11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חמישים ושלוש

בשנת חיי החמישים ושלוש יזמתי וביצעתי מהלך אחד, שהיה אצלי ברשימת המטלות מזה שנים רבות: ערכתי צוואה. לא, לא קמפיין שלטי החוצות של לשכת עורכי הדין דחף אותי לכך. גם לא מות הוריי, שאמנם ערכו צוואות מסודרות, כל אחד בתורו. זו הייתה הרצאה ששמעתי לפני שנים רבות בכנס של אלו"ט. המרצה, עורך דין שמתמחה בתחום, הזהיר בכל לשון של אזהרה מפני מצב שבו אוטיסט יורש רכוש, גם אם יש לו אפוטרופוס. היות שבני הצעיר פרוח אוטיסט, ולמרות שגרושתי ואני אפוטרופוסים שלו, ישבה לי בראש הידיעה שאני חייב לערוך צוואה בת קיימא בהקדם. הידיעה הזו התחדדה משעה שהייתה לי בת זוג, רציתי לחסוך ממנה התכתשויות משפטיות עם גרושתי ועם בני הבכור. אמנם כיום היחסים ביניהם טובים, אבל ידוע שירושות טבען לסכסך בין קרובים. השנה, לאחר שהחלמתי מהניתוח לתיקון הקרע ברשתית שעברתי בשלהי שנתי החמישים ושתיים, שעה שחיי זורמים להם בשיגרה מבורכת, החלטתי שהגיע הזמן למהלך הזה.

 

בחרתי לשם ביצוע המהלך בעורכת דין צעירה שהיא גם קרובת משפחה, למרות שאינה מתמחה בתחום, היות שאני מכיר אותה מיום לידתה, ויודע שהיא אדם הגון, נבון, אחראי וטוב לב. אני גם יודע שהיא מושרשת בארץ דרך משפחתה ומשפחת בן זוגה, לכן סביר להניח שהיא עדיין תהיה בסביבה כשיגיע יומי להסתלק. סמכתי עליה, שתשלים את מה שחסר לה בתחום המקצועי, ושתהיה מחויבת אלי יותר מאשר מישהו שאמצא בחיפוש בגוגל, או מישהו שאגיע אליו דרך המלצות מחברים. מה גם, שאף אחד מחבריי המעטים טרם ערך צוואה. קיוויתי גם, שדרך העבודה המשותפת על הצוואה, אתקרב אל קרובת המשפחה הזו ואל משפחתה. לצערי, תקוותי זו נכזבה. סיימנו לערוך את הצוואה, ויחסינו חזרו להיות מה שהיו קודם: קרובי משפחה שנפגשים רק באירועים משפחתיים. אני מתנחם בידיעה שהמהלך הושלם, וששכר הטרחה נשאר בתוך המשפחה. בתוך כך למדתי, שעריכת צוואה אינה מצריכה התערבות של רשויות המדינה: די בכך שתהיה כתובה בשפה משפטית ברורה וחד משמעית, ובשביל זה די בעורך דין. זאת בשונה מקיום הצוואה, תהליך שאחיותיי ואני עברנו בשנתיים הקודמות בעקבות מות אמנו, ושדרש מעורבות של הרשות השופטת.

 

 

אכזבה גדולה בהרבה נחלתי השנה ביחסיי עם אחיותיי. לפני כחמש עשרה שנים, כחלק מהעבודה העצמית שלי בייעוץ הדדי, החלטתי שאשפר את יחסיי עם אחיותיי. החלטתי שאשים בצד את היחס המזלזל והאדנותי שלהן כלפיי, אעסוק בו רק בסשנים שלי בייעוץ הדדי, וכלפיהן אפגין אך אהבה ומסירות. בעיקר נסבו הדברים באחותי הבכורה, שהתגרשה מבן זוגה וגרה במרכז הארץ, ולכן הייתה נגישה יותר. כמו כן החלטתי, כנגזרת מן ההחלטה הקודמת, שאתמוך במנהיגות של אחותי הבכורה בטיפול בהורינו הזקנים והחולים. דהיינו, שלא אתווכח איתה, שאבצע את המטלות שהיא מטילה עלי, לא אמתח ביקורת, ורק בסשנים אעבד את הרגשות שעולים לי תוך כדי. ואכן, היחסים עם אחיותיי השתפרו. באירוע חברתי אחד, אפילו זכיתי לשמוע את אחותי הבכורה מסכימה עם חברה שלה שאני באמת עלא כיפאק, ומציינת שלא תמיד הייתי כזה. הכלתי בתקופה הזו הרבה עלבונות שעפו לכיווני ולכיוון אהובה בת זוגי, במחשבה שזה המחיר שעלי לשלם על היחסים הטובים, יחסית, וכן על כך שאני מותיר את עיקר האחריות להוריי ולרכושם בידי אחיותיי. הנחתי להן לעשות כראות עיניהן בחשבון הבנק של אמנו, בעודי אומר לעצמי, שעדיף שיגנבו אותי מאשר שנריב, וממילא הן צריכות את הכסף יותר ממני. בצוואותיהם כתבו הורינו שכל הרכוש יתחלק בין שלושתנו שווה בשווה, אך נמצאה קופת גמל ובה סכום גדול, שרק אחותי הבכורה רשומה בה כמוטבת. לאחר חילופי דברים חריפים, אמרתי לאחותי שתעשה בכסף מה שהיא מבינה, ולא העליתי יותר את הנושא. בשלהי השנה הקודמת, בצהרי היום שבו עברתי את הניתוח לתיקון הרשתית, אחרי ששבתי הביתה עם עין חבושה והוראה להחזיק את הראש מורכן למטה, אחותי הבכורה באה לבקר והציקה לי בשאלות על סידור הבית והמשרד שלה. לאחר מכן, בשלושת החודשים שבהם ישבתי בבית והחלמתי מהפגיעה בעין ומהטיפול, תמיכתן של אחיותיי הצטמצמה לטלפונים, בהן דרשו וקיבלו דיווחים על התקדמות מצבי הרפואי. אמרתי לעצמי, מה לעשות, זה הכי טוב שהן יכולות. לאחר שהחלמתי וחזרתי למסלול, נמצא סוף סוף קונה לבית הורינו באשקלון. השלמנו את המכירה, חילקנו בינינו את הכסף. עדיין נשאר חשבון הבנק של אמא, למקרה שיצוצו הוצאות בלתי צפויות בגין המכירה, אבל התחושה הייתה, שהנה הסתיימה תקופה קשה, ותקופה חדשה מתחילה. 

והנה, יום חורף אחד אני יושב באוטובוס בחזרה מהעבודה, ומקבל טלפון מאחותי האמצעית. יום הולדתה הששים של אחותנו הבכורה ממשמש ובא, ויש לחגוג אותו כראוי. זכרתי את ההתגייסות המשפחתית לקראת יום הולדתי החמישים, ונמלאתי ציפיה לקחת חלק בהכנות. אלא שלא כדי לשתף התקשרה אחותי האמצעית. התכנית כבר הייתה מוכנה וגמורה. אחותי התקשרה כדי לבקש את הסכמתי לכך, שההוצאות יחולו על שלושתנו. וההוצאות, אבוי, גדולות בהרבה ממה שהיו על יום הולדתי. היא אמרה, שכדי שההוצאות לא ינגסו לנו בתקציב השוטף, היא חשבה לקחת מהחשבון של אמא. שאלתי אותה מה זה משנה, הרי גם הכסף ששם הוא של שלושתנו. לא הייתה לה תשובה לזה. אמרתי לה שלא מתאים לי העניין הזה, ושאם לאחותנו הבכורה אין איך לממן יום הולדת גדול, שתחגוג יום הולדת קטן. מאותו הרגע, הודרתי כליל מן ההכנות ליום ההולדת, שהתרחש לפי התכנית המקורית, הגדולה. הוא כלל סיור מודרך בתל אביב, ארוחת צהריים לעשרות מוזמנים, וסוף שבוע במלון בוטיק תל אביבי למשפחה המצומצמת. לא שאלתי מאיפה הגיע הכסף. בארוחת הצהריים, לאחר הברכות המסורתיות, כלת השמחה הודתה לאחותה הנהדרת על ארגון האירוע הנהדר. אחותה הנהדרת לקחה את המיקרופון, ואמרה שהיא לא עשתה הכל לבד, גם הבנים עזרו הרבה. היא התכוונה לאחייניי, הבנים הבוגרים של אחותי הבכורה.

בערבו של אותו יום, כשחזרנו מן המסעדה אל המלון, אחותי הבכורה לקחה אותי הצידה, הודתה לי על כך שלא לחצתי עליה בעניין קופת הגמל, ואמרה שהחליטה לתת לי ולאחותי האמצעית חלק מן הסכום שירשה, רבע לכל אחד. הקשבתי לה עד שסיימה, לקחתי את הצ'ק שהושיטה לי, ולמלמתי משהו על זה שכסף בא וכסף הולך, ומה שחשוב זה שהמשפחה תישאר ביחד. למחרת, בשבת בבוקר, יצאנו לשוטט בטיילת. הן מדברות, אהובה ואני מקשיבים, והנה אני לומד שהן מתכננות טיול גדול לניו יורק וסביבתה בפסח. כבר הזמינו כרטיסי טיסה. "גם אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה", זרקה לי אחותי הבכורה. אבל אני כבר לא רציתי. די, נגמר. התעייפתי. מאסתי.

אמא נפטרה, הבית נמכר, הירושה חולקה. אני לא מוכן יותר שיתייחסו אלי כאל האח הקטן, שכשהוא עושה מה שאומרים לו, אז הוא חמוד, וכשיש לו דעות משלו, אז הוא מפונק ואפשר להעיף אותו הצידה. ואם זה אומר, שיחסיי עם אחיותי יהיו מעכשיו קרים וקורקטיים, אז בסדר, זה מה שיהיה. ניפגש באירועים משפחתיים, נשאל מה נשמע ומה ככה, וזהו. את אחותי הבכורה, שאין לה בן זוג והיא גרה לידנו, נזמין לסרט או למסעדה פעם בכמה זמן. נענה לשיחת הטלפון הבלתי נמנעת בראש השנה וביום ההולדת. את ניתוח הקטרקט באותה עין, אותו הצטרכתי לעבור מתישהו, בחרתי לעבור בפסח, כשהן היו בניו יורק. לא סיפרתי להן עליו, כדי שלא תטרדנה אותי בטלפון. כששבו, הביאו לאחיהן הקטן מתנה קטנה. כמו תמיד, כאילו כלום לא השתנה. נו, טוב, שיהיה כך. אם אראה אצל מי מהן שינוי, אשקול גם אני את המשך דרכנו.

 

 

גם בזירות האחרות של חיי, בעולם העבודה ובייעוץ הדדי, שנת חיי החמישים ושלוש התאפיינה בחישוב מסלול מחדש. כבר לא מנסה להתבלט, כבר לא מחפש להנהיג. מסתפק במה שיש לי. מחפש פרוייקטים חדשים להשקיע בהם ממרצי ומכשרונותיי, אבל בלי נסיעות לתל אביב, משהו נחמד ליד הבית, אולי התנדבות איפה שהוא. בדקתי אפשרות להתנדב במיזם של העיריה לתמיכה בהורים צעירים. עזרתי קצת למסע הבחירות של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה. בקיץ האחרון נרשמנו, אהובה ואני, לחוג שחייה שבועי בשיטת "מאסטרס". מלבדנו, יש בקבוצה עוד שלושה גברים, וישנה ג'ניפר, המדריכה שלנו, בחורה גדולה וחביבה. להפתעתי, יצא שאני השחיין המצטיין בקבוצה. החיזוקים החיוביים שמעתירה עלי ג'ניפר, זה מביך אותי כמה שהם נעימים לי וממלאים אותי. כאילו מה, מה אכפת לך מה חושבים עליך האנשים שאתה משלם להם תמורת שירות. אבל אכפת לי. כל חיי קיבלתי שבחים רק על היכולות השכליות שלי, וספגתי ביקורת על היכולות הפיזיות. לפעמים ביקורת ארסית, לפעמים ביקורת רוחשת טוב, לפעמים ביקורת שלא בוטאה כלל במלים, אבל חשתי בדקירתה. והנה, כאן אני שומע שהשתפרתי, שזה היה יפה מאד. אם יש מה לשפר, ג'ניפר קוראת לזה "דגשים", לא "תיקונים". זאת ועוד, אהובה נמצאת שם איתי, ובין המקצים, אנחנו יכולים לגעת זה בזה. זה עוד משהו שאנחנו עושים ביחד.

לא נסענו השנה למקומות חדשים ומרגשים. נסענו למקומות שכבר הייתי בהם. בתחילת יוני נסענו לפאריס לכמה ימים. לקראת יום הכיפורים, נסענו עם אביה ואחיה הצעיר של אהובה לקרקוב ולוורשה. מטרת הנסיעה, חוץ מאשר לא להיות בארץ ביום הכיפורים, הייתה ביקור בכפר ראדז'יצ'וב. בכפר הזה הסתתרה משפחת האב בזמן המלחמה, שם הוא נולד וחי עד גיל שלוש. התבוננתי באח הקטן של אהובה, ושאלתי את עצמי עד כמה אני דומה לו, עד כמה תורמת התנהגותי לכך שאחיותיי מתייחסות אלי כפי שהן מתייחסות. אין לי תשובה על כך. מכל מקום, בנסיעה הזו המנהיגות שלי הייתה נוכחת מאד, וגם זכתה להערכות. 

 

 

 

לדף הרשומה

התחת הלבן שלך

 

בכיתה ח' הצטרף לכיתתנו תלמיד חדש, שמכיוון שהצטיין בכדורגל, חיש קל השתלב חברתית. נהיה "מקובל", כמו שאומרים היום. והנה, יום אחד התברר לי כי ארון מכנה אותו בכינוי המשונה "תחת חרשת". שאלתי, ואמרו לי שזה משום שבמהלך משחק כדורגל אחרי הלימודים, אמר הנער ההוא לארון: "מה אתה חושב, שאני שומע מהתחת?". הכינוי לא ממש פגם בפופולאריות של אותו נער, אבל בזכרוני הוא נחרת מאז.

מילה טעונה, "תחת". מילה מצחיקה, אם אומרים אותה בהטעמה הנכונה, מתיזים את ה-ת' הראשונה מקצה הלשון, תוך שימוש בתיבת התהודה של חלל הפה. נערה יפה אחת אמרה לי, שזה משום שהאיבר הזה מפיק את הצליל הכי מצחיק בעולם. ובאמת, נפיחה קולנית היא תמיד עניין מצחיק, אבל גם ה"ישבן", ה"עכוז" וה"אחוריים" מפיקים את אותו צליל בדיוק, ובמילים הללו אין שום דבר מצחיק. המילה "טוסיק", לעומת זאת, עשויה בהחלט להצחיק כשמשתמשים בה מחוץ להקשר המקורי שלה, דהיינו, שלא בדיבור עם ילדים או עליהם. יש הרבה יותר מטבעות לשון עם "תחת" מאשר עם כל אחת מהמלים הנרדפות לה. לא כולם בעלי הקשר מיני: "תזיז ת'תחת", "ביאסת לי ת'תחת", "סיפור מהתחת", "תאכלי תחת". שמעתי את מטבעות הלשון הללו כל כך הרבה פעמים, והם עדיין מעלים לי חיוך, כמו הכינוי "תחת חרשת".

בשעתו ייחסתי את ההטיה "חרשת" בלשון נקבה לשליטה הלקויה בשפה אצל ארון, שהיה תלמיד חלש, ואולי משום כך לא ידע ש"תחת" נוטה בלשון זכר. בדיעבד, אני חושב שאולי זו הייתה דרכו של ארון להזכיר לתלמיד ההוא מי זכר האלפא כאן, ומי צריך להוכיח יום יום שהוא לא נקבה. אני גם זוכר את אמירתו של עזר וייצמן על יצחק רבין, שערב מלחמת ששת הימים הוא נזקק לזריקה "במקום הידוע". היות שבאמצע שנות השבעים עוד ירדו לפוליטיקאים נקודות על שימוש בשפת רחוב, נזקק וייצמן ליופימיזם כדי לומר שלדעתו רבין נקבה. אין צורך לומר, ש"תחת" היא מלה מצחיקה משום היא מעלה פחד. הפחד מפני מה שאיננו רואים, הפחד להיחדר. ולא רק להיחדר באופן מיני: היות שהייתי ילד חולני, אתרע מזלי והזריקו לי כמה פעמים זריקות באותו מקום ידוע. לא הרבה פעמים, אבל כל אחת מהן זכורה לי כטראומה. אני משער שכיום יש שיטות לדבר עם ילדים ולהכין אותם לקראת הכאב. אני משער שהמחטים של היום פחות מכאיבות מהמחטים של סוף שנות הששים. מאז השירות הצבאי, די היה בשריר הזרוע שלי לכל הזריקות שקיבלתי. גם כיום איני מסתכל אל המחט המתקרבת לזרועי, אבל לא עולים לי רגשות קשים בזמן האירוע ואחריו. ברור לי שיש משמעות לעובדה שאין לי עניינים בלתי פתורים עם שריר הזרוע, בעוד שעם שריר העכוז הגדול, המאגנוס גלוטיאוס, יש ויש. 

מסוף שנות הששים ועד אמצע שנות השבעים, היינו יוצאים בחדשי הקיץ לקמפינג באתרי נופש בצפון, עם משפחות שאבא קשר איתן קשרי ידידות. תל דן, הבניאס, חורשת טל, הכינרת, הסחנה, מעיין חרוד. אוכלוסיית המדינה מנתה פחות משלושה מיליון, לא לכולם היו מכוניות, תמיד היה די מקום. שיירת המכוניות הייתה מגיעה לאתר, אוהלים ועמדות בישול היו מוקמים, צידניות נפתחו, הילדים נמרחו בקרם הגנה ואצו רצו לטבול במים. אני זוכר נסיעה אחת כזו למעיין חרוד, הייתי כבר בכיתה ג' או ד'. זה כבר היה היום השני או השלישי לשהותנו שם, הייתי בבריכה ונזקקתי לנקביי. השירותים היו מבנה האבן היחיד באתר, ומטבע הדברים, הוא היה מרוחק מעט מאיזור האוהלים. יצאתי מהמים ופסעתי לשם. על גג המבנה התהלכו שני נערים, גם הם בבגדי ים בלבד. קראתי לעברם ניהלתי איתם סוג של שיחה, מלמטה למעלה. היה לי ברור שהם לא אמורים להיות שם ולהציץ לי, אבל גם הבנתי שהם לא מתכוונים לרדת משם, ושאין לי דרך להוריד אותם. הם יותר מבוגרים ממני, והם שניים. לא עלה בדעתי לקרוא למבוגרים לעזרתי. הסתפקתי בהבטחה של  אחד הנערים, שהם לא יציצו לי. נכנסתי, חרבנתי, ניגבתי, יצאתי. כשפסעתי חזרה אל הבריכה, שמעתי אחד מהם קורא אחריי: "אל תדאג, ראינו את התחת הלבן שלך!".

המשפט הזה מהדהד בראשי עד עצם היום הזה. ברם, לאחרונה שמתי לב, שהנער לא הסתפק בעלבון שעלב בגבריותי המתהווה, אלא התייחס גם לצבע עורי. דהיינו, להשתייכותי למעמד בעלי הפריבילגיות. השתייכותי לאלה שהיו להם מכוניות, או לפחות חברים בעלי מכוניות. לאלה שעבדו כשכירים במקומות מסודרים, עם ימי חופשה שנתית. למיטב זכרוני, גם שני הנערים הללו היו בהירי עור, אך השפה שהשתמשו בה הייתה שפת רחוב, שפה של המעמד הנמוך. אולי באו לשם מאחד המושבים הפחות מבוססים בעמק, אולי מאחת הערים. הייתי קטן מהם בגיל, הייתי קטן מהם פיזית, ועדיין, הם חוו אותי כמדכא, כמתנשא.

לא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה.

גם היום אין.

 

לדף הרשומה

פאריס 2017

23/07/2017

 

פאריס, הו פאריס. כולם כבר היו בפאריס, כולם כבר כתבו על פאריס, כולם כבר ראו את פאריס בעשרות סרטים ותכניות טלביזיה. שמעו עליה בשאנסונים הלעוסים לעייפה, קראו עליה רומאנים וסיפורים קצרים. כשאני כותב על הטיולים שלי, אני משתדל לכלול תובנות שאני רוכש במהלך התכנון ובמהלך הביצוע, כאלה שאולי יועילו פעם למישהו. בפעם הזו, חוששני, לא אחדש שום דבר לאף אחד. כל שאוכל לעשות הוא לתאר את החוויה האישית שלי מפאריס, ואת החוויה הזוגית שלי מפאריס. אביב 2017, חודש אחרי הבחירות לנשיאות צרפת, שנגמרו פחות גרוע מכפי שהיו עלולות להיגמר.

זה לא מכבר החל אביה של אהובה בת זוגי להתראות עם אישה בת גילו, שברשותה דירה ברובע ה-11 של פאריס, אותה היא משכירה על בסיס יומי למטיילים ישראלים. היא הציעה לנו להשתמש בדירתה לכמה ימים של טיול בפאריס. דמי שכירות לא בקשה מאיתנו. אולי משום שרצתה למצוא חן בעינינו, סוג של משפחה עכשיו, ואולי משום שהעסקים חלשים. כשלעצמי, לא הייתי בוחר דווקא בפאריס כיעד הבא לטייל בו. גם משום שכבר הייתי פעם, גם משום שכבר נקעה נפשי ממערב אירופה בכלל ומצרפת בפרט. ברם, סוס מתנה לא בודקים בשיניים, וחוץ מזה, אהובה מאד רצתה. היא מאלה שמאמינים, שפאריס ורומא זה שיא הרומנטיקה. נו, מה לא עושים בשביל הרומנטיקה? קנינו כרטיסי טיסה, שאלנו ממישהו מדריך "שיחור" ישן, ומכיוון שמתנות חינם הן אף פעם לא לגמרי חינם, נפגשנו עם מיטיבתנו והקשבנו באורך רוח לכל המלצותיה לבילויים בפאריס, אף שמרביתן התייחסו למוזיאונים, ואהובה אינה מחבבת מוזיאונים, בלשון המעטה. אמנם לפעמים היא מתלווה אלי למוזיאון או שניים, אבל אני יכול לראות את ההבעה המיוסרת על פניה, ואז גם אני לא נהנה. בעיקרון, אנחנו כמובן יכולים להחליט שמתפצלים בחלק מהזמן, אני למוזיאון והיא לשופינג, אבל מכיוון שהטיול הזה נועד לייצר רומנטיקה, התפצלות לא נראתה לי כמו הדבר הנכון לעשותו.

זה היה לי ביקורי השני בבירת צרפת. הפעם הראשונה הייתה לפני עשרים וחמש שנה, שנתיים אחרי שהתחתנתי עם מי שתהיה לימים גרושתי, שנה אחרי שנולד בני בכורי. השארנו אותו לשבועיים עם ההורים שלה, ונסענו לשבועיים בצפון צרפת, בלגיה והולנד. עד היום אני מתבונן בהורים שסוחבים תינוקות במטוסים לאירופה, אולי גם יותר רחוק, ותוהה: האם זה באמת הכרחי? זה נראה לי כזה סבל לתינוק. אני לא שופט, אני רק תוהה. הנסיעה ההיא הייתה הנסיעה השניה שלי לחו"ל אי פעם, שנתיים אחרי טיול ירח הדבש שלנו באנגליה וסקוטלנד. אחרי לונדון, פאריס נראתה לי יפה, מאד יפה. אני דווקא לא מדבר על הארמונות ועל הקתדרלות, אלא על השדרות הרחבות והישרות, שנקוות אל הכיכרות האלגנטיות. אני מדבר על המראה ההדור של בנייני המגורים, שלא לדבר על מבני הציבור. התגוררנו במלון שני כוכבים ברחוב ראסין ברובע הלטיני, שאמנם היה מאד לא נח, אבל סביבתו הרשימה אותי מאד. גרושתי הייתה זו שתכננה את טיולינו לפרטיהם, ואני הייתי זה שמסתובב עם הבעה מיוסרת על הפרצוף. אבל הכמה ימים בפאריס היו הימים הראשונים בפאריס, לפני שהתחילו המריבות והברוגזים.

ההיסטוריה של אהובה עם פאריס טראומטית עוד יותר. היא הייתה נשואה לעולה מצרפת, שחפר לה על תרבות צרפת לאורך כל שנותיהם ביחד, ולבסוף עזב אותה עם תינוק בן חמישה חודשים, חזר לצרפת, ועד היום אינו משלם את המזונות שהתחייב להם. בשנים הראשונות אחרי עזיבתו, הוא היה חופר לה בטלפון על איך צריך לחנך את הילד, ודורש לשלוח את הילד אליו לפאריס. גם גרר אותה לבית משפט, והפסיד. היום, כשהילד כבר על סף סיום תיכון, הוא זה שמתמודד עם החפירות של אביו. עדיין, צליל השפה הצרפתית מעורר אצל בת זוגי רגשות, ויש גם זכרונות מהביקורים בפאריס עם אבי בנה. החלטתי, שעל כתפיי מונחת האחריות להכיל את כל המשקעים האלה ומה שהם יעוררו, אם איני רוצה עוד מריבות וברוגזים. בזוגיות השניה שלי בכלל, ובטיול הזה בפרט.

בזוגיות השניה שלי, אני זה שמתכנן את הטיולים, וכבר למדתי מה עלי לעשות וכיצד עלי לתכנן כדי להימנע ממריבות. אם מדובר בטיול בעיר גדולה, אני רושם לי את כל האטרקציות התיירותיות שיש בעיר, כדי שבכל רגע נתון יהיה אוכל לבחור אטרקציה ולהציע לאהובה לבקר בה. הפעם, הסתפקתי באטרקציות שמצאתי במדריך "שיחור". בדיעבד, אני קצת מתחרט על כך, משום שבטיולינו הקודמים נהנינו מסיורים מודרכים שנרשמנו אליהם מראש דרך האינטרנט, והפעם לא דאגתי לכך. חשבתי שאוכל לארגן דברים תוך כדי השהות שם, כפי שעשינו בתאילנד, ולא הצלחתי בכך. נראה לי, שבעיות הבריאות עימן התמודדנו שנינו בחודשים האחרונים הסיחו את דעתי במידה שפגעה באפקטיביות שלי כמתכנן. עוד הסבר אפשרי הוא, שהתלהבותי לקראת הנסיעה הזו הייתה פחותה מזו שהייתה בי לקראת נסיעות לערים אחרות. ערים כמו ורשה, וינה וברלין, שאמנם אינן יפות כמו פאריס, אבל יש בהן יותר חיים, יותר עליצות, יותר תשוקה.

 

[אני באלכסון בשוק לה נואר]

 

דווקא הדירה שקיבלנו לשימושנו הייתה באיזור תוסס ועליז, איזור שמסתובבים בו הרבה צעירים, גדוש פאבים ומסעדות אתניות, סוג של פלורנטין. את השיטוטים ברחובות הסמוכים לדירה אזכור לטובה, יותר מאשר את הביקורים באטרקציות הידועות, אלו מהסרטים והספרים והשירים. פאריס מחולקת לרבעים, והם ממוספרים כמו שבלול. הרובע הראשון משתרע על מה שהייתה העיר העתיקה - הקצה המערבי של האי איל-דה-סיטה שעל נהר הסיין, והרצועה הסמוכה לו על הגדה הצפונית. הרובע השני נמצא מצפון וממערב לראשון, השלישי ממזרח לשני, הרביעי ממזרח ומדרום לשלישי, וכן הלאה. הרבעים שמספריהם בין 1 ל 8 יוצרים טבעת פנימית, ושם פזורות רוב האטרקציות התיירותיות המפורסמות. הרובע ה-11 מצוי במעגל השני: מרחק נסיעה של שש עד שמונה תחנות במטרו או באוטובוס מן המרכז. די קרוב כדי לחזור באמצע היום למנוחת צהריים, די רחוק כדי להתרחק מעט מצבירי האוטובוסים החונים מחוץ לאטרקציות התיירותיות במרכז פאריס, מחכים לנחילי התיירים שייצאו מהם או שייכנסו אליהם.

יום חמישי, היום הראשון שלנו בפאריס, התחיל בצהריים. ניצלנו אותו לטיול ברובע לה מארה, הסמוך לרובע ה-11. היות שבחודש יוני השמש שוקעת בפאריס רק בתשע וחצי, הספקנו לתור אותו היטב, ואף להגיע אל הטיילת הנמתחת לאורך הגדה הצפונית של הסיין, עד פונט נף. היה יום חם מאד, אבל ברחובות הצרים של לה מארה היה צל, וכמובן, בכל מקום היו בתי קפה לשבת בהם, לנוח ולהתרענן, וגם סתם קיוסקים לקנות בהם בקבוק מים. כפי שיתברר בהמשך, זה בכלל לא מובן מאליו. בכיכר Des Vosges ישבנו לנוח על ספסל בצל העצים, ונהנינו מהארכיטקטורה המיוחדת ומהאווירה הצעירה. ברחוב רוזייר, שיש בו ריכוז של חיים יהודיים ושלטים בעברית, עצרנו לקפה ועוגה במאפיה שכונתית חביבה ושמה Florence Kahn. לא ראיתי ברחוב רוזייר סימנים של עוינות כלפי יהודים, למרות הכיתובים בעברית ונוכחותם של שמות כמו Kahn בשמותיהם של בתי עסק. אבל האנדרטה לזכר השואה, כמה מאות מטרים משם, בכל זאת נראתה כמו מתחם מבוצר, כמו שנראה מקום שהשלטון חפץ בקיומו, אבל יש מי שרוצה לפגוע בו. בוורשה, לשם השוואה, האנדרטה לזכר השואה עומדת במרכזה של ככר נאה ורחבה, ללא שום אמצעי הגנה סביבה.

 

[דפנה באלכסון בלובר]

 

ביום שישי לקחנו אוטובוס מספר 96 עד תחנת תיאטרון שאטלה, ופתחנו בשיטוט נינוח מחוץ לארמון הלובר. עשינו סיבוב בגני טילרי, והגענו לכיכר הקונקורד. משם המשכנו לשדרות סאן ז'רמן, וביקרנו בכנסיית סאן ז'רמן דה פרה ובכנסיית סאן סולפיס. בזו האחרונה התקיים באותו יום טקס אשכבה של מישהו ממשפחה אמידה ממוצא אפריקני, לא משהו שרואים כל יום, ובטח לא בארץ. אחר הצהריים טיילנו בחלקו הצפוני של הרובע הלטיני. הלכנו לאורך חזית הסורבון בחיפוש אחר הוטל-דה-קלוני, וכשמצאנו, התברר שלא רק שיש שם מוזיאון של ימי הביניים, אלא שהכניסה אליו היא בחינם. אז נכנסנו.  לאחר מכן המשכנו בצעידה דרומה בבולוואר סן מישל עד שהגענו לגני לוקסמבורג. נחמד, יותר נחמד מגני טילרי, אבל מה אני אגיד לכם, הטירגארטן בברלין הרבה יותר ירוק ומרשים. היות שרוח קרירה החלה מנשבת, ונראה היה שיתחיל לטפטף, אנשים התחילו לנטוש. גם אנחנו נטשנו. סיימנו את היום בחנות הספורט "דקאתלון", מושא חלומותיה של בת זוגי הספורטיבית. לא הייתה בחנות פינת המתנה, אבל הייתה רשת אלחוטית. ישבתי על הרצפה ושיחקתי בסמארטפון עד שהשופינג הגיע לסיומו. אני לא אוהב שופינג. סיימנו את היום בסיבוב פאבים ברובע ה-11 "שלנו", ובארוחת ערב במסעדה ניגרית.

בשבת בבוקר יצאנו שוב בקו 96, והפעם המשכנו עוד תחנה, אל שני האיים באמצע נהר הסיין, האיל-דה-סיטה והאיל-סאן-לואי. הטמפרטורות ירדו ומזג האוויר היה מצויין. בקצה המערבי של איל-דה-סיטה נמצא מתחם ובו שלוש אטרקציות: כנסיית סן שאפל, הפאלה דו ז'וסטיס, והקונסיירז'. התור לכרטיס לכנסיית סן שאפל היה סביר, אז קנינו כרטיסים ונכנסנו. הכניסה לפאלה דו ז'וסטיס אמורה להיות בחינם, אבל המקום היה סגור, למרות שלפי הספר, הוא אמור להיות פתוח בשבת. שאלתי איש במדים שפגשתי מחוץ לעמדת הבידוק, והוא אמר לי שביום שני יהיה פתוח. ברחבה שממול הפאלה דו ז'וסטיס התקיים מין מרוץ מוזר, קבוצת רצים בתלבושת אפורה רצה הלוך ושוב את העשרים-שלושים מטרים בין גושי הבניינים. חיכינו שייצאו להפסקה, ואז חצינו את הרחבה ונכנסנו לשוק הפרחים והציפרים שיש שם מדי סוף שבוע, ליד תחנת המטרו Cite. שוק נחמד, לא גדול, וכמעט ריק מאנשים בשעה מוקדמת זו של הבוקר. לעומת זאת, הרחבה שלפני קתדרלת נוטרדם הייתה מפוצצת בתיירים. החלטנו שנדלג, וננסה את מזלנו שוב ביום שני מוקדם בבוקר - הקתדרלה נפתחת ב 7:45. המשכנו לפסוע להנאתנו על הכביש המתוח על שני האיים, ממערב למזרח. אחרי שחצינו את את הגשר, כיבדתי את עצמי בגביע גלידה של Bertillion, גלידריה שהספר שבידינו גמר עליה את ההלל, וגם בעלת הדירה המליצה עליה. לא עפתי ממנה. ובאמת, כשהמיקום כל כך מוצלח, למה להשקיע באיכות?

עברנו את הגשר לגדה הצפונית, ולקחנו את המטרו למתחם האינואלידים, שנמצא בגדה הדרומית. טיילנו להנאתנו בארמון הנאה, התפעלנו מהתותחים הפזורים בו, אבל על המוזיאונים וויתרנו, וגם על ביקור בקבר נפוליאון. מהאינוואלידים המשכנו ברגל למוזיאון אוגוסט רודן, וטיילנו בגן הנאה שבו, המשובץ פסלים של הפסל הידוע. הפארק הזה אמנם קטן, אבל הרבה יותר נחמד ועשיר בצמחיה מגני טיולרי וגני לוקסמבורג הידועים הרבה יותר. מכיוון שנעשה חם מאד, התקפלנו לדירה למנוחת צהריים, במקום להמשיך לשאם-דה-מארס ולמגדל אייפל. כשהתעוררנו, כבר היה מעונן, ועד שהגענו במטרו לשאם-דה-מארס, הגשם כבר ניתך בעוז. אפילו עם מטריות אי אפשר היה להסתדר. המתנו זמן מה תחת סככה שהגשם ייפסק, בחברת כמה צעירים עליזים בעלי מראה ערבי מובהק. הם לא הציקו לנו, אבל אנחנו לא לקחנו סיכונים, לא הוצאנו מלה מהפה והשארנו את הספר הישראלי עמוק בתרמיל. כשהגשם נחלש, החלפנו סימנים עם העיניים, ויצאנו בריצה לתחנת האוטובוס הקרובה. וויתרנו על התכנית להמשיך לגני טרוקדרו מעבר לנהר, עלינו על האוטובוס הראשון שהגיע, ונסענו איתו חזרה לגדה הצפונית, הכי קרוב שאפשר לפורום לה-האל, הפתרון שהכנתי למקרה שיתפוס אותנו גשם. חיפשתי את מרפסת התצפית, עליה קראתי בספר, ולא מצאתי. גם המאבטחים לא שמעו עליה. זכרתי את פורום לה-האל כאחת מנקודות השיא של ביקורי הראשון בפאריס, והפעם הוא נראה לי די עלוב. נו טוב, בכל זאת ראיתי כבר כמה קניונים מאז. חזרנו לדירה, התרעננו, ויצאנו כרגיל לסיבוב פאבים ברובע ה-11. רק אז נזכרתי, שהערב מתקיים גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד ויובנטוס. אהובה הסכימה שנצפה במחצית השניה, שהוקרנה על מסך גדול בפאב נחמד באווירה איטלקית. נשנשתי מגש נתחי גבינה איטלקית וצרפתית.

 

[רצים ברחבה ליד תחנת Cite]

 

את יום ראשון פתחנו מוקדם. במקום לקחת אוטובוס או מטרו, הלכנו ברגל עד שדרת רישאר לה נואר, ברובע ה-11 "שלנו". בעלת הדירה המליצה לנו על שוק שמתקיים שם בימי ראשון בבוקר, ושנינו אוהבים להסתובב בשווקים. היה בוקר קריר ונעים. הולכים והולכים, ולא רואים שום שוק, אם כי השדרה עצמה ירוקה ונעימה. אין כמעט אף אחד ברחוב, כל החנויות עוד סגורות. החלטנו שלא מוותרים, והנה, השוק התחיל סוף סוף. דגים, פרות ים, בשרים, גבינות, פירות וירקות, הכל בשפעת צבעים וניחוחות מחד, אבל שקט ונקי מאידך. אולי משום שזה לא שוק קבוע, אלא רק יומיים בשבוע? היות שהשוק ממוקם בשדרה עירונית, היו לארכו ספסלים לשבת ולנוח. השדרה מסתיימת בכיכר הבסטיליה, ושם מסתיים גם השוק. בקצהו עומד אוהל, ומעליו כתובת שאפילו אני יכול להבין: מרתון קריאה בכתבי הקודש של הכנסייה הפרוטסטנטית. גברים ונשים ממוצא אפריקני עומדים, כל אחד בתורו, מתחת לחופת האוהל, וקוראים לתוך מערכת ההגברה הקטנה שהועמדה לשם כך. איפה הם ואיפה הרמקולים האימתניים של הברסלבים והחבדניקים ברחובות ערי ישראל. מככר הבסטיליה לקחנו מטרו לרובע הלטיני, כדי להשלים את מה שלא הספקנו ביום ששי. ביקרנו בכנסיית סן סברין ובכנסיית סן ז'וליאן לה פובר, שמאחוריה גינת פרחים נאה ובמרכזה בריכה. מן הגינה יש תצפית נאה על כנסיית נוטרדאם, ויש בה עץ אחד, שאומרים עליו שהוא עתיק מאד. ענפיו נשענים על תמוכות בטון. משם המשכנו בין המבנים ההדורים של הסורבון, עד שהגענו לכיכר של הפנתאון. זוהי כיכר עגולה, סביבה מבנים הדורים בסגנון קלאסי, ובמרכזה הפנתיאון, מבנה שחזיתו מזכירה את הפרתנון של אתונה, ובו קבורים כמה מגדולי האומה הצרפתית. בהמשך נלמד, שגם לכנסיית מאדלן המפורסמת יש חזית כזו.

ישבנו מול הפנתיאון לארוחת בוקר מאוחרת של קרפים. לשמחתי, גיליתי שפיתחו קרפ נטול גלוטן, עשוי כוסמת. לצערי, גיליתי שיש לו מרקם של גומי. ועדיין, זה יותר טוב מכלום. בפאתי הכיכר נמצאת כנסיית סן אטיין דו מון. בכניסה יש שלט שמבקש מתיירים לא להיכנס בזמן המיסה של יום ראשון. היינו חוצפנים ונכנסנו בכל זאת. אבל לא צילמנו, כי בכל זאת יש גבול. מן הפנתאון המשכנו לרחוב מופטאר, מדרחוב-שוק ידוע ומומלץ לתיירים. ירדנו לארכו, נהנים מהבניה העירונית ברחוב יותר מאשר מהאווירה, שהייתה מצועצעת, כמו בדרך כלל בשווקים שפונים בעיקר לתיירים. נהיה חם, ואין ברחוב הזה טיפת צל. הגענו לסוף הרחוב, וישבנו לנוח על ספסל בגינה השכונתית שמחוץ לכנסיית סן מדארד. משם המשכנו במטרו לתחנה האחרונה שתכננתי לבוקר הזה: מגדל מונפרנאס. אני מאד אוהב תצפיות גבוהות, אהובה הרבה פחות. יש לה פחד גבהים, המסכנה. אז ויתרתי לה על טיפוס למגדל אייפל ועל טיפוס על שער הניצחון, והסתפקתי בהעפלה לראש מגדל מונפרנאס. עולים במעלית מהירה לקומה ה-59, וממשיכים במדרגות למרפסת התצפית, עוד כמה קומות מעל. הכרטיס למעלית לא זול, אבל יש תמורה: מרפסת התצפית מרווחת, מוגנת מהרוח והקור בלוחות פלסטיק שקופים, מצוידת בטלסקופים. על הרצפה מתוח משטח ספוג דק נח לישיבה, ופוזרו פופים שילדים יכולים לקפץ עליהם. לא היו הרבה אנשים למעלה במרפסת, בעיקר זוגות ומשפחות עם ילדים. היה קצת מעונן, אבל עדיין אפשר היה לראות את סימני ההכר הידועים של קו הרקיע של פאריס. היה מאד כייף. משם חזרנו לדירה למנוחת צהריים.

לשעות אחר הצהריים תכננתי ביקור בכנסיית סן אוסטאש, שבימי ראשון אחר הצהריים יש בה רסיטל לעוגב, וביקור במרכז פומפידו, שביום ראשון הראשון של החודש הכניסה אליו חופשית. כנסיית סן אוסטאש נמצאת ליד פורום לה-האל, שממנו עלו צלילי מוסיקת מועדונים רועשת, כזו שמקובל לחשוב שהיא מעודדת צעירים לשלוף את ארנקיהם. לפיכך, המעבר לרסיטל בכנסייה היה חד ומענג. ספגנו קצת את האווירה החגיגית, ויצאנו. פסענו מזרחה מן הרובע השני אל הרובע הרביעי, דרך רחובות שנראו כאילו שמו הרבה מאד כסף כדי שהם ייראו יוקרתיים, ובכל זאת היה בהם משהו מזוייף וקצת מסמורטט. כך, למשל, בכיכר Des Innocents יש פסל-מזרקה בסגנון קלאסי, ויש ספסלי אבן נאים מסביב. אבל הפסל מאובק ומפוייח, ולא מצאתי שם את האווירה העליזה שמצאתי בכיכר Des Vosges בלה מארה. גם במזרקת סטרווינסקי, שניכרת בה השקעה בתכנון אדריכלי מודרני ובעיצוב - עצוב. אולי זה היה בגלל החום, אולי משום שהפריסאים של היום זה לא הפריסאים של פעם, הם כבר לא עד כדי כך אלגנטיים. הם יותר עניים, הם פחות אירופאיים. הגענו למרכז פומפידו בסביבות שש וחצי, והסתובבנו בו כשעה. כבר כתבתי שבת זוגי לא מחבבת מוזיאונים, וגם אני, למען האמת, זקוק לחברה המתאימה כדי להנות מהם. אבל היום הכניסה חינם, אז יאללה. להפתעתי, התור בכניסה תיקתק די מהר, וגם התור להפקדת התיקים. חשבתי שאם זה חינם, אז יהיה מפוצץ באנשים. באמת היו המון אנשים, גם משפחות עם תינוקות בעגלות, אבל הבניין כל כך גדול, שלא חשתי בצפיפות, וההיערכות של הצוות הייתה מספקת. רק בצינורות השקופים על דפנות הבניין, שדרכם מגיעים מקומה לקומה, היה חם מאד. המזגנים לא מגיעים עד לשם. בסיום הסיור, ישבנו בקפטריה שבקומה הראשונה וצפינו במופע אמנותי ברחבה שמתחתינו: בחור בעל מראה בוהמי מחזיק מטאטא ויוצר צורות בחול שפוזר על הרצפה. ימין ושמאל, רק חול וחול.

לאחר מכן אכלנו ארוחת ערב במסעדה יפנית, והמשכנו לשוטט בין האטרקציות התיירותיות של איזור לה-האל, כפי שפורטו בספר, עד רדת החשיכה. הגענו ל Quartier de l'horloge בשעה עגולה, שבה האורלוגין המיכני היה אמור לעשות את הקטע שלו. לא עשה. הגענו למגדל סאן ז'אק. היה סגור. חזרנו לרובע ה-11, ששם הכל פתוח כל הלילה.

 

[האמן עם המטאטא]

 

יום שני, היום האחרון לשהותנו בפאריס, אמור היה להיות מוקדש ל"השלמות". בתכנית המקורית שלי כללתי סיור ב Hotel de Ville ביום שני בבוקר, היות שבספר היה כתוב שמדי יום שני מתקיים סיור כזה, אבל צריך לתאם מראש בטלפון. צלצלתי לטלפון שצויין בספר, קיבלתי מענה קולי שדיבר צרפתית בלבד, אז ירדתי מזה. נסענו בבוקר לפאלה דה ז'וסטיס, שהיה סגור בשבת, כזכור.  למרבה הצער, הוא היה סגור גם ביום שני. ביום ראשון חגגו הקתולים את ה Pentercost, ואת זה ידעתי, אבל לא ידעתי שבמוסדות הציבוריים החופשה נמשכת גם ליום שני. משם המשכנו לכנסיית נוטרדם, שהתור אליה בשבת היה ענק, ודווקא היום תיקתק בזריזות. נכנסנו, הסתובבנו, נהנינו. מהנוטרדם נסענו במטרו עד תחנת Passy בדרכנו לגני טרוקדרו, שכזכור, תכננתי להגיע אליהם בשבת אחר הצהריים ותפס אותנו הגשם. הגנים עצמם אינם מרשימים במיוחד, אבל התצפית מהגבעה דרומה, אל מגדל אייפל והגדה הדרומית, הייתה יפה מאד. הגענו לשם לקראת עשר בבוקר, כשהשמש עוד במזרח, מה שהקל על הפניית המבט דרומה ומערבה. דילגנו על ארבעת המוזיאונים שבראש הגבעה, והתיישבנו לקפה של בוקר בכיכר הנעימה המשקיפה על ארמון Chaillot. ניכר היה, כי האיזור הזה של הרובע ה-8 הוא איזור מגורים של אוכלוסיה חזקה. כל יושבי בתי הקפה, וגם המלצרים, היו לבנים. מגני טרוקדרו נסענו למונמארטר, כדי לבקר בבזיליקת הלב הקדוש, הסאקרה-קר.

יצאנו מתחנת Anvers ברובע ה-18, ופנינו לרחוב שטיינקרק, המוביל אל הבזיליקה. כבר ברחוב הצר הזה הורגשה תנועת תיירים ערה. הכניסה לדרגנוע שעולה לגבעה היא עם אותו הכרטיס שמשמש למטרו, כך שלא היינו צריכים לחכות הרבה כדי לעלות. אבל כשהגענו למעלה, התור לכניסה לבזיליקה התפתל ומילא את הרחבה שלפניה. כמו בנוטרדאם, גם כאן החלטנו לוותר. הנה עוד מקום שכדאי להגיע אליו מוקדם בבוקר, מיד כשהוא נפתח למבקרים. ישבנו על המדרגות והתענגנו על מראה העיר כפי שהוא נשקף מן הגבעה, ועל נגינת הנבל של בחור צעיר ממוצא מזרח אסייתי שהתמקם שם וניגן ליושבי המדרגות. לאחר מכן פנינו לרדת מן הגבעה ברחוב Lepic, רחוב שמתפתל ויורד מן הגבעה, משמר את הארכיטקטורה של מה שהיה פעם כפר מחוץ לפאריס, וסופו שנבלע בתוך הכרך הסואן. לשמחתנו, המוני התיירים לא המשיכו בדרך הזו, נראה שירדו חזרה בדרגנוע. לפיכך, הייתה לנו צעידה שקטה ונעימה, בחלקה אפילו מוצלת. אין צורך לומר, שלא נותרה פה הרבה אותנטיות. הכל משופץ ומשוחזר ומשומר, כמו בעין כרם בואכה ירושלים. אין קיוסקים לרכוש בהם בקבוק מים, יש רק מסעדות מפונפנות, שחייבים להזמין ארוחה כדי לשבת בהם. אבל זו צעידה קצרה, אז באמת לא נורא. בסוף הירידה, במפגש עם שדרת דה קלישי, יש סניף של סטארבאקס. ישבנו מול המולן רוז', שתינו אייס קפה, וצפינו בנערות שמצלמות זו את זו כשהאוויר שעולה מן המטרו בתחנת Blanche מעיף את חצאיותיהן מעלה.

 

[מולן רוז']

 

תחנתנו הבאה הייתה האופרה הישנה, אופרה גארנייה. כדרכן של האופרות הישנות של אירופה, זהו מבנה הדור ומפואר, ממש ארמון. התור לכרטיסים לא היה נורא מדי, וקנינו כרטיסים לסיור עצמי, ללא הדרכה. ביקרתי כבר בבתי האופרה של וינה ושל בודפשט, ומצאתי שהסיור המודרך נוטה להיות טרחני. זאת ועוד, לסיור המודרך באנגלית היה עלינו לחכות זמן רב. מי שחשוב לו הסיור הזה, כדאי שיברר מראש באילו שעות יש סיורים באנגלית.  אבל אנחנו ביום "השלמות", יום שבו מבקרים בכל האתרים שהיו בעדיפות שניה, ולאו דווקא לפי סדר ושיטה.  שנינו נהנינו לטייל בבניין המפואר, ולהביט החוצה מהמרפסת אל ההמולה העירונית של הרובע התשיעי שם בחוץ. מן האופרה תכננתי להמשיך לכנסיית סן אוגוסטין ואחריה לכנסיית לה מדליין. יצאנו ברגל לשדרות האוסמן, שלמזלנו היו מוצלות בשעה הזו, שתיים בצהריים. הלכנו והלכנו, אבל נראה שלקחנו את הפנייה הלא נכונה, כי הגענו ישר לכנסיית לה מדליין. אז כבר נכנסנו פנימה, תוך וויתור על כנסיית סנט אוגוסטין. יפה, יפה הכנסייה. גם כאן, כמו בסן סולפיס, נוכחות בולטת של צרפתים ממוצא אפריקני. מעניין לברר פעם מה עומד מאחורי הבולטות של האפריקנים בסצנה הנוצרית של פאריס בימינו, כבר פעם שלישית שאני נתקל בזה. תכננתי שנאכל צהריים במסעדת Fauchon ליד לה מדליין, כפי שמומלץ במדריך, אבל היא הייתה סגורה. אהובה עדכנה אותי, שמאז שנדפס הספר, כבר הספיקו לפתוח בתל אביב סניף של המסעדה הזו. אבל אני, אני מתעצל לנסוע לתל אביב בשביל מסעדה. אם אני ממילא על יד, אז בסדר, אבל לנסוע במיוחד, זה לא.

כפי שכבר כתבתי, בסמוך ללה מדליין נמצא סניף גדול של חנות מוצרי הספורט "דקתלון", ולמרות שכבר ביקרנו בה, בת זוגי לא יכלה לעמוד בפיתוי להיכנס לסיבוב שני. היא נכנסה, ואני המשכתי לשוטט שם בסביבה עוד שעה. לקראת ארבע אחר הצהריים חזרנו לדירה, לנוח ולהתחיל לארוז.

אחרי מנוחת אחר הצהריים עדיין נשארו לנו כמה שעות לטייל בעיר. טיסת אל-על, שהייתה אמורה להמריא מפאריס בעשר וחצי, נדחתה לאחת וחצי לפנות בוקר. עמד לרשותנו אור יום כמעט עד עשר. אבל כבר לא נשאר לי יותר כח לתכנן עוד גיחה למרכז העיר, לצלוח את המסע בתחבורה הציבורית, ולחשוש שמא נתברבר ולא נחזור בזמן. גם הנהג, שהיה אמור לאסוף אותנו לשדה התעופה, עצבן אותי כהוגן. מלכתחילה רציתי לצאת לשדה התעופה בעשר וחצי, אבל כשדיברתי איתו אתמול בבוקר, הוא שכנע אותי שיש הרבה תנועה בכבישים, ועדיף לצאת בעשר. עכשיו צלצלה אשתו, והזכירה לנו להיות מוכנים בתשע וחצי. מה פתאום תשע וחצי? היא העבירה אותנו אליו, הוא התעקש שסיכמנו על תשע וחצי, ולאחר חילופי צעקות הסכים לבוא בעשר תמורת תוספת של 15 אירו. העברנו את מה שנשאר מאחר הצהריים והערב בשיטוטים ברחובות הרובע ה-11, נזהרים שלא לעבור את הגבול לרובע ה-20, שהוא כבר לגמרי מוסלמי. כשהיינו במיניבוס לנמל התעופה, הנהג עשה סיבוב דרך רבעי צפון פאריס שהפכו להיות מוסלמיים, וקונן על כמה שקשה עכשיו להיות יהודי בפאריס, כשהמוסלמים משתלטים על רחובות שפעם היו בהם חיים יהודיים, וכבר מסוכן להסתובב בהם. בניגוד לאזהרתו מאתמול בבוקר, לא הייתה כמעט תנועה בכביש. אני חושב שהוא סתם רצה לחזור הביתה מוקדם. הגענו לשארל דה גול באחת עשרה, ושם התברר שטיסת אל על נדחתה שוב, מאחת וחצי לשתיים וחצי. בפאריס, כמו בפאריס, הטיסות לישראל יוצאות מטרמינל רחוק ומבודד. בשעה הזו, כל הקפטריות בטרמינל הזה היו סגורות, ומכונת המשקאות לא קיבלה כרטיסי אשראי, רק מטבעות. העברנו את השעות האחרונות בפאריס זרוקים על הספות בטרמינל, צמאים. עכשיו נזכרתי, שגם הנסיעה הראשונה שלי לפאריס, לפני עשרים וחמש שנה, הסתיימה ככה, בהמתנה לילית של שעות בטרמינל כמעט ריק, שרק הנוסעים לישראל מחכים בו לטיסה שלהם, משעשעים זה את זה בסיפורים על הפעמים הקודמות שהם נדפקו עם טיסות לישראל, נשבעים זה לזה שזו הפעם האחרונה שהם טסים עם חברת תעופה ישראלית, מודים שכבר נשבעו כך בעבר והפרו את שבועתם.

 

[אני עם התותח באינוואלידים]

 

אז מה כבר אפשר לחדש בעניין פאריס? כולם כבר היו בפאריס, כולם כבר כתבו על פאריס. כולם כבר ראו את פאריס בעשרות סרטים ובעשרות תכניות טלביזיה. כל השאנסונים הלעוסים לעייפה. כל הכתבות המגזיניות על המקומות הקטנים שרק המקומיים מכירים, והואילו בטובם לספר עליהם בשו-שו לכתבנו. התחושה המעיקה הזו, של הקלישאה. עיר שהיא קלישאה. החידושים היחידים שמצאתי, בהשוואה לביקורי הראשון בעיר, הם שהמקומיים חביבים יותר לתיירים, ושיש יותר עמדות לבידוק בטחוני בכניסה לאתרי תיירות מובילים. אני חושב שיש קשר בין שתי התופעות: שהתגברות הטרור האיסלאמיסטי לימדה את הפריסאים שיעור בצניעות. הם לא באמת ליגה מעל כולם, וזה לא שאצלם בבית לא יכולים לקרות דברים, שלשיטתם אמורים לקרות רק בארצות מפגרות ובלתי תרבותיות. לפיכך, אין עוד הצדקה להתנשא על התיירים שבאים מן הארצות הללו.

שאלו אותי אם רחובות פאריס מלאים במוסלמים. ובכן, יותר מאשר בוינה ובברלין, פחות מאשר בירושלים.  איני מתבייש להודות, שלא כייף לי לראות נשים עטופות מכף רגל עד ראש בלבוש המוסלמי הדתי בחום הקיץ, שבמנהרות של המטרו הוא מעיק במיוחד. לא כייף לי לראות חבורה של גברים צעירים ממעמד כלכלי נמוך בהמשך הרחוב, להתקרב ולשמוע שהם מדברים ביניהם בערבית. לא כייף לי לפסוע ברחוב, ולהיות כל הזמן בתשומת לב לכך שהוא לא יוביל אותי לשכונה שמסוכן להיכנס אליה, כמו בירושלים. מצד שני, באותן מנהרות של המטרו עדיין אפשר לראות כרזות פרסומת להלבשה תחתונה שאיש אינו משחית. מה אתם יודעים, אין משחיתים כאן אפילו את כרזות הפרסומת לסרט "וונדרוומן", עם דיוקנה של גל גדות שלנו. את רוב הנסיעות במטרו עשינו בעמידה. לא משנה באיזו שעה, לא משנה באיזה קו, הקרונות היו תמיד מפוצצים. היות שלא יכולתי להעביר את הזמן בקריאה נינוחה או במשחק בטלפון, העברתי אותו בהתבוננות בשלטים ובאנשים. נזהרתי מאד שלא לגעת בהם, יותר ממה שאני נזהר באוטובוס בארץ. היה רגע שבת זוגי העירה, שכל הצרפתיות רזות, ומאותו רגע הייתי עסוק בחיפוש אחר נשים, שעל פי מראן היו צרפתיות אבל לא היו רזות. כמובן, לא כללתי את הנשים המוסלמיות בסטטיסטיקות שלי, למרות שאני מניח שמרביתן היו אזרחיות צרפתיות.

שאלו אותי על המוסלמים, אבל האמת היא שגם מהנוצרים הקתולים די נמאס לי. ערב הנסיעה סיימתי לקרוא את ספרו של השופט חיים כהן "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", שמתאר את תחילת צמיחתו של המיתוס לפיו היהודים אשמים בצליבתו של ישוע, ומתווכח איתו. בכל מקום שבו ראיתי פסל או תמונה של סצנת הצליבה, בכל מקום שבו נתקלתי בשמותיהם של פטרוס, פאולוס, מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן, לא יכולתי שלא להיזכר בניתוח של השופט כהן, ממנו אפשר להבין שהעלילה הנוצרית נגד היהודים לא הייתה איזושהי סטייה מאוחרת, היא הייתה שם כבר מהדור השני של המייסדים, הדור שלאחר ישוע. עוד שמתי לב, שעל קירות בתי ספר ותיקים במרכז פאריס קבועים שלטי זיכרון לזכר תלמידי אותם בתי ספר שנרצחו בשואה. היות שאני יודע מעט צרפתית, שמתי לב שנוסח השלטים קבוע, ורק השמות והמספרים משתנים. בכולם נאמר משהו על זה שלמעצרם ולגירושם של התלמידים היהודיים  החפים מפשע אחראי "שלטון ווישי", למרות שכידוע, פאריס לא הייתה תחת שלטון ווישי. זו פשוט דרכם של הצרפתים הנאורים והמתקדמים לבדל את עצמם מהעבר הפשיסטי של עמם. לא הרומאים צלבו את ישוע, אלא היהודים. לא משטרת פאריס עצרה וגירשה את התלמידים היהודיים, אלא "שלטון וישי".

צבועים.

 

[ נגן הנבל בסקרה-קר]

 

אז על מה בכל זאת אני יכול להמליץ?

אני יכול להמליץ על הרובע ה-11 בכלל ועל הדירה ששהינו בה בפרט. כבר כתבתי שמפגש הרחובות Saint-Maur ו-Oberkampf הוא סוג של פלורנטין, צעיר ותוסס ומולטי-אתני. הדירה נמצאת בקומה החמישית של בניין, שניכר בו שהוא חלק מתהליך ג'נטריפיקציה שעבר על האיזור, דהיינו, נבנה לטובת אוכלוסיה חזקה, שמבקשת לחיות באיזור קרוב למרכז פריז בלי לשלם את מחירי הנדל"ן של מרכז פאריס. את פרטי הדירה אפשר למצוא באתר האינטרנט http://saintmaurparis.wixsite.com/saintmaurparis, ואני אוסיף על מה שכתוב שם, שיש שיחות חינם לישראל ללא הגבלה מהטלפון הקווי של הדירה, שיש תצפית מענגת מהמרפסת אל הרחוב השוקק שם למטה, שיש סופרמרקט נחמד ממש מתחת לבניין, וישנה תחנת קו אוטובוס מספר 96, שנוסע מכאן דרומה עד מגדל מונפארנאס, דרך מרכז העיר והאיל-דה-סיטה. אפשר לטעון שאני לא אובייקטיבי, בכל זאת קיבלנו את הדירה בחינם, ובכל זאת אומר שבעלת הדירה היא אשה נחמדה ונח להתנהל מולה. 

אני גם יכול להמליץ שלא להזדקק לנהג Enry Ami Nosea, שאמנם הוא ישראלי לשעבר ומדבר עברית, אבל הנסיעה איתו הייתה בלתי נעימה, וההתנהלות מולו השאירה אותי בתחושה רעה – כמו עם מוביל רהיטים, שבאמצע ההעברה "שוכח" לפתע את מה שסיכמתי איתו בעל פה, וטוען בתוקף שהסיכום היה שונה.

ולעצמי אני ממליץ לנסוע להודו, נפאל, וייטנאם, קמבודיה, לאוס וסין. ארצות שאינן נוצריות וגם אינן מוסלמיות.

 

 

לדף הרשומה

ברוך בואך, אבי גבאי

12/07/2017

 

כפי שקוראיי יודעים, מאד אכפת לי מפוליטיקה. התפקדתי למפלגת העבודה לפני כחמש שנים, אחרי ששלי יחימוביץ נבחרה לעמוד בראשה. היא הרשימה אותי בתמיכתה העקבית והנמרצת בעבודה המאורגנת, נושא שקרוב לליבי ביותר, ורציתי לעזור לה, בכוחותיי המועטים. מני אז, התחלתי לקבל לטלפון הנייד שלי מסרונים מעצבנים לקראת כל מערכת בחירות, פנימית או ארצית. זה היה מעצבן, אך ראיתי בזה מחיר שעלי לשלמו אם אני רוצה להיות מעורב. כך קרה, שלפני כמה חודשים נחת אצלי מסר על חוג בית של אבי גבאי בדירה פרטית ברעננה. אמנם זה נפל בערב שיש לי בו הרקדה, אמנם היה לי ברור שאני לא מצביע לאבי גבאי בפריימריס, התכוונתי להצביע לאיתן כבל, אבל החלטתי שאני צריך לצאת מהבית ולהתערבב עם אנשים בעיר בכל הזדמנות שיש לי, וזו הייתה הזדמנות. לקחתי איתי ברכב תיק עם בגדים להחלפה, כדי שאוכל לצאת באמצע, להחליף בגדים ולהמשיך להרקדה. היה ברור לי שאני בא בשביל הקטע, לא בשביל האיש.

חשבתי שאמצא בדירה כמה פנסיונרים, שיחפרו למועמד החדש על הימים היפים של המפלגה, ואיך שחייבים לקחת את המדינה בחזרה, ומה עם הצעירים, איפה הם. בפועל, הסלון היה מלא מפה לפה, ולמרות שרוב הנוכחים אכן היו מבוגרים, היו גם כמה אנשים בגילי ואף פחות. גבאי הגיע אחרי עשר דקות, עם שני עוזרים צעירים ונמרצים. הוא לבש חליפה בלי עניבה, שהסגירה כרס קטנה. הוא נתן את נאום הפתיחה שלו. זה היה נאום של מנהל בכיר בתאגיד, שמעתי רבים כאלה בשנותיי בצבא ובעולם העבודה. סיפר את סיפורו האישי ופרש את האני מאמין שלו. הוא אמר גם כמה דברים שממש לא הסכמתי איתם. למשל, שיש לצמצם את תקופת הצינון שמושתת על פורשי מערכת הביטחון לפני שהם נכנסים לפוליטיקה. ואז הוא נתן זמן לשאלות. ציפיתי לחפירות על הימים היפים ההם ועל הצעירים וכל זה, והם אכן באו, ולא רק מהפנסיונרים. מה שהפתיע אותי, והרשים אותי מאד, הוא האופן שבו גבאי התמודד איתן. במקום לדקלם סיסמאות, כמצופה מפוליטיקאי, ועוד אחד שבא מתחום הניהול התאגידי, הוא ענה לעניין לכל שאלה, לא התבלבל אפילו פעם אחת. ולא זו בלבד, אלא שאמר לאנשים דברים שהם לאו דווקא רצו לשמוע. למשל, שעליהם להפסיק להתרפק על הימים היפים ההם, וללמוד איך לדבר עם אנשים שלא מסכימים איתם. בפרט, הוא אמר לפעיל אחד שזה לא נכון ש"אנחנו הקמנו את המדינה", וגם אילו זה היה נכון, זה לא משהו שחייבים להגיד. הוא אמר לאנשים דברים שונים ממה שהם רצו לשמוע, אבל הוא לא התנשא ולא העליב אף אחד, וזה הרשים אותי עוד יותר. בסוף אזרתי אומץ והרמתי יד לשאול שאלה. "אתה מדבר על מה תעשה כשתיבחר לראשות הממשלה", שאלתי, "אבל האם יש לך תכנית ב', למקרה שתהיה ראש האופוזיציה?". גבאי לא חשב פעמיים, ואמר שבמקרה זה ימשיך לחרוש את הארץ ולשכנע אנשים עד הבחירות הבאות, ובכל מקרה לא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו. לא רק שהתשובה הניחה את דעתי, הערכתי את זה שהוא לא ירד עליי בגין השאלה ששאלתי, שהטלתי ספק בסיכוייו לגבור על נתניהו. בסוף לא חתכתי להרקדה, נשארתי עד סוף האירוע. כשחזרתי הביתה אמרתי לבת זוגי, שאינני יודע אם אצביע לגבאי, אבל הוא איש מרשים מאד.

הזמן עבר, המסרונים החלו להיערם, וגם הודעות מוקלטות ושיחות מסוקרים התחילו להגיע. ככל שהתרבו ההשמצות, כך התבלט גבאי כמועמד המושמץ ביותר, וגם כזה שאינו משתתף במשחק המלוכלך. את רוב המסרים מחקתי בלי לקרוא, אבל אחד שפתחתי הכיל לינק להופעה של גבאי ב"גב האומה", והייתי מרוצה מהאופן שבו גבאי התמודד עם הטאלנטים הזחוחים של התכנית. לכל הסוקרים אמרתי שטרם החלטתי למי להצביע בפריימריס, אבל ביני לביני התגבשה בי ההחלטה, שזה האיש שאני רוצה שייצג אותי, זה האיש שאני רוצה שידבר בשמי. בין אם ינצח את נתניהו ובין אם לא. מה גם שאיתן כבל החליט לא להתמודד. ולמרות שבהשקפותיי, אני קרוב יותר לעמיר פרץ. בשלב מסוים התחלתי גם לומר את זה לסוקרים, אבל רק לכאלה שנשמעו לי כמתנדבים, לא ככאלה שעובדים בשכר ותכלס לא אכפת להם מפוליטיקה. כשקיבלתי מסר על חוג בית בכפר סבא, לקחתי את בת זוגי לראות את הבחור החדש, וגם היא התרשמה ממנו. במפגש הזה כבר היו איתו חברי הכנסת יונה ובירן, שניהם מאלה שאני מעריך. אם שני אלה איתו, אולי זה לא רק אני שהלכתי שבי אחר דיבורים יפים.

ועדיין, חששתי ששוב אנחל אכזבה. בעיקר חששתי מהפנסיונרים ומההתישבות העובדת, אלה שהצביעו למפלגת "קדימה" כשפרץ נבחר ב-2005 ושהדיחו את יחימוביץ' ב-2014. לכן, כשפרץ וגבאי עלו לסיבוב השני לפני שבוע, וכשגבאי ניצח בסיבוב השני אתמול, חשתי סוג של פליאה, כזו שחשים כשהאנדרדוג מנצח בתחרות ספורט. זאת ועוד, זו בדיוק הייתה התחזית שגבאי פרש בחוג הבית הראשון, בחורף. הוא חזה שפרץ ייצא ראשון, ואמר שאם הוא עצמו יעלה לסיבוב שני, הוא ינצח בו, כי הוא לא מעורר אנטגוניזם כמו פרץ.  גם זה דבר שמרשים אותי, כשאדם צודק בתחזיותיו. אולי הוא צודק גם כשהוא אומר, שהוא יכול לנצח את נתניהו?

אז ברוך בואך, אבי גבאי. לא בכל הנושאים אני מסכים איתך, אבל אתה האיש שאני רוצה שייצג אותי, אתה האיש שאני רוצה שידבר בשמי. בין אם תנצח את נתניהו ובין אם לא. עוד מעט יתחילו ללכלך עליך שאתה שיכור, שתחלק את ירושלים, שאמא שלך ערביה וש"תדיראן" שייכת לך. ימצאו עובדי "בזק" ממורמרים שידברו בגנותך, ימצאו פגמים אמיתיים ובדויים בהתנהלותך האישית והציבורית. זו הרי השיטה של קארל רוב, להטיל ולהטיח עד שבסוף משהו יידבק. אני מקווה שתעמוד בזה. אני מאמין שתעמוד בזה.

 

 

לדף הרשומה

פרידה מרשות השידור

23/05/2017

 

זמן קצר לאחר שהתחתנתי, נחתה בתיבת הדואר שלי התביעה לתשלום אגרת רשות השידור. שאלתי, ואמרו לי שכן, ככה הם עובדים. אם התחתנת, סימן שיש לך בית משלך ובתוכו טלביזיה. הם מקבלים את הנתונים ממשרד הפנים. כשהתגרשתי, הם התחילו שולחים חשבונות נפרדים לגרושתי ולי, לאותה הכתובת, הדירה שחלקנו בימי נישואינו. מה הקשר בין מצבו האישי של אדם לבין המידה שבה הוא צורך שידור ציבורי? אין קשר. ככה הם עובדים. אין מה לעשות. מצבי הכספי היה על הפנים, אבל הייתי חייב לשים מכשיר טלביזיה יד שניה בדירה ששכרתי, בכל זאת היו ילדים קטנים, שצריך לשים להם קלטות וידיאו כדי שלא ישתגעו. שילמתי, מה יכולתי לעשות. לא רציתי שהבריונים שלהם יבואו לקחת לי את הטלביזיה. כזו הייתה רשות השידור: שולחת ידה לכיס האזרח כשהוא חוגג הקמת בית בישראל, ומנקנקת אותו שוב כשביתו מתמוטט עליו.

אפשר לבוא ולהגיד, יש עוד ארגונים במדינה שפועלים בדרך שרירותית. צה"ל, למשל. אבל צה"ל גם נותן משהו בתמורה, מה שאי אפשר לומר על רשות השידור. אם בשנות השבעים המוקדמות עוד היו פסטיבלי הזמר, שהיו הפקה מרהיבה וראויה, והיה את "ניקוי ראש", הרי שלאחר המהפך הפוליטי כבר לא יצאה מהערוץ הראשון שום הפקת מקור שהיה כדאי לצפות בה. חלה הידרדרות אפילו ברמת הסרטונים המכוונים להפחיד את האזרח שטרם שילם את האגרה, שהנה הבריונים בדרך אליו. בכל יום ובכל שעה, המסך היה מאוכלס בחבורת פוצים מדושני עונג ונפוחים מחשיבות עצמית, מדקלמים קלישאות שמרניות ומתמוגגים מהימים הטובים ההם. הו, צלילי האקורדיון מסביב למדורה. הו, הבורקאס והחמינדוס בשוק מחנה יהודה. הו, השירה בציבור עם שרהל'ה שרון בחדר האוכל של הקיבוץ. היום כבר אין דברים כאלה, אה? הה הה.

שונים במקצת היו פני הדברים  ב"קול ישראל". לא ששם חסרו פוצים מהסוג המתואר לעיל, אבל שם בכל זאת היו איים של איכות ושל תרבות, ברשת א' בקול המוסיקה  וב 88 אף אם. לא כל יום, לא כל היום, אבל היו. האיים הללו היו נתונים תמיד תחת מתקפה. אחת לכמה זמן נעלמה תכנית אהובה, שכבר התחלתי להתרגל אליה, ובמקומה שובצה תכנית חדשה עם שדרן או שדרנית בעלי מניירות מעצבנות, שהשמיעו מוסיקה צ'יזית מעצבנת, ואני ידעתי: אלה קיבלו מיקרופון, או מונו לעריכה, דרך קשרים אישיים, או דרך לחצים פוליטיים. זה הרתיח אותי כל פעם מחדש, עד כדי כך שכבר לא היה אכפת לי שישפכו את התינוק יחד עם מי האמבטיה. שיסגרו כבר את המוסד הביזיוני והמושחת הזה, ולא אכפת לי מה יבוא במקומו.

נכון, יש מחיר: עובדים חרוצים ומסורים, שעשו את עבודתם נאמנה, יצטרכו ללכת הביתה עכשיו. אבל ממילא היו מעיפים אותם הביתה במוקדם או במאוחר, ומשבצים במקומם את הבן של ההיא, או את בת הזוג של ההוא, או את המקורב של המקושר. אני מצטער בשבילם כמו שאני מצטער בשביל כל אדם שמאבד את פרנסתו על לא עוול בכפו. עד כדי כך, שאולי הייתי בוחר להחריש בעת הזו. אלא שבשבוע האחרון הזכיר לי גולש ותיק ב"תפוז" רשומה שכתבתי לפני שלוש שנים, ובה בירכתי על יזמת השר ארדן לסגור את רשות השידור. כאילו אמר לי: "תראה מה עוללת". אני חש צורך לומר לו, שאינני חוזר בי מן הדברים. הפרידה מרשות השידור אינה פרידה עצובה בשבילי. חבל שזה קרה כפי שזה קרה, אבל טוב שזה קרה, ומוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת