22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"ציונות" נמצאו 49 פוסטים

משל הכריכים והפירות

היה היה ילד אחד, שנהג לפתוח את הילקוטים של חבריו לכיתה, לבדוק מה הביאו לארוחת עשר, ולקחת לעצמו כריך או פרי שחשק בהם. לפעמים עשה זאת באין רואים, לפעמים ראו אותו. וצידוק היה תמיד בפיו: הכריכים והפירות הם שלו ממילא, אלוהים נתן לו אותם. אמנם אין לו מקום בבטן לכל הכריכים והפירות, אבל בעיקרון, הכל שלו, כך שלא מדובר בגניבה. היות שפעמים רבות נתפס בזמן המעשה, ספג גינויים מחבריו לכיתה, וגם מכות ספג מפעם לפעם. לפעמים גם ספג אותן מילד שהיה חסר לו משהו בתיק, אף שלא נתפס בשעת מעשה והכחיש את מעורבותו מכל וכל. בכל פעם שספג מכה, היה הילד מתמלא ברחמים עצמיים ומצטווח בקולי קולות: תמיד נטפלים אלי, כולם גונבים ורק אותי מאשימים, רק לי מרביצים, איזה עולם מר ואכזר ואנטישמי. ואני, יותר ממה שאכפת לי על ארוחת העשר שלי, אני לא יכול לסבול את הצדקנות שלו. פשוט לא יכול.  
לדף הרשומה

ישראל 2025

בסוף השבוע שעבר כתב יועז הנדל בטור שלו על הבחירות, על כך שראשי המפלגות הגדולות כולם באים מישראל השבעה, העירונית. אפילו את משה כחלון כרך עימם. הוא הזכיר את הסטטיסטיקות הדמוגרפיות שמדברות על הריבוי הטבעי של החרדים ושל הערבים, על זה שכל ילד רביעי או חמישי שייך לאחד משני המגזרים האלה, וקרא למפלגות הציוניות, אלו שמייצגות כביכול את ישראל השבעה, להתקבץ יחדיו לקואליציה שתיתן מענה לאיום האנטי ציוני. מעטים בעלי הטור הימניים שאני נוהג לקרוא, אינני יכול לסבול את הצדקנות הצבועה של מרביתם. הנדל שונה מהם בכך, שהוא מתבונן במציאות כפי שהיא משתקפת בתקשורת הכללית בארץ ובעולם, לא במציאות שמציירים לו מאוויי ליבו וההוגים הדתיים שהוא מעריך.  בפעם הזו סברתי, שאף כי הנדל מצביע על בעיה אמיתית, הפתרון שהוא מציע אינו פתרון לבעיה שהוא מציג, אלא לבעיה אחרת, בעיה אישית שלו: הפער בין קרבת הלב שהוא חש למסרים של המפלגות הלאומניות-שמרניות, לבין הראש שלו שאומר לו, שהמפלגות האלו נכשלות שוב ושוב בהבנת המציאות ובמתן מענה לאתגרי המציאות. אך נניח לפתרון השגוי, ונחזור אל הבעיה, או שמא נאמר, האתגר. כיצד יתמודדו אנשים כמוני, שמעוניינים לחיות במדינה דמוקרטית לפי המודל המערבי, עם הגידול המתמשך בכוחם של אלה החפצים במדינה תיאוקרטית, כגון אלו שקיימות כיום רק בעולם המוסלמי? ההתמודדות הקלה ביותר היא לומר, ככל שכוחם של אלה יגבר, כך הם יתמתנו ויסגלו לעצמם מנהגים שמתאימים למדינה שבה הם חיים. ילמדו מקצועות רלבנטיים, ייצאו לשוק העבודה, יתגייסו לשירות ביטחון. בתוך שאני כותב את זה, אני נזכר שכבר כתבתי דברים דומים לפני ארבע שנים ושני חודשים, כשנרתמתי לתאר כיצד תיראה מדינת ישראל בשנת 2021, עשר שנים מיום כתיבת הדברים. כתבתי שם, שכדי שמשהו יזוז, שתי המפלגות הגדולות צריכות להסכים ביניהן לקיים ממשלות בלי המפלגות החרדיות. קוראיי קטני האמונה הגיבו וכתבו לי שגם בעוד מאה שנה זה לא יקרה, שלא לדבר על עשר. אינני מחזיק מעצמי בעל אמונה גדול, אבל בדבר אחד אני כן מאמין: שלעולם אין לדעת. והנה, חלפו שנתיים, וממשלה בלי חרדים אכן הוקמה. אמנם לא כתוצאה מהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות, אלא כתוצאה ממאמציו וכישוריו של אדם אחד, יאיר לפיד שמו. על כך אני מוקיר לו תודה, אף שלא הצבעתי למפלגה שלו, וגם לא אצביע. אבל, הייתי רוצה
לדף הרשומה

גן העיר, או בעקבות לוחמים

האם כך חש הווטראן כאשר הוא חוזר לזירת הקרב, שנים רבות לאחר מכן?     לפני כמה שבועות התבשרתי במפתיע, שגרושתי מצאה סוף סוף קונים לדירה בראשלצ, זו שגרנו בה עד שהתגרשנו. בהתאם להסכם הגירושין שהגענו אליו בגישור, הדירה נשארה ברשות גרושתי עד שבננו הצעיר הגיע לגיל שמונה עשרה. סוף סוף ראיתי סוף לאחת המטלות המנג'סות והמבאסות , שהיה עלי לשאת בהן בשלוש השנים האחרונות. את כל הטיפול במכירה עשו גרושתי ובן זוגה, אמנם באישורי ובהסכמתי לכל שלב עקרוני בתהליך. לכן, כשהם ביקשו ממני לטפל בקבלת אישור מעיריית ראשלצ לכך שלא חלים על הדירה חובות, לא היה לי נח לסרב. בבוקר חורפי נפלא יצאתי מהבית ברעננה, ובמקום לנסוע לעבודה בתל אביב, נסעתי לראשלצ, לעירייה. כמו בכל יום עבודה רגיל, יצאתי מהבית מוקדם בבוקר, כדי להקדים את הפקקים. כך יצא, שהגעתי למרכז ראשלצ בשבע וחצי, שעה לפני תחילת קבלת קהל. חניתי בחניון התת קרקעי שמתחת לבניין העיריה החדש והיפה, ועליתי משם לחפש בית קפה פתוח במרכז ראשלצ. לצומת הרחובות הרצל ורוטשילד קראו פעם מרכז ראשלצ, אולי עדיין קוראים לו כך, אבל אין שם תחושה של מרכז עירוני, למרות כל הכסף ששמו שם כדי לייצר עניין. ולא שלפני שלושים שנה, כשעברתי לגור בראשלצ, הייתה שם תחושה כזו. לא לכאן באו אנשים לבלות בערב, לא לכאן הם באו להיראות. בשביל זה, הם נסעו לתל אביב. אבל תנופת הבנייה האדירה שהייתה אז יצרה את הרושם, שעם השנים זה יקרה. היי, באיזור המשרד שלי בתל אביב כבר יש חיים בשעה שבע וחצי בבוקר, והוא לא ממש בשפיץ של הצנטרום של הפיילה. בחורות במיני מהדסות במעברי החצייה, ממהרות למשרדים. ילדים ממהרים לבתי הספר, פועלים זרים מדוושים על אופניהם בכבישים. כבר יש כמה בתי קפה פתוחים, פיצוציות. וכאן, במדרחוב של ראשלצ, ריק.     כשהייתי חייל בצריפין , היינו באים לפעמים למדרחוב בצהריים, לאכול. היינו מחנים את הרכבים במגרש החניה הפתוח ליד היקב, במקום ששם עומד עכשיו בניין העירייה החדש והיפה, חוצים את גן העיר, ומגיעים למזללת מזון מהיר במדרחוב. הגן היה תחום מצד צפון ברחוב צר, שמצידו השני היו שני בתי קולנוע ישנים. באחד מהם, אני זוכר, ראיתי את "חייה הכפולים של וורוניק", סרטו של קישלובסקי הפולני. ראיתי שם עוד הרבה סרטים, עם מי שהייתה חברתי, אחר
לדף הרשומה

זה שעולה או זה שיורד

  [1] מזה שנה וחצי שאני משתתף אחת לחודש במפגש חברתי, שעניינו חילופי שפות. המפגשים הללו מתקיימים בבית קפה גדול בפאתי תל אביב. ההודעות עליהם מתפרסמות באתר קאוצ`סרפינג , וגם הרעיון מקורו באתר הזה: בערים רבות בעולם מתקיימים מפגשים כאלה, שבאים אליהם קאוצ`סרפרים דוברי שפות שונות, ומלמדים זה את זה משפט או שניים בשפה זרה. אני הבאתי את הרעיון הזה לתל אביב, יזמתי וארגנתי בעצמי את המפגש הראשון בבית הקפה של הסינמטק. למפגש הראשון הגיע בחור בשם דני. קלטתי שהוא בן אדם רציני, וצירפתי אותו לצוות המארגן. בשנה וחצי שחלפו מאז, רוב נטל הארגון עבר אליו. לא שיש כל כך הרבה מה לעשות: רק לפרסם הודעה עם מספרי הטלפון של שנינו, ולענות לאנשים שמטלפנים ומבקשים פרטים והוראות הגעה. וכמובן, להיות מחוייב לבוא ולהשתתף. אני בעניין של מפגשי חילופי שפות כי אני תמיד מחפש הזדמנויות לתרגל את הספרדית והרוסית שלמדתי. אבל בפועל, הרבה פעמים קורה שמדברים במפגש בעיקר באנגלית, ואם במקרה מגיעים למפגש רק ישראלים, אז רק בעברית. במפגשים הראשונים עוד ניסיתי להכניס איזושהי תכנית מובנית, כמו שקראתי ושמעתי שעושים במפגשים של חילופי שפות באירופה. אבל, בחלוף הזמן ירדתי מזה. אנשים פשוט לא רוצים שיגידו להם מה לעשות, אלא אם כן משלמים להם בשביל לעשות את זה. או שהם אלה שמשלמים תמורת ההשתתפות באירוע. עד לא מכבר, דני היה מביא למפגשים מדבקות, וכל אחד היה לוקח מדבקה, רושם עליה את שמו, ומסמן בשתי אותיות כל שפה שהוא דובר וכל שפה שהוא רוצה לתרגל. גם זה היה רעיון שלי, וגם ממנו ירדנו. אני, מצידי, כבר לא מתנהג שם כמו מארח, ולא מתאמץ שלכל מי שמגיע למפגש יהיה נעים ונחמד. מבחינתי, אם מגיע למפגש לפחות בן אדם אחד שהוא דובר ספרדית או רוסית ואני מתחבר אליו, אז היה שווה לי להגיע. בשונה ממני, דני בכלל לא כל כך בעניין של שפות. הוא יותר בקטע החברתי. הוא הציע לי כמה פעמים שנרד מעניין חילופי השפות, ונגדיר את זה כסתם מפגש חברתי של מקומיים ומטיילים. לא הסכמתי לזה, והוא קיבל את זה. הוא בחור שמבין עניין, דני. אלמלא הוא, מן הסתם הייתי מתעייף מכל העניין הזה. חוויתי בחיי כל כך הרבה שותפויות וחברויות שהתמוססו והתפוררו, שהיה לי קל מאד לקבל את זה אם הוא היה מודיע לי שזהו, הוא כבר לא בעניין. אבל זה לא קורה, בינתיים. חשבתי שאולי ארחיב את ידידותי עימו
לדף הרשומה

עוד סבב

עוד סבב של חילופי אש עם העולם הערבי, הפעם בדרום. הדרום קרוב לליבי במיוחד, בכל זאת מדובר בנופי ילדותי. אמנם יש חלקים גדולים מילדותי שהייתי מעדיף לשכוח, אבל איכשהו אני לא קושר ביניהם לבין הנופים והאנשים שחיים בהם. הייתי מאד רוצה להיות חלק מהתארגנות שתאפשר לי לסייע לתושבי הדרום במידת יכולתי. שזה אומר, לעשות מה שאני יכול בלי לסכן את פרנסתי ובלי לסכן את מערכות היחסים שלי. במלים אחרות, אני לא יכול לעבור לגור שם עד שהסבב הזה יסתיים. חורה לי לקרוא באמצעי התקשורת דברים שאומרים תושבי הדרום על האדישות של תושבי המרכז. אני יכול להבין שמעצבן אתכם לראות בטלביזיה שכאן החיים נמשכים כרגיל, אבל היי, למה בדיוק אתם מצפים מאיתנו? ללבוש שק ולעטות אפר? אתם הרי יודעים שהחיים הרגילים שלנו מניבים את המסים שמהם בנוי תקציב המדינה, תקציב שממנו לוקחים את הכסף בשביל "כיפת ברזל". אתם רוצים נתח גדול יותר מהתקציב? דברו עם ראש הממשלה שלנו. למיטב זכרוני, נתתם לו את מרבית קולותיכם בבחירות האחרונות. אני מניח, בצער רב, שכך תעשו גם בבחירות הבאות. מדוע אתם מפנים את הכעס שלכם אלי, ולא אליו? הוא מסוגל לעשות משהו בקשר למצוקות שלכם, אני לא. לפעמים אני מייחל, שכבר יגיע היום שכולם מזהירים מפניו, היום שבו הטילים יגיעו גם אלינו, למרכז. אין לנו מרחב מוגן בדירה השכורה שלנו, והמקלט של הבניין במצב מחפיר. אבל עד כדי כך קשה לי עם התלונות, עד כדי כך קשה לי עם הכעס שמופנה אלי, במרומז או במפורש, שכבר הייתי רוצה לנסות את האלטרנטיבה.
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת