22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"משפחה" נמצאו 58 פוסטים

חמישים ואחת

  לא ייאמנו השינויים שעברו חיי בשנתי החמישים ואחת, ולא קל לי להסביר איך לא הגעתי לכתוב עליהם. לא משום שאין לי תירוצים, אלא משום שהתירוצים נראים לי קלושים. כתבתי על יום הולדתי החמישים , שאכן נחגג ברוב עם, כראוי ליום הולדת עגול שכזה. עוד לפני כן, בקיץ, כתבתי רשומה  שבה פירטתי את כל התיקים שתלויים על צווארי וכופפים את קומתי. צבעתי אותה בצבעים הומוריסטיים, תוך שימוש בממבו ג'מבו הקפיטליסטי שאני מכיר ממקום העבודה שלי. צבעים הומוריסטיים נדרשו, כך חשבתי, כדי לא לדכא את קוראיי ולא לעורר את רחמיהם עלי. והנה, כל כך הרבה השתנה לטובה מאז.    למשל, בעבודה. עשר שנים חלקתי משרד עם פול. בחור טוב, אבל שתלטן חסר גבולות, וגם אימפולסיבי. היות שנשכרתי לעבודה כעוזרו,  נאלצתי להסכין עם גחמותיו ולרקוד לצלילי חלילו, כי רציתי לשמור על מקום העבודה שלי, המקום הכי טוב שהיה לי בשלושים שנות עבודה. ידעתי שהבוס שלנו, אלביס, יצדד בפול בכל עימות שיכולתי ליזום מולו. אלביס היה אף הוא בחור טוב, אך שמרן וחרדתי. היות  שאלביס התנגד לכל שינוי במחלקה שלו,  נדונו אנו – פול, ג'ון, רינגו ואני – להתעסק רק בפתרון תקלות בתשתית הקיימת. מה עשינו בשאר הזמן, זה לא עניין אף אחד. אני הקדשתי אותו לכתיבה. והנה, אלביס פרש לגימלאות בקיץ שעבר. פול התמודד על התפקיד, והפסיד בהתמודדות לדיוויד, שעבר מניהול מחלקה אחרת לניהול המחלקה שלנו. פול החליט לעשות "ברוגז", וסירב להיות כפוף לדיוויד. לבסוף, הוחלט שהוא יעבור למחלקה אחרת, באגף אחר.   כך ירדה מעלי החובה המעיקה להתנהל מולו. אני, ביססתי בשנה הזו מערכת יחסים טובה עם דיוויד. ברגע המתאים, ביקשתי לעבור למשרדם של ג'ון ורינגו.  היות שכבר לא הייתי עוזרו של פול, היה זה אך הגיוני  להושיב אותי עם עובדי המחלקה הנותרים. הרבה יותר נעים לי לשבת איתם. לפני חדשיים גם קיבלתי סוף סוף מטלה משמעותית, שדרוג גרסה של רכיב תשתית מרכזי בארגון. אמנם לא מטלה כייפית, אבל לפחות משמעותית, כזו שתאפשר לי לצמוח ולהיות משמעותי בארגון. דא עקא, שהזמן שאני משקיע בשדרוג הזה בא על חשבון זמן המשרד שהייתי מקדיש לכתיבה. התירוץ השני שיש לי להתמעטות הכתיבה שלי הוא שתי קבוצות וואטסאפ של תירגול השפה הספרדית,
לדף הרשומה

חמישים

  אני לא זוכר מתי בדיוק אהובה התחילה לחפור לי בקשר ליום הולדתי החמישים, ואיך שנחגוג אותו בטררם גדול. אני חושב שבין החברות שלה יש תחרות סמויה, מי תפיק לבן זוגה אירוע יותר מושקע. אני יודע שבמשפחה שלה עושים עניין גדול מימי הולדת, גם ימי הולדת של המבוגרים. אמרתי לה, אני רוצה אירוע למשפחה שלי בסגנון "טאבון בלול", או "מעגן עדן". " טאבון בלול " הוא מקום ליד נהריה, שבו ערכה המשפחה של אבא שלה אירוע שנמשך סוף שבוע שלם, וכלל את אבא שלה, האחיות שלו, הילדים עם בני הזוג, והנכדים. אני הייתי שם על תקן של בן זוג, ונהניתי מאד. " מעגן עדן " הוא כפר הנופש של קיבוץ "מעגן", ששם בילינו נופש קייצי עם עוד שתי משפחות. אמרתי לאהובה, שאני רוצה לקחת את המתכונת של "טאבון בלול", אבל אפשר למקם אותה גם בכפר נופש כמו "מעגן עדן", בכל זאת לא לכולם מתאימה לינה על מזרונים כמו ב"טאבון בלול". נתתי לה שמות ומספרי טלפון של כל קרובי המשפחה שלי, והיא התחילה לתקתק את זה. אמרתי לה שתגייס לה עוזרים ותומכים מקרב בני המשפחה, שלא תעשה הכל לבד. לאבא שלי היו שלושה אחים גדולים ואחות אחת קטנה. לי יש שתי אחיות גדולות, שלוש בנות דוד ובן דוד. לכולם היו בני זוג, לבן דודי ולאחותי הטובה עדיין יש. זה הדור שלי, הדור השני. בדור השלישי יש עשרים נשים וגברים צעירים: בנים, אחיינים, בני-בני-דודים. לשמונה מהם כבר יש בני זוג. הייתי בכל החתונות. מהחתונות הללו באו לעולם שבעה זאטוטים וזאטוטות, ועוד שניים מקשרים שמחוץ לנישואין. הדור הרביעי של המשפחה. ספרנו שלושים וחמישה אנשים. אמרתי לאהובה, אני רוצה את כולם. היא אמרה, בטח לא כולם יבואו. הזמינה מקום שיכול להכיל עשרים מבוגרים, פתחה קבוצת וואטסאפ בשביל להזמין ולתאם מי מביא מה. לא עובר שבוע, והיא מבשרת לי באימה: הם כולם באים ! לא אני ולא אהובה לא אוהבים מסיבות הפתעה, לא בתור חתני השמחה ולא בתור אורחים. בכל זאת, אהובה לא גילתה לי איפה מתקיים האירוע עד שבועיים לפני, וגם הבטיחה לי כמה הפתעות קטנות בכל זאת. לאחיינים שלי, לעומת זאת, היה נורא חשוב מוטיב ההפתעה, והם הרבה לשאול אותה אם אני יודע משהו, ואם כן מה. סיכמנו שהיא תגיד להם, שאני יודע שמתארגן אירוע ליום הולדתי החמישים, אבל לא יודע איפה זה יהיה ומי
לדף הרשומה

המטלות שלי

  ד"ר זוננפלד היקר, קיבלתי את הצעתך לנהל בשבילי את מטלות חיי בכלים המתקדמים לניהול פרוייקטים שאתה אמון עליהם, ואני נענה לה בשמחה ובהכרת תודה. אקווה, כי לא תיפול רוחך ולא תאבד סבלנותך, כשתגלה שמדובר במטלות תחזוקה אפורות, כאלו שאין להן גרף התקדמות תחום בזמן, אין אבני דרך קריטיות, ולא מקבלים שום ציון לשבח עם השלמתן. לעומת זאת, נאלצים לשמוע ביקורת נוקבת בטונים גבוהים על כל טעות ועל כל מחדל, אלא אם כן מצליחים להסתיר אותם בעוד מועד, או להצביע על אשמים אחרים. כמו כן אקווה שלא תמתח עלי ביקורת גם אתה, כשתגלה שברוב המטלות הללו אני בוחר בתפקיד המופעל ולא בתפקיד המפעיל, המונהג ולא המנהיג. זכור בבקשה, שלא אני יזמתי את המטלות הללו, הן ממש לא מעניינות אותי, וכל מטרתי היא להביא אותן לידי סיום מוצלח פחות או יותר, בלי להסתכסך עם מי שסימנתי כמנהיג, מה שאצלכם קוראים מנהל הפרוייקט, ובמינימום נזקים לעצמי. לפיכך, אני מצפה לקבל ממך עצות טובות לניהול חסכני יותר של המשאבים שאני משקיע במטלות אלה. לעומת זאת, אבקש שתחסוך ממני עצות שעניינן העצמה אישית, שיפור עצמי, התמקדות פנימית וכיוצא באלה. עצות כאלה לא חסרות לי, תאמין לי. להלן פירוט מטלות חיי העיקריות, לאו דווקא לפי סדר חשיבותן. חוות השקמים בסוף נובמבר לקתה אימנו באירוע מוחי, ולאחר כמעט חודשיים של אישפוזים וניסיונות שיקום כושלים, הודיעו לנו שנבוא לקחת אותה, לאן שנמצא לנכון. אחותי הבכורה החליטה לשכן אותה ואת המטפלת שלה בדירה שכורה במרכז הארץ, דירה שאני מכנה "חוות השקמים" ביני לביני וביני לבין בת זוגי, ואסור בשום פנים ואופן שהאחיות שלי ישמעו על השם הזה. אחותי הבכורה היפה נושאת ברוב עומס הטיפול באימנו ובמטפלת, גם משום שאותה זה הכי מעניין, וגם משום שהיא גרה הכי קרוב. אחותי האמצעית גרה הכי רחוק, בקיבוץ בצפון. היא עכשיו בשנת שבתון, ויש לה יום לימודים במרכז הארץ. מהיום הזה היא מקצה רצועות זמן לטיפול בעניינים של אימנו, ואם אין עניינים כאלה, היא יושבת לידה שם, בחוות השקמים. היא מדברת לאמא, מנסה לדובב אותה כמו שממליצים הרופאים והתירפיסטיות. כמו גיבורי הסרט "דבר אליה", של אלמודובר. אני לא מסוגל לזה. אף פעם לא הייתי מסוגל לדבר למי שאני לא מרגיש שהוא באמת אתי. אני שונא את זה. לו הייתי נאלץ לחיות אורח חיים דתי, הדיבור לאלוהים בתפילות
לדף הרשומה

כדי שאוכל להיות בן אדם

למעשה, אולי לא הייתי שומע כלל על העבודה הסמינריונית של אחותי הטובה, לא כל שכן זוכה לקרוא אותה, אלמלא נקבעה לשתי אחיותיי פגישה במוזיאון בית לוחמי הגיטאות , ואלמלא נקבעה פגישה זו ליום שלפני היום שנדברנו בו לעלות לקבר של אבא שלנו באשקלון ולערוך לו אזכרה. כיוון שהיו לנו שיחות בעניין האזכרה, נזכרה גם הפגישה במוזיאון, והוזמנתי להצטרף אליה. וזה דבר הפגישה. בזמן שטרחה על כתיבת העבודה הסמינריונית, פגשה אחותי הטובה אמא של מכר, שעובדת בבית לוחמי הגיטאות. משיחתן נודע לה, שבית לוחמי הגיטאות מכין תערוכה על ה"קואורדינציה". ביקשה וקיבלה פרטים של איש קשר, יצרה קשר. בתגובה, קיבלה טלפון נרגש מאלה, עובדת המוזיאון. התברר שיש אצלם דף עדות, שכתבה אימנו מיד לאחר המלחמה. הם ישמחו לפגוש אותנו ולהראות לנו. הם יתרגמו לנו אותו מרוסית. בבוקר יום חמישי נאה של סוף נובמבר נסענו, אחותי היפה ואני, לתחנת הרכבת של כפר יהושע. עלינו על הרכבת צפונה, החלפנו רכבת בבנימינה, וירדנו בעכו. אחותי הטובה חיכתה לנו שם עם המכונית שלה, ונסענו יחד לבית לוחמי הגיטאות. בדרך, סיפרה לנו אחותנו הטובה את קורות אותו מכתב. השליח הציוני בניו טננבאום יצא לאירופה אחרי המלחמה, עבר בבתי היתומים בפולין, וגבה עדויות ממי שיכול היה לתת עדות. את דפי העדות שמר אצלו, את חלקם פרסם בספר. בצוואתו, הוריש את הארכיון שלו לבית לוחמי הגיטאות. שם החלו להכין את המסמכים לסריקה ולתימלול, ואז הגיעה אליהם הפניה של אחותנו. נסגר מעגל.   נכנסנו לבניין הנאה והצנוע, ושאלנו על אלה. כיוונו אותנו למשרדה. אשה מטופחת, בסביבות ארבעים. אחותי היפה הציגה אותנו, ופניה של אלה אורו. כן, כן, אנחנו מחכים לכם. היא קראה לעוד קולגה שלה, אולגה, ושתיהן הובילו אותנו למשרדה של מנהלת הארכיון. טלפון זריז, וגם מנהל האגף הצטרף אלינו. התיקיה נשלפה מהארון, ומהתיקיה נשלפו ארבעה דפי נייר גס צהבהב, זרוע שורות כתובות בעיפרון, באלפבית שלא הכרתי. אמנם למדתי קצת רוסית, אבל אני מכיר רק את אותיות דפוס, והדפים היו כתובים בכתב יד. אלה ציינה את כתב היד היפה והמסודר של אימנו. אולגה ציינה את השפה הגבוהה וסגנון הכתיבה המליצי, ושאלה אם זה איפיין את אימנו גם בהמשך חייה. "אוהו", אמרתי, "אוהו". אולגה החלה לקרוא ולתרגם לנו. נולדתי ב – 27/12/1930 בעיר רובנו. אמי
לדף הרשומה

הקואורדינציה

  ביום שני הבא יחול יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ויפתח את השבוע, שאני קורא לו "הימים הנוראים באמת": השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון, שבוע שכולו בסימן אבלות ורוח נכאים. יום העצמאות , החל בסוף אותו שבוע, נחווה אצלי כמו היום שבו קמים מ"שבעה". כבר לא יום של אבלות, אבל וודאי לא יום של שמחה. יום של חזרה לשגרה. אז אמרתי לעצמי, שבזמן שכל המדינה נכנסת אט אט למצב רוח שואתי, אעז גם אני לבאס את קוראיי וקוראותיי בתכנים שואתיים, ואניח לרגע הצידה את החשש, שמא ינטשו אותי סופית לטובת בלוגים עליזים יותר, קלילים וספונטניים. ילדים נטושים היו נושא עבודה סמינריונית שהגישה אחותי הטובה, במסגרת לימודי התואר השני שלה. ילדים ששרדו את המלחמה, ובסיומה נותרו יתומים מהוריהם הביולוגיים, היהודיים. מקצתם שרדו בזכות פולנים קתולים שנתנו להם מחסה, מרביתם שרדו היות שהצליחו לברוח מזרחה לברית המועצות. המדינה הסובייטית נתנה להם מקלט, ובתום המלחמה עודדה אותם לחזור מערבה לפולין, להשתלב במהלך להפיכת פולין לגרורה סובייטית נאמנה. אבל לא רק לסובייטים היו תכניות ביחס לילדים הללו, גם ליהודים היו. השמועות על הילדים הנטושים הגיעו למערב, גם לארץ ישראל הגיעו, וארגונים יהודיים אחדים החלו לפעול כדי לאסוף את הילדים היהודים תחת חסותם. כך נוצר ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדי ישראל", או בקיצור "הקואורדינציה", מושא העבודה הסמינריונית. הנה אעביר את רשות הדיבור לאחותי הטובה, ואצטט מן המבוא לעבודה הסמינריונית שלה: כמיליון וחצי ילדים יהודיים הושמדו על אדמת אירופה בשואה. ההשמדה ההמונית השאירה את מעט הניצולים בפולין בסוף המלחמה (5,000 – 6,000 נפש) גלמודים, מרביתם סבלו מתת תזונה, מחלות וטראומה בעקבות אירועים שחוו בשואה, ורובם לא קבלו כמעט חינוך בשנות המלחמה. מספר הילדים שהוסתרו בבתי נוצרים או במנזרים לא היה ידוע, הם המשיכו לחיות בידי מציליהם שאספו אותם, או שקיבלום מידי הוריהם היהודים, מבלי שמישהו דיווח עליהם או חיפש אותם. הוצאת ילדים יהודיים מידי האפוטרופסים הנוצרים, ממשפחות וממנזרים, הייתה פעולה מורכבת וקשה ביותר. הייתה זו יוזמה של יחידים ונציגי מוסדות, אתגר ייחודי שעמסו שליחי התנועות החלוציות על כתפיהם, מתוך דחף אנושי-לאומי, מיד בתום המלחמה, כאשר לא נודע עדיין לאשורו הקף חורבנה של יהדות אירופה.
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת