22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"חמלה" נמצאו 98 פוסטים

מבחן הזמן

מאור זגורי היקר, אנחנו קונים את "ידיעות אחרונות" בימי ששי, והתחלתי לעקוב אחר הטור שלך במוסף מאז שהתחלת לפרסם אותו. זה, כמובן, אחרי שצפיתי בסדרה שלך " זגורי אימפריה ", והבנתי שאתה אדם שכדאי להקשיב למה שיש לו להגיד. זכור לי שלפני כמה שבועות כתבת טור על המוזיקה המזרחית, ובו הזדעזעת מכך שיש זוגות מזרחיים שמבקשים מהדי ג'יי בחתונה שלהם שלא ישמיע מוזיקה מזרחית. באותו טור מיחזרת את הטענות המוכרות על כך שבמוזיקה המזרחית יש חיים ויש אנרגיה, בעוד שהמוזיקה האשכנזית היא רופסת, עגמומית, חסרת חיים. איך קרא לנו מר בובליל מ"האח הגדול"? "פרידמנים מתים". והנה השבוע, כשהתבקשת לבחור באיש השנה 2015, בחרת ברועי חסן, אותו מהפכן ספרותי דה-לה-שמאטע, שזוכה לאחרונה לעדנה בחוגים האינטלקטואליים בישראל. כתבת עליו, שהוא הקול של הדור הזה, והכברת שבחים על העשייה שלו, שאני עדיין מתקשה לקרוא לה "שירה". בין היתר כתבת, שהיא מעוררת יותר התרגשות מ"הר טרשים קרח". על כך רציתי לומר לך, שהקול של הדור הזה אינו יכול להיות קול שאיננו דתי ולאומני, כי החברה שלנו בדור הזה היא דתית, ולאומנית, מתרפקת על עבר מדומיין מפואר, ומתעניינת בעוול שנגרם ליהודים מארצות האיסלאם, זה שרועי חסן כותב עליו, רק במידה שזה עוזר לה לגייס את היהודים האלו לשרת את החזון הדתי הלאומני. ובקשר לעשייה של רועי חסן, הרי שהיא לא מגיעה לקרסוליים של העשייה שלך עצמך. שום דבר שרועי חסן אמר או כתב לא יזכה לחיי מדף ארוכים כמו אלה של סדרת הטלביזיה שלך, ושל יתר העשייה שלך, שאמנם טרם נחשפתי אליה, אבל אני בטוח שהיא ב איכות לא פחות גבוהה מזו של סדרת הטלביזיה. שום משפט שרועי חסן כתב, לפחות מבין אלה שקראתי, לא ישרוד את מבחן הזמן כמו ש"הר טרשים קרח" של טשרניחובסקי שרד אותו. אבל משפטים שאתה כתבת, ועוד תכתוב, אני מאמין שישרדו. יצטטו אותם, ילחינו וישירו אותם. ישתמשו בהם לפרסומות. עם זאת, אני גם מאד מבין את הריגוש שרועי חסן מעורר בך. התיאוריה של ייעוץ הדדי, בעיקר זו שמקורה באיים הבריטיים, מדברת בהרחבה על המצוקה שחש בן מעמד העובדים שטיפס ועלה אל המעמד הבינוני. הוא כבר לא עובד עם הגוף, הוא עובד עם הראש. הוא יודע דברים שבני משפחתו וחבריו מילדות לא יודעים. יש לו דברים שאין להם. הוא חש
לדף הרשומה

בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2015

זו הפעם השלישית לנו, לאהובה ולי, שאנו מארגנים לנו ביקור בפסטיבל חיפה. זו הפעם השניה שאנו מזמינים לעצמנו כרטיסים לערב וליום שאחריו, ומבלים את הלילה במלון "דן כרמל", שכמשתמע משמו, נמצא על הכרמל, ומציע נוף שובה לב של מפרץ חיפה. בפעם האחרת נסענו בבוקר וחזרנו אחר הצהריים. אנחנו חולקים אהבה לקולנוע אמנותי, אף שהאהבה שלי היא לא בדיוק האהבה שלה. לפחות פעם בחודש אנחנו פוקדים את קומפלקס בתי הקולנוע "פארק" ברעננה, ששייך לרשת "לב" ומציג סרטים אמנותיים שמפיצה רשת זו.  אני לא מת על רעננה, אבל קולנוע "פארק" הוא שכיית חמדה. פסטיבל חיפה מתרחש ברובו במתחם שכולל את הסינמטק ועוד אולם מופעים ושמו "רפפורט". יש בו שני אולמות הקרנה, והוא נמצא במרחק עשר דקות צעידה נינוחה מהמלון. יש אולם הקרנה שלישי שנמצא שתי דקות הליכה מהמלון, ורביעי שנמצא במתנ"ס בשכונה מרוחקת, אליה צריך לנסוע ברכב, או להשתמש בהסעה שמארגן הפסטיבל. למודי ניסיון, בחרנו את חמשת הסרטים שנצפה בהם כך, שלא נצטרך לצאת ממתחם הסינמטק. דא עקא, שלא פשוט היה למצוא מקומות להעביר בהם בכייף את ההמתנה בין סרט לסרט. בתי הקפה המעטים במתחם היו מלאים עד אפס מקום, והדוכנים שהוקמו על המדרכה ממול, הם לא הציעו מקומות ישיבה כלל, והתורים שהשתרכו מולם לא נראו מזמינים או מפתים במיוחד. וודאי לא בשמש הבוקר הקופחת. מה שלכד את תשומת לבי באולמות ההקרנה, ועוד יותר מזה באיזורי הישיבה של בתי הקפה, היה הגיל המבוגר של הנוכחים. כאשר ישבנו באולם וחיכינו להתחלת הסרט, יכולתי לרבות בשורות שלפניי את הראשים הלבנים או המקריחים של הגברים, ואת הראשים הצבועים בכתום ובאדום של הנשים. כאשר יצאנו החוצה וחיפשנו מקום לשבת ולשתות קפה, ראיתי את האנשים האלה במלאותם, וזה הדגיש לי את הגיל המבוגר של רובם. למעשה, הצעירים היחידים שראיתי בקהל היו כאלה שנלוו למבוגרים, אולי הוריהם ואולי סביהם, וכן כאלה שעבדו בפסטיבל. את אלה ניתן היה לזהות היות שענדו תגי זיהוי, או היו לבושים באופן שיבדל אותם מן הקהל. אני, כמובן, מלא הערכה לנשים ולגברים המבוגרים האלה, שלא מניחים לפגעי הזמן לעמוד בינם לבין אהבתם לקולנוע. עם זאת, אני תוהה על פשר הדבר. כשהייתי חייל בסדיר, והייתי מנוי בסינמטק של תל אביב, קהל הצופים היה ברובו בגיל שלי. לפני
לדף הרשומה

כתיבה אינטרנטית על מין

  מהפכת האינטרנט קרתה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, בד בבד עם התפרקות נישואיי. התחלתי לגלוש בפורטלים ישראליים קצת אחרי שנכנסתי לעולם הפנויים-פנויות. עבר קצת זמן, והתחלתי לשים לב לתופעה מעניינת. אחת לכמה שבועות, נתקלתי בטקסט שעסק במיניות מנקודת מבט של אשה, המעידה על עצמה שהיא דוגלת בחופש מיני ומתארת את חוויותיה המיניות המזדמנות עם גברים. בטקסטים האלו הייתה יומרה ספרותית, אבל לא איכות ספרותית. כמי שיש לו בעצמו יומרות ספרותיות, זיהיתי את הרצון לתרגם חוויה אישית לחוויה אוניברסלית, ולזכות בהכרה. ניכר, כי הכותבות ניסו להישמע קלילות ומשעשעות, כמו חלוצת הז'אנר היהודיה האמריקנית אריקה ג'ונג. גם זה לא ממש הצליח להן, לפחות לא במה שנוגע אלי. הטקסטים האלה אף פעם לא הצחיקו אותי, ואני דווקא אחד שמוצא צדדים מצחיקים בהרבה תופעות לא מצחיקות בכלל. הם הביאו אותי לידי גירוי מיני, וגם עוררו בי חוסר נחת, שלא הבנתי אז את מקורו.     כל עוד שהטקסטים הללו היו מגיעים במייל, לא היה לי יותר מדי מה לעשות איתם. כשנכנסתי לעולם הפורומים והבלוגים, ומצאתי שגם שם מתפרסמים טקסטים כאלו, נפתחה לפניי האפשרות להגיב על הטקסטים האלו. כשהגבתי, הייתי מודע מאד לתקווה שפיעמה בי, שאולי כותבות הטקסטים תיאותנה לזרום גם איתי. בהנחה שאכן מדובר בנשים, זאת אומרת. במבט לאחור, אני יכול לומר שתגובותיי גם נבעו מניסיון לפענח את חוסר הנחת שהטקסטים עוררו בי. התגובות לתגובות שלי נעו בין חוסר תגובה לבין תגובה תוקפנית. מקצת הכותבות האלמוניות הטיחו באזניי שבטח כבר הרבה זמן לא זיינתי – מה שהיה נכון, אגב – ואחרות הביעו את בטחונן בכך שיש לי זין קטן. כותבות מתוחכמות יותר טענו כלפיי שאין לי חוש הומור, ושאין לי כלים להעריך כתיבה בדיונית איכותית. עם ההאשמות הללו היה לי קל יותר להתמודד.     שנים עברו, הכרתי אנשים חדשים, שמעתי את הסיפורים שלהם, למדתי מהם כמה דברים, וגם התנסיתי בכמה דברים. אני יודע היום הרבה יותר דברים על הדיכוי שנשים סופגות בכל החברות האנושיות המוכרות לנו. הדיכוי הזה פועל גם בתחום המיני. הדיכוי הזה, כמו כל דיכוי, מעורר זעם ועלבון – מוצדקים לגמרי, אגב – אבל מה שמיוחד בקשר אליו הוא, שהוא משאיר מקום לאשליות. אשה שחוטפת מכות מבן זוגה, יש
לדף הרשומה

גן העיר, או בעקבות לוחמים

האם כך חש הווטראן כאשר הוא חוזר לזירת הקרב, שנים רבות לאחר מכן?     לפני כמה שבועות התבשרתי במפתיע, שגרושתי מצאה סוף סוף קונים לדירה בראשלצ, זו שגרנו בה עד שהתגרשנו. בהתאם להסכם הגירושין שהגענו אליו בגישור, הדירה נשארה ברשות גרושתי עד שבננו הצעיר הגיע לגיל שמונה עשרה. סוף סוף ראיתי סוף לאחת המטלות המנג'סות והמבאסות , שהיה עלי לשאת בהן בשלוש השנים האחרונות. את כל הטיפול במכירה עשו גרושתי ובן זוגה, אמנם באישורי ובהסכמתי לכל שלב עקרוני בתהליך. לכן, כשהם ביקשו ממני לטפל בקבלת אישור מעיריית ראשלצ לכך שלא חלים על הדירה חובות, לא היה לי נח לסרב. בבוקר חורפי נפלא יצאתי מהבית ברעננה, ובמקום לנסוע לעבודה בתל אביב, נסעתי לראשלצ, לעירייה. כמו בכל יום עבודה רגיל, יצאתי מהבית מוקדם בבוקר, כדי להקדים את הפקקים. כך יצא, שהגעתי למרכז ראשלצ בשבע וחצי, שעה לפני תחילת קבלת קהל. חניתי בחניון התת קרקעי שמתחת לבניין העיריה החדש והיפה, ועליתי משם לחפש בית קפה פתוח במרכז ראשלצ. לצומת הרחובות הרצל ורוטשילד קראו פעם מרכז ראשלצ, אולי עדיין קוראים לו כך, אבל אין שם תחושה של מרכז עירוני, למרות כל הכסף ששמו שם כדי לייצר עניין. ולא שלפני שלושים שנה, כשעברתי לגור בראשלצ, הייתה שם תחושה כזו. לא לכאן באו אנשים לבלות בערב, לא לכאן הם באו להיראות. בשביל זה, הם נסעו לתל אביב. אבל תנופת הבנייה האדירה שהייתה אז יצרה את הרושם, שעם השנים זה יקרה. היי, באיזור המשרד שלי בתל אביב כבר יש חיים בשעה שבע וחצי בבוקר, והוא לא ממש בשפיץ של הצנטרום של הפיילה. בחורות במיני מהדסות במעברי החצייה, ממהרות למשרדים. ילדים ממהרים לבתי הספר, פועלים זרים מדוושים על אופניהם בכבישים. כבר יש כמה בתי קפה פתוחים, פיצוציות. וכאן, במדרחוב של ראשלצ, ריק.     כשהייתי חייל בצריפין , היינו באים לפעמים למדרחוב בצהריים, לאכול. היינו מחנים את הרכבים במגרש החניה הפתוח ליד היקב, במקום ששם עומד עכשיו בניין העירייה החדש והיפה, חוצים את גן העיר, ומגיעים למזללת מזון מהיר במדרחוב. הגן היה תחום מצד צפון ברחוב צר, שמצידו השני היו שני בתי קולנוע ישנים. באחד מהם, אני זוכר, ראיתי את "חייה הכפולים של וורוניק", סרטו של קישלובסקי הפולני. ראיתי שם עוד הרבה סרטים, עם מי שהייתה חברתי, אחר
לדף הרשומה

ואם היו אומרים לך

די במקרה שמעתי על ספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן. יציאתו לאור בשנת 2009 לא לוותה במסע יחסי ציבור. נדמה לי שקראתי מתישהו המלצה עליו, בתגובית למאמר בנושא הורות לילד עם אוטיזם. מישהי כתבה שהספר מדהים. באותו רגע החלטתי, שאקנה אותו ואקרא אותו. כפי שקוראיי אולי זוכרים, בדרך כלל איני קונה ספרים, אני מעדיף לשאול אותם. אבל האחד הזה, חשבתי, אם הוא  מוצלח, אשאיל אותו למכרים וידידים, שאולי מעניין אותם לדעת איך החיים שלי נראים. ובאמת, בתחילת ספטמבר מצאתי את הספר בחנות ספרים משומשים וקניתי אותו. רק באמצע דצמבר סיימתי את קריאתו. כי קראתי אותו בהפסקות, תמיד מחזיק על ידו עוד ספר לקרוא במקביל אליו. איני יודע לומר אם התכנים בספר קשים רק בשבילי, בהיותי הורה לאדם עם אוטיזם , או שהם יהיו קשים לכל אחד. היות ששיעור האוטיסטים באוכלוסיה גדל בקצב מפחיד , ונראה שבקרוב לכל אחד יהיה קרוב משפחה או מכר קרוב שמתמודד עם הורות עם אוטיזם, אני מניח שיהיה ביקוש גדל והולך לספרים כמו זה, שמגוללים את הסיפור מנקודת המבט של האם. הספר הזה אכן מספק את הסחורה. כבר בשלב מוקדם של הקריאה הזדקרה לעיניי השוואה עם סדרת הטלביזיה המצויינת " פלפלים צהובים ", שאף היא עסקה במשפחה מהמעמד הבינוני שנופלת עליה הורות לילד אוטיסט. ההבדל הגדול ביניהם הוא, ש"פלפלים צהובים" ממתיקה לקורא את הגלולה המרה בהמון דרכים: צילומי נוף מרהיבים, עלילות משנה רומנטיות ומשפחתיות, יופיה הבלתי ייאמן של השחקנית הראשית, עלמה זק, וכשרונה העצום. "ואם היו אומרים לך" אינו עושה ולו את המאמץ הקל ביותר להקל את העומס הרגשי מעל הקורא: להיפך, הוא זורק לקורא את כל החבילה ישר בפרצוף. הוא אינו פוסח על אף תחנה בדרך הייסורים שעוברת המספרת, ענבל, שמצידה מוסרת את הסיפור בשפה עשירה מאד בביטויי רגש מוקצנים, ספוגה בדרמה שלעולם לא תמצא את דרכה לפריים טיים של ערוץ שתיים, בין הפרסומות למעדני חלב. קוראיי המיומנים וודאי כבר ניחשו: ענבל היא אשה מזרחיה. היא בת למשפחה ממעמד הפועלים, שטיפסה בסולם הכלכלי ורכשה השכלה, אך לא התכחשה לשורשיה. כמו הגיבורות של דורית רביניאן, גם שורשי המשפחה של ענבל הם באיראן. אם הבנתי נכון, גם משפחתה של דיסטל אטבריאן באה משם. איני יודע אם אפשר לנסח איזשהו כלל לגבי הקשר בין התרבות הפרסית לבין ביטויי רגש
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת