44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"ראשון לציון" נמצאו 17 פוסטים

גן העיר, או בעקבות לוחמים

האם כך חש הווטראן כאשר הוא חוזר לזירת הקרב, שנים רבות לאחר מכן?     לפני כמה שבועות התבשרתי במפתיע, שגרושתי מצאה סוף סוף קונים לדירה בראשלצ, זו שגרנו בה עד שהתגרשנו. בהתאם להסכם הגירושין שהגענו אליו בגישור, הדירה נשארה ברשות גרושתי עד שבננו הצעיר הגיע לגיל שמונה עשרה. סוף סוף ראיתי סוף לאחת המטלות המנג'סות והמבאסות , שהיה עלי לשאת בהן בשלוש השנים האחרונות. את כל הטיפול במכירה עשו גרושתי ובן זוגה, אמנם באישורי ובהסכמתי לכל שלב עקרוני בתהליך. לכן, כשהם ביקשו ממני לטפל בקבלת אישור מעיריית ראשלצ לכך שלא חלים על הדירה חובות, לא היה לי נח לסרב. בבוקר חורפי נפלא יצאתי מהבית ברעננה, ובמקום לנסוע לעבודה בתל אביב, נסעתי לראשלצ, לעירייה. כמו בכל יום עבודה רגיל, יצאתי מהבית מוקדם בבוקר, כדי להקדים את הפקקים. כך יצא, שהגעתי למרכז ראשלצ בשבע וחצי, שעה לפני תחילת קבלת קהל. חניתי בחניון התת קרקעי שמתחת לבניין העיריה החדש והיפה, ועליתי משם לחפש בית קפה פתוח במרכז ראשלצ. לצומת הרחובות הרצל ורוטשילד קראו פעם מרכז ראשלצ, אולי עדיין קוראים לו כך, אבל אין שם תחושה של מרכז עירוני, למרות כל הכסף ששמו שם כדי לייצר עניין. ולא שלפני שלושים שנה, כשעברתי לגור בראשלצ, הייתה שם תחושה כזו. לא לכאן באו אנשים לבלות בערב, לא לכאן הם באו להיראות. בשביל זה, הם נסעו לתל אביב. אבל תנופת הבנייה האדירה שהייתה אז יצרה את הרושם, שעם השנים זה יקרה. היי, באיזור המשרד שלי בתל אביב כבר יש חיים בשעה שבע וחצי בבוקר, והוא לא ממש בשפיץ של הצנטרום של הפיילה. בחורות במיני מהדסות במעברי החצייה, ממהרות למשרדים. ילדים ממהרים לבתי הספר, פועלים זרים מדוושים על אופניהם בכבישים. כבר יש כמה בתי קפה פתוחים, פיצוציות. וכאן, במדרחוב של ראשלצ, ריק.     כשהייתי חייל בצריפין , היינו באים לפעמים למדרחוב בצהריים, לאכול. היינו מחנים את הרכבים במגרש החניה הפתוח ליד היקב, במקום ששם עומד עכשיו בניין העירייה החדש והיפה, חוצים את גן העיר, ומגיעים למזללת מזון מהיר במדרחוב. הגן היה תחום מצד צפון ברחוב צר, שמצידו השני היו שני בתי קולנוע ישנים. באחד מהם, אני זוכר, ראיתי את "חייה הכפולים של וורוניק", סרטו של קישלובסקי הפולני. ראיתי שם עוד הרבה סרטים, עם מי שהייתה חברתי, אחר
לדף הרשומה

מכוניות 4

[1]   שוב הגיע הזמן להחליף רכב ליסינג, ושוב מצאתי עצמי שוקל זה מול זה את הדגמים שהוצעו לנו. כשלעצמי, הייתי שמח להמשיך עוד שנה עם היונדאי  i30cw  שלקחתי בסיבוב הקודם. רכב אמין, נח, פשוט להפעלה, פשוט לתחזוקה. אמנם לא אני בעצמי מתחזק אותו אלא חברת הליסינג, אבל בכל פעם שהם לקחו אותו לטיפול, הוא חזר תוך זמן קצר, וזה כמובן עדיף. יכולתי לקחת רכב חדש מאותו הסוג, אלא שהיצרן עשה לדגם מתיחת פנים כדי שייראה יותר סקסי, והוריד ממנו לפחות תכונה אחת שהייתה חשובה לי: חיבור לאיי-פוד.   בדגם הקטן יותר, יונדאי  i20 , עדיין יש חיבור לאיי-פוד. יש גם בקרת שיוט ובקרת אקלים אוטומטית, שתי תכונות שמעניינות אותי אפילו יותר מהחיבור לאיי-פוד. עלותו לחודש נמוכה יותר. מצד שני, זה רכב עם נפח מנוע יותר קטן, פחות כח מנוע, תא נוסעים פחות מרווח ותא מטען יותר קטן. ובשביל מה אני צריך תא נוסעים מרווח, בעצם? את רוב הנסיעות שלי אני נוסע לבד, או    עם אהובה, ורק לעתים רחוקות גם עם הבן שלה. התלבטתי הרבה, התייעצתי הרבה, ובסוף החלטתי על הרכב הקטן יותר. ודווקא בעקבות שיחה עם פיצקי, בני בכורי, שדווקא אינו מבין גדול במכוניות. זה נשמע שאתה רוצה את הקטן, הוא אמר לי.   וגם אחרי ההחלטה, אני לא לגמרי בטוח שזו הייתה החלטה רציונלית, החלטה שהביאה בחשבון את כל הצרכים ואת המאוויים שלי, נכון להיום. עדיין מקנן בי החשש, שאולי מה שהפעיל אותי זו החסכנות, שלא לומר הקמצנות. אותה נטיה להצטמצמות ולסגפנות, דפוס שירשתי מאבא, ושאני עובד קשה כדי להשיל אותו מעלי. הדפוס הזה בא אצלי לידי ביטוי קיצוני בכל מה שנוגע לשימוש במכוניות ובבעלות עליהן. קוראיי הותיקים אולי זוכרים, שכבר כתבתי על זה  כאן .  וכאן .  וגם כאן .     [2]   קצת אחרי שנכנסתי לקבע ועברתי לראשון לציון, אבא קנה לי פג'ו 104 יד רביעית. שנתיים אחר כך, כשכבר חייתי עם קארין, אבא שדרג אותי לרנו 5 ששימשה קודם לכן אותו עצמו, עד שהחליט להשתדרג בעצמו. את הפיג'ו לקח ומכר בשבילי באשקלון. אחר כך קארין עשתה רישיון, וההורים שלה קנו לה דייהטסו שרייד. כשהתחתנו והתחלנו לאסוף כסף לרכישת דירה, החלטנו למכור את הרנו 5 כדי להגדיל את ההון הפנוי העומד לרשותנו. פרסמתי מודעה, והגיע קונה. איש מבוגר, מחוספס, נהג מונית. נסעתי איתו
לדף הרשומה

ספרים

    כבנם של מנהל ומורה, נחשפתי לספרים כבר בגיל צעיר מאד. מגיל צעיר אני זוכר מדפי עץ בסלון, ועליהם ספרים לרוב. לא ספרים מהודרים, ספרים שנקבצו מפה ומשם: ספרים ששמשו את הוריי כשלמדו בסמינר למורים, ספרים שחולקו כשי של הסתדרות המורים, ספרים שניתנו במתנה לחותמים על מנוי לעיתון, ספרים שהתקבלו כמתנות. כמה מהם כבר אז נראו ישנים מאד, כאילו לא נפתחו מזה זמן רב. יש לי זכרון מאד ברור, שבו אני יושב על ברכיו של אבא על הספה בסלון בכיכר צפניה , ואבא קורא לי ממהדורת וולט דיסני של "שלגיה", מבאר לי מלים קשות כמו "בחשאי". אחותי הטובה, ששימשה גם כשמרטפית שלי, לימדה אותי לקרוא. יש לי זיכרון ברור מהיום שבו בא לה הרעיון הזה, שנגמרו לה הרעיונות לדברים שיכלה לעשות אתי ולא עשתה כבר מיליון פעמים. כשהייתי בגן חובה כבר קראתי בשטף ועוררתי התפעלות כללית. ההתפעלות החלה להתפוגג בכיתה א', כשהסתבר שאני משתעמם בשיעורים ומפריע. מערכת החינוך, ואבא בתוכה, החליטו להקפיץ אותי כתה . כעת, בכיתה ג', מצאתי עצמי מבודד. לא הצטיינתי בספורט, לא העזתי ללכת מכות עם ילדים גדולים ממני בשנה, ולכן התקשיתי למצוא חברים חדשים בבית הספר. מכיוון ששנה קודם לכן עברנו דירה לרחוב הטייסים , גם לא היו לי חברים בני גילי בשכונה. הספרים נהיו עכשיו חבריי העיקריים. למגינת ליבו של אבא, מצאתי עניין דווקא בספרים בלתי חינוכיים בעליל: ספרי "קופיקו", הקוף המדבר, "תוכידס", התוכי השובב,  ו"דנידין", הגיבור הרואה ואינו נראה. כמובן, בבית לא היו לנו הספרים האלה. אבל היות שנסחבתי עם אבא לכל מקום, ובבתים שאליהם הלכנו היו ספרים כאלה, נח היה לכולם שאטול לי את אחד הספרים הללו, אשב איתו בשקט ולא אפריע למבוגרים בענייניהם. אני מניח שתרועות הצחוק שלי שמחו את לב המבוגרים. מענה הלשון החריף והלגלגני של התוכי ושל הקוף שעשעו אותי מאד. כשניסיתי לנקוט לשון דומה כלפי חבריי לכיתה וכלפי המבוגרים, נוכחתי שזה לא משעשע אותם כלל וכלל. הבידוד שלי גבר עוד יותר. שקעתי עמוק יותר בקריאת ספרים. התחביב שהפך להתמכרות לא חמק מעינו הבוחנת של אבא. למורת רוחו מהספרים הבלתי חינוכיים נוספה עכשיו גם דאגה ביחס למצב החברתי שלי. יום אחד, בחופש פסח או בחופש הגדול, חזר אבא לעת צהריים מבית הספר שלו, מצא אותי רובץ על הספה בסלון עם ספר, והכריח אותי להניח את
לדף הרשומה

הצעה שאי אפשר לסרב לה

  [1] אחרי חתימת חוזה הגירושין ואישורו בבית המשפט, יצאתי סוף סוף מהבית. אחרי שיצאתי מהבית, סוף סוף היה לי קצת שקט. יכולתי להתחיל לשקם את חיי מן ההריסות. הדבר היציב היחיד שהיה לי בחיים היה מקום העבודה: אותה יחידת מחשב בצריפין שבה שירתתי כחייל, וששבתי אליה כעובד קבלן, לאותו מדור עצמו. העבודה הייתה משעממת. היו ימים שלמים שלא הייתה לי בכלל עבודה. פשוט שלמו לי משכורת בשביל להיות נוכח שם, למקרה שיצטרכו מישהו. לא משכורת טובה. לפני הפיצוץ הגדול עם קארין, כבר התחלתי לחפש מקום עבודה אחר, אבל כשבא הפיצוץ, הקפאתי את התכניות לשדרוג הקריירה. פשוט כפפתי את הראש, ונתתי לדברים לעבור מעלי. היו יתרונות להיותי אאוטסיידר, מבוגר בעשר שנים או יותר מכולם, אחד שלא בדיוק מבינים מה הוא עושה שם, ולאן הוא נעלם לפעמים באמצע היום. לא סיפרתי לאף אחד שהלכתי שנתיים לייעוץ זוגי. אחר כך לגישור, ולבסוף לטיפול אישי, אצל אשר נופש. היו לי כמה ידידים במדור, רובם חיילים צעירים שאני בעצמי חנכתי. אלה היו שנות המעבר ממחשבים מרכזיים גדולים לרשתות מחשבים אישיים, תחום שהחיילים הצעירים הכירו טוב ממני. אבל, היה להם כבוד לידע שהיה לי בנושאים הישנים, וגם לניסיון החיים שלי באופן כללי. התידדתי גם עם קובי, אף הוא עובד קבלן, גבר עב כרס, חברהמן ישראלי טיפוסי, בהמי וחביב במזיגה נכונה. שיערתי, שגם הוא בא לחור הזה כדי לצבור ניסיון עם הטכנולוגיה החדשה והנכונה. והייתה עדנה, חיילת שמנמונת וממושקפת, שחיבתה לג'ז קירבה בינינו. עדנה הייתה נשמה טובה. תמיד מוכנה לבצע בחיוך את ההתקנות הכי משעממות. אף פעם לא מתלוננת על תורנויות המטבח. מוצאת צדדים חיוביים ומשעשעים גם בקצינים ובנגדים הכי שנואים ביחידה. תמיד זוכרת את ימי ההולדת של כולם, ומכינה לכולם הפתעות קטנות גם ביתר ימי השנה. עדנה הייתה אחת המשענות הרגשיות העיקריות שהיו לי בדרך שלי אל החופש. אחד הדברים שאפשרו את זה הייתה העובדה שלא נמשכתי אליה. לה, מצידה, היה איזה סיפור התאהבות חסרת סיכוי כלפי בחור שהיה יחד איתה בקורס בממר"ם. גם זה עשה אותה למקום בטוח בשבילי. אני רוצה לקוות שגם אותי בשבילה. שיחות כמו שהיו לי איתה, מעולם לא היו לי עם קארין. לשיחות עם אשר נופש היה אופי אחר. הוא לא רק הקשיב ותמך, ולא רק התעקש שנדבר על הילדות שלי. הוא ממש יעץ לי כיצד
לדף הרשומה

חלום טרום סדנאי

שעת צהריים עם שמש חורפית, ואני מתקדם בנסיעה אטית אל עבר האתר שבו תיערך הסדנה. זה השטח הפתוח שממזרח לקריית ראשון, הדיונה הפצפונת שמצפון לה נמצא החי-כייף, מדרום לה נמצא שלד הבטון של אולם הספורט שבנייתו נפסקה, וממזרח תוחם אותה כביש 4. דרך הכורכר נחסמת לפתע במחיצה של פח גלילי, מחיצה מהסוג שתוחם אתרי בניה, אבל אני מבחין בפניה שמאלה שמוליכה לפתח צר, כדי מעבר של מכונית אחת. אני נכנס דרך הפתח, ומוצא את עצמי בתוך מגרש כורכר רחב ידיים, תחום מכל צידיו בפח גלילי. אתר הסדנה נמצא בפינה המרוחקת של המגרש הזה. .
לדף הרשומה
1234
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת