22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

איזון עדין – רוהינטון מיסטרי

האיזון העדין הוא זה שבין תקווה לייאוש, וסוד החיים הוא היכולת לשמור על איזון זה. יכולת זו עומדת למבחן בלתי פוסק אצל ארבעת גיבורי הרומן הגדול הזה: דינה דלאל - אלמנה ענייה המתעקשת לשמור על עצמאותה ומסרבת להינשא בשנית: מאנק - סטודנט שנעקר מכפר הולדתו בהרים ונשלח ללמוד בעיר, אישוואר ואחיינו אום - חייטים שבאו לחפש את מזלם בעיר הגדולה. הגורל מזמן את הארבעה לדירתה המצומקת של דינה, ויחד הם מיטלטלים בים החיים הסוער, ולומדים לשרוד בתוך עיר מזוהמת השורצת קבצנים וחסרי בית, שהפוליטיקאים שלה מתעמרים בשם הקידמה בעניים ובחלשים ורומסים ברגל גסה את כבודם של בני האדם ואת חירותם. איזון עדין הוא רומן מדהים בעוצמתו, שעלילתו המסועפת והסוחפת מתרחשת אי שם בהודו, בעיר גדולה לחוף ים, באמצע שנות השבעים. זהו סיפור עצוב ונוגע ללב על הישרדות בעולם קשה ובלתי נסבל, עולמם של הרעבים והאומללים.

לפעמים קורה לי, שאני מתחיל לקרוא ספר, נוכח שהוא אינו מסב לי הנאה, ובכל זאת מושך וקורא אותו עד הסוף. גם כשמדובר בספר עב כרס, אחד שקשה להחזיק ביד. אני רוצה להאמין, שזה לא סתם מעקשנות. שזה לא קיבעון שמקורו בימי בית הספר, לקרוא עד הסוף כי אין לדעת מה יהיה במבחן ומה לא. לפעמים, זה משום שיש בספר משהו שנראה לי חשוב שאכיר. לפעמים אני חושב, שעכשיו קשה, אבל בדיעבד אשמח שלא נשברתי ונטשתי. זה הרי קורה גם עם טיולים רגליים מפרכים, שבדיעבד זוכרים בעיקר את הרגעים היפים שלהם. לפעמים אני מתחיל לחבב את הגיבורים, וסקרן לדעת מה נגמר איתם. הייתי סקרן לדעת מה נגמר עם ארבעת גיבורי "איזון עדין". ואוי, כמה רע שזה נגמר.

"איזון עדין" הוא רומאן עב כרס מאת הסופר ההודי-קנדי רוהינטון מיסטרי. כמו מרבית הרומאנים על הודו שיוצאים לאור בישראל, הוא נכתב באנגלית ופורסם לראשונה במערב. רוב הספר מתרחש בעיר גדולה בהודו, שלא נמסרים עליה פרטים מזהים, חוץ מאשר שהיא שוכנת לשפת הים. מיעוטו מתרחש בכפר קטן בפריפריה של אותה עיר, וכן בעיירה מרוחקת, השוכנת בהרים. רוב הספר מתרחש בין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים, ימי שלטונה של אינדירה גנדי, ראש מפלגת הקונגרס. מיעוטו מוסר את הסיפור המשפחתי של ארבעת הגיבורים, החל מסוף שנות הארבעים, מהימים בהם הפכה הודו הקולוניאלית לשתי מדינות עצמאיות: הודו ופקיסטאן.

מצד אחד, זה ספר ידידותי למשתמש: הוא כתוב בשפה פשוטה, שפת יום יום. הוא מחולק לתתי פרקים קצרים, שמאפשרים לנטוש אותו ולחזור אליו כל אימת שרוצים. בכל תת פרק כזה קורות התרחשויות, אין רגע מת. אין נאומים ארכניים, אין תיאורי טבע פיוטיים, אין הפניות להערות שוליים. בכך הוא מזכיר את הרומאנים הגדולים שנכתבו בבריטניה ובארה"ב במאה הי"ט. מצד שני, זה ספר בלתי ידידותי בעליל, משום שההתרחשויות התכופות הן בדרך כלל אירועים אלימים מאד, שפרטיהם נמסרים לקורא ללא שום ייפוי או ריכוך. אלימות משטרתית, הלקאות, אונס, מעשי טבח על רקע דתי, רצח תינוקות, כריתת איברים, הטלת מומים, עיקור בכפיה, סירוס, שריפת אנשים חיים, שפיכת עופרת רותחת לאזניהם. אני זוכר את הפרט האחרון הזה משום שהוא מוזכר באחד הדפים האחרונים, לא משום שהוא המזעזע מכולם.

האלימות נמצאת בכל מקום: בכפרים, שם בני הקאסטות הגבוהות עושים בבני הקאסטות הנמוכות ככל העולה על רוחם, בערים, שם השלטון ושלוחיו עושים בעניים ככל העולה על רוחם, לא פעם בשמם של רעיונות שמצלצלים יפה לאוזן המערבית, כמו "תכנון המשפחה" ו"התחדשות עירונית", במוסדות החינוך, שם הסטודנטים הבוגרים מבצעים טקסי חניכה אלימים, ברחובות, במדרכות, בתוך הבתים. אלימות שלטונית, אלימות מעמדית, אלימות דתית-אתנית. מול כל האלימות הזו, מעמיד הסופר את רעיון האיזון בין הייאוש והתקווה, איזון שמאפשר להמשיך לחיות גם תחת התנאים הקשים ביותר. כקורא, אני מצאתי שכף המאזניים נוטה בבירור לצד הייאוש. תיאורי החמלה והאנושיות לא איזנו אצלי את שפעת תיאורי האלימות והרשעות. שוב ושוב שאלתי את עצמי בשביל מה אני צריך את זה. ובכל זאת המשכתי לקרוא.

כשאני מוצא בספר כל כך הרבה חימה שפוכה, אני מנחש שיש כאן איזשהו סדר יום, שזה לא סתם ספר שנכתב כדי לשעשע את הקורא ולייצר הכנסות לסופר. אני מניח, שאם הסופר ראה לנכון לזעזע כל כך את הקורא, כנראה שיש לו איזה מסר להעביר, במיוחד לקורא המערבי מן המעמד הבינוני. אולי דחוף לו לנאץ את ארץ המוצא שלו באזני קהל אוהד, כפי שקורה לישראלים מסוימים. מה רצית לומר לי כאן, אדון מיסטרי?  שמבאס להיות עני, ועוד יותר מבאס להיות עני בהודו? ידוע, ידוע. שעלי להתנער מהדימוי שיש לי על הודו כארץ רוחנית ושלווה? בסדר, התנערתי. ששלטונה של אינדירה גנדי היה מרושע ואכזרי, שהדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אלא העמדת פנים אחת גדולה? וואללה, לא ממש נפלתי מהכסא. לא שבמערב חסרות העמדות פנים, אגב.

בספטמבר נטוס לטיול בהודו, אהובה ואני. להודו של התיירים, מן הסתם, לא לגיהינום עלי אדמות שמתאר מיסטרי בספרו. מה אני לוקח מהספר לטיול? וואללה, לא יודע. לא הרבה. העביר לי את שעות הפנאי בחודש וחצי האחרונים, זה הכל.

איזון עדין, רוהינטון מיסטרי, מאנגלית: צילה אלעזר, זמורה 2000, 745 עמ'

לדף הרשומה

משום מקום

04/03/2018

 

משום מקום – In the fade

בימוי: פאטי אקין

שחקנים: דיאן קרוגר, דניס מוסצ'יטו

גרמניה, שנת 2017, 106 דק'

ברגע אחד עולמה של קטיה מתמוטט, כשטרגדיה פוקדת את משפחתה. שבורת לב, עוקבת קטיה אחרי חקירת המשטרה. האם מדובר ביד המקרה? האם האירוע היה מתוכנן? האם העבר הבעייתי של בעלה הוא הגורם למקרה הקשה? בעזרת דנילו, עו"ד וחבר קרוב של בעלה, קטיה נחושה לקבל תשובות ולהשיג צדק – בתוך או מחוץ לבית המשפט.

התקציר שלעיל מנוסח בזהירות כדי להימנע מספוילרים, אולי גם כדי לא לעבור על חוקי התקינות הפוליטית, ולכן מחסיר כמה פרטים, שנחוצים כדי להבין איזה מין סרט זה. הנה כמה פרטים כאלה, אליהם מתוודע הצופה כבר בדקות הראשונות: קטיה היא גרמניה לבנה מעיירה קטנה בשלזוויג-הולשטיין. בעלה נורי היה בן למהגרים כורדיים מטורקיה. הם הכירו בהמבורג, שם נהגה קטיה לקנות מנורי סמים בזמן לימודי הספרות והאמנות שלה. הם התחתנו כאשר נורי ריצה עונש מאסר, נורי השתקם ולמד מנהל עסקים, וכשיצא מהכלא, פתח סוכנות ייעוץ לבני מיעוטים באחת השכונות הטורקיות של המבורג. קטיה נשרה מהלימודים וילדה את בנם, רוקו. נורי ורוקו נהרגים בפיגוע טרור. קטיה, כפי שנרמז בתקציר שלעיל, שוקלת לנקום את מותם. עכשיו כבר אפשר לומר איזה מין סרט זה: זהו סרט פוליטי. סרט על שכול, סרט על הגירה וגזענות, סרט על טרור עירוני, סרט על דיכוי נשים. אפילו ישראל מוזכרת בו לרגע, אם כי ללא הרשעות שיש לצפות לה בסרט פוליטי.

שלושה פרקים יש לסרט, כמו גם ל"קצה גן עדן" מאת אותו יוצר. כל חלק נפתח בשקופית המכריזה על שם הפרק: משפחה, צדק, הים. בפרק הראשון נפרשת הטרגדיה: אנחנו מתוודעים לעומק היגון של קטיה, להאשמות שמוטחות בה מצד אמה ומצד חמותה, להנחות הגזעניות עליהן מבוססת חקירת המשטרה, אבל גם לסירוב של קטיה להישען על שני ידידים, שתומכים בה באופן מעורר התפעלות: חברתה בירגיט ועורך הדין דנילו. בפרק השני מתנהל משפט נגד שני נאשמים, שגם קטיה, וגם אנחנו הצופים, בטוחים באשמתם. בפרק השלישי, קטיה מתמודדת עם תוצאות המשפט, ומתארגנת לעשות לנאשמים את מה שהיא סבורה שהם עשו  לבעלה ולבנה. האם תצליח?

למחרת הצפייה בסרט, קראתי כמה ביקורות על הסרט. ברובן ככולן נמתחה ביקורת ליבראלית על כך שהסרט אינו מגנה באופן ברור את ההחלטה של קטיה לנקום. שוב ושוב נטחנו הקלישאות על כך שאלימות היא לא הפתרון, שאלימות רק מולידה עוד אלימות, שהפתרון הוא רק בהידברות ובהבנה. ובחינוך, הרבה חינוך. אני לא אומר שזה לא נכון. רק שאני, יש לי עדיין פנטזיות על איך שאני נוקם באנשים שהרעו לי לאורך כל שנות חיי, אף שהדברים שהם עשו לי הרבה פחות גרועים ממה שנעשה לבעלה ולבנה של קטיה. נו, אז האם אלימות היא הפתרון לאלימות? לא. אבל, לפעמים היא מספקת סגירה לסיפור שתחילתו באלימות, וזה כשלעצמו בסיס די טוב להזדהות עם גיבורת הסרט.

פרט נוסף חסר בתקציר, והוא דווקא חתר תחת ההזדהות שלי עם קטיה. כתבתי כבר שקטיה היא גרמניה לבנה, וכעת אוסיף, שהיא אישה גבוהה, חטובה, בלונדית וכחולת עיניים – ממש נערת הפוסטר של תיאוריית הגזע (על השחקנית דיאן קרוגר, שמגלמת את קטיה בכישרון רב, קראתי בויקיפדיה שהיא התחילה בתור דוגמנית). זאת ועוד, במהלך הסרט אנחנו למדים שבצעירותה הייתה קטיה מה שמכונה בתרבות המערב "ילדה רעה", וגם כעת, בשנות השלושים שלה, כשהיא כבר רעיה ואם, עדיין נותרו בה קווים פרועים וקשוחים. היא מקללת, היא מעשנת, עושה סמים, קעקועים. בקיצור – אחת שבחיים לא הייתה משתינה לכיוון שלי, ואילו פגשה בי, הייתה פוטרת אותי במבט אחד כ"חנון". בהיותה אירופאית, אולי גם הייתה מפטירה משהו גועלי על היהודים ועל מדינתם החצופה.

האם אני מסוגל לחוש חמלה כלפי אשה, בדיונית או אמיתית, שעולמה חרב עליה, אם המראה שלה, הבחירות שלה (ומי יודע, אולי גם הגרמניות שלה) מפעילים אותי בעוצמות כאלה? הנה שאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר מאשר השאלה "האמנם אלימות היא הפתרון לאלימות".

סרט מומלץ לצפייה, לטעמי.

 

לדף הרשומה

פאפוס 2018

15/02/2018

קטימה (Ktima)

דילים

כבר כתבתי כאן על חבריי לעבודה, שכולם טיילים ותיקים ומנוסים, מומחים מדופלמים באיתור יעדים חדשים ומבטיחים, ובמציאת עסקאות משתלמות במיוחד ליעדים מוכרים ואהובים. אחד מהם חלק עמי את שיטת הפעולה שלו: הוא בוחר טווח ימים שבהם הוא רוצה לצאת לטייל, משריין לעצמו ימי חופשה, ואז ממתין לרגע האחרון, שאז חברות התעופה לחוצות למלא את המושבים הריקים במטוסים, ומציעות כרטיסים בזיל הזול, דרך אפליקציה סלולרית ושמה "חוליו". לא אכפת לו לאן יסע, אז הכל בסדר. הצעתי לאהובה, שאת יום השנה הי"ג לזוגיות שלנו נחגוג בנופש ספונטני שכזה. לאחר מכן כתבתי הודעה בפורום "טיולים וחופשות בחו"ל" ב"תפוז", ובה ביקשתי טיפים ורעיונות לדילים משתלמים למטייל הספונטני. כרגיל במקרים כאלה, קיבלתי כמה תגובות מלגלגות ועוד כמה מחנכות, אבל היו גם כמה תגובות מועילות. אחת מהן הציעה לעקוב אחר האתרים של חברות הלואו קוסט. כך מצאתי, שחברת "רייאנאייר" מפעילה טיסה יומית ממש זולה לעיירה פאפוס בקפריסין ובחזרה.

השבוע המיוחל הגיע, ול"חוליו" לא הייתה שום הצעה שהתאימה לתאריכים ששריינו לעצמנו. היה קצת לפני, היה קצת אחרי, אבל לימים שרצינו – לא היה. אני, היו לי פגישות ביום שלפני וגם ביום שאחרי, לא התחשק לי לבטל. אהובה, עושים לה פרצופים בעבודה כשהיא מודיעה על היעדרות. היא כבר עברה את זה כשבקשה את הימים המקוריים, היא לא רצתה לעבור את זה שוב. אמרתי, נלך על פאפוס. נכנסתי לאתר של "רייאנאייר", התחלתי לקרוא על מדיניות המחירים שלהם, נהיה לי בלאגן בראש. יש שלוש רמות שירות, וחוץ מזה יש עלות שליחת מזוודות, ויש עלות לטרולי, והנה השבוע הם החמירו את המגבלה על גודל התיק שמותר להעלות לתא הנוסעים. מדדתי את תיק הגב שאני בדרך כלל לוקח לטיולים, הוא היה גדול מדי. קראתי באתרי תיירות ישראלים סיפורי זוועה על נוסעים שהגיעו לנמל התעופה, ונתבעו לשלם תוספת גדולה למחיר הכרטיס בגין תיק גדול מדי, או משום שלא דאגו להדפיס לעצמם בבית את כרטיס העליה למטוס. נלחצתי. לבסוף, החלטתי לרכוש לאהובה ולי את רמת השירות הבינונית, לא את הכי זולה, ולקוות שזה יחסוך ממני עגמת נפש בהגיענו לנמל התעופה. נשארתי במתח עד שעברנו את דלפק שילוח המזוודות. בסוף, הכל עבר בשלום. 

נו, שוין, זה מחיר הספונטניות.

 

מנזר Ayios Neophytos

 

פאפוס

פאפוס היא עיירת נופש על החוף הדרום מערבי של קפריסין, ובה 60 אלף תושבים. היא בירתו של המחוז המערבי של קפריסין, שנקרא על שמה. סמוך לפאפוס מצוי נמל תעופה קטן, שחברת "ריאנאייר" מפעילה טיסות יומיות מישראל אליו. טסנו לפאפוס בינואר, לא ממש עונת התיירות, ובכל זאת המטוס היה מלא.

לעיירה שני מרכזים: האחד הוא קטימה (Ktima) – מרכז העיירה, הממוקם בראש גבעה, ובו מוסדות השלטון המקומי, השוק המקורה, החנויות שמשמשות את המקומיים, בתי עסק קטנים, ובתי קפה נחמדים עם תצפית נאה לים. השני הוא קאטו פאפוס (Kato Paphos) – האזור התיירותי על שפת הים, ובו הנמל הקטן (שהוא בעצם יותר מעגן יאכטות מאשר נמל), הפארק הארכיאולוגי, המבצר, הטיילת, מלונות למגוון קהלי יעד, חנויות מזכרות לתיירים, מסעדות, טאברנות, ברים ובתי קפה. בין שני המרכזים הללו, ומזרחה מהם, פזורים איזורי מגורים בבנייה נמוכה. קחו את הטיילת של נמל יפו, תדביקו לה ממזרח את מרכז הכרמל ומצפון את הגן הלאומי קיסריה, תחליפו את הטעם הרע והצעקני השולט בפרהסיה הישראלית באלגנטיות ים תיכונית רוגעת, והנה, קיבלתם את פאפוס.

האטרקציה התיירותית העיקרית של פאפוס היא הממצאים הארכיאולוגיים שלה. בקצה הצפוני של הטיילת, סמוך לנמל ולתחנת האוטובוסים המרכזית,  מצוי הפארק הארכיאולוגי של פאפוס. בפארק מצויים שרידי וילות שבנו לעצמם עשירי העיר, ושרידי מבני ציבור קדומים: עמודי אבן ושיש, אמפיתיאטרון קטן, כיכר שוק ("אגורה"). בשני מוקדים בפארק הארכיאולוגי שרדו פסיפסים מרשימים: האחד מכונה "הבית של דיוניסוס", והאחר מכונה "הבית של תזאוס". בשני המקומות העמידו פרנסי פאפוס משטחים מוגבהים שמאפשרים למבקרים להלך מעל הפסיפס ולצפות בו. המשטחים נגישים לכסאות גלגלים. כניסה לפארק עולה 4.5 אירו. צפונית-מערבית משם, לאורך החוף, מצוי אתר קדום נוסף, המכונה "קברי המלכים". זהו מתחם של מערות, ששימשו לקבורת עשירי העיירה.

אטרקציה תיירותית נוספת היא הטיילת, שסלולה ממש על קו המים, בלי חציצה של חוף חולי דוגמת זה שיש בתל אביב. לאורך הטיילת פרושות מלכודות התיירים הצפויות, כולן משולטות היטב ביוונית, באנגלית וברוסית. השפה היוונית של קפריסין היא ניב של היוונית של יוון. הקפריסאים מבינים את היוונית של יוון, אבל ההיפך – לא. באיזור הזה, וגם במלון שלנו, פוגשים המון בריטים, רובם מבוגרים מאד, חלקם תיירים וחלקם תושבי קבע. נראה שקפריסין היא בשביל הפנסיונרים הבריטים מה שמיאמי היא בשביל הפנסיונרים האמריקאים: מקום חמים להעביר בו את שנות הפרישה. אולי גם הוצאות המחיה בקפריסין נמוכות יחסית לבריטניה, ואז כדאי להגר לשם כשיש לך הכנסה קבועה ואינך זקוק למקום עבודה. פוגשים בקאטו פאפוס גם הרבה דוברי רוסית. מקצתם תיירים, אך רבים מהם מאיישים גם כאן את מעמד נותני השירותים: קופאיות, נהגי מוניות, חדרניות, עובדי ניקיון. היות שאני לומד רוסית, נהניתי לקרוא את השלטים ברוסית וכך לתרגל את השפה.

בקצה הצפוני של הטיילת מצויה התחנה המרכזית הקטנה. אפשר לקחת אוטובוס מספר 610, שמטפס כמה מאות מטרים במעלה הגבעה ומגיע לקטימה. מן התחנה הסופית אפשר לטפס במדרגות, או להשתמש במעלית, ולהגיע למרפסת תצפית רחבת ידיים, שממנה אפשר להשקיף למטה לטיילת ולים. אחר כך אפשר לטייל ברגל לשוק הקטן והחמוד שנמצא לא רחוק משם, למדרחוב האלגנטי על שם הארכיבישוף מקריוס, ולמרכז העיירה. כפי שכתבתי, האיזור הזה הזכיר לי את מרכז הכרמל בשבתות. שקט, אלגנטי, מטופח, אבל לא משהו ששווה לטוס בשבילו מהארץ. כשחוזרים לאיזור הנמל, אפשר לרדת מהאוטובוס בקניון החדש של פאפוס, Kings avenue mall. זהו קניון בן שתי קומות, שיש בו נציגויות של רשתות בינלאומיות, ביניהן כאלו שלא נמצאות בארץ. בקומה השניה יש מתחם אוכל גדול, עם מרפסת פתוחה שבה אפשר לשבת, אם מזג האוויר מתאים. אני ישבתי שם כשעתיים והאזנתי לפודקאסטים בזמן שבת זוגי הסתובבה בחנויות. אני מציין את זה בתקווה שזה יעזור לחובבי השופינג להעריך את איכות הקניון, אני בעצמי לא יודע אם שעתיים זה הרבה או מעט.

זה, בערך, כל מה שיש לעשות בפאפוס עצמה. עיירה חמודה, אבל לא מאד מעניינת. מי שאינו חובב ארכיאולוגיה מושבע, ימצה אותה בפחות מיום אחד. לכן, כדי להנות מנופש בפאפוס, יש להתארגן על יציאות לסיורים מחוץ לעיר. או עם רכב שכור, או עם טיולי היום שמוציאות סוכנויות הנסיעות לאתרים במערב האי. אנחנו לקחנו טיול יום בסוכנות EcoTours להרי הטרודוס, ורווינו רוב נחת. אני מקווה שבביקורנו הבא בפאפוס נוכל לטייל לאתרים בהרי הטרודוס שלא הגענו אליהם (למשל, מנזר קיקוס ומנזר כריסורויאטיסה), וכן  לפארק אקאמאס.

 

כפר ושמו Omodos

 

טיול יום להרי הטרודוס

הרעיון לקחת טיול יום בא לי משני טיפים שקראתי באתר "למטייל". הכותבים המליצו על המדריך אנדריאס, ואני אמרתי, אם שני כותבים שונים מהללים את אותו מדריך, הוא בוודאי משהו מיוחד. פניתי לכתובת הדואל שהופיעה בהמלצה, ובמקום אנדריאס ענתה לי סטלה. היא כתבה שאנדריאס בחופשה, אבל יש להם מדריכים אחרים ממש מצויינים. המשכתי להתכתב איתה לאורך היום, העליתי שאלות, ביקשתי שינויים, קיבלתי תשובות סבירות. המכתבים שלה היו אדיבים וידידותיים, אני הייתי לחוץ,  לכן ויתרתי על בדיקת אופציות אחרות, והמשכתי בתהליך רק מול סטלה. בדיעבד, איני מצטער על כך: המדריך שלנו לואי באמת היה סבבה, והטיול היה מתוקתק ומהנה. היום שלפני הטיול שלנו היה גשום וסוער, ובערב קיבלתי מסטלה טלפון שדרכים נחסמו, ואם אנחנו מתעקשים על התכנית המקורית, ניאלץ לבטל. אז עשינו שינויים בתכנית, והטיול בכל זאת יצא לפועל. גם על הגמישות הזו מגיע להם כבוד. הטיול עלה 45 אירו לאיש. אלה האתרים שביקרנו בהם, לפי הסדר:

מנזר Ayios Neophytos : זהו מנזר לא גדול, שנמצא 10 ק"מ מזרחית לפאפוס, כמה מאות מטרים מעליה. היות שהגענו אליו מוקדם בבוקר, עוד לא היו שם תיירים מלבדנו. יכולנו להנות מהשקט ומן האווירה המיוחדת. המנזר המטופח והנאה שוכן בעמק בין גבעות מיוערות בצמחיה ים תיכונית. ניתן לבקר בכנסיה האורתודוקסית החביבה שבמקום ובמוזיאון (בתשלום). יש מקום שממנו אפשר לראות את הים ואת פאפוס בינות לגבעות המוריקות – מראה מלבב. מן המנזר ירדנו בנסיעה דרומה חזרה אל חוף הים.

סלע אפרודיטה (Petra Tou Romiou) : סלע אפרודיטה הוא גוש סלע גדול, למעשה שרשרת גושים, שנמתחת מהחוף שמדרום לפאפוס. עוצרים את הרכב לצד הכביש המהיר מפאפוס ללימסול, שעובר כמה עשרות מטרים גבוה מקו החוף, שותים משהו, מצטלמים על רקע הים הכחול וגושי הפלא הפראיים, ומקווים שזה יעזור לאהבה ולזוגיות. אפילו אם לא מאמינים לסיפור, לפיו כאן בדיוק נולדה אפרודיטה מן המים, צעירה ויפה כמו שרק אפרודיטה יכולה להיות.   

כפר ושמו Omodos : מן החוף התחלנו לטפס מעלה אל הרי הטרודוס, ובדרך עצרנו בכפר אומודוס. הכפר נמצא בעמק קטן, נמוך יותר מהכביש שטיפסנו בו, וכבר מהצומת אפשר היה להתפעל מהאופן שבו הוא משתלב בנוף ההררי. נכון, מדובר במלכודת תיירים טיפוסית. הרחוב שמוליך ממגרש החניה לאוטובוסים ולמיניבוסים אל כיכר הכפר משובץ לעייפה בחנויות מזכרות ובבתי ממכר למאכלים ולמשקאות שממותגים כ"אותנטיים". כמובן, מיד לאחר שירדנו מהג'יפ, לואי הביא אותנו למקום "שלו", כמו שמדריכי טיולים עושים. אבל הכיכר כל נחמדה, הכנסייה האורתודוכסית כל כך יפה, ומשולי הכפר יש תצפיות נהדרות להרים שמסביב. כל זה הקל עלי את ההתמודדות עם המיסחור הבוטה כל כך. לואי הקציב לנו 30 דקות להסתובב בכפר, ויכולנו להישאר עוד. נהנינו לטייל ברחובות הצרים שמקיפים את הכיכר, ולהגיע לתצפיות על הנוף ההררי הירוק שמסביב. אני מנחש, שבקיץ הראות פחות טובה, וההנאה פחותה.

Trodos square והר Olympus : לאחר הביקור בכפר, המשכנו לטפס בכבישים ההרריים. לואי אמר שבלילה ירד שלג, ושאל אותנו אם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון הכרוך בכבישים חלקים ואולי אף חסומים. ענינו "כן" גדול, והג'יפ המשיך לטפס מעלה מעלה. איזה כייף כשהמדריך שואל אותך מה מתאים לך, ולא מחליט בשבילך. לאט לאט התחלף הנוף הים תיכוני המוכר בנופים שמזכירים את הרי האלפים: מרבדים לבנים של שלג, עצי מחט מכוסים שלג, והכל תחת שמש חורפית ושמיים כחולים. המשכנו עד הגבוה שבין הרי הטרודוס, הלא הוא הר האולימפוס הקפריסאי. בפסגת ההר נמצא בסיס מודיעין של הצבא הבריטי, שלשם אי אפשר להיכנס, אבל גם מהנקודה אליה אפשר להגיע נשקף נוף נהדר, ואפשר לראות את דגל טורקיה המצוייר על צלע הר בצפון קפריסין. לואי ביקש שלא נשתמש בצירוף "קפריסין הטורקית", כי אין קפריסין טורקית, יש החלק של קפריסין, שכבוש ע"י הטורקים. מתברר, שלא רק בישראל מקפידים על הבדלי ניסוח כאלה. מן ההר ירדנו ל-Trodos Square. זהו מרכז לא גדול לאספקת שירותי תיירות: בתי קפה, שירותים ציבוריים, ציוד גלישה, קורסים, טיולים וכיוצא באלה. שוב קיבלנו 30 דקות להסתובב חפשי, וגם הפעם זה היה כיף גדול. מי צריך לעמוד בפקקים בכניסה לאתר החרמון? כאן הרבה פחות צפוף ולא פחות יפה. משם התחלנו לרדת, ועצרנו לארוחת צהריים בכפר Platres, כחצי שעה נסיעה משם.

מפל Hantara וגשר Kelefos : לאחר ארוחת הצהריים הובילנו מדריכנו למפל Hantara, מפל של 8 מטרים שחוצב בסלע הגעשי האפור סמוך לכפר Phini, מרחק של כחצי שעה נסיעה מ Platres. מגיעים למפל דרך שביל עפר צר, שאינני יודע אם הייתי נוסע בו ברכבי הפרטי, אך כמובן, לא עשה שום רושם על הג'יפ של לואי. היות שהגענו ביום שלמחרת הסערה, הזרימה במפל הייתה מרשימה מאד. למרגלות המפל יש בריכה, אולי בקיץ אפשר גם להשתכשך בה, וממנה ממשיכים המים לזרום תחת גשרון מעץ, שעליו אפשר לעמוד ולהצטלם. היינו שם לבדנו, כך שיכולנו להנות מהצלילים ומהניחוחות. עוד חצי שעה נסיעה לכיוון מערב, ואנחנו בגשר של Kelefos . זהו גשר אבן מן המאה החמש עשרה, תקופה בה שלטו הוונציאנים בקפריסין. הגשר אינו מרשים במיוחד, אבל סביבתו נעימה וירוקה. הגשר הזה הוא אחד מבין שלושה שנבנו לאורך נתיב מנמל פאפוס אל ניקוסיה, נתיב שנועד להחליף את דרך החוף החשופה לשודדים. גם הגשר הזה עובר מעל נחל שמנקז את מי השלגים מהרי הטרודוס, והזרימה בו הייתה מרשימה. גם כאן אפשר להנות מפיקניק נחמד בטבע, וגם כאן היינו כמעט לבדנו - תענוג.

בטיול מאורגן כמו בטיול מאורגן, וכמו שבכפר Omodos לקח אותנו לואי לחנות ממתקים קפריסאים "אותנטיים", כך גם בדרך חזרה לפאפוס עצרנו ביקב משפחתי "אותנטי", שמענו הרצאה על המקום וטעמנו יין בכוסיות פלסטיק. אני לא מחובבי היין, אבל קניתי שם חלבה בטעם רימונים, שערבה לחיכי מאד. הגענו לפאפוס מאוחר בערב, עייפים ומאד מרוצים. אעיר, שלואי ברר איתנו אם חשוב לנו להגיע למלון בשעה שמצויינת בפרסומים כשעת הסיום, ואנחנו ענינו שאין לנו בעיה להגיע יותר מאוחר. משום כך, יכולנו לקחת את הזמן באיזי, ולהישאר בכל מקום כמה שרצינו. זו, בעיניי, עוד נקודה לזכות החברים מ EcoTours, שאני ממליץ עליהם מכל הלב. וכעת, להמלצות נוספות.

 

הר Olympus

 

מסקנות והמלצות

חברת "רייאנאייר" אכן מציעה טיסות בזיל הזול, אבל קשה למצוא באינטרנט הסבר פשוט והגיוני על תנאי הטיסה, התעריפים, מה שמקבלים בשביל התעריפים, והקנסות שמשלמים על הפרת התנאים. לא באתר שלהם, ולא באתרים אחרים, כגון www.gopaphos.co.il. שמעתי ממטייל אחד שפגשתי, שהוא רכש כרטיס בתנאים מסוימים, ואחר כך שינו את התנאים ודרשו ממנו תשלום נוסף. מטייל אחר, שנסע רק עם טרולי ובלי מזוודה, חשב שהוא יכול לדלג על התור לשילוח המזוודות. התברר שלא, בעמדת שילוח המזוודות גם רושמים את הנוסעים שהגיעו. אני נסעתי עם מזוודה. החלטתי לשלם מראש באינטרנט על פי הפרשנות המחמירה לכל תנאי, וכך לא נדרשתי לשלם קנסות. גם דאגתי להדפיס בבית את כרטיסי העלייה למטוס. זה עדיין יצא זול למדי.

התחבורה הציבורית של פאפוס מצויינת וזולה (נסיעה אחת: 1.5 אירו, כרטיס יומי: 4.5 אירו). קו 612 לוקח את המטייל משדה התעופה אל התחנה המרכזית, דרך הטיילת, בעלות של נסיעה רגילה. מי שלקח מלון על החוף, האוטובוס מסדר לו את ההגעה למלון, ואין צורך במונית (שהיא יקרה: 35 אירו). קו 610 לוקח את המטייל מהתחנה המרכזית אל הקטימה ובחזרה, ועובר גם דרך הקניון. אל תחשבו על לרדת את הדרך הזו ברגל: מדובר בהליכה ארוכה ומשמימה, לאורכו של כביש רחב ידיים. את מסלולי הקווים ושעות פעולתם ניתן למצוא ב: www.cyprusbybus.com . את כרטיס הנסיעה קונים מהנהג. אין טעם לקנות כרטיס יומי, לא סביר שתעשו יותר משתי נסיעות ביום.

מלוננו, מלון "דיוניסוס", נמצא ברחוב הנושא את אותו שם, מרחק של דקת הליכה מהטיילת ושלוש דקות מתחנה של קו 612. המלון נח ומאובזר, הצוות ידידותי, מהקומה השלישית יש נוף לים. ארוחת הבוקר מגוונת, אבל לא מאד מפנקת. אולי לא צריך לצפות לפינוק ממלון שלושה כוכבים. שקעי החשמל בחדרים הם לא כמו בישראל.  בזמן הכניסה לחדר נותנים לכם ממיר, וכדאי לקחת יותר מאחד, לפי הצורך. אתר המלון: www.dionysoshotelpaphos.com . אם יורדים ברחוב דיוניסוס לטיילת, מגיעים לקפה "Alea". זהו בית קפה מעוצב, שהקיר החיצוני שלו עשוי זכוכית ומשקיף לים – מראה משובב לב. שלא כמו במקומות אחרים לאורך הטיילת, לא מציקים שם ללקוח שיזמין אוכל, אפשר לשבת עם כוס משקה ונשנושים כמה שרוצים. הישיבה היא על ספות נמוכות או על הבאר. בערב, אם עולים ברחוב דיוניסוס ופונים לרחוב דמוקריטוס, מוצאים מיד משמאל את טברנה "דמוקריטוס". מי שמכיר אותי יודע, שאני לא הטיפוס שמקובל לשייך לטברנות, אני גם לא ממש משתגע על מופעי פולקלור אותנטיים לתיירים, אבל הטברנה הזו, חוץ מזה שהייתה קרובה למלון, הייתה נחמדה. לא גדולה מדי, לא צפופה מדי, השירות אדיב, המוסיקה טובה, ואפילו מופע הפולקלור היה חינני. האוכל לא כל כך ערב לחכי, אז ההמלצה היא להזמין משהו קטן כדי לצאת ידי חובה, ולא את מנת המתאבנים הגדולה (וה"אותנטית").

טעות אחת שעשינו, ושהייתי רוצה להזהיר מפניה, היא שלא התכוננו לאפשרות של יום גשום וסוער. נסענו לפאפוס בחורף, והיום הראשון שלנו שם היה כזה. אין הרבה מה לעשות בפאפוס במזג אוויר סוער. אפשר לבקר במבצר, אפשר להסתובב בקניון שעתיים, אפשר לשבת בבתי קפה ובמסעדות, וזהו. הפארק הארכיאולוגי נמצא ברובו בשטח פתוח, וכך גם הטיילת, כמובן. שמעתי על אנשים ששכרו רכב ונסעו בגשם ממנזר למנזר. אני מכיר אנשים שאין להם בעיה להתפנן יום שלם בלובי של המלון עם ספר. כמובן, מי שגמיש בתאריכים, יכול לבחור לו את מועד הנסיעה לפי מזג האוויר. כך או אחרת, כדאי להתכונן מראש.

גשר Kelefos

הנמל במבט מהמבצר

לדף הרשומה

קרולינה

הלכנו אתמול להופעה של קרולינה. אני מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה, אבל לא כל כך נהניתי מההופעה. אהובה ואני הולכים להופעות הרבה פחות מכפי שהיינו יכולים. שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהלכנו להופעה, אם לא סופרים את הבמות של יום העצמאות. וחבל, כי הופעות זה אחד הדברים שאהובה ואני אוהבים לעשות יחד. אני לא שותף לאהבה שלה לריצה, היא לא שותפה לאהבה שלי לריקודי עם, אז אם כבר יש משהו ששנינו אוהבים לעשות, מדוע איננו עושים אותו לעתים קרובות יותר? ובכן, לעתים קרובות מדי אין החוויה עומדת בציפיות. אנחנו לא אוהבים לנסוע לתל אביב, אנחנו לא אוהבים להגיע שעה וחצי לפני ההופעה כדי לתפוס מקום, ואני גם לא אוהב שמצפים ממני להזמין ארוחה בזמן שאני ממתין, כי אני תופס שולחן. כידוע לקוראיי, יש לי כמה שריטות בקשר לאוכל וציפיה ממני לאכול אותו.  ההופעה של קרולינה התקיימה במועדון בעיר יהוד, שהוא מהמקומות שמצפים ממך להזמין בו אוכל. סביר להניח שלא היינו באים לשם אלמלא החליט האח של אהובה, שגר סמוך ליהוד, לקנות לה כמתנת יום הולדת כרטיס זוגי למופע סטנד אפ. סטנד אפ לא עושה לנו את זה. ניסינו. זה לא. אהובה טרחה ומצאה, שבתאריך אחר יש באותו מועדון הופעה של קרולינה. הציעה שננסה להחליף. בתוספת תשלום, אבל מילא. זה גם היה בשבת, זמן נח מבחינתנו. הוספנו כסף והחלפנו.

כבר מזמן רצתה אהובה לראות הופעה של קרולינה, ואמרה שקשה לאתר הופעות שלה, אין הרבה מהן. זה לא מובן מאליו שאהובה השתדלה כל כך ויזמה: הטעם של אהובה במוסיקה ישראלית יותר שמרני מזה שלי. אהובה יותר בקטע של חווה אלברשטיין ונורית גלרון. דווקא אלי מדבר יותר הצליל האתני, המחוות לדיוות של הסול האפרו-אמריקאי ול"צלילי הכרם". אני יכול רק לשער, שזה קשור לאישיות של קרולינה, לסיפור החיים שלה, לדימוי הציבורי-תקשורתי שהולך איתה. עלי להודות, שגם אצלי כל אלה משחקים תפקיד. יותר קל לי להתחבר לאמן מבצע, שאותו אני תופס כמישהו נחמד, מישהו מעניין, מישהו שהייתי שמח לבלות איתו ערב. מישהו שמתייחס למוסיקה שלו כאל אמנות, לא כאל אמצעי להשגת תשומת לב, כסף וזיונים. וודאי לא זיונים עם קטינות. שאלתי את עצמי אם החיבה שיש לי לקרולינה קשורה לזה שהיא לא מאד יפה, שהיא לא מאד הצליחה עם משפחה וילדים, שדברים באו לה קשה, כמו לי. עניתי לעצמי שלאו דווקא, יש לי את אותו סוג חיבה גם לשלמה ארצי, שהוא גבר נאה, אב וסב לתפארת, מפוצץ בכסף, וגם אשכנזי. כמו לקרולינה, גם לו אני מאמין. היו תקופות שהוא הצטייר לי כאנטיפט, אבל עכשיו כבר לא. וקרולינה, היא תמיד הצטיירה לי כמישהו נחמד. היינו לפני תשע שנים בהופעה שלה עם "הבנות נחמה", והיא נראתה לי החביבה והנגישה משלושתן. תקליט הבכורה שלה הוא אחד הדיסקים האחרונים שקנינו, לפני שעברנו סופית ליו-טיוב.

אבל למרות תנאי הפתיחה המבטיחים, לא באמת נהניתי מההופעה. התאורה האחורית הכתה לי בעיניים, הצליל היה גרוע, חברי הלהקה – אורגן, גיטרה, בס, תופים, כלי הקשה וזמרת ליווי – נראו שבוזים, ונשמעו כמו להקת חתונות בחתונה השלישית לאותו יום. בכלל, יש לי אנטי לאמנים שמלווים את עצמם באורגן חשמלי, אחד כזה שנראה כמו אורגנית של ילדים. זה נותן לי תחושה של חפיף, של חארטא. לא אכפת לי אם יגידו לי שהדור החדש והכי מוצלח של האורגנים נראה דווקא ככה. לא מביסים תחושות עם עובדות. המתופף לבש חולצה מהוהה והרכיב אזניות. הלו, מה זה הזלזול הזה. קרולינה דווקא נתנה את כל מה שיש לה, שרה את כל השירים המוכרים שלה ועלתה להדרן, אבל לי זה לא הספיק. דווקא ההדרן, שאליו היא עלתה לבד, היה יפה. מה שרק העצים את תחושת ההחמצה.

למרבה המזל, אהובה נהנתה, ולא שמה לב שאני לא.

בסוף, כשיצאנו, אהובה שאלה אם נהניתי. אמרתי – "כן".

שאלה אם ארצה ללכת שוב להופעה של קרולינה. אמרתי – "כן".

וזה דווקא לא היה שקר גמור, כי אני עדיין מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה. 

אולי סתם היה לה ערב רע. אולי במקום אחר, עם להקה אחרת, זה יהיה יותר טוב.

 


 

לדף הרשומה

קו בחול - ג'יימס באר

 

 

נתקלתי בספר באקראי בספריית ההשאלה העירונית, והוא אחד הספרים המעניינים והמחכימים שקראתי לאחרונה. הספר מספר את סיפורו של המזרח התיכון מתחילת מלחמת העולם הראשונה עד לאחר מלחמת העולם השניה, למן הימים שבהם התחרו בריטניה וצרפת על שליטה בשטחי האיפריה העותומנית המנוצחת, ועד לימים שבהם שתיהן נאלצו להודות שאין להן הכוחות הדרושים כדי להשכין שקט באיזור. אני מכיר את הנאראטיב הציוני, זו ההיסטוריה שלמדתי בתיכון לפני שנים רבות, ואני מכיר את הנאראטיב המרכסיסטי, זה שרואה בתאווה המערבית לנפט ערבי את חזות הכל. הספר הזה, שמבוסס בעיקר על ארכיונים בריטיים וצרפתיים, השלים לי נקודות מבט שלא הכרתי. הוא מספר סיפור של אינטרסים מורכבים, של ההשתנות שלהם לאורך שלושים ומשהו שנים סוערות. זה סיפור של גורמים ששיתפו פעולה זה עם זה בנושאים מסוימים, בעודם נלחמים זה בזה על נושאים אחרים. סיפור של שחקנים, שאיחרו להבין שהמשחק שלהם נגמר.

הקו בחול הוא הקו ששרטטו מארק סייקס הבריטי ופרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי בשנת 1915, קו שחילק את השטחים העותומניים שבריטניה וצרפת תיכננו להשיג לעצמן. ההסכם הזה אפשר את חלוקת העבודה בין הבריטים לצרפתים במלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים נשאו בעיקר עול הלחימה באירופה מול גרמניה ואוסטריה, בעוד שהבריטים היו פנויים להתקדם במזרח התיכון. דא עקא, שכדי לגייס לצידם את הערבים, ולמנוע מצב שבו הערבים חוברים לגרמנים, היו בריטים שהבטיחו לערבים הבטחות. בסיום המלחמה, התברר שהערבים רואים בהבטחות שהובטחו לצרפתים הפרה של ההבטחות שהובטחו להם. והייתה גם הצהרת בלפור, שבימים אלו מציינים 100 שנים לפרסומה. היו מניעים שונים לפרסום ההצהרה הזו: תקווה בריטית להשפיע על דעת הקהל בארה"ב, תקווה בריטית שאוכלוסיה יהודית אסירת תודה תשמש עורף אזרחי לנוכחות צבאית בריטית סמוך לתעלת סואץ, וגם סנטימנט נוצרי גרידא. מהמסמכים עולה, שהבריטים לא העלו בדעתם שלערבים תהיה בעיה עם קהילה יהודית בארץ הקודש. ובאמת, מנין היה להם לדעת שהזמנים השתנו, שהלאומיות הגיעה לעולם הערבי, שאי אפשר לעשות במזרח התיכון של המאה העשרים את מה שהיה אפשר לעשות באפריקה של המאה התשע עשרה: למתוח קווים שרירותיים על המפה כדי לחלק טריטוריה לאיזורי השפעה קולוניאליים.

הבריטים חשבו על תעלת סואץ, וחשבו על נפט בשביל הצי שלהם, שבאותם ימים העבירו אותו משימוש בפחם לשימוש בנפט. אבל הצרפתים, מה הם היו צריכים את כאב הראש הזה? מה היה להם לחפש בסוריה ובלבנון? ובכן, נראה שאצלם זה היה עניין של יוקרה וכבוד לאומי. נהרגו להם מאות אלפי בחורים במלחמה, והם חשבו שמגיע להם פיצוי. את הניסיונות הבריטים לפייס את הערבים, הצרפתים פרשו כפגיעה בהם. בסופו של דבר השיגו הצרפתים מהבריטים את מה שסוכם בהסכם סייקס פיקו, אך העוינות בין המעצמות נותרה. כשפרץ המרד הדרוזי בסוריה באמצע שנות העשרים, הצרפתים היו בטוחים שאלה הבריטים שבישלו אותו. כשפרץ המרד הערבי בארץ ישראל באמצע שנות השלושים, הבריטים היו בטוחים שהמורדים משתמשים בשטח המנדט הצרפתי כבסיס לפעולותיהם. אלה ואלה צדקו – וגם טעו, כי המניע העיקרי למרידות היה הידיעה של המורדים שהבריטים והצרפתים פגיעים, שאפשר לגבות מהם מחירים, שבשלב כלשהו הם לא ירצו לשלם. זוהי ידיעה שלא הייתה לקרבנות הקולוניאליזם במאה התשע עשרה ולפניה.

ואז הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, מלחמה באירופה נראתה בלתי נמנעת, ושוב נדרשו הבריטים ליישר קו עם צרפת וגם לפייס את הערבים, שמא יחברו לגרמנים. זה היה הרקע לפרסום הספר הלבן המפורסם, שהנאראטיב הציוני מציג אותו כבגידה של הבריטים וכהתכחשות להצהרת בלפור. ואז הגרמנים כבשו את צרפת, והבריטים היו צריכים להתנהל מול שתי צרפת: צרפת של וישי, ששלטה בפועל בסוריה ובלבנון, וצרפת החופשית של דה גול, שחשיבותה הייתה בעיקר תדמיתית: קיומה עזר לבריטים להגיד לעצמם שהם לא לבד במלחמה, בחודשים הקשים שלפני הצטרפות ברה"מ וארה"ב למלחמה. גם אצל אנשי וישי וגם אצל אנשי דה גול הייתה עוינות בסיסית לבריטים. הניסיון הבריטי לרקוד על כל החתונות, שמשתקף במסמכים שמצוטטים בספר, מרתק ונוגע ללב. לפעמים זה הצליח להם, בדרך כלל לא. עוד פרט שלמדתי עליו מן הספר היה התמיכה הצרפתית בארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י. ממה שהבנתי, המניע העיקרי של הצרפתים היה להכניס לבריטים, לנקום בהם על הבחישה שלהם בסוריה ובלבנון. אחרי המלחמה, הסנטימנט האנטי-בריטי התבטא בסיוע צרפתי להגירה הבלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל, למה שהנאראטיב הציוני קורא "העפלה", ושבמסגרתו הגיעו שני הוריי ארצה אחרי המלחמה.

כשאני מסיים ספר, אני נוהג לבדוק מה כתבו עליו המבקרים. לתמהוני, בארץ כמעט לא כתבו עליו כלום. אולי משום שיצא בהוצאת "אופוס" הקטנה. גיגול העלה רק סקירה אחת, באתר הלאומני "מידה". הסקירה הזו מאשימה את כותב הספר באהדה מוגזמת לצד הערבי, שלא לומר בשנאת יהודים. אני דווקא חשבתי שזה ספר הגון מאד, שאין בו חלוקה לצדיקים ורשעים, אלא תיאור מאוזן של אנשים מורכבים, שנקלעו למצבים שלא ניתן היה לדעת מראש כיצד יתפתחו, ופעלו בהתאם למה שנראה להם תואם לאינטרס של עמיהם או מדינותיהם. כמובן, מי שאוחז בגישת "מי שלא איתי - הוא נגדי" , יראה את הדברים אחרת. ברם, גם עם גישה כדאי לקרוא את הספר, ולו רק כדי להיחשף לעובדות היסטוריות בלתי מוכרות.

 'קו בחול – בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון'.

ג'יימס באר,

365 עמודים.

הוצאת אופוס.

תרגום: בועז וייס

עריכה מדעית: אלי פודה

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת