44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אקטואליה" נמצאו 36 פוסטים

משל הכריכים והפירות

היה היה ילד אחד, שנהג לפתוח את הילקוטים של חבריו לכיתה, לבדוק מה הביאו לארוחת עשר, ולקחת לעצמו כריך או פרי שחשק בהם. לפעמים עשה זאת באין רואים, לפעמים ראו אותו. וצידוק היה תמיד בפיו: הכריכים והפירות הם שלו ממילא, אלוהים נתן לו אותם. אמנם אין לו מקום בבטן לכל הכריכים והפירות, אבל בעיקרון, הכל שלו, כך שלא מדובר בגניבה. היות שפעמים רבות נתפס בזמן המעשה, ספג גינויים מחבריו לכיתה, וגם מכות ספג מפעם לפעם. לפעמים גם ספג אותן מילד שהיה חסר לו משהו בתיק, אף שלא נתפס בשעת מעשה והכחיש את מעורבותו מכל וכל. בכל פעם שספג מכה, היה הילד מתמלא ברחמים עצמיים ומצטווח בקולי קולות: תמיד נטפלים אלי, כולם גונבים ורק אותי מאשימים, רק לי מרביצים, איזה עולם מר ואכזר ואנטישמי. ואני, יותר ממה שאכפת לי על ארוחת העשר שלי, אני לא יכול לסבול את הצדקנות שלו. פשוט לא יכול.  
לדף הרשומה

איראן – אנטומיה של מהפכה

איראן – אנטומיה של מהפכה, אנתולוגיה בעריכת דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור סדרת קו אדום, שנת הוצאה 2009, 324 עמודים אמצעי התקשורת מדווחים לנו השכם והערב על עוינותו של המעמד השליט באיראן לישראל וליהודים, על הסכנה הגלומה בהצטיידותה של הרפובליקה האיסלאמית בטכנולוגיה צבאית גרעינית, ועל הדיכוי שמפעיל השלטון באיראן על אזרחיו שלו, בעיקר על נשים. אבל אני, ברשתות החברתיות יצא לי להיתקל לא פעם בגולשים איראנים בעלי השקפות ליברליות, אנשים חביבים ומרשימים, שלא זיהיתי אצלם שום נימה אנטישמית. פעם, בטיול בחו"ל , הלכתי למפגש קאוצ'סרפרים, והיה שם גבר איראני אחד, שכאשר הוצגתי לפניו, מיהר להבטיח לי שאין לו שום דבר נגד ארצי. אחר כך ראיתי את אשתו, שישבה בצד והייתה לבושה בלבוש דתי. מכאן הסקתי, שהוא לאו דווקא שייך למיעוט החילוני הליברלי באיראן. צפיתי בסרטים שהופקו ברפובליקה האיסלאמית, על אחד מהם גם כתבתי פה . אבל, בהרצאה ששמעתי לפני הסרט, המרצה אמר שהסרטים הללו מיועדים מלכתחילה להפצה במערב, אין להם יותר מדי קהל באיראן. כל המורכבות הזו עוררה בי עניין ורצון לדעת ולהבין יותר, מה גם שבחודש שעבר נחתם הסכם בין המשטר באיראן לבין ארה"ב ובעלות בריתה, הסכם שמכיר בזכותה של הרפובליקה האיסלאמית להחזיק בטכנולוגיה צבאית גרעינית. לפיכך, כשראיתי בספריה העירונית ספר עיון העוסק במהפכה האיראנית, מיהרתי לקחת אותו הביתה לקריאה. הספר אינו קל לקריאה, לא מבחינת הסגנון ולא מבחינת התכנים. אבל למדתי ממנו כמה דברים, שאולי היה כדאי שעוד ישראלים ילמדו אותם, ואולי יפחדו קצת פחות.     הספר הוא אנתולוגיה של מאמרים, שמחולקים לשלוש קטיגוריות: האיסלאם כאידיאולוגיה בהקשר האיראני, האיסלאם באיראן ביחס לאידיאולוגיות אחרות, החברה האיראנית והתרבות האיראנית בין דת לאידיאולוגיה. החלק הראשון כולל שלושה מאמרים, פרי עטם של דוד מנשרי, מאיר ליטבק ואורי גולדברג , שמגוללים את קורות חייו של האייתאללה ח'ומייני, את התפתחות האידיאולוגיה הדתית שלו, ואת צמיחת בסיס הכח הפוליטי שלו. בהמשך, מתוארת שעת הכושר בה הצליח ח'ומייני לנצל את התמוטטות שלטון השאה מוחמד רזה פהלווי, לתפוס את השלטון במדינה, וליישם את העיקרון המרכזי בהגותו הדתית, עיקרון "שלטון חכם ההלכה" ("ולאיתי
לדף הרשומה

אשליה והתפכחות

כריסטיאן היקר לא טעית כשהערת, שאני נראה ונשמע מדוכדך מאז הבחירות האחרונות לפרלמנט הישראלי. ככל שאני מתאמץ לחזור לשגרה, להמשיך הלאה, לא להתבוסס ברחמים עצמיים, לפעמים נשמטת המסיכה, והפנים האמיתיות שלי מתגלות, והן מדוכדכות. איני מופתע שזה קורה לי דווקא איתך: היות שאינך אחד מאיתנו, היות שאינך חי בינינו, הצורך שלי להסתיר ממך דברים קטן יותר. ההגנות מתרופפות. כאן בארץ, האנשים שחולקים עמי מערכת ערכים ליברלית מדוכדכים גם הם, והם לא צריכים מישהו שיזכיר להם את תבוסתם, תבוסתנו. איתם אני שותק על זה, כדי לא להרחיק אותם מעליי. ואילו האנשים כאן, שמחזיקים במערכת ערכים לאומנית-שמרנית, תבוסתנו היא בשבילם הוכחה לצדקתם, וגם הזדמנות להתענג על קצת שמחה לאידנו. אתה רואה, יאמרו הם, אמרנו לך. אתה מתנשא, אתה גזען, אתה תלוש, אתה מנותק, ובגלל זה שוב פעם אכלת אותה. איתם אני שותק על זה כדי להרחיק מעלי את האמירות האלה. מאמץ רב אני משקיע בשתיקה הזו, בהעמדת הפנים כאילו לא אכפת לי מפוליטיקה, כאילו גם אם היה אכפת לי בימים הראשונים, הנה עכשיו התגברתי והמשכתי הלאה. במיוחד בעבודה, ששם מתעוררים לפעמים ויכוחים פוליטיים קולניים, מהסוג שנחסך ממני בחוג המשפחה ובקהילת הייעוץ ההדדי. ברגעים כאלה, אני נכנס למשרדי וסוגר את הדלת. אם זה לא עוזר, אני ניגש למתווכחים ומבקש שינמיכו את קולותיהם. אינני מתערב בויכוח ואיני מציג את דעותיי הליברליות, אף שאני משער שחבריי לעבודה מנחשים אותן. אני מתכוון לעבוד עם האנשים האלו עוד הרבה שנים, ואם אחשוף אותם למלוא עצמת רגשותיי, אין לי ספק שייותרו משקעים, גם אצלם וגם אצלי. טוב שאתה קיים בחיים שלי, איתך אני יכול לדבר על זה חופשי. אולי אתה מתפלא שיש לי רגשות כל כך חזקים בקשר לפוליטיקה, ושאני משתמש במלה הקשה "תבוסה". הרי חיי לא הולכים להשתנות באופן משמעותי בעקבות הבחירות האחרונות לכנסת. המצב הכלכלי שלי טוב יחסית, וממשלה ליברטריאנית, כזו ששואפת להפחית מסים ולצמצם בהתאמה את השירותים לאזרח, רק תיטיב עם החסכונות שלי. אמנם איני מתגורר בדירה בבעלותי, אבל זה לא בגלל בועת הדיור הבלתי מטופלת, זה רק משום שהחיים שלי בבלאגן שאינני מצליח להשתלט עליו. אלה אינן שנות השמונים המוקדמות, שנות הבגין-בגין, שבהן היה נדמה שהמשק הישראלי צועד אלי אבדון, והיה צריך את שמעון פרס שיבוא ויציל
לדף הרשומה

ישראל 2025

בסוף השבוע שעבר כתב יועז הנדל בטור שלו על הבחירות, על כך שראשי המפלגות הגדולות כולם באים מישראל השבעה, העירונית. אפילו את משה כחלון כרך עימם. הוא הזכיר את הסטטיסטיקות הדמוגרפיות שמדברות על הריבוי הטבעי של החרדים ושל הערבים, על זה שכל ילד רביעי או חמישי שייך לאחד משני המגזרים האלה, וקרא למפלגות הציוניות, אלו שמייצגות כביכול את ישראל השבעה, להתקבץ יחדיו לקואליציה שתיתן מענה לאיום האנטי ציוני. מעטים בעלי הטור הימניים שאני נוהג לקרוא, אינני יכול לסבול את הצדקנות הצבועה של מרביתם. הנדל שונה מהם בכך, שהוא מתבונן במציאות כפי שהיא משתקפת בתקשורת הכללית בארץ ובעולם, לא במציאות שמציירים לו מאוויי ליבו וההוגים הדתיים שהוא מעריך.  בפעם הזו סברתי, שאף כי הנדל מצביע על בעיה אמיתית, הפתרון שהוא מציע אינו פתרון לבעיה שהוא מציג, אלא לבעיה אחרת, בעיה אישית שלו: הפער בין קרבת הלב שהוא חש למסרים של המפלגות הלאומניות-שמרניות, לבין הראש שלו שאומר לו, שהמפלגות האלו נכשלות שוב ושוב בהבנת המציאות ובמתן מענה לאתגרי המציאות. אך נניח לפתרון השגוי, ונחזור אל הבעיה, או שמא נאמר, האתגר. כיצד יתמודדו אנשים כמוני, שמעוניינים לחיות במדינה דמוקרטית לפי המודל המערבי, עם הגידול המתמשך בכוחם של אלה החפצים במדינה תיאוקרטית, כגון אלו שקיימות כיום רק בעולם המוסלמי? ההתמודדות הקלה ביותר היא לומר, ככל שכוחם של אלה יגבר, כך הם יתמתנו ויסגלו לעצמם מנהגים שמתאימים למדינה שבה הם חיים. ילמדו מקצועות רלבנטיים, ייצאו לשוק העבודה, יתגייסו לשירות ביטחון. בתוך שאני כותב את זה, אני נזכר שכבר כתבתי דברים דומים לפני ארבע שנים ושני חודשים, כשנרתמתי לתאר כיצד תיראה מדינת ישראל בשנת 2021, עשר שנים מיום כתיבת הדברים. כתבתי שם, שכדי שמשהו יזוז, שתי המפלגות הגדולות צריכות להסכים ביניהן לקיים ממשלות בלי המפלגות החרדיות. קוראיי קטני האמונה הגיבו וכתבו לי שגם בעוד מאה שנה זה לא יקרה, שלא לדבר על עשר. אינני מחזיק מעצמי בעל אמונה גדול, אבל בדבר אחד אני כן מאמין: שלעולם אין לדעת. והנה, חלפו שנתיים, וממשלה בלי חרדים אכן הוקמה. אמנם לא כתוצאה מהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות, אלא כתוצאה ממאמציו וכישוריו של אדם אחד, יאיר לפיד שמו. על כך אני מוקיר לו תודה, אף שלא הצבעתי למפלגה שלו, וגם לא אצביע. אבל, הייתי רוצה
לדף הרשומה

פוסט של אחרי מלחמה

ערב ט' באב וכל ט' באב עברו עלי במשרד. טיפלתי בשדרוג גרסה למוצר תוכנה שאני אחראי לו, ושהארגון כולו משתמש בו. היות שבט' באב רבות מהפונקציות בארגון מושבתות, חשבתי שזה יהיה זמן מתאים לבצע את השינוי. בארגון שלנו, אין דרך לבצע שינויי תשתית בלי לפגוע בשירות. הארגון לא מוכן להשקיע בזה את הכסף שנדרש כדי שלא תהיה פגיעה בשירות. ומדובר בהרבה הרבה כסף. החברה האמריקאית שמייצרת את מוצר התוכנה הודיעה, שהגרסה הנוכחית תפסיק להיתמך באוקטובר. זה לא אומר שהיא תפסיק לעבוד ולתת שירות, זה רק אומר שאם יתגלו תקלות חדשות, לא אוכל לפנות ליצרן בבקשת תמיכה. נדיר שמתגלות תקלות חדשות בגרסאות ותיקות. כלומר, יכולתי לדחות את השידרוג הזה לזמן אחר, ואף אחד לא היה בא אלי בטענות. רק אם הייתה מתגלה תקלה חמורה, והיה צורך בפנייה ליצרן, אז הייתי חוטף ביקורת קטלנית. וגם אז, לא היו מפטרים אותי על זה. רק צועקים. אז יזמתי את השינוי הזה, ודרשתי מאנשים בארגון להיערך לזה, וספגתי צעקות, מה פתאום לשנות משהו שעובד ולמה דווקא בערב ט' באב, וצלחתי את כל מסלול הייסורים, והגעתי למשרד בעשר בערב, וביצעתי את השינוי. בשתיים עשרה וחצי יצאתי הביתה בתחושה שהכל בסדר, באחת ומשהו נרדמתי, ובשתיים העיר אותי הטלפון של אחראי המשמרת, שבישר לי על תקלה חמורה בגרסה החדשה. הצלחתי איכשהו לסדר איזה מעקף זמני שייתן לי עוד שעתיים שינה, ויצאתי שוב מרעננה לתל אביב. כל היום חיפשתי את סיבת התקלה, גם ליצרן פניתי, ולא מצאתי. אנשים שנשלחו לעזור לי, גם הם לא מצאו פתרון, או אפילו מעקף שיחזיק מעמד לאורך זמן. נאלצתי לחזור לגרסה הקודמת. נאלצתי לתת הסברים. בדרך הביתה, בקושי מחזיק את העיניים פקוחות על הכביש, חשבתי לעצמי שזה גם הסיפור של המלחמה האחרונה, מבצע צוקאהארה או איך שקראו לה. יצאנו אליה בלי חשק, ידענו שלא מחכה לנו פרס גדול בקצה השני, התמודדנו עם ביקורת קטלנית מימין ומשמאל, קרו לנו דברים שלא תכננו שיקרו, התקדמנו ככל שהאמריקנים איפשרו לנו, שילמנו מחירים, ובסוף נאלצנו לחזור למה שהיה לנו רק לפני כמה חודשים המובן מאליו. ועם כל התיסכול שכרוך בכך, עם כל העצבים והצעקות, זה כנראה היה הדבר הנכון לעשותו. אפילו שזה לא נגמר בהפי אנד הוליוודי.    
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת