22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קרולינה

הלכנו אתמול להופעה של קרולינה. אני מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה, אבל לא כל כך נהניתי מההופעה. אהובה ואני הולכים להופעות הרבה פחות מכפי שהיינו יכולים. שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהלכנו להופעה, אם לא סופרים את הבמות של יום העצמאות. וחבל, כי הופעות זה אחד הדברים שאהובה ואני אוהבים לעשות יחד. אני לא שותף לאהבה שלה לריצה, היא לא שותפה לאהבה שלי לריקודי עם, אז אם כבר יש משהו ששנינו אוהבים לעשות, מדוע איננו עושים אותו לעתים קרובות יותר? ובכן, לעתים קרובות מדי אין החוויה עומדת בציפיות. אנחנו לא אוהבים לנסוע לתל אביב, אנחנו לא אוהבים להגיע שעה וחצי לפני ההופעה כדי לתפוס מקום, ואני גם לא אוהב שמצפים ממני להזמין ארוחה בזמן שאני ממתין, כי אני תופס שולחן. כידוע לקוראיי, יש לי כמה שריטות בקשר לאוכל וציפיה ממני לאכול אותו.  ההופעה של קרולינה התקיימה במועדון בעיר יהוד, שהוא מהמקומות שמצפים ממך להזמין בו אוכל. סביר להניח שלא היינו באים לשם אלמלא החליט האח של אהובה, שגר סמוך ליהוד, לקנות לה כמתנת יום הולדת כרטיס זוגי למופע סטנד אפ. סטנד אפ לא עושה לנו את זה. ניסינו. זה לא. אהובה טרחה ומצאה, שבתאריך אחר יש באותו מועדון הופעה של קרולינה. הציעה שננסה להחליף. בתוספת תשלום, אבל מילא. זה גם היה בשבת, זמן נח מבחינתנו. הוספנו כסף והחלפנו.

כבר מזמן רצתה אהובה לראות הופעה של קרולינה, ואמרה שקשה לאתר הופעות שלה, אין הרבה מהן. זה לא מובן מאליו שאהובה השתדלה כל כך ויזמה: הטעם של אהובה במוסיקה ישראלית יותר שמרני מזה שלי. אהובה יותר בקטע של חווה אלברשטיין ונורית גלרון. דווקא אלי מדבר יותר הצליל האתני, המחוות לדיוות של הסול האפרו-אמריקאי ול"צלילי הכרם". אני יכול רק לשער, שזה קשור לאישיות של קרולינה, לסיפור החיים שלה, לדימוי הציבורי-תקשורתי שהולך איתה. עלי להודות, שגם אצלי כל אלה משחקים תפקיד. יותר קל לי להתחבר לאמן מבצע, שאותו אני תופס כמישהו נחמד, מישהו מעניין, מישהו שהייתי שמח לבלות איתו ערב. מישהו שמתייחס למוסיקה שלו כאל אמנות, לא כאל אמצעי להשגת תשומת לב, כסף וזיונים. וודאי לא זיונים עם קטינות. שאלתי את עצמי אם החיבה שיש לי לקרולינה קשורה לזה שהיא לא מאד יפה, שהיא לא מאד הצליחה עם משפחה וילדים, שדברים באו לה קשה, כמו לי. עניתי לעצמי שלאו דווקא, יש לי את אותו סוג חיבה גם לשלמה ארצי, שהוא גבר נאה, אב וסב לתפארת, מפוצץ בכסף, וגם אשכנזי. כמו לקרולינה, גם לו אני מאמין. היו תקופות שהוא הצטייר לי כאנטיפט, אבל עכשיו כבר לא. וקרולינה, היא תמיד הצטיירה לי כמישהו נחמד. היינו לפני תשע שנים בהופעה שלה עם "הבנות נחמה", והיא נראתה לי החביבה והנגישה משלושתן. תקליט הבכורה שלה הוא אחד הדיסקים האחרונים שקנינו, לפני שעברנו סופית ליו-טיוב.

אבל למרות תנאי הפתיחה המבטיחים, לא באמת נהניתי מההופעה. התאורה האחורית הכתה לי בעיניים, הצליל היה גרוע, חברי הלהקה – אורגן, גיטרה, בס, תופים, כלי הקשה וזמרת ליווי – נראו שבוזים, ונשמעו כמו להקת חתונות בחתונה השלישית לאותו יום. בכלל, יש לי אנטי לאמנים שמלווים את עצמם באורגן חשמלי, אחד כזה שנראה כמו אורגנית של ילדים. זה נותן לי תחושה של חפיף, של חארטא. לא אכפת לי אם יגידו לי שהדור החדש והכי מוצלח של האורגנים נראה דווקא ככה. לא מביסים תחושות עם עובדות. המתופף לבש חולצה מהוהה והרכיב אזניות. הלו, מה זה הזלזול הזה. קרולינה דווקא נתנה את כל מה שיש לה, שרה את כל השירים המוכרים שלה ועלתה להדרן, אבל לי זה לא הספיק. דווקא ההדרן, שאליו היא עלתה לבד, היה יפה. מה שרק העצים את תחושת ההחמצה.

למרבה המזל, אהובה נהנתה, ולא שמה לב שאני לא.

בסוף, כשיצאנו, אהובה שאלה אם נהניתי. אמרתי – "כן".

שאלה אם ארצה ללכת שוב להופעה של קרולינה. אמרתי – "כן".

וזה דווקא לא היה שקר גמור, כי אני עדיין מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה. 

אולי סתם היה לה ערב רע. אולי במקום אחר, עם להקה אחרת, זה יהיה יותר טוב.

 


 

לדף הרשומה

קו בחול - ג'יימס באר

 

 

נתקלתי בספר באקראי בספריית ההשאלה העירונית, והוא אחד הספרים המעניינים והמחכימים שקראתי לאחרונה. הספר מספר את סיפורו של המזרח התיכון מתחילת מלחמת העולם הראשונה עד לאחר מלחמת העולם השניה, למן הימים שבהם התחרו בריטניה וצרפת על שליטה בשטחי האיפריה העותומנית המנוצחת, ועד לימים שבהם שתיהן נאלצו להודות שאין להן הכוחות הדרושים כדי להשכין שקט באיזור. אני מכיר את הנאראטיב הציוני, זו ההיסטוריה שלמדתי בתיכון לפני שנים רבות, ואני מכיר את הנאראטיב המרכסיסטי, זה שרואה בתאווה המערבית לנפט ערבי את חזות הכל. הספר הזה, שמבוסס בעיקר על ארכיונים בריטיים וצרפתיים, השלים לי נקודות מבט שלא הכרתי. הוא מספר סיפור של אינטרסים מורכבים, של ההשתנות שלהם לאורך שלושים ומשהו שנים סוערות. זה סיפור של גורמים ששיתפו פעולה זה עם זה בנושאים מסוימים, בעודם נלחמים זה בזה על נושאים אחרים. סיפור של שחקנים, שאיחרו להבין שהמשחק שלהם נגמר.

הקו בחול הוא הקו ששרטטו מארק סייקס הבריטי ופרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי בשנת 1915, קו שחילק את השטחים העותומניים שבריטניה וצרפת תיכננו להשיג לעצמן. ההסכם הזה אפשר את חלוקת העבודה בין הבריטים לצרפתים במלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים נשאו בעיקר עול הלחימה באירופה מול גרמניה ואוסטריה, בעוד שהבריטים היו פנויים להתקדם במזרח התיכון. דא עקא, שכדי לגייס לצידם את הערבים, ולמנוע מצב שבו הערבים חוברים לגרמנים, היו בריטים שהבטיחו לערבים הבטחות. בסיום המלחמה, התברר שהערבים רואים בהבטחות שהובטחו לצרפתים הפרה של ההבטחות שהובטחו להם. והייתה גם הצהרת בלפור, שבימים אלו מציינים 100 שנים לפרסומה. היו מניעים שונים לפרסום ההצהרה הזו: תקווה בריטית להשפיע על דעת הקהל בארה"ב, תקווה בריטית שאוכלוסיה יהודית אסירת תודה תשמש עורף אזרחי לנוכחות צבאית בריטית סמוך לתעלת סואץ, וגם סנטימנט נוצרי גרידא. מהמסמכים עולה, שהבריטים לא העלו בדעתם שלערבים תהיה בעיה עם קהילה יהודית בארץ הקודש. ובאמת, מנין היה להם לדעת שהזמנים השתנו, שהלאומיות הגיעה לעולם הערבי, שאי אפשר לעשות במזרח התיכון של המאה העשרים את מה שהיה אפשר לעשות באפריקה של המאה התשע עשרה: למתוח קווים שרירותיים על המפה כדי לחלק טריטוריה לאיזורי השפעה קולוניאליים.

הבריטים חשבו על תעלת סואץ, וחשבו על נפט בשביל הצי שלהם, שבאותם ימים העבירו אותו משימוש בפחם לשימוש בנפט. אבל הצרפתים, מה הם היו צריכים את כאב הראש הזה? מה היה להם לחפש בסוריה ובלבנון? ובכן, נראה שאצלם זה היה עניין של יוקרה וכבוד לאומי. נהרגו להם מאות אלפי בחורים במלחמה, והם חשבו שמגיע להם פיצוי. את הניסיונות הבריטים לפייס את הערבים, הצרפתים פרשו כפגיעה בהם. בסופו של דבר השיגו הצרפתים מהבריטים את מה שסוכם בהסכם סייקס פיקו, אך העוינות בין המעצמות נותרה. כשפרץ המרד הדרוזי בסוריה באמצע שנות העשרים, הצרפתים היו בטוחים שאלה הבריטים שבישלו אותו. כשפרץ המרד הערבי בארץ ישראל באמצע שנות השלושים, הבריטים היו בטוחים שהמורדים משתמשים בשטח המנדט הצרפתי כבסיס לפעולותיהם. אלה ואלה צדקו – וגם טעו, כי המניע העיקרי למרידות היה הידיעה של המורדים שהבריטים והצרפתים פגיעים, שאפשר לגבות מהם מחירים, שבשלב כלשהו הם לא ירצו לשלם. זוהי ידיעה שלא הייתה לקרבנות הקולוניאליזם במאה התשע עשרה ולפניה.

ואז הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, מלחמה באירופה נראתה בלתי נמנעת, ושוב נדרשו הבריטים ליישר קו עם צרפת וגם לפייס את הערבים, שמא יחברו לגרמנים. זה היה הרקע לפרסום הספר הלבן המפורסם, שהנאראטיב הציוני מציג אותו כבגידה של הבריטים וכהתכחשות להצהרת בלפור. ואז הגרמנים כבשו את צרפת, והבריטים היו צריכים להתנהל מול שתי צרפת: צרפת של וישי, ששלטה בפועל בסוריה ובלבנון, וצרפת החופשית של דה גול, שחשיבותה הייתה בעיקר תדמיתית: קיומה עזר לבריטים להגיד לעצמם שהם לא לבד במלחמה, בחודשים הקשים שלפני הצטרפות ברה"מ וארה"ב למלחמה. גם אצל אנשי וישי וגם אצל אנשי דה גול הייתה עוינות בסיסית לבריטים. הניסיון הבריטי לרקוד על כל החתונות, שמשתקף במסמכים שמצוטטים בספר, מרתק ונוגע ללב. לפעמים זה הצליח להם, בדרך כלל לא. עוד פרט שלמדתי עליו מן הספר היה התמיכה הצרפתית בארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י. ממה שהבנתי, המניע העיקרי של הצרפתים היה להכניס לבריטים, לנקום בהם על הבחישה שלהם בסוריה ובלבנון. אחרי המלחמה, הסנטימנט האנטי-בריטי התבטא בסיוע צרפתי להגירה הבלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל, למה שהנאראטיב הציוני קורא "העפלה", ושבמסגרתו הגיעו שני הוריי ארצה אחרי המלחמה.

כשאני מסיים ספר, אני נוהג לבדוק מה כתבו עליו המבקרים. לתמהוני, בארץ כמעט לא כתבו עליו כלום. אולי משום שיצא בהוצאת "אופוס" הקטנה. גיגול העלה רק סקירה אחת, באתר הלאומני "מידה". הסקירה הזו מאשימה את כותב הספר באהדה מוגזמת לצד הערבי, שלא לומר בשנאת יהודים. אני דווקא חשבתי שזה ספר הגון מאד, שאין בו חלוקה לצדיקים ורשעים, אלא תיאור מאוזן של אנשים מורכבים, שנקלעו למצבים שלא ניתן היה לדעת מראש כיצד יתפתחו, ופעלו בהתאם למה שנראה להם תואם לאינטרס של עמיהם או מדינותיהם. כמובן, מי שאוחז בגישת "מי שלא איתי - הוא נגדי" , יראה את הדברים אחרת. ברם, גם עם גישה כדאי לקרוא את הספר, ולו רק כדי להיחשף לעובדות היסטוריות בלתי מוכרות.

 'קו בחול – בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון'.

ג'יימס באר,

365 עמודים.

הוצאת אופוס.

תרגום: בועז וייס

עריכה מדעית: אלי פודה

לדף הרשומה

#גםאני

05/11/2017

 

לפעמים אני מתחיל לכתוב משהו על נושא מתחום האקטואליה, ותיכף מתחיל לרדת על עצמי: עכשיו נזכרת? אם היית כותב ומפרסם ביום שפרצה השערוריה התורנית, היית מקבל חשיפה. עכשיו אבוד לך, זה כבר אטריות ישנות. כך קורה לי גם כעת, כשאני בא לכתוב על הטרדות מיניות, ועל קמפיין "גם אני" ברשתות החברתיות, שפרץ כאשר התפרסמו הסיפורים על ההטרדות המיניות של המפיק היהודי-אמריקני הארווי ויינשטיין, ובינתיים כבר שכך. השבוע התפרסמו סיפורים על השחקן קווין ספייסי, והבוקר שמעתי ברדיו גם על השחקן דסטין הופמן. למעשה, זה לא היה בבוקר, זה היה לפנות בוקר. יצאתי מהבית לתחנת האוטובוס בשעה שש ועשרה, זפזפתי לי בין תחנות הרדיו בחיפוש אחר משהו שיהיה לי מעניין, ועד שש ועשרים, מכסימום שש וחצי, הספקתי לשמוע משהו על מין. וזה מטריד אותי.

כן, כן, אני כבר שמעתי: הטרדה מינית זה לא קשור למין, זה קשור להפעלת כח, זה קשור לאלימות. אני מסכים עם החלק השני של המשפט, אבל לא לגמרי בטוח בחלק הראשון. אולי בכלל צריך לשאול מה זה בעצם "מין". אם כשאומרים "מין" מתכוונים רק לפעילות שמענגת את כל המעורבים בה, אז בסדר, הטרדות מיניות זה לא קשור למין. אבל צמצום כזה של תחולת המונח מבטל את הקשר שלו למציאות, ובשביל מה לקיים רב-שיח כשאין לו קשר למציאות, אפילו ברמת השפה? משום כך התחלתי להימנע מהדיונים שידידותיי הוירטואליות פותחות ברשתות החברתיות בעניין ההטרדות המיניות, חלקן תחת התגית "גם אני". הבנתי, שכגבר לבן מבוגר, אין לי דרך להשתתף בדיונים האלה תוך שמירה  על כבודי. או שאצא מהם סמרטוט, אם אכתוב שגם אני הטרדתי ואני מה-זה-מתבייש-בעצמי-ומבקש-מחילה, או שאצא מהם דושבאג, אם אכתוב כל דבר אחר. גם הבנתי, שמטרת הדיונים הללו אינה להחליף דעות ולפתור בעיות. המטרה של ידידותיי הוירטואליות היא לאוורר רגשות קשים, לחלוק את הנטל המעיק עם אחיותיהן לצרה. אני מכבד את זה.

ולכן החלטתי לכתוב רק כאן את מה שמטריד אותי, משהו שקשור למין, וגם לכח: מטריד אותי שכל איזכור של מין, אפילו איזכור של המלה "מין" במובן הידוע, לוחץ לי על כפתור שמפעיל לי סרטים פורנוגרפיים בראש. ובניגוד למה שכמה מידידותיי הוירטואליות חושבות, וגם אמרו לי, בכלל לא כייף לי עם הסרטים האלה. ועוד יותר לא כייף  לי עם זה שאני לא יכול לבחור אם לצפות בהם, ואם כן – מתי. הם נכפים עלי. בכל פעם שהם נכפים עלי, אני מרגיש שהופעל עלי כח עודף, וזה משאיר אותי מושפל. חסר אונים. זה שונה מהותית מהתחושות שיש לי כשאני עושה מין בעצמי: שם, הבחירה היא שלי. שם, אני מצליח לשכוח לרגע שאני חי בעולם שמושתת על יחסי כח. שם, אני נישא על עננים ורודים של אושר. אבל כשאני לא שם, ולוחצים לי על הכפתור ההוא, אני מרגיש רע עם עצמי. מי שמקווה שעוד סיפור על הטרדה מינית יגרום לי לכעוס, ושהכעס יגרום לי לקום ולעשות משהו, צפויה להתאכזב: אני לא אכעס, אני רק ארגיש רע עם עצמי. ומה אנשים עושים כשהם מרגישים רע עם עצמם? נכון, הם קונים לעצמם משהו כדי להתנחם. לא סתם אומרים שסקס מוכר. תשאלו את הארווי וויינשטיין.

אז גלגלו את הארווי וויינשטיין בזפת ונוצות, אני בהחלט אשמח לאידו, אבל בחייכם, בואו לא נעמיד פנים שזה יפתור איזושהי בעיה.  ובואו לא נתחיל שוב עם הממבו ג'מבו הזה על חינוך, רק חינוך יפתור את הבעיה, הכל מתחיל בחינוך. חינוך לא יפתור את הבעיה. חינוך רק ילמד גברים פריבילגים כיצד להפעיל את כוחם בצורה מתוחכמת, כך שלא יצטרכו לשלם על כך מחירים.  גלגלו בזפת ונוצות את קווין ספייסי, את דסטין הופמן. כל יום והמטריד המיני שלו. אני ממהר לפרסם את הרשומה הזו ביום של דסטין הופמן. מי יודע, אולי תצא לי מזה קצת חשיפה.

 

לדף הרשומה

חמישים ושלוש

בשנת חיי החמישים ושלוש יזמתי וביצעתי מהלך אחד, שהיה אצלי ברשימת המטלות מזה שנים רבות: ערכתי צוואה. לא, לא קמפיין שלטי החוצות של לשכת עורכי הדין דחף אותי לכך. גם לא מות הוריי, שאמנם ערכו צוואות מסודרות, כל אחד בתורו. זו הייתה הרצאה ששמעתי לפני שנים רבות בכנס של אלו"ט. המרצה, עורך דין שמתמחה בתחום, הזהיר בכל לשון של אזהרה מפני מצב שבו אוטיסט יורש רכוש, גם אם יש לו אפוטרופוס. היות שבני הצעיר פרוח אוטיסט, ולמרות שגרושתי ואני אפוטרופוסים שלו, ישבה לי בראש הידיעה שאני חייב לערוך צוואה בת קיימא בהקדם. הידיעה הזו התחדדה משעה שהייתה לי בת זוג, רציתי לחסוך ממנה התכתשויות משפטיות עם גרושתי ועם בני הבכור. אמנם כיום היחסים ביניהם טובים, אבל ידוע שירושות טבען לסכסך בין קרובים. השנה, לאחר שהחלמתי מהניתוח לתיקון הקרע ברשתית שעברתי בשלהי שנתי החמישים ושתיים, שעה שחיי זורמים להם בשיגרה מבורכת, החלטתי שהגיע הזמן למהלך הזה.

 

בחרתי לשם ביצוע המהלך בעורכת דין צעירה שהיא גם קרובת משפחה, למרות שאינה מתמחה בתחום, היות שאני מכיר אותה מיום לידתה, ויודע שהיא אדם הגון, נבון, אחראי וטוב לב. אני גם יודע שהיא מושרשת בארץ דרך משפחתה ומשפחת בן זוגה, לכן סביר להניח שהיא עדיין תהיה בסביבה כשיגיע יומי להסתלק. סמכתי עליה, שתשלים את מה שחסר לה בתחום המקצועי, ושתהיה מחויבת אלי יותר מאשר מישהו שאמצא בחיפוש בגוגל, או מישהו שאגיע אליו דרך המלצות מחברים. מה גם, שאף אחד מחבריי המעטים טרם ערך צוואה. קיוויתי גם, שדרך העבודה המשותפת על הצוואה, אתקרב אל קרובת המשפחה הזו ואל משפחתה. לצערי, תקוותי זו נכזבה. סיימנו לערוך את הצוואה, ויחסינו חזרו להיות מה שהיו קודם: קרובי משפחה שנפגשים רק באירועים משפחתיים. אני מתנחם בידיעה שהמהלך הושלם, וששכר הטרחה נשאר בתוך המשפחה. בתוך כך למדתי, שעריכת צוואה אינה מצריכה התערבות של רשויות המדינה: די בכך שתהיה כתובה בשפה משפטית ברורה וחד משמעית, ובשביל זה די בעורך דין. זאת בשונה מקיום הצוואה, תהליך שאחיותיי ואני עברנו בשנתיים הקודמות בעקבות מות אמנו, ושדרש מעורבות של הרשות השופטת.

 

 

אכזבה גדולה בהרבה נחלתי השנה ביחסיי עם אחיותיי. לפני כחמש עשרה שנים, כחלק מהעבודה העצמית שלי בייעוץ הדדי, החלטתי שאשפר את יחסיי עם אחיותיי. החלטתי שאשים בצד את היחס המזלזל והאדנותי שלהן כלפיי, אעסוק בו רק בסשנים שלי בייעוץ הדדי, וכלפיהן אפגין אך אהבה ומסירות. בעיקר נסבו הדברים באחותי הבכורה, שהתגרשה מבן זוגה וגרה במרכז הארץ, ולכן הייתה נגישה יותר. כמו כן החלטתי, כנגזרת מן ההחלטה הקודמת, שאתמוך במנהיגות של אחותי הבכורה בטיפול בהורינו הזקנים והחולים. דהיינו, שלא אתווכח איתה, שאבצע את המטלות שהיא מטילה עלי, לא אמתח ביקורת, ורק בסשנים אעבד את הרגשות שעולים לי תוך כדי. ואכן, היחסים עם אחיותיי השתפרו. באירוע חברתי אחד, אפילו זכיתי לשמוע את אחותי הבכורה מסכימה עם חברה שלה שאני באמת עלא כיפאק, ומציינת שלא תמיד הייתי כזה. הכלתי בתקופה הזו הרבה עלבונות שעפו לכיווני ולכיוון אהובה בת זוגי, במחשבה שזה המחיר שעלי לשלם על היחסים הטובים, יחסית, וכן על כך שאני מותיר את עיקר האחריות להוריי ולרכושם בידי אחיותיי. הנחתי להן לעשות כראות עיניהן בחשבון הבנק של אמנו, בעודי אומר לעצמי, שעדיף שיגנבו אותי מאשר שנריב, וממילא הן צריכות את הכסף יותר ממני. בצוואותיהם כתבו הורינו שכל הרכוש יתחלק בין שלושתנו שווה בשווה, אך נמצאה קופת גמל ובה סכום גדול, שרק אחותי הבכורה רשומה בה כמוטבת. לאחר חילופי דברים חריפים, אמרתי לאחותי שתעשה בכסף מה שהיא מבינה, ולא העליתי יותר את הנושא. בשלהי השנה הקודמת, בצהרי היום שבו עברתי את הניתוח לתיקון הרשתית, אחרי ששבתי הביתה עם עין חבושה והוראה להחזיק את הראש מורכן למטה, אחותי הבכורה באה לבקר והציקה לי בשאלות על סידור הבית והמשרד שלה. לאחר מכן, בשלושת החודשים שבהם ישבתי בבית והחלמתי מהפגיעה בעין ומהטיפול, תמיכתן של אחיותיי הצטמצמה לטלפונים, בהן דרשו וקיבלו דיווחים על התקדמות מצבי הרפואי. אמרתי לעצמי, מה לעשות, זה הכי טוב שהן יכולות. לאחר שהחלמתי וחזרתי למסלול, נמצא סוף סוף קונה לבית הורינו באשקלון. השלמנו את המכירה, חילקנו בינינו את הכסף. עדיין נשאר חשבון הבנק של אמא, למקרה שיצוצו הוצאות בלתי צפויות בגין המכירה, אבל התחושה הייתה, שהנה הסתיימה תקופה קשה, ותקופה חדשה מתחילה. 

והנה, יום חורף אחד אני יושב באוטובוס בחזרה מהעבודה, ומקבל טלפון מאחותי האמצעית. יום הולדתה הששים של אחותנו הבכורה ממשמש ובא, ויש לחגוג אותו כראוי. זכרתי את ההתגייסות המשפחתית לקראת יום הולדתי החמישים, ונמלאתי ציפיה לקחת חלק בהכנות. אלא שלא כדי לשתף התקשרה אחותי האמצעית. התכנית כבר הייתה מוכנה וגמורה. אחותי התקשרה כדי לבקש את הסכמתי לכך, שההוצאות יחולו על שלושתנו. וההוצאות, אבוי, גדולות בהרבה ממה שהיו על יום הולדתי. היא אמרה, שכדי שההוצאות לא ינגסו לנו בתקציב השוטף, היא חשבה לקחת מהחשבון של אמא. שאלתי אותה מה זה משנה, הרי גם הכסף ששם הוא של שלושתנו. לא הייתה לה תשובה לזה. אמרתי לה שלא מתאים לי העניין הזה, ושאם לאחותנו הבכורה אין איך לממן יום הולדת גדול, שתחגוג יום הולדת קטן. מאותו הרגע, הודרתי כליל מן ההכנות ליום ההולדת, שהתרחש לפי התכנית המקורית, הגדולה. הוא כלל סיור מודרך בתל אביב, ארוחת צהריים לעשרות מוזמנים, וסוף שבוע במלון בוטיק תל אביבי למשפחה המצומצמת. לא שאלתי מאיפה הגיע הכסף. בארוחת הצהריים, לאחר הברכות המסורתיות, כלת השמחה הודתה לאחותה הנהדרת על ארגון האירוע הנהדר. אחותה הנהדרת לקחה את המיקרופון, ואמרה שהיא לא עשתה הכל לבד, גם הבנים עזרו הרבה. היא התכוונה לאחייניי, הבנים הבוגרים של אחותי הבכורה.

בערבו של אותו יום, כשחזרנו מן המסעדה אל המלון, אחותי הבכורה לקחה אותי הצידה, הודתה לי על כך שלא לחצתי עליה בעניין קופת הגמל, ואמרה שהחליטה לתת לי ולאחותי האמצעית חלק מן הסכום שירשה, רבע לכל אחד. הקשבתי לה עד שסיימה, לקחתי את הצ'ק שהושיטה לי, ולמלמתי משהו על זה שכסף בא וכסף הולך, ומה שחשוב זה שהמשפחה תישאר ביחד. למחרת, בשבת בבוקר, יצאנו לשוטט בטיילת. הן מדברות, אהובה ואני מקשיבים, והנה אני לומד שהן מתכננות טיול גדול לניו יורק וסביבתה בפסח. כבר הזמינו כרטיסי טיסה. "גם אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה", זרקה לי אחותי הבכורה. אבל אני כבר לא רציתי. די, נגמר. התעייפתי. מאסתי.

אמא נפטרה, הבית נמכר, הירושה חולקה. אני לא מוכן יותר שיתייחסו אלי כאל האח הקטן, שכשהוא עושה מה שאומרים לו, אז הוא חמוד, וכשיש לו דעות משלו, אז הוא מפונק ואפשר להעיף אותו הצידה. ואם זה אומר, שיחסיי עם אחיותי יהיו מעכשיו קרים וקורקטיים, אז בסדר, זה מה שיהיה. ניפגש באירועים משפחתיים, נשאל מה נשמע ומה ככה, וזהו. את אחותי הבכורה, שאין לה בן זוג והיא גרה לידנו, נזמין לסרט או למסעדה פעם בכמה זמן. נענה לשיחת הטלפון הבלתי נמנעת בראש השנה וביום ההולדת. את ניתוח הקטרקט באותה עין, אותו הצטרכתי לעבור מתישהו, בחרתי לעבור בפסח, כשהן היו בניו יורק. לא סיפרתי להן עליו, כדי שלא תטרדנה אותי בטלפון. כששבו, הביאו לאחיהן הקטן מתנה קטנה. כמו תמיד, כאילו כלום לא השתנה. נו, טוב, שיהיה כך. אם אראה אצל מי מהן שינוי, אשקול גם אני את המשך דרכנו.

 

 

גם בזירות האחרות של חיי, בעולם העבודה ובייעוץ הדדי, שנת חיי החמישים ושלוש התאפיינה בחישוב מסלול מחדש. כבר לא מנסה להתבלט, כבר לא מחפש להנהיג. מסתפק במה שיש לי. מחפש פרוייקטים חדשים להשקיע בהם ממרצי ומכשרונותיי, אבל בלי נסיעות לתל אביב, משהו נחמד ליד הבית, אולי התנדבות איפה שהוא. בדקתי אפשרות להתנדב במיזם של העיריה לתמיכה בהורים צעירים. עזרתי קצת למסע הבחירות של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה. בקיץ האחרון נרשמנו, אהובה ואני, לחוג שחייה שבועי בשיטת "מאסטרס". מלבדנו, יש בקבוצה עוד שלושה גברים, וישנה ג'ניפר, המדריכה שלנו, בחורה גדולה וחביבה. להפתעתי, יצא שאני השחיין המצטיין בקבוצה. החיזוקים החיוביים שמעתירה עלי ג'ניפר, זה מביך אותי כמה שהם נעימים לי וממלאים אותי. כאילו מה, מה אכפת לך מה חושבים עליך האנשים שאתה משלם להם תמורת שירות. אבל אכפת לי. כל חיי קיבלתי שבחים רק על היכולות השכליות שלי, וספגתי ביקורת על היכולות הפיזיות. לפעמים ביקורת ארסית, לפעמים ביקורת רוחשת טוב, לפעמים ביקורת שלא בוטאה כלל במלים, אבל חשתי בדקירתה. והנה, כאן אני שומע שהשתפרתי, שזה היה יפה מאד. אם יש מה לשפר, ג'ניפר קוראת לזה "דגשים", לא "תיקונים". זאת ועוד, אהובה נמצאת שם איתי, ובין המקצים, אנחנו יכולים לגעת זה בזה. זה עוד משהו שאנחנו עושים ביחד.

לא נסענו השנה למקומות חדשים ומרגשים. נסענו למקומות שכבר הייתי בהם. בתחילת יוני נסענו לפאריס לכמה ימים. לקראת יום הכיפורים, נסענו עם אביה ואחיה הצעיר של אהובה לקרקוב ולוורשה. מטרת הנסיעה, חוץ מאשר לא להיות בארץ ביום הכיפורים, הייתה ביקור בכפר ראדז'יצ'וב. בכפר הזה הסתתרה משפחת האב בזמן המלחמה, שם הוא נולד וחי עד גיל שלוש. התבוננתי באח הקטן של אהובה, ושאלתי את עצמי עד כמה אני דומה לו, עד כמה תורמת התנהגותי לכך שאחיותיי מתייחסות אלי כפי שהן מתייחסות. אין לי תשובה על כך. מכל מקום, בנסיעה הזו המנהיגות שלי הייתה נוכחת מאד, וגם זכתה להערכות. 

 

 

 

לדף הרשומה

התחת הלבן שלך

 

בכיתה ח' הצטרף לכיתתנו תלמיד חדש, שמכיוון שהצטיין בכדורגל, חיש קל השתלב חברתית. נהיה "מקובל", כמו שאומרים היום. והנה, יום אחד התברר לי כי ארון מכנה אותו בכינוי המשונה "תחת חרשת". שאלתי, ואמרו לי שזה משום שבמהלך משחק כדורגל אחרי הלימודים, אמר הנער ההוא לארון: "מה אתה חושב, שאני שומע מהתחת?". הכינוי לא ממש פגם בפופולאריות של אותו נער, אבל בזכרוני הוא נחרת מאז.

מילה טעונה, "תחת". מילה מצחיקה, אם אומרים אותה בהטעמה הנכונה, מתיזים את ה-ת' הראשונה מקצה הלשון, תוך שימוש בתיבת התהודה של חלל הפה. נערה יפה אחת אמרה לי, שזה משום שהאיבר הזה מפיק את הצליל הכי מצחיק בעולם. ובאמת, נפיחה קולנית היא תמיד עניין מצחיק, אבל גם ה"ישבן", ה"עכוז" וה"אחוריים" מפיקים את אותו צליל בדיוק, ובמילים הללו אין שום דבר מצחיק. המילה "טוסיק", לעומת זאת, עשויה בהחלט להצחיק כשמשתמשים בה מחוץ להקשר המקורי שלה, דהיינו, שלא בדיבור עם ילדים או עליהם. יש הרבה יותר מטבעות לשון עם "תחת" מאשר עם כל אחת מהמלים הנרדפות לה. לא כולם בעלי הקשר מיני: "תזיז ת'תחת", "ביאסת לי ת'תחת", "סיפור מהתחת", "תאכלי תחת". שמעתי את מטבעות הלשון הללו כל כך הרבה פעמים, והם עדיין מעלים לי חיוך, כמו הכינוי "תחת חרשת".

בשעתו ייחסתי את ההטיה "חרשת" בלשון נקבה לשליטה הלקויה בשפה אצל ארון, שהיה תלמיד חלש, ואולי משום כך לא ידע ש"תחת" נוטה בלשון זכר. בדיעבד, אני חושב שאולי זו הייתה דרכו של ארון להזכיר לתלמיד ההוא מי זכר האלפא כאן, ומי צריך להוכיח יום יום שהוא לא נקבה. אני גם זוכר את אמירתו של עזר וייצמן על יצחק רבין, שערב מלחמת ששת הימים הוא נזקק לזריקה "במקום הידוע". היות שבאמצע שנות השבעים עוד ירדו לפוליטיקאים נקודות על שימוש בשפת רחוב, נזקק וייצמן ליופימיזם כדי לומר שלדעתו רבין נקבה. אין צורך לומר, ש"תחת" היא מלה מצחיקה משום היא מעלה פחד. הפחד מפני מה שאיננו רואים, הפחד להיחדר. ולא רק להיחדר באופן מיני: היות שהייתי ילד חולני, אתרע מזלי והזריקו לי כמה פעמים זריקות באותו מקום ידוע. לא הרבה פעמים, אבל כל אחת מהן זכורה לי כטראומה. אני משער שכיום יש שיטות לדבר עם ילדים ולהכין אותם לקראת הכאב. אני משער שהמחטים של היום פחות מכאיבות מהמחטים של סוף שנות הששים. מאז השירות הצבאי, די היה בשריר הזרוע שלי לכל הזריקות שקיבלתי. גם כיום איני מסתכל אל המחט המתקרבת לזרועי, אבל לא עולים לי רגשות קשים בזמן האירוע ואחריו. ברור לי שיש משמעות לעובדה שאין לי עניינים בלתי פתורים עם שריר הזרוע, בעוד שעם שריר העכוז הגדול, המאגנוס גלוטיאוס, יש ויש. 

מסוף שנות הששים ועד אמצע שנות השבעים, היינו יוצאים בחדשי הקיץ לקמפינג באתרי נופש בצפון, עם משפחות שאבא קשר איתן קשרי ידידות. תל דן, הבניאס, חורשת טל, הכינרת, הסחנה, מעיין חרוד. אוכלוסיית המדינה מנתה פחות משלושה מיליון, לא לכולם היו מכוניות, תמיד היה די מקום. שיירת המכוניות הייתה מגיעה לאתר, אוהלים ועמדות בישול היו מוקמים, צידניות נפתחו, הילדים נמרחו בקרם הגנה ואצו רצו לטבול במים. אני זוכר נסיעה אחת כזו למעיין חרוד, הייתי כבר בכיתה ג' או ד'. זה כבר היה היום השני או השלישי לשהותנו שם, הייתי בבריכה ונזקקתי לנקביי. השירותים היו מבנה האבן היחיד באתר, ומטבע הדברים, הוא היה מרוחק מעט מאיזור האוהלים. יצאתי מהמים ופסעתי לשם. על גג המבנה התהלכו שני נערים, גם הם בבגדי ים בלבד. קראתי לעברם ניהלתי איתם סוג של שיחה, מלמטה למעלה. היה לי ברור שהם לא אמורים להיות שם ולהציץ לי, אבל גם הבנתי שהם לא מתכוונים לרדת משם, ושאין לי דרך להוריד אותם. הם יותר מבוגרים ממני, והם שניים. לא עלה בדעתי לקרוא למבוגרים לעזרתי. הסתפקתי בהבטחה של  אחד הנערים, שהם לא יציצו לי. נכנסתי, חרבנתי, ניגבתי, יצאתי. כשפסעתי חזרה אל הבריכה, שמעתי אחד מהם קורא אחריי: "אל תדאג, ראינו את התחת הלבן שלך!".

המשפט הזה מהדהד בראשי עד עצם היום הזה. ברם, לאחרונה שמתי לב, שהנער לא הסתפק בעלבון שעלב בגבריותי המתהווה, אלא התייחס גם לצבע עורי. דהיינו, להשתייכותי למעמד בעלי הפריבילגיות. השתייכותי לאלה שהיו להם מכוניות, או לפחות חברים בעלי מכוניות. לאלה שעבדו כשכירים במקומות מסודרים, עם ימי חופשה שנתית. למיטב זכרוני, גם שני הנערים הללו היו בהירי עור, אך השפה שהשתמשו בה הייתה שפת רחוב, שפה של המעמד הנמוך. אולי באו לשם מאחד המושבים הפחות מבוססים בעמק, אולי מאחת הערים. הייתי קטן מהם בגיל, הייתי קטן מהם פיזית, ועדיין, הם חוו אותי כמדכא, כמתנשא.

לא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה.

גם היום אין.

 

לדף הרשומה
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת