22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מוסקבה וסנט פטרבורג 2016

התחלתי ללמוד רוסית בשנת 2010 בבית הספר לשפות "דיאלוג". בטקסטים הקצרים שבספר הלימוד, נזכרו לעתים תכופות שתי הערים הגדולות של רוסיה, מוסקבה וסנט פטרבורג. הזדמן לי לקרוא בימי חיי רומאנים שהתרחשו בערים הללו, בוודאי אקרא עוד כאלה. יש לי סקרנות ביחס לערים הללו, וביחס לרוסיה בכלל. דמיינתי את רוסיה כמקום שאפשר לברוח אליו מהחום של הקיץ הישראלי, מקום ירוק ספוג מים גם ביולי אוגוסט. לכן, תהיתי מדוע תנועת התיירות מישראל לשם אינה גבוהה. כולם כבר היו בתאילנד, איך זה שרק גיל הזהב נוסע לטייל ברוסיה? זה רק ארבע שעות טיסה מנתב"ג. לפיכך, כשאחותי הציעה לי להצטרף אליה לטיול מאורגן במוסקבה וסנט פטרבורג, הסכמתי מיד. חשבתי, נתחיל עם שתי אלה בטיול מאורגן, ופעם, כשכבר אדבר רוסית שוטפת, אטייל בעצמי באזורים הכפריים של רוסיה. בפארקים, באגמים.

 

מוסקבה

מוסקבה היא המטרופולין הגדול באירופה. יש לה ארבעה כבישי טבעת, זה בתוך זה. אך רוב האטרקציות התיירותיות שלה מרוכזות בשטח קטן, בתוך שני כבישי הטבעת הפנימיים: טבעת הקרמלין וטבעת הגנים. נהר מוסקבה עובר דרך שתיהן, נכנס מדרום מזרח ומתעקל לדרום מערב. בגדתו הצפונית של הנהר, בטבעת הפנימית ביותר, נמצאים מתחם הקרמלין, הכיכר האדומה וכנסיית ואסילי הקדוש. הקרמלין, בניגוד למה שאפשר להבין מסרטים הוליוודיים מתקופת המלחמה הקרה, אינו המקבילה הרוסית לבית הלבן בוואשינגטון או לארמון האליזה בפאריס. זהו מתחם, מוקף בחומה עשויה לבנים אדומות, ובו כנסיות פראבוסלביות מפוארות בעלות צריחים מוזהבים בצורת בצל, ארמונות מתקופת הצארים הראשונים, וכן, גם בנייני ממשל ששימשו את ממשלת ברה"מ וכיום משמשים את ממשלת רוסיה. נכנסים למתחם משער אחד, מטיילים בו, ויוצאים משער אחר, אל הכיכר האדומה. שמעתי שני הסברים למקור השם "הכיכר האדומה": האחד, בגלל הצבע האדום של חומת הקרמלין. השני, שאותה מילה רוסית משמשת ל"אדום" ול"יפה", ובעצם היה צריך לתרגם "הכיכר היפה". אבל למען האמת, היא לא עד כדי כך יפה.

מצידה השני של הכיכר האדומה, מול שער היציאה מהקרמלין, נמצאת כנסיית ואסילי הקדוש, שגם לצריחיה צורת בצל, אך הם אינם מוזהבים אלא מפוספסים בפסים עקלתוניים, כמו סוג של סוכריה על מקל. כנסיה זו היא הסמל המזוהה ביותר עם מוסקבה, ועם רוסיה בכלל. באתר "דואולינגו", שבו אני מתרגל את הרוסית שלי, האמוטיקון שמזהה את השפה הרוסית הוא איור של כנסיית ואסילי הקדוש. מערבה משם לאורך הנהר נמצאת כנסיית המושיע, המאוחרת יותר, שגם הבצלים המוזהבים שלה מקשטים את קו הרקיע של מוסקבה. ממרכז מוסקבה יוצאים שני רחובות שיכולים לעניין תיירים: רחוב טברסקיה הרחב והארוך, שלאורכו בנייני משרדים וחנויות יוקרה, ומדרחוב ארבאט האמנותי והשיקי יותר. תכפילו את שדרות רוטשילד פי עשר וקיבלתם את רחוב טברסקיה, תכפילו את נחלת בנימין פי שתיים וקיבלתם את מדרחוב ארבאט. אחת מנקודות השיא של הטיול בשבילי היה סיור לילי לשני ארמונות מחוץ למוסקבה: ארמון קולומיסקאיה וארמון צאריצנאיה. הראשון הוא ארמון עץ שפטר הגדול גדל בו, השני הוא ארמון פאר בסגנון צרפתי, שבנתה יקתרינה הגדולה. שני הארמונות מוארים מאד יפה, והם מספקים חומר למחשבה על התמורה שעברה רוסיה תוך פחות ממאה השנים, שעברו בין ילדותו של פטר לבין בגרותה של יקתרינה. נסענו לשם ביום ששי בערב, ועמדנו בפקקים עם כל תושבי מוסקבה, הנוהגים לנסוע לדאצ'ות שלהם מחוץ לעיר בסוף השבוע. המדריך שלנו סרגיי הסביר לנו על משמעותה של הדאצ'ה באורח החיים הרוסי.

כמו בדרך כלל בטיולים מאורגנים, הנסיעות באוטובוס נוצלו לדיבור על ההיסטוריה והתרבות של ארץ היעד. סרגי פתח כל שיחה שלו על ההיסטוריה של רוסיה באיזכור הצירוף "שתיים שלוש ארבע", אותו המליץ לנו לזכור: שתי שושלות קיסריות – רוריק ורומנוב, שלוש מהפכות – מהפכת 1905, מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר, ארבע מלחמות פטריוטיות – נגד הטאטארים, נגד הפולנים, נגד נפוליון ונגד היטלר. לזו הרביעית קוראים ברוסיה "המלחמה הפטריוטית הגדולה". היא מונצחת בגן לאומי מרשים ושמו "הר ההשתחוות", שנמצא דרומית מזרחית למרכז מוסקבה. ההשוואה בינו לבין "יד ושם" שלנו - מעניינת.

 

 

בתחילת המאה הי"ח בנה הצאר פטר הגדול את סנט פטרבורג, ועשה אותה בירת האימפריה, עד המהפכה הבולשביקית ב 1917. לפיכך, האטרקציות התיירותיות של מרכז מוסקבה הן ברובן מאד עתיקות, מלפני פטר הגדול, או מאד מודרניות, מהתקופה הסובייטית והפוסט-סובייטית. האטרקציות מהתקופה הסובייטית כוללות בעיקר מוזיאונים, אתרי הנצחה וקבורה, ופסלי ענק של מנהיגים קומוניסטיים. פסלי ענק רבים הועברו לפארק מיוחד על הגדה הדרומית של נהר מוסקבה, ולא הושחתו כמו פסלי מנהיגים קומוניסטיים בארצות אחרות שהשתחררו מהשלטון הבולשביקי. מצד אחד, יש בזה משהו תרבותי. לא הורסים מונומנטים מן העבר, גם אם הם מזכירים לאנשים דברים כואבים. מצד שני, יש בכך כדי לרמז על היחס ברוסיה כיום כלפי התקופה הסובייטית. היחס ברוסיה אל התקופה הסובייטית שונה מאד מהיחס בגרמניה אל התקופה הנאצית. הוא אמביוולנטי: מצד אחד, באמת היה קשה מאד והרבה אנשים חפים מפשע עונו ונרצחו. מצד שני, איזה גדולים היינו אז, אה?

העבר הסובייטי נוכח במוסקבה בדרכים נוספות: "שבע האחיות" הן שבעה גורדי שחקים שבנה סטאלין במוסקבה, כולם דומים זה לזה בארכיטקטורה הכוחנית שלהם, וכולם דומים ל"ארמון המדע והתרבות" שישראלים רבים מכירים מוורשה. ואכן, סטאלין כפה את "ארמון המדע והתרבות" על האחות הקטנה פולין, ומשום כך תושבי וורשה המבוגרים שונאים אותו בכל ליבם עד היום. כשראיתי את "שבע האחיות" במוסקבה, חשבתי שאני מבין איך סטאלין תפס את ה"מתנה" הקטנה שלו: כאות של חסד וקרבה למשרת החביב עליו. גופתו של לנין עדיין מונחת במאוזוליאום בחומת הקרמלין, תיירים מוזמנים לעבור על פניה. במרכז מוסקבה, בכיכר לוביאנקה, עדיין עומד בניין המשטרה החשאית הסובייטית, שבמרתפיו עונו אנשים כדי להוציא מהם הודאות פיקטיביות בפשעים נגד המדינה.

רשת המטרו המפוארת שבנה לזר קגנוביץ' היהודי, מספר שלוש של סטאלין, עדיין משמשת את תושבי מוסקבה. כמה מהתחנות שלה מעוצבות כארמונות, ומכילות מונומנטים, שברגיל רואים כמותם במוזיאונים. כל אתר תיירות וספר תיירות מציין את התחנות הללו כאטרקציה שאין לדלג עליה. דא עקא, שהשילוט ברשת המטרו הוא על טהרת השפה הרוסית והאלפבית הקירילי. למזלי, אני מסוגל לקרוא אלפבית קירילי – אמנם רק את אותיות הדפוס – ולנהל את השיחה הבסיסית שנדרשת לקניית כרטיסים. לפיכך, יכולתי להתנייע במטרו בזמן החופשי שהיה לנו בערב. בשבת בבוקר, כשהמקומיים מתענגים על יום מנוחה, המדריך שלנו סרגיי לקח אותנו לסיור בתחנות המטרו קומסומולסקאיה, נובה סלובודקאיה וקייבסקאיה. כל אחת מהן מעוצבת קצת אחרת, כל אחת יועדה להעביר מסר אחר ביחס לברית המועצות.

סרגיי גם סיפר לנו סיפור נחמד. כשסטאלין החליט לבנות מטרו במוסקבה, הוא שלח מישהו לניו יורק לרחרח איך זה עובד אצלם. השליח חזר ודיווח, שהמטרו של ניו יורק עלוב: צפוף, מרופט, מתפרק. אז סטאלין החליט, שאם במערב גרים בארמונות ונוסעים לעבודה במטרו עלוב, במולדת המהפכה זה יהיה להיפך. יגורו בדירות עלובות, זה מה יש, אבל לעבודה, שזה הרי החלק החשוב בחיים, ייסעו דרך ארמונות.

 

 

סנט פטרבורג

לאחר חמישה ימים במוסקבה, טסנו לסנט פטרבורג, העיר השניה בגודלה ובחשיבותה ברוסיה, שבתקופת ברית המועצות היה שמה "לנינגראד". שהינו בעיר ובסביבותיה שלושה ימים וחצי. סנט פטרבורג בנויה על רצועת קרקע בקצה המזרחי של הים הבלטי. ממזרח לעיר נמצא אגם לאדוגה, וארבעים קילומטר צפונית לה, זה כבר פינלנד. החלק המזרחי של העיר בנוי על רצועת אדמה בין אגם לאדוגה ומפרץ פינלנד. החלק המערבי שלה פרוש על אוסף איים, חלקם איים טבעיים וחלקם מלאכותיים. נהר הנייבה יוצא מאגם לאדוגה ועובר במרכז העיר, רחב ומרשים בהרבה מנהר מוסקבה. מתמזגים בו נהרות צרים יותר, ותעלות רבות מעשה ידי אדם. בגלל הנהרות והתעלות, סנט פטרבורג מכונה באתרי התיירות "וונציה של הצפון", או "אמסטרדם של המזרח".

השדרה המרכזית של סנט פטרבורג היא נייבסקי פרוספקט. השדרה נמתחת ממזרח למערב, מגשר אלכסנדר נייבסקי במזרח עד ארמון ההרמיטאז' וקתדרלת יצחק הקדוש במערב. למזלנו, בית המלון שנבחר עבורנו נמצא סמוך לתחנת הרכבת מוסקובסקאיה, ממש באמצע השדרה, במקום שממנו היא מתרחבת ונהיית תיירותית יותר. כך התאפשר לנו לצאת מדי ערב ולטייל בה. מאמצע הקטע המערבי של השדרה אפשר ללכת קצת דרומה ולהגיע לקתדרלת קאזאן, ואפשר ללכת קצת צפונה ולהגיע לקתדרלה בעלת השם משובב הלב "המושיע על הדם השפוך". אפשר גם לעלות על אחד האוטובוסים שנעים לאורך השדרה כדי להגיע לאטרקציות האלה, הכרטיס זול מאד, אבל שוב, בלי לדעת קצת רוסית, אין מצב להבין אם אפשר לקנות כרטיס מהנהג, או שמא צריך לחכות לכרטיסן ולקנות ממנו. היות שגמגמתי קצת ברוסית, הנוסעים התלהבו ועזרו לי.

לאורך הרחובות הסמוכים לנהר בנויים ארמונות במגוון סגנונות אירופאים, זכר לימי הזוהר של שושלת רומאנוב. הצארים הביאו אדריכלים מכל אירופה כדי שיתכננו את השדרות הרחבות והישרות, וכדי שיבנו להם ארמונות לממשלתם ולמגוריהם. האצילים הלכו בעקבות הצארים, ובנו אף הם את ארמונותיהם בסגנון אירופי. גם פסלים לא חסרים, גילופי אבן ומתכת, פארקים. ידיד שלי, עולה ותיק ממינסק, אמר לי ש"מוסקבה זה רוסיה, סנט פטרבורג זה אירופה". אני לא מסכים עם האמירה הזו, אף שאני יכול להבין מאיפה היא באה. בסנט פטרבורג באמת אפשר לראות תבניות ארכיטקטוניות שראיתי כבר בערים האימפריאליות של אירופה. מי שגדל בברית המועצות, אולי ראה אותן בספרים. אבל בערים כמו וינה וברלין, וגם בערים קטנות יותר כמו ונציה ואמסטרדם, אפשר לראות גם אטרקציות תיירותיות שמקורן אזרחי: בניין מוזר שבנה סוחר עשיר ותמהוני, גשר עתיק שבנתה העירייה כדי למלא צורך שכבר לא קיים, כיכר שכונתית שקיבלה ציביון ייחודי עם השנים. בסנט פטרבורג, כך זה נראה, הכל מלמעלה. הכל של הצאר. או יהיה של הצאר, אם רק יתחשק לו.

עוברים את הגשר על נהר הנייבה, ומגיעים למבצר פטרופבלובסקיה, או מבצר פיוטר ופאבל, הבנוי על "אי הארנבים", אחד האיים בשפך הנהר נייבה. מתחם זה היה אחד הראשונים שנבנו בבירה החדשה. מלכתחילה נבנה המבצר כדי להגן על העיר מפני פולשים מן הים, אך בפועל שימש בית כלא, ונחשב לאחד מבתי הכלא הנוראים ביותר של התקופה הצארית. בחצר שבתוך החומה ממוקמים מספר מבנים, שהעיקרי בהם הוא הקתדרלה הפרבוסלבית הגבוהה בעולם. בקתדרלה עומדים ארונות הקבורה של הצארים והצאריות, מפטר הגדול ואילך. אחרי התפרקות ברית המועצות הובאו לכאן שרידי הגופות של משפחת הצאר האחרון, ניקולאי השני, שחוסלו בידי הבולשביקים אחרי מהפכת 1917. מונומנט נוסף שיש בחצר המבצר הוא אוטובוס ישן, שנצבע בכחול ולבן ומשמש כשירותים בתשלום. למה כחול ולבן, זה שכחתי לשאול.

שטנו על נהר הנייבה, צפינו בגשרים הנפתחים בלילה, ונסענו לשני טיולי יום מחוץ לסנט פטרבורג: האחד לפטרהוף, ארמון הקיץ של פטר הגדול, שנמצא על חוף הים הבלטי, שלושים ק"מ מדרום לעיר, והשני לעיירה פושקין, בה נמצא ארמון קיץ של קתרינה הגדולה. בילינו כשעתיים בארמון החורף, הלא הוא מוזיאון ההרמיטאז' המפורסם על גדת הנהר נייבה. היות שנכנסנו כקבוצה, לא נאלצנו לעמוד בתורים הארוכים לקופת הכרטיסים. המדריך שלנו סרגיי הסביר לנו שהתיירים הרוסים, כשהם יוצאים לחופשה, הם חשים צורך לנצל כל רגע, לבקר בכל מוזיאון ולראות את כל מה שיש בו. תיירים מישראל, נו, זה כבר סיפור אחר, במיוחד כשהם מגיעים בקבוצה הטרוגנית מבחינת תחומי עניין:  אחרי שעה, כמעט כל הקבוצה יושבת בקפטריה, מחכה למעטים שרוצים לראות יותר, בסבלנות שהולכת ומתמעטת. לכן, הסיור המודרך שלנו בהרמיטאז' ארך רק שעה, ולמבקשים להישאר שעה נוספת ניתנה אפשרות לעשות זאת לבדם, בעוד השאר יחכו בקפטריה. אף אחד בקבוצה לא נענה להזמנה הזו, ולא רציתי להיות זה שכולם מחכים לו בקפטריה. היות שלסרגיי לא היה רישיון להדריך בסנט פטרבורג, אלא רק במוסקבה, הצטרפה אלינו בסנט פטרבורג מדריכה מקומית, דוברת אנגלית. סרגיי עבר לתפקד כמתרגם לעברית של ההסברים של המדריכה, וכמלווה הקבוצה. אבל, חמשת הימים שבילינו איתו במוסקבה איפשרו לנו להבין טוב יותר את מה שראינו בסנט פטרבורג.

 

 

הנקודה היהודית

טיולנו כלל ביקורים בבתי כנסת במוסקבה ובסנט פטרבורג,  בבית חב"ד במוסקבה, ובמוזיאון היהודי החדש של מוסקבה, הממוקם בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. אינני מחבב ביותר בתי כנסת, לא בארץ ולא בחו"ל, אך בתי הכנסת שראינו היו מבנים נאים למדי, זכר לימים שבהם רצה סטאלין להצטייר לאזרחיו כסובלני לבני כל הלאומים המרכיבים את ברית המועצות. הסובלנות, כך נראה, הסתכמה בבניית בתי הכנסת ובתחזוקתם. יהודים שפקדו את בית הכנסת היו עלולים להסתבך עם מנגנוני הביטחון. מי שהחזיק את בתי הכנסת בחיים היו קשישים בודדים, שכבר ממילא לא היה להם יותר מדי מה להפסיד. גם כיום, כשאין בעיה לקיים פולחן דתי יהודי ברוסיה, בתי הכנסת ההיסטוריים אינם חוזרים לחיים. צעירים יהודיים שחוזרים לדת עושים את זה דרך חב"ד, ובית חב"ד במוסקבה אכן שוקק חיים ופעילות. אני לא אוהב את חב"ד, וחששתי שאשתעמם ואתעצבן בביקור בבית חב"ד, אבל בתיווכו של סרגיי, עם הסיפורים שלו על החברים שלו שם ועם ההומור שלו, דווקא היה לי שם מעניין ונחמד.

המוזיאון היהודי במוסקבה הוא מוזיאון מודרני, ובו מיטב שיכלולי המאה העשרים ואחת: גאדג'טים, תצוגות אינטראקטיביות, וחיזיון אור קולי בארבעה מימדים. כלומר, בנוסף למשקפי תלת מימד, יש כל מיני פטנטים שאמורים להעצים את החווייה, כגון כיסאות מתנועעים בהתאמה לתוכן המוצג,  וזרזיפי מים שמומטרים על הצופים. המוזיאון נבנה ומתוחזק בכספי יהודים עשירים מהמערב, נדמה לי שראיתי על הלוח את שמותיהם של רונלד לאודר ורומן אברמוביץ'. אי אפשר לפספס את כמויות הכסף שנשפכו שם. התכנים, לעומת זאת, מדכאים. מעט מאד מקום מוקדש לחיים היהודיים באימפריה הרוסית, הרבה מאד מקום מוקדש למוות: בפוגרומים, בשואה ובגולאגים. מעט מאד מקום מוקדש ליהודים החילונים שנטלו חלק פעיל מאד בהקמת ברית המועצות, כגון לזר קגנוביץ' דלעיל, ולאלה שהחיו את התרבות העברית בת זמננו, דוגמת ביאליק וברנר. הרבה מאד מקום מוקדש ליהודים הדתיים בעיירות תחום המושב ולחיים הדתיים שם. לא יכולתי שלא להשוות את המוזיאון היהודי במוסקבה עם המוזיאון היהודי המקסים בוורשה, מקסים גם בארכיטקטורה שלו וגם בתכנים שלו, המוגשים בטוב טעם ואינם לוחצים בכח על בלוטת הדמעות. לתחושת הבאסה שלי מן המוזיאון תרמה העובדה שלא סרגיי הדריך אותנו במוזיאון, אלא מדריך של המוזיאון: סטודנט ישראלי ממשפחה דוברת רוסית, שבא למוסקבה כדי ללמוד באוניברסיטה שלה. לתחושתי, הוא בא לעשות את היומית שלו, ולא מאד עניין אותו אם הקבוצה נהנית או מתבאסת.

הרגע היהודי המוצלח ביותר בשבילי הגיע בערבו של היום השלישי במוסקבה. נסענו לקונצרט ווקאלי בכנסיית המושיע המחודשת. כבר ביקרנו בכנסייה המפוארת יום קודם לכן, אבל הפעם נכנסנו מצד אחר, לאולם הקונצרטים. המקהלה הקטנה פתחה במיזמורים כנסייתים פרבוסלאבים, שאמנם היו יפים אבל היו בלתי מובנים. לאחר מכן עברה לשירי עם רוסיים וסובייטיים שמוכרים במערב, קאטיושקה וקאלינקה וכאלה. ואז – הפתעה! – הסולנית עברה לשיר כמה מהשירים הללו בעברית צחה! סרגיי סיפר לנו אחר כך, שזה הוא שהמליץ למנצח המקהלה, חבר שלו, להוסיף להיטים מוכרים לרפרטואר, כדי למשוך תיירים לקונצרטים. הוא לא לקח קרדיט על העברית.

 

 

סרגיי

אני מזכיר שוב ושוב את המדריך והמלווה שלנו, סרגיי סאוויניץ', כדי להמחיש ולהדגיש עד כמה תרומתו להצלחת הטיול הייתה מכרעת. אולי יהיה נכון אף להכליל ולומר, שטיול של ישראלים ילידים לרוסיה קם ונופל על המדריך. בתאילנד, מדריך טוב יעשה את ההבדל בין טיול מוצלח וטיול מוצלח מאד. ברוסיה, מי שלא חי שם תקופה משמעותית של חייו, יהיה אבוד בלי מדריך טוב. לכאורה, הייתי מצפה שזה יהיה להיפך, שהרי הרוסים דומים לנו חיצונית יותר מאשר התאילנדים. ברם, התאילנדים יוצאים מגדרם כדי להנעים את השהות בארצם לתיירים, ואילו הרוסים, למה מי מת. באת לכאן, תסתגל לאיך שהדברים קורים כאן.

והדברים, הם קורים אחרת. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא, שביקורת הדרכונים בנמל התעופה של מוסקבה לוקחת המון זמן. כשהגעתי לראש התור, ראיתי שהאיש מאחורי הדלפק עובר על הדרכון עם זכוכית מגדלת, אלוהים יודע מה כבר יש לו לחפש שם. מקבלים טופס הגירה שיש למלא שם במקום, ולהחזיר ביציאה. קראתי באינטרנט שאיבוד הטופס כרוך באי נעימות גדולה. זו הייתה הקלה גדולה בשבילי שסרגיי אסף את הדרכונים וטפסי ההגירה. לקח עליהם אחריות, הפקיד אותם לשמירה במלון ואסף אותם משם. לא הייתי רוצה לנסות לברר בעצמי איך עושים את זה.

כי הדבר השני ששמתי לב אליו הוא, שאנשים לא מחייכים. לא לעצמם, לא זה אל זה, ובוודאי לא לתיירים. בתאילנד מחייכים כל הזמן, ברוסיה לא מחייכים בכלל. סרגיי הסביר לנו, שברוסיה מחנכים את הילדים לא לחייך סתם כך בלי סיבה. כשתלמיד בכיתה מחייך, המורה נוזף בו: "מה יש לך, אתה צוחק עלי?". זה לא אומר שהם כועסים כל הזמן, זה לא אומר שהם סובלים כל הזמן. זו פשוט הדרך הנאותה להיראות, לשיטתם. ואכן, בזמן החופשי שהיה לנו, בפעמים המעטות שבהן פניתי למישהו ברחוב וביקשתי הכוונה, נעניתי באדיבות. אפילו חיוך קטן היה, פה ושם. אבל נותני השירותים, הם תמיד היו חמורי סבר, נראו כאילו בכל רגע הם עומדים להתפרץ עליי.

בכל יום עשינו הפסקת צהריים במרכז קניות, וסרגיי המליץ לנו לאכול את ארוחת הצהריים במתחם המזון המהיר. זה הפליא אותי, היות שאני רגיל שבטיולים מאורגנים המדריכים מעיזים את המטיילים למסעדות שמיועדות לתיירים, מן הסתם כאלו שמשלמות למדריך עמלה על כל סועד שהוא מביא. סרגיי הסביר, שהמסעדות ברוסיה עובדות אחרת. עוברות עשרים דקות מרגע שמתיישבים ועד שמגיע מלצר, עוד עשרים דקות עד שהמנות מתחילות להגיע, הכל מאד איטי. וזה לא משום שעובדי המסעדה עצלנים, זה משום שכך נהוג, לכך מצפים הלקוחות. כי יציאה למסעדה ברוסיה, זה לא רק בשביל לאכול. זה גם בשביל להיפגש, לדבר, לקחת את הזמן. לא ממש מתאים לתיירים, וודאי לא לתיירים מישראל, שסרגיי כבר למד להכיר. אפילו אני, שיודע לקרוא אותיות קיריליות ולתקשר ברוסית בסיסית, הייתי עלול ליפול כהוגן אילו נכנסתי לבדי למסעדה רוסית.

בוקר אחד בסנט פטרבורג, אנחנו כבר ישובים באוטובוס מחוץ למלון, והנה, מסלול אחד חסום בכביש שבו היינו אמורים לנסוע אל מחוץ לעיר. אנחנו מסתכלים מהחלון, ורואים חבורת גברים בועטים בגבר אחד, שפלט גופו העליון חשוף, עד שהוא נופל על הכביש. אנשים עומדים מסביב ומסתכלים. וכל זה ברחוב הראשי, נייבסקי פרוספקט, תשע בבוקר. סרגיי פירש לנו את מה שראינו: קטטת שיכורים. לא כל כך נעים לראות, אבל לא צריך לפחוד, ולא צריך לדאוג: האוטובוס ייסע מסביב.

לכן אני אומר, מטייל שלא חי ברוסיה תקופה משמעותית של חייו, יהיה אבוד שם בלי מדריך טוב. וסרגיי לא היה רק טוב, הוא היה מצויין. איש צעיר, שולט באנגלית ובעברית, בעל חוש הומור מצויין, בעל הכרות מעמיקה עם התרבות וההיסטוריה של רוסיה, של המערב, ושל היהודים. התפעלתי מההחלטות הנכונות שהחליט לאורך כל הטיול. התפעלתי מהדרך האלגנטית שבה פתר בעיות שצצו בקבוצה, שהייתה הטרוגנית מבחינות רבות. התפעלתי מן היכולת שלו לספר סיפורים מעניינים בצורה נגישה ודידקטית, בלי התנשאות ושתלטנות מחד גיסא, ובלי לרדת לרמת עממיקו מביכה מאידך גיסא. מי שקורא כאן בחיפוש אחר המלצה, ההמלצה הגדולה שלי היא עליו. גגלו Sergey Savinich moscow ותגיעו.

 

 

מסקנות ותובנות

כעת אשוב לשאלה שפתחתי בה: מדוע רק מבוגרים נוסעים לרוסיה. הסבר אפשרי אחד הוא, שרק מבוגרים נוסעים לטיולים מאורגנים, וכבר כתבתי שמי שלא חי ברוסיה תקופה משמעותית של חייו , לא יסתדר בה בלי מדריך צמוד. הסבר אפשרי שני הוא, שהטיול ברוסיה דורש מן המטייל סבלנות ומשמעת עצמית, וזו דרישה שצעירים מתקשים לעמוד בה – אלא אם כן הם נולדים וגדלים לתוכה. זה לא תאילנד ולא הודו, אי אפשר להחליק דברים בקריצת עין או בצ'אפחה על הגב. זו גם לא מדינה שאפשר לקנות בה מוצרים ממותגים בזול, ולהתנשא על תושביה.

אבל אפשר ומומלץ להתוודע לצורת חיים, שמצד אחד היא שונה מאד מזו שלנו, ומצד שני היא לא "אקזוטית", ואפשר גם להבין בה דברים בקשר לשורשים הרוסיים של הציונות, התנועה הלאומית שהקימה את מדינת ישראל ומתחזקת אותה עד היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

הצלחה ואי הצלחה

בחוגים שאני מסתופף בהם, נהוג להפליג בשבחי האופטימיות. אסור להתייאש, אומרים וכותבים כולם. האדם יצור מופלא הוא, סופו שינהג בהיגיון. אין עימות ואין חילוק שאי אפשר לפתור בדיבורים. נהוג גם להביא אסמכתאות ממדעי הרפואה לכך, שהאופטימיות מועילה לבריאות. אני, גם אני מאמין בתועלת שבאופטימיות ובחשיבה חיובית, אבל מסופקני אם אכן אפשר לפתור כל סכסוך באמצעות דיבורים. במיוחד, אני מסופק אם אפשר ליישב בדיבורים את הסכסוך בין אלה שיש להם כל צרכיהם לבין אלה שאין להם, וכן את החילוק בין הלאומנים השמרנים לבין ההומניסטים הליברליים. אולי כדאי לציין, שהחוגים שאני מסתופף בהם הם חוגים הומניסטים ליברליים, ושלרוב האנשים שאני פוגש יש מרבית צרכיהם, אם לא יותר מזה. יש להם מה להפסיד מהתמוטטות הסדר הקיים. גם לי יש.

אני מתבונן בהיסטוריה האנושית, והנה מה שאני רואה. בכל החברות האנושיות שאני מכיר, אנשים שואפים לפעול במלוא כוחם ועם כל יכולותיהם. לפעול לשיפור מצבם האישי, לשיפור מצב המשפחה שלהם, לשיפור מצב השבט שלהם. עובר זמן, ומתהווה שכבה של אנשים מצליחים, משפחות מצליחות, שבט הגמוני. בד בבד, מתהווה שכבה גדולה עוד יותר, של האנשים שלא הצליחו, שכוחם לא עמד להם. אפילו להתארגן יחד הם לא מצליחים. הם זועמים. מגיע רגע, שמצטבר שם די זעם כדי ליצור ניסיון למוטט את הסדר הקיים. הניסיון הראשון אולי ייכשל, אבל יגיע תורו של ניסיון שיצליח. הסדר הקיים יתמוטט בקול שאון. תהיה מהפכה, תהיה מלחמה, אנשים מכל שכבות החברה יסבלו וייהרגו, ייגרם הרס רב לטבע ולתרבות. ואז, מבין ההריסות יגיחו השורדים. אלה יהיו אנשים שיש להם יותר יכולות, ואנשים שיש להם פחות יכולות. כל הסיפור יתחיל מהתחלה. האם זהו תיאור אופטימי או פסימי? אני חושב שגם וגם.

 

 

אני רואה קשר בין התהליך המעגלי הזה לבין עמדות פוליטיות. בתחילת התהליך, מיד לאחר ההתמוטטות, זהו תור הזהב של ההשקפות ההומניסטיות הליבראליות. כולם זוכרים את ההרס והסבל, כולם נשבעים שלעולם לא עוד. מעכשיו, נפתור את כל הבעיות בדיבורים ובשיתוף פעולה. נחקקים חוקים ומוקמים מוסדות, שמטרתם להגביל את הצלחתם של המצליחים ולהפיס את זעמם של הזועמים. אך כאמור, זמן עובר, מתהווה שכבה של אנשים מצליחים, נולדים להם צאצאים שלא ראו בעיניהם את ההתמוטטות, והם אומרים, מה פתאום שנגזור על עצמנו איפוק ונדאג לכל האפסים הללו שם בחוץ?

החוקים מבוטלים בהדרגה, המוסדות מפורקים זה אחר זה, ההשקפה הלאומנית-שמרנית זוכה לפופולאריות מתחדשת בחוגי המצליחים. אצל הזועמים, אלה שאין להם הרבה מה להפסיד, ההשקפה הלאומנית-שמרנית צוברת פופולאריות רבה עוד יותר. למי יש סבלנות לדיבורים ולשיתוף פעולה כשהבטן מקרקרת, כשאין כסף לחשמל ולמים, כשהילדים צורחים, כשההורים הזקנים גונחים. המשטרה מפעילה יותר ויותר אלימות, חברות אבטחה פרטיות מתרבות ומשגשגות. בבתי התפילה צועקים באזני השומעים, שכל הרעה הזו באה עליהם בגלל חטאיהם. מוצאים אויב פנימי או חיצוני שאפשר להאשים אותו במצב. ואז, די באירוע קטן כדי להצית את התבערה הגדולה.

 

 

ומה זו בעצם הצלחה? בחוגים שאני מסתופף בהם, נהוג לומר שזה הכל בראש של הבן אדם. אם בן אדם חושב את עצמו למצליח, אז הוא מצליח. ואני אומר, זה טוב ויפה בתור מנטרה שאדם יכול לשנן לעצמו כדי להתעודד, אבל זה לא די טוב כדי להסביר לאילו מצליחים אני מתכוון, כשאני כותב על החילוק בין המצליחים לבין הזועמים. רק יחידי סגולה מסוגלים להמשיך לראות את עצמם כמצליחים, בשעה שהחברה מסביבם אינה רואה אותם ככאלה. והחברה, היא מודדת את ההצלחה במספרים.

כמה חברים יש לך. אילו ציונים קיבלת. כמה אנשים יבואו לעזרתך בשעת צרה. כמה אנשים ייצאו למלחמה לקריאתך. כמה כסף יש לך, וכמה ממנו עשית בעצמך (אם עשית אותו בדרכים חוקיות ומוסריות, זה לא רלבנטי, כי את זה אי אפשר לספור). באיזו תדירות יש לך סקס, עם כמה אנשים היה לך סקס, כמה אנשים רוצים סקס אתך ולא מקבלים. כמה ילדים הולדת, וכמה מהם צפויים לעמוד על רגליהם, כדי שיוכלו לבוא לעזרתך ולעזרת השבט כולו (מה טיב יחסיך איתם, זה לא רלבנטי, כי את זה אי אפשר לספור). אם את מוסיקאית, כמה הורדות היו לשירים שלך. אם אתה סופר, כמה עותקים של ספריך נמכרו. אם אני בלוגר, כמה צפיות ביום יש לי וכמה תגובות. כמה פעמים חיפשו את שמי בגוגל. כמה לייקים קיבלתי. הכל מספרים, מספרים, ועוד מספרים.

זה שיש לאדם יותר מכל אלה, זה עדיין לא אומר שיש לאדם כל מה שהוא צריך. לאנשים שונים יש צרכים שונים, ומה שמספק את האחד, לא בהכרח מספק את האחר. אבל גם בעניין הזה, החברה מגדירה מספרי סף. מי שמצוי מעליהם, אפילו אם הוא חש בלתי מסופק, לא יצטרך לשמוע מסביבתו הקרובה שהוא אפס, שהוא כישלון. בחוגים שאני מסתופף בהם, נהוג לומר שלא חשוב מה אומרת הסביבה, חשוב מה האדם עצמו מרגיש. ואילו אני אומר, שני הדברים חשובים, והם כרוכים זה בזה.

 

 

לפני כמה שבועות נפטר שמעון פרס, וכלי התקשורת התמלאו בסיפורי הצלחותיו. אילו הזדרזתי וכתבתי רשומה לזכרו ביום שנפטר, אולי הייתי מופיע בעמוד הראשי של הבלוגיה ומקבל הרבה צפיות. אבל אני בחור איטי, מה לעשות. אצלי לוקח זמן עד שבאים הרעיונות, ועוד זמן עד שהם מתגבשים לכלל אמירה. 

האם שמעון פרס היה אדם מצליח, כפי שעולה ממה שנכתב עליו לאחר מותו? אני חושב שלא. פרס היה אדם בעל כישרונות רבים, יכולות מגוונות. הוא יזם וניהל כמה פרויקטים לאומיים בהצלחה רבה. על כך אני מוקיר לו תודה. אבל, הוא היה פוליטיקאי, ובמבחן הגדול של הפוליטיקאים בדמוקרטיה פרלמנטרית, קרי, בבחירות הכלליות, פרס נכשל פעם אחר פעם. מעולם לא היה לו את מספר הקולות הדרוש כדי להנהיג את המדינה לפי דרכו.

תוך קריאת כל מה שנכתב עליו לאחר מותו, התגבש אצלי הסבר אפשרי לכך: לפרס מעולם לא הייתה דרך. בכל נקודת זמן של חייו, הוא קידם את מה שנראה לו מעניין, הוא פעל למען מה שנראה לו מגניב, עבד למען מה שנראה לו מועיל. בעיקר למען מה שנראה לו מועיל לקריירה שלו עצמו. בשנות השבעים הוא היה פטרון המתנחלים, בשנות התשעים הוא היה נושא דגל תהליך השלום. שוב ושוב כתבו עליו, שהוא אבי "אומת ההייטק". נו, ואיך "אומת ההייטק" משתלבת עם המרקם החברתי האופייני למדינת ישראל? נראה שעל כך, פרס לא טרח לחשוב. להרצל ולבן גוריון היה חזון. לפרס היו קמפיינים. הם היו פוליטיקאים מצליחים, הם שינו את מהלך ההיסטוריה. פרס חטף יריקות ועגבניות רקובות. פרס הפך לאדם מצליח רק כאשר הצליח לזקוף לזכותו שני מספרים אחרים: את גילו, ואת מספר השנים שהצליח לשרוד בפוליטיקה.

הכל מספרים, מספרים, ועוד מספרים.

 

 

לדף הרשומה

חמישים ושתיים

בשנת חיי החמישים ושתיים יזמתי וביצעתי שלושה מהלכים, שאולי אינם נשמעים דרמטיים במיוחד, אבל לי הם היו משמעותיים. נסעתי לשלושה שבועות בתאילנד עם אהובה ועם עוד זוג חברים, נסעתי עם אחותי הטובה ועם גיסי לטיול מאורגן במוסקבה ובסנט פטרבורג, ורכשתי את הרכב שבו אני נוהג מחברת הליסינג.

הנסיעה לתאילנד הייתה משמעותית, משום שזו לי פעם ראשונה שאני נוסע עם אהובה ליותר משבוע בחו"ל, זה ניסיון ראשון מסוגו שאנחנו עושים להתקרב לזוג אחר, וזו פעם ראשונה שאני משאיר את הרכב שלי אצל פיצקי, בני בכורי. אני מכיר את עצמי, ויודע שאחרי שבוע בחו"ל, אני מתחיל להתעייף מהצורך לתכנן כל הזמן את צעדינו הבאים, ולתת מענה לשיבושים שתמיד מופיעים בנסיעות לחו"ל. כשאני מתעייף, אני מתחיל לרחם על עצמי, ומכאן קצרה הדרך למריבות. אני שמח לדווח, שבשלושת השבועות בתאילנד, לא רבנו אפילו פעם אחת. לא זה עם זה, ולא עם הזוג השני, אף כי ספק אם ניסע איתם שוב לחו"ל.

הטיול המאורגן היה משמעותי, משום כבר מזמן רציתי לנסוע לרוסיה, וגם משום שבתוך כך התאפשר לי לבחון את היחסים עם אחותי האמצעית  כאשר אחותנו הבכורה לא בסביבה, ולאחר שאימנו נפטרה בשנה שעברה. למדתי, שהנטייה הכפייתית של אחותי הטובה לטפל באנשים ולנהל את חייהם אינה מופעלת רק עליי, האח הקטן, אלא גם כלפי בעלה. למדתי, שאין לי קצה החוט שיאפשר לי לעשות שינוי בדפוס הזה שלה, והבחירה שנותרת לי היא אם להכיל אותו, להיות סובלני, או להתרחק. אני בוחר להכיל אותו, אבל מוותר על התקווה שנהיה חברים, שאוכל להביא את עצמי לקשר אתה תוך וויתור על הגנות, כמו שאני מביא את עצמי לקשרים עם אנשים מסוימים בייעוץ הדדי. אני זוכר, שהקשרים עם בני המשפחה שרדו חמישים ושתיים שנים, בעוד שקשרים שהיו עמוקים יותר ובטוחים יותר בשעתם – לא שרדו.

קניית הרכב הייתה משמעותית, משום שכפי שכבר כתבתי כאן (וכאן, וכאן, וכאן), בבעלות על כלי רכב ובטיפול בו אני פוגש את החרדות העמוקות ביותר שלי, אלה שקשורות בחוסר הביטחון שלי בפיזיות שלי, ביכולת שלי לעורר כבוד אצל גברים שלא מכירים אותי ושופטים אותי רק לפי איך שאני נראה ונשמע. לא נפטרתי מן החרדות האלו, אבל הצלחתי לשים אותן בצד ולבצע מהלך שיש בו היגיון כלכלי רב, לאחר שבשנה הקודמת עברתי לנסוע לעבודה ובחזרה באוטובוסים.

בשנת חיי החמישים ושתיים קפצו עלי בעיות בריאות, שעל שתיים מהן אמרו לי הרופאים שהן קשורות לגיל. בהתחלה התחלתי לסבול מצורך מוגבר לרוקן את שלפוחית השתן, כולל לקום בלילה בשביל זה. עשיתי בדיקות דם ושתן. הלכתי לאורולוג, דחף לי אצבע ואמר שהערמונית בסדר גמור, ושהבדיקות כולן תקינות. אז מה עושים? אמר לי, תפסיק לשתות בשש בערב ותצמצם צריכת קפה ותה. לא קל לזכור את זה, וקשה להקפיד על זה אם יוצאים בערב לאכול בחוץ. אני זוכר שכשאצל אבא שלי התגלתה סכרת, אמא שלי סיפרה לי שעוד לפני כן הוא היה מתלונן שאיך שהוא שותה משהו, מיד הוא צריך להשתין. זה בדיוק המצב שלי עכשיו. אבל לפי הבדיקות, אין שום סימן לסוכרת באופק. אבא חלה כשהיה בדיוק בגילי עכשיו. אולי זה לא קשור.

בזמן הטיול בתאילנד התפתחה אצלי דלקת תחת אחת השיניים. רופא השיניים אמר שהשן אבודה, שצריך לעקור אותה ולשים שם שתל. כמעט כל חיי סבלתי מהשיניים, הפה שלי הוא זירת קרבות מרובת אירועים, אבל זוהי קפיצת מדרגה. שתלים דנטליים זה סיפור שאני מכיר רק אצל אנשים מבוגרים, שסובלים מנסיגת חניכיים. אצלי זה לא עניין של גיל, זה נובע מטיפול שורש שלא בוצע כהלכה, אצל רופא שנהגתי ללכת אליו כשמצבי הכלכלי היה קשה. עכשיו אני מבוגר, ומצבי הכלכלי טוב יותר. האם אני יכול לומר שאני בר מזל משום שמצבי הכלכלי טוב יותר, או שמא אני חסר מזל משום שכמעט כל חיי סבלתי מהשיניים, ומשום שהבעיה התפרצה דווקא בטיול הגדול לתאילנד?

בזמן הטיול לרוסיה התחלתי לסבול מכתמים שהופיעו לי לפרקים בשדה הראייה של עין ימין. לא נראה לי כמו משהו דרמטי, לא כאב לי כלום. חזרתי ארצה, הלכתי לרופאת עיניים, והיא אמרה לי, טוס מיד לחדר מיון, יש לך קרע ברשתית. עברתי טיפול בלייזר, החזיק מעמד שבועיים. אמרו לי אין ברירה, צריך ניתוח. עברתי ניתוח, הניתוח הראשון בחיי. קראתי אינטרנט, וגם אמרו לי הרופאים, שהיפרדות רשתית היא תופעה נפוצה אחרי גיל חמישים, לא יודעים מה גורם את זה. יש קבוצות באוכלוסייה שהן קבוצות סיכון. היחידה ביניהן שאני שייך אליה היא קצרי ראייה. הייתי ששה שבועות בבית, רק השבוע חזרתי לעבודה. ההחלמה מתקדמת כצפוי, עדיין לא נשלמה. מי שתהה מדוע כבר חודשיים לא כתבתי בבלוג, זו הסיבה.

אז אני חוגג יום הולדת חמישים ושתיים, וזו הייתה שנתי החמישים ושתיים, נסיעות ראשונות מסוגן ובעיות בריאות של גיל המעבר. אומרים שרשומות על בעיות בחיי האהבה ובחיי המשפחה מביאות יותר רייטינג, אבל בינינו, כתבתי גם רשומות כאלה, והרייטינג לא היה מי יודע מה. אז בחרתי להעדיף את האותנטיות על פני הרייטינג, ואם מה שהעסיק אותי השנה זה בעיות בריאות וגיל, אז על זה אני כותב.

כשטיילנו באחד המפלים בתאילנד, עמדתי ליד האגם, ואהובה צילמה אותי מלמעלה ומאחור. בתמונה רואים בבירור את הקרחת שמתחילה להתהוות על קודקודי, בדיוק במקום שהייתה הקרחת של אבא. עדיין לא רואים אותה כשעומדים מולי. תמיד התלוצצתי, שכאשר הקרחת של אבא תופיע אצלי, אחזור בתשובה ואחבש כיפה בוכרית צבעונית. עכשיו כשזה מתחיל לקרות, אני כבר לא כל כך בטוח.

 

 

 

לדף הרשומה

פרידה מאסתי ויינשטיין


כמו כל עם ישראל, גם אני נחשפתי לסיפורה של אסתי ויינשטיין לאחר שהתאבדה לפני חודש וחצי, ובעקבות הסכסוך המשפטי המתוקשר לגבי קבורתה. אין צורך לומר, שסיפורה נגע לליבי, כמו לליבם של רבים מבני השבט הליברלי שלי, המתמעט והולך. אשה נרדפת, ילדיה מוסתים נגדה, היא אינה יכולה לשאת את הצער ומתאבדת. התמונה הקטנה שפורסמה באתרי החדשות נתנה לי סיבה לחשוב שמדובר באישה נאה ונעימה, עוד דבר שמעורר הזדהות אצל הרבה אנשים. חשתי שהאינסטינקט ההורי שלי מתעורר: אילו הייתי שם, אולי יכולתי לנחם, לתמוך, למנוע. חשתי זעם מהסוג הפוליטי: נעשה לה עוול, הופעלה כלפיה אכזריות, איך אנשים מעזים לעולל כאלה דברים, שמישהו יעשה משהו. וכמובן, חשתי עוד תחושה שאינני גאה בה, ובכל זאת לא אסתיר אותה: סוג של חרמנות גברית, שאצלי מתקיימת בשכנות מדאיגה עם היכולת המוכחת שלי לנחם ולתמוך. 

באותם ימים התגלגל בפייסבוק הטכסט שהשאירה ויינשטיין אחריה, קובץ PDF של 186 עמודים. הורדתי אותו למחשב שלי, והחלטתי שאקרא אותו כשיהיה לי זמן, כסוג של מחווה לזכרה של האשה האמיצה והאומללה הזו. אבל רגע, מה פתאום מחווה, מי בכלל יידע אם קראתי או לא? טוב, אז לא מחווה, אבל שכנעתי את עצמי שאולי אלמד משהו על החיים של אשה חרדית מחסידות גור, ושאולי זו גם יצירה ספרותית ראויה, מהצד האסתטי. כשנהיה לי זמן והתחלתי לקרוא, נוכחתי מיד שלא מדובר ביצירה ספרותית ראויה. אולי היה לויינשטיין כישרון כתיבה, אין ספק שהייתה לה יכולת התבוננות, אך הטכסט נקרא כיומן של נערה מתבגרת: גדוש בניסוחים מוגזמים ובסימני קריאה, נטול תיחכום והומור, כולו כתוב מנקודת המבט של הכותבת, עם מעט מאד ניסיון להבין את נקודות המבט של הדמויות האחרות בסיפור. ככל שהתקדמתי בקריאה, כך נהייתה הקריאה יותר ויותר קשה לי. גם בגלל הסגנון, וגם בגלל התכנים. יש בטכסט תיעוד של התעללות רגשית מתמשכת, שמתגלגלת לכלל התעללות מינית. בכל זאת, קראתי אותו עד הסוף, למרות שהסוף המר כבר ידוע. ככה אני, עוזב טכסט באמצע רק במקרים ממש קיצוניים.

דווקא משום שהטכסט הזה כל כך ראשוני ובלתי מעובד, כל כך נאיבי, השתכנעתי להאמין באותנטיות שלו. אילו היה טיפ טיפה יותר מתוחכם ומודע לעצמו, יכולתי לחשוד שזה זיוף, אולי פארודיה על הכתיבה של יהושע בר יוסף. אולי עוד מעט יופיע איזה אברך מדושן עונג ויספר, שהוא כתב את הטכסט הזה כדי להוכיח כמה שהחילוניים אהבלים ומוכנים להאמין לכל טכסט שמבקר את החרדים, ושיש בו עיסוק במיניות. אולי עוד מעט ייחשף סופר ידוע דוגמת יורם קניוק, שפרסם את הספר "ערבי טוב" תחת שם העט "יוסוף שרארה". קיימת טכניקת כתיבה ושמה "המספר הבלתי אמין", שבה הסופר מניח את מלאכת הסיפור אצל דמות שסותרת את עצמה, לא לוקחת אחריות על הבחירות שלה, לוקה בבוחן המציאות. הרומאן "מות הנזיר" של אלון חילו הוא דוגמא לטכניקה הזו. אבל, הרומאן של חילו הוא טכסט משוכלל ומתוחכם, בשונה מהטכסט של ויינשטיין. אמרתי לעצמי, שהסיקור התקשורתי של ההתאבדות של ויינשטיין מוכיח את האותנטיות של הטכסט. עניתי לעצמי, שמי יודע אם האישה שסיפור חייה ומותה סוקר בהרחבה היא אכן מי שכתב את הטכסט. למרות כל הספקות הללו, התייחסתי לטכסט כאל עדות אותנטית.

העדות של ויינשטיין בנויה כמונולוג של אשה באמצע חייה, שמאושפזת במחלקה פסיכיאטרית בעקבות ניסיון התאבדות. המונולוג משובץ בקטעים מעברה של המספרת, חלקם מעוצבים כהיזכרויות ואחרים כשיחות עם הצוות המטפל בה. הקטעים מסודרים בסדר כרונולוגי: תחילה קטעים מן הילדות ומן הנעורים, אחריהם קטעים מחייה כמועמדת לשידוכים ומתחילת חיי הנישואין שלה, ולבסוף, זכרונות טריים של אשה בת 42, אם לשמונה ילדים, שמשתפת פעולה עם הנסיונות של בעלה להכניס ריגושים מיניים לחייהם, גם כשזה כבר לא נעים לה ולא מיטיב איתה, גם כשזה גורם לה ייסורי נפש ומצפון קשים. הכותבת פורשת בפני הקורא את תקנות הצניעות המחמירות של חסידות גור, שאולי נכון יותר לקרוא להן תקנות פרישות. הקורא מוזמן להבין, שניסיון ההתאבדות שנכשל הוא תוצאה של היקרעות בין הלחץ לשמור על שמה הטוב של המשפחה מצד אחד, לבין חוסר היכולת לחיות בשקר מצד שני. הקורא מוזמן להבין, שהקרע הזה הביא את ויינשטיין להתגרש ולעזוב את הדת, לצאת בשאלה. בעקבות כך הצליחו החסידות והבעל ליצור ניתוק בין ויינשטיין לבין שבעה מבין שמונת ילדיה. בת אחת הצטרפה לאימה, ויצאה בשאלה אף היא. מן הסיקור התקשורתי אפשר היה להבין, שהניתוק הזה הוא שהביא לניסיון ההתאבדות שהצליח. אני כותב שאפשר להבין, ואינני כותב שאלה בוודאות הגורמים, משום שאני מאמין שאדם מתאבד כתוצאה ממשהו שמתחולל בתוכו, לאו דווקא כתוצאה מאירועים חיצוניים. לא האמנתי לכותבת, שהיא ניסתה להתאבד כדי להציל את סיכויי ילדיה להשתדך. היא נתנה לי די סיבות להאמין, שהיא ניסתה להתאבד משום שכוחות הנפש שלה אזלו.


כשקראתי את הסיקור בתקשורת, הייתי לגמרי בעד ויינשטיין. ראיתי בה את הצדיקה הגמורה ובבעלה את הרשע המוחלט. על חסידות גור, עם תקנות הסיגוף הקיצוניות שלה, כבר ידעתי קודם לכן, וממילא לא הייתה לי דעה טובה עליה. מיהרתי לראות בויינשטיין קרבן אומלל של רדיפה דתית ומגדרית, של ציד מכשפות מודרני. אבל, הטכסט של ויינשטיין הביא אותי לסגת מן הראייה החד-צדדית הזו, ולחשוב שהסיפור העצוב שלה הוא במידה רבה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, סיפור שנגזר מתנאי הפתיחה האישיים שלה, לטוב ולרע. ויינשטיין בעצמה מספרת, שרבים מאלה שגדלו איתה בחסידות גור מצאו דרכים לחיות עם הסתירות שבחייהם, מה שהיא לא הצליחה לעשות. את ההסבר לכך מצאתי בתיאורים חוזרים ונשנים של ההשתנות של המספרת, מילדה שאף אחד לא ראה לאישה יפה, כזו שמושכת מבטים. יותר מזה, מצאתי את ההסבר במשפטים ספורים, פזורים פה ושם, שתיארו את אמה של המספרת, אישה קשה וביקורתית, שלא ידעה לתת לבתה תחושה שהיא אהובה ורצויה (היא כינתה אותה "בקאקטע פונים", כלומר "פני קקה", משום שהיו לה נמשים), ולא לימדה אותה כמה דברים על החיים, שלכל ילדה וילד מגיע ללמוד.

למשל, כיצד לבחור בן זוג. אחד הפרטים שנחרתו בזכרוני מן הטכסט הוא, שלכותבת, בהיותה נערה, היה הכי חשוב שבעלה יהיה גבוה ורזה. לפיכך, כשהוצע לה אחד כזה, מיד הסכימה לשידוך, למרות שהמיועד דיבר אליה בקרירות וביובש, והדגיש באזניה שבכוונתו להקפיד על תקנות הסיגוף הקיצוניות של חסידות גור. בהמשך חייה, הכותבת תתעב את גופו של בעלה, תקרא לו "גוף שרוך". היי גברת, רציתי לומר לה, שכחת כבר שזה מה שרצית, בעל גבוה ורזה? תדפדפי כמה עמודים אחורה, בעצמך כתבת את זה, קחי אחריות. אבל במחשבה נוספת, זה לא הדבר הנכון לומר. הרי גם אני עשיתי טעות גדולה בבחירת בת הזוג הראשונה שלי, ואני מנסה לסלוח לעצמי על הטעות הזו, לא להאשים את עצמי בגינה.

ויינשטיין הייתה ילידת 1966, כמעט בגילי.

חבל.


אני מצרף כאן את הקובץ כפי שקבלתי אותו - עושה כרצונה:

לדף הרשומה

שלושה לילות וארבע מיטות (סיפור)

[1]

רק עכשיו, לאחר שהשלים את תהליך הרישום באכסניה, נפלה על איציק העייפות. הוא גרר את עצמו במעלה המדרגות, מקשיב לקול טפיפת צעדיו הקלילים של פקיד הקבלה, שהוביל אותו אל החדר. כשנכנסו לחדר, איציק פרק מעליו את שני תרמילי הגב, והתיישב על המיטה, שעדיין לא הייתה עשויה. בקושי הצליח לגייס מעצמו די ריכוז כדי להקשיב להסברים על סדרי המקום. פקיד הקבלה נפרד ממנו בחיוך וירד חזרה אל הדלפק. איציק גיחך לעצמו כשנזכר, שהוא דמיין את פקיד הקבלה שיפגוש באכסניה כטיפוס מובס ומרושל, גבר מדובלל שיער וזקן, שכרסו משתפלת מתחת לטי שירט מטונף. מאיפה הוא קיבל את הדימוי הזה על אכסניות? אולי מגליונות הקומיקס הרבים שצרך בנעוריו. אבל לא, הפקיד הזה היה בחור צעיר, מטופח במידה וחביב מאד. הוא הזכיר לאיציק את הסטודנטים שעבדו אצלם אז, בסטארטאפ.

עכשיו, סקר את החדר. מיטה אחת הייתה סמוכה לדלת הכניסה, אחת לאורך הקיר שמשמאל לדלת הכניסה, ושתיים צמודות לקיר מול דלת הכניסה, משני צידי דלת היציאה למרפסת. איציק חשב, שמוטב לו שלא יבחר מיטה סמוכה לדלת. מבין שתי הנותרות, בחר את זו שהיה על ידה שקע חשמלי. הוא ניסה לגרור אליה את מנורת קריאה על עמוד שראה בחדר, אבל העמוד התפרק לו בידיים. איציק מיהר להשיב את המנורה למקום שממנו ניסה לקחת אותה. הוא השעין אותה על הקיר, כדי שלא יראו שהיא נשברה. רק זה חסר לו, שיחייבו אותו פה על הריסת ציוד. הוא התכוון לרדת בחזרה לקבלה כדי לשאול מה קורה עם מצעים ושמיכות, אבל אז בדיוק נכנסה החדרנית, בחורה אפריקאית גבוהה וחסונה, גוררת אחריה עגלה ובה כלי מיטה, לחוצה וממלמלת התנצלויות נרגשות על העיכוב בסידור החדר. היא בקשה שיקום מהמיטה, כדי שתוכל לסדר אותה. איציק ריחם על הבחורה, וגם חש משיכה אליה. הוא רצה לומר לה מילה טובה, אבל חשש שכל מלה שיאמר תסגיר את המשיכה שחש, ותסבך אותו במשהו לא טוב. הוא בא לעיר הזו כדי לנקות את הראש, לא כדי להסתבך עוד יותר. החיים שלו היו מסובכים דים.

קודם נגמר הכסף בסטארטאפ, ואיציק מצא את עצמו בלי עבודה. אחר כך הודיעה לו קארין, שמבחינתה, נישואיהם הסתיימו, ושהיא מבקשת ממנו לעזוב את הבית. איציק ניסה להתעקש ולשכנע, אבל אחרי שלושה חודשים הבין שחבל על הזמן, שאין עם מי לדבר. כשהבין, חתם על המסמכים ויצא מהדירה. קארין, מצידה, לא קרעה אותו במזונות הילדים, למרות שיכלה בהחלט לעשות זאת, בהתחשב בכושר ההשתכרות הפוטנציאלי שלו. הוא עבר לגור אצל ההורים, כי עשה חשבון, שכל עוד שאין לו הכנסה קבועה, עדיף שלא יהיו לו הוצאות מיותרות. בינתיים עבד פה ושם בעבודות קידוד זמניות, בעיקר כאלה שסידר לו קובי, חבר שלו עוד מימי בית הספר היסודי. החבר היחיד שלו, בעצם. קובי ברח מהסטארטאפ בזמן, כשעוד היה בקופה כסף לפיצויי פיטורים. איציק, שהסטארטאפ היה בנוי על רעיון שלו, נשאר עד הסוף. המשיך להאמין ברעיון שלו, גם כשנהיה מאוחר מדי. לקובי הייתה תיאוריה לגבי סיום נישואיו של איציק. הוא אמר, שקארין חשבה שהיא מתחתנת עם הכוכב החדש בשמי ההייטק, וכשהיא הבינה סופית שהיא התחתנה איתו, עם איציק, לא היה שיעור לאכזבתה ולכעסה. לאיציק לא היה הסבר משל עצמו, כמו שלא היה לו הסבר מדוע אישה יפה כמו קארין רצתה בו מלכתחילה. לפיכך, אימץ את התיאוריה של קובי.

חוץ מבשני הימים שבהם לקח את הילדים אחר הצהריים, הקדיש איציק את עיתותיו לישיבה על האינטרנט לצורך חיפוש אחר רעיון להתחלה חדשה. אחרי שעברו שבועות ושום רעיון לא בא לו, הגיע למסקנה שהוא צריך לנקות את הראש, בעיר זרה. הוריו אמרו לו, שאולי זה לא זמן טוב לבזבז ככה את החסכונות שלו, שממילא ההוצאות על הילדים נגסו בהם בהתמדה. אבל איציק שכנע אותם שהוא פשוט חייב את זה עכשיו, לפחות לכמה ימים. הוא בחר את הימים כך שלא יתנגשו עם הימים שבהם הוא לוקח את הילדים. אם קארין תשמע שיש לו כסף בשביל נסיעות לחו"ל, היא עלולה להגיע למסקנה שיש לו כסף גם בשביל עוד כמה דברים, ותתבע אותו להגדלת מזונות. אחר כך ישב על האינטרנט כדי למצוא רעיונות לחופשה זולה. רעיונות כאלה דווקא היו לא מעט. איציק קנה כרטיס לטיסה זולה במיוחד, רשם לפניו את כל הבילויים החינמיים שהעיר מציעה, והזמין את המיטה הכי זולה שהייתה באכסניית תרמילאים במרכז העיר, מיטה בחדר לארבעה.

הטיסה נחתה בעיר באישון לילה. איציק המתין בשדה התעופה עד שהתחדשה תנועת האוטובוסים, לא בזבז כסף על מונית. בתחנת האוטובוסים המרכזית הייתה שמירת חפצים, ואיציק השאיר שם את התרמיל הגדול שלו, כדי שיוכל לטייל בנוחות עד שתגיע שעת קבלת החדרים באכסניה. הוא טייל הרבה ברגל, גם טעה בדרך פה ושם, ועכשיו נפלה עליו העייפות, בבת אחת. כשהחדרנית סיימה את מלאכתה ויצאה מהחדר, איציק השתרע על המיטה שבחר, ונרדם מייד.

 


 

[2]

כשהתעורר, חש איציק שהוא לא לבד. הוא הביט וראה על המיטה הרחוקה ממנו זוג כפות רגליים מלוכלכות מונחות זו על זו, ומאחוריהן צללית אדם, שכוב על צידו בתנוחת עובר. איציק קם, וראה שזו בחורה. הבחורה הייתה עסוקה בטלפון הנייד שלה ולא זיכתה אותו במבט. היא הייתה מלאה במקצת, לבשה חולצת משבצות שחור לבן גדולות ומכנסי בד שחורים. היה לה עור בהיר, עיניים כחולות קצת מלוכסנות, ושיער שחור, שתצורתו הזכירה לאיציק חיפושית. איציק ניסה לדבר איתה. הציג את עצמו, שאל אותה מנין היא, שאל מתי הגיעה לעיר. הבחורה ענתה בכל פעם בכמה משפטים קצרים ומהירים, ובמבטא כל כך כבד, שאיציק הצליח להבין רק את המילה "קנדה". קולה היה דק, לא נעים. היא לא התיקה את מבטה מהטלפון בשעה שדיברה אליו. איציק הבין שהיא לא מעוניינת בחברה, ולמען האמת, גם הוא לא היה עד כדי כך מעוניין. אותו יום הייתה אחר הצהריים כניסה חינם למוזיאון חשוב, והוא תכנן להגיע לשם בהקדם, הרבה לפני שעת הסגירה. הוא נשא את בגדיו למקלחת הקומתית בקצה המסדרון. זה היה חדרון משולש ובו אסלה אחת, כיור אחד ומקלחון אחד. איציק סגר את מכסה האסלה, הניח עליה את בגדיו, התקלח, התלבש, ויצא אל המוזיאון.

לאחר הביקור במוזיאון, איציק אכל משהו במזנון מהיר, אחד שנראה לו נקי יחסית, ושב לאכסניה בשעת ערב מוקדמת. עוד לפני שיצא מהאכסניה, הוא הספיק לראות שלט שמבשר על הפי האואר בפאב של האכסניה, הבטחה למשקאות במחיר מוזל. כעת פנה לשם, לקח לו בירה בכוס פלסטיק, ומצא לו ספסל פנוי, ליד זוג צעירים יפי מראה. איציק הוציא את המחשב הנייד שלו מן התרמיל, מתוך כוונה לקרוא על האתרים שביקר בהם במשך הבוקר, לתעד את רשמיו מהמוזיאון, וגם לבדוק מיילים. מי יודע, אולי בכל זאת זז משהו עם חיפושי העבודה שלו. המחשב שלו היה ייחודי במאפייניו, איציק קנה אותו כשעוד יכול היה לפנק את עצמו בגאדג'טים. המחשב משך את תשומת ליבו של הצעיר יפה התואר, והוא פתח בשיחה עם איציק. שמו היה פלוריאן, הוא היה גרמני, סטודנט לתואר שני במדעי המחשב. הוא הגיע לעיר כדי לבדוק אפשרות לשיתוף פעולה במחקר עם האוניברסיטה המקומית, וגם כדי לטייל בה, כמובן. פלוריאן הציג לו את מארי, שישבה לצידו. צרפתיה, עיתונאית, באה לעיר כדי לכתוב סדרת כתבות על הקצנה דתית בפרברי הערים הגדולות. מלכתחילה חשב איציק שהם זוג, אך כעת התברר לו שהם נפגשו כאן, הם חולקים חדר באכסניה, כמו זה שלו. הם כבר הסתובבו יחד בעיר אתמול בערב, ורצו להמליץ לו על מסעדה מאד מיוחדת. איציק תהה בינו לבין עצמו, האם השיריון הגרמני כבר שעט ביער הארדנים, האם כבר נכנס בשערי פריז. כדי להרחיק מעליו את המחשבה המעיקה, איציק שאל את מארי על המאמר שלה, ואת פלוריאן על לימודי התואר השני שלו, ועל המחקר שהביא אותו לכאן. כששאלו אותו במה הוא עוסק, סיפר על הסטארטאפ, תוך שהוא משמיט את החלק האחרון בסיפור, ומעמיד פנים שהסטארטאפ עדיין קיים, והוא עדיין הטכנולוג הראשי. קשה להעמיד פנים שאתה מישהו שאתה לא, קל קצת יותר להעמיד פנים שאתה מישהו שהיית רק לפני פחות משנה.

כשחזר לחדר, הבחורה עם תסרוקת החיפושית לא הייתה שם. איציק נעל את המחשב הנייד והטלפון הנייד ושאר דברי הערך בארונית, יצא שוב למקלחת הקומתית הקטנה, התרענן, חזר ונכנס למיטה. הוא רצה לקרוא משהו, אבל לא הייתה שם מנורת קריאה, לכן נמלך בדעתו, הוציא את הטלפון הנייד מהארונית, חיבר אותו לטעינה, והתעסק בו, עד שהרגיש שאירועי היום מתחילים לשקוע בו, שהוא כבר רגוע ויכול להירדם. הוא תחב את הטלפון מתחת לכרית, ונרדם. פעמיים הופרעה שנתו במשך הלילה, ובשתיהן היו אלה השותפים הנוספים לחדר. איציק שיער, שגם הם הגיעו לעיר בטיסות הלילה המוזלות, ובניגוד אליו, לא חיכו בשדה התעופה עד הבוקר, אלא שילמו על מונית ועל לילה נוסף באכסניה, אף שהשתמשו רק בחלק קטן מאותו לילה.

כשקם בבוקר, הבחין איציק שמדובר בחבר'ה צעירים. האחד היה בעל מבנה גוף מוצק, ראשו מגולח, ותלתלי זקן אדומים מעטרים את לחייו וסנטרו, כמו אצל פעיל החמאס אבו-טיר, שאת תמונתו ראה איציק כמה פעמים ברשת. השני, במיטה שבין זו של איציק לבין דלת הכניסה, היה גם הוא בחור גדול, בעל מראה לטיני, מגודל שיער ופניו מכוסות זיפים אופנתיים. במיטה הרחוקה נמה החיפושית, עדיין לבושה באותם הבגדים. היא כנראה נכנסה אחריהם, לפנות בוקר, נכנסה בשקט ולא העירה את איציק. איציק זכר, שהיא לא הייתה במיטה שלה כשהלטיני נכנס לחדר. מה אכפת לך מתי היא נכנסה לחדר, גער בעצמו, באת לפה בשביל לנקות את הראש, לא?

 

 

[3]

עייף משנת הלילה הקטועה, אך מלא ציפיות ונרגש, יצא איציק אל יומו השני בעיר. הוא בדק ומצא, שיש היום שני טיולים רגליים חינם בעיר, בבוקר ואחר הצהריים, והתכוון להשתתף בשניהם. אמנם בטיולים כאלה יש ציפיה שתשאיר טיפ למדריך בסיום הטיול, אבל איציק תכנן לפרוש בשקט מהקבוצה לקראת סיום המסלול, בלי לומר שום דבר לאף אחד, כדי לא להגיע לרגע, שבו מישהו מסתכל לו בעיניים ומחכה שיוציא את הארנק. בטיול הראשון, זה הצליח לו. בטיול השני, המדריך פנה אליו בדברים ושאל אותו את השאלות שמטיילים תמיד נשאלים: מאיפה הוא, האם זו הפעם הראשונה שלו בעיר, ומה הוא חושב על העיר. איציק הרגיש שנלכד ברשת. כאילו, הפעם המדריך פוקח עליו עין. הפעם נשאר עד סוף הטיול, הוציא מארנקו שטר כסף, ושם אותו במגבעת, שעברה מיד ליד. הוא השתדל שהמדריך לא יראה שזה היה שטר קטן למדי, אפילו שידע שזה לא בליינד דייט, אף אחד שם לא מכיר אותו, ומה זה כבר משנה אם מישהו יחשוב שהוא קמצן. כי המדריך כבר ידע שאיציק מישראל, והיה חשוב לאיציק שלא יחשבו דברים רעים על ארצו. הוא פנה לחזור לאכסניה לנוח קצת, ובדרך, חטף לו משהו קטן לאכול. איציק נהנה מהיכולת החדשה הזו, לחטוף לו משהו קטן, שישביע אותו, אבל לא ימלא אותו. בנסיעות שלו עם קארין, תמיד נדרש לאכול ארוחות צהריים גדולות במסעדות, אף שלא לא היה רעב כלל. לאחר מכן היה חש כבד ומובס.

גם הפעם הגיע לאכסניה באותה שעה, ושוב פנה לפאב, להפי האואר. הפעם היה המקום ריק יחסית, ומבין אלה שישבו שם, אף אחד לא פנה אליו בדברים, ולא התעניין בגאדג'טים שלו. הוא חיבר את הטלפון הנייד לטעינה, והתחיל לגלוש ברשת האלחוטית החינמית. מזווית העין, ראה שהחיפושית נכנסה. היא הייתה יחפה, ועדיין לבשה את אותה חולצה הדוקה משובצת שחור לבן ואת אותם מכנסיים שחורים רחבים. היא לא יצרה איתו קשר עין, אף שלאיציק לא היה ספק שהבחינה בו. היא נכנסה אל מאחורי הדלפק, הסתודדה עם המוזג, ציחקקה, ויצאה מהפאב בהידוס מהיר, שאיפשר לאיציק לסקור את גזרתה העבה. בעצם, זאת הייתה הפעם הראשונה שאיציק ראה אותה עומדת על רגליה.

איציק עלה ונכנס לחדר. הלטיני ישב על מיטתו שליד הדלת, פלג גופו העליון עירום, וסידר בגדים וחפצים במזוודה גדולה. איציק ראה על המיטה של הלטיני ספר בכריכה אדומה רכה, ודימה לראות על כריכתו את סמל האנרכיזם הבינלאומי. אה, אחד מאלה, חשב איציק, והחליט שלא יפתח עם הלטיני בשיחה, כדי שלא יצטרך לספר שהוא מישראל. אבל הלטיני דווקא חייך אליו, ושאל אותו מה שלומו ואיך הולך. היו לו עיניים ירוקות, גדולות ויפות. על אנשים כמוהו אומרים, שיש להם קסם אישי כובש. איציק חייך בחזרה והמהם תשובה קצרה, משתדל לא להסגיר את המבטא הישראלי שלו. הקסם הלטיני אמר, שהוא כאן בעיר רק ליום אחד, והלילה ימשיך מכאן לעיר אחרת. איציק קיווה, שלפחות את הדרך החוצה יעשה יותר בשקט, ויניח לחבריו לחדר להמשיך לישון בשקט. הוא שלף מהתרמיל בגדים ומגבת, הלך למקלחת הקומתית הקטנה, התקלח, התלבש, ויצא שוב אל העיר. הוא שם פניו אל אחד הפארקים, אל פסטיבל פתוח, שבו יוקרנו סרטים ויהיו הופעות של להקות חובבים. איציק קרא על הפסטיבל הזה באינטרנט.

כשחזר לחדר, שמח וטוב לב, לא היה בחדר אף אחד. איציק הגיף את התריס של הדלת המובילה למרפסת, בתקווה שבבוקר החדר יישאר חשוך, והוא יוכל לישון קצת יותר. לא הגיף אותו עד הסוף, השאיר פתח למטה, שייכנס קצת אוויר בלילה. שוב התקלח, נכנס למיטה, גלש קצת בטלפון הנייד שלו, אחר כך תחב אותו מתחת לכרית ונרדם. באמצע הלילה התעורר בבת אחת, למשמע צליל טריקת דלת ורעמי צחוק מתגלגל של אישה. באור הרך שבא מן המסדרון, ראה את שותפיו לחדר עומדים בדלת. שני הגברים הצעירים אחזו בחיפושית, שרטטה בפרצי צחוק, כאילו החזיקו בה שלא תיפול, עד שתירגע. ונראה היה כאילו כבר נרגעה, אך כשהניחו לה, פרצה שוב בצחוק רועם. הוחלפו כמה משפטים, איציק לא הצליח להבין מה נאמר בהם, אבל קלט את הטון המבודח שבו נאמרו. אולי אמרו שני הגברים משהו על זה, שיש בחדר מישהו שכבר ישן, ומן הראוי לא להפריע לו? אבו-טיר נשכב פרקדן על הרצפה ביציאה למרפסת, וניסה לדחוק את גופו הגדול בפתח הצר שהותיר איציק תחת התריס. שני האחרים שוב פרצו בצחוק רם. צחוקה של החיפושית נשמע גבוה יותר. הקסם הלטיני משך ברצועה, התריס נגלל למעלה, ואבו-טיר יצא למרפסת והביא ממנה משהו שכנראה השאיר שם קודם. שלושתם התחילו להתעסק עם התיקים שלהם, גררו חפצים ממקום למקום. החיפושית השתרעה על מיטתה, ומשם המשיכה לדבר ולצחקק. הקסם הלטיני ניגש ונכנס למיטתה, כאילו בטעות. צחוקה של החיפושית עלה לטונים גבוהים עוד יותר. שרק לא יתחילו להזדיין לי פה, נחרד איציק. אבל לא, זה היה בצחוק, הקסם הלטיני קם וחזר למיטתו.

איציק ראה את כל זה מבעד לעיניים, שהיו פתוחות כדי סדקים בלבד. הוא חשב, שמוטב שיחשבו שהוא ישן שינה עמוקה ולא שם לב לכל מה שקורה בחדר. מוטב כך, מאשר שיתנשאו עליו. יאמרו משהו על סבאל'ה שהלך לישון מוקדם, במקום לצאת ולקרוע את העיר. ילגלגו עליו שבגילו המבוגר, הוא כבר שכח איך זה להיות צעיר, ושאולי גם כשהיה צעיר כרונולוגית, הוא היה זקן, כבד, טרחן ומריר. כשסוף סוף שככה ההמולה, העז איציק לשנות את תנוחתו, למשוך את הטלפון הנייד מתחת לכרית, ולחשב כמה שעות שינה עוד נשארו לו. זמן מה עוד שכב כך, ללא תנועה, עד שהצליח להירדם שוב. למרות שישן מעט, התעורר מוקדם בבוקר. אור השמש נכנס מבעד לדלת המרפסת, מילא את החדר באור חיוור ורך. הוא ניסה להירדם שוב, אך אירועי הערב והלילה הציפו אותו, לא נתנו לו מנוח. איציק, איציק, גער בעצמו. מה שכבת כמו מומיה וריחמת על עצמך, אפשר לחשוב מה כבר עשו לך. מה קפאת במקומך כמו איילה, שפנסי מכונית לכדו אותה חוצה את הכביש בלילה. הרי יכולת להזדקף במיטתך, לשאול אותם בחיוך כיצד בילו את הערב, אולי יש להם איזה שהן המלצות בשבילך. איציק דמיין איך יספר על זה לקובי, וניחש מה קובי יגיד לו, שאלה הרי חבר'ה טובים, סקרנים ונבונים, דור שגדל לעולם של גבולות פתוחים, הכפר הגלובלי. שאילו היה איציק מזכיר להם את קיומו, ברוח טובה ובלי לנזוף בהם, הם וודאי היו מתנצלים, אוספים את עצמם יותר מהר, ומניחים לו לחזור לישון.

אחר כך חשב, שאילו היה מזדקף ופונה אליהם, זה לא היה יוצא לו ברוח הטובה הזו, שרק קובי מסוגל לה. זה היה יוצא לו רטנוני וקרבני. הטון הלא נעים שבו היה פונה אליהם היה נשאר בחלל החדר עוד עשרים וארבע שעות, עד למועד העזיבה שלו. אז בעצם, טוב שקפא על משכבו, טוב שהעמיד פני ישן. 

 

 

[4]

ביומו השלישי והאחרון בעיר, תכנן איציק לרופף מעט את החגורה המהודקת. אחרי הכל, הוא עמד יפה בתכנית התקציבית שתכנן לו. לא היו לו הוצאות לא צפויות, חוץ מהטיול החינמי, שבסופו של דבר לא היה לגמרי חינמי. הוא נסע לארמון המפורסם של העיר, קנה את הכרטיס המשולב היקר, הצטרף לסיור המאורגן, ובסיומו, חזר לבדו ועבר שוב בכל חדרי הארמון, התבונן לאט וביסודיות במוצגים המעניינים מכל התקופות. זה דבר שלא עשה מאז היה תלמיד תיכון. קארין לא אהבה מוזיאונים, ואם כבר הסכימה להיכנס איתו לאחד, הייתה מזרזת אותו שוב ושוב שימשיך הלאה, שלא ייתקע ליד כל קישקוש ישן ויקרא את כל מה שכתבו עליו. גם להסברים הקוליים הקשיב, במקומות בהם הוצעו הסברים כאלה. הוא השתוקק להוציא את הטלפון הנייד שלו ולצלם, אבל היו שלטים שאסרו על כך, ואיציק לא רצה להסתבך. אחרי הארמון, יצא לטייל בגנים המטופחים סביב הארמון, הידועים בעולם כולו. הוא צילם כמו משוגע, וגם ביקש מתיירים אחרים, כאלה שנראו לו מסבירי פנים וחייכניים, שיצלמו אותו עם הארמון ברקע. אחר הצהריים פנה לשוק הפשפשים, וקנה שם מתנות קטנות לילדים ולהוריו. את עצמו פינק בארוחת צהריים קלה, וכשהשמש כבר פנתה מערבה, פנה לחזור לאכסניה, לתפוס לו תנומת צהריים מאוחרת. לאחר מכן, החליט, ילך ויאכל ארוחת ערב במסעדה שעליה המליצו לו הגרמני והצרפתיה. הוא יכול להרשות לעצמו, אחרי שעמד כל כך יפה במסגרת התקציב, ואפילו נשאר לו יותר משציפה.

מיטתו של אבו-טיר, ליד היציאה למרפסת, הייתה מסודרת, מוכנה לקלוט אורח חדש. למראה המיטה המסודרת, איציק נזכר בבחורה האפריקאית החביבה שסידרה את מיטתו שלו, ביומו הראשון באכסניה. מיטתה של החיפושית, משמאל לדלת, הייתה סתורה. במיטה של הקסם הלטיני, מימין לדלת, שכב גבר צעיר וישן. הוא היה צנום, בהיר, קצוץ שיער ובעל תווים מחודדים. הוא הזכיר לאיציק דמויות שראה בסדרות טלביזיה, שעניינן הפרבר האמריקאי הלבן בשנות החמישים. איציק השתדל מאד להתנהל בשקט, אבל הבחור בכל זאת התעורר והזדקף במיטתו, פלג גופו העליון עירום. איציק התנצל על שהעיר אותו, אבל הבחור אמר שזה בסדר, ממילא הוא היה צריך כבר לקום. הוא הציג את עצמו: דרק. לחיצת ידו הייתה רכה להפתיע, ומגעה מחוספס. איציק שאל אותו מאיפה הוא, ודרק ענה: ארצות הברית. זה הפתיע את איציק, היות שהתרגל שאמריקנים מציגים עצמם כמי שבאו מעיר וממדינה מסוימת, כגון דאלאס טקסס או אטלנטה ג'ורג'יה, ומניחים שכל אחד מבין שזה בארצות הברית. מכל מקום, אמריקני הוא אמריקני, ואיציק לא חשש לגלות לו שהוא ישראלי. דרק לא העיר על כך דבר, וגם זה הפתיע את איציק. הוא למד הרבה על הנימוסים האמריקאיים בימי הסטארטאפ שלו, וציפה שדרק יעשה איתו קצת סמולטוק. אבל דרק רק אמר, שהוא ילך לחפש משהו לאכול. הוא קם, התלבש, סידר את מיטתו בקפידה ויצא מהחדר. בזמן שאיציק הוציא מהתרמיל הגדול את תיק הרחצה ובחר לו בגדים לערב, נכנס לחדר עוד גבר צעיר ופרק את חפציו על המיטה שמול זו של איציק, מהצד השני של היציאה למרפסת. הוא דמה לדרק בחיצוניותו, וכמו לדרק, גם לו לא היה ראש לסמולטוק. כשאיציק חזר מהמקלחת הקומתית הקטנה, גם הוא כבר לא היה שם. איציק שיעשע את עצמו במחשבה, שאולי מצלמים בעיר עונה חדשה של אחת מאותן סדרות, ברוח אופנת הרטרו הידועה. 

איציק נשכב על מיטתו, ואז נכנסה החיפושית, עדיין בחולצה המשובצת שחור לבן ובמכנסי הבד השחורים. בלי להביט באיציק, היא שאלה אותו בקולה הצייצני אם רק הוא נמצא שם. איציק אמר לה, ששני האחרים היו שם לפני רגע, אבל יצאו. החיפושית הרהרה לרגע, ואז שאלה אם יש לו עט ונייר. האמת, שהיו לו עט ובלוק כתיבה בתרמיל, אבל לא התחשק לו להתאמץ בשבילה ולהוציא אותם. במקום זה, יעץ לה לגשת לדלפק הקבלה ולבקש שם. היא סובבה אליו את גבה הרחב, ויצאה. איציק שלף את הטלפון הנייד, וגלש אל אתר המסעדה שעליה המליצו לו הגרמני והצרפתיה. הוא לא הספיק להתעמק בתפריטים ובמחירים, והחיפושית חזרה. היא הניחה פתק על הכרית של דרק, ושוב פנתה אל איציק. הפעם, הפלא ופלא, היא הייתה ידידותית. היא הישירה מבט אל עיניו, ושאלה אם היה לו יום עמוס. איציק אמר שאכן כך, וסיפר לה שביקר בבוקר בארמון המפורסם של העיר. החיפושית אמרה משהו בתגובה, אבל היא דיברה נורא מהר, ועם המבטא הכבד שלה, איציק לא הבין כלום. הוא ביקש שתגיד את זה לאט יותר, אם אפשר. החיפושית לקחה נשימה עמוקה, ואמרה לו לאט לאט ובהטעמה, שהיא מאחלת לו נסיעה טובה הביתה, והצלחה בטיולים הבאים שלו. כך, לאט לאט והטעמה, הייתה גם קארין מדברת אליו, כשרצתה לוודא שהבין את רצונה. איציק אמר לחיפושית תודה, ושהוא מאחל גם לה את אותו הדבר. החיפושית פנתה אל מיטתה, משכה משהו מהארונית שלה, ויצאה מהחדר. איציק חיכה קצת כדי לוודא שהתרחקה, ואז ניגש למיטתו של דרק, הפך את הפתק שהשאירה החיפושית וקרא בו:

If I don't see you before I leave in the morning handsome you a great travel add me on facebook shylas will be in touch XO shyla

כך למד איציק, שלחיפושית קוראים שיילה, ושלא רק את הדיבור שלה קשה להבין, גם כשהיא כותבת זה יוצא לה קצת מעורבב. בכל זאת, איציק הבין שאלו מילות פרידה, והסיק מכך ששיילה לא יודעת שהקסם הלטיני כבר עזב, ושהמיטה הזו שייכת עכשיו לדרק. איציק דימיין לעצמו קומדיה של טעויות שיכולה לצמוח מזה, ועם המחשבה הזו, שקע בתנומת אחר צהריים מענגת.

 

 

[5]

המסעדה שעליה המליצו הגרמני והצרפתיה הנחילה לאיציק אכזבה. מצד החיוב, היא הייתה ממוקמת במבנה היסטורי ברובע העתיק, הייתה מעוצבת בסגנון מלא שיק, לא הייתה מלאה מדי בסועדים, ואפילו היו כמה מנות בתפריט במחיר שווה לכל נפש. מצד השלילה, השירות לא היה ידידותי. איציק חיכה הרבה זמן עד שיגש אליו מלצר, וחיכה זמן רב עוד יותר עד שהמנה שלו הגיעה. עד שהגיעה, כבר התמלא בבירה ותיאבונו נסתם. הוא לעס ללא חמדה, עוד פעם חיכה עד שהגיע החשבון, שילם ויציא. הוא שירך את דרכו חזרה לאכסניה, עייף ושתוי, דרך הרחובות המפונפנים של הרובע העתיק, בין חנויות לממכר מזכרות לבין בתי קפה מלוקקים, גדושים בתיירים בני הגיל השלישי.

הוא נכנס לאכסניה, בירך במנוד ראש את הנערה החביבה שאיישה את דלפק הקבלה, וגרר את עצמו במעלה המדרגות. כשפתח את הדלת  הכבדה בין חדר המדרגות  לבין הקומה שלו, שמע צווחות אשה מקצה המסדרון. אלה היו קולות של זיון: או מיי גאד, או מיי גאד, או או או מיי גאד. הוא הוציא את מברשת השיניים והמשחה מתיק הרחצה שלו, לקח את המגבת וניגש למקלחת הקומתית הקטנה. רק אז הבין, שהקולות באים משם. הוא עמד ליד הדלת, קפוא. מצד אחד, רצה לברוח משם. מצד שני, בערה בו הסקרנות לדעת מה קורה שם. הוא ניחש שזו שיילה מצטווחת שם, וחש שהוא חייב לוודא אם ניחש נכון. כעבור כמה שניות נפתחה הדלת, ודרק יצא לכיוון החדר. "סורי אבאוט ד'אט", זרק לאיציק בפנים חתומות, באותו קול נטול גוון. איציק הזיח באצבע אחת את דלת המקלחת, שדרק לא טרח לסגור. על האסלה ישבה שיילה, מכנסיה השחורים משולשלים עד קרסוליה, חולצתה המשובצת מגולגלת מעט כלפי מעלה, חושפת את הקצה התחתון של בטנה המתעגלת. היא תלתה באיציק מבט מזוגג, לא אמרה דבר. רק כעת חזרו אל איציק עשתונותיו, והוא עשה מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה: פנה משם, חזר אל חדר המדרגות, טיפס עוד קומה, והתרענן במקלחת הקומתית שמעליהם. כשחזר לחדר, האורות היו כבויים. באור פנסי הרחוב שנכנס מהמרפסת, איציק ראה את שיילה ודרק שכובים בתנוחת כפיות במיטה של דרק, בין הדלת לבין המיטה שלו עצמו.  נו טוב, חשב איציק, טוב שהם גמרו עם זה עכשיו. תיכף יירדמו, וגם הוא יוכל לישון כמו בן אדם, לפחות הלילה. בשש בבוקר הוא צריך להשכים ולצאת אל נמל התעופה. האלכוהול בדמו של איציק פעל את פעולתו, והוא נרדם מיד.

באמצע הלילה ניעור איציק למשמע קולות חריקת עץ. מבעד לקורי השינה, ראה מימינו את המלבן הבהיר של הדלת למרפסת, מואר באור הענוג של פנסי הרחוב, ומשמאלו ראה מין תל חיוור בעל קימורים עגלגלים מתנודד על צירו אנה ואנה, כמו גוש של קצפת טרייה שהשולחן עליו היא מונחת מתנודד ומניד אותה רכות, כאילו הבית מזדעזע מרכבת שנוסעת מתחתיו, או מרעידת אדמה. כשהצטלל מבטו של איציק, הוא הבין שזו שיילה, ושהיא עירומה, רכובה על חלציו של דרק, מתנועעת. פניו של דרק היו מאחורי הארונית של איציק, אי אפשר היה לראות אותן. שניהם לא השמיעו קולות, רק קול חריקת המיטה של דרק נשמע. מבעד לחרכי עיניו, ניסה איציק לקלוט את השדיים של שיילה, אבל כתפיה של שיילה היו משוכות קדימה, והן הסתירו לאיציק את חזית גופה. הוא ראה את צדודית הישבן, הירכיים והבטן הגדולה. שיילה הניעה את האגן בתנועות איטיות וקצובות, והמיטה חרקה וחרקה. איציק חשב, שזה לא יאומן כמה זמן דרק מצליח להחזיק את עצמו ככה, בלי לגמור. פתאום החל ליבו של איציק להלום בחוזקה. איציק לקח כמה נשימות עמוקות ואיטיות, והלב השתתק ונרגע. איציק שם לב שאין לו זיקפה. תמיד חשב, שאנשים הולכים למופעי מין כי זה מחרמן אותם, והנה יש לו כאן למול עיניו מופע חי כזה, זה עושה לו דפיקות לב מטורפות, אבל זה לא מחרמן אותו. אולי הוא פשוט פוחד להיתפס מציץ. כאילו חזר להיות ילד, שהתעורר בלילה ותפס את ההורים שלו שוכבים. למעשה, איציק מעולם לא ביקר במופע מין. כשהיה ילד, הסתקרן מאד לראות אנשים מקיימים יחסי מין בלייב, אבל לא ידע איפה וכיצד, לכן הסתפק בפורנו. כמבוגר, כשכבר יכול היה להרשות לעצמו, כשביקר בערים שהיו ידועות בזה, זה כבר פחות עניין אותו. והוא גם פחד להיתפס כפתטי, הוא ידע מה קארין תגיד אם תגלה. והנה, אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד. ילדים, היזהרו בחלומותיכם, הם עלולים להתגשם כעבור עשרים שנה. איציק פתח שוב את עיניו כדי חריץ צר וליכסן מבט אל שיילה. כשהיה ילד, סובב פעם ופתח את מכסה פעמון האופניים שלו, ומצא שם זחל לבן ושמן מתנועע אנה ואנה. איציק לא הבין כיצד הוא הגיע לשם, ופחד לגעת בו. בדיוק היו אז אזהרות מפני מחלות עיניים שנגרמות מזחלים של טוואי התהלוכה, שאמנם אינם לבנים. לבסוף לקח זרד ארוך, העיף את הזחל וסגר בחזרה את מכסה הפעמון. עכשיו היה סקרן לדעת מה השעה, אבל לא שלף את הטלפון הנייד מתחת לכרית. הוא לא זז. הוא לא רצה שהם יידעו שהוא ער. לפחות, לא לפני שיחליט מה יגיד להם. לא לפני שיעביר בראש את כל הדברים שהם עלולים להגיד לו, ויכין לכל אחד מהם תשובה קלילה ועליזה, כזו שלא תסגיר את תחושותיו. דווקא הלילה הרגיש פחות גרוע מאשר בלילה הקודם, ונימק את זה לעצמו בכך שבלילה הקודם הוא היה אחד מול שלושה, והלילה, האמריקני השני בחדר הוא כאילו בצד שלו, בצד של אלה שרק רוצים לישון. מעניין אם ההוא ישן, או שגם הוא רק מעמיד פני ישן. אחרי זמן שנראה לאיציק כמו נצח, דרק גמר סוף סוף. שיילה רכנה ובאה ונשכבה לצידו, כובשת את פניה בחזהו. השתרר שקט. איציק העז סוף סוף למשוך את הטלפון הנייד מתחת לכרית, להיכנס איתו תחת השמיכה, ולבדוק מה השעה. שלוש ועשרה. נו, טוב, נשארו לו עוד שלוש שעות לישון, מזל שהוא אחד שנרדם בקלות.

כעבור זמן מה, החריקות העירו אותו שוב. הפעם כבר הבין מיד מה קורה במיטה שלשמאלו, ובכל זאת הציץ. שני הנאהבים עשו את זה הפעם כשהם שרועים בתנוחת כפיות, מכוסים בשמיכה. הצד הקדמי של שיילה היה מופנה אל איציק, אבל הארונית הייתה ביניהם, כך שלא הייתה לה דרך לראות שעיניו פקוחות. בהנחה שזה בכלל עניין אותה, זאת אומרת. איציק שם לב, שהם לא משמיעים קולות. גם בסיבוב הקודם לא השמיעו, אבל בסיבוב שלפני, במקלחת הקומתית הקטנה, כל המסדרון שמע את הצווחות. לא שזה בהכרח אומר משהו. מהקשרים שהיו לו מאז הגירושין, איציק ידע שיש נשים שמשמיעות קולות, יש נשים שלא משמיעות, ויש נשים שאצלן לפעמים ככה ולפעמים ככה. הוא עצמו הקפיד תמיד להשמיע קולות, אפילו כשלא נהנה כל כך, כסוג של מחווה לאישה, שהואילה בטובה לארח אותו בתוכה. הנה דבר שלמד בתחילת הקשר עם קארין: להשמיע קולות כסוג של מחווה. קארין העירה על זה שהוא לא משמיע קולות, והוא התחיל להשמיע. עכשיו חשב, שאולי כך זה גם אצל שיילה, שבמקלחת היא צווחה כדי לשמח את דרק, ועכשיו כבר אין לה יותר ראש להצגות. ואולי היא שומרת על דממת אלחוט מתוך התחשבות במנוחת השכנים? מה לעשות ששנתו של איציק קלה, וגם חריקות מיטה מעירות אותו. כשקארין היניקה את הילדים, היה איציק מתעורר יחד איתה ובא לשבת איתה. כשגדלו קצת, והיו מתעוררים בלילה בבכי, זה הוא שהיה קם אליהם. אחר כך היה ממשיך לישון כשקארין לקחה אותם למטפלת ולגן, היה מגיע למשרד רק לקראת הצהריים. בטיסות הטרנס אטלנטיות של ימי הסטארטאפ, היה נעזר בגלולות שינה טבעיות כדי להתגבר על הג'ט לג, ובעצם, אולי הגלולות עדיין מונחות בתיק הרחצה שלו, אבל תיק הרחצה נמצא בארונית. אם הם יסיימו מתישהו ויירדמו, הוא יוכל לחכות כמה דקות  ואז לקום ולבדוק. אבל מצד שני, אם נשארו פחות משעתיים עד שעת ההשכמה שלו, מוטב שלא ייקח כדור. שיסיימו כבר, לעזאזל.

אל קולות החריקה של המיטה נוסף עכשיו קול אחר, חזק יותר, קרוב יותר ומונוטוני. זמזום. זמזום באוזן של איציק. יתוש. מן הסתם יתוש. שני לילות לא היו פה יתושים, ועכשיו יש. לא, זה כבר יותר מדי. לזה איציק לא היה מוכן להסכים. שיגידו מה שהם רוצים, שיירדו עליו כמה שבא להם, להיעקץ עכשיו הוא לא מוכן. איציק התנער, קם, פתח את הארונית, הוציא ממנה את תיק הרחצה, הוציא ממנו תכשיר נגד יתושים, ומרח על עצמו בנדיבות, בתנועות רחבות. רק כשחזר למיטה, שם לב לשקט שהשתרר פתאום. חריקות המיטה נפסקו. הם הפסיקו באמצע, בלי לומר מילה. איציק, איציק, גער בעצמו. מה שכבת כמו שק תפוחי אדמה וחיכית שזה ייגמר. כל מה שהיית צריך לעשות זה לקום, לעשות קצת רעש, וזה היה מסתיים באחת. היות שכבר ממילא התגלה, איציק הוציא את הטלפון הנייד מתחת לכרית והחל לגלוש. בדק מה מזג האוויר בארץ, ווידא שהטיסה שלו יוצאת בזמן, קרא מיילים, התעדכן בפייסבוק. שיילה קמה והלכה להתקלח. איציק ניסה לגנוב עוד הצצה קטנה אל אחורי גופה, אבל לא הספיק. כששבה, הייתה כבר עטופה במגבת. היא לבשה במהירות את אותה חולצה הדוקה ואת אותם מכנסיים רחבים, ארזה במהירות את הטרולי שלה, ויצאה במהירות את החדר. מעניין, חשב איציק, בחורה כבדה שכזו, ובכל זאת היא מתארגנת בכזו מהירות, ממש כמו שהיא מדברת.  רק לפני רגע ראה אותה מולו במצב כל כך אינטימי, והנה, פוף, יצאה מחייו. לתמיד, יש לקוות.

עכשיו נזכר איציק בשיחה שהייתה להם אחרי הצהריים, אם אפשר לקרוא לזה שיחה. רגע, יכול להיות שהיא בכלל התחילה איתו? יכול להיות, שאם היה מנהל את ענייניו ביתר חכמה, זה הוא שהיה שוכב הלילה מתחתיה במקום דרק? למרות שהוא בכלל לא נמשך אל שיילה ולא חשק בה, הכאיבה לאיציק המחשבה שאולי הוא פספס פה הזדמנות. כמה פעמים אמרה לו קארין, שהוא תמיד מפספס הזדמנויות, עד שהוא זז? וקובי, כשעוד היו בתיכון, הייתה לו אמרת כנף: מי שממיין לא מזיין. מה אם קובי היה פה במקומו? האם קובי היה הולך על זה, למרות שהוא נשוי באושר וכל זה? לא, קובי לא כזה. אבל אם קובי היה פנוי, כמוהו, אז אולי כן. ברור שכן. למה לא, בעצם.

צלצול ההשכמה בטלפון הנייד העיר את איציק בשש. הוא התרענן, התלבש, העביר את חפצי הערך המעטים שלו מהארונית לתרמיל, שם על עצמו את הדרכון וחגורת הכסף, ויצא לתפוס את הרכבת לשדה התעופה.

 


 

[6]

רק עכשיו, אחרי הנחיתה, כשקם ממקומו ופנה להוריד את תרמילו מתא המטען, חש איציק את העייפות. כמעט מעד ונפל. למרות שהצליח לנמנם קצת בזמן הטיסה הקצרה, עדיין היו עפעפיו כבדים. המראות המוכרים כל כך של מסוף הטיסות הנכנסות בנתבג נשקפו אליו כמו מבעד לשכבת דונג. גם הקיץ הישראלי ששרר בחוץ תרם לתחושת הכבדות שחש בפנים. קובי כבר חיכה לו באולם קבלת הפנים. הם התחבקו.

"איך היה?", שאל קובי. "היה מצויין", ענה איציק. "נו, ניקית את הראש, כמו שרצית?", שאל קובי. "אפשר להגיד", ענה איציק. "עיר יפה, מאד מעניינת", הוסיף, "כבר הרבה זמן שלא הייתי בחוץ לארץ". "לא בתור תייר, אתה מתכוון", אמר קובי בחיוך. קובי הוביל אותו אל הרכב בחניון לטווח קצר, ופתח לו את דלת תא המטען. במושב האחורי היו כסאות הבטיחות של הילדים, וסביבם היו פזורים צעצועים, עטיפות של ממתקים, פריטי ביגוד, וכל יתר הדברים שאפשר למצוא ברכב חברה של משפחה נורמלית.

איציק בקושי הצליח להתאפק עד היציאה לכביש המהיר, ואז פתח וסיפר לקובי את קורות הלילה שעבר עליו. קובי חייך חיוך קטן. "פרי שואו, אה?", אמר. אחר כך גיחך: "רצית לטייל בזול, רצית אטרקציות חינמיות, אז הנה, בבקשה, קיבלת". "בהתחלה זה הגניב אותי", אמר איציק, "אבל אחר כך התחלתי להרגיש ממש חרא". קובי הביט באיציק לרגע, אחר כך החזיר את מבטו אל הכביש. איציק לא רצה לפרט, וקובי הניח לו.

בגלל השעה המוקדמת, התנועה באיילון זרמה, פחות או יותר. כשהגיעו למחלף גנות, הפר קובי את השתיקה. "יש משרה תיכנות פנויה במשרד האוצר, בירושלים", אמר, וחיכה שאיציק יגיד משהו. שהרי, לא זה סוג המשרות שאיציק מחפש, שאיציק בנוי להן. "לא משהו מרגש במיוחד, אבל זה ישלם לך את החשבונות", הוסיף, "ומי יודע, אולי יבואו לך שם כמה רעיונות חדשים". הוא הביט שוב אל המושב שלידו, וראה שאיציק נרדם.   

 


לדף הרשומה
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת