22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"הקשבה" נמצאו 44 פוסטים

מבחן הזמן

מאור זגורי היקר, אנחנו קונים את "ידיעות אחרונות" בימי ששי, והתחלתי לעקוב אחר הטור שלך במוסף מאז שהתחלת לפרסם אותו. זה, כמובן, אחרי שצפיתי בסדרה שלך " זגורי אימפריה ", והבנתי שאתה אדם שכדאי להקשיב למה שיש לו להגיד. זכור לי שלפני כמה שבועות כתבת טור על המוזיקה המזרחית, ובו הזדעזעת מכך שיש זוגות מזרחיים שמבקשים מהדי ג'יי בחתונה שלהם שלא ישמיע מוזיקה מזרחית. באותו טור מיחזרת את הטענות המוכרות על כך שבמוזיקה המזרחית יש חיים ויש אנרגיה, בעוד שהמוזיקה האשכנזית היא רופסת, עגמומית, חסרת חיים. איך קרא לנו מר בובליל מ"האח הגדול"? "פרידמנים מתים". והנה השבוע, כשהתבקשת לבחור באיש השנה 2015, בחרת ברועי חסן, אותו מהפכן ספרותי דה-לה-שמאטע, שזוכה לאחרונה לעדנה בחוגים האינטלקטואליים בישראל. כתבת עליו, שהוא הקול של הדור הזה, והכברת שבחים על העשייה שלו, שאני עדיין מתקשה לקרוא לה "שירה". בין היתר כתבת, שהיא מעוררת יותר התרגשות מ"הר טרשים קרח". על כך רציתי לומר לך, שהקול של הדור הזה אינו יכול להיות קול שאיננו דתי ולאומני, כי החברה שלנו בדור הזה היא דתית, ולאומנית, מתרפקת על עבר מדומיין מפואר, ומתעניינת בעוול שנגרם ליהודים מארצות האיסלאם, זה שרועי חסן כותב עליו, רק במידה שזה עוזר לה לגייס את היהודים האלו לשרת את החזון הדתי הלאומני. ובקשר לעשייה של רועי חסן, הרי שהיא לא מגיעה לקרסוליים של העשייה שלך עצמך. שום דבר שרועי חסן אמר או כתב לא יזכה לחיי מדף ארוכים כמו אלה של סדרת הטלביזיה שלך, ושל יתר העשייה שלך, שאמנם טרם נחשפתי אליה, אבל אני בטוח שהיא ב איכות לא פחות גבוהה מזו של סדרת הטלביזיה. שום משפט שרועי חסן כתב, לפחות מבין אלה שקראתי, לא ישרוד את מבחן הזמן כמו ש"הר טרשים קרח" של טשרניחובסקי שרד אותו. אבל משפטים שאתה כתבת, ועוד תכתוב, אני מאמין שישרדו. יצטטו אותם, ילחינו וישירו אותם. ישתמשו בהם לפרסומות. עם זאת, אני גם מאד מבין את הריגוש שרועי חסן מעורר בך. התיאוריה של ייעוץ הדדי, בעיקר זו שמקורה באיים הבריטיים, מדברת בהרחבה על המצוקה שחש בן מעמד העובדים שטיפס ועלה אל המעמד הבינוני. הוא כבר לא עובד עם הגוף, הוא עובד עם הראש. הוא יודע דברים שבני משפחתו וחבריו מילדות לא יודעים. יש לו דברים שאין להם. הוא חש
לדף הרשומה

ואם היו אומרים לך

די במקרה שמעתי על ספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן. יציאתו לאור בשנת 2009 לא לוותה במסע יחסי ציבור. נדמה לי שקראתי מתישהו המלצה עליו, בתגובית למאמר בנושא הורות לילד עם אוטיזם. מישהי כתבה שהספר מדהים. באותו רגע החלטתי, שאקנה אותו ואקרא אותו. כפי שקוראיי אולי זוכרים, בדרך כלל איני קונה ספרים, אני מעדיף לשאול אותם. אבל האחד הזה, חשבתי, אם הוא  מוצלח, אשאיל אותו למכרים וידידים, שאולי מעניין אותם לדעת איך החיים שלי נראים. ובאמת, בתחילת ספטמבר מצאתי את הספר בחנות ספרים משומשים וקניתי אותו. רק באמצע דצמבר סיימתי את קריאתו. כי קראתי אותו בהפסקות, תמיד מחזיק על ידו עוד ספר לקרוא במקביל אליו. איני יודע לומר אם התכנים בספר קשים רק בשבילי, בהיותי הורה לאדם עם אוטיזם , או שהם יהיו קשים לכל אחד. היות ששיעור האוטיסטים באוכלוסיה גדל בקצב מפחיד , ונראה שבקרוב לכל אחד יהיה קרוב משפחה או מכר קרוב שמתמודד עם הורות עם אוטיזם, אני מניח שיהיה ביקוש גדל והולך לספרים כמו זה, שמגוללים את הסיפור מנקודת המבט של האם. הספר הזה אכן מספק את הסחורה. כבר בשלב מוקדם של הקריאה הזדקרה לעיניי השוואה עם סדרת הטלביזיה המצויינת " פלפלים צהובים ", שאף היא עסקה במשפחה מהמעמד הבינוני שנופלת עליה הורות לילד אוטיסט. ההבדל הגדול ביניהם הוא, ש"פלפלים צהובים" ממתיקה לקורא את הגלולה המרה בהמון דרכים: צילומי נוף מרהיבים, עלילות משנה רומנטיות ומשפחתיות, יופיה הבלתי ייאמן של השחקנית הראשית, עלמה זק, וכשרונה העצום. "ואם היו אומרים לך" אינו עושה ולו את המאמץ הקל ביותר להקל את העומס הרגשי מעל הקורא: להיפך, הוא זורק לקורא את כל החבילה ישר בפרצוף. הוא אינו פוסח על אף תחנה בדרך הייסורים שעוברת המספרת, ענבל, שמצידה מוסרת את הסיפור בשפה עשירה מאד בביטויי רגש מוקצנים, ספוגה בדרמה שלעולם לא תמצא את דרכה לפריים טיים של ערוץ שתיים, בין הפרסומות למעדני חלב. קוראיי המיומנים וודאי כבר ניחשו: ענבל היא אשה מזרחיה. היא בת למשפחה ממעמד הפועלים, שטיפסה בסולם הכלכלי ורכשה השכלה, אך לא התכחשה לשורשיה. כמו הגיבורות של דורית רביניאן, גם שורשי המשפחה של ענבל הם באיראן. אם הבנתי נכון, גם משפחתה של דיסטל אטבריאן באה משם. איני יודע אם אפשר לנסח איזשהו כלל לגבי הקשר בין התרבות הפרסית לבין ביטויי רגש
לדף הרשומה

מכוניות 4

[1]   שוב הגיע הזמן להחליף רכב ליסינג, ושוב מצאתי עצמי שוקל זה מול זה את הדגמים שהוצעו לנו. כשלעצמי, הייתי שמח להמשיך עוד שנה עם היונדאי  i30cw  שלקחתי בסיבוב הקודם. רכב אמין, נח, פשוט להפעלה, פשוט לתחזוקה. אמנם לא אני בעצמי מתחזק אותו אלא חברת הליסינג, אבל בכל פעם שהם לקחו אותו לטיפול, הוא חזר תוך זמן קצר, וזה כמובן עדיף. יכולתי לקחת רכב חדש מאותו הסוג, אלא שהיצרן עשה לדגם מתיחת פנים כדי שייראה יותר סקסי, והוריד ממנו לפחות תכונה אחת שהייתה חשובה לי: חיבור לאיי-פוד.   בדגם הקטן יותר, יונדאי  i20 , עדיין יש חיבור לאיי-פוד. יש גם בקרת שיוט ובקרת אקלים אוטומטית, שתי תכונות שמעניינות אותי אפילו יותר מהחיבור לאיי-פוד. עלותו לחודש נמוכה יותר. מצד שני, זה רכב עם נפח מנוע יותר קטן, פחות כח מנוע, תא נוסעים פחות מרווח ותא מטען יותר קטן. ובשביל מה אני צריך תא נוסעים מרווח, בעצם? את רוב הנסיעות שלי אני נוסע לבד, או    עם אהובה, ורק לעתים רחוקות גם עם הבן שלה. התלבטתי הרבה, התייעצתי הרבה, ובסוף החלטתי על הרכב הקטן יותר. ודווקא בעקבות שיחה עם פיצקי, בני בכורי, שדווקא אינו מבין גדול במכוניות. זה נשמע שאתה רוצה את הקטן, הוא אמר לי.   וגם אחרי ההחלטה, אני לא לגמרי בטוח שזו הייתה החלטה רציונלית, החלטה שהביאה בחשבון את כל הצרכים ואת המאוויים שלי, נכון להיום. עדיין מקנן בי החשש, שאולי מה שהפעיל אותי זו החסכנות, שלא לומר הקמצנות. אותה נטיה להצטמצמות ולסגפנות, דפוס שירשתי מאבא, ושאני עובד קשה כדי להשיל אותו מעלי. הדפוס הזה בא אצלי לידי ביטוי קיצוני בכל מה שנוגע לשימוש במכוניות ובבעלות עליהן. קוראיי הותיקים אולי זוכרים, שכבר כתבתי על זה  כאן .  וכאן .  וגם כאן .     [2]   קצת אחרי שנכנסתי לקבע ועברתי לראשון לציון, אבא קנה לי פג'ו 104 יד רביעית. שנתיים אחר כך, כשכבר חייתי עם קארין, אבא שדרג אותי לרנו 5 ששימשה קודם לכן אותו עצמו, עד שהחליט להשתדרג בעצמו. את הפיג'ו לקח ומכר בשבילי באשקלון. אחר כך קארין עשתה רישיון, וההורים שלה קנו לה דייהטסו שרייד. כשהתחתנו והתחלנו לאסוף כסף לרכישת דירה, החלטנו למכור את הרנו 5 כדי להגדיל את ההון הפנוי העומד לרשותנו. פרסמתי מודעה, והגיע קונה. איש מבוגר, מחוספס, נהג מונית. נסעתי איתו
לדף הרשומה

מכתב אל א' מבית הנשיא

אורלי היקרה, צפיתי אתמול בסרט שעשתה עליך ענת גורן, וששודר בערוץ 10. לא בכולו צפיתי, התחלתי לצפות בו רבע שעה אחרי שהתחיל, כמה דקות אחרי שהגעתי הביתה. בדרך כלל איני צופה במשדרי אקטואליה, כמעט אף פעם איני צופה בערוצים המסחריים, אבל הסרט עליך סקרן אותי. גם את הכתבה עליו במוסף של "ידיעות אחרונות" ביום ששי קראתי, כשבדרך כלל אני מדלג על כתבות יח"צ מהסוג הזה. ואני אגיד לך למה: כי בשבילי הסיפור שלך אינו רק חתיכת אקטואליה, אלא בעיקר מה שמכונה סיפור מוסר, מהסיפורים שמוצאים בתנ"ך ובתלמוד. ומה שמעניין עוד יותר, הוא שבהיותך מי שאת, הסיפור שלך יכול להיכנס לכמה קטיגוריות של סיפורי מוסר, לא לאחת בלבד. וככל שאני חושב על הסרט יותר, עולות לי עוד ועוד קטיגוריות כאלה. וגם היחס הרגשי שלי אלייך מתנדנד בהתאם. אני כותב "אליך", אבל מתכוון לדמותך כפי שהיא מוצגת בסרט וכפי שהיא הוצגה בתקשורת מאז נכנסת לחיינו אי אז לפני כמה שנים. כמה שנים זה כבר? שש, שבע? הייצוג הראשון שלך שאני זוכר הוא הייצוג של הנאנסת, הקרבן . פנים מכוסות במשבצות, שם שרק האות הראשונה שלו נחשפת, סיפור מזעזע, אבל בכנות, סיפור שכבר שמענו רבים כמותו, והלב כבר גס בסיפורים כאלה. אמנם בסיפור שלך היה טוויסט, משום שההאשמה הופנתה אל פוליטיקאי ידוע ורב כח , אבל כבר ידענו פוליטיקאים שנפלו בחטא הגאווה, שחשבו שהכל מותר להם וכך איבדו את עולמם. לא כל כך יפה להגיד את זה, ואולי כבר מיותר להגיד את זה, אבל סיפורי נאנסות לוחצים להרבה אנשים על הכפתורים שנוצרים אצלם לאורך שנים של היחשפות לפורנוגרפיה. ואני לא מתכוון רק לפורנוגרפיה קשה, אלא לכל הפרסומים שמציגים את גוף האשה כאביזר שאפשר להפיק ממנו רווחים כספיים. כן, גם לפרסומות לבגדי ים. גם לי נלחצו אותם הכפתורים. איך היא נראית, מתחת למשבצות. איך היא נראית מתחת לבגדים. איך היא מתלבשת. מה בדיוק עשו לה. מה אני הייתי עושה אילו הייתי שם. אחר כך מישהו פרסם את השם שלך ברשתות החברתיות, והסקתי מהשם שלך שאת מזרחיה , לפחות מצד האב. תרצי או לא, גם זה סיפור. מצד אחד, המזרחיות שלך שללה מקצב ומעורכי דינו את האפשרות לטעון שהטענות שלך כלפיו הן קנוניה אשכנזית להפיל גבר מזרחי מצליח. מצד שני, אני מניח שזה עזר לעורכי הדין וליועצי התקשורת שלו למכור לציבור את הסיפורים המכוערים על זה שאת סחטנית וזונה. יותר קל
לדף הרשומה

מכוניות 3

  [1] שלוש פעמים ניגשתי למבחן התיאוריה בנהיגה, ובשלושתן עברתי את הבחינה בהצלחה. היות שהייתי צעיר בשנה מבני כיתתי, לא הייתי שותף לחוויות שהיו להם מלימודי הנהיגה וממבחני הנהיגה. בשפתיים חשוקות הייתי שומע את סיפוריהם. על הסמטה ההיא באשקלון הערבית, שבה קשה במיוחד לעשות את הזינוק בעלייה. על המורה ההוא, שמקניט אותך ללא הרף כדי לבחון את יכולתך להישאר מרוכז במה שקורה על הכביש. על ההיא מהביולוגית, שבטסט שלה, בכל פעם ששילבה הילוך, הייתה מלטפת באצבע קטנה את ירכו של הבוחן, וכך עברה את המבחן המעשי. ואז, איכשהו נודע לי שיש אפשרות לגשת למבחן התיאורטי כבר בגיל 16 וחצי, להתחיל בלימודי נהיגה, וכך לגשת למבחן המעשי מיד כשימלאו לי 17. מיהרתי לרכוש את ספרון ההכנה, ועוד באותו שבוע ניגשתי למשרד הרישוי באשקלון ונבחנתי. את הבחינה עברתי, ואפילו לקחתי שיעור נהיגה אחד, לפני שהמורה החביב העמיד אותי על טעותי: אין לימודי נהיגה לפני גיל 17. כשמלאו לי 17 כבר גרתי בבאר שבע, וכבר למדתי באוניברסיטה. שוב ניגשתי למבחן התיאוריה, שוב עברתי אותו בהצלחה, שוב התחלתי בלימודי הנהיגה. המורה שלי, מוטי, היה בעל בית הספר לנהיגה. הוא הסכים לקחת אותי לתלמיד בזכות קשריו הטובים עם המשפחה של החבר של אחותי היפה, לימים בעלה, משפחה מוכרת ומרושתת בבאר שבע המפאיניקית של פעם. מוטי היה בעל בעמיו: גבר באמצע חייו, צרוב שמש וירוק עיניים, קצת מכריס, לפעמים אבהי ולפעמים פושטק. לפעמים היה מעודד, לפעמים היה מקניט. אני חושב שהוא היה רומני, אבל היה לו אוצר בלום של פתגמים ומשלים בערבית, אותו רכש כמורה לנהיגה במגזר הבדואי. חיבבתי אותו, גם כשכעסתי עליו. בעיקר אהב מוטי להתלוצץ על חשבון לימודי המתימטיקה שלי. "אצלכם המתימטיקאים, הכל זה לוגיקה", היה אומר לי, "אבל פה בכביש, פשוט תעשה מה שאני אומר לך, אם אתה רוצה לעבור את הטסט". באר שבע של שנות השמונים הייתה מקום מעולה ללימודי נהיגה. תוואי השטח המישורי, השדרות הארוכות והרחבות, התנועה הרגועה ברוב שעות היום. אף אחד אף פעם לא צפצף לי ואף אחד לא חתך אותי. התמשכות שיעורי הנהיגה, כמו גם הקנטותיו של מוטי, גרמו לי להרגיש שאני לא טוב בזה. כאילו, אם הייתי ספורטאי גרוע בבית הספר, ברור שאהיה גם נהג גרוע. לכן, כשהגיע זמן המבחן המעשי, לא הייתי מתוח במיוחד. כאילו, מה כבר יכול להיות, ברור
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת