22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פאפוס 2018

15/02/2018

קטימה (Ktima)

דילים

כבר כתבתי כאן על חבריי לעבודה, שכולם טיילים ותיקים ומנוסים, מומחים מדופלמים באיתור יעדים חדשים ומבטיחים, ובמציאת עסקאות משתלמות במיוחד ליעדים מוכרים ואהובים. אחד מהם חלק עמי את שיטת הפעולה שלו: הוא בוחר טווח ימים שבהם הוא רוצה לצאת לטייל, משריין לעצמו ימי חופשה, ואז ממתין לרגע האחרון, שאז חברות התעופה לחוצות למלא את המושבים הריקים במטוסים, ומציעות כרטיסים בזיל הזול, דרך אפליקציה סלולרית ושמה "חוליו". לא אכפת לו לאן יסע, אז הכל בסדר. הצעתי לאהובה, שאת יום השנה הי"ג לזוגיות שלנו נחגוג בנופש ספונטני שכזה. לאחר מכן כתבתי הודעה בפורום "טיולים וחופשות בחו"ל" ב"תפוז", ובה ביקשתי טיפים ורעיונות לדילים משתלמים למטייל הספונטני. כרגיל במקרים כאלה, קיבלתי כמה תגובות מלגלגות ועוד כמה מחנכות, אבל היו גם כמה תגובות מועילות. אחת מהן הציעה לעקוב אחר האתרים של חברות הלואו קוסט. כך מצאתי, שחברת "רייאנאייר" מפעילה טיסה יומית ממש זולה לעיירה פאפוס בקפריסין ובחזרה.

השבוע המיוחל הגיע, ול"חוליו" לא הייתה שום הצעה שהתאימה לתאריכים ששריינו לעצמנו. היה קצת לפני, היה קצת אחרי, אבל לימים שרצינו – לא היה. אני, היו לי פגישות ביום שלפני וגם ביום שאחרי, לא התחשק לי לבטל. אהובה, עושים לה פרצופים בעבודה כשהיא מודיעה על היעדרות. היא כבר עברה את זה כשבקשה את הימים המקוריים, היא לא רצתה לעבור את זה שוב. אמרתי, נלך על פאפוס. נכנסתי לאתר של "רייאנאייר", התחלתי לקרוא על מדיניות המחירים שלהם, נהיה לי בלאגן בראש. יש שלוש רמות שירות, וחוץ מזה יש עלות שליחת מזוודות, ויש עלות לטרולי, והנה השבוע הם החמירו את המגבלה על גודל התיק שמותר להעלות לתא הנוסעים. מדדתי את תיק הגב שאני בדרך כלל לוקח לטיולים, הוא היה גדול מדי. קראתי באתרי תיירות ישראלים סיפורי זוועה על נוסעים שהגיעו לנמל התעופה, ונתבעו לשלם תוספת גדולה למחיר הכרטיס בגין תיק גדול מדי, או משום שלא דאגו להדפיס לעצמם בבית את כרטיס העליה למטוס. נלחצתי. לבסוף, החלטתי לרכוש לאהובה ולי את רמת השירות הבינונית, לא את הכי זולה, ולקוות שזה יחסוך ממני עגמת נפש בהגיענו לנמל התעופה. נשארתי במתח עד שעברנו את דלפק שילוח המזוודות. בסוף, הכל עבר בשלום. 

נו, שוין, זה מחיר הספונטניות.

 

מנזר Ayios Neophytos

 

פאפוס

פאפוס היא עיירת נופש על החוף הדרום מערבי של קפריסין, ובה 60 אלף תושבים. היא בירתו של המחוז המערבי של קפריסין, שנקרא על שמה. סמוך לפאפוס מצוי נמל תעופה קטן, שחברת "ריאנאייר" מפעילה טיסות יומיות מישראל אליו. טסנו לפאפוס בינואר, לא ממש עונת התיירות, ובכל זאת המטוס היה מלא.

לעיירה שני מרכזים: האחד הוא קטימה (Ktima) – מרכז העיירה, הממוקם בראש גבעה, ובו מוסדות השלטון המקומי, השוק המקורה, החנויות שמשמשות את המקומיים, בתי עסק קטנים, ובתי קפה נחמדים עם תצפית נאה לים. השני הוא קאטו פאפוס (Kato Paphos) – האזור התיירותי על שפת הים, ובו הנמל הקטן (שהוא בעצם יותר מעגן יאכטות מאשר נמל), הפארק הארכיאולוגי, המבצר, הטיילת, מלונות למגוון קהלי יעד, חנויות מזכרות לתיירים, מסעדות, טאברנות, ברים ובתי קפה. בין שני המרכזים הללו, ומזרחה מהם, פזורים איזורי מגורים בבנייה נמוכה. קחו את הטיילת של נמל יפו, תדביקו לה ממזרח את מרכז הכרמל ומצפון את הגן הלאומי קיסריה, תחליפו את הטעם הרע והצעקני השולט בפרהסיה הישראלית באלגנטיות ים תיכונית רוגעת, והנה, קיבלתם את פאפוס.

האטרקציה התיירותית העיקרית של פאפוס היא הממצאים הארכיאולוגיים שלה. בקצה הצפוני של הטיילת, סמוך לנמל ולתחנת האוטובוסים המרכזית,  מצוי הפארק הארכיאולוגי של פאפוס. בפארק מצויים שרידי וילות שבנו לעצמם עשירי העיר, ושרידי מבני ציבור קדומים: עמודי אבן ושיש, אמפיתיאטרון קטן, כיכר שוק ("אגורה"). בשני מוקדים בפארק הארכיאולוגי שרדו פסיפסים מרשימים: האחד מכונה "הבית של דיוניסוס", והאחר מכונה "הבית של תזאוס". בשני המקומות העמידו פרנסי פאפוס משטחים מוגבהים שמאפשרים למבקרים להלך מעל הפסיפס ולצפות בו. המשטחים נגישים לכסאות גלגלים. כניסה לפארק עולה 4.5 אירו. צפונית-מערבית משם, לאורך החוף, מצוי אתר קדום נוסף, המכונה "קברי המלכים". זהו מתחם של מערות, ששימשו לקבורת עשירי העיירה.

אטרקציה תיירותית נוספת היא הטיילת, שסלולה ממש על קו המים, בלי חציצה של חוף חולי דוגמת זה שיש בתל אביב. לאורך הטיילת פרושות מלכודות התיירים הצפויות, כולן משולטות היטב ביוונית, באנגלית וברוסית. השפה היוונית של קפריסין היא ניב של היוונית של יוון. הקפריסאים מבינים את היוונית של יוון, אבל ההיפך – לא. באיזור הזה, וגם במלון שלנו, פוגשים המון בריטים, רובם מבוגרים מאד, חלקם תיירים וחלקם תושבי קבע. נראה שקפריסין היא בשביל הפנסיונרים הבריטים מה שמיאמי היא בשביל הפנסיונרים האמריקאים: מקום חמים להעביר בו את שנות הפרישה. אולי גם הוצאות המחיה בקפריסין נמוכות יחסית לבריטניה, ואז כדאי להגר לשם כשיש לך הכנסה קבועה ואינך זקוק למקום עבודה. פוגשים בקאטו פאפוס גם הרבה דוברי רוסית. מקצתם תיירים, אך רבים מהם מאיישים גם כאן את מעמד נותני השירותים: קופאיות, נהגי מוניות, חדרניות, עובדי ניקיון. היות שאני לומד רוסית, נהניתי לקרוא את השלטים ברוסית וכך לתרגל את השפה.

בקצה הצפוני של הטיילת מצויה התחנה המרכזית הקטנה. אפשר לקחת אוטובוס מספר 610, שמטפס כמה מאות מטרים במעלה הגבעה ומגיע לקטימה. מן התחנה הסופית אפשר לטפס במדרגות, או להשתמש במעלית, ולהגיע למרפסת תצפית רחבת ידיים, שממנה אפשר להשקיף למטה לטיילת ולים. אחר כך אפשר לטייל ברגל לשוק הקטן והחמוד שנמצא לא רחוק משם, למדרחוב האלגנטי על שם הארכיבישוף מקריוס, ולמרכז העיירה. כפי שכתבתי, האיזור הזה הזכיר לי את מרכז הכרמל בשבתות. שקט, אלגנטי, מטופח, אבל לא משהו ששווה לטוס בשבילו מהארץ. כשחוזרים לאיזור הנמל, אפשר לרדת מהאוטובוס בקניון החדש של פאפוס, Kings avenue mall. זהו קניון בן שתי קומות, שיש בו נציגויות של רשתות בינלאומיות, ביניהן כאלו שלא נמצאות בארץ. בקומה השניה יש מתחם אוכל גדול, עם מרפסת פתוחה שבה אפשר לשבת, אם מזג האוויר מתאים. אני ישבתי שם כשעתיים והאזנתי לפודקאסטים בזמן שבת זוגי הסתובבה בחנויות. אני מציין את זה בתקווה שזה יעזור לחובבי השופינג להעריך את איכות הקניון, אני בעצמי לא יודע אם שעתיים זה הרבה או מעט.

זה, בערך, כל מה שיש לעשות בפאפוס עצמה. עיירה חמודה, אבל לא מאד מעניינת. מי שאינו חובב ארכיאולוגיה מושבע, ימצה אותה בפחות מיום אחד. לכן, כדי להנות מנופש בפאפוס, יש להתארגן על יציאות לסיורים מחוץ לעיר. או עם רכב שכור, או עם טיולי היום שמוציאות סוכנויות הנסיעות לאתרים במערב האי. אנחנו לקחנו טיול יום בסוכנות EcoTours להרי הטרודוס, ורווינו רוב נחת. אני מקווה שבביקורנו הבא בפאפוס נוכל לטייל לאתרים בהרי הטרודוס שלא הגענו אליהם (למשל, מנזר קיקוס ומנזר כריסורויאטיסה), וכן  לפארק אקאמאס.

 

כפר ושמו Omodos

 

טיול יום להרי הטרודוס

הרעיון לקחת טיול יום בא לי משני טיפים שקראתי באתר "למטייל". הכותבים המליצו על המדריך אנדריאס, ואני אמרתי, אם שני כותבים שונים מהללים את אותו מדריך, הוא בוודאי משהו מיוחד. פניתי לכתובת הדואל שהופיעה בהמלצה, ובמקום אנדריאס ענתה לי סטלה. היא כתבה שאנדריאס בחופשה, אבל יש להם מדריכים אחרים ממש מצויינים. המשכתי להתכתב איתה לאורך היום, העליתי שאלות, ביקשתי שינויים, קיבלתי תשובות סבירות. המכתבים שלה היו אדיבים וידידותיים, אני הייתי לחוץ,  לכן ויתרתי על בדיקת אופציות אחרות, והמשכתי בתהליך רק מול סטלה. בדיעבד, איני מצטער על כך: המדריך שלנו לואי באמת היה סבבה, והטיול היה מתוקתק ומהנה. היום שלפני הטיול שלנו היה גשום וסוער, ובערב קיבלתי מסטלה טלפון שדרכים נחסמו, ואם אנחנו מתעקשים על התכנית המקורית, ניאלץ לבטל. אז עשינו שינויים בתכנית, והטיול בכל זאת יצא לפועל. גם על הגמישות הזו מגיע להם כבוד. הטיול עלה 45 אירו לאיש. אלה האתרים שביקרנו בהם, לפי הסדר:

מנזר Ayios Neophytos : זהו מנזר לא גדול, שנמצא 10 ק"מ מזרחית לפאפוס, כמה מאות מטרים מעליה. היות שהגענו אליו מוקדם בבוקר, עוד לא היו שם תיירים מלבדנו. יכולנו להנות מהשקט ומן האווירה המיוחדת. המנזר המטופח והנאה שוכן בעמק בין גבעות מיוערות בצמחיה ים תיכונית. ניתן לבקר בכנסיה האורתודוקסית החביבה שבמקום ובמוזיאון (בתשלום). יש מקום שממנו אפשר לראות את הים ואת פאפוס בינות לגבעות המוריקות – מראה מלבב. מן המנזר ירדנו בנסיעה דרומה חזרה אל חוף הים.

סלע אפרודיטה (Petra Tou Romiou) : סלע אפרודיטה הוא גוש סלע גדול, למעשה שרשרת גושים, שנמתחת מהחוף שמדרום לפאפוס. עוצרים את הרכב לצד הכביש המהיר מפאפוס ללימסול, שעובר כמה עשרות מטרים גבוה מקו החוף, שותים משהו, מצטלמים על רקע הים הכחול וגושי הפלא הפראיים, ומקווים שזה יעזור לאהבה ולזוגיות. אפילו אם לא מאמינים לסיפור, לפיו כאן בדיוק נולדה אפרודיטה מן המים, צעירה ויפה כמו שרק אפרודיטה יכולה להיות.   

כפר ושמו Omodos : מן החוף התחלנו לטפס מעלה אל הרי הטרודוס, ובדרך עצרנו בכפר אומודוס. הכפר נמצא בעמק קטן, נמוך יותר מהכביש שטיפסנו בו, וכבר מהצומת אפשר היה להתפעל מהאופן שבו הוא משתלב בנוף ההררי. נכון, מדובר במלכודת תיירים טיפוסית. הרחוב שמוליך ממגרש החניה לאוטובוסים ולמיניבוסים אל כיכר הכפר משובץ לעייפה בחנויות מזכרות ובבתי ממכר למאכלים ולמשקאות שממותגים כ"אותנטיים". כמובן, מיד לאחר שירדנו מהג'יפ, לואי הביא אותנו למקום "שלו", כמו שמדריכי טיולים עושים. אבל הכיכר כל נחמדה, הכנסייה האורתודוכסית כל כך יפה, ומשולי הכפר יש תצפיות נהדרות להרים שמסביב. כל זה הקל עלי את ההתמודדות עם המיסחור הבוטה כל כך. לואי הקציב לנו 30 דקות להסתובב בכפר, ויכולנו להישאר עוד. נהנינו לטייל ברחובות הצרים שמקיפים את הכיכר, ולהגיע לתצפיות על הנוף ההררי הירוק שמסביב. אני מנחש, שבקיץ הראות פחות טובה, וההנאה פחותה.

Trodos square והר Olympus : לאחר הביקור בכפר, המשכנו לטפס בכבישים ההרריים. לואי אמר שבלילה ירד שלג, ושאל אותנו אם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון הכרוך בכבישים חלקים ואולי אף חסומים. ענינו "כן" גדול, והג'יפ המשיך לטפס מעלה מעלה. איזה כייף כשהמדריך שואל אותך מה מתאים לך, ולא מחליט בשבילך. לאט לאט התחלף הנוף הים תיכוני המוכר בנופים שמזכירים את הרי האלפים: מרבדים לבנים של שלג, עצי מחט מכוסים שלג, והכל תחת שמש חורפית ושמיים כחולים. המשכנו עד הגבוה שבין הרי הטרודוס, הלא הוא הר האולימפוס הקפריסאי. בפסגת ההר נמצא בסיס מודיעין של הצבא הבריטי, שלשם אי אפשר להיכנס, אבל גם מהנקודה אליה אפשר להגיע נשקף נוף נהדר, ואפשר לראות את דגל טורקיה המצוייר על צלע הר בצפון קפריסין. לואי ביקש שלא נשתמש בצירוף "קפריסין הטורקית", כי אין קפריסין טורקית, יש החלק של קפריסין, שכבוש ע"י הטורקים. מתברר, שלא רק בישראל מקפידים על הבדלי ניסוח כאלה. מן ההר ירדנו ל-Trodos Square. זהו מרכז לא גדול לאספקת שירותי תיירות: בתי קפה, שירותים ציבוריים, ציוד גלישה, קורסים, טיולים וכיוצא באלה. שוב קיבלנו 30 דקות להסתובב חפשי, וגם הפעם זה היה כיף גדול. מי צריך לעמוד בפקקים בכניסה לאתר החרמון? כאן הרבה פחות צפוף ולא פחות יפה. משם התחלנו לרדת, ועצרנו לארוחת צהריים בכפר Platres, כחצי שעה נסיעה משם.

מפל Hantara וגשר Kelefos : לאחר ארוחת הצהריים הובילנו מדריכנו למפל Hantara, מפל של 8 מטרים שחוצב בסלע הגעשי האפור סמוך לכפר Phini, מרחק של כחצי שעה נסיעה מ Platres. מגיעים למפל דרך שביל עפר צר, שאינני יודע אם הייתי נוסע בו ברכבי הפרטי, אך כמובן, לא עשה שום רושם על הג'יפ של לואי. היות שהגענו ביום שלמחרת הסערה, הזרימה במפל הייתה מרשימה מאד. למרגלות המפל יש בריכה, אולי בקיץ אפשר גם להשתכשך בה, וממנה ממשיכים המים לזרום תחת גשרון מעץ, שעליו אפשר לעמוד ולהצטלם. היינו שם לבדנו, כך שיכולנו להנות מהצלילים ומהניחוחות. עוד חצי שעה נסיעה לכיוון מערב, ואנחנו בגשר של Kelefos . זהו גשר אבן מן המאה החמש עשרה, תקופה בה שלטו הוונציאנים בקפריסין. הגשר אינו מרשים במיוחד, אבל סביבתו נעימה וירוקה. הגשר הזה הוא אחד מבין שלושה שנבנו לאורך נתיב מנמל פאפוס אל ניקוסיה, נתיב שנועד להחליף את דרך החוף החשופה לשודדים. גם הגשר הזה עובר מעל נחל שמנקז את מי השלגים מהרי הטרודוס, והזרימה בו הייתה מרשימה. גם כאן אפשר להנות מפיקניק נחמד בטבע, וגם כאן היינו כמעט לבדנו - תענוג.

בטיול מאורגן כמו בטיול מאורגן, וכמו שבכפר Omodos לקח אותנו לואי לחנות ממתקים קפריסאים "אותנטיים", כך גם בדרך חזרה לפאפוס עצרנו ביקב משפחתי "אותנטי", שמענו הרצאה על המקום וטעמנו יין בכוסיות פלסטיק. אני לא מחובבי היין, אבל קניתי שם חלבה בטעם רימונים, שערבה לחיכי מאד. הגענו לפאפוס מאוחר בערב, עייפים ומאד מרוצים. אעיר, שלואי ברר איתנו אם חשוב לנו להגיע למלון בשעה שמצויינת בפרסומים כשעת הסיום, ואנחנו ענינו שאין לנו בעיה להגיע יותר מאוחר. משום כך, יכולנו לקחת את הזמן באיזי, ולהישאר בכל מקום כמה שרצינו. זו, בעיניי, עוד נקודה לזכות החברים מ EcoTours, שאני ממליץ עליהם מכל הלב. וכעת, להמלצות נוספות.

 

הר Olympus

 

מסקנות והמלצות

חברת "רייאנאייר" אכן מציעה טיסות בזיל הזול, אבל קשה למצוא באינטרנט הסבר פשוט והגיוני על תנאי הטיסה, התעריפים, מה שמקבלים בשביל התעריפים, והקנסות שמשלמים על הפרת התנאים. לא באתר שלהם, ולא באתרים אחרים, כגון www.gopaphos.co.il. שמעתי ממטייל אחד שפגשתי, שהוא רכש כרטיס בתנאים מסוימים, ואחר כך שינו את התנאים ודרשו ממנו תשלום נוסף. מטייל אחר, שנסע רק עם טרולי ובלי מזוודה, חשב שהוא יכול לדלג על התור לשילוח המזוודות. התברר שלא, בעמדת שילוח המזוודות גם רושמים את הנוסעים שהגיעו. אני נסעתי עם מזוודה. החלטתי לשלם מראש באינטרנט על פי הפרשנות המחמירה לכל תנאי, וכך לא נדרשתי לשלם קנסות. גם דאגתי להדפיס בבית את כרטיסי העלייה למטוס. זה עדיין יצא זול למדי.

התחבורה הציבורית של פאפוס מצויינת וזולה (נסיעה אחת: 1.5 אירו, כרטיס יומי: 4.5 אירו). קו 612 לוקח את המטייל משדה התעופה אל התחנה המרכזית, דרך הטיילת, בעלות של נסיעה רגילה. מי שלקח מלון על החוף, האוטובוס מסדר לו את ההגעה למלון, ואין צורך במונית (שהיא יקרה: 35 אירו). קו 610 לוקח את המטייל מהתחנה המרכזית אל הקטימה ובחזרה, ועובר גם דרך הקניון. אל תחשבו על לרדת את הדרך הזו ברגל: מדובר בהליכה ארוכה ומשמימה, לאורכו של כביש רחב ידיים. את מסלולי הקווים ושעות פעולתם ניתן למצוא ב: www.cyprusbybus.com . את כרטיס הנסיעה קונים מהנהג. אין טעם לקנות כרטיס יומי, לא סביר שתעשו יותר משתי נסיעות ביום.

מלוננו, מלון "דיוניסוס", נמצא ברחוב הנושא את אותו שם, מרחק של דקת הליכה מהטיילת ושלוש דקות מתחנה של קו 612. המלון נח ומאובזר, הצוות ידידותי, מהקומה השלישית יש נוף לים. ארוחת הבוקר מגוונת, אבל לא מאד מפנקת. אולי לא צריך לצפות לפינוק ממלון שלושה כוכבים. שקעי החשמל בחדרים הם לא כמו בישראל.  בזמן הכניסה לחדר נותנים לכם ממיר, וכדאי לקחת יותר מאחד, לפי הצורך. אתר המלון: www.dionysoshotelpaphos.com . אם יורדים ברחוב דיוניסוס לטיילת, מגיעים לקפה "Alea". זהו בית קפה מעוצב, שהקיר החיצוני שלו עשוי זכוכית ומשקיף לים – מראה משובב לב. שלא כמו במקומות אחרים לאורך הטיילת, לא מציקים שם ללקוח שיזמין אוכל, אפשר לשבת עם כוס משקה ונשנושים כמה שרוצים. הישיבה היא על ספות נמוכות או על הבאר. בערב, אם עולים ברחוב דיוניסוס ופונים לרחוב דמוקריטוס, מוצאים מיד משמאל את טברנה "דמוקריטוס". מי שמכיר אותי יודע, שאני לא הטיפוס שמקובל לשייך לטברנות, אני גם לא ממש משתגע על מופעי פולקלור אותנטיים לתיירים, אבל הטברנה הזו, חוץ מזה שהייתה קרובה למלון, הייתה נחמדה. לא גדולה מדי, לא צפופה מדי, השירות אדיב, המוסיקה טובה, ואפילו מופע הפולקלור היה חינני. האוכל לא כל כך ערב לחכי, אז ההמלצה היא להזמין משהו קטן כדי לצאת ידי חובה, ולא את מנת המתאבנים הגדולה (וה"אותנטית").

טעות אחת שעשינו, ושהייתי רוצה להזהיר מפניה, היא שלא התכוננו לאפשרות של יום גשום וסוער. נסענו לפאפוס בחורף, והיום הראשון שלנו שם היה כזה. אין הרבה מה לעשות בפאפוס במזג אוויר סוער. אפשר לבקר במבצר, אפשר להסתובב בקניון שעתיים, אפשר לשבת בבתי קפה ובמסעדות, וזהו. הפארק הארכיאולוגי נמצא ברובו בשטח פתוח, וכך גם הטיילת, כמובן. שמעתי על אנשים ששכרו רכב ונסעו בגשם ממנזר למנזר. אני מכיר אנשים שאין להם בעיה להתפנן יום שלם בלובי של המלון עם ספר. כמובן, מי שגמיש בתאריכים, יכול לבחור לו את מועד הנסיעה לפי מזג האוויר. כך או אחרת, כדאי להתכונן מראש.

גשר Kelefos

הנמל במבט מהמבצר

לדף הרשומה

קרולינה

הלכנו אתמול להופעה של קרולינה. אני מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה, אבל לא כל כך נהניתי מההופעה. אהובה ואני הולכים להופעות הרבה פחות מכפי שהיינו יכולים. שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהלכנו להופעה, אם לא סופרים את הבמות של יום העצמאות. וחבל, כי הופעות זה אחד הדברים שאהובה ואני אוהבים לעשות יחד. אני לא שותף לאהבה שלה לריצה, היא לא שותפה לאהבה שלי לריקודי עם, אז אם כבר יש משהו ששנינו אוהבים לעשות, מדוע איננו עושים אותו לעתים קרובות יותר? ובכן, לעתים קרובות מדי אין החוויה עומדת בציפיות. אנחנו לא אוהבים לנסוע לתל אביב, אנחנו לא אוהבים להגיע שעה וחצי לפני ההופעה כדי לתפוס מקום, ואני גם לא אוהב שמצפים ממני להזמין ארוחה בזמן שאני ממתין, כי אני תופס שולחן. כידוע לקוראיי, יש לי כמה שריטות בקשר לאוכל וציפיה ממני לאכול אותו.  ההופעה של קרולינה התקיימה במועדון בעיר יהוד, שהוא מהמקומות שמצפים ממך להזמין בו אוכל. סביר להניח שלא היינו באים לשם אלמלא החליט האח של אהובה, שגר סמוך ליהוד, לקנות לה כמתנת יום הולדת כרטיס זוגי למופע סטנד אפ. סטנד אפ לא עושה לנו את זה. ניסינו. זה לא. אהובה טרחה ומצאה, שבתאריך אחר יש באותו מועדון הופעה של קרולינה. הציעה שננסה להחליף. בתוספת תשלום, אבל מילא. זה גם היה בשבת, זמן נח מבחינתנו. הוספנו כסף והחלפנו.

כבר מזמן רצתה אהובה לראות הופעה של קרולינה, ואמרה שקשה לאתר הופעות שלה, אין הרבה מהן. זה לא מובן מאליו שאהובה השתדלה כל כך ויזמה: הטעם של אהובה במוסיקה ישראלית יותר שמרני מזה שלי. אהובה יותר בקטע של חווה אלברשטיין ונורית גלרון. דווקא אלי מדבר יותר הצליל האתני, המחוות לדיוות של הסול האפרו-אמריקאי ול"צלילי הכרם". אני יכול רק לשער, שזה קשור לאישיות של קרולינה, לסיפור החיים שלה, לדימוי הציבורי-תקשורתי שהולך איתה. עלי להודות, שגם אצלי כל אלה משחקים תפקיד. יותר קל לי להתחבר לאמן מבצע, שאותו אני תופס כמישהו נחמד, מישהו מעניין, מישהו שהייתי שמח לבלות איתו ערב. מישהו שמתייחס למוסיקה שלו כאל אמנות, לא כאל אמצעי להשגת תשומת לב, כסף וזיונים. וודאי לא זיונים עם קטינות. שאלתי את עצמי אם החיבה שיש לי לקרולינה קשורה לזה שהיא לא מאד יפה, שהיא לא מאד הצליחה עם משפחה וילדים, שדברים באו לה קשה, כמו לי. עניתי לעצמי שלאו דווקא, יש לי את אותו סוג חיבה גם לשלמה ארצי, שהוא גבר נאה, אב וסב לתפארת, מפוצץ בכסף, וגם אשכנזי. כמו לקרולינה, גם לו אני מאמין. היו תקופות שהוא הצטייר לי כאנטיפט, אבל עכשיו כבר לא. וקרולינה, היא תמיד הצטיירה לי כמישהו נחמד. היינו לפני תשע שנים בהופעה שלה עם "הבנות נחמה", והיא נראתה לי החביבה והנגישה משלושתן. תקליט הבכורה שלה הוא אחד הדיסקים האחרונים שקנינו, לפני שעברנו סופית ליו-טיוב.

אבל למרות תנאי הפתיחה המבטיחים, לא באמת נהניתי מההופעה. התאורה האחורית הכתה לי בעיניים, הצליל היה גרוע, חברי הלהקה – אורגן, גיטרה, בס, תופים, כלי הקשה וזמרת ליווי – נראו שבוזים, ונשמעו כמו להקת חתונות בחתונה השלישית לאותו יום. בכלל, יש לי אנטי לאמנים שמלווים את עצמם באורגן חשמלי, אחד כזה שנראה כמו אורגנית של ילדים. זה נותן לי תחושה של חפיף, של חארטא. לא אכפת לי אם יגידו לי שהדור החדש והכי מוצלח של האורגנים נראה דווקא ככה. לא מביסים תחושות עם עובדות. המתופף לבש חולצה מהוהה והרכיב אזניות. הלו, מה זה הזלזול הזה. קרולינה דווקא נתנה את כל מה שיש לה, שרה את כל השירים המוכרים שלה ועלתה להדרן, אבל לי זה לא הספיק. דווקא ההדרן, שאליו היא עלתה לבד, היה יפה. מה שרק העצים את תחושת ההחמצה.

למרבה המזל, אהובה נהנתה, ולא שמה לב שאני לא.

בסוף, כשיצאנו, אהובה שאלה אם נהניתי. אמרתי – "כן".

שאלה אם ארצה ללכת שוב להופעה של קרולינה. אמרתי – "כן".

וזה דווקא לא היה שקר גמור, כי אני עדיין מחבב את קרולינה ונהנה מהמוסיקה שלה. 

אולי סתם היה לה ערב רע. אולי במקום אחר, עם להקה אחרת, זה יהיה יותר טוב.

 


 

לדף הרשומה

קו בחול - ג'יימס באר

 

 

נתקלתי בספר באקראי בספריית ההשאלה העירונית, והוא אחד הספרים המעניינים והמחכימים שקראתי לאחרונה. הספר מספר את סיפורו של המזרח התיכון מתחילת מלחמת העולם הראשונה עד לאחר מלחמת העולם השניה, למן הימים שבהם התחרו בריטניה וצרפת על שליטה בשטחי האיפריה העותומנית המנוצחת, ועד לימים שבהם שתיהן נאלצו להודות שאין להן הכוחות הדרושים כדי להשכין שקט באיזור. אני מכיר את הנאראטיב הציוני, זו ההיסטוריה שלמדתי בתיכון לפני שנים רבות, ואני מכיר את הנאראטיב המרכסיסטי, זה שרואה בתאווה המערבית לנפט ערבי את חזות הכל. הספר הזה, שמבוסס בעיקר על ארכיונים בריטיים וצרפתיים, השלים לי נקודות מבט שלא הכרתי. הוא מספר סיפור של אינטרסים מורכבים, של ההשתנות שלהם לאורך שלושים ומשהו שנים סוערות. זה סיפור של גורמים ששיתפו פעולה זה עם זה בנושאים מסוימים, בעודם נלחמים זה בזה על נושאים אחרים. סיפור של שחקנים, שאיחרו להבין שהמשחק שלהם נגמר.

הקו בחול הוא הקו ששרטטו מארק סייקס הבריטי ופרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי בשנת 1915, קו שחילק את השטחים העותומניים שבריטניה וצרפת תיכננו להשיג לעצמן. ההסכם הזה אפשר את חלוקת העבודה בין הבריטים לצרפתים במלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים נשאו בעיקר עול הלחימה באירופה מול גרמניה ואוסטריה, בעוד שהבריטים היו פנויים להתקדם במזרח התיכון. דא עקא, שכדי לגייס לצידם את הערבים, ולמנוע מצב שבו הערבים חוברים לגרמנים, היו בריטים שהבטיחו לערבים הבטחות. בסיום המלחמה, התברר שהערבים רואים בהבטחות שהובטחו לצרפתים הפרה של ההבטחות שהובטחו להם. והייתה גם הצהרת בלפור, שבימים אלו מציינים 100 שנים לפרסומה. היו מניעים שונים לפרסום ההצהרה הזו: תקווה בריטית להשפיע על דעת הקהל בארה"ב, תקווה בריטית שאוכלוסיה יהודית אסירת תודה תשמש עורף אזרחי לנוכחות צבאית בריטית סמוך לתעלת סואץ, וגם סנטימנט נוצרי גרידא. מהמסמכים עולה, שהבריטים לא העלו בדעתם שלערבים תהיה בעיה עם קהילה יהודית בארץ הקודש. ובאמת, מנין היה להם לדעת שהזמנים השתנו, שהלאומיות הגיעה לעולם הערבי, שאי אפשר לעשות במזרח התיכון של המאה העשרים את מה שהיה אפשר לעשות באפריקה של המאה התשע עשרה: למתוח קווים שרירותיים על המפה כדי לחלק טריטוריה לאיזורי השפעה קולוניאליים.

הבריטים חשבו על תעלת סואץ, וחשבו על נפט בשביל הצי שלהם, שבאותם ימים העבירו אותו משימוש בפחם לשימוש בנפט. אבל הצרפתים, מה הם היו צריכים את כאב הראש הזה? מה היה להם לחפש בסוריה ובלבנון? ובכן, נראה שאצלם זה היה עניין של יוקרה וכבוד לאומי. נהרגו להם מאות אלפי בחורים במלחמה, והם חשבו שמגיע להם פיצוי. את הניסיונות הבריטים לפייס את הערבים, הצרפתים פרשו כפגיעה בהם. בסופו של דבר השיגו הצרפתים מהבריטים את מה שסוכם בהסכם סייקס פיקו, אך העוינות בין המעצמות נותרה. כשפרץ המרד הדרוזי בסוריה באמצע שנות העשרים, הצרפתים היו בטוחים שאלה הבריטים שבישלו אותו. כשפרץ המרד הערבי בארץ ישראל באמצע שנות השלושים, הבריטים היו בטוחים שהמורדים משתמשים בשטח המנדט הצרפתי כבסיס לפעולותיהם. אלה ואלה צדקו – וגם טעו, כי המניע העיקרי למרידות היה הידיעה של המורדים שהבריטים והצרפתים פגיעים, שאפשר לגבות מהם מחירים, שבשלב כלשהו הם לא ירצו לשלם. זוהי ידיעה שלא הייתה לקרבנות הקולוניאליזם במאה התשע עשרה ולפניה.

ואז הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, מלחמה באירופה נראתה בלתי נמנעת, ושוב נדרשו הבריטים ליישר קו עם צרפת וגם לפייס את הערבים, שמא יחברו לגרמנים. זה היה הרקע לפרסום הספר הלבן המפורסם, שהנאראטיב הציוני מציג אותו כבגידה של הבריטים וכהתכחשות להצהרת בלפור. ואז הגרמנים כבשו את צרפת, והבריטים היו צריכים להתנהל מול שתי צרפת: צרפת של וישי, ששלטה בפועל בסוריה ובלבנון, וצרפת החופשית של דה גול, שחשיבותה הייתה בעיקר תדמיתית: קיומה עזר לבריטים להגיד לעצמם שהם לא לבד במלחמה, בחודשים הקשים שלפני הצטרפות ברה"מ וארה"ב למלחמה. גם אצל אנשי וישי וגם אצל אנשי דה גול הייתה עוינות בסיסית לבריטים. הניסיון הבריטי לרקוד על כל החתונות, שמשתקף במסמכים שמצוטטים בספר, מרתק ונוגע ללב. לפעמים זה הצליח להם, בדרך כלל לא. עוד פרט שלמדתי עליו מן הספר היה התמיכה הצרפתית בארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י. ממה שהבנתי, המניע העיקרי של הצרפתים היה להכניס לבריטים, לנקום בהם על הבחישה שלהם בסוריה ובלבנון. אחרי המלחמה, הסנטימנט האנטי-בריטי התבטא בסיוע צרפתי להגירה הבלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל, למה שהנאראטיב הציוני קורא "העפלה", ושבמסגרתו הגיעו שני הוריי ארצה אחרי המלחמה.

כשאני מסיים ספר, אני נוהג לבדוק מה כתבו עליו המבקרים. לתמהוני, בארץ כמעט לא כתבו עליו כלום. אולי משום שיצא בהוצאת "אופוס" הקטנה. גיגול העלה רק סקירה אחת, באתר הלאומני "מידה". הסקירה הזו מאשימה את כותב הספר באהדה מוגזמת לצד הערבי, שלא לומר בשנאת יהודים. אני דווקא חשבתי שזה ספר הגון מאד, שאין בו חלוקה לצדיקים ורשעים, אלא תיאור מאוזן של אנשים מורכבים, שנקלעו למצבים שלא ניתן היה לדעת מראש כיצד יתפתחו, ופעלו בהתאם למה שנראה להם תואם לאינטרס של עמיהם או מדינותיהם. כמובן, מי שאוחז בגישת "מי שלא איתי - הוא נגדי" , יראה את הדברים אחרת. ברם, גם עם גישה כדאי לקרוא את הספר, ולו רק כדי להיחשף לעובדות היסטוריות בלתי מוכרות.

 'קו בחול – בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון'.

ג'יימס באר,

365 עמודים.

הוצאת אופוס.

תרגום: בועז וייס

עריכה מדעית: אלי פודה

לדף הרשומה

#גםאני

05/11/2017

 

לפעמים אני מתחיל לכתוב משהו על נושא מתחום האקטואליה, ותיכף מתחיל לרדת על עצמי: עכשיו נזכרת? אם היית כותב ומפרסם ביום שפרצה השערוריה התורנית, היית מקבל חשיפה. עכשיו אבוד לך, זה כבר אטריות ישנות. כך קורה לי גם כעת, כשאני בא לכתוב על הטרדות מיניות, ועל קמפיין "גם אני" ברשתות החברתיות, שפרץ כאשר התפרסמו הסיפורים על ההטרדות המיניות של המפיק היהודי-אמריקני הארווי ויינשטיין, ובינתיים כבר שכך. השבוע התפרסמו סיפורים על השחקן קווין ספייסי, והבוקר שמעתי ברדיו גם על השחקן דסטין הופמן. למעשה, זה לא היה בבוקר, זה היה לפנות בוקר. יצאתי מהבית לתחנת האוטובוס בשעה שש ועשרה, זפזפתי לי בין תחנות הרדיו בחיפוש אחר משהו שיהיה לי מעניין, ועד שש ועשרים, מכסימום שש וחצי, הספקתי לשמוע משהו על מין. וזה מטריד אותי.

כן, כן, אני כבר שמעתי: הטרדה מינית זה לא קשור למין, זה קשור להפעלת כח, זה קשור לאלימות. אני מסכים עם החלק השני של המשפט, אבל לא לגמרי בטוח בחלק הראשון. אולי בכלל צריך לשאול מה זה בעצם "מין". אם כשאומרים "מין" מתכוונים רק לפעילות שמענגת את כל המעורבים בה, אז בסדר, הטרדות מיניות זה לא קשור למין. אבל צמצום כזה של תחולת המונח מבטל את הקשר שלו למציאות, ובשביל מה לקיים רב-שיח כשאין לו קשר למציאות, אפילו ברמת השפה? משום כך התחלתי להימנע מהדיונים שידידותיי הוירטואליות פותחות ברשתות החברתיות בעניין ההטרדות המיניות, חלקן תחת התגית "גם אני". הבנתי, שכגבר לבן מבוגר, אין לי דרך להשתתף בדיונים האלה תוך שמירה  על כבודי. או שאצא מהם סמרטוט, אם אכתוב שגם אני הטרדתי ואני מה-זה-מתבייש-בעצמי-ומבקש-מחילה, או שאצא מהם דושבאג, אם אכתוב כל דבר אחר. גם הבנתי, שמטרת הדיונים הללו אינה להחליף דעות ולפתור בעיות. המטרה של ידידותיי הוירטואליות היא לאוורר רגשות קשים, לחלוק את הנטל המעיק עם אחיותיהן לצרה. אני מכבד את זה.

ולכן החלטתי לכתוב רק כאן את מה שמטריד אותי, משהו שקשור למין, וגם לכח: מטריד אותי שכל איזכור של מין, אפילו איזכור של המלה "מין" במובן הידוע, לוחץ לי על כפתור שמפעיל לי סרטים פורנוגרפיים בראש. ובניגוד למה שכמה מידידותיי הוירטואליות חושבות, וגם אמרו לי, בכלל לא כייף לי עם הסרטים האלה. ועוד יותר לא כייף  לי עם זה שאני לא יכול לבחור אם לצפות בהם, ואם כן – מתי. הם נכפים עלי. בכל פעם שהם נכפים עלי, אני מרגיש שהופעל עלי כח עודף, וזה משאיר אותי מושפל. חסר אונים. זה שונה מהותית מהתחושות שיש לי כשאני עושה מין בעצמי: שם, הבחירה היא שלי. שם, אני מצליח לשכוח לרגע שאני חי בעולם שמושתת על יחסי כח. שם, אני נישא על עננים ורודים של אושר. אבל כשאני לא שם, ולוחצים לי על הכפתור ההוא, אני מרגיש רע עם עצמי. מי שמקווה שעוד סיפור על הטרדה מינית יגרום לי לכעוס, ושהכעס יגרום לי לקום ולעשות משהו, צפויה להתאכזב: אני לא אכעס, אני רק ארגיש רע עם עצמי. ומה אנשים עושים כשהם מרגישים רע עם עצמם? נכון, הם קונים לעצמם משהו כדי להתנחם. לא סתם אומרים שסקס מוכר. תשאלו את הארווי וויינשטיין.

אז גלגלו את הארווי וויינשטיין בזפת ונוצות, אני בהחלט אשמח לאידו, אבל בחייכם, בואו לא נעמיד פנים שזה יפתור איזושהי בעיה.  ובואו לא נתחיל שוב עם הממבו ג'מבו הזה על חינוך, רק חינוך יפתור את הבעיה, הכל מתחיל בחינוך. חינוך לא יפתור את הבעיה. חינוך רק ילמד גברים פריבילגים כיצד להפעיל את כוחם בצורה מתוחכמת, כך שלא יצטרכו לשלם על כך מחירים.  גלגלו בזפת ונוצות את קווין ספייסי, את דסטין הופמן. כל יום והמטריד המיני שלו. אני ממהר לפרסם את הרשומה הזו ביום של דסטין הופמן. מי יודע, אולי תצא לי מזה קצת חשיפה.

 

לדף הרשומה

חמישים ושלוש

בשנת חיי החמישים ושלוש יזמתי וביצעתי מהלך אחד, שהיה אצלי ברשימת המטלות מזה שנים רבות: ערכתי צוואה. לא, לא קמפיין שלטי החוצות של לשכת עורכי הדין דחף אותי לכך. גם לא מות הוריי, שאמנם ערכו צוואות מסודרות, כל אחד בתורו. זו הייתה הרצאה ששמעתי לפני שנים רבות בכנס של אלו"ט. המרצה, עורך דין שמתמחה בתחום, הזהיר בכל לשון של אזהרה מפני מצב שבו אוטיסט יורש רכוש, גם אם יש לו אפוטרופוס. היות שבני הצעיר פרוח אוטיסט, ולמרות שגרושתי ואני אפוטרופוסים שלו, ישבה לי בראש הידיעה שאני חייב לערוך צוואה בת קיימא בהקדם. הידיעה הזו התחדדה משעה שהייתה לי בת זוג, רציתי לחסוך ממנה התכתשויות משפטיות עם גרושתי ועם בני הבכור. אמנם כיום היחסים ביניהם טובים, אבל ידוע שירושות טבען לסכסך בין קרובים. השנה, לאחר שהחלמתי מהניתוח לתיקון הקרע ברשתית שעברתי בשלהי שנתי החמישים ושתיים, שעה שחיי זורמים להם בשיגרה מבורכת, החלטתי שהגיע הזמן למהלך הזה.

 

בחרתי לשם ביצוע המהלך בעורכת דין צעירה שהיא גם קרובת משפחה, למרות שאינה מתמחה בתחום, היות שאני מכיר אותה מיום לידתה, ויודע שהיא אדם הגון, נבון, אחראי וטוב לב. אני גם יודע שהיא מושרשת בארץ דרך משפחתה ומשפחת בן זוגה, לכן סביר להניח שהיא עדיין תהיה בסביבה כשיגיע יומי להסתלק. סמכתי עליה, שתשלים את מה שחסר לה בתחום המקצועי, ושתהיה מחויבת אלי יותר מאשר מישהו שאמצא בחיפוש בגוגל, או מישהו שאגיע אליו דרך המלצות מחברים. מה גם, שאף אחד מחבריי המעטים טרם ערך צוואה. קיוויתי גם, שדרך העבודה המשותפת על הצוואה, אתקרב אל קרובת המשפחה הזו ואל משפחתה. לצערי, תקוותי זו נכזבה. סיימנו לערוך את הצוואה, ויחסינו חזרו להיות מה שהיו קודם: קרובי משפחה שנפגשים רק באירועים משפחתיים. אני מתנחם בידיעה שהמהלך הושלם, וששכר הטרחה נשאר בתוך המשפחה. בתוך כך למדתי, שעריכת צוואה אינה מצריכה התערבות של רשויות המדינה: די בכך שתהיה כתובה בשפה משפטית ברורה וחד משמעית, ובשביל זה די בעורך דין. זאת בשונה מקיום הצוואה, תהליך שאחיותיי ואני עברנו בשנתיים הקודמות בעקבות מות אמנו, ושדרש מעורבות של הרשות השופטת.

 

 

אכזבה גדולה בהרבה נחלתי השנה ביחסיי עם אחיותיי. לפני כחמש עשרה שנים, כחלק מהעבודה העצמית שלי בייעוץ הדדי, החלטתי שאשפר את יחסיי עם אחיותיי. החלטתי שאשים בצד את היחס המזלזל והאדנותי שלהן כלפיי, אעסוק בו רק בסשנים שלי בייעוץ הדדי, וכלפיהן אפגין אך אהבה ומסירות. בעיקר נסבו הדברים באחותי הבכורה, שהתגרשה מבן זוגה וגרה במרכז הארץ, ולכן הייתה נגישה יותר. כמו כן החלטתי, כנגזרת מן ההחלטה הקודמת, שאתמוך במנהיגות של אחותי הבכורה בטיפול בהורינו הזקנים והחולים. דהיינו, שלא אתווכח איתה, שאבצע את המטלות שהיא מטילה עלי, לא אמתח ביקורת, ורק בסשנים אעבד את הרגשות שעולים לי תוך כדי. ואכן, היחסים עם אחיותיי השתפרו. באירוע חברתי אחד, אפילו זכיתי לשמוע את אחותי הבכורה מסכימה עם חברה שלה שאני באמת עלא כיפאק, ומציינת שלא תמיד הייתי כזה. הכלתי בתקופה הזו הרבה עלבונות שעפו לכיווני ולכיוון אהובה בת זוגי, במחשבה שזה המחיר שעלי לשלם על היחסים הטובים, יחסית, וכן על כך שאני מותיר את עיקר האחריות להוריי ולרכושם בידי אחיותיי. הנחתי להן לעשות כראות עיניהן בחשבון הבנק של אמנו, בעודי אומר לעצמי, שעדיף שיגנבו אותי מאשר שנריב, וממילא הן צריכות את הכסף יותר ממני. בצוואותיהם כתבו הורינו שכל הרכוש יתחלק בין שלושתנו שווה בשווה, אך נמצאה קופת גמל ובה סכום גדול, שרק אחותי הבכורה רשומה בה כמוטבת. לאחר חילופי דברים חריפים, אמרתי לאחותי שתעשה בכסף מה שהיא מבינה, ולא העליתי יותר את הנושא. בשלהי השנה הקודמת, בצהרי היום שבו עברתי את הניתוח לתיקון הרשתית, אחרי ששבתי הביתה עם עין חבושה והוראה להחזיק את הראש מורכן למטה, אחותי הבכורה באה לבקר והציקה לי בשאלות על סידור הבית והמשרד שלה. לאחר מכן, בשלושת החודשים שבהם ישבתי בבית והחלמתי מהפגיעה בעין ומהטיפול, תמיכתן של אחיותיי הצטמצמה לטלפונים, בהן דרשו וקיבלו דיווחים על התקדמות מצבי הרפואי. אמרתי לעצמי, מה לעשות, זה הכי טוב שהן יכולות. לאחר שהחלמתי וחזרתי למסלול, נמצא סוף סוף קונה לבית הורינו באשקלון. השלמנו את המכירה, חילקנו בינינו את הכסף. עדיין נשאר חשבון הבנק של אמא, למקרה שיצוצו הוצאות בלתי צפויות בגין המכירה, אבל התחושה הייתה, שהנה הסתיימה תקופה קשה, ותקופה חדשה מתחילה. 

והנה, יום חורף אחד אני יושב באוטובוס בחזרה מהעבודה, ומקבל טלפון מאחותי האמצעית. יום הולדתה הששים של אחותנו הבכורה ממשמש ובא, ויש לחגוג אותו כראוי. זכרתי את ההתגייסות המשפחתית לקראת יום הולדתי החמישים, ונמלאתי ציפיה לקחת חלק בהכנות. אלא שלא כדי לשתף התקשרה אחותי האמצעית. התכנית כבר הייתה מוכנה וגמורה. אחותי התקשרה כדי לבקש את הסכמתי לכך, שההוצאות יחולו על שלושתנו. וההוצאות, אבוי, גדולות בהרבה ממה שהיו על יום הולדתי. היא אמרה, שכדי שההוצאות לא ינגסו לנו בתקציב השוטף, היא חשבה לקחת מהחשבון של אמא. שאלתי אותה מה זה משנה, הרי גם הכסף ששם הוא של שלושתנו. לא הייתה לה תשובה לזה. אמרתי לה שלא מתאים לי העניין הזה, ושאם לאחותנו הבכורה אין איך לממן יום הולדת גדול, שתחגוג יום הולדת קטן. מאותו הרגע, הודרתי כליל מן ההכנות ליום ההולדת, שהתרחש לפי התכנית המקורית, הגדולה. הוא כלל סיור מודרך בתל אביב, ארוחת צהריים לעשרות מוזמנים, וסוף שבוע במלון בוטיק תל אביבי למשפחה המצומצמת. לא שאלתי מאיפה הגיע הכסף. בארוחת הצהריים, לאחר הברכות המסורתיות, כלת השמחה הודתה לאחותה הנהדרת על ארגון האירוע הנהדר. אחותה הנהדרת לקחה את המיקרופון, ואמרה שהיא לא עשתה הכל לבד, גם הבנים עזרו הרבה. היא התכוונה לאחייניי, הבנים הבוגרים של אחותי הבכורה.

בערבו של אותו יום, כשחזרנו מן המסעדה אל המלון, אחותי הבכורה לקחה אותי הצידה, הודתה לי על כך שלא לחצתי עליה בעניין קופת הגמל, ואמרה שהחליטה לתת לי ולאחותי האמצעית חלק מן הסכום שירשה, רבע לכל אחד. הקשבתי לה עד שסיימה, לקחתי את הצ'ק שהושיטה לי, ולמלמתי משהו על זה שכסף בא וכסף הולך, ומה שחשוב זה שהמשפחה תישאר ביחד. למחרת, בשבת בבוקר, יצאנו לשוטט בטיילת. הן מדברות, אהובה ואני מקשיבים, והנה אני לומד שהן מתכננות טיול גדול לניו יורק וסביבתה בפסח. כבר הזמינו כרטיסי טיסה. "גם אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה", זרקה לי אחותי הבכורה. אבל אני כבר לא רציתי. די, נגמר. התעייפתי. מאסתי.

אמא נפטרה, הבית נמכר, הירושה חולקה. אני לא מוכן יותר שיתייחסו אלי כאל האח הקטן, שכשהוא עושה מה שאומרים לו, אז הוא חמוד, וכשיש לו דעות משלו, אז הוא מפונק ואפשר להעיף אותו הצידה. ואם זה אומר, שיחסיי עם אחיותי יהיו מעכשיו קרים וקורקטיים, אז בסדר, זה מה שיהיה. ניפגש באירועים משפחתיים, נשאל מה נשמע ומה ככה, וזהו. את אחותי הבכורה, שאין לה בן זוג והיא גרה לידנו, נזמין לסרט או למסעדה פעם בכמה זמן. נענה לשיחת הטלפון הבלתי נמנעת בראש השנה וביום ההולדת. את ניתוח הקטרקט באותה עין, אותו הצטרכתי לעבור מתישהו, בחרתי לעבור בפסח, כשהן היו בניו יורק. לא סיפרתי להן עליו, כדי שלא תטרדנה אותי בטלפון. כששבו, הביאו לאחיהן הקטן מתנה קטנה. כמו תמיד, כאילו כלום לא השתנה. נו, טוב, שיהיה כך. אם אראה אצל מי מהן שינוי, אשקול גם אני את המשך דרכנו.

 

 

גם בזירות האחרות של חיי, בעולם העבודה ובייעוץ הדדי, שנת חיי החמישים ושלוש התאפיינה בחישוב מסלול מחדש. כבר לא מנסה להתבלט, כבר לא מחפש להנהיג. מסתפק במה שיש לי. מחפש פרוייקטים חדשים להשקיע בהם ממרצי ומכשרונותיי, אבל בלי נסיעות לתל אביב, משהו נחמד ליד הבית, אולי התנדבות איפה שהוא. בדקתי אפשרות להתנדב במיזם של העיריה לתמיכה בהורים צעירים. עזרתי קצת למסע הבחירות של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה. בקיץ האחרון נרשמנו, אהובה ואני, לחוג שחייה שבועי בשיטת "מאסטרס". מלבדנו, יש בקבוצה עוד שלושה גברים, וישנה ג'ניפר, המדריכה שלנו, בחורה גדולה וחביבה. להפתעתי, יצא שאני השחיין המצטיין בקבוצה. החיזוקים החיוביים שמעתירה עלי ג'ניפר, זה מביך אותי כמה שהם נעימים לי וממלאים אותי. כאילו מה, מה אכפת לך מה חושבים עליך האנשים שאתה משלם להם תמורת שירות. אבל אכפת לי. כל חיי קיבלתי שבחים רק על היכולות השכליות שלי, וספגתי ביקורת על היכולות הפיזיות. לפעמים ביקורת ארסית, לפעמים ביקורת רוחשת טוב, לפעמים ביקורת שלא בוטאה כלל במלים, אבל חשתי בדקירתה. והנה, כאן אני שומע שהשתפרתי, שזה היה יפה מאד. אם יש מה לשפר, ג'ניפר קוראת לזה "דגשים", לא "תיקונים". זאת ועוד, אהובה נמצאת שם איתי, ובין המקצים, אנחנו יכולים לגעת זה בזה. זה עוד משהו שאנחנו עושים ביחד.

לא נסענו השנה למקומות חדשים ומרגשים. נסענו למקומות שכבר הייתי בהם. בתחילת יוני נסענו לפאריס לכמה ימים. לקראת יום הכיפורים, נסענו עם אביה ואחיה הצעיר של אהובה לקרקוב ולוורשה. מטרת הנסיעה, חוץ מאשר לא להיות בארץ ביום הכיפורים, הייתה ביקור בכפר ראדז'יצ'וב. בכפר הזה הסתתרה משפחת האב בזמן המלחמה, שם הוא נולד וחי עד גיל שלוש. התבוננתי באח הקטן של אהובה, ושאלתי את עצמי עד כמה אני דומה לו, עד כמה תורמת התנהגותי לכך שאחיותיי מתייחסות אלי כפי שהן מתייחסות. אין לי תשובה על כך. מכל מקום, בנסיעה הזו המנהיגות שלי הייתה נוכחת מאד, וגם זכתה להערכות. 

 

 

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת