22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"החמצה" נמצאו 45 פוסטים

חמישים ושלוש

שנת חיי החמישים ושלוש התאפיינה בחישוב מסלול מחדש. כבר לא מנסה להתבלט, כבר לא מחפש להנהיג. מסתפק במה שיש לי. מחפש פרוייקטים חדשים להשקיע בהם ממרצי ומכשרונותיי, אבל בלי נסיעות לתל אביב, משהו נחמד ליד הבית, אולי התנדבות איפה שהוא. בדקתי אפשרות להתנדב במיזם של העיריה לתמיכה בהורים צעירים. עזרתי קצת למסע הבחירות של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.
לדף הרשומה

אנשים שהם לא אני – הדס בן ארויה

11/01/2017
הסרט נפתח בתקריב פניה של ג'וי, אותה מגלמת יוצרת הסרט. היא מקשיבה להודעה קולית נואשת שהקליטה לבן זוגה לשעבר, ובוכה. המצלמה מתרחקת, ואנחנו רואים שהיא יושבת בפלג גוף עליון חשוף. תחילה נראות כתפיה, אחר כך נראים שדיה הקטנים והיפים. מה רצתה היוצרת לומר לנו כשפתחה את סרטה בתמונת שדיה החשופים של ג'וי, כלומר בתמונת שדיה שלה עצמה? אני יכול לחשוב על שתי תשובות אפשריות.
לדף הרשומה

פרידה מאמיר גוטפרוינד

שמעתי לראשונה את שמו של אמיר גוטפרוינד דווקא לא דרך מדורי הספרות. זה היה בתקופה הקצרה שיצאתי עם עדנה, בחורה ירושלמית שהייתה צעירה ממני בעשר שנים. היו לה שתי חברות נבונות כמוה, שהיו איתה בבית הספר הדתי הנאור, וכמותה יצאו בשאלה. אחת מהן פגשתי, וקצת בא לי עליה. על השניה, נטע, רק שמעתי סיפורים. עליה, ועל בעלה אמיר גוטפרוינד, קצין קבע שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הספרות. עדנה אמרה שיש להם בעיות בזוגיות, ושהם מתמודדים. השלכתי על נטע את מה שידעתי על עדנה, וחשבתי לעצמי שבטח הם ייפרדו בקרוב, כמו כל האמנים והסופרים, וכמו כל אלה שרוצים להיות סופרים ואמנים. כמוני, למשל. הספר הראשון כבר יצא לאור, אך לא חשתי רצון לקרוא אותו. גם משום ששמעתי שהוא עוסק בשואה, וגם משום שגוטפרוינד היה מתוייק אצלי בראש כעוד וואנאבי שמן הסתם יתפוגג בקרוב, יפנה את מקומו לוואנאבי חדש. אבל אז הגיע השני, התחילו שוב לראיין את גוטפרוינד לעיתונים ולרדיו, ואני נהניתי לקרוא ולשמוע את מה שהיה לו להגיד. גם למדתי, שהקריירה הצבאית שלו הייתה בענף חקר ביצועים בחיל האוויר, ענף שידעתי עליו מהשירות הצבאי שלי. כלומר, שלא מדובר בעוד לוחם מיוסר, מדובר באחד כמוני. התחלתי לחבב את האיש ולהזדהות איתו, גם לקנא בו. אני לא הצלחתי לעשות את המעבר שהוא עשה. אולי לא רציתי מספיק, אולי לא הייתי מספיק טוב. גוטפרוינד היה הדוגמא לכך שזה בכלל אפשרי. שאתה לא חייב להיות בוהמיין כדי להיות סופר. שנים אחר כך, כשכבר הייתי עם אהובה, נחת בביתנו הרומאן "שואה שלנו", ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד. קראתי אותו, כתבתי עליו סקירה . לא ממש התלהבתי ממנו. הוא היה שנון, הוא היה ספוג בתרבות אירופית, אבל היה בו משהו קר ויבשושי. כמה שנים אחר כך מצאתי אצל אחותי בבית את "אחוזות החוף" שלו, אסופת סיפורים קצרים, וגם בסיום קריאתו נשארתי עם אותה התחושה. עליו כבר לא טרחתי לכתוב. אבל המשכתי לקרוא ולשמוע ריאיונות עם גוטפרוינד, לקרוא טורים שלו, וליהנות מהם. בינתיים נוסף לפרסונה הציבורית שלו צד נוסף. בעקבות ההידרדרות המתמשכת במעמדה הבינלאומי של ישראל, הידרדרות שחיזקה את הקולות האנטי ציוניים בביצה הספרותית, התחילו לצוץ קולות שמצביעים על גוטפרוינד כעל ימני, רק משום שסירב לגנות פעולת צבאיות כאלה ואחרות של מערכת הביטחון הישראלית. זה גרם לי לחבב אותו
לדף הרשומה

גן העיר, או בעקבות לוחמים

האם כך חש הווטראן כאשר הוא חוזר לזירת הקרב, שנים רבות לאחר מכן?     לפני כמה שבועות התבשרתי במפתיע, שגרושתי מצאה סוף סוף קונים לדירה בראשלצ, זו שגרנו בה עד שהתגרשנו. בהתאם להסכם הגירושין שהגענו אליו בגישור, הדירה נשארה ברשות גרושתי עד שבננו הצעיר הגיע לגיל שמונה עשרה. סוף סוף ראיתי סוף לאחת המטלות המנג'סות והמבאסות , שהיה עלי לשאת בהן בשלוש השנים האחרונות. את כל הטיפול במכירה עשו גרושתי ובן זוגה, אמנם באישורי ובהסכמתי לכל שלב עקרוני בתהליך. לכן, כשהם ביקשו ממני לטפל בקבלת אישור מעיריית ראשלצ לכך שלא חלים על הדירה חובות, לא היה לי נח לסרב. בבוקר חורפי נפלא יצאתי מהבית ברעננה, ובמקום לנסוע לעבודה בתל אביב, נסעתי לראשלצ, לעירייה. כמו בכל יום עבודה רגיל, יצאתי מהבית מוקדם בבוקר, כדי להקדים את הפקקים. כך יצא, שהגעתי למרכז ראשלצ בשבע וחצי, שעה לפני תחילת קבלת קהל. חניתי בחניון התת קרקעי שמתחת לבניין העיריה החדש והיפה, ועליתי משם לחפש בית קפה פתוח במרכז ראשלצ. לצומת הרחובות הרצל ורוטשילד קראו פעם מרכז ראשלצ, אולי עדיין קוראים לו כך, אבל אין שם תחושה של מרכז עירוני, למרות כל הכסף ששמו שם כדי לייצר עניין. ולא שלפני שלושים שנה, כשעברתי לגור בראשלצ, הייתה שם תחושה כזו. לא לכאן באו אנשים לבלות בערב, לא לכאן הם באו להיראות. בשביל זה, הם נסעו לתל אביב. אבל תנופת הבנייה האדירה שהייתה אז יצרה את הרושם, שעם השנים זה יקרה. היי, באיזור המשרד שלי בתל אביב כבר יש חיים בשעה שבע וחצי בבוקר, והוא לא ממש בשפיץ של הצנטרום של הפיילה. בחורות במיני מהדסות במעברי החצייה, ממהרות למשרדים. ילדים ממהרים לבתי הספר, פועלים זרים מדוושים על אופניהם בכבישים. כבר יש כמה בתי קפה פתוחים, פיצוציות. וכאן, במדרחוב של ראשלצ, ריק.     כשהייתי חייל בצריפין , היינו באים לפעמים למדרחוב בצהריים, לאכול. היינו מחנים את הרכבים במגרש החניה הפתוח ליד היקב, במקום ששם עומד עכשיו בניין העירייה החדש והיפה, חוצים את גן העיר, ומגיעים למזללת מזון מהיר במדרחוב. הגן היה תחום מצד צפון ברחוב צר, שמצידו השני היו שני בתי קולנוע ישנים. באחד מהם, אני זוכר, ראיתי את "חייה הכפולים של וורוניק", סרטו של קישלובסקי הפולני. ראיתי שם עוד הרבה סרטים, עם מי שהייתה חברתי, אחר
לדף הרשומה

חלום חישובי

  הנה אני פוסע לאורך בלוק כיתות בית ספר, זה הבלוק שבו למדנו בכיתה ד', כאשר בית הספר באפרידר עלה על גדותיו, ומחלקת החינוך של עיריית אשקלון החליטה לשכן אותנו במבנה חדש, קטן למדי ולבן,  שנבנה בקצה אחר של השכונה, היכן שפעם פעל בית הספר שניהל אבא . בבלוק היו שש כיתות בטור אחד, לכל כתה דלת כחולה. אני פוסע לעבר הדלת האחרונה, חולף על פני שורת תלמידים ישובים על הרצפה לאורך קיר המסדרון, שקטים ומבואסים, כמעט רדומים, כולם כבר מבוגרים. אני מזהה ביניהם את רותי, ומקווה שהיא לא מבחינה בי. פעם, לפני הרבה שנים, הצעתי לה חברות והיא לא רצתה. בסוף השורה, אני רואה את דני. דני היה חבר שלי בשנה א' באוניברסיטה. גם הוא, כמוני, היה רק בן שבע עשרה, גם הוא היה קטן מכולם, ולכן מושא להתנשאות ולקנאה כאחד. אבל, אותו לא הקפיצו כתה . אצלו זה היה, כי הוא היה עם המשפחה שלו בשנת שבתון בארצות הברית, וכך סיים מוקדם יותר את התיכון. אבא שלו היה פרופסור במחלקה שלמדנו בה, לכן כולם הכירו אותו והתייחסו אליו בתור הבן של. הוא כבר ידע את כל מה שלמדנו בקורסים במחשבים, ולא תמיד טרח להגיע להרצאות. לקורסים במתימטיקה התייחס יותר ברצינות. היינו יושבים תמיד יחד בכיתה. הוא היה בא אלי לחדר השכור בבאר שבע, היינו הולכים יחד לסרטים בקמפוס. הייתי אצלו בבית, בעומר, הכרתי את החברים שלו. כשהוא נפרד מהחברה שלו, היא התעסקה איתי קצת, ושברה את לבי. דני התייחס לזה בסובלנות. זה לא גמר על החברות בינינו. אבל בסוף שנה א' הוא התגייס לשירות צבאי רגיל, לא רצה ללכת על עתודה, והקשר בינינו התנתק בהדרגה. אחרי שהתגרשתי, ניסיתי לחדש קשרים מן העבר, ובמפתיע, השם שלו הופיע במדריך הטלפונים של תל אביב. טלפנתי, ענתה לי אחותו הקטנה, שעכשיו כבר לא הייתה כל כך קטנה. כן, היא זכרה אותי. כן, היא אמרה לי, זה היה המספר שלו, אבל עכשיו היא גרה בדירה, דירה של המשפחה. דני עכשיו בארצות הברית, יש לו איזה סטארט אפ חדשני והוא עושה המון כסף.     "מה אתה עושה פה?", אני שואל אותו בחלום, מופתע ושמח. הוא קם מהשורה ועומד מולי. מצא עבודה כאן באשקלון, קנו דירה בשיכון רסקו, אישה וילדים. לא אמר אף מלה על אמריקה. "שכונה נחמדה, רסקו", אני מהמהם. שעל כך מזדעקת רותי ממקום מושבה: "אם כל כך
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת