44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מכוניות" נמצאו 4 פוסטים

מכוניות 4

[1]   שוב הגיע הזמן להחליף רכב ליסינג, ושוב מצאתי עצמי שוקל זה מול זה את הדגמים שהוצעו לנו. כשלעצמי, הייתי שמח להמשיך עוד שנה עם היונדאי  i30cw  שלקחתי בסיבוב הקודם. רכב אמין, נח, פשוט להפעלה, פשוט לתחזוקה. אמנם לא אני בעצמי מתחזק אותו אלא חברת הליסינג, אבל בכל פעם שהם לקחו אותו לטיפול, הוא חזר תוך זמן קצר, וזה כמובן עדיף. יכולתי לקחת רכב חדש מאותו הסוג, אלא שהיצרן עשה לדגם מתיחת פנים כדי שייראה יותר סקסי, והוריד ממנו לפחות תכונה אחת שהייתה חשובה לי: חיבור לאיי-פוד.   בדגם הקטן יותר, יונדאי  i20 , עדיין יש חיבור לאיי-פוד. יש גם בקרת שיוט ובקרת אקלים אוטומטית, שתי תכונות שמעניינות אותי אפילו יותר מהחיבור לאיי-פוד. עלותו לחודש נמוכה יותר. מצד שני, זה רכב עם נפח מנוע יותר קטן, פחות כח מנוע, תא נוסעים פחות מרווח ותא מטען יותר קטן. ובשביל מה אני צריך תא נוסעים מרווח, בעצם? את רוב הנסיעות שלי אני נוסע לבד, או    עם אהובה, ורק לעתים רחוקות גם עם הבן שלה. התלבטתי הרבה, התייעצתי הרבה, ובסוף החלטתי על הרכב הקטן יותר. ודווקא בעקבות שיחה עם פיצקי, בני בכורי, שדווקא אינו מבין גדול במכוניות. זה נשמע שאתה רוצה את הקטן, הוא אמר לי.   וגם אחרי ההחלטה, אני לא לגמרי בטוח שזו הייתה החלטה רציונלית, החלטה שהביאה בחשבון את כל הצרכים ואת המאוויים שלי, נכון להיום. עדיין מקנן בי החשש, שאולי מה שהפעיל אותי זו החסכנות, שלא לומר הקמצנות. אותה נטיה להצטמצמות ולסגפנות, דפוס שירשתי מאבא, ושאני עובד קשה כדי להשיל אותו מעלי. הדפוס הזה בא אצלי לידי ביטוי קיצוני בכל מה שנוגע לשימוש במכוניות ובבעלות עליהן. קוראיי הותיקים אולי זוכרים, שכבר כתבתי על זה  כאן .  וכאן .  וגם כאן .     [2]   קצת אחרי שנכנסתי לקבע ועברתי לראשון לציון, אבא קנה לי פג'ו 104 יד רביעית. שנתיים אחר כך, כשכבר חייתי עם קארין, אבא שדרג אותי לרנו 5 ששימשה קודם לכן אותו עצמו, עד שהחליט להשתדרג בעצמו. את הפיג'ו לקח ומכר בשבילי באשקלון. אחר כך קארין עשתה רישיון, וההורים שלה קנו לה דייהטסו שרייד. כשהתחתנו והתחלנו לאסוף כסף לרכישת דירה, החלטנו למכור את הרנו 5 כדי להגדיל את ההון הפנוי העומד לרשותנו. פרסמתי מודעה, והגיע קונה. איש מבוגר, מחוספס, נהג מונית. נסעתי איתו
לדף הרשומה

מכוניות 3

  [1] שלוש פעמים ניגשתי למבחן התיאוריה בנהיגה, ובשלושתן עברתי את הבחינה בהצלחה. היות שהייתי צעיר בשנה מבני כיתתי, לא הייתי שותף לחוויות שהיו להם מלימודי הנהיגה וממבחני הנהיגה. בשפתיים חשוקות הייתי שומע את סיפוריהם. על הסמטה ההיא באשקלון הערבית, שבה קשה במיוחד לעשות את הזינוק בעלייה. על המורה ההוא, שמקניט אותך ללא הרף כדי לבחון את יכולתך להישאר מרוכז במה שקורה על הכביש. על ההיא מהביולוגית, שבטסט שלה, בכל פעם ששילבה הילוך, הייתה מלטפת באצבע קטנה את ירכו של הבוחן, וכך עברה את המבחן המעשי. ואז, איכשהו נודע לי שיש אפשרות לגשת למבחן התיאורטי כבר בגיל 16 וחצי, להתחיל בלימודי נהיגה, וכך לגשת למבחן המעשי מיד כשימלאו לי 17. מיהרתי לרכוש את ספרון ההכנה, ועוד באותו שבוע ניגשתי למשרד הרישוי באשקלון ונבחנתי. את הבחינה עברתי, ואפילו לקחתי שיעור נהיגה אחד, לפני שהמורה החביב העמיד אותי על טעותי: אין לימודי נהיגה לפני גיל 17. כשמלאו לי 17 כבר גרתי בבאר שבע, וכבר למדתי באוניברסיטה. שוב ניגשתי למבחן התיאוריה, שוב עברתי אותו בהצלחה, שוב התחלתי בלימודי הנהיגה. המורה שלי, מוטי, היה בעל בית הספר לנהיגה. הוא הסכים לקחת אותי לתלמיד בזכות קשריו הטובים עם המשפחה של החבר של אחותי היפה, לימים בעלה, משפחה מוכרת ומרושתת בבאר שבע המפאיניקית של פעם. מוטי היה בעל בעמיו: גבר באמצע חייו, צרוב שמש וירוק עיניים, קצת מכריס, לפעמים אבהי ולפעמים פושטק. לפעמים היה מעודד, לפעמים היה מקניט. אני חושב שהוא היה רומני, אבל היה לו אוצר בלום של פתגמים ומשלים בערבית, אותו רכש כמורה לנהיגה במגזר הבדואי. חיבבתי אותו, גם כשכעסתי עליו. בעיקר אהב מוטי להתלוצץ על חשבון לימודי המתימטיקה שלי. "אצלכם המתימטיקאים, הכל זה לוגיקה", היה אומר לי, "אבל פה בכביש, פשוט תעשה מה שאני אומר לך, אם אתה רוצה לעבור את הטסט". באר שבע של שנות השמונים הייתה מקום מעולה ללימודי נהיגה. תוואי השטח המישורי, השדרות הארוכות והרחבות, התנועה הרגועה ברוב שעות היום. אף אחד אף פעם לא צפצף לי ואף אחד לא חתך אותי. התמשכות שיעורי הנהיגה, כמו גם הקנטותיו של מוטי, גרמו לי להרגיש שאני לא טוב בזה. כאילו, אם הייתי ספורטאי גרוע בבית הספר, ברור שאהיה גם נהג גרוע. לכן, כשהגיע זמן המבחן המעשי, לא הייתי מתוח במיוחד. כאילו, מה כבר יכול להיות, ברור
לדף הרשומה

מכוניות 2

[1] בקרוב אקבל רכב ליסינג חדש. קיבלתי מכתב ממשאבי אנוש, ובו פירוט של הדגמים שמתוכם אוכל לבחור את מכוניתי החדשה. לאחר התלבטות ממושכת וקריאה מרובה באתרים הרלבנטיים (בעיקר אתר otoli ), החלטתי שלא להישאר עם סוג המכונית שיש לי עכשיו. החלטתי להזמין מכונית שיש לה תא מטען גדול , והיא ידועה באמינותה ובחסכוניותה. שותפי למשרד פול צחק עלי: מה אתה מתלבט כל כך הרבה, אמר, גש לאולם התצוגה, שב באוטו, ואם נוח לך בתחת, קח את האוטו. הוא עצמו לא לוקח ליסינג: הוא עשה חשבון ומצא, שהסכום שיורד לנו כל חודש .
לדף הרשומה

מכוניות

בהתחלה לא הייתה לנו מכונית. אמא הייתה נוסעת לעבודה באוטובוס, אני מניח, ובית הספר ש אבא ניהל היה במרחק הליכה מככר צפניה . לדוד לולו היה טנדר דודג` מהעבודה, ומפעם לפעם, בשבתות וחגים, הוא היה בא לקחת אותנו אליהם לאבן-יהודה. אותי היו מושיבים בקבינה, בין אמי לבין הדוד, בעוד אבא ושתי אחיותיי היו יושבים בחלק האחורי של הטנדר , מקום שם נושבת הרוח ומרטיטה את קירות הברזנט. לפעמים היה הדוד לוקח אותנו לטיולים בארץ, שזה עתה נוספו לה השטחים החדשים והמרגשים. בטיולים ישבה איתנו בקבינה גם דודה אטי, ומאחורה .
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת