו. ברם, איני מאשים במחדל את הגברת הרולד. הרעיון לא היה שלה. בקשו ממנה לבדוק יכולות קוגניטיביות, וזה מה שהיא עשתה. עוד נקודה לזכותה היא, שהמפגש איתה היה נעים, ולא הותיר בי רתיעה מפסיכולוגים. זה הגיע בהמשך.

לאחר תקופה קצרה של הלם והסתגלות, חזרתי להרגליי מכתה א': הייתי מפטפט בכיתה, מדבר בלי רשות, מקניט את חבריי לכיתה, וגם את המורה, במיוחד מורות-מחליפות. ולא רק שלא הפסקתי לפטפט ולהקניט, התחלתי גם להתווכח ולהתחצף. טעה מי שחשב, שאני מפריע כי משעמם לי. הפרעתי כי היה לי צורך לדבר, היה לי צורך להישמע ולהיות מובן, היה לי צורך בדיאלוג בגובה העיניים. עדיין יש לי הצורך הזה, לא סתם אני כותב בלוג. המורות היו מעמידות אותי בפינה, מוציאות אותי החוצה, כותבות לי הערות ביומן. הוריי היו נוזפים בי כשהבאתי להם את היומן לחתימה.

כשעלינו לכתה ה', עברנו כולנו מבית הספר באפרידר לבית הספר החדש בברנע. הילדים של משפרי הדיור מרחוב הטייסים, ילדי העולים מרחוב בר כוכבא, ילדי שיכון צבא קבע בברנע למעלה, הילדים מהוילות. משלוש כיתות ד' בבית הספר באפרידר, התקבצנו כל ילדי ברנע לכיתה ה' גדולה אחת. הצטרפו אלינו ילדים שעברו לברנע רק בקיץ האחרון, שלא למדו איתנו בשנה שעברה בבית הספר באפרידר. בית הספר עוד היה בשלבי בנייה והתארגנות. לא היה לנו חשמל בכיתה, החצר החולית הייתה זרועה פסולת בניין, כדורגל שיחקנו במגרש החניה המאולתר, בין המכוניות. כמה חודשים לתוך שנת הלימודים, התחלתי לראות גבר אחד מסתובב בין כל הנשים שתפעלו את בית הספר. איש בן שלושים או ארבעים, מתולתל, חובש כיפה סרוגה, עטוי מעיל לבד חום, מתנועע בגמלוניות. יום אחד, הוא נגש אלי בהפסקה והזמין אותי לבוא איתו לחדרון סמוך לחדר המנהלת, ולשחק איתו שחמט. היה לו מבטא אמריקני כבד, עברית בסיסית מאד, ושמו היה יצחק. שיחקתי איתו שחמט כמה פעמים, אני כבר לא זוכר כמה, וגם לא אם זה היה על חשבון זמן השיעור או בהפסקה.

במבט לאחור, אני מחבר את ההתערבות הזו לכך, שבבית הספר ידעו ששיחקתי שחמט היטב. הייתי מביא לבית הספר לוח מתקפל קטן עם כלים מתמגנטים, וקרעתי את הצורה לחבריי לכיתה. ניצחתי גם כמה ילדים מכתה ו', אפילו כאלה שהיו עולים מברית המועצות, והיו ברמה גבוהה יותר. אני מניח שיצחק שאל איך אפשר להגיע אל הילד, ואמרו לו, שחמט. היות שהעברית שלו הייתה דלה כל כך, מן הסתם זה התאים גם לו. הוא דווקא שיחק טוב, וכנראה היה לו השכל לקטוע את המשחקים לפני שהגיעו לשלבי הכרעה, כי אין לי זיכרון שניצחתי אותו, או שהוא ניצח אותי. זה כנראה לא נמשך יותר מכמה שבועות, כי אין לי זיכרון שאני יושב איתו בחודשי הקיץ, רק בחורף. אולי נגמר התקציב, אולי התנהגותי השתפרה פתאום. אני מניח שזו הייתה אמא שאמרה לי שיצחק הוא הפסיכולוג של בית הספר. אמא כבר הייתה מורה בכיתה לילדים עם הפרעות למידה, מה שקראו אז "כיתה טיפולית", היום מן הסתם הוחלף השם לשם מכובס יותר. היא עבדה באחד מבתי הספר היסודיים של "שיכון דרומי", אחת משכונות המצוקה שנבנו באשקלון בשנות החמישים, ששמה הוחלף בשנות השבעים ל"גבעת ציון". כמורה טיפולית, היה לאמא שיג ושיח עם כל הפסיכולוגים החינוכיים של אשקלון. גם בית הספר שלנו קיבל מורה טיפולית, שהתמקמה באותו חדרון שישבתי בו עם יצחק. היא הייתה נמוכה, שמנמנה, אפורת שיער, חייכנית, ולבשה שמלות שק ברוח שנות הששים. קראו לה נעמי, והבנתי מאמא שהיא אשתו של יצחק.

 

 

כמה חודשים לתוך כתה ו' הודיעה לי אמא אחרי ארוחת הצהריים, שעלי לבוא איתה לאיזה מקום. נסענו למרכז אשקלון, ומשם ברחוב הראשי לכיוון היציאה מהעיר. אמא פנתה ימינה מהרחוב הראשי לתוך שיכון דרומי, אך במקום להמשיך לבית הספר שלה, פנתה שוב ימינה לרחוב סלול למחצה, שלצדדיו צריפי בטון קובייתיים, מוזנחים למראה. בקצה הכביש עמד קארוואן, שעמד על לבנים שהגביהו אותו מן הבוץ של הרחוב. עלינו לקארוואן בשלוש מדרגות מתכת, ונכנסנו דרך חדר ההמתנה לחדר כמעט ריק, שבו ישב יצחק בחברת גבר נוסף. האיש היה מזוקן, אף הוא חבש כפה סרוגה, נראה כבן גילו של יצחק, אך מטופח ממנו. הוא פנה אלי בעברית טובה עם מבטא אמריקאי קל, אמר שקוראים לו מאיר,  הזמין אותי לשבת, וביקש מאמא להמתין בחוץ. לאחר שיצאה, מאיר קם והעמיד מולי כיסא ריק, ואמר שעכשיו נשחק משחק קטן. יצחק והוא הביאו כיסאות וישבו משני הצדדים, ביני לבין הכסא הריק, ומאיר אמר שהכסא מולי הוא הכסא של המורה, ואני צריך להגיד לו מה שיש לי להגיד למורה. אמרתי משהו, לא זוכר מה. מאיר אמר לי לעבור לשבת בכיסא הריק, ולהגיד מה שאני חושב שהמורה הייתה אומרת. קמתי, עברתי, ישבתי, אמרתי. מאיר אמר לי לחזור לכיסא שלי, ולהגיב למה שאמרתי בשם המורה. שאלתי אם אפשר להמשיך במשחק הזה בלי החלפת הכיסאות. מאיר התייעץ עם יצחק באנגלית, ואחר כך אמר לי שלא, אני צריך להמשיך לקום ולעבור כסא בכל פעם. שיתפתי פעולה, אבל לא עבר זמן רב עד שנגמר לי מה להגיד. אמרתי למאיר, אין לי יותר מה להגיד. מאיר התייעץ עם יצחק באנגלית, ואחר כך אמר לי שאמשיך לנסות. לא זוכר מה קרה הלאה. אני זוכר שהייתה גם פגישה שניה, רק עם מאיר. מאיר שאל אותי אם יש לי לפעמים חלומות. אני, לעתים נדירות אני זוכר חלומות שהם סיפור של ממש, לעתים קרובות יותר אני זוכר תמונה מתוך חלום. סיפרתי לו תמונה כזו. הוא התחיל לחפור בה, לשאול אותי לגבי משמעויות אפשריות. לא ידעתי מה להגיד לו. במבט לאחור אני יכול לומר, שגם לא נוצרו בינינו יחסי האמון שמאפשרים למטופל להיפתח לפני הפסיכולוג שלו. במבט לאחור אני מבין, שהקרוואן הזה היה השירות הפסיכולוגי חינוכי של עיריית אשקלון. אחרי שתי פגישות, אולי שלוש, אמרתי לאמא שאני לא מוכן ללכת לשם יותר. שוב באו כמה חודשים של שקט מפסיכולוגים, עברה שנה.

כמה חודשים לתוך כתה ז' הודיעה לי אמא אחרי ארוחת הצהריים, שעלי לבוא איתה לאיזה מקום, והפעם גם אבא בא. נכנסתי איתם למכונית, ועד מהרה נוכחתי ששוב מועדות פנינו לשירות הפסיכולוגי חינוכי. נכנסנו לחדר אחר, ובו שטיח וכורסאות. על אחת מהן ישב גבר בגילם של יצחק ומאיר, לבוש אפילו יותר טוב ממאיר, זקנו עבות יותר מזה של מאיר, ולאפו משקפי קרן עבים. אני חושב שניחשתי שהוא אמריקני עוד לפני שהתחיל לדבר, רק לפי המראה שלו, שכבר הכרתי מסדרות הטלביזיה של שנות השבעים. התישבנו, האיש אמר שקוראים לו דן בן אור ופתח בשיחה אתי, שאני דווקא זוכר כשיחה נעימה ומכבדת. אחר כך אמר לי להמתין בחוץ, כי הוא רוצה לדבר עם ההורים. יצאתי מהדלת, הקפתי את הקראוואן ובאתי לצותת מתחת לחלון. לא שמעתי כמעט כלום, עד שאמא התחילה לדבר על הצליאק שלי. היות שמדובר היה בפרוייקט חייה, היא הרימה את הקול, ויכולתי לשמוע. הרגיז אותי שהיא קושרת בין הבעיות שלי בכיתה לבין הצליאק, אני לא חשבתי שיש קשר, ובלי לחשוב יותר מדי, צעקתי את זה כלפי מעלה, לעבר החלון הפתוח מעלי. אמא נבהלה, אבא אמר משהו כדי להגן עליה, לא זוכר מה היה אחר כך, הפגישה הסתיימה ולא דיברנו עליה יותר.

בשבוע שלאחר מכן, נסעתי לדן בן אור באוטובוס. נכנסתי לחדרו, ופחות או יותר התחלתי להטיח בפניו את כל מה שאני חושב עליו, על הוריי, ועל מערכת החינוך בכלל. הוא הקשיב והקשיב, ובסוף אמר לי, "יש לך דעה מאד מגובשת עלי, אתה בכלל יודע מי אני ומה אני?" אמרתי לו, "אתה פסיכולוג ושלחו אותי אליך כדי שתעשה שאני לא אפריע בכיתה". "ובכן", אמר דן בן אור, "נתחיל מזה שאני לא פסיכולוג, אני פסיכיאטר". הוא וודאי אמר עוד דברים, אבל אני כבר לא הקשבתי. הייתי בהלם. השנה הייתה 1976, הסרט "קן הקוקיה" גרף את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ועוד כמה פרסים. כבר צפיתי בו, ותמונות האימה מבית החולים הפסיכיאטרי היו טריות בזכרוני. אז לשם מגיעים בסוף המתחצפים והמפריעים. לשם זה הולך. אני זוכר שעמדתי בתחנת האוטובוס בכניסה לשיכון דרומי, וחיכיתי לאוטובוס הביתה. שמש חורפית נהדרת זרחה, ואני החלטתי שאני לא יכול לסמוך על ההורים שלי שיגנו עלי. שאני, ורק אני, יכול לעצור את ההידרדרות שלי במדרון המוביל אל בית החולים הפסיכיאטרי. החלטתי שאני חייב להפסיק להפריע בשיעורים.

לאחר עוד שבוע, בבוא המועד לפגישה נוספת, הודעתי לאמא שאני לא הולך אליו יותר. בייאושה, אמרה לי אמא, שאם כך, שאתקשר אליו ואודיע על זה בעצמי. כך עשיתי. הוא ניסה לדבר אתי על זה, אבל כבר לא היה עם מי לדבר. "החלטתי שאני לא צריך פסיכולוג", הטחתי באזניו שוב ושוב, עד שסיים את השיחה. הפעם כבר לא תיקן לי את הגדרת המקצוע שלו. כנראה שדי עמדתי בהחלטה להפסיק להפריע בשיעורים, כי אני זוכר שהציון שלי בהתנהגות השתפר בשליש האחרון של השנה. הפסקתי לפטפט בלי סוף, נהייתי זועם וציני.

 

 

בכיתה ח' כבר לא הוציאו אותי מהכיתה, וגם לשירות הפסיכולוגי החינוכי כבר לא שלחו אותי. אני זוכר עוד התחצפות גדולה אחת למורה-חיילת, ובעקבותיה נזיפה חמורה מהמנהלת, אבל בגדול, הפסקתי לקרוא לעזרה. אולי היו אלה מורותיי בכיתה ח' שהשכילו להתמודד עם ההפרעות שלי, אולי היו אלה בריוני הכיתה שנכנסו לגיל ההתבגרות, והציבו למנהלת אתגר משמעותי יותר מההתחצפויות שלי, שעכשיו סיננתי אותן בין השיניים במקום להכריז אותן בחלל הכיתה. בריוני הכתה גם הציקו לי, מה שנתן לי כמה דברים לחשוב עליהם בזמן השיעורים, במקום לפטפט. אף על פי כן, עבר בחיי בתקופה הזו עוד פסיכולוג. שמו היה סזר ספיבק, הוא היה עולה מארגנטינה, איש לא גדול, מזוקן וממושקף, קצת מקריח מלפנים, לבוש באלגנטיות, חייכן. פעם אחת הזמין את כל הכתה למקלט, שבו התקיימו שיעורי ההתעמלות בימים גשומים, הושיב אותנו על המזרונים, וניסה ללמד אותנו מדיטציה כלשהי. הוא הנחה אותנו בקול רך ונעים, ובשלב מסוים אמר שאם נתרכז, נשמע קול בראש שאומר "נפש, נפש". לא התאפקתי, ואמרתי שאני שומע קול בראש שאומר "רפש, רפש". קצרתי את הכמה צחוקים שכה כמהתי אליהם, אבל הפעם לא הוציאו אותי החוצה ולא שלחו אותי למנהלת. הצחוקים גוועו, וסזר המשיך בתרגול שלו. נראה שהוא עבד גם בבית הספר שאמא עבדה בו, כי היא הכירה אותו, שמעתי את שמו בשיחות שלה עם אבא.

והנה יום אחד, ניגש אלי סזר בהפסקה ושאל אם אוכל לעזור לו באיזה עניין. השבתי בחיוב, והוא ביקש שאבוא איתו באיזשהו בוקר לבית ספר בשיכון דרומי, לא בית הספר שאמא עבדה בו,  ואעזור לו שם בעבודתו. ואכן, נפגשנו ביום היעוד בשער אותו בית ספר, נכנסתי איתו לחדרון שהוקצה לו, וצפיתי בו מבצע איבחונים בילדים מאותו בית ספר, אותו סוג של איבחונים שעברתי אני בסוף כיתה א', אם כי אני משער שבשיכון דרומי לא התכוונו להקפיץ אף אחד כיתה. עד היום אינני יודע מה הייתה הכוונה מאחורי האירוע המוזר הזה. האם נזקק סזר לדובר עברית ילידי כדי שיבאר לו את שפת הילדים משכונת המצוקה (שהיו, כלום יש צורך לומר זאת, מזרחיים)? או שאולי זו הייתה הדרך שלו להתקרב אלי, כהקדמה לטיפול בי, כמו השחמט של יצחק? טיפול כזה לא קרה בפועל, אך אין להסיק מכך שלא הייתה כוונה כזו. אנחנו הרי יודעים איך עובדות מערכות החינוך הציבוריות: פתאום נגמר הכסף, פתאום מגיע מנהל חדש ומשנה סדרי עדיפויות, תכניות ישנות נקטעות וחדשות מופעלות במקומן. כשחגגו לי בר מצווה בכיתה ט', אמא הזמינה את סזר לאירוע. הוא בא בגפו. עוד יש לי תמונה משפחתית רבת משתתפים, שהוא עומד בקצה שלה, עם כל הדודים והבני דודים, לא שייך אבל מחייך.

גם דן בן אור חזר והבליח בחיי בדרך מוזרה. בכיתה י', אשתו אביבה הייתה המורה שלי לכימיה. היא הייתה צעירה מרוב המורות בתיכון, והייתה נחמדה מאד. היה לה מבטא אמריקאי קל וסגנון סיקסטיזי קליל, בניגוד לשאר המורות למדעים, שהיה להן מבטא מזרח אירופי וסגנון סמכותי מזרח אירופי. לקח לי כמה שיעורים כדי לקלוט, שלמרות גילה הצעיר והליכותיה החופשיות, היא יודעת על מה היא מדברת, ויש מה ללמוד ממנה. גם היא התחילה לחבב אותי, נשארה בכיתה אחרי הצלצול כדי להמשיך לענות לשאלותיי, ובסוף גם הזמינה אותי אליה הביתה. לא זוכר לאיזה צורך, אבל זה היה משהו שקשור ללימודים, לא שום דבר נלוז. הם גרו בשכונה ליד זו שלנו, הבנות שלהם למדו בבית הספר היסודי שאני למדתי בו, והם היו פעילים בבית הכנסת הקונסרבטיבי של אשקלון, שגם הוא היה לא רחוק מדירתם.  באחד מביקוריי אצלם, דן בן אור היה שם. הוא זכר את שמי ושאל לשלומי. עניתי בנימוס, וכל אחד מאיתנו המשיך בענייניו. עכשיו כשאני חושב על זה, אני תוהה אם אביבה ידעה על ההיסטוריה הטיפולית שלי איתו, או שמא שמר עליה לעצמו, מתוקף החיסיון הנהוג בין מטפל ומטופל.

 

 

לדף הרשומה

רוד טריפ בניו אינגלנד

כשחזרה אהובה מטיול בר-מצווה לארה"ב עם הבן שלה, הודיעה לי שלכבוד יום הולדתה החמישים היא רוצה לנסוע אתי לניו יורק. יום ההולדת הזה חל השנה, ואני התחלתי לחשוב איך אני מתארגן לזה. עודני קורא על ניו יורק באתרי טיולים ומשוחח עם מכרים ומודעים שכבר היו בניו יורק (כמעט כולם כבר היו, חלקם יותר מפעם אחת), באה אהובה ובקשה שבנוסף לשהות בניו יורק, גם נשכור רכב ונטייל באזורי הכפר שמחוץ לכרך הסואן. כל אתרי הטיולים ממליצים לבקר בניו יורק בספטמבר-אוקטובר, וכיוון שכבר שמעתי על השלכת המופלאה שפוקדת את ניו אינגלנד בתקופה הזו של השנה, התלהבתי. גיגלתי ומצאתי מאמר שמפרט טיול מעגלי בן ששה ימים בניו אינגלנד עם רכב, שיוכל להיות בסיס איתן לטיול כזה. חשבתי שלא תידרש ממני יותר מדי עבודת הכנה, שכל שאצטרך לעשות הוא להזין בכל פעם למכשיר הניווט הלווייני (GPS) את היעד הבא שנזכר במאמר, והוראות הנסיעה כבר יגיעו מאליהן. בדיעבד, לא כך קרה, היו לנו הרבה פיקשושים, ולכן החלטתי לכתוב "גרסה מוערת" למאמר הזה, ולפרט בה את תובנותיי. מקצת התובנות מבוססות על מאמר אחר שמצאתי, שמפרט על סוגי הכבישים בארה"ב ומספריהם.

זה היה ביקורי השני בסך הכל בארה"ב, והביקור הראשון שבו שכרתי רכב ונהגתי בו. לפיכך, כמה מתובנותיי יכולות להישמע מובנות מאליהן למטיילים ותיקים ומנוסים. כך, למשל, הופתעתי שהמוכרנית בסוכנות ההשכרה בדקה את הניירת שלנו, נתנו לנו את מספר החניה שבו מחכה לנו הרכב, ויאללה, שיהיה לכם יום נעים. אף אחד לא ליווה אותנו לרכב, אף אחד לא ווידא איתנו את המצב בו נמסר לנו הרכב, אף אחד לא היה שם כדי לענות על שאלות לגבי תיפעול הרכב. ואני עוד רכשתי עסקת VIP, כדי להבטיח עצמי מכל סוג של הפתעה לא נעימה, קראתי על הפתעות לא נעימות כאלה באתרי הטיולים. הפתעות לא נעימות בהחלט פקדו אותי, אף אם לא חמורות כמו אלה שקראתי עליהן. סתם בתור דוגמא, לא ידעתי באיזה דלק עלי לתדלק, זה לא היה רשום בשום מקום וגם לא נאמר לי. נאלצתי לסמוך על טוב ליבו ושכלו הישר של אחראי משמרת בחנות הנוחות שליד תחנת דלק בניו המפשייר כדי לתדלק בפעם הראשונה, והייתי בחרדה שמא טעה, וגרמתי נזק לרכב. בדיעבד, לא גרמתי שום נזק בשום שלב, ולא חוייבתי בחיובים חריגים. 

וכעת, נעבור לגרסה המוערת.

 

 

יום 1: מתחילים בקונטיקט ומסיימים במסצ'וסטס

התחלנו את הטיול ביום שני בשבוע. כהמלצת המאמר, לקחנו רכב שכור בשדה התעופה ניוארק, והתחלנו בנסיעה לכיוון קונטיקט. היות שהתברברנו הרבה ביציאה מנמל התעופה, ובזבזנו הרבה זמן על להבין איך הרכב פועל ואיך לעבוד עם מכשיר הניווט, ויתרנו על ארוחת הצהריים המומלצת בברוקפילד, ושמנו פעמינו ישר לעיירה Kent. חצינו את הגשר הענק על ההדסון, עברנו ממדינת ניו יורק למדינת קונטיקט, הנוף הלך ונהיה כפרי יותר, מיוער יותר, ואחר הצהריים הגענו לכביש 7 הנזכר במאמר, כביש US 7 N ליתר דיוק. "התחברנו" לתכנית המקורית. הכביש התפתל לאורך נהר Housatonic, ונשקף ממנו נוף נעים מאד, אף כי לא מרהיב כמו הנופים שעוד נראה בהמשך. הגענו ל Kent בסביבות שלוש אחר הצהריים, וחיפשנו מקום ללון. נאדה, הכל סגור ומסוגר, כאילו העיירה ננטשה. חיפשנו ב Booking, ומצאנו מקום לא רחוק, בהמשך כביש 7, שנקרא Cornwall Inn. הזנו את הכתובת למכשיר הניווט, התחלנו לנסוע, ומהר מאד מצאנו עצמנו נוסעים בכביש הררי צר בתוך יער, באיזור שקליטת הלוויין בו הייתה משובשת. שיחות קוליות עדיין אפשר היה לבצע. צלצלנו למספר שצויין ב Booking, והגברת שענתה לנו אמרה שנכון, יש במחוז עוד רחוב באותו שם, הרבה אנשים מפקששים. נסענו לפי ההסבר שלה כל הדרך חזרה. עד שהגענו ונרשמנו, כבר היה ארבע. פרקנו את חפצינו, לקחנו מבעלת המקום עלון תיירות, שכלל מפה מצויירת של המחוז, ומיהרנו לפארק הלאומי Kent Falls State Park, לפני שיחשיך. עם המפה, כבר לא היו פיקשושים.

המאמר מספר על מסלול טיפוס קצר ביער מרהיב, שבסופו נוכל לראות מפלים נהדרים. ובכן, מסלול הטיפוס אכן קצר ומוסדר, אבל לא כך המסלולים שיורדים חזרה למטה. היו שני מסלולים, צהוב ואדום, והמטייל נדרש לחפש סימני צבע על העצים כדי למצוא את הדרך חזרה לרכב. התחלנו ללכת במסלול הצהוב, הארוך, אבל בשלב מסוים הפסקנו לראות את סימני הצבע. מבוהלים, מיהרנו לחזור על עקבותינו, וירדנו חזרה במסלול האדום, הקצר. אשר למפלים, לא כדאי לפתח ציפיות, הם לא גדולים בהרבה מאלה של נחל ערוגות או של עין עבדת. אבל אחרי יום של נסיעה ארוכה ורצופת אי וודאות, היה נחמד להרגע שם ולחלץ עצמות. בערב חזרנו לעיירה Kent לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית. עכשיו כבר היו כמה מקומות פתוחים. התברר, שבימי שני הרבה מקומות סגורים, בעלי העסקים נחים מהעבודה המאומצת בסוף השבוע. אילו רק היינו יודעים.

למחרת בבוקר יצאנו שוב לדרך. ביקשתי ממכשיר הניווט  שיביא אותנו לעיירה Great Barrington, והוא שלח אותנו להמשיך בכביש 7, ולא בכביש 41 שעליו ממליץ המאמר. אולי הפסדנו נסיעה בנוף יפה יותר. הכביש המשיך צפונה, והעביר אותנו מקונטיקט למסצ'וסטס. המאמר כותב על Great Barrington שהיא עיירה יפהפיה, ואני בהחלט מסכים. העיירה מזכירה מאד את סטארז הולו, העיירה הבדיונית מסדרת הטלביזיה הותיקה "בנות גילמור". הרחוב הראשי, בעל השם הבלתי מפתיע Main Street, מלא מבני ציבור הדורים ובתי קפה חמודים. אחרי ארוחת בוקר קטנה, ראינו שילוט לכיוון מסלול הליכה על גדת נהר Housatonic. עם קצת עזרה מעוברים ושבים, מצאנו את השביל היורד למסלול, וטיילנו בו. זה היה מסלול מקסים, ובו ראינו לראשונה את סימני השלכת המופלאה של ניו אינגלנד. כך, בצהרי היום השני לטיולנו, השלמנו את יום מספר 1 בתכנית של "למטייל".

 

 

יום 2: מוזיאון אמנות ועיירות היסטוריות

המשכנו צפונה בכביש 7 לעבר העיירה Stockbridge. הדרך יפה מאד, וגם העיירה יפה, אבל שלא כמו Great Barrington, אין לה רחוב ראשי, היא עשויה מרקמת כבישים כפריים שלארכם מפוזרים בדלילות מבני ציבור ובתי מגורים, מרביתם מעוצבים בסגנונות היסטוריים שונים. היות שהזנתי את שם העיירה כיעד במכשיר הניווט, התברברנו קצת, ורק כשביקשתי להגיע ישירות למוזיאון נורמן רוקוול, זה הסתדר. מדובר במוזיאון קטן, שתי קומות בסך הכל, מתאים מאד לילדים. במוזיאון מוצגות עבודותיו של המאייר נורמן רוקוול, שערכן היסטורי יותר מאשר אמנותי. נהניתי יותר מהפארק הקטן סביב המוזיאון, הפרוש על גבעה מוריקה שנשקף ממנה נוף מרשים מאד. עוד חצי שעה נסיעה בכביש 7, והגענו לאגם Pontoosuc הנהדר. העמדנו את הרכב במגרש החניה החינמי, וירדנו לטייל קצת על שפת האגם. עוד חצי שעה נסיעה בכביש 7, והגענו לעיירה Williamstown. טיילנו קצת ברחוב הראשי ואכלנו צהריים באחת המסעדות ההיפסטריות שלארכו. בכניסה לרחוב הראשי עומדות זו מול זו שלוש כנסיות נהדרות של שלושה זרמים פרוטסטנטים שונים. קצת הזוי, עיירה כל כך קטנה. מצאנו לשכת מידע לתיירים, ולקחנו מפה מצויירת של האזור בכלל, ושל דרך Mohawk בפרט. "דרך Mohawk" זה שם אחר לכביש מספר 2, בו נסענו מזרחה לתחנתנו הבאה על פי המאמר, העיירה Shelburne Falls.

בשעות אחר הצהריים נכנסנו מכביש מספר 2 לרחוב הראשי של העיירה, שמגיע עד הגשרון על נהר Deerfield. חצינו את הנהר, וטיילנו על גשר הפרחים החמוד, עליו ממליץ המאמר. משם המשכנו בכביש 2 לעיירה Greenfield, שהמאמר מבטיח כי בסביבתה נמצא מקומות נחמדים ללון. לא מצאנו, ואחרי התברברות קלה ברחובות העיירה, התפשרנו על מלון מרשת Hampton Inn, רשת שכבר הכרנו מניו יורק. לא מצאנו איפה להסתובב בערב בעיירה, לכן הסתפקנו בארוחת ערב בדיינר היחיד שמצאנו במרחק הליכה מהמלון. 

 

 

יום 3: טיפוס פתלתל לפסגת וושינגטון וקינוח בשופינג

היות שהמאמר התריע שלפנינו נסיעה של יותר מארבע שעות, השכמנו קום, מיהרנו לעזוב את המלון, והקלדנו למכשיר הניווט Mount Washington state park. המכשיר חישב ומצא שאכן, יותר מארבע שעות. עלינו על כביש האינטרסטייט I-91 והתחלנו בנסיעה צפונה. מזג האוויר היה מצויין, הכביש לא היה מאד עמוס, אבל הזמן עובר, הנהג מתעייף, ואין לצד הדרך אף תחנת ריענון. הצטרכנו לרדת באחת היציאות כדי לשתות משהו ולהתחלף בנהיגה. עברנו ממסצ'וסטס לוורמונט, ומוורמונט לניו המפשייר, ירדנו מהכביש המהיר אל הדרכים הצדדיות. כשהשלטים לצד הדרך הודיעו שאנחנו על כביש US-302, נשמתי לרווחה: שוב היינו "מיושרים" עם המאמר. קצת אחרי אחת עשרה עצרנו שוב למנוחה והתרעננות בעיירה Bath, השוכנת על נהר Ammonoosuc, אחד מיובליו של נהר Conneticut. התחלנו לטפס עם הכביש, בנסיעה אטית. מסביבנו עוד כפרים ועיירות, חלקם נראים אמידים ומטופחים יותר, אחרים יותר עניים ועלובים, כולם מונים לא יותר מעשרה בתי חווה לאורך הכביש. בשתיים עשרה וחצי עצרנו שוב להתרעננות ותצפית בעיירה Jefferson, ובאחת ורבע עמדנו בכניסה לפארק הר וושינגטון.

ניגש אלינו ריינג'ר חביב, עם הכובע רחב השוליים והשפם המתבקשים. שאל מאיפה אנחנו, והתפלא שעוד משפחה מישראל הגיעה לכאן. אמר, אתם כבר המשפחה הרביעית מישראל שהגיעה היום. פשוט מאד, אמרתי לו. יש אתר שכל המטיילים הישראלים קוראים, יש שם מאמר על טיול לניו אינגלנד שעלה לכולם בחיפוש, והנה עכשיו כולם פה. אבל איפה הרכבת הכחולה העתיקה שהבטיח המאמר? הו, לא, חייך הריינג'ר, כאן זו הכניסה לרכבים. הכניסה לרכבת שמטפסת אל ההר נמצאת מהצד השני של ההר, מרחק של יותר מחצי שעה נסיעה. נו, מה לעשות, שוב פיקששנו. נעלה כבר עם הרכב. בדיעבד, דווקא יצא לטובה: הדרך למעלה, אף שהייתה קשה לנהיגה, הייתה יפהפייה, ושמחתי שהייתה לי את האפשרות לעצור במקומות המיועדים לכך ולצלם. השלכת המפורסמת של ניו אינגלנד, שעד עכשיו ראינו אותה לצידי הכבישים והנחלים, עץ פה ועץ שם, עכשיו השתרעה כמו מרבד על הר וושינגטון ועל ההרים שמסביבו, כולם שייכים לשמורת White Mountain. ככל שהגבהנו, התמעטה הצמחיה. סמוך לפסגה נכנסנו לתוך שכבת עננים, שאמנם לא הייתה עבה דיה כדי לחסום לגמרי את שדה הראייה מן הפסגה, אך היה בה די כדי להסתיר חלקים מהנוף הנשקף מהפסגה. כך יצא, שהנופים בדרך לפסגה היו יפים יותר מאשר הנוף ממרכז המבקרים שבפסגה עצמה. הגענו לפסגה בשתיים אחר הצהריים. מרכז המבקרים היה נחמד ומעניין. כשכבר היינו בפסגה, ראינו את הרכבת מגיעה. זו הייתה רכבת מגושמת, נראתה בלתי נוחה בעליל, וגם הייתה כתומה ולא כחולה. הפעם, הפיקשוש דווקא יצא לטובה.

גם הירידה בחזרה הייתה מהנה מאד, הנוף נראה קצת אחרת באור של אחר הצהריים. הגענו ליציאה מהפארק בארבע וחצי, והקלדנו למכשיר הניווט את היעד הבא שציין המאמר: מתחם הקניות Settlers Green North Conway. התחלנו לנסוע בכביש NH-16-S ככתוב במאמר. ברם, בשלב מסוים, מכשיר הניווט שוב שלח אותנו לדרך צרה, שנכנסה לתוך יער, והפכה לדרך עפר. לאורך דרך העפר ראינו פה ושם בתי מגורים ומקומות לינה, אבל לא סימוני כבישים וכיוונים. היות ששעת החשיכה התקרבה, ולא ידענו איפה אנחנו נמצאים, החלטנו שניכנס למקום הנורמלי הבא שנראה, וניקח לנו חדר ללילה. כך הגענו לריסורט כפרי גדול וקצת משונה ששמו The New England Inn and Lodge. היות שבמאמר היה כתוב שמתחם הקניות פתוח עד תשע בערב, לקחנו את הזמן לנוח ולהתרענן. גם כאן קיבלנו מפה מצויירת, וכך ידענו שאנחנו נמצאים במקום ושמו Intervale, ושמתחם הקניות Settlers Green בעיירה North Conway קרוב מאד. לקראת שבע בערב יצאנו לשם. מצאנו את המקום בקלות ובמהירות, אבל הכל כבר היה סגור, וגם די חשוך. עוד פיקשוש. רק כמה מסעדות היו עדיין פתוחות. מה יכולנו לעשות? נכנסנו לאחת ואכלנו ארוחת ערב, דווקא לא רעה.

 

 

יום 4: לינקולן וברטלט

הכותרת " לינקולן וברטלט" במאמר מטעה, כי האטרקציה העיקרית של היום הרביעי בטיול היא Franconia Notch State Park. המלה Notch מציינת מעבר בין הרים, במקרה הזה מעבר רחב דיו כדי שיעבור בו כביש מהיר, I-93-S. העיירה לינקולן, הנזכרת במאמר כמקום שנוסעים דרכו בדרך לארוחת צהריים, נמצאת בקצה הדרומי שלו. הפארק נמצא בקצה הצפוני של מעבר ההרים, ויש עוד כמה אטרקציות בין לבין. העיירה "הקטנה והעתיקה" ברטלט, הנזכרת במאמר כמקום מתאים ללינה, זו לא בדיוק עיירה. זה מקבץ של כמה בתי חווה לאורך הכביש, שמצאנו בו רק מקום לינה אחד, גם הוא במרחק מה מן העיירה. מצד שני, אמרו לנו שהשם "ברטלט" משמש גם כשם כללי לעוד כמה יישובים זעירים במרחק לא גדול זה מזה, ביניהם Intervale, שממנה יצאנו. במלים אחרות, מדובר במסלול מעגלי. תיאורטית, יכולנו ללון שני לילות באותו מקום.

ובכן, הקלדתי Franconia Notch State Park למכשיר הניווט, ויצאנו בנסיעה מערבה בכביש US-302-W, הנזכר במאמר. הכביש עובר בחלקו לאורך Saco River, ובאחת מנקודות המפגש ראינו את ההתפצלות לכיוון הכניסה האחרת של הר וושינגטון, מן הסתם זו שמובילה לרכבת שפיקששנו אתמול. לאחר כשעה פנינו שמאלה לכביש המהיר I-93-S, שאף הוא נצמד לנחל, Pemigewasset River שמו. הגענו לחניון בכניסה לפארק. לפארק הזה יש רק כניסה אחת, תודה לאל. כאן מרכז המבקרים נמצא בכניסה, ובו הסבירו לנו מה כולל הפארק: הוא כולל רק את Cannon Mountain, רכבל שמעפיל אליו, ומסלולי טיול ברגל לפסגתו. התצפית המרהיבה המובטחת במאמר היא מפסגת ההר הזה, והיא אכן מרהיבה. דרומה ממנו, בהמשך ה Notch, יש אתר נוסף שהכניסה אליו בתשלום: Flume Gorge. אפשר לקנות כרטיס משולב לשני האתרים. אגם Echo, הנזכר במאמר, נמצא ממש בצמוד לחניון, והגישה אליו חופשית. בין שני האתרים יש עוד אתר חינמי נחמד ושמו The basin. זוהי נקודה שבה הנחל מתעקל ויוצר בריכה טבעית, ויש שם מסלול הליכה נעים וקל בין העצים לאורך הנחל. והעצים, להזכירנו, בשלכת המפורסמת של ניו אינגלנד.  רכשנו את הכרטיס המשולב, ונהנינו מאד מארבעת האתרים שלאורך ה Notch: הר Cannon, אגם Echo, מסלול The basin, ולסיום, Flume Gorge, שהוא קניון צר ותלול שבו זורם אחד היובלים של Pemigewasset River – יפה ומומלץ מאד.

היות שנשנשנו משהו במרכז המבקרים של Flume Gorge, לא היינו רעבים במיוחד, והחלטנו לדלג על ארוחת הצהריים ולהמשיך לנסיעה בכביש 112 ובכביש Bear Notch Rd, שהמאמר מתאר אותו כדרך נופית מקסימה. דא עקא, שכאשר הזנתי למכשיר הניווט את היעד Bear Notch, הוא שלח אותי חזרה בדרך בה הגענו, הוא מצא שזו דרך יותר מהירה, למרות שהיא יותר ארוכה. לא הייתה לי סבלנות להתחיל לשחק עם ההגדרות שלו, החלטתי לצאת לכביש 112 בלי להפעיל את המכשיר, ולחפש שלט שיפנה אותי לכיוון  Bear Notch Rd. גם כביש 112 התגלה כדרך נופית יפה מאד. הוא עבר בין שתי שורות צפופות של עצים, ומכיוון שהם עמדו בשלכת המפורסמת, זה היה כמו לעבור בין שני מרבדים אדומים-כתומים-ורודים-צהובים. מצד שמאל של הכביש יש מפרץ תצפית להרים מצפון – כדאי לפנות ולעצור שם. היה שלט לפניה שמאלה לכיוון Bear Notch Rd, אבל הוא היה כל כך קטן, שראינו אותו אחר שכבר עברנו אותו. עשינו פרסה, ונכנסנו לכביש צר מאד, שבשלב מסוים מתחיל להתפתל בין גושי סלע עצומים. כנראה שמשום כך קוראים לזה Notch!

כמו שכבר כתבתי, כשהדרך הנופית הסתיימה ופגשה את כביש 302, איפה שבמפה כתוב "ברטלט", מה שהיה שם זה לא בדיוק עיירה, ולא היה שום סימן למקומות לינה זמינים. שוב נעזרנו ב Booking, ומצאנו מקום בשם North Colony Motel כמה קילומטרים מזרחה משם, על כביש 302. דווקא היה לא רע, יותר טוב ממה שמצאנו אתמול וגם יותר זול.

 

 

יום 5: בין צלילי המוזיקה לנופים קסומים

ביום החמישי לטיול אמורים היינו לנסוע שוב מערבה בכביש US-302-W, לעבור מדינה מניו המפשייר לוורמונט, להמשיך בכביש VT-15 ולהגיע לעיירה הנחמדה סטואי (Stowe), שם יחכו לנו הגנים המטופחים של בית הארחה היוקרתי שהקימה משפחת פון טראפ, גיבורת הסרט "צלילי המוסיקה", לאחר שנמלטה מאוסטריה בשנות ה-30 של המאה שעברה. לאחר מכן, אמורים היינו לטייל ב Smugglers Notch, לבקר במרכז המבקרים של מפעל הגלידה בן וג'ריס, ולסיים את היום בעיירה ראטלנד (Rutland). המאמר הבטיח עוד נופים קסומים בסביבת ראטלנד, נוסף על אלה שמובטחים בכותרת הפרק.

האטרקציה שהכי עניינה אותנו הייתה Smugglers Notch. אחרי החוויה הטובה שהייתה לנו עם Notches אתמול, ציפינו לעוד מאותו הדבר. הבנתי מהמפה שסטואי נמצאת דרומה משם ואמרתי, ממילא נעבור שם אחרי שנעבור דרך Smugglers Notch, ואז נחליט אם כן או לא פון טראפ. היות שהמאמר לא מסביר בדיוק איך לנסוע בין ארבע הנקודות הנזכרות בו, פניתי לעזרת מכשיר הניווט. כשהזנתי "Smugglers Notch" למכשיר הניווט, קפצו לי כמה אפשרויות, לא כולן סמוכות זו לזו. הימרתי על  "Smugglers Notch visitors center". עד חציית הגבול בין המדינות, הכל היה בסדר. נסענו מערבה בכביש US-302-W, לאחר מכן בכביש I-93-W. קצת אחרי השלט "ברוכים הבאים לוורמונט" ראינו סוג של לשכת תיירות, ועצרנו שם להתרענן ולשאול כמה שאלות. הדוד במדי ריינג'ר שישב מאחורי הדלפק צייד אותנו במפה של וורמונט, אבל לא הבין מה אנחנו רוצים ולא ממש עזר לנו. ואז, מכשיר הניווט הכניס אותנו לכביש צר יותר, ואז כביש צר עוד יותר, גם דרכי עפר עברנו. עברנו דרך כפרים שנראו עניים ומוזנחים, אמריקה שלא רואים באתרי התיירות. נלחצתי. לזה לא ציפיתי. לרגע נרגעתי, כשראיתי שלט שבישר שאנחנו על כביש VT-15, ואז הגענו להצטלבות שלא היה בה שום רמז לכיוון הנכון ל Notch. לא מצאתי את המקום במפה. מה יכולתי לעשות? האמנתי למכשיר הניווט, שהוביל לתוך Stowe, ומשם בכביש 108 אל  "Smugglers Notch visitors center". רק אז הבנתי איפה פיקששנו: מכשיר הניווט בחר לנו את הדרך הכי קצרה בזמן, לא את הדרך הנופית שהמאמר הילל ושיבח.

גם במרכז המבקרים הזה פגשנו דוד לובש מדים, שהסביר לנו איפה אנחנו נמצאים ומה נוכל לעשות. עלינו ברכבל לפסגת הר מנספילד, ונהנינו מהנוף הנפלא שנשקף ממנו. צפינו באימה במטיילים שגלשו באומגה מפסגת ההר למטה. המשכנו ברכבל הקטן לריסורט מצידו השני של הכביש, ונהנינו מקפה וחטיפים באוויר הפתוח. עשינו מסלול הליכה קצר לאורך נחל שזרם בקרקעית מעבר ההרים, גם בו הצלחנו להתברבר, ולקינוח, המשכנו בנסיעה צפונה לתוך מעבר ההרים, בכביש שהיינו אמורים לנסוע בו בכיוון ההפוך – כביש 108. באמת Notch יפה מאד, צר ומיוער, גושי סלע כבירים משני צדדיו, ועליהם עצים בגוני השלכת של ניו אינגלנד. אולי משום שזה היה יום ששי אחר הצהריים, מכוניות רבות חנו לצדי הכביש הצר, אולי מקומיים שיצאו לקמפינג.

החלטנו לוותר על אחוזת פון טראפ בסטואי, ולמהר למרכז המבקרים של בן וג'ריס ליד העיירה Waterbury, קצת דרומה משם, על כביש 100. ברם, הכביש היה עמוס, וכבר נראה היה שנפקשש את הסיור המאורגן האחרון עליו דיווח אתר האינטרנט של המקום. ברם, הפעם ההפתעה הייתה לטובה: הגענו לאתר, והתברר שיש סיורים נוספים. הצטרפנו לסיור של חמש ועשרים, ונהנינו מהסברים על תהליך ייצור הגלידה, ומהגלידה עצמה. המקום לא גדול, שתי קומות בסך הכל, בתחתונה מייצרים גלידה ובעליונה מובילים את התיירים, שיסתכלו למטה. אני מנחש שהקימו כאן רצפת ייצור מצומצמת בשביל התיירים, שהמקום הזה אינו חלק מהאופרציה המסחרית של החברה. אבל, זה עושה את העבודה. בחנות המזכרות יש מפה של מפעלי בן וג'ריס ברחבי העולם, וגם המפעל הישראלי מסומן עליה. בן וג'ריז לא פוחדים מ BDS.

יצאנו משם בשש בערב, ואז עשיתי את הטעות האחרונה לאותו יום: למרות שהשעה הייתה כבר שש בערב, במקום לחפש מקום לינה ב Waterbury או ב Stowe, התעקשתי להגיע כבר באותו ערב לראטלנד, כמו שכתוב במאמר. את רובו של כביש 100, שהמאמר כותב עליו שהוא אחד היפים בוורמונט, צלחנו כבר בחשכה. מצאנו ב Booking מוטל, שהיה בסיסי למדי, ובת זוגי אמרה שהוא מגעיל. אשר לראטלנד, לא מדובר בעיירה אלא בעיר השלישית בגודלה במדינת וורמונט, תפזורת גדולה של בתים חד קומתיים כעורים על שני כבישים ראשיים US-4 ו US-7. גם באור הבוקר למחרת, לא מצאנו בה שום נופים קסומים.

 

 

יום 6: נסיעה סביב נהר ההדסון

המאמר מייעד את היום הששי לנסיעה מרתונית מראטלנד עד מנהטן, עם עצירה רק באחוזת FDR ליד העיירה Hyde Park במדינת ניו יורק. אך היות שהרכב עמד לרשותנו לשבעה ימים, ריווחנו את הנסיעה וביקרנו באתרים במדינת ניו יורק שאינם מופיעים במאמר, או שנזכרים בו רק בחטף, כגון העיר אלבני. לא מצאנו את "הכביש הציורי A9" במפה, לכן הזנו למכשיר הניווט Albany, ונסענו כשעתיים דרך US-7 ואחר כך I-90 עד שהגענו לפאתי העיר. כדי להגיע למתחם הממשלתי-עסקי המפואר, עליו קראנו באתרי התיירות, הזנו למכשיר הניווט Corning Tower, שמו של הבניין הגבוה במתחם. קראנו גם, שבמתחם הזה יש לשכת מידע לתיירים, כך שנראה היה שאין צורך לתכנן את הביקור בפרטי פרטים, כבר יתנו לנו מפה ויסמנו לנו מה כדאי לראות.

היות שהיום הששי לטיולנו היה שבת, מצאנו בקלות חניה באחד הרחובות שתוחמים את המתחם. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. לאורך המדרכה היו המון שלטים, שלא הבנתי בדיוק מה הם אומרים, אך הבנתי שהם מתנים את הזכות לחנות בתנאים שונים ומשונים. למרבה המזל, עבר שם זוג מקומי, והם הבטיחו לנו שזה בסדר לחנות שם בשבת. נכנסנו למתחם, וגם הוא היה ריק לגמרי, למעט אנשי ביטחון וניקיון ספורים. הכל היה סגור, גם לשכת המידע לתיירים. אופס, עוד פיקשוש. עלינו לקומה העליונה של המתחם, וטיילנו בה. הארכיטקטורה מאד מרשימה, גם כשאי אפשר להיכנס לבניינים פנימה. יצאנו מהמתחם, וחיפשנו מקום לשבת לשתות משהו. רק אחרי הליכה ממושכת למדי מצאנו מקום פתוח. לא יאומן, עיר הבירה של מדינת ניו יורק, והכל סגור בשבת.

חזרנו למכונית, והמשכנו בנסיעה דרומה בכביש המהיר, על הגדה המערבית של נהר ההדסון לכיוון העיירה ריינבק (Rhinebeck). מימין לנו החלו צצים הרי הקטסקיל, עליהם קראתי ושמעתי רבות: שם שכנו אתרי הנופש של יהודי ניו יורק, ורבים מהקומיקאים היהודים הניו יורקיים התחילו שם את הקריירה. עוד היה אפשר לראות פה ושם עץ בשלכת המפורסמת של ניו אינגלנד, אבל הצבע השליט לצדי הדרך כבר היה ירוק. היות שהשעה הייתה כבר שעת אחר הצהריים, התחברנו שוב ל Booking, ומצאנו לנו עוד מלון מרשת Hampton Inn, הרשת שכבר הכרנו מניו יורק, בפאתי העיירה Saugerties. לאחר שהתמקמנו בו, חצינו את ההדסון מזרחה אל ריינבק.

ריינבק אינה מופיעה במאמר, שמענו עליה מקרוב משפחה אמריקני מבוגר, שכמו רוב היהודים האמריקנים בגילו, חי תקופה מחייו בניו יורק, והכיר את אתרי הנופש של תושבי ניו יורק. קראתי באינטרנט, שהבת של הקלינטונים בחרה בריינבק כאתר החתונה שלה. בריינבק יש טיילת נאה, עם מעגן סירות ותצפית יפה לגשרים על ההדסון, יש בה נחל חמוד עם פארק סביבו, והעיקר, יש בה שני רחובות ראשיים עם שפע מסעדות ובתי קפה, שבמוצאי שבת הם הומים אדם, יש אווירה של עיירת נופש – ניגוד בולט לעיירות הישנוניות והקצת ממורטטות של ניו המפשייר ושל וורמונט. העברנו בריינבק שלוש שעות נעימות, ספגנו קצת אווירה של Up-State New York, אכלנו ארוחת ערב במסעדה היפסטרית, וחזרנו למלון.

 

 

יום 7: המשך נסיעה סביב נהר ההדסון וסיום בתפוח הגדול

המלה "סביב" אולי קצת מטעה כאן, היות שכל היום השביעי עבר עלינו על גדתו המזרחית של נהר ההדסון, ואולי גם השם "נהר" קצת מטעה, כאן כבר מדובר במפרץ של ממש. המאמר מציע לנסוע להייד פארק צפונה בכביש 9w, אחר כך מזרחה בכביש I-84, ולבסוף צפונה בכביש 9D. כביש I-84 נמצא הרבה יותר דרומה מאלבני, כך שלא ברור למה התכוון המשורר. הזנו למכשיר הניווט את היעד Hyde Park, ונסענו בדרך שבחר לנו.

הייד פארק ידועה בזכות אחוזת הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט ששוכנת בה, המשמשת כמוזיאון לפועלו ומורשתו של נשיא חשוב זה. ברם, אתר האינטרנט של הייד פארק מלמד, שסמוך לכניסה הצפונית של הייד פארק שוכנת אחוזת וונדרבילט, שגם היא שווה ביקור. הגענו לשם לקראת תשע וחצי, והריינג'ר החביב אמר לנו שהסיור של עשר בוטל, ושאם אנחנו רוצים, יש סיור באחת עשרה. החלטנו לוותר, ולהסתפק בשיטוט בגנים המטופחים סביב האחוזה. שלא כמו ריינבק, הייד פארק שוכנת על גבעה, והיא מרוחקת מעט מההדסון, אפשר לראות ממנה את כל העמק הירוק, ואת הנהר הכחול שזורם בו – מחזה נעים מאד לעין. משם המשכנו בנסיעה קצרה לאחוזת הנשיא רוזוולט, ויצאנו לסיור המודרך, שהיה מעניין מאד. היינו בין עשרה לעשרים איש, רובם ככולם אמריקנים בני הגיל השלישי. הריינג'רית היפה סיפרה לנו על ההיסטוריה של משפחת רוזוולט, איך היא עשתה את הכסף שלה, ומה ההבדל בין ה"אולד מאני" של משפחת רוזוולט לבין ה"ניו מאני" של משפחת וונדרבילט. אחר כך נכנסנו לבית, שמענו על נישואיו של רוזוולט, בגידותיו, מחלת הפוליו שלו, יחסיו עם אשתו וילדיו. ראינו את האופן בו הותאם הבית לנכות של הנשיא, ואת המכשירים שנבנו כדי שנכותו של הנשיא תישאר רק משהו שמדברים עליו, שלא תהפוך למשהו שהציבור האמריקני יכול לראות. בתום הסיור המשכנו לביקור במוזיאון, שסקר את דרכו של רוזוולט בפוליטיקה ובהיסטוריה, ובערוגות הפרחים היפות שנשתלו כדי לשמח את ליבו. גם מכאן יש תצפית יפה לעמק ההדסון, אך לטעמי, התצפית מאחוזת וונדרבילט הייתה מרשימה יותר. מן העבר השני של הרחוב יוצאת דרך צרה אל Vall-Kill, אחוזתה של אלינור רוזוולט, אשת הנשיא ופעילת ציבור ידועה בזכות עצמה. מטבע הדברים, האתר הזה קטן וצנוע הרבה יותר. ברם, הוא מהווה סוג של השלמה לסיפור הגדול על משפחת רוזוולט. אם כבר נמצאים בהייד פארק, כדאי להקדיש לו חצי שעה. השעה הייתה כבר שתיים עשרה וחצי, זמן מתאים לארוחת צהריים. אלא שלהייד פארק, בשונה מריינבק, אין מרכז עירוני עם בתי קפה ומסעדות. או שאולי יש, ואנחנו לא הצלחנו לאתר אותו. העיירה היא אוסף של בתים צמודי קרקע בתפזורת, כמו העיירות של וורמונט וניו המפשייר, וכל בתי העסק סגורים ביום ראשון. החלטנו להמשיך בנסיעה דרומה.

בקבוצה הקטנה שהייתה איתנו בסיור היה זוג אחד מניו יורק, שהמליץ בחום על טיילת ושמה Walkway over the Hudson, שנמצאת על הדרך לניו יורק, בין העיר פוקיפסי והעיר היילנד. לשמחתנו, מכשיר הניווט הכיר את המקום והוביל אותנו אליו תוך רבע שעה. הטיילת עוברת על גשר גדול ורחב להולכי רגל, שמחבר את שתי גדות ההדסון בגובה של כאלפיים מטר. הגשר שימש בעבר לתנועת רכבות, והוסב לתנועת הולכי רגל, כחלק מפארק לאומי שכולל מסלולי הליכה נוספים בעמק ההדסון. היות שהיה די חם, הסתפקנו בהליכה של כמה מאות מטרים, עד שראינו מתחתינו את הנהר, ומשני הצדדים – את הגשרים המתוחים במקביל. הצטלמנו קצת, וחזרנו לקצה המזרחי של הגשר. ירדנו במדרגות למה שנראה כמו תחילת מסלול הליכה בפוקיפסי, אבל גם פוקיפסי הייתה ריקה מאדם ביום ראשון בצהריים, וחוץ מאשר חנות נוחות בתחנת דלק, כל בתי העסק היו סגורים. קנינו חטיפים ושתיה, ויצאנו להמשיך בנסיעה דרומה לניו יורק סיטי. הכבישים היו פנויים יחסית, בדיוק לשם כך בחרתי לסיים את טיולנו ביום ראשון. כשהגענו לכביש 9, מצאנו מקום נחמד באחת מעיירות החוף לאכול בו ארוחת צהריים מאוחרת. ואז, כשהגענו לכביש 9A, שמוביל לתוך וושינגטון הייטס, נפל לי האסימון: אותו כביש שהמאמר קורא לו A9, ושלא מצאתי אותו אתמול ביציאה דרומה מאלבני, אינו אלא כביש 9A, שנמצא ביציאה צפונה מניו יורק סיטי. תיאור הדרך להייד פארק שמופיעה במאמר, הוא כנראה תיאור הדרך מניו יורק סיטי – הכיוון ההפוך לזה שבו הטיול התקדם לאורך חמשת הימים.

 

 

סיכום

קצת לא נעים לי מכל הפיקשושים והעיצבונים שמניתי כאן. לא באתי לבאס אף אחד, וגם אני לא התבאסתי מהטיול, מרובו נהניתי מאד. אולם, את הדברים היפים והמשמחים שראינו לאורך המסלול אפשר לקרוא בכל מקום, גם במאמר שבו השתמשנו, ואזהרות בקשר לפיקשושים אפשריים – אין. כולנו יודעים שבכל טיול לחו"ל יש פיקשושים והפתעות לא נעימות, ושככל שעובר הזמן, נשכחות ההתעצבנויות, ונשארים עם הזכרונות הטובים והמרגשים. שיעור חשוב שלמדתי בטיול הזה הוא, שבניגוד למה שאמרו לי חברים, לא באמת אפשר לסמוך על מכשיר הניווט של חברת ההשכרה שיבחר לי את המסלול הכי יפה, ושימצא לי מקומות לינה והתרעננות בכל מקום שאגיע אליו. מי ייתן ואצליח לחסוך למישהו פיקשוש כלשהו בטיול שלו לניו אינגלנד, יהא זה שכרי. 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת