00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קתרינה הגדולה \ אנרי טרויה

28/03/2017

הביוגרפיה של קתרינה השניה, שליטת רוסיה במחצית השניה של המאה הי"ח, מרתקת ומעוררת מחשבות שונות ומגוונות. מחשבות על דגם של מנהיגות נשית בעולם גברי, מחשבות על העם הרוסי ועל מדינתו רחבת הידיים, ומחשבות על האופן שבו האתוס הרוסי, שלקתרינה השניה היה חלק בעיצובו, השפיע על אנשים שמוצאם בארצות שהיו חלק מהקיסרות הרוסית. תוך כדי קריאת תיאורי הטקסים והתככים בחצר הקיסרית, נזכרתי לא פעם בסדרות ההיסטוריות הבריטיות, ששודרו בערוץ הראשון בשחור לבן בשנות השבעים. אני זוכר סדרה אחת, שליוותה את העשורים האחרונים של השושלות הקיסריות ברוסיה, פרוסיה ואוסטריה. נראה, שהטקסים והתככים לא השתנו הרבה מימי הזוהר של קתרינה השניה עד ההתרסקות במלחמת העולם הראשונה. אולי זו הייתה הבעיה של שלוש המדינות הללו, שדבקו בעבר, באמונה שמה שעבד פעם – יעבוד תמיד.

הביוגרפיה כתובה היטב, מחולקת יפה לפרקים לפי תקופות ולפי נושאים, עוברת בקלילות אלגנטית מהזדהות עם הגיבורה הראשית לריחוק אירוני ממנה, ובחזרה. יש ביוגרפיות שמכוונות להלל את מושאן, יש ביוגרפיות שמכוונות להוקיע את מושאן. בשני המקרים, יש בכך כדי להעיק על הקורא. אם הייתה לטרויה כוונה כזו, הוא הצליח להסוות אותה היטב. הרושם שאני קיבלתי היה, שהוא רצה לספר סיפור מרתק, על דמות מרתקת, בעלת סיפור חיים מרתק. הצליח לו.

קתרינה השניה נולדה בשם סופי בעיר שטטין, היום בשטח פולין. היא הייתה בתו של נסיך גרמני פרוטסטנטי, ששלט על נסיכות גרמנית פעוטה. בהיותה בת עשרה, היא הוצעה לבית המלוכה הרוסי ככלה ליורש העצר פטר, נכדו של פטר הגדול, שהיה בן עשרה גם הוא. כמו קתרינה, גם פטר גדל והתעצב בנסיכות גרמנית פעוטה. ברם, קתרינה הייתה בחורה נבונה וחרוצה, ופטר היה אידיוט. קתרינה התנתקה מעברה, ודבקה בארצה החדשה. היא שנתה את שמה לשם רוסי, קיבלה עליה את הדת האורתודוכסית, למדה רוסית בשקדנות, קראה את ספרי ההוגים החשובים של תקופתה, החלה מתכתבת עם וולטיר ודידרו, קשרה קשרים עם האצולה ועם הכנסיה, ונשאה באורך רוח את היחס הרע של הקיסרית יליזבטה, דודתו של פטר. פטר לא טרח ללמוד רוסית, בז בגלוי לכל מה שלא היה פרוסי, בילה את רוב זמנו במשחק בחיילים, השניא את עצמו על האצולה ועל הכנסייה. אפילו לעבר את אשתו הוא לא הצליח. קתרינה מצאה לה מאהבים. הקיסרית יליזבטה העלימה עין, העיקר שיוולד יורש עצר, שימשיך את השושלת אחרי פטר. או במקומו. היורש פאוול אכן נולד, אף שלא ברור ממי. יליזבטה מתה, ופטר נמשח לצאר. ימים קשים באו על רוסיה. פטר השלישי המשיך לעשות את כל השטויות שעשה בתור יורש העצר, רק שעכשיו היו בידיו סמכויות בלתי מוגבלות של קיסר. כשניסה להיפטר מאשתו כדי לשאת את פילגשו, חוללו ידידיה של קתרינה הפיכה והכתירו אותה לצארינה, בברכת הכנסיה ובתמיכת העם. את ההפיכה הנהיג גרגורי אורלוב, מאהב לשעבר של קתרינה, יחד עם ארבעת אחיו. פטר השלישי הוכרח לחתום על כתב ויתור.

קתרינה בת שלושים ושלוש, ויש לה אנרגיות שלא תיאמנה. סוף סוף הגיע הזמן ליישם בארצה החדשה את כל הרפורמות שהגתה במשך שנים, ברוח ערכי הנאורות של המאה הי"ח. היא יוזמת, היא מייסדת, היא מכנסת, היא מקימה, היא עובדת ולומדת מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל שום דבר לא זז, שום דבר לא מתרומם. בכל זאת, זו רוסיה. לאט לאט מתפוגגת ההתלהבות העממית הראשונית מהכתרתה, ואז פורץ מרד איכרים בראשות אחד פוגאצ'ב, שכמעט עולה לה בכסאה. המרד הזה משמש לה קריאת השכמה. לא יהיו יותר רפורמות, לא יהיה ביזור סמכויות, לא יוקל עול שיעבוד האיכרים. קתרינה תמשיך להתכתב עם ההוגים הגדולים של הנאורות, לקרוא בספריהם ולפטפט עליהם עם ידידיה ומאהביה. לימים, היא תביא לנכדיה מחנך שווייצרי בעל השקפות רפובליקניות ושמו לההארפ. אך על האיכרים היא תשלוט ביד ברזל, על האינטלקטואלים היא תאסור להתבטא, ועל כל גילוי של עצמאות היא תעניש באכזריות המזוהה עם ארצה החדשה: הגליה, מלקות, קטיעת איברי האדם החי, פשיטת עורו בעודו חי. היא תשלוט דרך האימה. לקראת סוף ימיה של קתרינה תפרוץ המהפכה הצרפתית, ותקצין את עוינותה של הקיסרית לכל מה שמריח כמו חירות בפרקטיקה, ולא רק בתיאוריה.

הנה כך מסכם זאת הביוגרף (עמ' 431):

משהבינה קתרינה שלא על הברק האינטלקטואלי ולא על הרפורמות החברתיות תהיה תפארתה של רוסיה, הפנתה את מרצה וכישוריה להרחבת גבולות הקיסרות. הייתה לה תכנית גדולה, גדולה יותר מארבעים הקילומטרים שלנו: היא חלמה לכבוש מידי האיפריה העות'מאנית את הבלקן ואת קונסטנטינופול, איסטנבול של ימינו, צור מחצבתה של הדת הנוצרית האורתודוכסית. היא רצתה לייסד בקונסטנטינופול ממלכה נוצרית, ולהמליך בה את נכדה קונסטנטין, אחיו הצעיר של נכדה אלכסנדר, אותו יעדה למלוך בסנט פטרבורג. קתרינה לא העריכה ביותר את בנה פאוול, שאולי לא היה בנו של בעלה פטר השלישי, אבל התגלה כאידיוט לא פחות ממנו. בראש הצבא שנשלח דרומה עמד גרגורי פוטיומקין, החזק ורב ההשפעה בין מאהביה לשעבר.

לפוטיומקין ולגנרלים שלו היו הצלחות רבות, ביניהן הרחבת גבולה הדרומי של רוסיה עד הים השחור והשתלטות על האדמות הפוריות של אוקראינה. אבל לקונסטנטינופול - הוא לא הגיע. קתרינה נאלצה להשלים עם אבדן חלומה. היא יכלה להתנחם בהצלחות במערב: צבאה של קתרינה כבש את פינלנד מידי ממלכת שוודיה, והשתלט על חלק הארי של פולין. פולין חדלה להתקיים כמדינה, שטחה חולק בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. המלך האחרון של פולין היה סטניסלאוס פוניאטובסקי, עוד מאהב לשעבר של קתרינה, שהיא עצמה דאגה להושיב על כס המלכות כמה עשורים לפני כן.

קו עלילה עיקרי בסיפור חייה של קתרינה השניה הוא זה שמונה את המאהבים שלה בזה אחר זה. מה שהתחיל כאילוץ, בן זוג ילדותי ונעדר כח גברא, הפך להיות שגרה: בכל תקופה של חייה היה לצארינה מאהב, שהתגורר באגף של הארמון, ובלילה עלה במדרגות הלולייניות לחדר משכבה. מאהביה היו תמיד צעירים, נאים, נמרצים ומעניינים בדרך זו או אחרת. כעבור מספר שנים, או שקתרינה מאסה בהם, או שהם מאסו בתפקיד התובעני, והם הוחלפו באחרים. המוכשרים שביניהם הפכו במהלך תקופת הכהונה שלהם לאנשי ממשל בכירים, מוציאים לפועל של המדיניות של קתרינה. הרופסים יותר שולחו אחר כבוד לנחלה שהוענקה להם במתנה, יחד עם האיכרים המשועבדים שישבו עליה, ובצירוף מתנות כספיות נדיבות. והנה החלק הכי טוב בסיפור: המוכשרים שביניהם הבינו שהגיע זמנם לפרוש, בחרו עבור הצארינה את המועמדים להחליפם בחדר המיטות הקיסרי, ונשארו החברים הכי טובים של הצארינה. להבנתי, זה לא היה בגלל טובות ההנאה שיכלה להעניק להם, אלא משום שהיא הייתה אשה שהיית רוצה שתהיה ידידה שלך, גם אם אתה כבר לא שוכב איתה. כל החגיגה הזו לא הייתה סוד: כל החצר ידעה עליה, בכל חצרות המלוכה של אירופה ידעו עליה. לאחר הירצחו של פטר השלישי, שלפי הביוגרפיה אירע ללא ידיעתה ובניגוד לרצונה של הצארינה, אפילו הכנסיה לא יכלה לטעון כנגדה שהיא נואפת. העם הפשוט, האנלפבית ברובו, המשיך לראות בה את השליטה החסודה, ראש הכנסייה, זו שמקפידה להופיע בטקסים הדתיים ותמיד נראית כאילו היא ממש חזק בעניין של הנצרות האורתודוכסית. בשורה התחתונה, הנה לנו הוכחה, שבליבה של ארץ דתית מאד ושמרנית מאד יכול להתקיים אי של חופש ומתירנות, ובלבד שהוא יודע להגן על עצמו כראוי.

יהיה מעניין לקרוא ביום מן הימים ביוגרפיה של אנגלה מרקל, המנהיגה הפוליטית הבולטת של ימינו, ולהשוות. שתי נשים גרמניות, חכמות וחזקות, שמצאו דרכים לגייס גברים שיתמכו בהן ויסייעו להן בהגשמת השאיפות האישיות שלהן והחזון הלאומי שלהן במדינות גדולות ועתירות משאבים. על צד השוני, האחת הייתה רודנית והשניה ראש מדינה דמוקרטית. האחת מצטיירת כנהנתנית וכבעלת נטייה אינטלקטואלית, השנייה מתנאה באורח חיים צנוע, בדיאלוג בגובה העיניים. אקווה שהביוגרפיה של מרקל תהיה כתובה טוב לפחות כמו זו שכתב אנרי טרויה על קתרינה השניה.

אחת לשבוע אני נפגש בסקייפ עם אישה מוסקבאית צעירה לצורך חילופי שפות: אני מסייע לה בלימודי העברית שלה, היא מסייעת לי בלימודי הרוסית שלי. בפגישתנו האחרונה, סיפרתי לה שסיימתי לקרוא את הביוגרפיה של קתרינה הגדולה. "היא הייתה גרמניה", היא אמרה.

קתרינה הגדולה

אנרי טרויה

מצרפתית: חייים קדמן

כנרת-זמורה-ביתן 2000

470 עמ'

 

 

לדף הרשומה

לא כל יום פורים

 

 

יש חגים, יום הכיפורים הוא הבולט בהם, שתמיד היו כמו עונש בשבילי, ורק חיכיתי שהם יעברו. את פורים אהבתי דווקא אהבתי. אהבתי לתכנן את התחפושת, אהבתי להתחפש, אהבתי לבוא לגן או לבית הספר ולגלות למה התחפשו שאר הילדים. בגן ובכיתות הנמוכות של בית הספר, אחותי הטובה לקחה חלק גדול בתכנון התחפושת שלי ובהכנתה. היום אני מבין, שהקרבה אליה ושיתוף הפעולה איתה תרמו תרומה גדולה לתחושת הכייף שחשתי. אמנם התחפושות שהיא תכננה וביצעה עבורי היו לפעמים מאד לא נוחות, הן הביאו לי את תשומת הלב שכל כך רציתי. כמובן, ככל שהתחפושת הייתה פחות נוחה, כך גדלו הסיכויים שלא יזהו אותי תחת התחפושת, מה שתמיד קסם לי. גם היום אני מבסוט כשטועים בי, למשל כשמניחים שאני גיי. אבל גם אם זיהו אותי מיד, עדיין היו צחוקים, היו קריאות התפעלות. לימים התחלתי לתכנן ולבצע תחפושות בעצמי, וגם שם נחלתי הצלחות. אני זוכר כל כך הרבה תחפושות שהיו לי לאורך חיי הצעירים, גם כאלה שלא נותרו מהן תצלומים.  הייתי ליצן, והייתי שוטר, והייתי קצין חיל הים, והייתי היפי. הייתי ילדה, והייתי אישה, והייתי מכשפה. הייתי אלטון ג'ון, והייתי ארצ'י באנקר, והייתי קרמיט הצפרדע. התחפושת האחרונה הייתה הניסיון ההירואי ביותר שלי לא להיות מזוהה: כיסיתי את כל כולי בסריגים ירוקים, השארתי פתחים רק לעיניים. בכל זאת זיהו אותי מיד. לפי צורת הגוף, אמרו לי.

אבל ככל שהתבגרתי, החג נהיה פחות ופחות שמח בשבילי. במישור האישי, לא אהבתי את המסיבות הרועשות, את התחרויות הגלויות והסמויות, את הצורך להראות לעולם שאני בחור עליז שיודע להשתחרר ולשמוח – אבל לא להשתחרר במידה כזו, שתפגע בדימוי שרציתי לטפח: דימוי של גבר צעיר ומצליח, שצפוי לו עתיד מזהיר. אחר כך נולד לי ילד בעל צרכים מיוחדים, והתגרשתי, ומאז אני כבר לא כל כך אוהב לראות את תהלוכות הילדים המחופשים בדרך לגן ולבית הספר, הקאובוים והחיילים והזורואים הקטנים, הנסיכות והמלכות. מעצבנים אותי הפקקים בגלל הרחובות שנסגרים בשביל העדלאידע. הרמקולים האימתניים מחרישים את האזניים. תכניות הבידור ברדיו ובטלביזיה, צעקניות ולא מצחיקות. לא אותי.

גם במישור הלאומי, תמו ימי התום. שנות התשעים הביאו איתן מספר פיגועים המוניים, שתוכננו ובוצעו בפורים, מכוונים להשבית את השמחה. מאז, מתקיימים אירועי פורים תחת אבטחה כבדה, שאכן תורמת להשבתת שמחת החג. הטבח במערת המכפלה תוכנן לפורים ובוצע בפורים, וגם זה לא היה מקרה. השקפות דתיות שפעם היו מושמעות בחדרי חדרים ובלשון חידות, היום הן מושמעות בפרהסיה בדרשות לקראת החג, גם במקומות מיינסטרימיים לחלוטין. במקום העבודה שלי, למשל. יש בהשקפות הללו כדי להסביר מדוע בחר הרוצח לרצוח דווקא בפורים. מי שחשב שהכהניזם הוא נחלת מיעוט שולי ובלתי חשוב בעם ישראל, כדאי שיחשוב שוב. אלה הם פניו של פורים תשע"ז. עכשיו גם פורים הוא עונש בשבילי. שיעבור כבר, לעזאזל. יש מדרש תלמודי שאומר שכשיבוא המשיח, יום הכיפורים יהיה כמו פורים. המשיח לא בא, אבל בשבילי, פורים מבאס כמעט כמו יום הכיפורים, ואולי בקרוב יבאס אף יותר.

 

לדף הרשומה

מכתב לידיד יהודי אמריקני

 

ג'וש היקר,

חודש עבר, ושוב אני נדרש כאן לנעשה בארצך, או אולי מוטב לומר, הארץ שחשבת שהיא ארצך. שמעתי הבוקר ברדיו דיווח, לפיו בסוף השבוע האחרון הגיע מספר המקרים של חילול בתי עלמין יהודיים בארה"ב לשיא שלא היה כמוהו, והיה גם גידול במספר ההודעות האנונימיות על הנחת מטעני חבלה במוסדות יהודיים, אמנם הודעות כוזבות. כמו כן ידוע לי, שמאז היבחרו של טראמפ לנשיאות, חל גידול משמעותי באירועים מן הסוג הזה, ושהנשיא הנבחר סרב להתחייב שיעשה משהו בעניין. למה שיעשה, בעצם. ובינינו, גם לו התחייב, הרי אנו יודעים שגם ההתחייבויות שלו כוזבות.

אני יודע שאתה מצפה ממני להבעת זעזוע כנה, ואני מוכן לנפק לך הבעת זעזוע, אבל חוששני שהיא לא תהיה כל כך כנה.  אני מוכן גם לצקצק בלשון, אם זה עוזר. אני מקווה שלא תבחין בחיוך הקטן שאני מסתיר מאחורי הצקצוק. לא שאני מצדיק את האנטישמיות, חלילה. אבל אני זוכר איך אתה דיברת ואיך אתה התנהגת בכל פעם שלנו כאן בישראל היו בעיות עם מה שמכונה אצלנו "המחנה הלאומי". אני זוכר איך יצאת מגדרך לנזוף בנו בכל פעם שממשלתנו הנבחרת ושליחיה הממונים דיברו והתנהגו בצורה שלא הייתה די תרבותית לטעמך. גם אני לא אהבתי את המעשים ואת הדיבורים שלהם, אבל באותה מידה לא אהבתי את הדיבורים שלך. הם הזכירו לי את האופן שבו יהודים מן המערב דיברו תמיד על היהודים מן המזרח, ה"אוסט יודן", הקולניים והמזיעים. גם לי לא נעימה חברתם של אנשים גסים וקולניים, שלא תחשוב. אבל מה אעשה, ג'וש, גם אלה בני עמי. אין לי את הפריבילגיה להתנער מהם, כמו שאתה מתנער מטראמפ, כמו שאתה מתנער מן האנטישמים שהצביעו בשבילו, שעכשיו מרגישים שהגיע הזמן שלהם, ומותר להם להגיד ולעשות מה שמתחשק להם.

אתה יודע למה שמתי לב, ג'וש? מאז שטראמפ נבחר, חדלת לנזוף בנו. חדלת לשלוח מכתבים ולפרסם מאמרים שמוקיעים אותנו, מזדעזעים מאיתנו, קוראים לנו לנהוג כבני תרבות, או גרוע מזה, מתנדבים ללמד אותנו נימוסים והליכות. וזה לא שנתניהו וליברמן שינו משהו בדיבוריהם ובהתנהגותם. הם לא. אלא שאתה, כך נראה לי, פתאום יש לך עניינים יותר דחופים להתעסק בהם. הם קורים אצלך ליד הבית, במערב התרבותי והמנומס. אני חש הקלה, ג'וש. אני עדיין צריך להתמודד עם נתניהו וליברמן ובנט וגופשטיין, אבל עכשיו לפחות אינני צריך להתמודד גם איתך.

אני שומע שיש עכשיו התעוררות של המחנה הליברלי אצלכם, יש מצעדים ועצומות ומחאות, הקומיקאים בטלביזיה באטרף, באמת כל הכבוד. אבל ג'וש, לא נראה לי ששנות הששים חזרו. כל המצעדים וההפגנות הללו, לא נראה לי שהם מבשרים סדר חדש, יותר נשמע לי כמו צלילים אחרונים של הסדר הישן, זה שהגן על היהודים בארה"ב מאז הגיעו אליה, וביתר שאת מאז שנות הששים. איזה מקום יהיה לך בסדר החדש, ג'וש? זה לא רק טראמפ שנבחר לנשיאות, גם הסנאט והקונגרס בשליטה רפובליקנית. זו לא תאונה, זו מגמה. יש לך בעיה, והיא לא קשורה בשום צורה לסכסוך היהודי-פלסטיני.

זה זמן להיות יצירתי. זה זמן לנסות דברים חדשים. אל תעלה לישראל אם אתה לא רוצה, אני מבין היטב את יתרונות החיים בארה"ב. אבל בשם האל, אל תמשיך לעשות את אותם דברים שעשית עד היום ותקווה שהתוצאות תהיינה שונות.

אחיך,

ש. פרא

לדף הרשומה

פרידה מאובמה

19/01/2017

 

לאחרונה כתבתי כאן כמה רשומות פרידה מאנשים שמתו, והנה אני כותב רשומת פרידה מאדם שעדיין חי, ואם אשפוט לפי מה שאני רואה בתקשורת, אפילו חי טוב. בריאות טובה, משפחה מתפקדת, קצת חסכונות, אלה החיים הטובים. זה סוג של נס שברק חוסיין אובמה עודנו חי, אחרי כל מטחי השנאה שספג בשמונה השנים האחרונות. כעת, כשהוא מסיים את כהונתו כנשיא ארצות הברית, מתחלפים הניסיונות לסלק אותו מהדרך בניסיונות לקעקע את מורשתו, לצייר אותו כרכרוכי שהשאיר אחריו עולם במצב גרוע בהרבה מזה שהיה כשנכנס לתפקידו. אינני מתרשם ביותר מן הניסיונות הללו. מייחסים לגבלס את האמירה, שאם חוזרים על שקר די פעמים, הוא הופך לאמת. אני סבור, שזה נכון בטווח הקצר בלבד. ולראייה, השקרים של גבלס עצמו החזיקו מעמד רק שתיים עשרה שנים. אני סמוך ובטוח, שההיסטוריה תראה באובמה את המנהיג הדגול ביותר שקם לעולם המערבי מאז פרנקלין דלנו רוזוולט. כוונתי, כמובן, להיסטוריה שכותבים החוגים הליברלים. אבל גם החוגים השמרניים יצטרכו להודות לבסוף, שאובמה עשה גדולות ונצורות למען הדברים שהאמין בהם, למען הדברים ששולחיו מאמינים בהם.

עוד לפני שנבחר אובמה לתפקידו, כתבתי עליו כך:

איזה בחור נחמד הוא ברק חוסיין אובאמה. איך מדבר יפה, איך שומר תמיד על ארשת פנים מחויכת ובטוחה בעצמה, איך חומק יפה מכל המלכודות שמניחים לרגליו. קראתי בעיתון את סיפור חייו, והתרשמתי מאד. קראתי על הדרך שבה הוא מנהל את הקמפיין שלו, קראתי פה ושם על העמדות שהוא מביע, שיש בהן יותר חמלה כלפי השכבות החלשות מאשר הייתה לממשל בוש. אני גם חושב, שזו תהיה בשורה חשובה לעולם, אם אדם שחור יצליח להיבחר לנשיאות ארצות הברית. אם יתברר שזה אפשרי.

איזה בחור נחמד הוא אובאמה, ואני חושש שזה עלול להיות בעוכריו. כי קראתי גם על מה שהבריונים של העולם עשו כשבחור נחמד הפך להיות נשיא ארצות הברית. קראתי על משבר הטילים בקובה בראשית כהונתו של קנדי, משבר שכמעט הביא למלחמת עולם שלישית. קראתי על פרשת בני הערובה האמריקנים באיראן, פרשה שממשל קארטר טיפל בה בצורה כה חובבנית, ואומרים שהיא זו שפילסה את דרכם של רייגן ושל בוש האב לבית הלבן.

אני יודע שארצות הברית עצמה היא בריון גדול ומרושע, אולי הבריון הגרוע מכולם. הייתי שמח לראות אותה מנהיגה את העולם בדרך יותר מיטיבה, פחות כוחנית ופחות נצלנית. אבל לא הייתי רוצה לראות אותה מוכה ומושפלת רק כדי שבריון אחר, אולי גרוע ממנה, יבוא במקומה. וודאי לא הייתי רוצה שחילופי המשמרות הללו יקרו דרך מלחמת עולם. אני גם חושב, שזו תהיה בשורה מעציבה לעולם, אם יתברר שהכהונה הראשונה של אדם שחור כנשיא ארצות הברית תיזכר ככישלון מביש, ניסיון שיחסום את דרכם של שחורים לראשות הפירמידה הפוליטית למשך שנים רבות.

 

 

אני חוגג כעת את התבדות חששותיי. אובמה לא נרצח. אובמה לא הודח. אובמה נבחר לכהונה שניה. אובמה זכה בפרס נובל לשלום כבר בשנת כהונתו הראשונה, ואנשים הרימו גבות, אבל אני חשבתי שהיבחרו לנשיאות היא כשלעצמה תרומה גדולה לשלום בעולם. היבחרותו של אפרו-אמריקני לעמוד בראש מדינה צפונית לבנה, אולי המדינה החזקה בעולם. איני יודע לקרוא דוחות כספיים, ואני יודע שאלו שכן יודעים, גם יודעים לייצר את הדוחות שתומכים בהשקפות העולם שלהם. אבל, אני מאמין לאלו שטוענים שהמספרים שמתארים את כלכלת ארה"ב בסוף כהונת אובמה טובים בהרבה מאלה שהיו בתחילת כהונתו. 

מבקריו של אובמה מהחוגים הלאומנים-שמרניים טוענים שהוא היה רכרוכי וזגזגן, מאשימים אותו בהתפוררותן של עיראק, לוב וסוריה בתקופת כהונתו, מאשימים אותו שנטש את בעלי בריתו במצרים ובסעודיה, שאיפשר לאיראן להמשיך לבסס את עוצמתה, שאיפשר לרוסיה לחזור לעמדת השפעה באיזור ובעולם. אני מניח שהם היו רוצים לראות אותו שולח צבא גם לכל הארצות האלו. מפציץ, פולש, משמיד. אני לא מתרשם מהטענות האלו. אני רואה מנהיג שהבין את מגבלות כוחה של ארה"ב, בהיותה מדינה חופשית ורגישה לאבידות בנפש, בהיותה מדינה שגם למשאבים הכלכליים שלה יש גבול. אוקיי, הוא ניסה כמה דברים שלא הצליחו. האם מישהו יכול היה לדעת בוודאות שלא יצליחו? ואולי בדיעבד יתברר שכן הצליחו. גם רוזוולט לא נחל הצלחה בכל מה שהוא ניסה. גם לינקולן לא. ועדיין, ההיסטוריה זוקפת לזכותם את זה שהם ניסו.  מבקריו של אובמה מהחוגים הלאומנים-שמרניים בישראל טוענים שהוא שונא ישראל ואוהב ערבים. זו טענה שמלמדת עליהם יותר מאשר עליו.

מבקריו של אובמה מהחוגים האנרכיסטיים טוענים שהוא היה בריון כמו קודמיו, חיסל מן האוויר, לא סגר את גוואנטנאמו כפי שהבטיח, והגרוע מכל, שכנע את ההמונים באוקראינה ובסוריה למרוד נגד השליטים ששירתו את האינטרסים של רוסיה. אשכרה שמעתי וקראתי שאנשים אומרים את זה, שאובמה אשם במלחמת האזרחים בסוריה ובמשבר הפליטים באירופה, כי הוא הבטיח להם תמיכה. אני לא מתרשם מהטענות האלו. אני רואה מנהיג שנדרש למצוא איזון בין הדרישה של דעת הקהל בבית לעשות משהו למען הנטבחים, לבין התביעה של אותה דעת קהל עצמה לא להתערב שוב במלחמות רחוקות שלארה"ב אין אינטרס אמיתי בהן. קצת משעשע אותי, שאותם חוגים שמדקלמים את הסיסמאות שהמציאו לפני שנות דור בברית המועצות, הם אלה שמצטעקים עכשיו לנוכח היבחרו של נשיא חדש, שנראה כי יפריע פחות להגשמת החלומות האימפריאליים של רוסיה. 

אז שלום לך, אובמה. שלום ותודה. אני מאחל לך חיים ארוכים וטובים.

היית נשיא דגול וידיד אמת.

 

לדף הרשומה

אנשים שהם לא אני – הדס בן ארויה

11/01/2017

הרצון לצפות בסרט התעורר בי כשקראתי ביקורת עליו ב ynet. אהובה ואני מרבים ללכת לקולנוע, ולא צריך הרבה כדי שנרצה לראות סרט: די בכך שלא יהיה מדכא מדי, ושלא יעליב את האינטליגנציה שלנו, כלומר, שלא יהיה נוסחתי מדי. לסרטים ישראלים אנחנו עושים יותר הנחות מאשר לסרטים זרים. כלומר, גם אם הם קצת נוסחתיים, עדיין יש סיכוי טוב שנלך לראות אותם. משום שהם דוברים עברית, משום שהם מתרחשים בנופים מוכרים, משום שהם מספרים סיפורים שאנחנו מכירים, אולי אפילו את הסיפור שלנו. מן הביקורת אפשר היה להסיק, שהסרט הזה לא יהיה עלבון לאינטליגנציה, שהוא לא יהיה מדכא, וגם שיהיו בו זיונים.  ואכן, הסרט קיים את שהבטיחה הביקורת.

מתוך ויקיפדיה:

אנשים שהם לא אני הוא סרט דרמה ישראלי משנת 2016 אותו כתבה, הפיקה וביימה הדס בן ארויה שאף מככבת בו בתפקיד הראשי, לצידם של יונתן בר-אור, מאיר טולדנו, נצר חריט והגר אנוש. סרט זה הינו סרט הביכורים של בן ארויה. ג'וי (הדס בן ארויה) היא צעירה תל-אביבית בת 25, הגרה בדירת שותפים ועובדת בחצי משרה במשרד פרסום. היא מתקשה להשתחרר מהאקס שלה יונתן (נצר חריט), ובמקביל - מתאהבת בניר (יונתן בר-אור) - בחור חדש, שלא אוהב אותה בחזרה המעוניין רק לשכב איתה.

העתקתי את תקציר העלילה מהוויקיפדיה, וכעת ברצוני לחלוק עליו ולהוסיף לו. ג'וי אינה "צעירה תל אביבית", היא צעירה אשדודית שעברה לתל אביב. ולא ברור אם היא באמת מתאהבת בניר, או רק רוצה שהוא יתאהב בה. שמישהו יתאהב בה. ניר, צעיר שחזר מברלין לתל אביב ועובד על דוקטורט בנושא לא ברור, זה לא שהוא לא אוהב את ג'וי בחזרה. זה רק שהוא לא רוצה מערכת יחסים מחייבת איתה, או עם מישהו בכלל. וזה לא שהוא מעוניין רק לשכב איתה, הוא נהנה מחברתה, ויחסי המין הם לדידו חלק מהידידות ביניהם. ברמת ההצהרות, גם ג'וי לא עושה ממין עניין גדול.  אלא שאצל ג'וי יש פער בין מה שהיא מצהירה עליו לבין איך שהיא מתנהלת, ואצל ניר אין פער כזה. כלומר, זה סרט על מלחמת המינים. דמות נוספת שמופיעה בסרט היא זו של אורן (מאיר טולדנו), צעיר מעין חרוד שעבר לתל אביב, רוצה להביא את המכה ובינתיים עובד כשיפוצניק. הוא מציע את עצמו כשותף לדירתה של ג'וי, ומוצא עצמו מוזמן למיטתה לסטוץ. כלומר, זה גם סרט על פערים מעמדיים.

אבל, זהו בעיקר סרט על פערים דוריים. בכל הביקורות נלעס המונח "דור ה-Y", מונח שבו משתמשים בני הארבעים והחמישים במערב כדי לתאר את בני העשרים והשלושים שחיים ביניהם: בנות ובנים, אחיינים ואחייניות. ואכן, כל הדמויות בסרט הן בין גיל עשרים וחמש לגיל שלושים וחמש, אפילו דמויות המשנה והניצבים. אין הורים, אין שכנים, אפילו נותני שירות מבוגרים לא נראים על המסך. כל הסרט מצטלם בכמה רחובות בתל אביב, וכולו בגובה העיניים: אין בו התמוגגות ממגדלי הבטון והזכוכית, אין בו התפייטות על יפי חופי הים התיכון, ובוודאי שאין בו שום התייחסות למדינת ישראל ולחברה הישראלית. הוא עוסק בחיים הקטנים של בחורה קטנה אחת, שמופיעה על המסך בכל רגע ורגע שלו, והוא שואל אם היא תמצא לעצמה רגע של אושר בחיים הקטנים האלה. בעצם, לא קורה בסרט כלום, חוץ ממה שקורה אולי בראש של ג'וי. ובכל זאת, לא היה בו רגע של שיעמום, והוא השאיר אותי עם המון מחשבות, וגם עם מידה גדושה של חרמנות, שעל פי הביקורות לא הייתי אמור לחוש, ובכל זאת חשתי. אם לנקוט הומור של מילואימניקים, אפשר לומר שהסרט עשה לי חשק גם לזיונים וגם לזיוני שכל.

הסרט נפתח בתקריב פניה של ג'וי, אותה מגלמת יוצרת הסרט. היא מקשיבה להודעה קולית נואשת שהקליטה לבן זוגה לשעבר, ובוכה. המצלמה מתרחקת, ואנחנו רואים שהיא יושבת בפלג גוף עליון חשוף. תחילה נראות כתפיה, אחר כך נראים שדיה הקטנים והיפים. מה הקטע? מה רוצה היוצרת לומר לנו בתמונת הפתיחה הזו? המשך הסרט מזמן לנו סצנות ארוטיות נועזות עוד יותר שג'וי שותפה להן. לא פורנוגרפיות אלא ארוטיות, משום שגם ג'וי וגם שותפיה המיניים מוצגים כבני אדם שלמים, לא כאסופת איברי מין. זו התשובה למי שאולי יגיד, אם אתה רוצה להתחרמן, צפה בפורנו בבית. אז לא, זה לא פורנו, אלו סצנות ארוטיות שהן חלק מסיפור, ושמציגות מצבים רגשיים מורכבים. דווקא מצא חן בעיניי שסצנות המין מוצגות בצבעים החיוורים של דירת שותפים תל אביבית, ולא בצבעים הזוהרים הקיטשיים שמוכרים לנו מן הפרסומות. מקצת המבקרים כתבו עליהן שיותר מכפי שהן מחרמנות, הן מביכות. אני לא הובכתי.

הנה מה שקורה: גם עם ניר וגם עם אורן, ג'וי מגיעה למצב שאין מה להגיד ואין על מה לדבר, ואז היא מסתערת עליהם בנשיקה טורפנית, שאחריה מתחילים להתפשט ולהתעלס. לאורן היא אפילו אמרה במפורש, שברור שאין ביניהם כימיה. אני נדהמתי: בכל ההיסטוריה שלי עם נשים, תמיד הייתי צריך לטרוח לייצר אווירה רומנטית כדי להגיע לסקס, לרוב לא בפגישה הראשונה. והנה, תראו את הבחורים בני המזל האלה, הם רק צריכים לשבת שם ולשתוק, ונערה חמודה למדי עושה בשבילם את כל העבודה. מה מביך פה? הלוואי שזה היה קורה לי. לפעמים שחקניות אומרות בריאיונות, שהופעה בעירום מעצימה אותן וגורמת להן להרגיש חזקות. כך אומרים גם מקצת המבקרים: הרי לכם נשיות חזקה, עצמאית, בטוחה בעצמה וכולי. אני יכול להבין איזה אומץ נדרש משחקנית כדי להתפשט מול מצלמה, בסרט שעתיד להיות מוצג גם לחלקים היותר שמרניים של החברה הישראלית. אבל, אני איני תופס את ההזדקקות לעירום ולמיניות כביטוי של כח, אני תופס אותה כביטוי של חולשה. וגם אצל הנערה החמודה הזו, אני חושב שהמיניות היוזמת אינה סימן לעצמה אלא לחולשה. ג'וי מתפשטת ומזדיינת כי היא רוצה שיאהבו אותה, שירצו בה. זה גם מה שניר ואורן רוצים, אלא שהם גברים, ואצלם הדרך לחוש אהובים ורצויים היא אחרת. הם צריכים להצליח, לעשות את זה, להביא את המכה. מקצת המבקרים כתבו על מי שמכונים "דור ה-Y", שהם אינם יודעים מה הם רוצים. ולי נראה ברור מאד מה הם רוצים: אהבה, הכרה, הוקרה. כותבים עליהם, שכל חייהם מתנהלים ברשתות החברתיות. ואכן, ברשת החברתית מכירים אותם, מכירים בהם, עושים להם לייקים.

והנה החלק העצוב והמכעיס בעניין: החברה הקפיטליסטית הדכאנית היא זו שמשדרת לצעירים, שהיעד שעליהם לחתור אליו הוא ההצלחה, התהילה. לנשים צעירות היא משדרת, שהדרך שלהן להצליח היא להשתמש בגוף שלהן, לחשוף אותו ולהציע אותו. אם נולדו בתוך גוף דק וסימטרי, כזה שתואם את מודל היופי היווני, אומרים להן שהדרך שלהן למעלה תהיה קלה וסלולה, ואז משתמשים בהן למכירת מוצרים ושירותים. לפעמים משתמשים בהן בדרכים מחפירות עוד יותר. זה שקר. אשה צעירה אינה יכולה לספק את הצורך שלה באהבה ובהכרה בדרך הזו, לא באמת. אדם שמאמין לשקר שמספרים לו, זה לא אדם חזק בעיניי. 

אז מה רצתה היוצרת לומר לנו כשפתחה את סרטה בתמונת שדיה החשופים של ג'וי, כלומר בתמונת שדיה שלה עצמה? אני יכול לחשוב על שתי תשובות אפשריות. אחת, שהיוצרת אומרת לנו משהו על ג'וי, על תקוותה לחוש אהובה ורצויה דרך גופה הצעיר והיפה. שתיים, שהיוצרת אומרת לנו משהו על עצמה, על תקוותה להשיג לסרטה את אהבת הקהל באותה הדרך.

 

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת