00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרידה מאובמה

19/01/2017

 

לאחרונה כתבתי כאן כמה רשומות פרידה מאנשים שמתו, והנה אני כותב רשומת פרידה מאדם שעדיין חי, ואם אשפוט לפי מה שאני רואה בתקשורת, אפילו חי טוב. בריאות טובה, משפחה מתפקדת, קצת חסכונות, אלה החיים הטובים. זה סוג של נס שברק חוסיין אובמה עודנו חי, אחרי כל מטחי השנאה שספג בשמונה השנים האחרונות. כעת, כשהוא מסיים את כהונתו כנשיא ארצות הברית, מתחלפים הניסיונות לסלק אותו מהדרך בניסיונות לקעקע את מורשתו, לצייר אותו כרכרוכי שהשאיר אחריו עולם במצב גרוע בהרבה מזה שהיה כשנכנס לתפקידו. אינני מתרשם ביותר מן הניסיונות הללו. מייחסים לגבלס את האמירה, שאם חוזרים על שקר די פעמים, הוא הופך לאמת. אני סבור, שזה נכון בטווח הקצר בלבד. ולראייה, השקרים של גבלס עצמו החזיקו מעמד רק שתיים עשרה שנים. אני סמוך ובטוח, שההיסטוריה תראה באובמה את המנהיג הדגול ביותר שקם לעולם המערבי מאז פרנקלין דלנו רוזוולט. כוונתי, כמובן, להיסטוריה שכותבים החוגים הליברלים. אבל גם החוגים השמרניים יצטרכו להודות לבסוף, שאובמה עשה גדולות ונצורות למען הדברים שהאמין בהם, למען הדברים ששולחיו מאמינים בהם.

עוד לפני שנבחר אובמה לתפקידו, כתבתי עליו כך:

איזה בחור נחמד הוא ברק חוסיין אובאמה. איך מדבר יפה, איך שומר תמיד על ארשת פנים מחויכת ובטוחה בעצמה, איך חומק יפה מכל המלכודות שמניחים לרגליו. קראתי בעיתון את סיפור חייו, והתרשמתי מאד. קראתי על הדרך שבה הוא מנהל את הקמפיין שלו, קראתי פה ושם על העמדות שהוא מביע, שיש בהן יותר חמלה כלפי השכבות החלשות מאשר הייתה לממשל בוש. אני גם חושב, שזו תהיה בשורה חשובה לעולם, אם אדם שחור יצליח להיבחר לנשיאות ארצות הברית. אם יתברר שזה אפשרי.

איזה בחור נחמד הוא אובאמה, ואני חושש שזה עלול להיות בעוכריו. כי קראתי גם על מה שהבריונים של העולם עשו כשבחור נחמד הפך להיות נשיא ארצות הברית. קראתי על משבר הטילים בקובה בראשית כהונתו של קנדי, משבר שכמעט הביא למלחמת עולם שלישית. קראתי על פרשת בני הערובה האמריקנים באיראן, פרשה שממשל קארטר טיפל בה בצורה כה חובבנית, ואומרים שהיא זו שפילסה את דרכם של רייגן ושל בוש האב לבית הלבן.

אני יודע שארצות הברית עצמה היא בריון גדול ומרושע, אולי הבריון הגרוע מכולם. הייתי שמח לראות אותה מנהיגה את העולם בדרך יותר מיטיבה, פחות כוחנית ופחות נצלנית. אבל לא הייתי רוצה לראות אותה מוכה ומושפלת רק כדי שבריון אחר, אולי גרוע ממנה, יבוא במקומה. וודאי לא הייתי רוצה שחילופי המשמרות הללו יקרו דרך מלחמת עולם. אני גם חושב, שזו תהיה בשורה מעציבה לעולם, אם יתברר שהכהונה הראשונה של אדם שחור כנשיא ארצות הברית תיזכר ככישלון מביש, ניסיון שיחסום את דרכם של שחורים לראשות הפירמידה הפוליטית למשך שנים רבות.

 

 

אני חוגג כעת את התבדות חששותיי. אובמה לא נרצח. אובמה לא הודח. אובמה נבחר לכהונה שניה. אובמה זכה בפרס נובל לשלום כבר בשנת כהונתו הראשונה, ואנשים הרימו גבות, אבל אני חשבתי שהיבחרו לנשיאות היא כשלעצמה תרומה גדולה לשלום בעולם. היבחרותו של אפרו-אמריקני לעמוד בראש מדינה צפונית לבנה, אולי המדינה החזקה בעולם. איני יודע לקרוא דוחות כספיים, ואני יודע שאלו שכן יודעים, גם יודעים לייצר את הדוחות שתומכים בהשקפות העולם שלהם. אבל, אני מאמין לאלו שטוענים שהמספרים שמתארים את כלכלת ארה"ב בסוף כהונת אובמה טובים בהרבה מאלה שהיו בתחילת כהונתו. 

מבקריו של אובמה מהחוגים הלאומנים-שמרניים טוענים שהוא היה רכרוכי וזגזגן, מאשימים אותו בהתפוררותן של עיראק, לוב וסוריה בתקופת כהונתו, מאשימים אותו שנטש את בעלי בריתו במצרים ובסעודיה, שאיפשר לאיראן להמשיך לבסס את עוצמתה, שאיפשר לרוסיה לחזור לעמדת השפעה באיזור ובעולם. אני מניח שהם היו רוצים לראות אותו שולח צבא גם לכל הארצות האלו. מפציץ, פולש, משמיד. אני לא מתרשם מהטענות האלו. אני רואה מנהיג שהבין את מגבלות כוחה של ארה"ב, בהיותה מדינה חופשית ורגישה לאבידות בנפש, בהיותה מדינה שגם למשאבים הכלכליים שלה יש גבול. אוקיי, הוא ניסה כמה דברים שלא הצליחו. האם מישהו יכול היה לדעת בוודאות שלא יצליחו? ואולי בדיעבד יתברר שכן הצליחו. גם רוזוולט לא נחל הצלחה בכל מה שהוא ניסה. גם לינקולן לא. ועדיין, ההיסטוריה זוקפת לזכותם את זה שהם ניסו.  מבקריו של אובמה מהחוגים הלאומנים-שמרניים בישראל טוענים שהוא שונא ישראל ואוהב ערבים. זו טענה שמלמדת עליהם יותר מאשר עליו.

מבקריו של אובמה מהחוגים האנרכיסטיים טוענים שהוא היה בריון כמו קודמיו, חיסל מן האוויר, לא סגר את גוואנטנאמו כפי שהבטיח, והגרוע מכל, שכנע את ההמונים באוקראינה ובסוריה למרוד נגד השליטים ששירתו את האינטרסים של רוסיה. אשכרה שמעתי וקראתי שאנשים אומרים את זה, שאובמה אשם במלחמת האזרחים בסוריה ובמשבר הפליטים באירופה, כי הוא הבטיח להם תמיכה. אני לא מתרשם מהטענות האלו. אני רואה מנהיג שנדרש למצוא איזון בין הדרישה של דעת הקהל בבית לעשות משהו למען הנטבחים, לבין התביעה של אותה דעת קהל עצמה לא להתערב שוב במלחמות רחוקות שלארה"ב אין אינטרס אמיתי בהן. קצת משעשע אותי, שאותם חוגים שמדקלמים את הסיסמאות שהמציאו לפני שנות דור בברית המועצות, הם אלה שמצטעקים עכשיו לנוכח היבחרו של נשיא חדש, שנראה כי יפריע פחות להגשמת החלומות האימפריאליים של רוסיה. 

אז שלום לך, אובמה. שלום ותודה. אני מאחל לך חיים ארוכים וטובים.

היית נשיא דגול וידיד אמת.

 

לדף הרשומה

אנשים שהם לא אני – הדס בן ארויה

11/01/2017

הרצון לצפות בסרט התעורר בי כשקראתי ביקורת עליו ב ynet. אהובה ואני מרבים ללכת לקולנוע, ולא צריך הרבה כדי שנרצה לראות סרט: די בכך שלא יהיה מדכא מדי, ושלא יעליב את האינטליגנציה שלנו, כלומר, שלא יהיה נוסחתי מדי. לסרטים ישראלים אנחנו עושים יותר הנחות מאשר לסרטים זרים. כלומר, גם אם הם קצת נוסחתיים, עדיין יש סיכוי טוב שנלך לראות אותם. משום שהם דוברים עברית, משום שהם מתרחשים בנופים מוכרים, משום שהם מספרים סיפורים שאנחנו מכירים, אולי אפילו את הסיפור שלנו. מן הביקורת אפשר היה להסיק, שהסרט הזה לא יהיה עלבון לאינטליגנציה, שהוא לא יהיה מדכא, וגם שיהיו בו זיונים.  ואכן, הסרט קיים את שהבטיחה הביקורת.

מתוך ויקיפדיה:

אנשים שהם לא אני הוא סרט דרמה ישראלי משנת 2016 אותו כתבה, הפיקה וביימה הדס בן ארויה שאף מככבת בו בתפקיד הראשי, לצידם של יונתן בר-אור, מאיר טולדנו, נצר חריט והגר אנוש. סרט זה הינו סרט הביכורים של בן ארויה. ג'וי (הדס בן ארויה) היא צעירה תל-אביבית בת 25, הגרה בדירת שותפים ועובדת בחצי משרה במשרד פרסום. היא מתקשה להשתחרר מהאקס שלה יונתן (נצר חריט), ובמקביל - מתאהבת בניר (יונתן בר-אור) - בחור חדש, שלא אוהב אותה בחזרה המעוניין רק לשכב איתה.

העתקתי את תקציר העלילה מהוויקיפדיה, וכעת ברצוני לחלוק עליו ולהוסיף לו. ג'וי אינה "צעירה תל אביבית", היא צעירה אשדודית שעברה לתל אביב. ולא ברור אם היא באמת מתאהבת בניר, או רק רוצה שהוא יתאהב בה. שמישהו יתאהב בה. ניר, צעיר שחזר מברלין לתל אביב ועובד על דוקטורט בנושא לא ברור, זה לא שהוא לא אוהב את ג'וי בחזרה. זה רק שהוא לא רוצה מערכת יחסים מחייבת איתה, או עם מישהו בכלל. וזה לא שהוא מעוניין רק לשכב איתה, הוא נהנה מחברתה, ויחסי המין הם לדידו חלק מהידידות ביניהם. ברמת ההצהרות, גם ג'וי לא עושה ממין עניין גדול.  אלא שאצל ג'וי יש פער בין מה שהיא מצהירה עליו לבין איך שהיא מתנהלת, ואצל ניר אין פער כזה. כלומר, זה סרט על מלחמת המינים. דמות נוספת שמופיעה בסרט היא זו של אורן (מאיר טולדנו), צעיר מעין חרוד שעבר לתל אביב, רוצה להביא את המכה ובינתיים עובד כשיפוצניק. הוא מציע את עצמו כשותף לדירתה של ג'וי, ומוצא עצמו מוזמן למיטתה לסטוץ. כלומר, זה גם סרט על פערים מעמדיים.

אבל, זהו בעיקר סרט על פערים דוריים. בכל הביקורות נלעס המונח "דור ה-Y", מונח שבו משתמשים בני הארבעים והחמישים במערב כדי לתאר את בני העשרים והשלושים שחיים ביניהם: בנות ובנים, אחיינים ואחייניות. ואכן, כל הדמויות בסרט הן בין גיל עשרים וחמש לגיל שלושים וחמש, אפילו דמויות המשנה והניצבים. אין הורים, אין שכנים, אפילו נותני שירות מבוגרים לא נראים על המסך. כל הסרט מצטלם בכמה רחובות בתל אביב, וכולו בגובה העיניים: אין בו התמוגגות ממגדלי הבטון והזכוכית, אין בו התפייטות על יפי חופי הים התיכון, ובוודאי שאין בו שום התייחסות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. הוא עוסק בחיים הקטנים של בחורה קטנה אחת, שמופיעה על המסך בכל רגע ורגע שלו, והוא שואל אם היא תמצא לעצמה רגע של אושר בחיים הקטנים האלה. בעצם, לא קורה בסרט כלום, חוץ ממה שקורה אולי בראש של ג'וי. ובכל זאת, לא היה בו רגע של שיעמום, והוא השאיר אותי עם המון מחשבות, וגם עם מידה גדושה של חרמנות, שעל פי הביקורות לא הייתי אמור לחוש, ובכל זאת חשתי. אם לנקוט הומור של מילואימניקים, אפשר לומר שהסרט עשה לי חשק גם לזיונים וגם לזיוני שכל.

הסרט נפתח בתקריב פניה של ג'וי, אותה מגלמת יוצרת הסרט. היא מקשיבה להודעה קולית נואשת שהקליטה לבן זוגה לשעבר, ובוכה. המצלמה מתרחקת, ואנחנו רואים שהיא יושבת בפלג גוף עליון חשוף. תחילה נראות כתפיה, אחר כך נראים שדיה הקטנים והיפים. מה הקטע? מה רוצה היוצרת לומר לנו בתמונת הפתיחה הזו? המשך הסרט מזמן לנו סצנות ארוטיות נועזות עוד יותר שג'וי שותפה להן. לא פורנוגרפיות אלא ארוטיות, משום שגם ג'וי וגם שותפיה המיניים מוצגים כבני אדם שלמים, לא כאסופת איברי מין. זו התשובה למי שאולי יגיד, אם אתה רוצה להתחרמן, צפה בפורנו בבית. אז לא, זה לא פורנו, אלו סצנות ארוטיות שהן חלק מסיפור, ושמציגות מצבים רגשיים מורכבים. דווקא מצא חן בעיניי שסצנות המין מוצגות בצבעים החיוורים של דירת שותפים תל אביבית, ולא בצבעים הזוהרים הקיטשיים שמוכרים לנו מן הפרסומות. מקצת המבקרים כתבו עליהן שיותר מכפי שהן מחרמנות, הן מביכות. אני לא הובכתי.

הנה מה שקורה: גם עם ניר וגם עם אורן, ג'וי מגיעה למצב שאין מה להגיד ואין על מה לדבר, ואז היא מסתערת עליהם בנשיקה טורפנית, שאחריה מתחילים להתפשט ולהתעלס. לאורן היא אפילו אמרה במפורש, שברור שאין ביניהם כימיה. אני נדהמתי: בכל ההיסטוריה שלי עם נשים, תמיד הייתי צריך לטרוח לייצר אווירה רומנטית כדי להגיע לסקס, לרוב לא בפגישה הראשונה. והנה, תראו את הבחורים בני המזל האלה, הם רק צריכים לשבת שם ולשתוק, ונערה חמודה למדי עושה בשבילם את כל העבודה. מה מביך פה? הלוואי שזה היה קורה לי. לפעמים שחקניות אומרות בריאיונות, שהופעה בעירום מעצימה אותן וגורמת להן להרגיש חזקות. כך אומרים גם מקצת המבקרים: הרי לכם נשיות חזקה, עצמאית, בטוחה בעצמה וכולי. אני יכול להבין איזה אומץ נדרש משחקנית כדי להתפשט מול מצלמה, בסרט שעתיד להיות מוצג גם לחלקים היותר שמרניים של החברה הישראלית. אבל, אני איני תופס את ההזדקקות לעירום ולמיניות כביטוי של כח, אני תופס אותה כביטוי של חולשה. וגם אצל הנערה החמודה הזו, אני חושב שהמיניות היוזמת אינה סימן לעצמה אלא לחולשה. ג'וי מתפשטת ומזדיינת כי היא רוצה שיאהבו אותה, שירצו בה. זה גם מה שניר ואורן רוצים, אלא שהם גברים, ואצלם הדרך לחוש אהובים ורצויים היא אחרת. הם צריכים להצליח, לעשות את זה, להביא את המכה. מקצת המבקרים כתבו על מי שמכונים "דור ה-Y", שהם אינם יודעים מה הם רוצים. ולי נראה ברור מאד מה הם רוצים: אהבה, הכרה, הוקרה. כותבים עליהם, שכל חייהם מתנהלים ברשתות החברתיות. ואכן, ברשת החברתית מכירים אותם, מכירים בהם, עושים להם לייקים.

והנה החלק העצוב והמכעיס בעניין: החברה הקפיטליסטית הדכאנית היא זו שמשדרת לצעירים, שהיעד שעליהם לחתור אליו הוא ההצלחה, התהילה. לנשים צעירות היא משדרת, שהדרך שלהן להצליח היא להשתמש בגוף שלהן, לחשוף אותו ולהציע אותו. אם נולדו בתוך גוף דק וסימטרי, כזה שתואם את מודל היופי היווני, אומרים להן שהדרך שלהן למעלה תהיה קלה וסלולה, ואז משתמשים בהן למכירת מוצרים ושירותים. לפעמים משתמשים בהן בדרכים מחפירות עוד יותר. זה שקר. אשה צעירה אינה יכולה לספק את הצורך שלה באהבה ובהכרה בדרך הזו, לא באמת. אדם שמאמין לשקר שמספרים לו, זה לא אדם חזק בעיניי. 

אז מה רצתה היוצרת לומר לנו כשפתחה את סרטה בתמונת שדיה החשופים של ג'וי, כלומר בתמונת שדיה שלה עצמה? אני יכול לחשוב על שתי תשובות אפשריות. אחת, שהיוצרת אומרת לנו משהו על ג'וי, על תקוותה לחוש אהובה ורצויה דרך גופה הצעיר והיפה. שתיים, שהיוצרת אומרת לנו משהו על עצמה, על תקוותה להשיג לסרטה את אהבת הקהל באותה הדרך.

 

לדף הרשומה

האומץ לנצח-מדיניות ביטחון לישראל - עפר שלח

30/12/2016

ספרו של עופר שלח, עיתונאי לשעבר ופוליטיקאי כיום, מבטיח לפרוש תפיסת ביטחון חדשה למדינת ישראל ותפיסת הפעלה לצה"ל. על פי הספר, תפיסה כזו נוסחה על ידי בן גוריון בשנות החמישים, ומאז לא עודכנה לימינו, למרות שכמה וכמה ועדות כבר ישבו על המדוכה והפיקו ניירות עמדה. שלח טוען, שהדבקות בדפוסי המחשבה הישנים היא הסיבה לכך שמאז מלחמת ששת הימים אין מדינת ישראל מצליחה לתרגם את עוצמתה הצבאית להשגים בני קיימא עבור החברה האזרחית. הדוחות וניירות העמדה נדחקים למגירה פעם אחר פעם בגלל נוסטלגיה: יותר מדי אנשים משוכנעים שאפשר לשחזר את ההשג של מלחמת ששת הימים, ובאותם כלים.

מצאתי בספר כמה רעיונות שנשמעו לי, הקורא ההדיוט, נכונים. שלח מציע לזנוח את העיקרון לפיו עוברים להתקפה בהקדם האפשרי, מעבירים את המלחמה לשטח האוייב, ושואפים לכבוש ממנו שטח. במציאות של מלחמת גרילה, לה קרא מאו דזה דונג "המלחמה בתוך האנשים", הפלישה לשטח האוייב רק משחקת לידי האויב, ומלחמת וייטנאם הוכיחה זאת. במקום זאת, יש לפתח שיטות להגן על אוכלוסיית ישראל בתוך שטח ישראל.

שלח מציע לחלק את צה"ל לשלושה צבאות, העוסקים בשלושה נושאים מובחנים:  התקפה, הגנה ושיטור. צבא ההתקפה ישמר את היכולות הקיימות של צה"ל לפשיטה בשטח האוייב ולתימרון משוריין. צבא ההגנה יפתח שיטות הגנתיות, כגון איתור מנהרות תקיפה והוצאתן מכלל שימוש. צבא השיטור יעסוק במשימות שיטור בגדה המערבית. כל צבא יתמקצע בתחומו, יתאמן על סוגי המשימות שאליהן יועד. נשמע לי מתאים לאיומים שיש על מדינת ישראל כיום, וגם מתאים למבנה הנוכחי של החברה הישראלית.

דא עקא, שאין די ברעיונות הטובים הללו, ובעוד כמה שלא מניתי, כדי למלא ספר של שלוש מאות עמודים ולמכור אותו בשמונים וארבעה ש"ח. אולי משום כך דחס שלח לספרו עוד הרבה הצעות בתחומים שונים שיש להם קשר כלשהו לבטחון הלאומי, מרביתן הצעות הגיוניות עד מובנות מאליהן, ולכן משעממות לקריאה. למשל, להגביר את הפיקוח של המערכת האזרחית על הצבא, או להפריד בין תפקיד היועץ הכספי לרמטכ"ל לבין תפקיד ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון.

בעיה אחרת, מסדר גודל שונה לגמרי, היא שאיני רואה שום סיכוי שכל הרעיונות האלו, הטובים והפחות טובים, יתממשו. המערכת הפוליטית חלשה מכדי לממש אותם, ולצה"ל אין דרך לממש אותם בלי להפוך בעצמו לפוליטי, כשלעצמו לא משהו שהייתי רוצה שיקרה.

ועדיין, חלקו הראשון של הספר מעניין ומעורר למחשבה.

האומץ לנצח-מדיניות ביטחון לישראל \ עפר שלח
הוצאה: משכל (ידיעות ספרים)
מספר עמודים: 311
עיצוב כריכה: סטודיו פיני חמו

לדף הרשומה

מוסקבה וסנט פטרבורג 2016

התחלתי ללמוד רוסית בשנת 2010 בבית הספר לשפות "דיאלוג". בטקסטים הקצרים שבספר הלימוד, נזכרו לעתים תכופות שתי הערים הגדולות של רוסיה, מוסקבה וסנט פטרבורג. הזדמן לי לקרוא בימי חיי רומאנים שהתרחשו בערים הללו, בוודאי אקרא עוד כאלה. יש לי סקרנות ביחס לערים הללו, וביחס לרוסיה בכלל. דמיינתי את רוסיה כמקום שאפשר לברוח אליו מהחום של הקיץ הישראלי, מקום ירוק ספוג מים גם ביולי אוגוסט. לכן, תהיתי מדוע תנועת התיירות מישראל לשם אינה גבוהה. כולם כבר היו בתאילנד, איך זה שרק גיל הזהב נוסע לטייל ברוסיה? זה רק ארבע שעות טיסה מנתב"ג. לפיכך, כשאחותי הציעה לי להצטרף אליה לטיול מאורגן במוסקבה וסנט פטרבורג, הסכמתי מיד. חשבתי, נתחיל עם שתי אלה בטיול מאורגן, ופעם, כשכבר אדבר רוסית שוטפת, אטייל בעצמי באזורים הכפריים של רוסיה. בפארקים, באגמים.

 

מוסקבה

מוסקבה היא המטרופולין הגדול באירופה. יש לה ארבעה כבישי טבעת, זה בתוך זה. אך רוב האטרקציות התיירותיות שלה מרוכזות בשטח קטן, בתוך שני כבישי הטבעת הפנימיים: טבעת הקרמלין וטבעת הגנים. נהר מוסקבה עובר דרך שתיהן, נכנס מדרום מזרח ומתעקל לדרום מערב. בגדתו הצפונית של הנהר, בטבעת הפנימית ביותר, נמצאים מתחם הקרמלין, הכיכר האדומה וכנסיית ואסילי הקדוש. הקרמלין, בניגוד למה שאפשר להבין מסרטים הוליוודיים מתקופת המלחמה הקרה, אינו המקבילה הרוסית לבית הלבן בוואשינגטון או לארמון האליזה בפאריס. זהו מתחם, מוקף בחומה עשויה לבנים אדומות, ובו כנסיות פראבוסלביות מפוארות בעלות צריחים מוזהבים בצורת בצל, ארמונות מתקופת הצארים הראשונים, וכן, גם בנייני ממשל ששימשו את ממשלת ברה"מ וכיום משמשים את ממשלת רוסיה. נכנסים למתחם משער אחד, מטיילים בו, ויוצאים משער אחר, אל הכיכר האדומה. שמעתי שני הסברים למקור השם "הכיכר האדומה": האחד, בגלל הצבע האדום של חומת הקרמלין. השני, שאותה מילה רוסית משמשת ל"אדום" ול"יפה", ובעצם היה צריך לתרגם "הכיכר היפה". אבל למען האמת, היא לא עד כדי כך יפה.

מצידה השני של הכיכר האדומה, מול שער היציאה מהקרמלין, נמצאת כנסיית ואסילי הקדוש, שגם לצריחיה צורת בצל, אך הם אינם מוזהבים אלא מפוספסים בפסים עקלתוניים, כמו סוג של סוכריה על מקל. כנסיה זו היא הסמל המזוהה ביותר עם מוסקבה, ועם רוסיה בכלל. באתר "דואולינגו", שבו אני מתרגל את הרוסית שלי, האמוטיקון שמזהה את השפה הרוסית הוא איור של כנסיית ואסילי הקדוש. מערבה משם לאורך הנהר נמצאת כנסיית המושיע, המאוחרת יותר, שגם הבצלים המוזהבים שלה מקשטים את קו הרקיע של מוסקבה. ממרכז מוסקבה יוצאים שני רחובות שיכולים לעניין תיירים: רחוב טברסקיה הרחב והארוך, שלאורכו בנייני משרדים וחנויות יוקרה, ומדרחוב ארבאט האמנותי והשיקי יותר. תכפילו את שדרות רוטשילד פי עשר וקיבלתם את רחוב טברסקיה, תכפילו את נחלת בנימין פי שתיים וקיבלתם את מדרחוב ארבאט. אחת מנקודות השיא של הטיול בשבילי היה סיור לילי לשני ארמונות מחוץ למוסקבה: ארמון קולומיסקאיה וארמון צאריצנאיה. הראשון הוא ארמון עץ שפטר הגדול גדל בו, השני הוא ארמון פאר בסגנון צרפתי, שבנתה יקתרינה הגדולה. שני הארמונות מוארים מאד יפה, והם מספקים חומר למחשבה על התמורה שעברה רוסיה תוך פחות ממאה השנים, שעברו בין ילדותו של פטר לבין בגרותה של יקתרינה. נסענו לשם ביום ששי בערב, ועמדנו בפקקים עם כל תושבי מוסקבה, הנוהגים לנסוע לדאצ'ות שלהם מחוץ לעיר בסוף השבוע. המדריך שלנו סרגיי הסביר לנו על משמעותה של הדאצ'ה באורח החיים הרוסי.

כמו בדרך כלל בטיולים מאורגנים, הנסיעות באוטובוס נוצלו לדיבור על ההיסטוריה והתרבות של ארץ היעד. סרגי פתח כל שיחה שלו על ההיסטוריה של רוסיה באיזכור הצירוף "שתיים שלוש ארבע", אותו המליץ לנו לזכור: שתי שושלות קיסריות – רוריק ורומנוב, שלוש מהפכות – מהפכת 1905, מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר, ארבע מלחמות פטריוטיות – נגד הטאטארים, נגד הפולנים, נגד נפוליון ונגד היטלר. לזו הרביעית קוראים ברוסיה "המלחמה הפטריוטית הגדולה". היא מונצחת בגן לאומי מרשים ושמו "הר ההשתחוות", שנמצא דרומית מזרחית למרכז מוסקבה. ההשוואה בינו לבין "יד ושם" שלנו - מעניינת.

 

 

בתחילת המאה הי"ח בנה הצאר פטר הגדול את סנט פטרבורג, ועשה אותה בירת האימפריה, עד המהפכה הבולשביקית ב 1917. לפיכך, האטרקציות התיירותיות של מרכז מוסקבה הן ברובן מאד עתיקות, מלפני פטר הגדול, או מאד מודרניות, מהתקופה הסובייטית והפוסט-סובייטית. האטרקציות מהתקופה הסובייטית כוללות בעיקר מוזיאונים, אתרי הנצחה וקבורה, ופסלי ענק של מנהיגים קומוניסטיים. פסלי ענק רבים הועברו לפארק מיוחד על הגדה הדרומית של נהר מוסקבה, ולא הושחתו כמו פסלי מנהיגים קומוניסטיים בארצות אחרות שהשתחררו מהשלטון הבולשביקי. מצד אחד, יש בזה משהו תרבותי. לא הורסים מונומנטים מן העבר, גם אם הם מזכירים לאנשים דברים כואבים. מצד שני, יש בכך כדי לרמז על היחס ברוסיה כיום כלפי התקופה הסובייטית. היחס ברוסיה אל התקופה הסובייטית שונה מאד מהיחס בגרמניה אל התקופה הנאצית. הוא אמביוולנטי: מצד אחד, באמת היה קשה מאד והרבה אנשים חפים מפשע עונו ונרצחו. מצד שני, איזה גדולים היינו אז, אה?

העבר הסובייטי נוכח במוסקבה בדרכים נוספות: "שבע האחיות" הן שבעה גורדי שחקים שבנה סטאלין במוסקבה, כולם דומים זה לזה בארכיטקטורה הכוחנית שלהם, וכולם דומים ל"ארמון המדע והתרבות" שישראלים רבים מכירים מוורשה. ואכן, סטאלין כפה את "ארמון המדע והתרבות" על האחות הקטנה פולין, ומשום כך תושבי וורשה המבוגרים שונאים אותו בכל ליבם עד היום. כשראיתי את "שבע האחיות" במוסקבה, חשבתי שאני מבין איך סטאלין תפס את ה"מתנה" הקטנה שלו: כאות של חסד וקרבה למשרת החביב עליו. גופתו של לנין עדיין מונחת במאוזוליאום בחומת הקרמלין, תיירים מוזמנים לעבור על פניה. במרכז מוסקבה, בכיכר לוביאנקה, עדיין עומד בניין המשטרה החשאית הסובייטית, שבמרתפיו עונו אנשים כדי להוציא מהם הודאות פיקטיביות בפשעים נגד המדינה.

רשת המטרו המפוארת שבנה לזר קגנוביץ' היהודי, מספר שלוש של סטאלין, עדיין משמשת את תושבי מוסקבה. כמה מהתחנות שלה מעוצבות כארמונות, ומכילות מונומנטים, שברגיל רואים כמותם במוזיאונים. כל אתר תיירות וספר תיירות מציין את התחנות הללו כאטרקציה שאין לדלג עליה. דא עקא, שהשילוט ברשת המטרו הוא על טהרת השפה הרוסית והאלפבית הקירילי. למזלי, אני מסוגל לקרוא אלפבית קירילי – אמנם רק את אותיות הדפוס – ולנהל את השיחה הבסיסית שנדרשת לקניית כרטיסים. לפיכך, יכולתי להתנייע במטרו בזמן החופשי שהיה לנו בערב. בשבת בבוקר, כשהמקומיים מתענגים על יום מנוחה, המדריך שלנו סרגיי לקח אותנו לסיור בתחנות המטרו קומסומולסקאיה, נובה סלובודקאיה וקייבסקאיה. כל אחת מהן מעוצבת קצת אחרת, כל אחת יועדה להעביר מסר אחר ביחס לברית המועצות.

סרגיי גם סיפר לנו סיפור נחמד. כשסטאלין החליט לבנות מטרו במוסקבה, הוא שלח מישהו לניו יורק לרחרח איך זה עובד אצלם. השליח חזר ודיווח, שהמטרו של ניו יורק עלוב: צפוף, מרופט, מתפרק. אז סטאלין החליט, שאם במערב גרים בארמונות ונוסעים לעבודה במטרו עלוב, במולדת המהפכה זה יהיה להיפך. יגורו בדירות עלובות, זה מה יש, אבל לעבודה, שזה הרי החלק החשוב בחיים, ייסעו דרך ארמונות.

 

 

סנט פטרבורג

לאחר חמישה ימים במוסקבה, טסנו לסנט פטרבורג, העיר השניה בגודלה ובחשיבותה ברוסיה, שבתקופת ברית המועצות היה שמה "לנינגראד". שהינו בעיר ובסביבותיה שלושה ימים וחצי. סנט פטרבורג בנויה על רצועת קרקע בקצה המזרחי של הים הבלטי. ממזרח לעיר נמצא אגם לאדוגה, וארבעים קילומטר צפונית לה, זה כבר פינלנד. החלק המזרחי של העיר בנוי על רצועת אדמה בין אגם לאדוגה ומפרץ פינלנד. החלק המערבי שלה פרוש על אוסף איים, חלקם איים טבעיים וחלקם מלאכותיים. נהר הנייבה יוצא מאגם לאדוגה ועובר במרכז העיר, רחב ומרשים בהרבה מנהר מוסקבה. מתמזגים בו נהרות צרים יותר, ותעלות רבות מעשה ידי אדם. בגלל הנהרות והתעלות, סנט פטרבורג מכונה באתרי התיירות "וונציה של הצפון", או "אמסטרדם של המזרח".

השדרה המרכזית של סנט פטרבורג היא נייבסקי פרוספקט. השדרה נמתחת ממזרח למערב, מגשר אלכסנדר נייבסקי במזרח עד ארמון ההרמיטאז' וקתדרלת יצחק הקדוש במערב. למזלנו, בית המלון שנבחר עבורנו נמצא סמוך לתחנת הרכבת מוסקובסקאיה, ממש באמצע השדרה, במקום שממנו היא מתרחבת ונהיית תיירותית יותר. כך התאפשר לנו לצאת מדי ערב ולטייל בה. מאמצע הקטע המערבי של השדרה אפשר ללכת קצת דרומה ולהגיע לקתדרלת קאזאן, ואפשר ללכת קצת צפונה ולהגיע לקתדרלה בעלת השם משובב הלב "המושיע על הדם השפוך". אפשר גם לעלות על אחד האוטובוסים שנעים לאורך השדרה כדי להגיע לאטרקציות האלה, הכרטיס זול מאד, אבל שוב, בלי לדעת קצת רוסית, אין מצב להבין אם אפשר לקנות כרטיס מהנהג, או שמא צריך לחכות לכרטיסן ולקנות ממנו. היות שגמגמתי קצת ברוסית, הנוסעים התלהבו ועזרו לי.

לאורך הרחובות הסמוכים לנהר בנויים ארמונות במגוון סגנונות אירופאים, זכר לימי הזוהר של שושלת רומאנוב. הצארים הביאו אדריכלים מכל אירופה כדי שיתכננו את השדרות הרחבות והישרות, וכדי שיבנו להם ארמונות לממשלתם ולמגוריהם. האצילים הלכו בעקבות הצארים, ובנו אף הם את ארמונותיהם בסגנון אירופי. גם פסלים לא חסרים, גילופי אבן ומתכת, פארקים. ידיד שלי, עולה ותיק ממינסק, אמר לי ש"מוסקבה זה רוסיה, סנט פטרבורג זה אירופה". אני לא מסכים עם האמירה הזו, אף שאני יכול להבין מאיפה היא באה. בסנט פטרבורג באמת אפשר לראות תבניות ארכיטקטוניות שראיתי כבר בערים האימפריאליות של אירופה. מי שגדל בברית המועצות, אולי ראה אותן בספרים. אבל בערים כמו וינה וברלין, וגם בערים קטנות יותר כמו ונציה ואמסטרדם, אפשר לראות גם אטרקציות תיירותיות שמקורן אזרחי: בניין מוזר שבנה סוחר עשיר ותמהוני, גשר עתיק שבנתה העירייה כדי למלא צורך שכבר לא קיים, כיכר שכונתית שקיבלה ציביון ייחודי עם השנים. בסנט פטרבורג, כך זה נראה, הכל מלמעלה. הכל של הצאר. או יהיה של הצאר, אם רק יתחשק לו.

עוברים את הגשר על נהר הנייבה, ומגיעים למבצר פטרופבלובסקיה, או מבצר פיוטר ופאבל, הבנוי על "אי הארנבים", אחד האיים בשפך הנהר נייבה. מתחם זה היה אחד הראשונים שנבנו בבירה החדשה. מלכתחילה נבנה המבצר כדי להגן על העיר מפני פולשים מן הים, אך בפועל שימש בית כלא, ונחשב לאחד מבתי הכלא הנוראים ביותר של התקופה הצארית. בחצר שבתוך החומה ממוקמים מספר מבנים, שהעיקרי בהם הוא הקתדרלה הפרבוסלבית הגבוהה בעולם. בקתדרלה עומדים ארונות הקבורה של הצארים והצאריות, מפטר הגדול ואילך. אחרי התפרקות ברית המועצות הובאו לכאן שרידי הגופות של משפחת הצאר האחרון, ניקולאי השני, שחוסלו בידי הבולשביקים אחרי מהפכת 1917. מונומנט נוסף שיש בחצר המבצר הוא אוטובוס ישן, שנצבע בכחול ולבן ומשמש כשירותים בתשלום. למה כחול ולבן, זה שכחתי לשאול.

שטנו על נהר הנייבה, צפינו בגשרים הנפתחים בלילה, ונסענו לשני טיולי יום מחוץ לסנט פטרבורג: האחד לפטרהוף, ארמון הקיץ של פטר הגדול, שנמצא על חוף הים הבלטי, שלושים ק"מ מדרום לעיר, והשני לעיירה פושקין, בה נמצא ארמון קיץ של קתרינה הגדולה. בילינו כשעתיים בארמון החורף, הלא הוא מוזיאון ההרמיטאז' המפורסם על גדת הנהר נייבה. היות שנכנסנו כקבוצה, לא נאלצנו לעמוד בתורים הארוכים לקופת הכרטיסים. המדריך שלנו סרגיי הסביר לנו שהתיירים הרוסים, כשהם יוצאים לחופשה, הם חשים צורך לנצל כל רגע, לבקר בכל מוזיאון ולראות את כל מה שיש בו. תיירים מישראל, נו, זה כבר סיפור אחר, במיוחד כשהם מגיעים בקבוצה הטרוגנית מבחינת תחומי עניין:  אחרי שעה, כמעט כל הקבוצה יושבת בקפטריה, מחכה למעטים שרוצים לראות יותר, בסבלנות שהולכת ומתמעטת. לכן, הסיור המודרך שלנו בהרמיטאז' ארך רק שעה, ולמבקשים להישאר שעה נוספת ניתנה אפשרות לעשות זאת לבדם, בעוד השאר יחכו בקפטריה. אף אחד בקבוצה לא נענה להזמנה הזו, ולא רציתי להיות זה שכולם מחכים לו בקפטריה. היות שלסרגיי לא היה רישיון להדריך בסנט פטרבורג, אלא רק במוסקבה, הצטרפה אלינו בסנט פטרבורג מדריכה מקומית, דוברת אנגלית. סרגיי עבר לתפקד כמתרגם לעברית של ההסברים של המדריכה, וכמלווה הקבוצה. אבל, חמשת הימים שבילינו איתו במוסקבה איפשרו לנו להבין טוב יותר את מה שראינו בסנט פטרבורג.

 

 

הנקודה היהודית

טיולנו כלל ביקורים בבתי כנסת במוסקבה ובסנט פטרבורג,  בבית חב"ד במוסקבה, ובמוזיאון היהודי החדש של מוסקבה, הממוקם בשכונה מרוחקת ממרכז העיר. אינני מחבב ביותר בתי כנסת, לא בארץ ולא בחו"ל, אך בתי הכנסת שראינו היו מבנים נאים למדי, זכר לימים שבהם רצה סטאלין להצטייר לאזרחיו כסובלני לבני כל הלאומים המרכיבים את ברית המועצות. הסובלנות, כך נראה, הסתכמה בבניית בתי הכנסת ובתחזוקתם. יהודים שפקדו את בית הכנסת היו עלולים להסתבך עם מנגנוני הביטחון. מי שהחזיק את בתי הכנסת בחיים היו קשישים בודדים, שכבר ממילא לא היה להם יותר מדי מה להפסיד. גם כיום, כשאין בעיה לקיים פולחן דתי יהודי ברוסיה, בתי הכנסת ההיסטוריים אינם חוזרים לחיים. צעירים יהודיים שחוזרים לדת עושים את זה דרך חב"ד, ובית חב"ד במוסקבה אכן שוקק חיים ופעילות. אני לא אוהב את חב"ד, וחששתי שאשתעמם ואתעצבן בביקור בבית חב"ד, אבל בתיווכו של סרגיי, עם הסיפורים שלו על החברים שלו שם ועם ההומור שלו, דווקא היה לי שם מעניין ונחמד.

המוזיאון היהודי במוסקבה הוא מוזיאון מודרני, ובו מיטב שיכלולי המאה העשרים ואחת: גאדג'טים, תצוגות אינטראקטיביות, וחיזיון אור קולי בארבעה מימדים. כלומר, בנוסף למשקפי תלת מימד, יש כל מיני פטנטים שאמורים להעצים את החווייה, כגון כיסאות מתנועעים בהתאמה לתוכן המוצג,  וזרזיפי מים שמומטרים על הצופים. המוזיאון נבנה ומתוחזק בכספי יהודים עשירים מהמערב, נדמה לי שראיתי על הלוח את שמותיהם של רונלד לאודר ורומן אברמוביץ'. אי אפשר לפספס את כמויות הכסף שנשפכו שם. התכנים, לעומת זאת, מדכאים. מעט מאד מקום מוקדש לחיים היהודיים באימפריה הרוסית, הרבה מאד מקום מוקדש למוות: בפוגרומים, בשואה ובגולאגים. מעט מאד מקום מוקדש ליהודים החילונים שנטלו חלק פעיל מאד בהקמת ברית המועצות, כגון לזר קגנוביץ' דלעיל, ולאלה שהחיו את התרבות העברית בת זמננו, דוגמת ביאליק וברנר. הרבה מאד מקום מוקדש ליהודים הדתיים בעיירות תחום המושב ולחיים הדתיים שם. לא יכולתי שלא להשוות את המוזיאון היהודי במוסקבה עם המוזיאון היהודי המקסים בוורשה, מקסים גם בארכיטקטורה שלו וגם בתכנים שלו, המוגשים בטוב טעם ואינם לוחצים בכח על בלוטת הדמעות. לתחושת הבאסה שלי מן המוזיאון תרמה העובדה שלא סרגיי הדריך אותנו במוזיאון, אלא מדריך של המוזיאון: סטודנט ישראלי ממשפחה דוברת רוסית, שבא למוסקבה כדי ללמוד באוניברסיטה שלה. לתחושתי, הוא בא לעשות את היומית שלו, ולא מאד עניין אותו אם הקבוצה נהנית או מתבאסת.

הרגע היהודי המוצלח ביותר בשבילי הגיע בערבו של היום השלישי במוסקבה. נסענו לקונצרט ווקאלי בכנסיית המושיע המחודשת. כבר ביקרנו בכנסייה המפוארת יום קודם לכן, אבל הפעם נכנסנו מצד אחר, לאולם הקונצרטים. המקהלה הקטנה פתחה במיזמורים כנסייתים פרבוסלאבים, שאמנם היו יפים אבל היו בלתי מובנים. לאחר מכן עברה לשירי עם רוסיים וסובייטיים שמוכרים במערב, קאטיושקה וקאלינקה וכאלה. ואז – הפתעה! – הסולנית עברה לשיר כמה מהשירים הללו בעברית צחה! סרגיי סיפר לנו אחר כך, שזה הוא שהמליץ למנצח המקהלה, חבר שלו, להוסיף להיטים מוכרים לרפרטואר, כדי למשוך תיירים לקונצרטים. הוא לא לקח קרדיט על העברית.

 

 

סרגיי

אני מזכיר שוב ושוב את המדריך והמלווה שלנו, סרגיי סאוויניץ', כדי להמחיש ולהדגיש עד כמה תרומתו להצלחת הטיול הייתה מכרעת. אולי יהיה נכון אף להכליל ולומר, שטיול של ישראלים ילידים לרוסיה קם ונופל על המדריך. בתאילנד, מדריך טוב יעשה את ההבדל בין טיול מוצלח וטיול מוצלח מאד. ברוסיה, מי שלא חי שם תקופה משמעותית של חייו, יהיה אבוד בלי מדריך טוב. לכאורה, הייתי מצפה שזה יהיה להיפך, שהרי הרוסים דומים לנו חיצונית יותר מאשר התאילנדים. ברם, התאילנדים יוצאים מגדרם כדי להנעים את השהות בארצם לתיירים, ואילו הרוסים, למה מי מת. באת לכאן, תסתגל לאיך שהדברים קורים כאן.

והדברים, הם קורים אחרת. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא, שביקורת הדרכונים בנמל התעופה של מוסקבה לוקחת המון זמן. כשהגעתי לראש התור, ראיתי שהאיש מאחורי הדלפק עובר על הדרכון עם זכוכית מגדלת, אלוהים יודע מה כבר יש לו לחפש שם. מקבלים טופס הגירה שיש למלא שם במקום, ולהחזיר ביציאה. קראתי באינטרנט שאיבוד הטופס כרוך באי נעימות גדולה. זו הייתה הקלה גדולה בשבילי שסרגיי אסף את הדרכונים וטפסי ההגירה. לקח עליהם אחריות, הפקיד אותם לשמירה במלון ואסף אותם משם. לא הייתי רוצה לנסות לברר בעצמי איך עושים את זה.

כי הדבר השני ששמתי לב אליו הוא, שאנשים לא מחייכים. לא לעצמם, לא זה אל זה, ובוודאי לא לתיירים. בתאילנד מחייכים כל הזמן, ברוסיה לא מחייכים בכלל. סרגיי הסביר לנו, שברוסיה מחנכים את הילדים לא לחייך סתם כך בלי סיבה. כשתלמיד בכיתה מחייך, המורה נוזף בו: "מה יש לך, אתה צוחק עלי?". זה לא אומר שהם כועסים כל הזמן, זה לא אומר שהם סובלים כל הזמן. זו פשוט הדרך הנאותה להיראות, לשיטתם. ואכן, בזמן החופשי שהיה לנו, בפעמים המעטות שבהן פניתי למישהו ברחוב וביקשתי הכוונה, נעניתי באדיבות. אפילו חיוך קטן היה, פה ושם. אבל נותני השירותים, הם תמיד היו חמורי סבר, נראו כאילו בכל רגע הם עומדים להתפרץ עליי.

בכל יום עשינו הפסקת צהריים במרכז קניות, וסרגיי המליץ לנו לאכול את ארוחת הצהריים במתחם המזון המהיר. זה הפליא אותי, היות שאני רגיל שבטיולים מאורגנים המדריכים מעיזים את המטיילים למסעדות שמיועדות לתיירים, מן הסתם כאלו שמשלמות למדריך עמלה על כל סועד שהוא מביא. סרגיי הסביר, שהמסעדות ברוסיה עובדות אחרת. עוברות עשרים דקות מרגע שמתיישבים ועד שמגיע מלצר, עוד עשרים דקות עד שהמנות מתחילות להגיע, הכל מאד איטי. וזה לא משום שעובדי המסעדה עצלנים, זה משום שכך נהוג, לכך מצפים הלקוחות. כי יציאה למסעדה ברוסיה, זה לא רק בשביל לאכול. זה גם בשביל להיפגש, לדבר, לקחת את הזמן. לא ממש מתאים לתיירים, וודאי לא לתיירים מישראל, שסרגיי כבר למד להכיר. אפילו אני, שיודע לקרוא אותיות קיריליות ולתקשר ברוסית בסיסית, הייתי עלול ליפול כהוגן אילו נכנסתי לבדי למסעדה רוסית.

בוקר אחד בסנט פטרבורג, אנחנו כבר ישובים באוטובוס מחוץ למלון, והנה, מסלול אחד חסום בכביש שבו היינו אמורים לנסוע אל מחוץ לעיר. אנחנו מסתכלים מהחלון, ורואים חבורת גברים בועטים בגבר אחד, שפלט גופו העליון חשוף, עד שהוא נופל על הכביש. אנשים עומדים מסביב ומסתכלים. וכל זה ברחוב הראשי, נייבסקי פרוספקט, תשע בבוקר. סרגיי פירש לנו את מה שראינו: קטטת שיכורים. לא כל כך נעים לראות, אבל לא צריך לפחוד, ולא צריך לדאוג: האוטובוס ייסע מסביב.

לכן אני אומר, מטייל שלא חי ברוסיה תקופה משמעותית של חייו, יהיה אבוד שם בלי מדריך טוב. וסרגיי לא היה רק טוב, הוא היה מצויין. איש צעיר, שולט באנגלית ובעברית, בעל חוש הומור מצויין, בעל הכרות מעמיקה עם התרבות וההיסטוריה של רוסיה, של המערב, ושל היהודים. התפעלתי מההחלטות הנכונות שהחליט לאורך כל הטיול. התפעלתי מהדרך האלגנטית שבה פתר בעיות שצצו בקבוצה, שהייתה הטרוגנית מבחינות רבות. התפעלתי מן היכולת שלו לספר סיפורים מעניינים בצורה נגישה ודידקטית, בלי התנשאות ושתלטנות מחד גיסא, ובלי לרדת לרמת עממיקו מביכה מאידך גיסא. מי שקורא כאן בחיפוש אחר המלצה, ההמלצה הגדולה שלי היא עליו. גגלו Sergey Savinich moscow ותגיעו.

 

 

מסקנות ותובנות

כעת אשוב לשאלה שפתחתי בה: מדוע רק מבוגרים נוסעים לרוסיה. הסבר אפשרי אחד הוא, שרק מבוגרים נוסעים לטיולים מאורגנים, וכבר כתבתי שמי שלא חי ברוסיה תקופה משמעותית של חייו , לא יסתדר בה בלי מדריך צמוד. הסבר אפשרי שני הוא, שהטיול ברוסיה דורש מן המטייל סבלנות ומשמעת עצמית, וזו דרישה שצעירים מתקשים לעמוד בה – אלא אם כן הם נולדים וגדלים לתוכה. זה לא תאילנד ולא הודו, אי אפשר להחליק דברים בקריצת עין או בצ'אפחה על הגב. זו גם לא מדינה שאפשר לקנות בה מוצרים ממותגים בזול, ולהתנשא על תושביה.

אבל אפשר ומומלץ להתוודע לצורת חיים, שמצד אחד היא שונה מאד מזו שלנו, ומצד שני היא לא "אקזוטית", ואפשר גם להבין בה דברים בקשר לשורשים הרוסיים של הציונות, התנועה הלאומית שהקימה את מדינת ישראל ומתחזקת אותה עד היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה

הצלחה ואי הצלחה

בחוגים שאני מסתופף בהם, נהוג להפליג בשבחי האופטימיות. אסור להתייאש, אומרים וכותבים כולם. האדם יצור מופלא הוא, סופו שינהג בהיגיון. אין עימות ואין חילוק שאי אפשר לפתור בדיבורים. נהוג גם להביא אסמכתאות ממדעי הרפואה לכך, שהאופטימיות מועילה לבריאות. אני, גם אני מאמין בתועלת שבאופטימיות ובחשיבה חיובית, אבל מסופקני אם אכן אפשר לפתור כל סכסוך באמצעות דיבורים. במיוחד, אני מסופק אם אפשר ליישב בדיבורים את הסכסוך בין אלה שיש להם כל צרכיהם לבין אלה שאין להם, וכן את החילוק בין הלאומנים השמרנים לבין ההומניסטים הליברליים. אולי כדאי לציין, שהחוגים שאני מסתופף בהם הם חוגים הומניסטים ליברליים, ושלרוב האנשים שאני פוגש יש מרבית צרכיהם, אם לא יותר מזה. יש להם מה להפסיד מהתמוטטות הסדר הקיים. גם לי יש.

אני מתבונן בהיסטוריה האנושית, והנה מה שאני רואה. בכל החברות האנושיות שאני מכיר, אנשים שואפים לפעול במלוא כוחם ועם כל יכולותיהם. לפעול לשיפור מצבם האישי, לשיפור מצב המשפחה שלהם, לשיפור מצב השבט שלהם. עובר זמן, ומתהווה שכבה של אנשים מצליחים, משפחות מצליחות, שבט הגמוני. בד בבד, מתהווה שכבה גדולה עוד יותר, של האנשים שלא הצליחו, שכוחם לא עמד להם. אפילו להתארגן יחד הם לא מצליחים. הם זועמים. מגיע רגע, שמצטבר שם די זעם כדי ליצור ניסיון למוטט את הסדר הקיים. הניסיון הראשון אולי ייכשל, אבל יגיע תורו של ניסיון שיצליח. הסדר הקיים יתמוטט בקול שאון. תהיה מהפכה, תהיה מלחמה, אנשים מכל שכבות החברה יסבלו וייהרגו, ייגרם הרס רב לטבע ולתרבות. ואז, מבין ההריסות יגיחו השורדים. אלה יהיו אנשים שיש להם יותר יכולות, ואנשים שיש להם פחות יכולות. כל הסיפור יתחיל מהתחלה. האם זהו תיאור אופטימי או פסימי? אני חושב שגם וגם.

 

 

אני רואה קשר בין התהליך המעגלי הזה לבין עמדות פוליטיות. בתחילת התהליך, מיד לאחר ההתמוטטות, זהו תור הזהב של ההשקפות ההומניסטיות הליבראליות. כולם זוכרים את ההרס והסבל, כולם נשבעים שלעולם לא עוד. מעכשיו, נפתור את כל הבעיות בדיבורים ובשיתוף פעולה. נחקקים חוקים ומוקמים מוסדות, שמטרתם להגביל את הצלחתם של המצליחים ולהפיס את זעמם של הזועמים. אך כאמור, זמן עובר, מתהווה שכבה של אנשים מצליחים, נולדים להם צאצאים שלא ראו בעיניהם את ההתמוטטות, והם אומרים, מה פתאום שנגזור על עצמנו איפוק ונדאג לכל האפסים הללו שם בחוץ?

החוקים מבוטלים בהדרגה, המוסדות מפורקים זה אחר זה, ההשקפה הלאומנית-שמרנית זוכה לפופולאריות מתחדשת בחוגי המצליחים. אצל הזועמים, אלה שאין להם הרבה מה להפסיד, ההשקפה הלאומנית-שמרנית צוברת פופולאריות רבה עוד יותר. למי יש סבלנות לדיבורים ולשיתוף פעולה כשהבטן מקרקרת, כשאין כסף לחשמל ולמים, כשהילדים צורחים, כשההורים הזקנים גונחים. המשטרה מפעילה יותר ויותר אלימות, חברות אבטחה פרטיות מתרבות ומשגשגות. בבתי התפילה צועקים באזני השומעים, שכל הרעה הזו באה עליהם בגלל חטאיהם. מוצאים אויב פנימי או חיצוני שאפשר להאשים אותו במצב. ואז, די באירוע קטן כדי להצית את התבערה הגדולה.

 

 

ומה זו בעצם הצלחה? בחוגים שאני מסתופף בהם, נהוג לומר שזה הכל בראש של הבן אדם. אם בן אדם חושב את עצמו למצליח, אז הוא מצליח. ואני אומר, זה טוב ויפה בתור מנטרה שאדם יכול לשנן לעצמו כדי להתעודד, אבל זה לא די טוב כדי להסביר לאילו מצליחים אני מתכוון, כשאני כותב על החילוק בין המצליחים לבין הזועמים. רק יחידי סגולה מסוגלים להמשיך לראות את עצמם כמצליחים, בשעה שהחברה מסביבם אינה רואה אותם ככאלה. והחברה, היא מודדת את ההצלחה במספרים.

כמה חברים יש לך. אילו ציונים קיבלת. כמה אנשים יבואו לעזרתך בשעת צרה. כמה אנשים ייצאו למלחמה לקריאתך. כמה כסף יש לך, וכמה ממנו עשית בעצמך (אם עשית אותו בדרכים חוקיות ומוסריות, זה לא רלבנטי, כי את זה אי אפשר לספור). באיזו תדירות יש לך סקס, עם כמה אנשים היה לך סקס, כמה אנשים רוצים סקס אתך ולא מקבלים. כמה ילדים הולדת, וכמה מהם צפויים לעמוד על רגליהם, כדי שיוכלו לבוא לעזרתך ולעזרת השבט כולו (מה טיב יחסיך איתם, זה לא רלבנטי, כי את זה אי אפשר לספור). אם את מוסיקאית, כמה הורדות היו לשירים שלך. אם אתה סופר, כמה עותקים של ספריך נמכרו. אם אני בלוגר, כמה צפיות ביום יש לי וכמה תגובות. כמה פעמים חיפשו את שמי בגוגל. כמה לייקים קיבלתי. הכל מספרים, מספרים, ועוד מספרים.

זה שיש לאדם יותר מכל אלה, זה עדיין לא אומר שיש לאדם כל מה שהוא צריך. לאנשים שונים יש צרכים שונים, ומה שמספק את האחד, לא בהכרח מספק את האחר. אבל גם בעניין הזה, החברה מגדירה מספרי סף. מי שמצוי מעליהם, אפילו אם הוא חש בלתי מסופק, לא יצטרך לשמוע מסביבתו הקרובה שהוא אפס, שהוא כישלון. בחוגים שאני מסתופף בהם, נהוג לומר שלא חשוב מה אומרת הסביבה, חשוב מה האדם עצמו מרגיש. ואילו אני אומר, שני הדברים חשובים, והם כרוכים זה בזה.

 

 

לפני כמה שבועות נפטר שמעון פרס, וכלי התקשורת התמלאו בסיפורי הצלחותיו. אילו הזדרזתי וכתבתי רשומה לזכרו ביום שנפטר, אולי הייתי מופיע בעמוד הראשי של הבלוגיה ומקבל הרבה צפיות. אבל אני בחור איטי, מה לעשות. אצלי לוקח זמן עד שבאים הרעיונות, ועוד זמן עד שהם מתגבשים לכלל אמירה. 

האם שמעון פרס היה אדם מצליח, כפי שעולה ממה שנכתב עליו לאחר מותו? אני חושב שלא. פרס היה אדם בעל כישרונות רבים, יכולות מגוונות. הוא יזם וניהל כמה פרויקטים לאומיים בהצלחה רבה. על כך אני מוקיר לו תודה. אבל, הוא היה פוליטיקאי, ובמבחן הגדול של הפוליטיקאים בדמוקרטיה פרלמנטרית, קרי, בבחירות הכלליות, פרס נכשל פעם אחר פעם. מעולם לא היה לו את מספר הקולות הדרוש כדי להנהיג את המדינה לפי דרכו.

תוך קריאת כל מה שנכתב עליו לאחר מותו, התגבש אצלי הסבר אפשרי לכך: לפרס מעולם לא הייתה דרך. בכל נקודת זמן של חייו, הוא קידם את מה שנראה לו מעניין, הוא פעל למען מה שנראה לו מגניב, עבד למען מה שנראה לו מועיל. בעיקר למען מה שנראה לו מועיל לקריירה שלו עצמו. בשנות השבעים הוא היה פטרון המתנחלים, בשנות התשעים הוא היה נושא דגל תהליך השלום. שוב ושוב כתבו עליו, שהוא אבי "אומת ההייטק". נו, ואיך "אומת ההייטק" משתלבת עם המרקם החברתי האופייני למדינת ישראל? נראה שעל כך, פרס לא טרח לחשוב. להרצל ולבן גוריון היה חזון. לפרס היו קמפיינים. הם היו פוליטיקאים מצליחים, הם שינו את מהלך ההיסטוריה. פרס חטף יריקות ועגבניות רקובות. פרס הפך לאדם מצליח רק כאשר הצליח לזקוף לזכותו שני מספרים אחרים: את גילו, ואת מספר השנים שהצליח לשרוד בפוליטיקה.

הכל מספרים, מספרים, ועוד מספרים.

 

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת