22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בעד ונגד פונדקאות בתשלום

07/08/2018

בעטיו של חוק הפונדקאות שעבר לאחרונה בכנסת, צף ועלה ברשתות החברתיות ויכוח על המוסריות של תהליך הפונדקאות הבלתי אלטרואיסטית, דהיינו, התהליך שבו מישהו משלם למישהי כדי שתישא ברחמה עובר שהוא סיפק לה, מן הסתם עובר שנושא את המטען הגנטי שלו, ותעביר לרשותו את התינוק שייוולד בסיום ההריון. כמו שצף ועלה ברשתות החברתיות, כך צף ועלה בתודעה שלי. בינתיים כבר עברו הרשתות החברתיות לעסוק בעניינים אחרים, כגון חוק יסוד הדרת המיעוטים. אבל אצלי בראש, הויכוח על פונדקאות בתשלום עודו מתנהל. אולי למותר לציין, שאין כוונתי לויכוח על חוק הפונדקאות, שהוא חוק שמפלה לרעה זוגות חד מינייים, ומשום כך התנגדותי אליו ברורה ושלמה. כוונתי לויכוח על תהליך הפונדקאות עצמו, ויכוח שאין לי עמדה ברורה ושלמה בו.

חשוב לי לציין, שאיני מסכים לטיעון, לפיו יש "זכות להורות", שזוהי "זכות טבעית" או "זכות בסיסית", זכות שצריכה להיות מוקנית לכל אחד, ומשום כך המדינה צריכה להתערב למענה. לא, אני סבור שהורות היא זכות יתר, פריבילגיה בלע"ז.  מי שיש לו, שישמח, ומי שאין לו, שישמח בדברים אחרים שיש לו, ושימצא לו משמעות אחרת לחייו. כמו כן איני מסכים לטיעון, לפיו לכל אחד מותר לעשות עם הכסף שלו ועם הגוף שלו מה שהוא רוצה, ואין לחברה זכות להתערב בכך. אני סבור, שיש לחברה זכות לאסור על תהליכים שיש להם השפעה הרסנית וודאית עליה, ולמשטר תהליכים שהשפעתם עליה טרם בוררה לעומקה, או שקצרה ידה מלאכוף איסור עליהם, שמא יבוא העולם התחתון וישתלט עליהם. למען הסר ספק, בכך עדיין לא אמרתי שתהליך הפונדקאות הוא הרסני, או חשוד כהרסני. רק אמרתי, שלדעתי יש לחברה זכות להתערב.

אין לויכוח הזה השלכה ישירה על חיי: אין לי תכנית להביא לעולם ילד בדרך זו, וגם אינני אשה, ולפיכך לא מרחפת עלי הסכנה שהחברה הדכאנית תראה בי רחם להשכיר ותתיחס אלי בהתאם. עם זאת, איני מאזין לויכוח הזה בלי רגשות: יש לי רגשות אשמה על שלא עמדתי במבחן  שהחברה הדכאנית בוחנת בו כל גבר: לא הצלחתי להקים ולקיים משפחה מסורתית ממוצעת, עם שניים נקודה משהו ילדים נורמטיביים. אולי גם משום כך אני נרתע מנקיטת עמדה נחרצת בעניין. אני חושש מהרגע שבו יאמרו לי, אתה, באיזו זכות אתה מדבר בכלל, מה אתה בכלל מבין במשפחה.

אחרי שמניתי את הסוגיות בהן יש לי דעה ברורה, ואחרי שגיליתי גילוי נאות לגבי הקשר שלי לסוגית הפונדקאות בתשלום, אודה שאין לי דעה נחרצת בעד או נגד. לא כך חברותיי הוירטואליות, שפרה ופועה. הן, יש להן דעות נחרצות ומנומקות.

שפרה מתנגדת לפונדקאות בתשלום. שפרה מקדישה את חייה להגנה על נשים מוחלשות. לכן, היא פוגשת נשים עניות, שהסכימו לשמש פונדקאיות, כדי לקבל בוחטה של כסף שהן ממש צריכות. היא רואה ושומעת את הסבל שהן סובלות בתהליך, וליבה נחמץ. בהיותה אשה משכילה, היא יודעת לזהות טוב מהן את מנגנוני הדיכוי המופעלים עליהן, את הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של העניין. שפרה מתקוממת כנגד מתן האפשרות לעשירים לרכוש בכספם גישה לגופם של העניים, ורשות לחדור לפרטיותם. למשל, לעקוב אחר מה פונדקאיות אוכלות בזמן ההריון. שפרה מנסה לגייס אותי למאבקה על ידי כך שהיא מתרגמת לי את טיעוניה לשפה שגברים אמורים להבין, לדעתה. היא שואלת אותי, האם היית מוכן למכור כליה מגופך? המחשבה על כך מצמררת אותי. אבל, אולי זה רק משום שאינני עני. אילו הייתי עני, אולי הייתי מעדיף למכור כליה אחת כדי לא להלך רעב, כדי לא לראות את ילדיי הולכים רעבים.

שפרה שואלת אותי: אם אתה בעד פונדקאות בתשלום, מדוע אתה נגד עבדות? מה הבעיה שלך עם זנות? שפרה רואה זנות כסוג של עבדות, ועלי להודות שלא מצאתי דרך למתוח קו מבדיל בין שתי התופעות. פעם חשבתי, שהעבד הוא עבד בכל רגע של חייו, ואילו הזונה היא זונה רק כשהיא "בעבודה". אבל מאז נחשפתי לעדויות, לפיהן הזונה חיה כל רגע של חייה עם עובדת היותה זונה, והשתכנעתי.

מעניין, ששפרה שואלת אותי על מכירת כליה, ולא שואלת אותי אם הייתי מסכים לחיות כזונה ממין זכר כדי להיחלץ מהעוני. אמנם לא נראה לי שהיו קופצים רבים על שירותי הזנות שלי, אבל גם כליה של אדם בגילי היא לא להיט. בכל מקרה, השאלה היא עקרונית ולא שאלה של ביקוש ומחיר. לא יודע, באמת. אולי הייתי מסכים לחיי זנות, ואולי דווקא הייתי מעדיף למות מרעב ולא לשאת פגיעה כזו בכבודי. כבוד זה עניין מכריע אצל גברים, שפרה אמורה לדעת.

פועה, שבעצמה הייתה פעם פונדקאית, נעלבת מזה ששפרה וחברותיה קוראות לה זונה. היא הלכה להיות פונדקאית כי היא רצתה לחוש תחושות מסוימות: היא רצתה לחוות שוב הריון ולידה בלי להיכנס לעול של גידול עוד ילד, היא רצתה לחוות תחושת נתינה כלפי מי שאינה יכולה להרות וללדת. היא יכלה להסתדר גם בלי התשלום, אבל בכל זאת לקחה אותו, כי למרות שאינה ענייה, גם עשירה מופלגת איננה, יש לה מה לעשות עם עוד בוחטה של מזומנים. הכסף גם עוזר לה לא להרגיש פראיירית, עוד כתם חברתי שמעטים מוכנים לשאת אותו. פועה לא אומרת את זה, אבל אני משער שהיא לקחה את הכסף גם כדי להיות חלק מתהליך חברתי מוסדר ומקובל. אנו חיים בחברה, שמקבלת פונדקאות אלטרואיסטית רק לטובת קרוב משפחה. פונדקאות אלטרואיסטית למען אדם זר, זה כבר עניין חשוד ותמוה. פונדקאית שלא תיקח כסף, אולי לא תסכים למסור את התינוק. פועה אומרת, שהיא לא יחידה במינה, יש עוד עשרות נשים כמוה, אז שלא יגידו לה שהיא לא מקרה מייצג. אולי באמת יש מקום לטבוע מונח חדש, שיתאר פונדקאיות פריבילגיות כמו פועה, ויבדיל אותן מן הנשים העניות והמוחלשות, שמן הראוי להגן עליהן.

אני מחבב ומעריך גם את שפרה וגם את פועה, מוצא טעם בדברי שתיהן. יכול להיות שזו שאלה שאין עליה תשובה ברורה, ולכן נדרש סוג של פשרה. אולי החברה צריכה למסד תהליך שיאפשר פונדקאות בתשלום, אבל למשטר אותו באופן שיצמצם במידת האפשר את ניצול הנשים העניות, גם אם לא ימנע אותו לגמרי. אולי החברה צריכה לעודד ולהעריך משפחות שמאמצות ילדים, או מולידות אותם בהורות משותפת, במקום להתעקש על פונדקאות. אולי כך נישאר בסוף רק עם פונדקאיות פריבילגיות, ניפטר מרגשי אשמה, ונתפנה לויכוחים אחרים.

לדף הרשומה

מונדיאל ברוסיה

10/07/2018

 

שוב טורניר גביע העולם בכדורגל לנבחרות לאומיות, הפעם ברוסיה. שוב אני צופה בחלקי משחקים בטלביזיה, ובסופי שבוע גם במשחקים שלמים. אהובה לא מתה על זה, אבל מה היא כבר יכולה להגיד, כשברוב ימות השנה זו היא שרובצת מול הטלביזיה וצופה באינספור פרקים של סדרות על רופאים ועורכי דין. ביום ששי היינו בארוחה משפחתית אצל אמא של אהובה, ובתום הארוחה, אהובה ביזמתה פתחה את הטלביזיה והכריזה באזני כל, שאני בוודאי רוצה לצפות בכדורגל. אהובה יודעת שאינני קנאי ואינני כפייתי בחיבה שלי לשידורי כדורגל, צופה במשחק פעם בשנה ובטורניר פעם בשנתיים בסך הכל. ובכל זאת, היה לה נח להציגני ככזה. אולי רצתה לעורר עליה חמלה, אולי רצתה לקבל הערכה לנדיבותה. הנחתי לה ולא אמרתי דבר. אחיה הצטרף אלי, ואחריו אשתו, שבקשה שנסביר לה איך להנות מצפייה בכדורגל. על מה מסתכלים, מה צריך לדעת. ואני, נזכרתי ברשומה שפרסמתי לפני שמונה שנים, כאשר הטורניר התקיים בדרום אפריקה, ובה כתבתי מה אני אוהב בשידורי טלביזיה מטורנירים לנבחרות לאומיות. כשחיפשתי את המילה "כדורגל" בבלוג, מצאתי שמונה עשרה רשומות שהמילה הופיעה בהן. המלה "כדורסל", לשם השוואה, הופיעה רק בארבע רשומות. ברוב הרשומות, השתמשתי בדימויים מעולם הכדורגל כדי לחוות דעה בנושאים שונים לגמרי. במיעוטן, הכדורגל שימש כרקע לאירועים שקרו לי, או קרו בנוכחותי, בשכונה ובבית הספר.

התחלתי להתעניין בכדורגל בכתה ה', כשעברנו לבית הספר בברנע. בהפסקות, היינו אצים למגרש החנייה המאולתר, ומשחקים כדורגל נגד כיתה ו': כל הבנים של ה' נגד כל הבנים של ו'. אני זוכר פעם אחת, שהבנים של ו' התלוננו שאנחנו רבים מדי, ופרוספר מלך הכיתה הורה לי לצאת החוצה. רק לי. יצאתי, מה יכולתי לעשות, כולם ידעו שאני שחקן עלוב, גם אני ידעתי. אבל לא הלכתי משם: התיישבתי על ערימת בלוקים בפאתי המגרש, וקראתי קריאות עידוד קולניות לכיתה ו'. בדרך חזרה לכיתה, עופר זרק לי איזו קללה. אבל חוץ ממנו, אף אחד לא אמר כלום.

רכישת היכולת לדבר על כדורגל הניבה לי תוצאות קצת יותר טובות. סוף סוף יכולתי להשתתף בשיחות הבנים בכיתה, ואפילו ליזום שיחות כאלה. הבנתי, שעלי לבחור לי קבוצה מהליגה הישראלית שעימה אזדהה. בחרתי בקבוצת "מכבי נתניה", היות שזכרתי שהזמר הישראלי שהערצתי, שלמה ארצי, הקליט עם שחקני קבוצה זו את שיר האליפות האלמותי "מה מה מה נה נה נה". כאן המקום לציין, שעד כיתה ה' היה לי עניין כפייתי בזמר עברי: דפדפתי בלי סוף באלבומי מלים ותווים שהיו לנו בבית, הקלדתי במכונת הכתיבה במשרד של אבא מלים של שירים שלקחתי מהאלבומים, ושרתי לעצמי שירים של הזמרים הנערצים עלי. המבוגרים שסביבי ראו בכך עניין חמוד ומשעשע, ושמחו שהילד מעסיק את עצמו.

מהר מאד, העניין שלי בכדורגל דחק את מקום  העניין בזמר עברי.  התחלתי להאזין לתכנית "שירים ושערים" מדי שבת, התחלתי לקרוא את עמודי הספורט בעיתונים. היינו מנויים על הביטאון המפלגתי "על המשמר", שמדור הספורט בו היה מצומצם, ולכן קניתי לי בדמי הכיס שלי את "ידיעות אחרונות" מדי יום ראשון, והתעמקתי בדיווח על משחקי הליגה בשבת. כש"מכבי נתניה" ניצחה, התהלכתי בבית הספר כטווס בחופתו וקינטרתי את הבנים שהקבוצות האהודות עליהם הפסידו. כש"מכבי נתניה" הפסידה, התהלכתי חפוי ראש, ספגתי את קינטוריהם, והאשמתי את השופט. למרבה המזל, שנות השבעים היו שנים מוצלחות בשביל "מכבי נתניה". הבנים מהכיתה, וגם בנים מכיתות גבוהות יותר, העריכו את ידענותי. לפעמים לגלגו, שאני יודע שמות של קבוצות שחקנים והרכבים, אבל לשחק אני לא יודע. אבל, לפחות התייחסו אלי. ראו אותי מפן אחר, לא רק בתור הגאון שקפץ כיתה. עד היום אני שואל את עצמי, איך היו הדברים מתפתחים אילו היה לי השכל לבחור בקבוצה שאותה אהד פרוספר, או לפחות בזו שאהד ארון. אולי הייתי מצליח להתקרב אליהם קצת יותר. האמת, שאינני זוכר איזו קבוצה אהד פרוספר. הוא היה הכי טוב בכיתה בכדורגל, אבל בשיחות על כדורגל, כמעט שלא נשמע. ארון אהד את "הפועל כפר סבא". בן דוד שלו שיחק בקבוצה הזו, וכך ראה ארון משחקים בליגה הלאומית כחלק מן ההווי המשפחתי. בשלב מסוים התחלתי גם אני לספר, שיש לי דוד שלוקח אותי למשחקים של "מכבי נתניה". עד שביום ראשון אחד ואחרון, פרוספר אמר לי: "למה אתה משקר? ראיתי אותך אצלכם במרפסת בשבת אחרי צהריים" .

 

 

אני לא זוכר איך בדיוק גיליתי את המגזין "פנדל". זו הייתה חוברת בעלת כריכה צבעונית, עם עשרים-שלושים עמודי טכסט. בעמודים האחרונים נדפסו קומיקסים מתורגמים מאנגלית, שגוללו סיפורים בהמשכים מעולם הכדורגל של האי הבריטי. באמצע, על כפולת עמודים, צורף פוסטר צבעוני של שחקן כדורגל ישראלי. הייתה תקופה, שמדי יום דיוושתי באופניי הקטנים במעלה הכביש למרכז אפרידר, כדי לשאול בקיוסק אם כבר הגיע גיליון חדש של "פנדל". הקיוסקאית הייתה אומרת לי "תבוא מחר", ואני, בתמימותי, באתי גם למחרת. כך, עד שגיליתי שהגיליונות נדפסים ומופצים בראשון ובארבעה עשר לכל חודש, ובא קץ לדיוושים היומיים. את הפוסטרים הייתי תולש, ומדביק ללוחות העץ ששימשו כקירות בפינה בסלון ששימשה לי כחדר שינה. מקום של כבוד שמרתי לפוסטר של עודד מכנס, כוכב "מכבי נתניה", שהיה הכדורגלן הנערץ עלי. הפוסטר של שלמה ארצי קופל ונתחב לארון, יחד עם גליונות של "פנדל" למן היווסדו. כי אני שלחתי צ'ק של אבא למערכת המגזין, והם שלחו לי עותקים מגליונות העבר של המגזין, שגם בהם קראתי חזור וקרוא. עם השנים, גם ניסיתי בעצמי לכתוב על כדורגל, ואפילו קומיקס ציירתי. המבוגרים שסביבי כבר לא ראו בכך עניין חמוד ומשעשע, אבל עדיין שמחו שהילד מעסיק את עצמו.

והנה בא הקיץ, ועימו גיליון חגיגי לכבוד המונדיאל הממשמש ובא. על השער נדפסה תמונתו של פרנץ בקנבאואר, קפטן נבחרת מערב גרמניה, שבארצו התקיים הטורניר באותה שנה, ושנבחרתו זכתה בגביע אירופה לאומות שנתיים קודם לכן. הפוסטר באמצע כלל שתי תמונות קבוצתיות של שתיים מהנבחרות, והמערכת הבטיחה להביא בגליונות הבאים תמונות של כל שש עשרה הנבחרות. תליתי את כל הפוסטרים, בלעתי בנשימה עצורה את עלילות השחקנים והנבחרות בטורנירים לדורותיהם, וציירתי בדמיוני את הדרמות שהתרחשו על מגרשי הכדורגל באירופה הקרירה והירוקה. במיוחד שבתה את דמיוני הדרמה של גמר מונדיאל 1954, שבו נבחרתה האפורה של מערב גרמניה נצחה במפתיע את נבחרת הפלא ההונגרית. ואז עשיתי שגיאה גדולה מאד: סיפרתי שאני אוהד את נבחרת מערב גרמניה. "אתה לא מתבייש?", הוכיחו אותי הבנים, "אחרי כל מה שהגרמנים עשו לנו?". אני זוכר שהיו גם מבוגרים שאמרו לי אותו הדבר. אלו לא היו אנשים שהתעניינו בכדורגל, סתם אנשים ששאלו אותי על תחומי העניין שלי, והזדעזעו למחשבה שילד יהודי יכול לאהוד נבחרת כדורגל גרמנית. עד היום אני שואל את עצמי, איך היו הדברים מתפתחים, אילו היה לי השכל לבחור בנבחרת הולנד, נציגת המדינה שסירבה להיכנע לחרם הערבי שהוביל ארגון המדינות המפיקות נפט, שבניה החביאו את אנה פרנק ומשפחתה בזמן השואה. אמנם היו אלה הולנדים שגם הלשינו על משפחת פרנק, אבל באשקלון של שנות השבעים, הפרט הזה קצת נשכח. בסופו של דבר, בגמר הטורניר ניצחה נבחרת מערב גרמניה את נבחרת הולנד, והוכתרה לאלופת העולם. צפיתי במשחק בטלביזיה הישראלית בשחור-לבן, הוא היה הרבה יותר משעמם מאשר עלילות הגבורה ב"פנדל". הקפטן בקנבאואר הניף את הגביע, ואני נותרתי בין האחרונים שנבחרו לקבוצות במשחקי הכדורגל בשכונה ובבית הספר.

 

 

מה משך את לבי אל עולם הכדורגל, עולם שלא יכולתי לקחת בו חלק פעיל עקב מגבלותיי הגופניות? מה מושך אותי עד היום אל שידורי המונדיאל בטלביזיה, אל הפודקאסטים, אל מדורי הספורט ברשת? היום אני מבין: אני נמשך אל הסיפורים שרוקמים העיתונאים ובעלי הטור סביב השחקנים והקבוצות. סיפורים על עלייה ונפילה, מאבקי דוד וגליית, אסטרטגיות וטקטיקות, דימויים ותדמיות. העניין שלי בכדורגל ישראלי התחיל לדעוך באמצע התיכון, כאשר התקרבתי לגילם של השחקנים הצעירים בליגה הלאומית. התחלתי להבין שאלה לא ממש הטיפוסים שהייתי רוצה לעצמי בתור חברים, בלשון המעטה. כיוון שכך, שוב לא יכולתי לראות בהם גיבורים מהאגדות, והעניין שלי בהם פחת. גם השנים הטובות של "מכבי נתניה" הסתיימו, והיא ירדה לליגה השניה.

אבל מהר מאד נתפסתי לתשוקה חדשה. נהייתי חבר של בן כיתתי שמואל, והתחלתי להתעניין כמוהו ברוק מתקדם. במקום מגזינים, התחלתי לקנות תקליטים. במקום שיידבקו לי לראש שמות של שחקני כדורגל, התחילו להידבק לי שמות הנגנים בהרכבי רוק מתקדם ידועים. חשוב לי להדגיש, שמעולם לא השקעתי מאמץ כלשהו בשינון השמות הללו, שכבר אז ידעתי שאין בו טעם ותכלית. ידעתי, שכמו שלא אהיה עיתונאי ספורט, גם עיתונאי מוסיקה לא אהיה. אבל הטריוויה הזו פשוט נדבקת אלי, ארצה או לא ארצה. כמו שהייתי כפייתי לכדורגל בלי לשחק בשום קבוצה, כך הייתי כפייתי למוסיקה בלי לנגן בשום הרכב, וכאן איני יכול להיתלות בהיעדר כישרון בתור תירוץ, כי כשרון מוסיקלי דווקא יש לי, תמיד היה. אולי הרצינות שלי בלימודים לא הותירה מקום לרצינות בשום תחום אחר. אולי לא הבנתי כמה נגינה בגיטרה יכולה לקדם אותי מבחינה חברתית. אולי העדפתי סיפורים על עשייה. אולי פשוט חדלתי להאמין בעצמי.

בהמשך חיי אימצתי לי תחומי עניין נוספים, ובכולם הפכתי להיות אנציקלופדיה מהלכת: מתימטיקה, ספרות, קולנוע, הורות, יהדות, טכנולוגיה. אבל בכל התחומים האלה, הקפדתי לשים לעצמי סייגים: אני לא מבזבז עליהם יותר מדי כסף, ולא ממלא את הבית בג'אנק. כמעט לא קונה ספרים, אלא רק שואל אותם. לא קונה מוסיקה, אלא מאזין רק למה שפתוח לשימוש חינם. כניסת האינטרנט לחיינו עוזרת לי ללמוד שפות זרות בלי שאצטרך לרכוש ספרי לימוד, אף שאני קצת מוטרד מכמות המחברות החצי-משומשות שאני מתחיל לצבור. וכך גם במה שנוגע לצפייה בשידורי כדורגל: פעם בשנה אני צופה בגמר ליגת האלופות, אם יוצא לי, ופעם בשנתיים אני צופה בטורניר אליפות אירופה לנבחרות או בטורניר המונדיאל. לא בכל המשחקים אני צופה, ולא כל משחק אני רואה מתחילתו עד סופו. בבחירה בין החוגים שלי לבין צפייה במונדיאל, הבחירה תמיד תיפול על החוגים. אבל עכשיו, כשאפשר לצפות בתקצירים באתר "כאן", אני צופה בהם בשמחה. בכל זאת, כדורגל זה דבר יפה לעין, במיוחד עם כל השיכלולים בטכניקות הצילום וההקרנה.

אני לא כפייתי, לא. אבל פעם הייתי, ואהובה לא יודעת.  

לדף הרשומה

איזון עדין – רוהינטון מיסטרי

האיזון העדין הוא זה שבין תקווה לייאוש, וסוד החיים הוא היכולת לשמור על איזון זה. יכולת זו עומדת למבחן בלתי פוסק אצל ארבעת גיבורי הרומן הגדול הזה: דינה דלאל - אלמנה ענייה המתעקשת לשמור על עצמאותה ומסרבת להינשא בשנית: מאנק - סטודנט שנעקר מכפר הולדתו בהרים ונשלח ללמוד בעיר, אישוואר ואחיינו אום - חייטים שבאו לחפש את מזלם בעיר הגדולה. הגורל מזמן את הארבעה לדירתה המצומקת של דינה, ויחד הם מיטלטלים בים החיים הסוער, ולומדים לשרוד בתוך עיר מזוהמת השורצת קבצנים וחסרי בית, שהפוליטיקאים שלה מתעמרים בשם הקידמה בעניים ובחלשים ורומסים ברגל גסה את כבודם של בני האדם ואת חירותם. איזון עדין הוא רומן מדהים בעוצמתו, שעלילתו המסועפת והסוחפת מתרחשת אי שם בהודו, בעיר גדולה לחוף ים, באמצע שנות השבעים. זהו סיפור עצוב ונוגע ללב על הישרדות בעולם קשה ובלתי נסבל, עולמם של הרעבים והאומללים.

לפעמים קורה לי, שאני מתחיל לקרוא ספר, נוכח שהוא אינו מסב לי הנאה, ובכל זאת מושך וקורא אותו עד הסוף. גם כשמדובר בספר עב כרס, אחד שקשה להחזיק ביד. אני רוצה להאמין, שזה לא סתם מעקשנות. שזה לא קיבעון שמקורו בימי בית הספר, לקרוא עד הסוף כי אין לדעת מה יהיה במבחן ומה לא. לפעמים, זה משום שיש בספר משהו שנראה לי חשוב שאכיר. לפעמים אני חושב, שעכשיו קשה, אבל בדיעבד אשמח שלא נשברתי ונטשתי. זה הרי קורה גם עם טיולים רגליים מפרכים, שבדיעבד זוכרים בעיקר את הרגעים היפים שלהם. לפעמים אני מתחיל לחבב את הגיבורים, וסקרן לדעת מה נגמר איתם. הייתי סקרן לדעת מה נגמר עם ארבעת גיבורי "איזון עדין". ואוי, כמה רע שזה נגמר.

"איזון עדין" הוא רומאן עב כרס מאת הסופר ההודי-קנדי רוהינטון מיסטרי. כמו מרבית הרומאנים על הודו שיוצאים לאור בישראל, הוא נכתב באנגלית ופורסם לראשונה במערב. רוב הספר מתרחש בעיר גדולה בהודו, שלא נמסרים עליה פרטים מזהים, חוץ מאשר שהיא שוכנת לשפת הים. מיעוטו מתרחש בכפר קטן בפריפריה של אותה עיר, וכן בעיירה מרוחקת, השוכנת בהרים. רוב הספר מתרחש בין אמצע שנות השבעים לאמצע שנות השמונים, ימי שלטונה של אינדירה גנדי, ראש מפלגת הקונגרס. מיעוטו מוסר את הסיפור המשפחתי של ארבעת הגיבורים, החל מסוף שנות הארבעים, מהימים בהם הפכה הודו הקולוניאלית לשתי מדינות עצמאיות: הודו ופקיסטאן.

מצד אחד, זה ספר ידידותי למשתמש: הוא כתוב בשפה פשוטה, שפת יום יום. הוא מחולק לתתי פרקים קצרים, שמאפשרים לנטוש אותו ולחזור אליו כל אימת שרוצים. בכל תת פרק כזה קורות התרחשויות, אין רגע מת. אין נאומים ארכניים, אין תיאורי טבע פיוטיים, אין הפניות להערות שוליים. בכך הוא מזכיר את הרומאנים הגדולים שנכתבו בבריטניה ובארה"ב במאה הי"ט. מצד שני, זה ספר בלתי ידידותי בעליל, משום שההתרחשויות התכופות הן בדרך כלל אירועים אלימים מאד, שפרטיהם נמסרים לקורא ללא שום ייפוי או ריכוך. אלימות משטרתית, הלקאות, אונס, מעשי טבח על רקע דתי, רצח תינוקות, כריתת איברים, הטלת מומים, עיקור בכפיה, סירוס, שריפת אנשים חיים, שפיכת עופרת רותחת לאזניהם. אני זוכר את הפרט האחרון הזה משום שהוא מוזכר באחד הדפים האחרונים, לא משום שהוא המזעזע מכולם.

האלימות נמצאת בכל מקום: בכפרים, שם בני הקאסטות הגבוהות עושים בבני הקאסטות הנמוכות ככל העולה על רוחם, בערים, שם השלטון ושלוחיו עושים בעניים ככל העולה על רוחם, לא פעם בשמם של רעיונות שמצלצלים יפה לאוזן המערבית, כמו "תכנון המשפחה" ו"התחדשות עירונית", במוסדות החינוך, שם הסטודנטים הבוגרים מבצעים טקסי חניכה אלימים, ברחובות, במדרכות, בתוך הבתים. אלימות שלטונית, אלימות מעמדית, אלימות דתית-אתנית. מול כל האלימות הזו, מעמיד הסופר את רעיון האיזון בין הייאוש והתקווה, איזון שמאפשר להמשיך לחיות גם תחת התנאים הקשים ביותר. כקורא, אני מצאתי שכף המאזניים נוטה בבירור לצד הייאוש. תיאורי החמלה והאנושיות לא איזנו אצלי את שפעת תיאורי האלימות והרשעות. שוב ושוב שאלתי את עצמי בשביל מה אני צריך את זה. ובכל זאת המשכתי לקרוא.

כשאני מוצא בספר כל כך הרבה חימה שפוכה, אני מנחש שיש כאן איזשהו סדר יום, שזה לא סתם ספר שנכתב כדי לשעשע את הקורא ולייצר הכנסות לסופר. אני מניח, שאם הסופר ראה לנכון לזעזע כל כך את הקורא, כנראה שיש לו איזה מסר להעביר, במיוחד לקורא המערבי מן המעמד הבינוני. אולי דחוף לו לנאץ את ארץ המוצא שלו באזני קהל אוהד, כפי שקורה לישראלים מסוימים. מה רצית לומר לי כאן, אדון מיסטרי?  שמבאס להיות עני, ועוד יותר מבאס להיות עני בהודו? ידוע, ידוע. שעלי להתנער מהדימוי שיש לי על הודו כארץ רוחנית ושלווה? בסדר, התנערתי. ששלטונה של אינדירה גנדי היה מרושע ואכזרי, שהדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אלא העמדת פנים אחת גדולה? וואללה, לא ממש נפלתי מהכסא. לא שבמערב חסרות העמדות פנים, אגב.

בספטמבר נטוס לטיול בהודו, אהובה ואני. להודו של התיירים, מן הסתם, לא לגיהינום עלי אדמות שמתאר מיסטרי בספרו. מה אני לוקח מהספר לטיול? וואללה, לא יודע. לא הרבה. העביר לי את שעות הפנאי בחודש וחצי האחרונים, זה הכל.

איזון עדין, רוהינטון מיסטרי, מאנגלית: צילה אלעזר, זמורה 2000, 745 עמ'

לדף הרשומה

משום מקום

04/03/2018

 

משום מקום – In the fade

בימוי: פאטי אקין

שחקנים: דיאן קרוגר, דניס מוסצ'יטו

גרמניה, שנת 2017, 106 דק'

ברגע אחד עולמה של קטיה מתמוטט, כשטרגדיה פוקדת את משפחתה. שבורת לב, עוקבת קטיה אחרי חקירת המשטרה. האם מדובר ביד המקרה? האם האירוע היה מתוכנן? האם העבר הבעייתי של בעלה הוא הגורם למקרה הקשה? בעזרת דנילו, עו"ד וחבר קרוב של בעלה, קטיה נחושה לקבל תשובות ולהשיג צדק – בתוך או מחוץ לבית המשפט.

התקציר שלעיל מנוסח בזהירות כדי להימנע מספוילרים, אולי גם כדי לא לעבור על חוקי התקינות הפוליטית, ולכן מחסיר כמה פרטים, שנחוצים כדי להבין איזה מין סרט זה. הנה כמה פרטים כאלה, אליהם מתוודע הצופה כבר בדקות הראשונות: קטיה היא גרמניה לבנה מעיירה קטנה בשלזוויג-הולשטיין. בעלה נורי היה בן למהגרים כורדיים מטורקיה. הם הכירו בהמבורג, שם נהגה קטיה לקנות מנורי סמים בזמן לימודי הספרות והאמנות שלה. הם התחתנו כאשר נורי ריצה עונש מאסר, נורי השתקם ולמד מנהל עסקים, וכשיצא מהכלא, פתח סוכנות ייעוץ לבני מיעוטים באחת השכונות הטורקיות של המבורג. קטיה נשרה מהלימודים וילדה את בנם, רוקו. נורי ורוקו נהרגים בפיגוע טרור. קטיה, כפי שנרמז בתקציר שלעיל, שוקלת לנקום את מותם. עכשיו כבר אפשר לומר איזה מין סרט זה: זהו סרט פוליטי. סרט על שכול, סרט על הגירה וגזענות, סרט על טרור עירוני, סרט על דיכוי נשים. אפילו ישראל מוזכרת בו לרגע, אם כי ללא הרשעות שיש לצפות לה בסרט פוליטי.

שלושה פרקים יש לסרט, כמו גם ל"קצה גן עדן" מאת אותו יוצר. כל חלק נפתח בשקופית המכריזה על שם הפרק: משפחה, צדק, הים. בפרק הראשון נפרשת הטרגדיה: אנחנו מתוודעים לעומק היגון של קטיה, להאשמות שמוטחות בה מצד אמה ומצד חמותה, להנחות הגזעניות עליהן מבוססת חקירת המשטרה, אבל גם לסירוב של קטיה להישען על שני ידידים, שתומכים בה באופן מעורר התפעלות: חברתה בירגיט ועורך הדין דנילו. בפרק השני מתנהל משפט נגד שני נאשמים, שגם קטיה, וגם אנחנו הצופים, בטוחים באשמתם. בפרק השלישי, קטיה מתמודדת עם תוצאות המשפט, ומתארגנת לעשות לנאשמים את מה שהיא סבורה שהם עשו  לבעלה ולבנה. האם תצליח?

למחרת הצפייה בסרט, קראתי כמה ביקורות על הסרט. ברובן ככולן נמתחה ביקורת ליבראלית על כך שהסרט אינו מגנה באופן ברור את ההחלטה של קטיה לנקום. שוב ושוב נטחנו הקלישאות על כך שאלימות היא לא הפתרון, שאלימות רק מולידה עוד אלימות, שהפתרון הוא רק בהידברות ובהבנה. ובחינוך, הרבה חינוך. אני לא אומר שזה לא נכון. רק שאני, יש לי עדיין פנטזיות על איך שאני נוקם באנשים שהרעו לי לאורך כל שנות חיי, אף שהדברים שהם עשו לי הרבה פחות גרועים ממה שנעשה לבעלה ולבנה של קטיה. נו, אז האם אלימות היא הפתרון לאלימות? לא. אבל, לפעמים היא מספקת סגירה לסיפור שתחילתו באלימות, וזה כשלעצמו בסיס די טוב להזדהות עם גיבורת הסרט.

פרט נוסף חסר בתקציר, והוא דווקא חתר תחת ההזדהות שלי עם קטיה. כתבתי כבר שקטיה היא גרמניה לבנה, וכעת אוסיף, שהיא אישה גבוהה, חטובה, בלונדית וכחולת עיניים – ממש נערת הפוסטר של תיאוריית הגזע (על השחקנית דיאן קרוגר, שמגלמת את קטיה בכישרון רב, קראתי בויקיפדיה שהיא התחילה בתור דוגמנית). זאת ועוד, במהלך הסרט אנחנו למדים שבצעירותה הייתה קטיה מה שמכונה בתרבות המערב "ילדה רעה", וגם כעת, בשנות השלושים שלה, כשהיא כבר רעיה ואם, עדיין נותרו בה קווים פרועים וקשוחים. היא מקללת, היא מעשנת, עושה סמים, קעקועים. בקיצור – אחת שבחיים לא הייתה משתינה לכיוון שלי, ואילו פגשה בי, הייתה פוטרת אותי במבט אחד כ"חנון". בהיותה אירופאית, אולי גם הייתה מפטירה משהו גועלי על היהודים ועל מדינתם החצופה.

האם אני מסוגל לחוש חמלה כלפי אשה, בדיונית או אמיתית, שעולמה חרב עליה, אם המראה שלה, הבחירות שלה (ומי יודע, אולי גם הגרמניות שלה) מפעילים אותי בעוצמות כאלה? הנה שאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר מאשר השאלה "האמנם אלימות היא הפתרון לאלימות".

סרט מומלץ לצפייה, לטעמי.

 

לדף הרשומה

פאפוס 2018

15/02/2018

קטימה (Ktima)

דילים

כבר כתבתי כאן על חבריי לעבודה, שכולם טיילים ותיקים ומנוסים, מומחים מדופלמים באיתור יעדים חדשים ומבטיחים, ובמציאת עסקאות משתלמות במיוחד ליעדים מוכרים ואהובים. אחד מהם חלק עמי את שיטת הפעולה שלו: הוא בוחר טווח ימים שבהם הוא רוצה לצאת לטייל, משריין לעצמו ימי חופשה, ואז ממתין לרגע האחרון, שאז חברות התעופה לחוצות למלא את המושבים הריקים במטוסים, ומציעות כרטיסים בזיל הזול, דרך אפליקציה סלולרית ושמה "חוליו". לא אכפת לו לאן יסע, אז הכל בסדר. הצעתי לאהובה, שאת יום השנה הי"ג לזוגיות שלנו נחגוג בנופש ספונטני שכזה. לאחר מכן כתבתי הודעה בפורום "טיולים וחופשות בחו"ל" ב"תפוז", ובה ביקשתי טיפים ורעיונות לדילים משתלמים למטייל הספונטני. כרגיל במקרים כאלה, קיבלתי כמה תגובות מלגלגות ועוד כמה מחנכות, אבל היו גם כמה תגובות מועילות. אחת מהן הציעה לעקוב אחר האתרים של חברות הלואו קוסט. כך מצאתי, שחברת "רייאנאייר" מפעילה טיסה יומית ממש זולה לעיירה פאפוס בקפריסין ובחזרה.

השבוע המיוחל הגיע, ול"חוליו" לא הייתה שום הצעה שהתאימה לתאריכים ששריינו לעצמנו. היה קצת לפני, היה קצת אחרי, אבל לימים שרצינו – לא היה. אני, היו לי פגישות ביום שלפני וגם ביום שאחרי, לא התחשק לי לבטל. אהובה, עושים לה פרצופים בעבודה כשהיא מודיעה על היעדרות. היא כבר עברה את זה כשבקשה את הימים המקוריים, היא לא רצתה לעבור את זה שוב. אמרתי, נלך על פאפוס. נכנסתי לאתר של "רייאנאייר", התחלתי לקרוא על מדיניות המחירים שלהם, נהיה לי בלאגן בראש. יש שלוש רמות שירות, וחוץ מזה יש עלות שליחת מזוודות, ויש עלות לטרולי, והנה השבוע הם החמירו את המגבלה על גודל התיק שמותר להעלות לתא הנוסעים. מדדתי את תיק הגב שאני בדרך כלל לוקח לטיולים, הוא היה גדול מדי. קראתי באתרי תיירות ישראלים סיפורי זוועה על נוסעים שהגיעו לנמל התעופה, ונתבעו לשלם תוספת גדולה למחיר הכרטיס בגין תיק גדול מדי, או משום שלא דאגו להדפיס לעצמם בבית את כרטיס העליה למטוס. נלחצתי. לבסוף, החלטתי לרכוש לאהובה ולי את רמת השירות הבינונית, לא את הכי זולה, ולקוות שזה יחסוך ממני עגמת נפש בהגיענו לנמל התעופה. נשארתי במתח עד שעברנו את דלפק שילוח המזוודות. בסוף, הכל עבר בשלום. 

נו, שוין, זה מחיר הספונטניות.

 

מנזר Ayios Neophytos

 

פאפוס

פאפוס היא עיירת נופש על החוף הדרום מערבי של קפריסין, ובה 60 אלף תושבים. היא בירתו של המחוז המערבי של קפריסין, שנקרא על שמה. סמוך לפאפוס מצוי נמל תעופה קטן, שחברת "ריאנאייר" מפעילה טיסות יומיות מישראל אליו. טסנו לפאפוס בינואר, לא ממש עונת התיירות, ובכל זאת המטוס היה מלא.

לעיירה שני מרכזים: האחד הוא קטימה (Ktima) – מרכז העיירה, הממוקם בראש גבעה, ובו מוסדות השלטון המקומי, השוק המקורה, החנויות שמשמשות את המקומיים, בתי עסק קטנים, ובתי קפה נחמדים עם תצפית נאה לים. השני הוא קאטו פאפוס (Kato Paphos) – האזור התיירותי על שפת הים, ובו הנמל הקטן (שהוא בעצם יותר מעגן יאכטות מאשר נמל), הפארק הארכיאולוגי, המבצר, הטיילת, מלונות למגוון קהלי יעד, חנויות מזכרות לתיירים, מסעדות, טאברנות, ברים ובתי קפה. בין שני המרכזים הללו, ומזרחה מהם, פזורים איזורי מגורים בבנייה נמוכה. קחו את הטיילת של נמל יפו, תדביקו לה ממזרח את מרכז הכרמל ומצפון את הגן הלאומי קיסריה, תחליפו את הטעם הרע והצעקני השולט בפרהסיה הישראלית באלגנטיות ים תיכונית רוגעת, והנה, קיבלתם את פאפוס.

האטרקציה התיירותית העיקרית של פאפוס היא הממצאים הארכיאולוגיים שלה. בקצה הצפוני של הטיילת, סמוך לנמל ולתחנת האוטובוסים המרכזית,  מצוי הפארק הארכיאולוגי של פאפוס. בפארק מצויים שרידי וילות שבנו לעצמם עשירי העיר, ושרידי מבני ציבור קדומים: עמודי אבן ושיש, אמפיתיאטרון קטן, כיכר שוק ("אגורה"). בשני מוקדים בפארק הארכיאולוגי שרדו פסיפסים מרשימים: האחד מכונה "הבית של דיוניסוס", והאחר מכונה "הבית של תזאוס". בשני המקומות העמידו פרנסי פאפוס משטחים מוגבהים שמאפשרים למבקרים להלך מעל הפסיפס ולצפות בו. המשטחים נגישים לכסאות גלגלים. כניסה לפארק עולה 4.5 אירו. צפונית-מערבית משם, לאורך החוף, מצוי אתר קדום נוסף, המכונה "קברי המלכים". זהו מתחם של מערות, ששימשו לקבורת עשירי העיירה.

אטרקציה תיירותית נוספת היא הטיילת, שסלולה ממש על קו המים, בלי חציצה של חוף חולי דוגמת זה שיש בתל אביב. לאורך הטיילת פרושות מלכודות התיירים הצפויות, כולן משולטות היטב ביוונית, באנגלית וברוסית. השפה היוונית של קפריסין היא ניב של היוונית של יוון. הקפריסאים מבינים את היוונית של יוון, אבל ההיפך – לא. באיזור הזה, וגם במלון שלנו, פוגשים המון בריטים, רובם מבוגרים מאד, חלקם תיירים וחלקם תושבי קבע. נראה שקפריסין היא בשביל הפנסיונרים הבריטים מה שמיאמי היא בשביל הפנסיונרים האמריקאים: מקום חמים להעביר בו את שנות הפרישה. אולי גם הוצאות המחיה בקפריסין נמוכות יחסית לבריטניה, ואז כדאי להגר לשם כשיש לך הכנסה קבועה ואינך זקוק למקום עבודה. פוגשים בקאטו פאפוס גם הרבה דוברי רוסית. מקצתם תיירים, אך רבים מהם מאיישים גם כאן את מעמד נותני השירותים: קופאיות, נהגי מוניות, חדרניות, עובדי ניקיון. היות שאני לומד רוסית, נהניתי לקרוא את השלטים ברוסית וכך לתרגל את השפה.

בקצה הצפוני של הטיילת מצויה התחנה המרכזית הקטנה. אפשר לקחת אוטובוס מספר 610, שמטפס כמה מאות מטרים במעלה הגבעה ומגיע לקטימה. מן התחנה הסופית אפשר לטפס במדרגות, או להשתמש במעלית, ולהגיע למרפסת תצפית רחבת ידיים, שממנה אפשר להשקיף למטה לטיילת ולים. אחר כך אפשר לטייל ברגל לשוק הקטן והחמוד שנמצא לא רחוק משם, למדרחוב האלגנטי על שם הארכיבישוף מקריוס, ולמרכז העיירה. כפי שכתבתי, האיזור הזה הזכיר לי את מרכז הכרמל בשבתות. שקט, אלגנטי, מטופח, אבל לא משהו ששווה לטוס בשבילו מהארץ. כשחוזרים לאיזור הנמל, אפשר לרדת מהאוטובוס בקניון החדש של פאפוס, Kings avenue mall. זהו קניון בן שתי קומות, שיש בו נציגויות של רשתות בינלאומיות, ביניהן כאלו שלא נמצאות בארץ. בקומה השניה יש מתחם אוכל גדול, עם מרפסת פתוחה שבה אפשר לשבת, אם מזג האוויר מתאים. אני ישבתי שם כשעתיים והאזנתי לפודקאסטים בזמן שבת זוגי הסתובבה בחנויות. אני מציין את זה בתקווה שזה יעזור לחובבי השופינג להעריך את איכות הקניון, אני בעצמי לא יודע אם שעתיים זה הרבה או מעט.

זה, בערך, כל מה שיש לעשות בפאפוס עצמה. עיירה חמודה, אבל לא מאד מעניינת. מי שאינו חובב ארכיאולוגיה מושבע, ימצה אותה בפחות מיום אחד. לכן, כדי להנות מנופש בפאפוס, יש להתארגן על יציאות לסיורים מחוץ לעיר. או עם רכב שכור, או עם טיולי היום שמוציאות סוכנויות הנסיעות לאתרים במערב האי. אנחנו לקחנו טיול יום בסוכנות EcoTours להרי הטרודוס, ורווינו רוב נחת. אני מקווה שבביקורנו הבא בפאפוס נוכל לטייל לאתרים בהרי הטרודוס שלא הגענו אליהם (למשל, מנזר קיקוס ומנזר כריסורויאטיסה), וכן  לפארק אקאמאס.

 

כפר ושמו Omodos

 

טיול יום להרי הטרודוס

הרעיון לקחת טיול יום בא לי משני טיפים שקראתי באתר "למטייל". הכותבים המליצו על המדריך אנדריאס, ואני אמרתי, אם שני כותבים שונים מהללים את אותו מדריך, הוא בוודאי משהו מיוחד. פניתי לכתובת הדואל שהופיעה בהמלצה, ובמקום אנדריאס ענתה לי סטלה. היא כתבה שאנדריאס בחופשה, אבל יש להם מדריכים אחרים ממש מצויינים. המשכתי להתכתב איתה לאורך היום, העליתי שאלות, ביקשתי שינויים, קיבלתי תשובות סבירות. המכתבים שלה היו אדיבים וידידותיים, אני הייתי לחוץ,  לכן ויתרתי על בדיקת אופציות אחרות, והמשכתי בתהליך רק מול סטלה. בדיעבד, איני מצטער על כך: המדריך שלנו לואי באמת היה סבבה, והטיול היה מתוקתק ומהנה. היום שלפני הטיול שלנו היה גשום וסוער, ובערב קיבלתי מסטלה טלפון שדרכים נחסמו, ואם אנחנו מתעקשים על התכנית המקורית, ניאלץ לבטל. אז עשינו שינויים בתכנית, והטיול בכל זאת יצא לפועל. גם על הגמישות הזו מגיע להם כבוד. הטיול עלה 45 אירו לאיש. אלה האתרים שביקרנו בהם, לפי הסדר:

מנזר Ayios Neophytos : זהו מנזר לא גדול, שנמצא 10 ק"מ מזרחית לפאפוס, כמה מאות מטרים מעליה. היות שהגענו אליו מוקדם בבוקר, עוד לא היו שם תיירים מלבדנו. יכולנו להנות מהשקט ומן האווירה המיוחדת. המנזר המטופח והנאה שוכן בעמק בין גבעות מיוערות בצמחיה ים תיכונית. ניתן לבקר בכנסיה האורתודוקסית החביבה שבמקום ובמוזיאון (בתשלום). יש מקום שממנו אפשר לראות את הים ואת פאפוס בינות לגבעות המוריקות – מראה מלבב. מן המנזר ירדנו בנסיעה דרומה חזרה אל חוף הים.

סלע אפרודיטה (Petra Tou Romiou) : סלע אפרודיטה הוא גוש סלע גדול, למעשה שרשרת גושים, שנמתחת מהחוף שמדרום לפאפוס. עוצרים את הרכב לצד הכביש המהיר מפאפוס ללימסול, שעובר כמה עשרות מטרים גבוה מקו החוף, שותים משהו, מצטלמים על רקע הים הכחול וגושי הפלא הפראיים, ומקווים שזה יעזור לאהבה ולזוגיות. אפילו אם לא מאמינים לסיפור, לפיו כאן בדיוק נולדה אפרודיטה מן המים, צעירה ויפה כמו שרק אפרודיטה יכולה להיות.   

כפר ושמו Omodos : מן החוף התחלנו לטפס מעלה אל הרי הטרודוס, ובדרך עצרנו בכפר אומודוס. הכפר נמצא בעמק קטן, נמוך יותר מהכביש שטיפסנו בו, וכבר מהצומת אפשר היה להתפעל מהאופן שבו הוא משתלב בנוף ההררי. נכון, מדובר במלכודת תיירים טיפוסית. הרחוב שמוליך ממגרש החניה לאוטובוסים ולמיניבוסים אל כיכר הכפר משובץ לעייפה בחנויות מזכרות ובבתי ממכר למאכלים ולמשקאות שממותגים כ"אותנטיים". כמובן, מיד לאחר שירדנו מהג'יפ, לואי הביא אותנו למקום "שלו", כמו שמדריכי טיולים עושים. אבל הכיכר כל נחמדה, הכנסייה האורתודוכסית כל כך יפה, ומשולי הכפר יש תצפיות נהדרות להרים שמסביב. כל זה הקל עלי את ההתמודדות עם המיסחור הבוטה כל כך. לואי הקציב לנו 30 דקות להסתובב בכפר, ויכולנו להישאר עוד. נהנינו לטייל ברחובות הצרים שמקיפים את הכיכר, ולהגיע לתצפיות על הנוף ההררי הירוק שמסביב. אני מנחש, שבקיץ הראות פחות טובה, וההנאה פחותה.

Trodos square והר Olympus : לאחר הביקור בכפר, המשכנו לטפס בכבישים ההרריים. לואי אמר שבלילה ירד שלג, ושאל אותנו אם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון הכרוך בכבישים חלקים ואולי אף חסומים. ענינו "כן" גדול, והג'יפ המשיך לטפס מעלה מעלה. איזה כייף כשהמדריך שואל אותך מה מתאים לך, ולא מחליט בשבילך. לאט לאט התחלף הנוף הים תיכוני המוכר בנופים שמזכירים את הרי האלפים: מרבדים לבנים של שלג, עצי מחט מכוסים שלג, והכל תחת שמש חורפית ושמיים כחולים. המשכנו עד הגבוה שבין הרי הטרודוס, הלא הוא הר האולימפוס הקפריסאי. בפסגת ההר נמצא בסיס מודיעין של הצבא הבריטי, שלשם אי אפשר להיכנס, אבל גם מהנקודה אליה אפשר להגיע נשקף נוף נהדר, ואפשר לראות את דגל טורקיה המצוייר על צלע הר בצפון קפריסין. לואי ביקש שלא נשתמש בצירוף "קפריסין הטורקית", כי אין קפריסין טורקית, יש החלק של קפריסין, שכבוש ע"י הטורקים. מתברר, שלא רק בישראל מקפידים על הבדלי ניסוח כאלה. מן ההר ירדנו ל-Trodos Square. זהו מרכז לא גדול לאספקת שירותי תיירות: בתי קפה, שירותים ציבוריים, ציוד גלישה, קורסים, טיולים וכיוצא באלה. שוב קיבלנו 30 דקות להסתובב חפשי, וגם הפעם זה היה כיף גדול. מי צריך לעמוד בפקקים בכניסה לאתר החרמון? כאן הרבה פחות צפוף ולא פחות יפה. משם התחלנו לרדת, ועצרנו לארוחת צהריים בכפר Platres, כחצי שעה נסיעה משם.

מפל Hantara וגשר Kelefos : לאחר ארוחת הצהריים הובילנו מדריכנו למפל Hantara, מפל של 8 מטרים שחוצב בסלע הגעשי האפור סמוך לכפר Phini, מרחק של כחצי שעה נסיעה מ Platres. מגיעים למפל דרך שביל עפר צר, שאינני יודע אם הייתי נוסע בו ברכבי הפרטי, אך כמובן, לא עשה שום רושם על הג'יפ של לואי. היות שהגענו ביום שלמחרת הסערה, הזרימה במפל הייתה מרשימה מאד. למרגלות המפל יש בריכה, אולי בקיץ אפשר גם להשתכשך בה, וממנה ממשיכים המים לזרום תחת גשרון מעץ, שעליו אפשר לעמוד ולהצטלם. היינו שם לבדנו, כך שיכולנו להנות מהצלילים ומהניחוחות. עוד חצי שעה נסיעה לכיוון מערב, ואנחנו בגשר של Kelefos . זהו גשר אבן מן המאה החמש עשרה, תקופה בה שלטו הוונציאנים בקפריסין. הגשר אינו מרשים במיוחד, אבל סביבתו נעימה וירוקה. הגשר הזה הוא אחד מבין שלושה שנבנו לאורך נתיב מנמל פאפוס אל ניקוסיה, נתיב שנועד להחליף את דרך החוף החשופה לשודדים. גם הגשר הזה עובר מעל נחל שמנקז את מי השלגים מהרי הטרודוס, והזרימה בו הייתה מרשימה. גם כאן אפשר להנות מפיקניק נחמד בטבע, וגם כאן היינו כמעט לבדנו - תענוג.

בטיול מאורגן כמו בטיול מאורגן, וכמו שבכפר Omodos לקח אותנו לואי לחנות ממתקים קפריסאים "אותנטיים", כך גם בדרך חזרה לפאפוס עצרנו ביקב משפחתי "אותנטי", שמענו הרצאה על המקום וטעמנו יין בכוסיות פלסטיק. אני לא מחובבי היין, אבל קניתי שם חלבה בטעם רימונים, שערבה לחיכי מאד. הגענו לפאפוס מאוחר בערב, עייפים ומאד מרוצים. אעיר, שלואי ברר איתנו אם חשוב לנו להגיע למלון בשעה שמצויינת בפרסומים כשעת הסיום, ואנחנו ענינו שאין לנו בעיה להגיע יותר מאוחר. משום כך, יכולנו לקחת את הזמן באיזי, ולהישאר בכל מקום כמה שרצינו. זו, בעיניי, עוד נקודה לזכות החברים מ EcoTours, שאני ממליץ עליהם מכל הלב. וכעת, להמלצות נוספות.

 

הר Olympus

 

מסקנות והמלצות

חברת "רייאנאייר" אכן מציעה טיסות בזיל הזול, אבל קשה למצוא באינטרנט הסבר פשוט והגיוני על תנאי הטיסה, התעריפים, מה שמקבלים בשביל התעריפים, והקנסות שמשלמים על הפרת התנאים. לא באתר שלהם, ולא באתרים אחרים, כגון www.gopaphos.co.il. שמעתי ממטייל אחד שפגשתי, שהוא רכש כרטיס בתנאים מסוימים, ואחר כך שינו את התנאים ודרשו ממנו תשלום נוסף. מטייל אחר, שנסע רק עם טרולי ובלי מזוודה, חשב שהוא יכול לדלג על התור לשילוח המזוודות. התברר שלא, בעמדת שילוח המזוודות גם רושמים את הנוסעים שהגיעו. אני נסעתי עם מזוודה. החלטתי לשלם מראש באינטרנט על פי הפרשנות המחמירה לכל תנאי, וכך לא נדרשתי לשלם קנסות. גם דאגתי להדפיס בבית את כרטיסי העלייה למטוס. זה עדיין יצא זול למדי.

התחבורה הציבורית של פאפוס מצויינת וזולה (נסיעה אחת: 1.5 אירו, כרטיס יומי: 4.5 אירו). קו 612 לוקח את המטייל משדה התעופה אל התחנה המרכזית, דרך הטיילת, בעלות של נסיעה רגילה. מי שלקח מלון על החוף, האוטובוס מסדר לו את ההגעה למלון, ואין צורך במונית (שהיא יקרה: 35 אירו). קו 610 לוקח את המטייל מהתחנה המרכזית אל הקטימה ובחזרה, ועובר גם דרך הקניון. אל תחשבו על לרדת את הדרך הזו ברגל: מדובר בהליכה ארוכה ומשמימה, לאורכו של כביש רחב ידיים. את מסלולי הקווים ושעות פעולתם ניתן למצוא ב: www.cyprusbybus.com . את כרטיס הנסיעה קונים מהנהג. אין טעם לקנות כרטיס יומי, לא סביר שתעשו יותר משתי נסיעות ביום.

מלוננו, מלון "דיוניסוס", נמצא ברחוב הנושא את אותו שם, מרחק של דקת הליכה מהטיילת ושלוש דקות מתחנה של קו 612. המלון נח ומאובזר, הצוות ידידותי, מהקומה השלישית יש נוף לים. ארוחת הבוקר מגוונת, אבל לא מאד מפנקת. אולי לא צריך לצפות לפינוק ממלון שלושה כוכבים. שקעי החשמל בחדרים הם לא כמו בישראל.  בזמן הכניסה לחדר נותנים לכם ממיר, וכדאי לקחת יותר מאחד, לפי הצורך. אתר המלון: www.dionysoshotelpaphos.com . אם יורדים ברחוב דיוניסוס לטיילת, מגיעים לקפה "Alea". זהו בית קפה מעוצב, שהקיר החיצוני שלו עשוי זכוכית ומשקיף לים – מראה משובב לב. שלא כמו במקומות אחרים לאורך הטיילת, לא מציקים שם ללקוח שיזמין אוכל, אפשר לשבת עם כוס משקה ונשנושים כמה שרוצים. הישיבה היא על ספות נמוכות או על הבאר. בערב, אם עולים ברחוב דיוניסוס ופונים לרחוב דמוקריטוס, מוצאים מיד משמאל את טברנה "דמוקריטוס". מי שמכיר אותי יודע, שאני לא הטיפוס שמקובל לשייך לטברנות, אני גם לא ממש משתגע על מופעי פולקלור אותנטיים לתיירים, אבל הטברנה הזו, חוץ מזה שהייתה קרובה למלון, הייתה נחמדה. לא גדולה מדי, לא צפופה מדי, השירות אדיב, המוסיקה טובה, ואפילו מופע הפולקלור היה חינני. האוכל לא כל כך ערב לחכי, אז ההמלצה היא להזמין משהו קטן כדי לצאת ידי חובה, ולא את מנת המתאבנים הגדולה (וה"אותנטית").

טעות אחת שעשינו, ושהייתי רוצה להזהיר מפניה, היא שלא התכוננו לאפשרות של יום גשום וסוער. נסענו לפאפוס בחורף, והיום הראשון שלנו שם היה כזה. אין הרבה מה לעשות בפאפוס במזג אוויר סוער. אפשר לבקר במבצר, אפשר להסתובב בקניון שעתיים, אפשר לשבת בבתי קפה ובמסעדות, וזהו. הפארק הארכיאולוגי נמצא ברובו בשטח פתוח, וכך גם הטיילת, כמובן. שמעתי על אנשים ששכרו רכב ונסעו בגשם ממנזר למנזר. אני מכיר אנשים שאין להם בעיה להתפנן יום שלם בלובי של המלון עם ספר. כמובן, מי שגמיש בתאריכים, יכול לבחור לו את מועד הנסיעה לפי מזג האוויר. כך או אחרת, כדאי להתכונן מראש.

גשר Kelefos

הנמל במבט מהמבצר

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת