22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קו בחול - ג'יימס באר

 

 

נתקלתי בספר באקראי בספריית ההשאלה העירונית, והוא אחד הספרים המעניינים והמחכימים שקראתי לאחרונה. הספר מספר את סיפורו של המזרח התיכון מתחילת מלחמת העולם הראשונה עד לאחר מלחמת העולם השניה, למן הימים שבהם התחרו בריטניה וצרפת על שליטה בשטחי האיפריה העותומנית המנוצחת, ועד לימים שבהם שתיהן נאלצו להודות שאין להן הכוחות הדרושים כדי להשכין שקט באיזור. אני מכיר את הנאראטיב הציוני, זו ההיסטוריה שלמדתי בתיכון לפני שנים רבות, ואני מכיר את הנאראטיב המרכסיסטי, זה שרואה בתאווה המערבית לנפט ערבי את חזות הכל. הספר הזה, שמבוסס בעיקר על ארכיונים בריטיים וצרפתיים, השלים לי נקודות מבט שלא הכרתי. הוא מספר סיפור של אינטרסים מורכבים, של ההשתנות שלהם לאורך שלושים ומשהו שנים סוערות. זה סיפור של גורמים ששיתפו פעולה זה עם זה בנושאים מסוימים, בעודם נלחמים זה בזה על נושאים אחרים. סיפור של שחקנים, שאיחרו להבין שהמשחק שלהם נגמר.

הקו בחול הוא הקו ששרטטו מארק סייקס הבריטי ופרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי בשנת 1915, קו שחילק את השטחים העותומניים שבריטניה וצרפת תיכננו להשיג לעצמן. ההסכם הזה אפשר את חלוקת העבודה בין הבריטים לצרפתים במלחמת העולם הראשונה, כשהצרפתים נשאו בעיקר עול הלחימה באירופה מול גרמניה ואוסטריה, בעוד שהבריטים היו פנויים להתקדם במזרח התיכון. דא עקא, שכדי לגייס לצידם את הערבים, ולמנוע מצב שבו הערבים חוברים לגרמנים, היו בריטים שהבטיחו לערבים הבטחות. בסיום המלחמה, התברר שהערבים רואים בהבטחות שהובטחו לצרפתים הפרה של ההבטחות שהובטחו להם. והייתה גם הצהרת בלפור, שבימים אלו מציינים 100 שנים לפרסומה. היו מניעים שונים לפרסום ההצהרה הזו: תקווה בריטית להשפיע על דעת הקהל בארה"ב, תקווה בריטית שאוכלוסיה יהודית אסירת תודה תשמש עורף אזרחי לנוכחות צבאית בריטית סמוך לתעלת סואץ, וגם סנטימנט נוצרי גרידא. מהמסמכים עולה, שהבריטים לא העלו בדעתם שלערבים תהיה בעיה עם קהילה יהודית בארץ הקודש. ובאמת, מנין היה להם לדעת שהזמנים השתנו, שהלאומיות הגיעה לעולם הערבי, שאי אפשר לעשות במזרח התיכון של המאה העשרים את מה שהיה אפשר לעשות באפריקה של המאה התשע עשרה: למתוח קווים שרירותיים על המפה כדי לחלק טריטוריה לאיזורי השפעה קולוניאליים.

הבריטים חשבו על תעלת סואץ, וחשבו על נפט בשביל הצי שלהם, שבאותם ימים העבירו אותו משימוש בפחם לשימוש בנפט. אבל הצרפתים, מה הם היו צריכים את כאב הראש הזה? מה היה להם לחפש בסוריה ובלבנון? ובכן, נראה שאצלם זה היה עניין של יוקרה וכבוד לאומי. נהרגו להם מאות אלפי בחורים במלחמה, והם חשבו שמגיע להם פיצוי. את הניסיונות הבריטים לפייס את הערבים, הצרפתים פרשו כפגיעה בהם. בסופו של דבר השיגו הצרפתים מהבריטים את מה שסוכם בהסכם סייקס פיקו, אך העוינות בין המעצמות נותרה. כשפרץ המרד הדרוזי בסוריה באמצע שנות העשרים, הצרפתים היו בטוחים שאלה הבריטים שבישלו אותו. כשפרץ המרד הערבי בארץ ישראל באמצע שנות השלושים, הבריטים היו בטוחים שהמורדים משתמשים בשטח המנדט הצרפתי כבסיס לפעולותיהם. אלה ואלה צדקו – וגם טעו, כי המניע העיקרי למרידות היה הידיעה של המורדים שהבריטים והצרפתים פגיעים, שאפשר לגבות מהם מחירים, שבשלב כלשהו הם לא ירצו לשלם. זוהי ידיעה שלא הייתה לקרבנות הקולוניאליזם במאה התשע עשרה ולפניה.

ואז הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, מלחמה באירופה נראתה בלתי נמנעת, ושוב נדרשו הבריטים ליישר קו עם צרפת וגם לפייס את הערבים, שמא יחברו לגרמנים. זה היה הרקע לפרסום הספר הלבן המפורסם, שהנאראטיב הציוני מציג אותו כבגידה של הבריטים וכהתכחשות להצהרת בלפור. ואז הגרמנים כבשו את צרפת, והבריטים היו צריכים להתנהל מול שתי צרפת: צרפת של וישי, ששלטה בפועל בסוריה ובלבנון, וצרפת החופשית של דה גול, שחשיבותה הייתה בעיקר תדמיתית: קיומה עזר לבריטים להגיד לעצמם שהם לא לבד במלחמה, בחודשים הקשים שלפני הצטרפות ברה"מ וארה"ב למלחמה. גם אצל אנשי וישי וגם אצל אנשי דה גול הייתה עוינות בסיסית לבריטים. הניסיון הבריטי לרקוד על כל החתונות, שמשתקף במסמכים שמצוטטים בספר, מרתק ונוגע ללב. לפעמים זה הצליח להם, בדרך כלל לא. עוד פרט שלמדתי עליו מן הספר היה התמיכה הצרפתית בארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י. ממה שהבנתי, המניע העיקרי של הצרפתים היה להכניס לבריטים, לנקום בהם על הבחישה שלהם בסוריה ובלבנון. אחרי המלחמה, הסנטימנט האנטי-בריטי התבטא בסיוע צרפתי להגירה הבלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל, למה שהנאראטיב הציוני קורא "העפלה", ושבמסגרתו הגיעו שני הוריי ארצה אחרי המלחמה.

כשאני מסיים ספר, אני נוהג לבדוק מה כתבו עליו המבקרים. לתמהוני, בארץ כמעט לא כתבו עליו כלום. אולי משום שיצא בהוצאת "אופוס" הקטנה. גיגול העלה רק סקירה אחת, באתר הלאומני "מידה". הסקירה הזו מאשימה את כותב הספר באהדה מוגזמת לצד הערבי, שלא לומר בשנאת יהודים. אני דווקא חשבתי שזה ספר הגון מאד, שאין בו חלוקה לצדיקים ורשעים, אלא תיאור מאוזן של אנשים מורכבים, שנקלעו למצבים שלא ניתן היה לדעת מראש כיצד יתפתחו, ופעלו בהתאם למה שנראה להם תואם לאינטרס של עמיהם או מדינותיהם. כמובן, מי שאוחז בגישת "מי שלא איתי - הוא נגדי" , יראה את הדברים אחרת. ברם, גם עם גישה כדאי לקרוא את הספר, ולו רק כדי להיחשף לעובדות היסטוריות בלתי מוכרות.

 'קו בחול – בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון'.

ג'יימס באר,

365 עמודים.

הוצאת אופוס.

תרגום: בועז וייס

עריכה מדעית: אלי פודה

לדף הרשומה

#גםאני

05/11/2017

 

לפעמים אני מתחיל לכתוב משהו על נושא מתחום האקטואליה, ותיכף מתחיל לרדת על עצמי: עכשיו נזכרת? אם היית כותב ומפרסם ביום שפרצה השערוריה התורנית, היית מקבל חשיפה. עכשיו אבוד לך, זה כבר אטריות ישנות. כך קורה לי גם כעת, כשאני בא לכתוב על הטרדות מיניות, ועל קמפיין "גם אני" ברשתות החברתיות, שפרץ כאשר התפרסמו הסיפורים על ההטרדות המיניות של המפיק היהודי-אמריקני הארווי ויינשטיין, ובינתיים כבר שכך. השבוע התפרסמו סיפורים על השחקן קווין ספייסי, והבוקר שמעתי ברדיו גם על השחקן דסטין הופמן. למעשה, זה לא היה בבוקר, זה היה לפנות בוקר. יצאתי מהבית לתחנת האוטובוס בשעה שש ועשרה, זפזפתי לי בין תחנות הרדיו בחיפוש אחר משהו שיהיה לי מעניין, ועד שש ועשרים, מכסימום שש וחצי, הספקתי לשמוע משהו על מין. וזה מטריד אותי.

כן, כן, אני כבר שמעתי: הטרדה מינית זה לא קשור למין, זה קשור להפעלת כח, זה קשור לאלימות. אני מסכים עם החלק השני של המשפט, אבל לא לגמרי בטוח בחלק הראשון. אולי בכלל צריך לשאול מה זה בעצם "מין". אם כשאומרים "מין" מתכוונים רק לפעילות שמענגת את כל המעורבים בה, אז בסדר, הטרדות מיניות זה לא קשור למין. אבל צמצום כזה של תחולת המונח מבטל את הקשר שלו למציאות, ובשביל מה לקיים רב-שיח כשאין לו קשר למציאות, אפילו ברמת השפה? משום כך התחלתי להימנע מהדיונים שידידותיי הוירטואליות פותחות ברשתות החברתיות בעניין ההטרדות המיניות, חלקן תחת התגית "גם אני". הבנתי, שכגבר לבן מבוגר, אין לי דרך להשתתף בדיונים האלה תוך שמירה  על כבודי. או שאצא מהם סמרטוט, אם אכתוב שגם אני הטרדתי ואני מה-זה-מתבייש-בעצמי-ומבקש-מחילה, או שאצא מהם דושבאג, אם אכתוב כל דבר אחר. גם הבנתי, שמטרת הדיונים הללו אינה להחליף דעות ולפתור בעיות. המטרה של ידידותיי הוירטואליות היא לאוורר רגשות קשים, לחלוק את הנטל המעיק עם אחיותיהן לצרה. אני מכבד את זה.

ולכן החלטתי לכתוב רק כאן את מה שמטריד אותי, משהו שקשור למין, וגם לכח: מטריד אותי שכל איזכור של מין, אפילו איזכור של המלה "מין" במובן הידוע, לוחץ לי על כפתור שמפעיל לי סרטים פורנוגרפיים בראש. ובניגוד למה שכמה מידידותיי הוירטואליות חושבות, וגם אמרו לי, בכלל לא כייף לי עם הסרטים האלה. ועוד יותר לא כייף  לי עם זה שאני לא יכול לבחור אם לצפות בהם, ואם כן – מתי. הם נכפים עלי. בכל פעם שהם נכפים עלי, אני מרגיש שהופעל עלי כח עודף, וזה משאיר אותי מושפל. חסר אונים. זה שונה מהותית מהתחושות שיש לי כשאני עושה מין בעצמי: שם, הבחירה היא שלי. שם, אני מצליח לשכוח לרגע שאני חי בעולם שמושתת על יחסי כח. שם, אני נישא על עננים ורודים של אושר. אבל כשאני לא שם, ולוחצים לי על הכפתור ההוא, אני מרגיש רע עם עצמי. מי שמקווה שעוד סיפור על הטרדה מינית יגרום לי לכעוס, ושהכעס יגרום לי לקום ולעשות משהו, צפויה להתאכזב: אני לא אכעס, אני רק ארגיש רע עם עצמי. ומה אנשים עושים כשהם מרגישים רע עם עצמם? נכון, הם קונים לעצמם משהו כדי להתנחם. לא סתם אומרים שסקס מוכר. תשאלו את הארווי וויינשטיין.

אז גלגלו את הארווי וויינשטיין בזפת ונוצות, אני בהחלט אשמח לאידו, אבל בחייכם, בואו לא נעמיד פנים שזה יפתור איזושהי בעיה.  ובואו לא נתחיל שוב עם הממבו ג'מבו הזה על חינוך, רק חינוך יפתור את הבעיה, הכל מתחיל בחינוך. חינוך לא יפתור את הבעיה. חינוך רק ילמד גברים פריבילגים כיצד להפעיל את כוחם בצורה מתוחכמת, כך שלא יצטרכו לשלם על כך מחירים.  גלגלו בזפת ונוצות את קווין ספייסי, את דסטין הופמן. כל יום והמטריד המיני שלו. אני ממהר לפרסם את הרשומה הזו ביום של דסטין הופמן. מי יודע, אולי תצא לי מזה קצת חשיפה.

 

לדף הרשומה

חמישים ושלוש

בשנת חיי החמישים ושלוש יזמתי וביצעתי מהלך אחד, שהיה אצלי ברשימת המטלות מזה שנים רבות: ערכתי צוואה. לא, לא קמפיין שלטי החוצות של לשכת עורכי הדין דחף אותי לכך. גם לא מות הוריי, שאמנם ערכו צוואות מסודרות, כל אחד בתורו. זו הייתה הרצאה ששמעתי לפני שנים רבות בכנס של אלו"ט. המרצה, עורך דין שמתמחה בתחום, הזהיר בכל לשון של אזהרה מפני מצב שבו אוטיסט יורש רכוש, גם אם יש לו אפוטרופוס. היות שבני הצעיר פרוח אוטיסט, ולמרות שגרושתי ואני אפוטרופוסים שלו, ישבה לי בראש הידיעה שאני חייב לערוך צוואה בת קיימא בהקדם. הידיעה הזו התחדדה משעה שהייתה לי בת זוג, רציתי לחסוך ממנה התכתשויות משפטיות עם גרושתי ועם בני הבכור. אמנם כיום היחסים ביניהם טובים, אבל ידוע שירושות טבען לסכסך בין קרובים. השנה, לאחר שהחלמתי מהניתוח לתיקון הקרע ברשתית שעברתי בשלהי שנתי החמישים ושתיים, שעה שחיי זורמים להם בשיגרה מבורכת, החלטתי שהגיע הזמן למהלך הזה.

 

בחרתי לשם ביצוע המהלך בעורכת דין צעירה שהיא גם קרובת משפחה, למרות שאינה מתמחה בתחום, היות שאני מכיר אותה מיום לידתה, ויודע שהיא אדם הגון, נבון, אחראי וטוב לב. אני גם יודע שהיא מושרשת בארץ דרך משפחתה ומשפחת בן זוגה, לכן סביר להניח שהיא עדיין תהיה בסביבה כשיגיע יומי להסתלק. סמכתי עליה, שתשלים את מה שחסר לה בתחום המקצועי, ושתהיה מחויבת אלי יותר מאשר מישהו שאמצא בחיפוש בגוגל, או מישהו שאגיע אליו דרך המלצות מחברים. מה גם, שאף אחד מחבריי המעטים טרם ערך צוואה. קיוויתי גם, שדרך העבודה המשותפת על הצוואה, אתקרב אל קרובת המשפחה הזו ואל משפחתה. לצערי, תקוותי זו נכזבה. סיימנו לערוך את הצוואה, ויחסינו חזרו להיות מה שהיו קודם: קרובי משפחה שנפגשים רק באירועים משפחתיים. אני מתנחם בידיעה שהמהלך הושלם, וששכר הטרחה נשאר בתוך המשפחה. בתוך כך למדתי, שעריכת צוואה אינה מצריכה התערבות של רשויות המדינה: די בכך שתהיה כתובה בשפה משפטית ברורה וחד משמעית, ובשביל זה די בעורך דין. זאת בשונה מקיום הצוואה, תהליך שאחיותיי ואני עברנו בשנתיים הקודמות בעקבות מות אמנו, ושדרש מעורבות של הרשות השופטת.

 

 

אכזבה גדולה בהרבה נחלתי השנה ביחסיי עם אחיותיי. לפני כחמש עשרה שנים, כחלק מהעבודה העצמית שלי בייעוץ הדדי, החלטתי שאשפר את יחסיי עם אחיותיי. החלטתי שאשים בצד את היחס המזלזל והאדנותי שלהן כלפיי, אעסוק בו רק בסשנים שלי בייעוץ הדדי, וכלפיהן אפגין אך אהבה ומסירות. בעיקר נסבו הדברים באחותי הבכורה, שהתגרשה מבן זוגה וגרה במרכז הארץ, ולכן הייתה נגישה יותר. כמו כן החלטתי, כנגזרת מן ההחלטה הקודמת, שאתמוך במנהיגות של אחותי הבכורה בטיפול בהורינו הזקנים והחולים. דהיינו, שלא אתווכח איתה, שאבצע את המטלות שהיא מטילה עלי, לא אמתח ביקורת, ורק בסשנים אעבד את הרגשות שעולים לי תוך כדי. ואכן, היחסים עם אחיותיי השתפרו. באירוע חברתי אחד, אפילו זכיתי לשמוע את אחותי הבכורה מסכימה עם חברה שלה שאני באמת עלא כיפאק, ומציינת שלא תמיד הייתי כזה. הכלתי בתקופה הזו הרבה עלבונות שעפו לכיווני ולכיוון אהובה בת זוגי, במחשבה שזה המחיר שעלי לשלם על היחסים הטובים, יחסית, וכן על כך שאני מותיר את עיקר האחריות להוריי ולרכושם בידי אחיותיי. הנחתי להן לעשות כראות עיניהן בחשבון הבנק של אמנו, בעודי אומר לעצמי, שעדיף שיגנבו אותי מאשר שנריב, וממילא הן צריכות את הכסף יותר ממני. בצוואותיהם כתבו הורינו שכל הרכוש יתחלק בין שלושתנו שווה בשווה, אך נמצאה קופת גמל ובה סכום גדול, שרק אחותי הבכורה רשומה בה כמוטבת. לאחר חילופי דברים חריפים, אמרתי לאחותי שתעשה בכסף מה שהיא מבינה, ולא העליתי יותר את הנושא. בשלהי השנה הקודמת, בצהרי היום שבו עברתי את הניתוח לתיקון הרשתית, אחרי ששבתי הביתה עם עין חבושה והוראה להחזיק את הראש מורכן למטה, אחותי הבכורה באה לבקר והציקה לי בשאלות על סידור הבית והמשרד שלה. לאחר מכן, בשלושת החודשים שבהם ישבתי בבית והחלמתי מהפגיעה בעין ומהטיפול, תמיכתן של אחיותיי הצטמצמה לטלפונים, בהן דרשו וקיבלו דיווחים על התקדמות מצבי הרפואי. אמרתי לעצמי, מה לעשות, זה הכי טוב שהן יכולות. לאחר שהחלמתי וחזרתי למסלול, נמצא סוף סוף קונה לבית הורינו באשקלון. השלמנו את המכירה, חילקנו בינינו את הכסף. עדיין נשאר חשבון הבנק של אמא, למקרה שיצוצו הוצאות בלתי צפויות בגין המכירה, אבל התחושה הייתה, שהנה הסתיימה תקופה קשה, ותקופה חדשה מתחילה. 

והנה, יום חורף אחד אני יושב באוטובוס בחזרה מהעבודה, ומקבל טלפון מאחותי האמצעית. יום הולדתה הששים של אחותנו הבכורה ממשמש ובא, ויש לחגוג אותו כראוי. זכרתי את ההתגייסות המשפחתית לקראת יום הולדתי החמישים, ונמלאתי ציפיה לקחת חלק בהכנות. אלא שלא כדי לשתף התקשרה אחותי האמצעית. התכנית כבר הייתה מוכנה וגמורה. אחותי התקשרה כדי לבקש את הסכמתי לכך, שההוצאות יחולו על שלושתנו. וההוצאות, אבוי, גדולות בהרבה ממה שהיו על יום הולדתי. היא אמרה, שכדי שההוצאות לא ינגסו לנו בתקציב השוטף, היא חשבה לקחת מהחשבון של אמא. שאלתי אותה מה זה משנה, הרי גם הכסף ששם הוא של שלושתנו. לא הייתה לה תשובה לזה. אמרתי לה שלא מתאים לי העניין הזה, ושאם לאחותנו הבכורה אין איך לממן יום הולדת גדול, שתחגוג יום הולדת קטן. מאותו הרגע, הודרתי כליל מן ההכנות ליום ההולדת, שהתרחש לפי התכנית המקורית, הגדולה. הוא כלל סיור מודרך בתל אביב, ארוחת צהריים לעשרות מוזמנים, וסוף שבוע במלון בוטיק תל אביבי למשפחה המצומצמת. לא שאלתי מאיפה הגיע הכסף. בארוחת הצהריים, לאחר הברכות המסורתיות, כלת השמחה הודתה לאחותה הנהדרת על ארגון האירוע הנהדר. אחותה הנהדרת לקחה את המיקרופון, ואמרה שהיא לא עשתה הכל לבד, גם הבנים עזרו הרבה. היא התכוונה לאחייניי, הבנים הבוגרים של אחותי הבכורה.

בערבו של אותו יום, כשחזרנו מן המסעדה אל המלון, אחותי הבכורה לקחה אותי הצידה, הודתה לי על כך שלא לחצתי עליה בעניין קופת הגמל, ואמרה שהחליטה לתת לי ולאחותי האמצעית חלק מן הסכום שירשה, רבע לכל אחד. הקשבתי לה עד שסיימה, לקחתי את הצ'ק שהושיטה לי, ולמלמתי משהו על זה שכסף בא וכסף הולך, ומה שחשוב זה שהמשפחה תישאר ביחד. למחרת, בשבת בבוקר, יצאנו לשוטט בטיילת. הן מדברות, אהובה ואני מקשיבים, והנה אני לומד שהן מתכננות טיול גדול לניו יורק וסביבתה בפסח. כבר הזמינו כרטיסי טיסה. "גם אתה יכול להצטרף אם אתה רוצה", זרקה לי אחותי הבכורה. אבל אני כבר לא רציתי. די, נגמר. התעייפתי. מאסתי.

אמא נפטרה, הבית נמכר, הירושה חולקה. אני לא מוכן יותר שיתייחסו אלי כאל האח הקטן, שכשהוא עושה מה שאומרים לו, אז הוא חמוד, וכשיש לו דעות משלו, אז הוא מפונק ואפשר להעיף אותו הצידה. ואם זה אומר, שיחסיי עם אחיותי יהיו מעכשיו קרים וקורקטיים, אז בסדר, זה מה שיהיה. ניפגש באירועים משפחתיים, נשאל מה נשמע ומה ככה, וזהו. את אחותי הבכורה, שאין לה בן זוג והיא גרה לידנו, נזמין לסרט או למסעדה פעם בכמה זמן. נענה לשיחת הטלפון הבלתי נמנעת בראש השנה וביום ההולדת. את ניתוח הקטרקט באותה עין, אותו הצטרכתי לעבור מתישהו, בחרתי לעבור בפסח, כשהן היו בניו יורק. לא סיפרתי להן עליו, כדי שלא תטרדנה אותי בטלפון. כששבו, הביאו לאחיהן הקטן מתנה קטנה. כמו תמיד, כאילו כלום לא השתנה. נו, טוב, שיהיה כך. אם אראה אצל מי מהן שינוי, אשקול גם אני את המשך דרכנו.

 

 

גם בזירות האחרות של חיי, בעולם העבודה ובייעוץ הדדי, שנת חיי החמישים ושלוש התאפיינה בחישוב מסלול מחדש. כבר לא מנסה להתבלט, כבר לא מחפש להנהיג. מסתפק במה שיש לי. מחפש פרוייקטים חדשים להשקיע בהם ממרצי ומכשרונותיי, אבל בלי נסיעות לתל אביב, משהו נחמד ליד הבית, אולי התנדבות איפה שהוא. בדקתי אפשרות להתנדב במיזם של העיריה לתמיכה בהורים צעירים. עזרתי קצת למסע הבחירות של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה. בקיץ האחרון נרשמנו, אהובה ואני, לחוג שחייה שבועי בשיטת "מאסטרס". מלבדנו, יש בקבוצה עוד שלושה גברים, וישנה ג'ניפר, המדריכה שלנו, בחורה גדולה וחביבה. להפתעתי, יצא שאני השחיין המצטיין בקבוצה. החיזוקים החיוביים שמעתירה עלי ג'ניפר, זה מביך אותי כמה שהם נעימים לי וממלאים אותי. כאילו מה, מה אכפת לך מה חושבים עליך האנשים שאתה משלם להם תמורת שירות. אבל אכפת לי. כל חיי קיבלתי שבחים רק על היכולות השכליות שלי, וספגתי ביקורת על היכולות הפיזיות. לפעמים ביקורת ארסית, לפעמים ביקורת רוחשת טוב, לפעמים ביקורת שלא בוטאה כלל במלים, אבל חשתי בדקירתה. והנה, כאן אני שומע שהשתפרתי, שזה היה יפה מאד. אם יש מה לשפר, ג'ניפר קוראת לזה "דגשים", לא "תיקונים". זאת ועוד, אהובה נמצאת שם איתי, ובין המקצים, אנחנו יכולים לגעת זה בזה. זה עוד משהו שאנחנו עושים ביחד.

לא נסענו השנה למקומות חדשים ומרגשים. נסענו למקומות שכבר הייתי בהם. בתחילת יוני נסענו לפאריס לכמה ימים. לקראת יום הכיפורים, נסענו עם אביה ואחיה הצעיר של אהובה לקרקוב ולוורשה. מטרת הנסיעה, חוץ מאשר לא להיות בארץ ביום הכיפורים, הייתה ביקור בכפר ראדז'יצ'וב. בכפר הזה הסתתרה משפחת האב בזמן המלחמה, שם הוא נולד וחי עד גיל שלוש. התבוננתי באח הקטן של אהובה, ושאלתי את עצמי עד כמה אני דומה לו, עד כמה תורמת התנהגותי לכך שאחיותיי מתייחסות אלי כפי שהן מתייחסות. אין לי תשובה על כך. מכל מקום, בנסיעה הזו המנהיגות שלי הייתה נוכחת מאד, וגם זכתה להערכות. 

 

 

 

לדף הרשומה

התחת הלבן שלך

 

בכיתה ח' הצטרף לכיתתנו תלמיד חדש, שמכיוון שהצטיין בכדורגל, חיש קל השתלב חברתית. נהיה "מקובל", כמו שאומרים היום. והנה, יום אחד התברר לי כי ארון מכנה אותו בכינוי המשונה "תחת חרשת". שאלתי, ואמרו לי שזה משום שבמהלך משחק כדורגל אחרי הלימודים, אמר הנער ההוא לארון: "מה אתה חושב, שאני שומע מהתחת?". הכינוי לא ממש פגם בפופולאריות של אותו נער, אבל בזכרוני הוא נחרת מאז.

מילה טעונה, "תחת". מילה מצחיקה, אם אומרים אותה בהטעמה הנכונה, מתיזים את ה-ת' הראשונה מקצה הלשון, תוך שימוש בתיבת התהודה של חלל הפה. נערה יפה אחת אמרה לי, שזה משום שהאיבר הזה מפיק את הצליל הכי מצחיק בעולם. ובאמת, נפיחה קולנית היא תמיד עניין מצחיק, אבל גם ה"ישבן", ה"עכוז" וה"אחוריים" מפיקים את אותו צליל בדיוק, ובמילים הללו אין שום דבר מצחיק. המילה "טוסיק", לעומת זאת, עשויה בהחלט להצחיק כשמשתמשים בה מחוץ להקשר המקורי שלה, דהיינו, שלא בדיבור עם ילדים או עליהם. יש הרבה יותר מטבעות לשון עם "תחת" מאשר עם כל אחת מהמלים הנרדפות לה. לא כולם בעלי הקשר מיני: "תזיז ת'תחת", "ביאסת לי ת'תחת", "סיפור מהתחת", "תאכלי תחת". שמעתי את מטבעות הלשון הללו כל כך הרבה פעמים, והם עדיין מעלים לי חיוך, כמו הכינוי "תחת חרשת".

בשעתו ייחסתי את ההטיה "חרשת" בלשון נקבה לשליטה הלקויה בשפה אצל ארון, שהיה תלמיד חלש, ואולי משום כך לא ידע ש"תחת" נוטה בלשון זכר. בדיעבד, אני חושב שאולי זו הייתה דרכו של ארון להזכיר לתלמיד ההוא מי זכר האלפא כאן, ומי צריך להוכיח יום יום שהוא לא נקבה. אני גם זוכר את אמירתו של עזר וייצמן על יצחק רבין, שערב מלחמת ששת הימים הוא נזקק לזריקה "במקום הידוע". היות שבאמצע שנות השבעים עוד ירדו לפוליטיקאים נקודות על שימוש בשפת רחוב, נזקק וייצמן ליופימיזם כדי לומר שלדעתו רבין נקבה. אין צורך לומר, ש"תחת" היא מלה מצחיקה משום היא מעלה פחד. הפחד מפני מה שאיננו רואים, הפחד להיחדר. ולא רק להיחדר באופן מיני: היות שהייתי ילד חולני, אתרע מזלי והזריקו לי כמה פעמים זריקות באותו מקום ידוע. לא הרבה פעמים, אבל כל אחת מהן זכורה לי כטראומה. אני משער שכיום יש שיטות לדבר עם ילדים ולהכין אותם לקראת הכאב. אני משער שהמחטים של היום פחות מכאיבות מהמחטים של סוף שנות הששים. מאז השירות הצבאי, די היה בשריר הזרוע שלי לכל הזריקות שקיבלתי. גם כיום איני מסתכל אל המחט המתקרבת לזרועי, אבל לא עולים לי רגשות קשים בזמן האירוע ואחריו. ברור לי שיש משמעות לעובדה שאין לי עניינים בלתי פתורים עם שריר הזרוע, בעוד שעם שריר העכוז הגדול, המאגנוס גלוטיאוס, יש ויש. 

מסוף שנות הששים ועד אמצע שנות השבעים, היינו יוצאים בחדשי הקיץ לקמפינג באתרי נופש בצפון, עם משפחות שאבא קשר איתן קשרי ידידות. תל דן, הבניאס, חורשת טל, הכינרת, הסחנה, מעיין חרוד. אוכלוסיית המדינה מנתה פחות משלושה מיליון, לא לכולם היו מכוניות, תמיד היה די מקום. שיירת המכוניות הייתה מגיעה לאתר, אוהלים ועמדות בישול היו מוקמים, צידניות נפתחו, הילדים נמרחו בקרם הגנה ואצו רצו לטבול במים. אני זוכר נסיעה אחת כזו למעיין חרוד, הייתי כבר בכיתה ג' או ד'. זה כבר היה היום השני או השלישי לשהותנו שם, הייתי בבריכה ונזקקתי לנקביי. השירותים היו מבנה האבן היחיד באתר, ומטבע הדברים, הוא היה מרוחק מעט מאיזור האוהלים. יצאתי מהמים ופסעתי לשם. על גג המבנה התהלכו שני נערים, גם הם בבגדי ים בלבד. קראתי לעברם ניהלתי איתם סוג של שיחה, מלמטה למעלה. היה לי ברור שהם לא אמורים להיות שם ולהציץ לי, אבל גם הבנתי שהם לא מתכוונים לרדת משם, ושאין לי דרך להוריד אותם. הם יותר מבוגרים ממני, והם שניים. לא עלה בדעתי לקרוא למבוגרים לעזרתי. הסתפקתי בהבטחה של  אחד הנערים, שהם לא יציצו לי. נכנסתי, חרבנתי, ניגבתי, יצאתי. כשפסעתי חזרה אל הבריכה, שמעתי אחד מהם קורא אחריי: "אל תדאג, ראינו את התחת הלבן שלך!".

המשפט הזה מהדהד בראשי עד עצם היום הזה. ברם, לאחרונה שמתי לב, שהנער לא הסתפק בעלבון שעלב בגבריותי המתהווה, אלא התייחס גם לצבע עורי. דהיינו, להשתייכותי למעמד בעלי הפריבילגיות. השתייכותי לאלה שהיו להם מכוניות, או לפחות חברים בעלי מכוניות. לאלה שעבדו כשכירים במקומות מסודרים, עם ימי חופשה שנתית. למיטב זכרוני, גם שני הנערים הללו היו בהירי עור, אך השפה שהשתמשו בה הייתה שפת רחוב, שפה של המעמד הנמוך. אולי באו לשם מאחד המושבים הפחות מבוססים בעמק, אולי מאחת הערים. הייתי קטן מהם בגיל, הייתי קטן מהם פיזית, ועדיין, הם חוו אותי כמדכא, כמתנשא.

לא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה.

גם היום אין.

 

לדף הרשומה

פאריס 2017

23/07/2017

 

פאריס, הו פאריס. כולם כבר היו בפאריס, כולם כבר כתבו על פאריס, כולם כבר ראו את פאריס בעשרות סרטים ותכניות טלביזיה. שמעו עליה בשאנסונים הלעוסים לעייפה, קראו עליה רומאנים וסיפורים קצרים. כשאני כותב על הטיולים שלי, אני משתדל לכלול תובנות שאני רוכש במהלך התכנון ובמהלך הביצוע, כאלה שאולי יועילו פעם למישהו. בפעם הזו, חוששני, לא אחדש שום דבר לאף אחד. כל שאוכל לעשות הוא לתאר את החוויה האישית שלי מפאריס, ואת החוויה הזוגית שלי מפאריס. אביב 2017, חודש אחרי הבחירות לנשיאות צרפת, שנגמרו פחות גרוע מכפי שהיו עלולות להיגמר.

זה לא מכבר החל אביה של אהובה בת זוגי להתראות עם אישה בת גילו, שברשותה דירה ברובע ה-11 של פאריס, אותה היא משכירה על בסיס יומי למטיילים ישראלים. היא הציעה לנו להשתמש בדירתה לכמה ימים של טיול בפאריס. דמי שכירות לא בקשה מאיתנו. אולי משום שרצתה למצוא חן בעינינו, סוג של משפחה עכשיו, ואולי משום שהעסקים חלשים. כשלעצמי, לא הייתי בוחר דווקא בפאריס כיעד הבא לטייל בו. גם משום שכבר הייתי פעם, גם משום שכבר נקעה נפשי ממערב אירופה בכלל ומצרפת בפרט. ברם, סוס מתנה לא בודקים בשיניים, וחוץ מזה, אהובה מאד רצתה. היא מאלה שמאמינים, שפאריס ורומא זה שיא הרומנטיקה. נו, מה לא עושים בשביל הרומנטיקה? קנינו כרטיסי טיסה, שאלנו ממישהו מדריך "שיחור" ישן, ומכיוון שמתנות חינם הן אף פעם לא לגמרי חינם, נפגשנו עם מיטיבתנו והקשבנו באורך רוח לכל המלצותיה לבילויים בפאריס, אף שמרביתן התייחסו למוזיאונים, ואהובה אינה מחבבת מוזיאונים, בלשון המעטה. אמנם לפעמים היא מתלווה אלי למוזיאון או שניים, אבל אני יכול לראות את ההבעה המיוסרת על פניה, ואז גם אני לא נהנה. בעיקרון, אנחנו כמובן יכולים להחליט שמתפצלים בחלק מהזמן, אני למוזיאון והיא לשופינג, אבל מכיוון שהטיול הזה נועד לייצר רומנטיקה, התפצלות לא נראתה לי כמו הדבר הנכון לעשותו.

זה היה לי ביקורי השני בבירת צרפת. הפעם הראשונה הייתה לפני עשרים וחמש שנה, שנתיים אחרי שהתחתנתי עם מי שתהיה לימים גרושתי, שנה אחרי שנולד בני בכורי. השארנו אותו לשבועיים עם ההורים שלה, ונסענו לשבועיים בצפון צרפת, בלגיה והולנד. עד היום אני מתבונן בהורים שסוחבים תינוקות במטוסים לאירופה, אולי גם יותר רחוק, ותוהה: האם זה באמת הכרחי? זה נראה לי כזה סבל לתינוק. אני לא שופט, אני רק תוהה. הנסיעה ההיא הייתה הנסיעה השניה שלי לחו"ל אי פעם, שנתיים אחרי טיול ירח הדבש שלנו באנגליה וסקוטלנד. אחרי לונדון, פאריס נראתה לי יפה, מאד יפה. אני דווקא לא מדבר על הארמונות ועל הקתדרלות, אלא על השדרות הרחבות והישרות, שנקוות אל הכיכרות האלגנטיות. אני מדבר על המראה ההדור של בנייני המגורים, שלא לדבר על מבני הציבור. התגוררנו במלון שני כוכבים ברחוב ראסין ברובע הלטיני, שאמנם היה מאד לא נח, אבל סביבתו הרשימה אותי מאד. גרושתי הייתה זו שתכננה את טיולינו לפרטיהם, ואני הייתי זה שמסתובב עם הבעה מיוסרת על הפרצוף. אבל הכמה ימים בפאריס היו הימים הראשונים בפאריס, לפני שהתחילו המריבות והברוגזים.

ההיסטוריה של אהובה עם פאריס טראומטית עוד יותר. היא הייתה נשואה לעולה מצרפת, שחפר לה על תרבות צרפת לאורך כל שנותיהם ביחד, ולבסוף עזב אותה עם תינוק בן חמישה חודשים, חזר לצרפת, ועד היום אינו משלם את המזונות שהתחייב להם. בשנים הראשונות אחרי עזיבתו, הוא היה חופר לה בטלפון על איך צריך לחנך את הילד, ודורש לשלוח את הילד אליו לפאריס. גם גרר אותה לבית משפט, והפסיד. היום, כשהילד כבר על סף סיום תיכון, הוא זה שמתמודד עם החפירות של אביו. עדיין, צליל השפה הצרפתית מעורר אצל בת זוגי רגשות, ויש גם זכרונות מהביקורים בפאריס עם אבי בנה. החלטתי, שעל כתפיי מונחת האחריות להכיל את כל המשקעים האלה ומה שהם יעוררו, אם איני רוצה עוד מריבות וברוגזים. בזוגיות השניה שלי בכלל, ובטיול הזה בפרט.

בזוגיות השניה שלי, אני זה שמתכנן את הטיולים, וכבר למדתי מה עלי לעשות וכיצד עלי לתכנן כדי להימנע ממריבות. אם מדובר בטיול בעיר גדולה, אני רושם לי את כל האטרקציות התיירותיות שיש בעיר, כדי שבכל רגע נתון יהיה אוכל לבחור אטרקציה ולהציע לאהובה לבקר בה. הפעם, הסתפקתי באטרקציות שמצאתי במדריך "שיחור". בדיעבד, אני קצת מתחרט על כך, משום שבטיולינו הקודמים נהנינו מסיורים מודרכים שנרשמנו אליהם מראש דרך האינטרנט, והפעם לא דאגתי לכך. חשבתי שאוכל לארגן דברים תוך כדי השהות שם, כפי שעשינו בתאילנד, ולא הצלחתי בכך. נראה לי, שבעיות הבריאות עימן התמודדנו שנינו בחודשים האחרונים הסיחו את דעתי במידה שפגעה באפקטיביות שלי כמתכנן. עוד הסבר אפשרי הוא, שהתלהבותי לקראת הנסיעה הזו הייתה פחותה מזו שהייתה בי לקראת נסיעות לערים אחרות. ערים כמו ורשה, וינה וברלין, שאמנם אינן יפות כמו פאריס, אבל יש בהן יותר חיים, יותר עליצות, יותר תשוקה.

 

[אני באלכסון בשוק לה נואר]

 

דווקא הדירה שקיבלנו לשימושנו הייתה באיזור תוסס ועליז, איזור שמסתובבים בו הרבה צעירים, גדוש פאבים ומסעדות אתניות, סוג של פלורנטין. את השיטוטים ברחובות הסמוכים לדירה אזכור לטובה, יותר מאשר את הביקורים באטרקציות הידועות, אלו מהסרטים והספרים והשירים. פאריס מחולקת לרבעים, והם ממוספרים כמו שבלול. הרובע הראשון משתרע על מה שהייתה העיר העתיקה - הקצה המערבי של האי איל-דה-סיטה שעל נהר הסיין, והרצועה הסמוכה לו על הגדה הצפונית. הרובע השני נמצא מצפון וממערב לראשון, השלישי ממזרח לשני, הרביעי ממזרח ומדרום לשלישי, וכן הלאה. הרבעים שמספריהם בין 1 ל 8 יוצרים טבעת פנימית, ושם פזורות רוב האטרקציות התיירותיות המפורסמות. הרובע ה-11 מצוי במעגל השני: מרחק נסיעה של שש עד שמונה תחנות במטרו או באוטובוס מן המרכז. די קרוב כדי לחזור באמצע היום למנוחת צהריים, די רחוק כדי להתרחק מעט מצבירי האוטובוסים החונים מחוץ לאטרקציות התיירותיות במרכז פאריס, מחכים לנחילי התיירים שייצאו מהם או שייכנסו אליהם.

יום חמישי, היום הראשון שלנו בפאריס, התחיל בצהריים. ניצלנו אותו לטיול ברובע לה מארה, הסמוך לרובע ה-11. היות שבחודש יוני השמש שוקעת בפאריס רק בתשע וחצי, הספקנו לתור אותו היטב, ואף להגיע אל הטיילת הנמתחת לאורך הגדה הצפונית של הסיין, עד פונט נף. היה יום חם מאד, אבל ברחובות הצרים של לה מארה היה צל, וכמובן, בכל מקום היו בתי קפה לשבת בהם, לנוח ולהתרענן, וגם סתם קיוסקים לקנות בהם בקבוק מים. כפי שיתברר בהמשך, זה בכלל לא מובן מאליו. בכיכר Des Vosges ישבנו לנוח על ספסל בצל העצים, ונהנינו מהארכיטקטורה המיוחדת ומהאווירה הצעירה. ברחוב רוזייר, שיש בו ריכוז של חיים יהודיים ושלטים בעברית, עצרנו לקפה ועוגה במאפיה שכונתית חביבה ושמה Florence Kahn. לא ראיתי ברחוב רוזייר סימנים של עוינות כלפי יהודים, למרות הכיתובים בעברית ונוכחותם של שמות כמו Kahn בשמותיהם של בתי עסק. אבל האנדרטה לזכר השואה, כמה מאות מטרים משם, בכל זאת נראתה כמו מתחם מבוצר, כמו שנראה מקום שהשלטון חפץ בקיומו, אבל יש מי שרוצה לפגוע בו. בוורשה, לשם השוואה, האנדרטה לזכר השואה עומדת במרכזה של ככר נאה ורחבה, ללא שום אמצעי הגנה סביבה.

 

[דפנה באלכסון בלובר]

 

ביום שישי לקחנו אוטובוס מספר 96 עד תחנת תיאטרון שאטלה, ופתחנו בשיטוט נינוח מחוץ לארמון הלובר. עשינו סיבוב בגני טילרי, והגענו לכיכר הקונקורד. משם המשכנו לשדרות סאן ז'רמן, וביקרנו בכנסיית סאן ז'רמן דה פרה ובכנסיית סאן סולפיס. בזו האחרונה התקיים באותו יום טקס אשכבה של מישהו ממשפחה אמידה ממוצא אפריקני, לא משהו שרואים כל יום, ובטח לא בארץ. אחר הצהריים טיילנו בחלקו הצפוני של הרובע הלטיני. הלכנו לאורך חזית הסורבון בחיפוש אחר הוטל-דה-קלוני, וכשמצאנו, התברר שלא רק שיש שם מוזיאון של ימי הביניים, אלא שהכניסה אליו היא בחינם. אז נכנסנו.  לאחר מכן המשכנו בצעידה דרומה בבולוואר סן מישל עד שהגענו לגני לוקסמבורג. נחמד, יותר נחמד מגני טילרי, אבל מה אני אגיד לכם, הטירגארטן בברלין הרבה יותר ירוק ומרשים. היות שרוח קרירה החלה מנשבת, ונראה היה שיתחיל לטפטף, אנשים התחילו לנטוש. גם אנחנו נטשנו. סיימנו את היום בחנות הספורט "דקאתלון", מושא חלומותיה של בת זוגי הספורטיבית. לא הייתה בחנות פינת המתנה, אבל הייתה רשת אלחוטית. ישבתי על הרצפה ושיחקתי בסמארטפון עד שהשופינג הגיע לסיומו. אני לא אוהב שופינג. סיימנו את היום בסיבוב פאבים ברובע ה-11 "שלנו", ובארוחת ערב במסעדה ניגרית.

בשבת בבוקר יצאנו שוב בקו 96, והפעם המשכנו עוד תחנה, אל שני האיים באמצע נהר הסיין, האיל-דה-סיטה והאיל-סאן-לואי. הטמפרטורות ירדו ומזג האוויר היה מצויין. בקצה המערבי של איל-דה-סיטה נמצא מתחם ובו שלוש אטרקציות: כנסיית סן שאפל, הפאלה דו ז'וסטיס, והקונסיירז'. התור לכרטיס לכנסיית סן שאפל היה סביר, אז קנינו כרטיסים ונכנסנו. הכניסה לפאלה דו ז'וסטיס אמורה להיות בחינם, אבל המקום היה סגור, למרות שלפי הספר, הוא אמור להיות פתוח בשבת. שאלתי איש במדים שפגשתי מחוץ לעמדת הבידוק, והוא אמר לי שביום שני יהיה פתוח. ברחבה שממול הפאלה דו ז'וסטיס התקיים מין מרוץ מוזר, קבוצת רצים בתלבושת אפורה רצה הלוך ושוב את העשרים-שלושים מטרים בין גושי הבניינים. חיכינו שייצאו להפסקה, ואז חצינו את הרחבה ונכנסנו לשוק הפרחים והציפרים שיש שם מדי סוף שבוע, ליד תחנת המטרו Cite. שוק נחמד, לא גדול, וכמעט ריק מאנשים בשעה מוקדמת זו של הבוקר. לעומת זאת, הרחבה שלפני קתדרלת נוטרדם הייתה מפוצצת בתיירים. החלטנו שנדלג, וננסה את מזלנו שוב ביום שני מוקדם בבוקר - הקתדרלה נפתחת ב 7:45. המשכנו לפסוע להנאתנו על הכביש המתוח על שני האיים, ממערב למזרח. אחרי שחצינו את את הגשר, כיבדתי את עצמי בגביע גלידה של Bertillion, גלידריה שהספר שבידינו גמר עליה את ההלל, וגם בעלת הדירה המליצה עליה. לא עפתי ממנה. ובאמת, כשהמיקום כל כך מוצלח, למה להשקיע באיכות?

עברנו את הגשר לגדה הצפונית, ולקחנו את המטרו למתחם האינואלידים, שנמצא בגדה הדרומית. טיילנו להנאתנו בארמון הנאה, התפעלנו מהתותחים הפזורים בו, אבל על המוזיאונים וויתרנו, וגם על ביקור בקבר נפוליאון. מהאינוואלידים המשכנו ברגל למוזיאון אוגוסט רודן, וטיילנו בגן הנאה שבו, המשובץ פסלים של הפסל הידוע. הפארק הזה אמנם קטן, אבל הרבה יותר נחמד ועשיר בצמחיה מגני טיולרי וגני לוקסמבורג הידועים הרבה יותר. מכיוון שנעשה חם מאד, התקפלנו לדירה למנוחת צהריים, במקום להמשיך לשאם-דה-מארס ולמגדל אייפל. כשהתעוררנו, כבר היה מעונן, ועד שהגענו במטרו לשאם-דה-מארס, הגשם כבר ניתך בעוז. אפילו עם מטריות אי אפשר היה להסתדר. המתנו זמן מה תחת סככה שהגשם ייפסק, בחברת כמה צעירים עליזים בעלי מראה ערבי מובהק. הם לא הציקו לנו, אבל אנחנו לא לקחנו סיכונים, לא הוצאנו מלה מהפה והשארנו את הספר הישראלי עמוק בתרמיל. כשהגשם נחלש, החלפנו סימנים עם העיניים, ויצאנו בריצה לתחנת האוטובוס הקרובה. וויתרנו על התכנית להמשיך לגני טרוקדרו מעבר לנהר, עלינו על האוטובוס הראשון שהגיע, ונסענו איתו חזרה לגדה הצפונית, הכי קרוב שאפשר לפורום לה-האל, הפתרון שהכנתי למקרה שיתפוס אותנו גשם. חיפשתי את מרפסת התצפית, עליה קראתי בספר, ולא מצאתי. גם המאבטחים לא שמעו עליה. זכרתי את פורום לה-האל כאחת מנקודות השיא של ביקורי הראשון בפאריס, והפעם הוא נראה לי די עלוב. נו טוב, בכל זאת ראיתי כבר כמה קניונים מאז. חזרנו לדירה, התרעננו, ויצאנו כרגיל לסיבוב פאבים ברובע ה-11. רק אז נזכרתי, שהערב מתקיים גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד ויובנטוס. אהובה הסכימה שנצפה במחצית השניה, שהוקרנה על מסך גדול בפאב נחמד באווירה איטלקית. נשנשתי מגש נתחי גבינה איטלקית וצרפתית.

 

[רצים ברחבה ליד תחנת Cite]

 

את יום ראשון פתחנו מוקדם. במקום לקחת אוטובוס או מטרו, הלכנו ברגל עד שדרת רישאר לה נואר, ברובע ה-11 "שלנו". בעלת הדירה המליצה לנו על שוק שמתקיים שם בימי ראשון בבוקר, ושנינו אוהבים להסתובב בשווקים. היה בוקר קריר ונעים. הולכים והולכים, ולא רואים שום שוק, אם כי השדרה עצמה ירוקה ונעימה. אין כמעט אף אחד ברחוב, כל החנויות עוד סגורות. החלטנו שלא מוותרים, והנה, השוק התחיל סוף סוף. דגים, פרות ים, בשרים, גבינות, פירות וירקות, הכל בשפעת צבעים וניחוחות מחד, אבל שקט ונקי מאידך. אולי משום שזה לא שוק קבוע, אלא רק יומיים בשבוע? היות שהשוק ממוקם בשדרה עירונית, היו לארכו ספסלים לשבת ולנוח. השדרה מסתיימת בכיכר הבסטיליה, ושם מסתיים גם השוק. בקצהו עומד אוהל, ומעליו כתובת שאפילו אני יכול להבין: מרתון קריאה בכתבי הקודש של הכנסייה הפרוטסטנטית. גברים ונשים ממוצא אפריקני עומדים, כל אחד בתורו, מתחת לחופת האוהל, וקוראים לתוך מערכת ההגברה הקטנה שהועמדה לשם כך. איפה הם ואיפה הרמקולים האימתניים של הברסלבים והחבדניקים ברחובות ערי ישראל. מככר הבסטיליה לקחנו מטרו לרובע הלטיני, כדי להשלים את מה שלא הספקנו ביום ששי. ביקרנו בכנסיית סן סברין ובכנסיית סן ז'וליאן לה פובר, שמאחוריה גינת פרחים נאה ובמרכזה בריכה. מן הגינה יש תצפית נאה על כנסיית נוטרדאם, ויש בה עץ אחד, שאומרים עליו שהוא עתיק מאד. ענפיו נשענים על תמוכות בטון. משם המשכנו בין המבנים ההדורים של הסורבון, עד שהגענו לכיכר של הפנתאון. זוהי כיכר עגולה, סביבה מבנים הדורים בסגנון קלאסי, ובמרכזה הפנתיאון, מבנה שחזיתו מזכירה את הפרתנון של אתונה, ובו קבורים כמה מגדולי האומה הצרפתית. בהמשך נלמד, שגם לכנסיית מאדלן המפורסמת יש חזית כזו.

ישבנו מול הפנתיאון לארוחת בוקר מאוחרת של קרפים. לשמחתי, גיליתי שפיתחו קרפ נטול גלוטן, עשוי כוסמת. לצערי, גיליתי שיש לו מרקם של גומי. ועדיין, זה יותר טוב מכלום. בפאתי הכיכר נמצאת כנסיית סן אטיין דו מון. בכניסה יש שלט שמבקש מתיירים לא להיכנס בזמן המיסה של יום ראשון. היינו חוצפנים ונכנסנו בכל זאת. אבל לא צילמנו, כי בכל זאת יש גבול. מן הפנתאון המשכנו לרחוב מופטאר, מדרחוב-שוק ידוע ומומלץ לתיירים. ירדנו לארכו, נהנים מהבניה העירונית ברחוב יותר מאשר מהאווירה, שהייתה מצועצעת, כמו בדרך כלל בשווקים שפונים בעיקר לתיירים. נהיה חם, ואין ברחוב הזה טיפת צל. הגענו לסוף הרחוב, וישבנו לנוח על ספסל בגינה השכונתית שמחוץ לכנסיית סן מדארד. משם המשכנו במטרו לתחנה האחרונה שתכננתי לבוקר הזה: מגדל מונפרנאס. אני מאד אוהב תצפיות גבוהות, אהובה הרבה פחות. יש לה פחד גבהים, המסכנה. אז ויתרתי לה על טיפוס למגדל אייפל ועל טיפוס על שער הניצחון, והסתפקתי בהעפלה לראש מגדל מונפרנאס. עולים במעלית מהירה לקומה ה-59, וממשיכים במדרגות למרפסת התצפית, עוד כמה קומות מעל. הכרטיס למעלית לא זול, אבל יש תמורה: מרפסת התצפית מרווחת, מוגנת מהרוח והקור בלוחות פלסטיק שקופים, מצוידת בטלסקופים. על הרצפה מתוח משטח ספוג דק נח לישיבה, ופוזרו פופים שילדים יכולים לקפץ עליהם. לא היו הרבה אנשים למעלה במרפסת, בעיקר זוגות ומשפחות עם ילדים. היה קצת מעונן, אבל עדיין אפשר היה לראות את סימני ההכר הידועים של קו הרקיע של פאריס. היה מאד כייף. משם חזרנו לדירה למנוחת צהריים.

לשעות אחר הצהריים תכננתי ביקור בכנסיית סן אוסטאש, שבימי ראשון אחר הצהריים יש בה רסיטל לעוגב, וביקור במרכז פומפידו, שביום ראשון הראשון של החודש הכניסה אליו חופשית. כנסיית סן אוסטאש נמצאת ליד פורום לה-האל, שממנו עלו צלילי מוסיקת מועדונים רועשת, כזו שמקובל לחשוב שהיא מעודדת צעירים לשלוף את ארנקיהם. לפיכך, המעבר לרסיטל בכנסייה היה חד ומענג. ספגנו קצת את האווירה החגיגית, ויצאנו. פסענו מזרחה מן הרובע השני אל הרובע הרביעי, דרך רחובות שנראו כאילו שמו הרבה מאד כסף כדי שהם ייראו יוקרתיים, ובכל זאת היה בהם משהו מזוייף וקצת מסמורטט. כך, למשל, בכיכר Des Innocents יש פסל-מזרקה בסגנון קלאסי, ויש ספסלי אבן נאים מסביב. אבל הפסל מאובק ומפוייח, ולא מצאתי שם את האווירה העליזה שמצאתי בכיכר Des Vosges בלה מארה. גם במזרקת סטרווינסקי, שניכרת בה השקעה בתכנון אדריכלי מודרני ובעיצוב - עצוב. אולי זה היה בגלל החום, אולי משום שהפריסאים של היום זה לא הפריסאים של פעם, הם כבר לא עד כדי כך אלגנטיים. הם יותר עניים, הם פחות אירופאיים. הגענו למרכז פומפידו בסביבות שש וחצי, והסתובבנו בו כשעה. כבר כתבתי שבת זוגי לא מחבבת מוזיאונים, וגם אני, למען האמת, זקוק לחברה המתאימה כדי להנות מהם. אבל היום הכניסה חינם, אז יאללה. להפתעתי, התור בכניסה תיקתק די מהר, וגם התור להפקדת התיקים. חשבתי שאם זה חינם, אז יהיה מפוצץ באנשים. באמת היו המון אנשים, גם משפחות עם תינוקות בעגלות, אבל הבניין כל כך גדול, שלא חשתי בצפיפות, וההיערכות של הצוות הייתה מספקת. רק בצינורות השקופים על דפנות הבניין, שדרכם מגיעים מקומה לקומה, היה חם מאד. המזגנים לא מגיעים עד לשם. בסיום הסיור, ישבנו בקפטריה שבקומה הראשונה וצפינו במופע אמנותי ברחבה שמתחתינו: בחור בעל מראה בוהמי מחזיק מטאטא ויוצר צורות בחול שפוזר על הרצפה. ימין ושמאל, רק חול וחול.

לאחר מכן אכלנו ארוחת ערב במסעדה יפנית, והמשכנו לשוטט בין האטרקציות התיירותיות של איזור לה-האל, כפי שפורטו בספר, עד רדת החשיכה. הגענו ל Quartier de l'horloge בשעה עגולה, שבה האורלוגין המיכני היה אמור לעשות את הקטע שלו. לא עשה. הגענו למגדל סאן ז'אק. היה סגור. חזרנו לרובע ה-11, ששם הכל פתוח כל הלילה.

 

[האמן עם המטאטא]

 

יום שני, היום האחרון לשהותנו בפאריס, אמור היה להיות מוקדש ל"השלמות". בתכנית המקורית שלי כללתי סיור ב Hotel de Ville ביום שני בבוקר, היות שבספר היה כתוב שמדי יום שני מתקיים סיור כזה, אבל צריך לתאם מראש בטלפון. צלצלתי לטלפון שצויין בספר, קיבלתי מענה קולי שדיבר צרפתית בלבד, אז ירדתי מזה. נסענו בבוקר לפאלה דה ז'וסטיס, שהיה סגור בשבת, כזכור.  למרבה הצער, הוא היה סגור גם ביום שני. ביום ראשון חגגו הקתולים את ה Pentercost, ואת זה ידעתי, אבל לא ידעתי שבמוסדות הציבוריים החופשה נמשכת גם ליום שני. משם המשכנו לכנסיית נוטרדם, שהתור אליה בשבת היה ענק, ודווקא היום תיקתק בזריזות. נכנסנו, הסתובבנו, נהנינו. מהנוטרדם נסענו במטרו עד תחנת Passy בדרכנו לגני טרוקדרו, שכזכור, תכננתי להגיע אליהם בשבת אחר הצהריים ותפס אותנו הגשם. הגנים עצמם אינם מרשימים במיוחד, אבל התצפית מהגבעה דרומה, אל מגדל אייפל והגדה הדרומית, הייתה יפה מאד. הגענו לשם לקראת עשר בבוקר, כשהשמש עוד במזרח, מה שהקל על הפניית המבט דרומה ומערבה. דילגנו על ארבעת המוזיאונים שבראש הגבעה, והתיישבנו לקפה של בוקר בכיכר הנעימה המשקיפה על ארמון Chaillot. ניכר היה, כי האיזור הזה של הרובע ה-8 הוא איזור מגורים של אוכלוסיה חזקה. כל יושבי בתי הקפה, וגם המלצרים, היו לבנים. מגני טרוקדרו נסענו למונמארטר, כדי לבקר בבזיליקת הלב הקדוש, הסאקרה-קר.

יצאנו מתחנת Anvers ברובע ה-18, ופנינו לרחוב שטיינקרק, המוביל אל הבזיליקה. כבר ברחוב הצר הזה הורגשה תנועת תיירים ערה. הכניסה לדרגנוע שעולה לגבעה היא עם אותו הכרטיס שמשמש למטרו, כך שלא היינו צריכים לחכות הרבה כדי לעלות. אבל כשהגענו למעלה, התור לכניסה לבזיליקה התפתל ומילא את הרחבה שלפניה. כמו בנוטרדאם, גם כאן החלטנו לוותר. הנה עוד מקום שכדאי להגיע אליו מוקדם בבוקר, מיד כשהוא נפתח למבקרים. ישבנו על המדרגות והתענגנו על מראה העיר כפי שהוא נשקף מן הגבעה, ועל נגינת הנבל של בחור צעיר ממוצא מזרח אסייתי שהתמקם שם וניגן ליושבי המדרגות. לאחר מכן פנינו לרדת מן הגבעה ברחוב Lepic, רחוב שמתפתל ויורד מן הגבעה, משמר את הארכיטקטורה של מה שהיה פעם כפר מחוץ לפאריס, וסופו שנבלע בתוך הכרך הסואן. לשמחתנו, המוני התיירים לא המשיכו בדרך הזו, נראה שירדו חזרה בדרגנוע. לפיכך, הייתה לנו צעידה שקטה ונעימה, בחלקה אפילו מוצלת. אין צורך לומר, שלא נותרה פה הרבה אותנטיות. הכל משופץ ומשוחזר ומשומר, כמו בעין כרם בואכה ירושלים. אין קיוסקים לרכוש בהם בקבוק מים, יש רק מסעדות מפונפנות, שחייבים להזמין ארוחה כדי לשבת בהם. אבל זו צעידה קצרה, אז באמת לא נורא. בסוף הירידה, במפגש עם שדרת דה קלישי, יש סניף של סטארבאקס. ישבנו מול המולן רוז', שתינו אייס קפה, וצפינו בנערות שמצלמות זו את זו כשהאוויר שעולה מן המטרו בתחנת Blanche מעיף את חצאיותיהן מעלה.

 

[מולן רוז']

 

תחנתנו הבאה הייתה האופרה הישנה, אופרה גארנייה. כדרכן של האופרות הישנות של אירופה, זהו מבנה הדור ומפואר, ממש ארמון. התור לכרטיסים לא היה נורא מדי, וקנינו כרטיסים לסיור עצמי, ללא הדרכה. ביקרתי כבר בבתי האופרה של וינה ושל בודפשט, ומצאתי שהסיור המודרך נוטה להיות טרחני. זאת ועוד, לסיור המודרך באנגלית היה עלינו לחכות זמן רב. מי שחשוב לו הסיור הזה, כדאי שיברר מראש באילו שעות יש סיורים באנגלית.  אבל אנחנו ביום "השלמות", יום שבו מבקרים בכל האתרים שהיו בעדיפות שניה, ולאו דווקא לפי סדר ושיטה.  שנינו נהנינו לטייל בבניין המפואר, ולהביט החוצה מהמרפסת אל ההמולה העירונית של הרובע התשיעי שם בחוץ. מן האופרה תכננתי להמשיך לכנסיית סן אוגוסטין ואחריה לכנסיית לה מדליין. יצאנו ברגל לשדרות האוסמן, שלמזלנו היו מוצלות בשעה הזו, שתיים בצהריים. הלכנו והלכנו, אבל נראה שלקחנו את הפנייה הלא נכונה, כי הגענו ישר לכנסיית לה מדליין. אז כבר נכנסנו פנימה, תוך וויתור על כנסיית סנט אוגוסטין. יפה, יפה הכנסייה. גם כאן, כמו בסן סולפיס, נוכחות בולטת של צרפתים ממוצא אפריקני. מעניין לברר פעם מה עומד מאחורי הבולטות של האפריקנים בסצנה הנוצרית של פאריס בימינו, כבר פעם שלישית שאני נתקל בזה. תכננתי שנאכל צהריים במסעדת Fauchon ליד לה מדליין, כפי שמומלץ במדריך, אבל היא הייתה סגורה. אהובה עדכנה אותי, שמאז שנדפס הספר, כבר הספיקו לפתוח בתל אביב סניף של המסעדה הזו. אבל אני, אני מתעצל לנסוע לתל אביב בשביל מסעדה. אם אני ממילא על יד, אז בסדר, אבל לנסוע במיוחד, זה לא.

כפי שכבר כתבתי, בסמוך ללה מדליין נמצא סניף גדול של חנות מוצרי הספורט "דקתלון", ולמרות שכבר ביקרנו בה, בת זוגי לא יכלה לעמוד בפיתוי להיכנס לסיבוב שני. היא נכנסה, ואני המשכתי לשוטט שם בסביבה עוד שעה. לקראת ארבע אחר הצהריים חזרנו לדירה, לנוח ולהתחיל לארוז.

אחרי מנוחת אחר הצהריים עדיין נשארו לנו כמה שעות לטייל בעיר. טיסת אל-על, שהייתה אמורה להמריא מפאריס בעשר וחצי, נדחתה לאחת וחצי לפנות בוקר. עמד לרשותנו אור יום כמעט עד עשר. אבל כבר לא נשאר לי יותר כח לתכנן עוד גיחה למרכז העיר, לצלוח את המסע בתחבורה הציבורית, ולחשוש שמא נתברבר ולא נחזור בזמן. גם הנהג, שהיה אמור לאסוף אותנו לשדה התעופה, עצבן אותי כהוגן. מלכתחילה רציתי לצאת לשדה התעופה בעשר וחצי, אבל כשדיברתי איתו אתמול בבוקר, הוא שכנע אותי שיש הרבה תנועה בכבישים, ועדיף לצאת בעשר. עכשיו צלצלה אשתו, והזכירה לנו להיות מוכנים בתשע וחצי. מה פתאום תשע וחצי? היא העבירה אותנו אליו, הוא התעקש שסיכמנו על תשע וחצי, ולאחר חילופי צעקות הסכים לבוא בעשר תמורת תוספת של 15 אירו. העברנו את מה שנשאר מאחר הצהריים והערב בשיטוטים ברחובות הרובע ה-11, נזהרים שלא לעבור את הגבול לרובע ה-20, שהוא כבר לגמרי מוסלמי. כשהיינו במיניבוס לנמל התעופה, הנהג עשה סיבוב דרך רבעי צפון פאריס שהפכו להיות מוסלמיים, וקונן על כמה שקשה עכשיו להיות יהודי בפאריס, כשהמוסלמים משתלטים על רחובות שפעם היו בהם חיים יהודיים, וכבר מסוכן להסתובב בהם. בניגוד לאזהרתו מאתמול בבוקר, לא הייתה כמעט תנועה בכביש. אני חושב שהוא סתם רצה לחזור הביתה מוקדם. הגענו לשארל דה גול באחת עשרה, ושם התברר שטיסת אל על נדחתה שוב, מאחת וחצי לשתיים וחצי. בפאריס, כמו בפאריס, הטיסות לישראל יוצאות מטרמינל רחוק ומבודד. בשעה הזו, כל הקפטריות בטרמינל הזה היו סגורות, ומכונת המשקאות לא קיבלה כרטיסי אשראי, רק מטבעות. העברנו את השעות האחרונות בפאריס זרוקים על הספות בטרמינל, צמאים. עכשיו נזכרתי, שגם הנסיעה הראשונה שלי לפאריס, לפני עשרים וחמש שנה, הסתיימה ככה, בהמתנה לילית של שעות בטרמינל כמעט ריק, שרק הנוסעים לישראל מחכים בו לטיסה שלהם, משעשעים זה את זה בסיפורים על הפעמים הקודמות שהם נדפקו עם טיסות לישראל, נשבעים זה לזה שזו הפעם האחרונה שהם טסים עם חברת תעופה ישראלית, מודים שכבר נשבעו כך בעבר והפרו את שבועתם.

 

[אני עם התותח באינוואלידים]

 

אז מה כבר אפשר לחדש בעניין פאריס? כולם כבר היו בפאריס, כולם כבר כתבו על פאריס. כולם כבר ראו את פאריס בעשרות סרטים ובעשרות תכניות טלביזיה. כל השאנסונים הלעוסים לעייפה. כל הכתבות המגזיניות על המקומות הקטנים שרק המקומיים מכירים, והואילו בטובם לספר עליהם בשו-שו לכתבנו. התחושה המעיקה הזו, של הקלישאה. עיר שהיא קלישאה. החידושים היחידים שמצאתי, בהשוואה לביקורי הראשון בעיר, הם שהמקומיים חביבים יותר לתיירים, ושיש יותר עמדות לבידוק בטחוני בכניסה לאתרי תיירות מובילים. אני חושב שיש קשר בין שתי התופעות: שהתגברות הטרור האיסלאמיסטי לימדה את הפריסאים שיעור בצניעות. הם לא באמת ליגה מעל כולם, וזה לא שאצלם בבית לא יכולים לקרות דברים, שלשיטתם אמורים לקרות רק בארצות מפגרות ובלתי תרבותיות. לפיכך, אין עוד הצדקה להתנשא על התיירים שבאים מן הארצות הללו.

שאלו אותי אם רחובות פאריס מלאים במוסלמים. ובכן, יותר מאשר בוינה ובברלין, פחות מאשר בירושלים.  איני מתבייש להודות, שלא כייף לי לראות נשים עטופות מכף רגל עד ראש בלבוש המוסלמי הדתי בחום הקיץ, שבמנהרות של המטרו הוא מעיק במיוחד. לא כייף לי לראות חבורה של גברים צעירים ממעמד כלכלי נמוך בהמשך הרחוב, להתקרב ולשמוע שהם מדברים ביניהם בערבית. לא כייף לי לפסוע ברחוב, ולהיות כל הזמן בתשומת לב לכך שהוא לא יוביל אותי לשכונה שמסוכן להיכנס אליה, כמו בירושלים. מצד שני, באותן מנהרות של המטרו עדיין אפשר לראות כרזות פרסומת להלבשה תחתונה שאיש אינו משחית. מה אתם יודעים, אין משחיתים כאן אפילו את כרזות הפרסומת לסרט "וונדרוומן", עם דיוקנה של גל גדות שלנו. את רוב הנסיעות במטרו עשינו בעמידה. לא משנה באיזו שעה, לא משנה באיזה קו, הקרונות היו תמיד מפוצצים. היות שלא יכולתי להעביר את הזמן בקריאה נינוחה או במשחק בטלפון, העברתי אותו בהתבוננות בשלטים ובאנשים. נזהרתי מאד שלא לגעת בהם, יותר ממה שאני נזהר באוטובוס בארץ. היה רגע שבת זוגי העירה, שכל הצרפתיות רזות, ומאותו רגע הייתי עסוק בחיפוש אחר נשים, שעל פי מראן היו צרפתיות אבל לא היו רזות. כמובן, לא כללתי את הנשים המוסלמיות בסטטיסטיקות שלי, למרות שאני מניח שמרביתן היו אזרחיות צרפתיות.

שאלו אותי על המוסלמים, אבל האמת היא שגם מהנוצרים הקתולים די נמאס לי. ערב הנסיעה סיימתי לקרוא את ספרו של השופט חיים כהן "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", שמתאר את תחילת צמיחתו של המיתוס לפיו היהודים אשמים בצליבתו של ישוע, ומתווכח איתו. בכל מקום שבו ראיתי פסל או תמונה של סצנת הצליבה, בכל מקום שבו נתקלתי בשמותיהם של פטרוס, פאולוס, מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן, לא יכולתי שלא להיזכר בניתוח של השופט כהן, ממנו אפשר להבין שהעלילה הנוצרית נגד היהודים לא הייתה איזושהי סטייה מאוחרת, היא הייתה שם כבר מהדור השני של המייסדים, הדור שלאחר ישוע. עוד שמתי לב, שעל קירות בתי ספר ותיקים במרכז פאריס קבועים שלטי זיכרון לזכר תלמידי אותם בתי ספר שנרצחו בשואה. היות שאני יודע מעט צרפתית, שמתי לב שנוסח השלטים קבוע, ורק השמות והמספרים משתנים. בכולם נאמר משהו על זה שלמעצרם ולגירושם של התלמידים היהודיים  החפים מפשע אחראי "שלטון ווישי", למרות שכידוע, פאריס לא הייתה תחת שלטון ווישי. זו פשוט דרכם של הצרפתים הנאורים והמתקדמים לבדל את עצמם מהעבר הפשיסטי של עמם. לא הרומאים צלבו את ישוע, אלא היהודים. לא משטרת פאריס עצרה וגירשה את התלמידים היהודיים, אלא "שלטון וישי".

צבועים.

 

[ נגן הנבל בסקרה-קר]

 

אז על מה בכל זאת אני יכול להמליץ?

אני יכול להמליץ על הרובע ה-11 בכלל ועל הדירה ששהינו בה בפרט. כבר כתבתי שמפגש הרחובות Saint-Maur ו-Oberkampf הוא סוג של פלורנטין, צעיר ותוסס ומולטי-אתני. הדירה נמצאת בקומה החמישית של בניין, שניכר בו שהוא חלק מתהליך ג'נטריפיקציה שעבר על האיזור, דהיינו, נבנה לטובת אוכלוסיה חזקה, שמבקשת לחיות באיזור קרוב למרכז פריז בלי לשלם את מחירי הנדל"ן של מרכז פאריס. את פרטי הדירה אפשר למצוא באתר האינטרנט http://saintmaurparis.wixsite.com/saintmaurparis, ואני אוסיף על מה שכתוב שם, שיש שיחות חינם לישראל ללא הגבלה מהטלפון הקווי של הדירה, שיש תצפית מענגת מהמרפסת אל הרחוב השוקק שם למטה, שיש סופרמרקט נחמד ממש מתחת לבניין, וישנה תחנת קו אוטובוס מספר 96, שנוסע מכאן דרומה עד מגדל מונפארנאס, דרך מרכז העיר והאיל-דה-סיטה. אפשר לטעון שאני לא אובייקטיבי, בכל זאת קיבלנו את הדירה בחינם, ובכל זאת אומר שבעלת הדירה היא אשה נחמדה ונח להתנהל מולה. 

אני גם יכול להמליץ שלא להזדקק לנהג Enry Ami Nosea, שאמנם הוא ישראלי לשעבר ומדבר עברית, אבל הנסיעה איתו הייתה בלתי נעימה, וההתנהלות מולו השאירה אותי בתחושה רעה – כמו עם מוביל רהיטים, שבאמצע ההעברה "שוכח" לפתע את מה שסיכמתי איתו בעל פה, וטוען בתוקף שהסיכום היה שונה.

ולעצמי אני ממליץ לנסוע להודו, נפאל, וייטנאם, קמבודיה, לאוס וסין. ארצות שאינן נוצריות וגם אינן מוסלמיות.

 

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת