22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"גבריות" נמצאו 101 פוסטים

פרידה מאובמה

19/01/2017
זה סוג של נס שברק חוסיין אובמה עודנו חי, אחרי כל מטחי השנאה שספג בשמונה השנים האחרונות. כעת, כשהוא מסיים את כהונתו כנשיא ארצות הברית, מתחלפים הניסיונות לסלק אותו מהדרך בניסיונות לקעקע את מורשתו, לצייר אותו כרכרוכי שהשאיר אחריו עולם במצב גרוע בהרבה מזה שהיה כשנכנס לתפקידו. אינני מתרשם ביותר מן הניסיונות הללו. אני סמוך ובטוח, שההיסטוריה תראה באובמה את המנהיג הדגול ביותר שקם לעולם המערבי מאז פרנקלין דלנו רוזוולט. כוונתי, כמובן, להיסטוריה שכותבים החוגים הליברלים.
לדף הרשומה

אנשים שהם לא אני – הדס בן ארויה

11/01/2017
הסרט נפתח בתקריב פניה של ג'וי, אותה מגלמת יוצרת הסרט. היא מקשיבה להודעה קולית נואשת שהקליטה לבן זוגה לשעבר, ובוכה. המצלמה מתרחקת, ואנחנו רואים שהיא יושבת בפלג גוף עליון חשוף. תחילה נראות כתפיה, אחר כך נראים שדיה הקטנים והיפים. מה רצתה היוצרת לומר לנו כשפתחה את סרטה בתמונת שדיה החשופים של ג'וי, כלומר בתמונת שדיה שלה עצמה? אני יכול לחשוב על שתי תשובות אפשריות.
לדף הרשומה

פרידה מאמיר גוטפרוינד

שמעתי לראשונה את שמו של אמיר גוטפרוינד דווקא לא דרך מדורי הספרות. זה היה בתקופה הקצרה שיצאתי עם עדנה, בחורה ירושלמית שהייתה צעירה ממני בעשר שנים. היו לה שתי חברות נבונות כמוה, שהיו איתה בבית הספר הדתי הנאור, וכמותה יצאו בשאלה. אחת מהן פגשתי, וקצת בא לי עליה. על השניה, נטע, רק שמעתי סיפורים. עליה, ועל בעלה אמיר גוטפרוינד, קצין קבע שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הספרות. עדנה אמרה שיש להם בעיות בזוגיות, ושהם מתמודדים. השלכתי על נטע את מה שידעתי על עדנה, וחשבתי לעצמי שבטח הם ייפרדו בקרוב, כמו כל האמנים והסופרים, וכמו כל אלה שרוצים להיות סופרים ואמנים. כמוני, למשל. הספר הראשון כבר יצא לאור, אך לא חשתי רצון לקרוא אותו. גם משום ששמעתי שהוא עוסק בשואה, וגם משום שגוטפרוינד היה מתוייק אצלי בראש כעוד וואנאבי שמן הסתם יתפוגג בקרוב, יפנה את מקומו לוואנאבי חדש. אבל אז הגיע השני, התחילו שוב לראיין את גוטפרוינד לעיתונים ולרדיו, ואני נהניתי לקרוא ולשמוע את מה שהיה לו להגיד. גם למדתי, שהקריירה הצבאית שלו הייתה בענף חקר ביצועים בחיל האוויר, ענף שידעתי עליו מהשירות הצבאי שלי. כלומר, שלא מדובר בעוד לוחם מיוסר, מדובר באחד כמוני. התחלתי לחבב את האיש ולהזדהות איתו, גם לקנא בו. אני לא הצלחתי לעשות את המעבר שהוא עשה. אולי לא רציתי מספיק, אולי לא הייתי מספיק טוב. גוטפרוינד היה הדוגמא לכך שזה בכלל אפשרי. שאתה לא חייב להיות בוהמיין כדי להיות סופר. שנים אחר כך, כשכבר הייתי עם אהובה, נחת בביתנו הרומאן "שואה שלנו", ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד. קראתי אותו, כתבתי עליו סקירה . לא ממש התלהבתי ממנו. הוא היה שנון, הוא היה ספוג בתרבות אירופית, אבל היה בו משהו קר ויבשושי. כמה שנים אחר כך מצאתי אצל אחותי בבית את "אחוזות החוף" שלו, אסופת סיפורים קצרים, וגם בסיום קריאתו נשארתי עם אותה התחושה. עליו כבר לא טרחתי לכתוב. אבל המשכתי לקרוא ולשמוע ריאיונות עם גוטפרוינד, לקרוא טורים שלו, וליהנות מהם. בינתיים נוסף לפרסונה הציבורית שלו צד נוסף. בעקבות ההידרדרות המתמשכת במעמדה הבינלאומי של ישראל, הידרדרות שחיזקה את הקולות האנטי ציוניים בביצה הספרותית, התחילו לצוץ קולות שמצביעים על גוטפרוינד כעל ימני, רק משום שסירב לגנות פעולת צבאיות כאלה ואחרות של מערכת הביטחון הישראלית. זה גרם לי לחבב אותו
לדף הרשומה

כתיבה אינטרנטית על מין

  מהפכת האינטרנט קרתה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, בד בבד עם התפרקות נישואיי. התחלתי לגלוש בפורטלים ישראליים קצת אחרי שנכנסתי לעולם הפנויים-פנויות. עבר קצת זמן, והתחלתי לשים לב לתופעה מעניינת. אחת לכמה שבועות, נתקלתי בטקסט שעסק במיניות מנקודת מבט של אשה, המעידה על עצמה שהיא דוגלת בחופש מיני ומתארת את חוויותיה המיניות המזדמנות עם גברים. בטקסטים האלו הייתה יומרה ספרותית, אבל לא איכות ספרותית. כמי שיש לו בעצמו יומרות ספרותיות, זיהיתי את הרצון לתרגם חוויה אישית לחוויה אוניברסלית, ולזכות בהכרה. ניכר, כי הכותבות ניסו להישמע קלילות ומשעשעות, כמו חלוצת הז'אנר היהודיה האמריקנית אריקה ג'ונג. גם זה לא ממש הצליח להן, לפחות לא במה שנוגע אלי. הטקסטים האלה אף פעם לא הצחיקו אותי, ואני דווקא אחד שמוצא צדדים מצחיקים בהרבה תופעות לא מצחיקות בכלל. הם הביאו אותי לידי גירוי מיני, וגם עוררו בי חוסר נחת, שלא הבנתי אז את מקורו.     כל עוד שהטקסטים הללו היו מגיעים במייל, לא היה לי יותר מדי מה לעשות איתם. כשנכנסתי לעולם הפורומים והבלוגים, ומצאתי שגם שם מתפרסמים טקסטים כאלו, נפתחה לפניי האפשרות להגיב על הטקסטים האלו. כשהגבתי, הייתי מודע מאד לתקווה שפיעמה בי, שאולי כותבות הטקסטים תיאותנה לזרום גם איתי. בהנחה שאכן מדובר בנשים, זאת אומרת. במבט לאחור, אני יכול לומר שתגובותיי גם נבעו מניסיון לפענח את חוסר הנחת שהטקסטים עוררו בי. התגובות לתגובות שלי נעו בין חוסר תגובה לבין תגובה תוקפנית. מקצת הכותבות האלמוניות הטיחו באזניי שבטח כבר הרבה זמן לא זיינתי – מה שהיה נכון, אגב – ואחרות הביעו את בטחונן בכך שיש לי זין קטן. כותבות מתוחכמות יותר טענו כלפיי שאין לי חוש הומור, ושאין לי כלים להעריך כתיבה בדיונית איכותית. עם ההאשמות הללו היה לי קל יותר להתמודד.     שנים עברו, הכרתי אנשים חדשים, שמעתי את הסיפורים שלהם, למדתי מהם כמה דברים, וגם התנסיתי בכמה דברים. אני יודע היום הרבה יותר דברים על הדיכוי שנשים סופגות בכל החברות האנושיות המוכרות לנו. הדיכוי הזה פועל גם בתחום המיני. הדיכוי הזה, כמו כל דיכוי, מעורר זעם ועלבון – מוצדקים לגמרי, אגב – אבל מה שמיוחד בקשר אליו הוא, שהוא משאיר מקום לאשליות. אשה שחוטפת מכות מבן זוגה, יש
לדף הרשומה

ואם היו אומרים לך

די במקרה שמעתי על ספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן. יציאתו לאור בשנת 2009 לא לוותה במסע יחסי ציבור. נדמה לי שקראתי מתישהו המלצה עליו, בתגובית למאמר בנושא הורות לילד עם אוטיזם. מישהי כתבה שהספר מדהים. באותו רגע החלטתי, שאקנה אותו ואקרא אותו. כפי שקוראיי אולי זוכרים, בדרך כלל איני קונה ספרים, אני מעדיף לשאול אותם. אבל האחד הזה, חשבתי, אם הוא  מוצלח, אשאיל אותו למכרים וידידים, שאולי מעניין אותם לדעת איך החיים שלי נראים. ובאמת, בתחילת ספטמבר מצאתי את הספר בחנות ספרים משומשים וקניתי אותו. רק באמצע דצמבר סיימתי את קריאתו. כי קראתי אותו בהפסקות, תמיד מחזיק על ידו עוד ספר לקרוא במקביל אליו. איני יודע לומר אם התכנים בספר קשים רק בשבילי, בהיותי הורה לאדם עם אוטיזם , או שהם יהיו קשים לכל אחד. היות ששיעור האוטיסטים באוכלוסיה גדל בקצב מפחיד , ונראה שבקרוב לכל אחד יהיה קרוב משפחה או מכר קרוב שמתמודד עם הורות עם אוטיזם, אני מניח שיהיה ביקוש גדל והולך לספרים כמו זה, שמגוללים את הסיפור מנקודת המבט של האם. הספר הזה אכן מספק את הסחורה. כבר בשלב מוקדם של הקריאה הזדקרה לעיניי השוואה עם סדרת הטלביזיה המצויינת " פלפלים צהובים ", שאף היא עסקה במשפחה מהמעמד הבינוני שנופלת עליה הורות לילד אוטיסט. ההבדל הגדול ביניהם הוא, ש"פלפלים צהובים" ממתיקה לקורא את הגלולה המרה בהמון דרכים: צילומי נוף מרהיבים, עלילות משנה רומנטיות ומשפחתיות, יופיה הבלתי ייאמן של השחקנית הראשית, עלמה זק, וכשרונה העצום. "ואם היו אומרים לך" אינו עושה ולו את המאמץ הקל ביותר להקל את העומס הרגשי מעל הקורא: להיפך, הוא זורק לקורא את כל החבילה ישר בפרצוף. הוא אינו פוסח על אף תחנה בדרך הייסורים שעוברת המספרת, ענבל, שמצידה מוסרת את הסיפור בשפה עשירה מאד בביטויי רגש מוקצנים, ספוגה בדרמה שלעולם לא תמצא את דרכה לפריים טיים של ערוץ שתיים, בין הפרסומות למעדני חלב. קוראיי המיומנים וודאי כבר ניחשו: ענבל היא אשה מזרחיה. היא בת למשפחה ממעמד הפועלים, שטיפסה בסולם הכלכלי ורכשה השכלה, אך לא התכחשה לשורשיה. כמו הגיבורות של דורית רביניאן, גם שורשי המשפחה של ענבל הם באיראן. אם הבנתי נכון, גם משפחתה של דיסטל אטבריאן באה משם. איני יודע אם אפשר לנסח איזשהו כלל לגבי הקשר בין התרבות הפרסית לבין ביטויי רגש
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת