22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"אבהות" נמצאו 51 פוסטים

יובל דיין בהופעה

  יש לנו ברעננה מקומון, שמחולק חינם לתיבות הדואר בימי חמישי. אני נוהג לעלעל בו לפעמים, לחפש פרצופים שאני מכיר. לפני כחודש ראיתי שם מודעה לא גדולה, שמבשרת על הופעה של יובל דיין ב"משכן לאמנויות הבמה" ברעננה, אולם עירוני לא גדול שנמצא רבע שעה הליכה מדירתנו. אני מכיר רק שיר אחד של יובל דיין, שיר שעשו ממנו ריקוד עם ונקרא "מה שאני צריכה". לא שיר ענק, וגם הזמרה לא מרשימה במיוחד. שיערתי, שיש עוד שירים שלה שאני מכיר, רק לא מקשר אליה. כי אם שמעתי את השם שלה, ולא רק בהקשר של הריאליטי ההוא שפרשה ממנו, כנראה שהיא די מצליחה במה שהיא עושה. נכנסתי לאתר האינטרנט העירוני, וראיתי שכרטיס עולה רק תשעים וחמישה שח. אמרתי, תשעים וחמישה שח, חמש עשרה דקות מהבית, יאללה, שיהיה. קניתי לנו כרטיסים. ביום של ההופעה, חפרתי קצת בצינור, ומצאתי עוד שיר שלה שאני מכיר: "אל תאמר" של גלעד כהנא ודודו טסה, שני שמות שיש לי הרבה כבוד אליהם. גם השירים האחרים שלה שהיו שם היו נעימים לאוזן. לא ענקיים, אבל נעימים. קראתי עליה שהיא בסך הכל בת עשרים ואחת, צעירה בחצי שנה מבני הצעיר פרוח , ושהיא גדלה באשדוד למשפחה ממעמד העובדים. יעני, סוג של סינדרלה. נראה שמאז אותו ריאליטי שממנו פרשה, היא לא אמרה או עשתה שום דבר שיכול להרגיז מישהו. וגם קראתי על מותו של גבי שושן . שיערתי שאם עלות הכרטיס היא כפי שהיא, אזי מדובר בהפקה לואו קוסט, רק הזמרת ומלווה אחד, או שניים. כשנכנסנו לאולם, הופתעתי לראות על הבמה הקטנה סוללה כבדה של ציוד ממוחשב, וכן מערכת תופים, קלידים, וכמה גיטרות מוכנות לפעולה. ברקע הושמע הלהיט הגלגלצי Somewhere only we know של להקת Keane הבריטית. בקהל ראיתי המון ילדים בגילאי בית ספר יסודי ומעלה, שמן הסתם שילמו מחיר מוזל. הגדולים יותר באו בחבורות, הקטנים יותר באו בליווי מבוגרים. פופ לכל המשפחה. בבוא השעה, הזמרת עלתה יחד עם חמשת מלוויה: ארבעה גברים צעירים ואישה צעירה. האישה הצעירה לקחה לידיה את הגיטרה בס והחזיקה אותה הפוך, כדרך השמאליים. דיין לבשה שמלת מקסי שחורה, שהבליטה עד כמה היא דקיקה וקטנטונת, והייתה יחפה. מעליה התנוסס ענן השיער המקורזל, שהבנתי שהוא סמלה המסחרי, למרות שבצילומים בעיתון ובאינטרנט הוא תפס פחות נפח. והיא התחילה לשיר. הייתי שמח לכתוב שברגע שהיא התחילה
לדף הרשומה

פרידה מדיוויד בואי

הידיעה על מותו של דיוויד בואי הגיעה אלי דרך קבוצת הוואטסאפ שדרכה אני מתרגל את הספרדית ואת הרוסית שאני לומד. ברגע הראשון חשבתי שזו מתיחה. הרי האיש לא עד כדי כך מבוגר, ורק לאחרונה יצא אלבום חדש שלו, דווקא אלבום מצויין, שמעתי קטעים ממנו ברדיו. אז גיגלתי מה שגיגלתי, והתברר שכן, הוא מת, אחרי מאבק של 18 חודשים במחלת הסרטן. כל כך לא דומה למיתות שלו כפי שתיאר אותן ברבים משיריו.  והוא שר הרבה על מותו שלו כשהיה בשיא הקריירה, בשנות השבעים. אחר כך חשבתי, מעניין איזה סרטן הרג אותו, ומעניין איך הוא הצליח לשמור על הסרטן שלו בסוד במשך זמן כה רב, עם כל הפפראצי. בימים שאחרי הבשורה קראתי ושמעתי הרבה את הקלישאה "מותו היכה בתדהמה" ואת הקלישאה "כואבים את לכתו של". אז אפשר לומר שהבשורה על מותו של דיוויד בואי הפתיעה אותי, אבל לא באמת הדהימה אותי. שלחתי מסרון לפיצקי , "דיוויד בואי מת מסרטן". הוא כתב לי, "נפלה עטרת ראשנו".  הפרידה מדיוויד בואי היא בשבילי כמו תמונת ראי של הפרידה מאמיר גוטפרוינד . בעוד שחיבבתי והערכתי את גוטפרוינד האדם אבל לא התפעלתי מהספרים שלו, את המוסיקה של דיוויד בואי אהבתי מאד, ואני עדיין אוהב, אבל תיעבתי אותו כאדם. לא בהתחלה, כמובן. כנער מתבגר חשבתי שהוא גאון, קניתי תקליטים שלו, או שהקלטתי אותם מהרדיו . הלכתי לכל הסרטים שהוא הופיע בהם. "האיש שנפל לכדור הארץ", הרעב", "חג שמח מיסטר לורנס". הוא היה שנות השבעים: מתוחכם, ציני, קצת מרושע. הוא היה האנטיתזה לשנות הששים המתחסדות. גם המשחק שלו בזהויות מיניות מצא חן בעיניי, אף שכמתבגר לא בדיוק הבנתי את כל דקויותיו. חוץ מזה, הייתי הראשון מהשכבה שלי בתיכון שהתחיל להתעניין בו. זה גרם לי להרגיש מיוחד. תחילה התלהבתי מהשירים השקטים והמלודיים שלו, אחר כך למדתי להתרגל ולאהוב גם את אלה הכסאחיסטים יותר. לימים, הכרתי את מי שתהיה גרושתי. היא לא הכירה את המוסיקה של דיוויד בואי כמוני, אבל את הפוזה שלו היא אהבה הרבה יותר ממני. היה לה איור קטן שלו בחדר, והעיניים שלה היו נדלקות כשהיא הייתה מדברת עליו, וגם על ג'ון לנון, עוד גיבור תרבות של מעמד העובדים הבריטי, שאת שמו נתנה לחתול שלה. הלכנו יחד לראות את הסרט "לבירינת" בכיכובו. הוא גילם שם טיפוס גועלי
לדף הרשומה

גן העיר, או בעקבות לוחמים

האם כך חש הווטראן כאשר הוא חוזר לזירת הקרב, שנים רבות לאחר מכן?     לפני כמה שבועות התבשרתי במפתיע, שגרושתי מצאה סוף סוף קונים לדירה בראשלצ, זו שגרנו בה עד שהתגרשנו. בהתאם להסכם הגירושין שהגענו אליו בגישור, הדירה נשארה ברשות גרושתי עד שבננו הצעיר הגיע לגיל שמונה עשרה. סוף סוף ראיתי סוף לאחת המטלות המנג'סות והמבאסות , שהיה עלי לשאת בהן בשלוש השנים האחרונות. את כל הטיפול במכירה עשו גרושתי ובן זוגה, אמנם באישורי ובהסכמתי לכל שלב עקרוני בתהליך. לכן, כשהם ביקשו ממני לטפל בקבלת אישור מעיריית ראשלצ לכך שלא חלים על הדירה חובות, לא היה לי נח לסרב. בבוקר חורפי נפלא יצאתי מהבית ברעננה, ובמקום לנסוע לעבודה בתל אביב, נסעתי לראשלצ, לעירייה. כמו בכל יום עבודה רגיל, יצאתי מהבית מוקדם בבוקר, כדי להקדים את הפקקים. כך יצא, שהגעתי למרכז ראשלצ בשבע וחצי, שעה לפני תחילת קבלת קהל. חניתי בחניון התת קרקעי שמתחת לבניין העיריה החדש והיפה, ועליתי משם לחפש בית קפה פתוח במרכז ראשלצ. לצומת הרחובות הרצל ורוטשילד קראו פעם מרכז ראשלצ, אולי עדיין קוראים לו כך, אבל אין שם תחושה של מרכז עירוני, למרות כל הכסף ששמו שם כדי לייצר עניין. ולא שלפני שלושים שנה, כשעברתי לגור בראשלצ, הייתה שם תחושה כזו. לא לכאן באו אנשים לבלות בערב, לא לכאן הם באו להיראות. בשביל זה, הם נסעו לתל אביב. אבל תנופת הבנייה האדירה שהייתה אז יצרה את הרושם, שעם השנים זה יקרה. היי, באיזור המשרד שלי בתל אביב כבר יש חיים בשעה שבע וחצי בבוקר, והוא לא ממש בשפיץ של הצנטרום של הפיילה. בחורות במיני מהדסות במעברי החצייה, ממהרות למשרדים. ילדים ממהרים לבתי הספר, פועלים זרים מדוושים על אופניהם בכבישים. כבר יש כמה בתי קפה פתוחים, פיצוציות. וכאן, במדרחוב של ראשלצ, ריק.     כשהייתי חייל בצריפין , היינו באים לפעמים למדרחוב בצהריים, לאכול. היינו מחנים את הרכבים במגרש החניה הפתוח ליד היקב, במקום ששם עומד עכשיו בניין העירייה החדש והיפה, חוצים את גן העיר, ומגיעים למזללת מזון מהיר במדרחוב. הגן היה תחום מצד צפון ברחוב צר, שמצידו השני היו שני בתי קולנוע ישנים. באחד מהם, אני זוכר, ראיתי את "חייה הכפולים של וורוניק", סרטו של קישלובסקי הפולני. ראיתי שם עוד הרבה סרטים, עם מי שהייתה חברתי, אחר
לדף הרשומה

ואם היו אומרים לך

די במקרה שמעתי על ספרה הראשון של גלית דיסטל אטבריאן. יציאתו לאור בשנת 2009 לא לוותה במסע יחסי ציבור. נדמה לי שקראתי מתישהו המלצה עליו, בתגובית למאמר בנושא הורות לילד עם אוטיזם. מישהי כתבה שהספר מדהים. באותו רגע החלטתי, שאקנה אותו ואקרא אותו. כפי שקוראיי אולי זוכרים, בדרך כלל איני קונה ספרים, אני מעדיף לשאול אותם. אבל האחד הזה, חשבתי, אם הוא  מוצלח, אשאיל אותו למכרים וידידים, שאולי מעניין אותם לדעת איך החיים שלי נראים. ובאמת, בתחילת ספטמבר מצאתי את הספר בחנות ספרים משומשים וקניתי אותו. רק באמצע דצמבר סיימתי את קריאתו. כי קראתי אותו בהפסקות, תמיד מחזיק על ידו עוד ספר לקרוא במקביל אליו. איני יודע לומר אם התכנים בספר קשים רק בשבילי, בהיותי הורה לאדם עם אוטיזם , או שהם יהיו קשים לכל אחד. היות ששיעור האוטיסטים באוכלוסיה גדל בקצב מפחיד , ונראה שבקרוב לכל אחד יהיה קרוב משפחה או מכר קרוב שמתמודד עם הורות עם אוטיזם, אני מניח שיהיה ביקוש גדל והולך לספרים כמו זה, שמגוללים את הסיפור מנקודת המבט של האם. הספר הזה אכן מספק את הסחורה. כבר בשלב מוקדם של הקריאה הזדקרה לעיניי השוואה עם סדרת הטלביזיה המצויינת " פלפלים צהובים ", שאף היא עסקה במשפחה מהמעמד הבינוני שנופלת עליה הורות לילד אוטיסט. ההבדל הגדול ביניהם הוא, ש"פלפלים צהובים" ממתיקה לקורא את הגלולה המרה בהמון דרכים: צילומי נוף מרהיבים, עלילות משנה רומנטיות ומשפחתיות, יופיה הבלתי ייאמן של השחקנית הראשית, עלמה זק, וכשרונה העצום. "ואם היו אומרים לך" אינו עושה ולו את המאמץ הקל ביותר להקל את העומס הרגשי מעל הקורא: להיפך, הוא זורק לקורא את כל החבילה ישר בפרצוף. הוא אינו פוסח על אף תחנה בדרך הייסורים שעוברת המספרת, ענבל, שמצידה מוסרת את הסיפור בשפה עשירה מאד בביטויי רגש מוקצנים, ספוגה בדרמה שלעולם לא תמצא את דרכה לפריים טיים של ערוץ שתיים, בין הפרסומות למעדני חלב. קוראיי המיומנים וודאי כבר ניחשו: ענבל היא אשה מזרחיה. היא בת למשפחה ממעמד הפועלים, שטיפסה בסולם הכלכלי ורכשה השכלה, אך לא התכחשה לשורשיה. כמו הגיבורות של דורית רביניאן, גם שורשי המשפחה של ענבל הם באיראן. אם הבנתי נכון, גם משפחתה של דיסטל אטבריאן באה משם. איני יודע אם אפשר לנסח איזשהו כלל לגבי הקשר בין התרבות הפרסית לבין ביטויי רגש
לדף הרשומה

שיבה לברלין

 באמצע יולי, באמצע המלחמה, נסעתי עם אהובה ועם פיצקי לברלין. אהובה ואני כבר היינו בברלין לפני שבע שנים . הנסיעה הזו הייתה בעצם בשביל פיצקי, בני בכורי, שעובר עכשיו תקופה קשה. רציתי להוציא אותו קצת, שינשום אוויר אחר. גם רציתי לבלות איתו שבוע, מה שלא עשיתי בעצם מאז שהיה בן שמונה, כשיצאתי מהבית. כשלעצמי, הייתי טס עם איזיג'ט, טיסת הלואו קוסט שלהם היתה הכי זולה. אבל, הטיסה שלהם חזרה לארץ יוצאת מברלין בשבע בבוקר, ואהובה שונאת לקום באמצע הלילה כדי להגיע לטיסה בבוקר. אני, אין לי בעיה לעשות את זה בארץ, אפילו מעדיף את זה ככה. אבל, להתנייד בברלין בשעות הקטנות של הלילה, כדי להגיע לנמל התעופה שונפלד, אחד מנמלי התעופה הפחות ידידותיים לישראלים שיש באירופה, את זה גם אני לא רציתי. אז קניתי כרטיסים באתר של UP , חברת הבת של "אל על". עברתי דרך ייסורים של בחירות שגויות, חיובים עודפים, שיחות טלפון נזעמות וזיכויים חלקיים, אבל כשהתחילה המלחמה, מבצע "צוק איתן", הטיסות שלנו לא בוטלו, ולא היה שום חשש שמא יבוטלו. גם הפעם קבענו להתגורר אצל איציק, קרוב משפחה שחי בברלין. הוא איש לא קל, איציק. רווק מבוגר, שמאלני אנטי ציוני, ומכור לדרמות. אבל הוא בכל זאת משפחה, והוא תמיד מארח בנדיבות, עם כל הלב. עכשיו גם יש לו חברה שם בברלין, סוג של חברה. היא רוצה יותר, הוא רוצה פחות. קוראים לה אילזה. פגשנו אותה. אישה נחמדה מאד, חובבת ישראלים מושבעת, זקנה מגניבה שכזו. מגיע לה משהו הרבה יותר טוב מאיציק, אבל מה לעשות, זה מה שהיא בחרה. לפני שבע שנים, איציק גר ברובע פרנצלאוארברג השיקי שבמזרח העיר. עכשיו הוא גר ב  GuentzelStraße , ברובע וילמרסדורף הבורגני והשבע במערב, לא רחוק מאיפה שאילזה גרה. יצא, שבחלק מהזמן היינו רביעייה, לפעמים אפילו חמישיה. והיו גם פרקי זמן שהיינו רק אני ואהובה, כי פיצקי הלך להסתובב לבד, או עם חברים ישראלים שאיתר בברלין, איציק עסק בענייניו, אילזה בענייניה. כשהיינו רק שנינו, עלתה ביתר שאת השאלה: מה עושים הפעם שלא עשינו לפני שבע שנים.  כשאני מנסה לשחזר לי ממה הכי נהניתי בנסיעה הזו, צפים ועולים לי המקומות שלא היינו בהם לפני שבע שנים, או שהיינו בהם ולא מיצינו. אתרים, שיצא לנו להיות בהם הפעם במזג אוויר נח יחסית, ושלא היו בינינו בהם שום חיכוכים
לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת