33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יא ירח

 

החללית הישראלית SpaceIL התרסקה על הירח בזמן הנחיתה. שמעתי ששידרו את זה בשידור ישיר בערוץ "כאן". לא צפיתי. שמעתי שנבחרי הציבור נצפו צופים בנחיתה, מקווים לגזור קופון יחצני מנחיתה מוצלחת, אבל גם ההתרסקות לא בלבלה אותם. לא לקח להם זמן רב לבוא עם סיסמא חדשה: לא חשוב שהתרסקנו, העיקר שניסינו, וננסה שוב. אין עליהם, אין. במה שנוגע לאיך הדברים מוצגים ונראים, הם אלופים. המהות, נו טוב, זה עניין אחר. את המהות נשאיר לאנשי המקצוע, ובעת הצורך, נפיל עליהם את זעם הציבור.

אבל הציבור, בינתיים הוא מתלהב. שמעתי אומרים, אנחנו לא אחת מארבע מדינות שנחתו על הירח, אבל אנחנו אחת משבע שהיו קרובות. או משהו כזה. שמעתי אומרים, שום דבר מזה לא מומן בכספי משלם המסים, הכל כסף פרטי של מוריס קאהן. אני לא מאמין. אני בטוח, שהיו עלויות נלוות, שהציבור מימן. ומה קיבל הציבור בתמורה? אני יודע מה קיבל הציבור האמריקני מהנחיתה של אפולו 11 על הירח לפני חמישים שנה (חמישים שנה, כן?). הייתה מלחמה קרה, וזו הייתה דרך להראות לשליטי ברית המועצות מה כוחה של ארצות הברית. המלחמה הקרה הייתה כולה סיפור של הפגנות כח הדדיות. מה הראתה מדינת ישראל במיזם הזה, ולמי? קאסם סוליימני לא יודע שיש בישראל איי מצויינות? יודע עלא כיפאק. זה ימנע ממנו להמשיך למרר את חיי התושבים בעוקף עזה? לא, לא ימנע.

אבל אני קורא ושומע מה אנשים כותבים ואומרים בישראל, ומבין מה הציבור מקבל מהמיזם הזה. הוא מקבל תחושה של ניצחון. תחושה של שותפות בהשג. למעשה, מיזם SpaceIL דומה למכבי תל אביב בכדורסל: אמנם כמעט כל השחקנים אמריקנים, אמנם הליגה אינה הליגה הטובה בעולם, אבל כשיש למכבי תל אביב בכדורסל השג, הציבור שוכח את מצוקת הדיור, שוכח את הרס מערכת הבריאות, שוכח את ההידרדרות של מערכת החינוך במדדים בינלאומיים, שוכח את הפקקים, שוכח את הטילים. ניצחנו, אומר הציבור לעצמו, ורטט נעים חולף בגבו.

מי שישאל שאלות ברגע הנדיר והיקר הזה, יגידו עליו שהוא חמוץ. 

 

לדף הרשומה

שיעבוד מלכויות

[1]

בכל הזכרונות מימי בית הספר שהעליתי כאן על הכתב, כיניתי את מלכת הכיתה בשם "קארין". יצאתי פעם עם בחורה, שלאחותה הבכורה והמלכותית קראו כך, ומאז זה נשמע לי כמו שם מתאים למישהי מבית פריבילגי, בית שמתרפק על התרבות המרכז אירופית המעודנת מלפני מלחמת העולם. שם מתאים למישהי בעלת מראה מצודד, המצוידת בכמויות בלתי נתפסות של ביטחון עצמי והכרת ערך עצמית, תכונות הכרחיות לכל טוענת לתואר "מלכת הכיתה" ולכל מי שנושאת בו.

למעשה, מכיתה ו' עד כיתה ח' לא הייתה לנו מלכת כיתה אחת, אלא שתיים: מ' ונ'. אל מ' התוודעתי כבר בכיתה ג', אליה הגעתי לאחר שהקפיצו אותי כיתה. זה היה עוד בבית הספר באפרידר, ושם מ'  נשאה את הכתר לבדה: נ' הייתה בכיתה המקבילה. בכיתה שלנו למדה ס', אחותה התאומה של נ'. למרות שהיו תאומות זהות, ס' הייתה קצת פחות דומיננטית, קצת יותר עדינה. לא מאד עדינה, אבל קצת יותר מאחותה. כשעברנו לבית הספר בברנע, הייתה רק כיתה אחת לכל שנתון, ולכן נשארו התאומות בבית הספר באפרידר. הייתה אז מדיניות כזו, שלא מאפשרים לתאומים ללמוד באותה כיתה. הן הצטרפו אלינו בבית הספר בברנע בכיתה ו', כשכבר היו די תלמידים בשביל שתי כיתות. הפעם זו הייתה ס' ששובצה לכיתה המקבילה, ואילו נ' שובצה לכיתה של מ' ושלי.

מה הפך את מ' ואת נ' למלכות הכיתה, מה הגדיר אותן ככאלה? זה לא שהן היו כל כך יפות. מ' הייתה נמוכה מאד, אצל נ' היה עור פנים לא כל כך מוצלח. ג', שכנתי מרחוב הטייסים, הייתה יפה יותר משתיהן, ובכל זאת, מעמדה החברתי היה נמוך משלהן. מ' ונ' הצטיינו בספורט, הביאו כבוד לבית הספר בתחרויות האתלטיקה שנערכו בין בתי הספר. אבל, היו גם בנות אחרות שהצטיינו בספורט, ולא הגיעו למעמד של מ' ושל נ'. במבט לאחור, אני חושב שהתשובה טמונה ברקע המשותף לשתיהן: שתיהן היו ילידות הארץ ממוצא אשכנזי, בנותיהם של קציני צה"ל בכירים (בכירים יחסית לאשקלון, כן? אנחנו לא מדברים פה על צהלה או נווה מגן), וגרו עם משפחותיהן השורשיות והמושרשות בשיכון צבא קבע, בברנע למעלה. אמנם גם ג' הייתה אשכנזיה, אבל היא הייתה ממוצא רומני, שזה לא לגמרי אשכנזי, אביה היה טרקטוריסט, וכאמור, היא הייתה שכנה שלי ברחוב הטייסים, שזה בברנע למטה. ד' הייתה עולה חדשה, ואינני יודע במה עסקו הוריה. הם גרו בשיכון העולים. במורד רחוב בר-כוכבא. ה' אמנם גרה בברנע למעלה, בפנטהאוז של בניין חדש ומהודר, וגם היא הייתה ילידת הארץ ממוצא אשכנזי, אבל משהו בקשר ליחסים בין הוריה היה לא ברור, וגם על משלח ידם איני יודע דבר. מ' ונ' באו ממשפחות מתפקדות, ממרכז החברה הישראלית, ואין פלא שמצאו את מקומן במרכז החיים החברתיים של הכיתה שלנו. משום כך תייגתי אותן במ' ובנ', שתי האותיות המרכזיות של האלפבית העברי, אם מביאים בחשבון את האותיות הסופיות. בבית של נ' וס' הייתי פעמיים, וגם הן היו אצלנו פעם, היות שאמא שלהן הייתה המזכירה בבית הספר בו עבדה אמי. אביהן סידר פעם ביקור של הכיתה במחנה צבאי של חיל השיריון שעליו פיקד. הוא היה איש גדול ממדים, רחב גרם וקרח, אבל בעל קסם אישי. בבית של מ' לא הייתי אף פעם, ואת אביה לא ראיתי מעולם. ידעתי רק, שיש לה אח גדול אחד ושמו שוקי, ושהוא גבר-גבר.

אולי בניגוד למצופה, מלכויותיהן של מ' ושל נ' התקיימו זו לצד זו: בלי קטטות בפרהסיה, בלי תחרות גלויה ולכן גם בלי מדרג הירארכי. עלי לסייג ולומר, שכשאני כותב "בפרהסיה", אני מתכוון למה שראו עיניי: למה שקרה בשיעורים ולמה שקרה במסיבות יום ששי. כי אין לי מושג מה קרה בשירותי הבנות, ואין לי מושג מה עשו הבנות בהפסקות, בזמן שאנחנו הבנים היינו בכדורגל. נ' הייתה מתהלכת בין נתינותיה לבדה, או בלוויית אחותה. ואילו מ' טיפחה נערות חצר, תחילה את כ', ואחר כך גם את ל'. בכיתה ח' הן כינו את עצמן "שלוש המוסקטריות". כ' התברכה אף היא בביטחון עצמי ובאסרטיביות, אך לא במינונים שנדרשים כדי למלוך, ושלא כמו ג', היא אף פעם לא נתנה סיבה לחשוב שזה מעניין אותה. בהחלט הספיק לה להיות החברה הטובה של מ', לפסוע בשבילים שמ' סללה ולעבור בדלתות שמ' פתחה. ואף על פי כן, דווקא כ' הייתה הראשונה שהיה לה חבר מהכיתה, בכיתה ו', למשך כמה שבועות. אולי בעצם זה לא כל כך מפתיע, למלכה בדרך כלל יש פחות חופש לנסות דברים חדשים, יותר מה לסכן. ממה שראיתי, נ' מעולם לא גלתה עניין במי מן הבנים מהכיתה. מבטה היה נשוא אל "הגדולים", הבנים מהשכבה שמעלינו. היא התנהלה מול הבנים מהכיתה כאילו הייתה בן בעצמה, ובדרך כלל זה עבד לה, אולי חוץ מפעם אחת. מ' דווקא כן גלתה עניין רב במבט הגברי המופנה אליה בכיתה.

אצל הבנים, לעומת זאת, היה מדרג הירארכי ברור, והייתה חלוקת תפקידים. מלך הכיתה האחד והיחיד היה פרוספר, שהיה המצטיין הכיתתי בספורט בכלל ובכדורגל בפרט. ארון היה הבריון של הכיתה, המצטיין במכות, וגם המצטיין בענפי הספורט שדרשו יותר כח ופחות זריזות וקואורדינציה. פרוספר וארון גרו באותו בניין, איתנו ברחוב הטייסים בברנע למטה. בבניין שממול גר אורי, שהסתובב איתם. גם הוא היה ספורטאי לא רע, והיה הנחמד משלושתם. שלושתם היו מזרחיים כהי עור. המשפחה של פרוספר עברה בצרפת בדרך לארץ, הוריו דיברו ביניהם צרפתית. אביו היה מרפא שיניים. ארון היה ילד מאומץ, שגדל אצל הורים רומניים. הוריו דיברו ביניהם רומנית. אביו היה בעל משאית. במשפחה של אורי לא היו עקבות נראים לעין של הגירה: לא שם משפחה לועזי, לא שפה זרה בבית. אינני זוכר את אביו, ייתכן שעבד בחברת "קו צינור אילת אשקלון". אמא שלו הייתה נחמדה. שלושתם היו תלמידים חלשים, אבל זה לא פגם כהוא זה בפופולאריות שלהם.

איך זה שאצל הבנים ההירארכיה הייתה כל כך ברורה? כילד, סברתי שהיא נגזרה מההישגים שלהם בספורט. התוצאות שהישגנו בריצת ששים מטר היו ניתנות למדידה ולדירוג, וכשהבנים התחלקו לשתי קבוצות כדי לשחק כדורגל, היה ברור מאד מי נבחר ראשון, מי נבחר שני או שלישי, ומי לא נבחר בכלל - אני. אני זוכר שהתלוננתי פעם לאמא שלי, שהבנות מסתכלות רק על הבנים שמצטיינים בספורט. אמא הבטיחה לי, שכאשר מתבגרים, הבנות מתחילות להסתכל דווקא על הבנים שמצטיינים בלימודים. אכן, מעט מאד יכולתי ללמוד בבית על איך שהדברים עובדים באמת.

[2]

החיים החברתיים של השכבה התחילו להתהוות בד בבד עם היציאה מגיל החביון אל תחילת גיל ההתבגרות. הם היו מתרחשים בימי ששי בערב, באחת מהמדשאות המעטות שהיו בברנע, או בבית של מישהו מהכיתה. לא פרוספר, לא ארון, לא מ', ולא נ', אף לא אחד מהם אירח מפגש כזה בבית הוריו. כ' ואורי – דווקא כן. וגם אני. בגילאים הצעירים יותר, היינו משחקים משחקי חברה כמו "הבן לוקח בת" ו"אמת או חובה". המשחקים כשלעצמם היו משעממים, אבל מה שנסך בהם קסם הייתה הדרך שבה הם אפשרו לגלות מי מתעניין במי. בהמשך, המשחק "אמת או חובה" התנוון לכדי טקס שבו כולם ישבו במעגל, ומישהי עברה מאחד לאחד, ואמרה "חובה עליך להגיד את מי אתה אוהב, את מי אתה מחבב ואת מי אתה מסמפט".  אני זוכר, שאף אחת מהבנות לא ציינה את שמו של פרוספר, כאילו יש בכך משום פגיעה בכבודו, כאילו פרוספר הוא מעל כל זה. אף אחד מהבנים לא ציין את שמה של נ', אחד מהם אפילו פעם אמר לי ש"היא כמו בן". שמה של מ' דווקא צויין פה ושם, גם ארון ואורי נקבו בשמה לבסוף. אבל מי שזכתה להכי הרבה איזכורים הייתה דווקא ד'. לא פחות מחמישה בנים הצהירו שהם מחבבים אותה. למדים אנו, שלא רק שמלכת הכיתה אינה בהכרח הילדה הכי יפה, אלא שגם אינה בהכרח זו שהכי הרבה בנים מצהירים על חיבתם אליה. 

גם אני נקבתי בשמה של ד', לאחר נדנודים חוזרים ונשנים, והאשמות לפיהן סירובי לנקוב בשם כלשהו מעיד על ה"תינוקיות" שלי. ובאמת, הייתי קטן בשנה או יותר מכולם. ארבעת הבנים האחרים שציינו את שמה של ד' היו אף הם בלתי מלכותיים בעליל. שם התואר "מקובלים", שנכנס לשימוש לציון הילדים הפופולאריים והמקושרים, עדיין לא היה בשימוש באשקלון של ילדותי, גם לא שם התואר "דחויים". אבל התופעות היו גם היו, כמובן. היו כמה פעמים, שנודע לי שנוסדה בכיתה "חברה סגורה", קרי, מפגשים חברתיים שמוגבלים לילדים פופולאריים בלבד, ובראשם מלך הכיתה ושתי המלכות. מי שסיפר לי על היוזמות הללו היה אלכס, שהיה החבר היחיד שלי בכיתה ה'. הוא עצמו לא היה מאד פופולארי, אבל גם דחוי לא היה. ההתארגנות הזו הרגיזה אותי מאד, לא רק משום שהדירה אותי אישית, אלא גם משום שכבר בבית הספר היסודי הייתה לי תודעה סוציאליסטית מפותחת, וחרה לי שיש מי שחושב שהוא יותר טוב מאחרים. בתחילה, הייתי בטוח שכל העניין הזה הוא יזמה של מ'. בהמשך, אלכס טרח להבהיר לי שפרוספר הוא זה שקובע שלא אוזמן, בעטיו של גילי הצעיר. ברם, אלכס לא היה מקור מהימן. אבא של אלכס היה אף הוא מרפא שיניים באשקלון, ונראה שהייתה תחרות בין אביו לבין אביו של פרוספר. אלכס היה מלכלך באזניי על אביו של פרוספר, וגם טען שפרוספר והאחים הגדולים שלו מתנכלים לו, לאלכס, בשל כך. ככל שיכולתי לראות, פרוספר לא התעניין באלכס בשום דרך שהיא. לראיה,  הוא לא התערב כדי למנוע את הכללתו במועדונים האקסלוסיביים האלה של הכיתה. אף אחת מההתארגנויות הללו לא החזיקה מעמד זמן רב. אולי משום שלא היה בהן תוכן, לבד מהתחושה המתוקה שהעניקו לאלה שנכללו בהן, שהם הנבחרים, האיכותיים, ושיש שם בחוץ כאלה שלא זכו להיכנס. לימים, כתבתי על הפרק הזה בחיי סיפור, "המעמד", שחלקו מבוסס על האירועים שזכרתי שקרו, ורובו מה שהייתי מייחל שיקרה, בדיעבד. 

ארון ואורי היו מקניטים את מ' מפעם לפעם, כמו שהיו מקניטים גם בנות ובנים אחרים. אצל ארון, זו הייתה עוד דרך לבסס את המדרג ההירארכי, בבחינת אני יכול להקניט אותך אבל לך עדיף לא להקניט אותי, כי תחטוף ממני מכות. אצל אורי, זה היה סתם שעשוע, הוא מעולם לא איים על אף אחד ולא הכה. ההקנטות נעו מסתם כינויי גנאי כלליים, כגון "זונה", להתייחסויות פרטניות לקומתה הנמוכה של מ' ולמוצא המשפחתי שלה: כששאלתי מדוע ארון התחיל לקרוא לה "נאצית", הסבירו לי שזה משום שההורים שלה מוצאם מגרמניה. להקנטות של ארון ואורי הייתה מ' מגיבה בדעתנות, אבל בדעתנות שלה היה תמיד מרכיב של התחנחנות, מין "אויש תפסיקו" כזה. גם כ' הייתה מגוננת עליה באותו אופן, אם הייתה נוכחת. אבל כשאני הייתי מקניט את מ' באותם כינויים, התגובות היו נחרצות וקטלניות. אני זוכר, שהן כללו בין היתר כינויי גנאי כמו "תינוק!", "מגעיל!" ו"ניקבי!". בעוד שאת שני הראשונים שמעתי גם מבנות אחרות, "ניקבי", במילעיל, היה פיתוח עצמאי של מ'. כמובן, גם כ' מיהרה לאמץ אותו. נראה שמ' הבינה באופן אינטואיטיבי, שבתור מלכת הכיתה יש לה הסמכות לקבוע מי מהבנים הוא זיכרי ומי ניקבי. מעניין, שמ' מעולם לא קטלה אותי על בעיית ההשמנה שסבלתי ממנה בימי בית הספר, מה שארון הרבה לעשות, וגם בנים אחרים. מ' גם אף פעם לא קטלה אותי ביזמתה, רק בתגובה לקינטורים שלי.

למה הייתי צריך לקנטר אותה בכלל?  מה חשבתי לעצמי? תשובה אפשרית אחת היא, שהמעמד החברתי של מ' קומם אותי, לוחם הצדק הסוציאליסט הידוע. הסבר אפשרי אחר הוא, שכמהתי להצחיק את ארון ואורי, לסמן את עצמי כשייך אליהם, על אף יכולתי הדלה בכדורגל. אפשר לפרש את הקביעה של מ' שאני "ניקבי" בהקשר הזה, משמע, לא שייך כלל וכלל לעולמם של פרוספר ארון ואורי. כמובן, אפשר גם לייחס את הקינטורים שלי לרגשות ארוטיים שהתעוררו בי לנוכח גופן האתלטי של מ' ושל נ', שהלך והתמלא במקומות הנכונים. היינו הולכים הרבה לים, אפשר היה לראות. פרוספר ארון ואורי היו תופסים גלים, משחקים מטקות, מתרועעים עם המצילים ויוצאים לחתור בחסקה. אני הייתי בולע במבטיי את הבנות, שהיו שרועות על החול בביקיני, מתחילות להזכיר את הדוגמניות שהופיעו על שערי עיתוני הבידור והפנאי שהיו תלויים בפתחי הקיוסקים. בימי ערוץ הטלביזיה היחיד, ששידר בשחור לבן, העיתונים עמדו במרכז החיים הציבוריים, היו מה שיכונה לימים "מדורת השבט". חלמתי על ימים שיבואו, בהם אני אכתוב לאיזשהו עיתון, לא משנה איזה, או שאולי יכתבו עלי בעיתון, לא משנה מה. שאהיה מלך, שאהיה ליצן, אכתוב על בידור או על כדורגל, העיקר שאזכה סוף סוף להכרה. 

[3]

ההיקסמות המופרזת שלי מן הגוף הנשי, במיוחד הגוף הנשי הצעיר, לא הסתכמה בנעיצת מבטים על חוף הים, בצריכת חומרים פורנוגרפיים ובאוננות. היות שהיו לי יומרות אמנותיות, עשיתי נסיונות ראשוניים לשרבט נשים עירומות בתנוחות שונות. אמנם חדלתי זה מכבר לפקוד את החוגים לציור ולקרמיקה במרכז העירוני לאמנות, אבל עדיין זכרתי מה שלימדו שם אותי על פרופורציות ועל פרספקטיבה, וגם את מה שלימדה אותי אחותי הטובה, שהייתה מוכשרת ממני והתמידה יותר ממני בעיסוק האמנותי. היות שממילא נהגתי למלא את מחברותיי בשרבוטים שונים במהלך השיעורים, המעבר מציור שחקני כדורגל לציור נשים עירומות היה קל. חשבתי, שאם מישהו ישאל, אתמם ואומר שאני מתאמן ברישום, שלא יגידו עלי שאני סוטה. למען האמת, רציתי לזכות בהכרה כאמן רציני, כאשר אגיע לרמה די טובה. אבל, לא הייתי צריך לחכות כל כך הרבה.

יום אחד, בכיתה ז', בסיום שיעור, השתהיתי מאחורי שולחני כשכולם כבר החלו קמים ויוצאים להפסקה. נ' עצרה ליד השולחן שלי, בחנה את הציור שלי, והעירה לי על צורת השדיים, אמרה שזה לא בדיוק כך, אלא כך. מחקתי את הקו שהצביעה עליו, ומתחתי במקומו קו עגול יותר. נ' שאלה אם אתן לה את הציור. כן, בטח, למה לא. תלשתי את הדף מהמחברת ועמדתי להגיש לה אותו, ואז קרה דבר מוזר. מ' באה במרוצה מירכתיי הכיתה, במעבר שבין השולחנות, חטפה את הדף מידי, המשיכה לעבר דלת הכיתה, ואז נעמדה לרגע להביט בו. "תחזירי את זה", נזפה בה נ', "זה לא שלך!". מ' לא התייחסה. "נו, איזה מגעילה את!", זעקה נ', "הוא נתן את זה לי!". מ' הסתכלה עלינו לרגע במבט משונה, ויצאה מן הכיתה עם הציור. אמרתי לנ' שלא תצטער, אני אעשה לה ציור חדש. אבל, היא לא רצתה.

אני זוכר את הרגע הזה כרגע יחיד ומיוחד, שבו הייתי חלק ממשולש, ששני קודקודיו האחרים היו שתי מלכות הכיתה. כאמור, רוב הזמן היה לכל אחת מהן העולם שלה והמעגל שלה, התחומים לא פגשו אלה באלה. באותו בוקר הם פגשו, ואני הייתי בנקודת המפגש, אף אם בתפקיד פאסיבי: זה לא שהוזמנתי לבחור ביניהן או משהו כזה. לא היה המשך לרגע המיוחד הזה. כמו שלא נהייתי כותב, גם צייר או מאייר לא נהייתי.

יום אחד התחולל מפנה בחיים החברתיים של השכבה. ככה פתאום, יום אחד בא מישהו מהכיתה, אולי מישהו שהיו לו אח גדול, אולי מישהו שהיו לו קשרים בבית הספר באפרידר, וטען שדי כבר עם משחקי החברה הטיפשיים האלו, הגיע הזמן שנתבגר ונתחיל לרקוד עם הבנות. כבר בסוף אותו שבוע הייתה מסיבה בבית של מישהו, עם מוזיקה לריקודים. המוזיקה הגיעה בדרך כלל מתקליטי וינייל שהיו בבית, לפעמים היה אח גדול או אחות גדולה שהפעילו את מערכת ה"סטריאו" היקרה. התקליטים בבתים לא תמיד התאימו לריקודים, לא פעם קרה שתקליט אחד הושמע שוב ושוב, כי היה היחיד שהתאים. היות שמרבית התקליטים היו של ההורים, המוזיקה הייתה ישנה עד כדי גיחוך. למרביתנו, לא היה אכפת. הרי לא באמת באנו בשביל המוזיקה. באנו לצלוח את ריקודי ה"שייק", כלומר, את טלטול הגוף לצלילי מוזיקה קצבית, כדי להגיע לריקודי ה"סלואו", שבהם נוכל סוף סוף לגעת בבנות, להרגיש כמו גדולים. לאט לאט היינו מגיעים, מתיישבים לאורך קירות הסלון, ומתישהו מישהי מהבנות הייתה מתחילה לפזז במרכז החדר, כאילו לעצמה. אחר כך היו מצטרפות אליה עוד כמה. גם כאן, פרוספר ארון ואורי שמרו מרחק בהתחלה מהסצנה המתהווה, אולי אומדים כיצד היא תשפיע על מעמדם ועל כבודם. הם התגודדו באחת הפינות ושוחחו על ענייניהם החשובים, ואנחנו, הבלתי מלכותיים בעליל, התקרבנו אל הבנות, למפזזות או לישובות עדיין, והזמנו אותן לרקוד. למרבה הפלא, דחייה לא הייתה משהו שעלול לקרות ושיש לחשוש ממנו. לא בהתחלה, בכיתה ו' וז'. מבחינתי, הכי גרוע שיכול היה לקרות זה שעופר ילגלג עלי, אבל במקרה כזה היה אפשר לסמוך על מ' או על נ' שישתיקו אותו, שיגידו לו לא להיות תינוק. אני זוכר, שהרביתי להזמין את ד' לרקוד. היא הייתה מהראשונות שקמו לרקוד, אז ממילא היא כבר הייתה שם, לא היה צריך להקים אותה. היא תמיד נענתה. מגעה היה רך ונעים. זה היה קל. יום אחד, בבית הספר, נדמה לי שגם זה היה בתחילת כיתה ז', מ' נגשה אלי בהפסקה. נערתה כ' התלוותה אליה, כרגיל. "שמנו לב שאתה אתה אוהב את ד'", הודיעה לי בפנים קורנות, "ורצינו להגיד לך, שאנחנו משבחות את הבחירה".

בתחילה, נ' לא הייתה באה למסיבות יום שישי. כאמור, היא נשאה עיניה על "הגדולים", וברור היה שהיא תבלה את ימי שישי איתם. בהמשך, היא צצה פה ושם, אם לא היה לה משהו יותר טוב לעשות באותו ערב. מ' כמעט תמיד באה. אני זוכר מסיבה אחת, שבה הזמנתי את מ' לרקוד "סלואו". היא קמה ונעמדה מולי. הנחתי את ידיי על מתניה, היא הניחה את שלה על כתפיי, וכך התנודדנו זה מול זה עד סוף השיר. בצליל האחרון, משהו בפניה של מ' התקשח. היא תפסה בשתי אצבעות של כל אחת מידיה את בד חולצתי באיזור הכתף, הרימה את שתי ידיה, כאילו היא תולה את החולצה לייבוש, הישירה אלי מבט, וירתה לעברי: "ולסיום, נרקוד ככה!". לא הבנתי מה יש לה ממני, ונסוגתי. לקח לי כמה רגעים להבין, שהיא ציפתה ממני להצמיד את גופה לזה שלי. עוד כמה שירים התנגנו ונרקדו, והחלטתי לבדוק אם ניחשתי נכון. שוב הזמנתי אותה לרקוד, והפעם הצמדתי. בסיום השיר, שוב הישירה מ' מבט לתוך עיניי, ופסקה: "יש שיפור". כל כך שמחתי שיש שיפור, שלא עצרתי לחשוב מי היא בכלל שתיתן לי ציונים, ומה פתאום היא מדברת אלי בצורה אדנותית שכזו. מן הסתם, גם הייתי נרגש מהחידוש שבקרבה הגופנית אליה. אצלנו בבית, החיבוקים נפסקו כשעליתי מגן חובה לכתה א'. הטון האדנותי, המחנך, אותו דווקא הכרתי מהבית היטב. כבנם הקטן של שני מורים, וכאחיהן הקטן של שתי נערות מתבגרות, התרגלתי שמדברים אלי ככה, גם כאשר דורשים את טובתי. לפעמים עניתי בגסות, לפעמים עניתי בארסיות, לפעמים לא טרחתי לענות. אף פעם לא עלה על דעתי לעמוד על כך שידברו אלי בצורה מכבדת.

הנה עוד הסבר אפשרי לקינטורים ולהקנטות שכיוונתי לעבר מלכות הכיתה שלנו, למרות שלא פעם הן היו נחמדות אלי, ולמרות המחירים החברתיים ששילמתי על כך: זו הייתה דרכי המגושמת לדרוש שיראו אותי בשלמותי, שיראו בי גבר צעיר שמחפש את מקומו בעולם. לא ילד גאון ומוכשר וחמוד, וגם לא ילד קטן וחצוף ומעצבן ומגעיל ו"ניקבי" במילעיל. זה הסבר כל כך אלמנטרי, שמפליא אותי שאף אחד משלושת הפסיכולוגים שעברתי דרכם בבית הספר היסודי לא ראה אותו ולא ניסח אותו עבורי, עבור הוריי ועבור מורותיי.

בתחילת כיתה ח' החלה מ' להיעדר ממסיבות יום ששי. במהרה פשטה השמועה, שיש לה חבר בבית הספר שניהל אבא באפרידר, והיא הולכת עם החבר'ה שלו. גם נקבו בשמו, שם אשכנזי למהדרין. דווקא ילד שלא הכרתי. עברו כמה שבועות, וגם שתי המוסקטריות, נערותיה של המלכה מ', הלכו בעקבותיה, נודע שגם להן יש חבר משם, ומ' כבר עברה לחבר חדש משם, דווקא מישהו שהכרתי. ואז גם ד' הלכה. ואז גם ע', הילדה הכי יפה בכיתה, שפעם נחשבה לבת זוגו של פרוספר, למרות שלכדי זוגיות של ממש לא הגיעו. פרוספר, כמובן, לא ראה לנכון לדבר על זה איתנו, גם ארון לא, זה לא היה בכבוד שלהם. מי קפץ להגן על כבוד הכיתה שלנו, מי אמר שזה לא בסדר, ושצריך להעמיד לפני הבנות ברירה, או שהן איתנו או שהן איתם? נכון, אני. ביום חורף אחד אנחנו ישובים בכיתה, מחכים לתחילת השיעור הראשון, והנה מ' נכנסת ומתיישבת במקומה, שהיה בספסל שלפניי. היא הניחה את תיקה, הסתובבה אלי ונעצה בי מבט עויין. "מה שמעתי", אמרה-שאלה בטון משתעשע כביכול, טון שקומיקאיות בנות התקופה השתמשו בו כשחיקו נשים מזרחיות, "שושן מקנא בי?". היא התייחסה אלי בגוף שלישי, כאילו הייתה מדברת אל קהל ולא אלי. "מה יש לי לקנא בך", אמרתי. "לא יודעת", אמרה, "אולי כי לי יש חבר, ואותך אף בת לא רוצה". כאן שינתה את הטון וירתה: "כי אתה תינוק! תינוק!".

המורה נכנסה לכיתה, והסצנה הסתיימה.   

[4]

נ' וס' עזבו את אשקלון בסוף כתה ח', עברו עם משפחתן למרכז הארץ. באמצע כתה י', גם מ' עברה עם משפחתה למרכז הארץ. פרוספר, ארון ואורי, שהיו תלמידים חלשים, לא המשיכו אתי לתיכון העיוני, התפזרו לבתי ספר מקצועיים וחקלאיים. וגם לולא התפזרו, קשה יותר למלוך בתיכון עירוני מאשר בבית ספר יסודי שכונתי. לא רק בגלל הגיל, אלא גם ובעיקר בגלל הגודל. כשמלכות ומלכי הכיתות מכל בתי הספר היסודיים נפגשים בבית ספר אחד, הם נדרשים להמציא את עצמם מחדש, להתחרות זה בזה, לבנות לעצמם חצר חדשה. לא כולם מצליחים בזה. לא את כולם זה עדיין מעניין. החצר החדשה כבר אינה מוגדרת לפי קווי תיחום גיאוגרפיים, והיות שיש כמה חצרות כאלה, כל אחת כשלעצמה פחות חשובה, פחות מעניינת. אחרי התיכון, כשכבר הייתי באוניברסיטה, פגשתי פעם את כ' באוטובוס לבאר שבע. נכנסנו לסמולטוק, שאלתי אותה אם היא בקשר כלשהו עם חברותיה מאז, והיא אמרה שלא. שנים רבות אחר כך, כבר בעידן האינטרנט, כ' פנתה אלי דרך רשת חברתית, ונפגשתי איתה בקניון בראשון לציון. שוב שאלתי אותה על שתי המוסקטריות האחרות, והיא שוב ענתה שהיא לא בקשר איתן. בעצם, רק מ' עניינה אותי, אבל ערפלתי את השאלה, כדי להסתיר את העניין שלי במה שנהיה עם מ'.

המלכים והמלכות של הגן ושל בית הספר היסודי התפוגגו, אבל הדפוסים שדבקו בי באותן שנים לא התפוגגו. הצלחתי למלט עצמי משיעבוד מלכויות, אבל לדפוסים עודני משועבד. עודני תר אחר מלך הכיתה בכל מקום שאני מגיע אליו. משמצאתי, אני מנסה לשעשע אותו, בתקווה שיפרוש עלי חסותו, וידאג שתמיד ישתפו אותי במשחקים שמבוגרים משחקים, המשחקים שהחליפו את משחקי הכדורגל והסטאנגה. עודני מתקומם מבפנים כשמלך הכיתה נוהג בי כוחנות ושתלטנות, אף שכבר למדתי שמוטב לי להסתיר את ההתקוממות הפנימית הזו, וגם פיתחתי טכניקות לכך. לפעמים, הן אפילו עובדות. אשר למלכות הכיתה, עודני תולה בהן מבטים מייחלים. כבר ויתרתי על הדרישה שיראו אותי בשלמותי, כאדם וכגבר. כבר הבנתי שעם אלו, או שאהיה חמוד, או שאהיה מגעיל, או שבכלל לא אהיה. לעתים, אני בוחר שלא להיות, להימנע מחברתן, להסב את המבט מהן.

שלוש שנים בטיפול פסיכולוגי ועוד שנים רבות ב"ייעוץ הדדי" עזרו לי לזהות את המחשבות וההתנהגויות, שהביאו נשים לומר לי שאני מגעיל אותן. למדתי לשמור את המחשבות הללו לעצמי, לחדרו של המטפל שלי, לסשנים עם יועצים שאני חש בטוח איתם. פריחת עולם הפורומים והבלוגים לימדה אותי, שגם "חמוד" זו לא בדיוק מחמאה בעולם הקשוח של יחסי גברים ונשים, אבל כנראה שזה המרב שאקבל בעולם הזה. למדתי לשחק את המשחק, להיראות חמוד בכל מקום שבו אני מקווה להשיג משהו, או לפחות לא לאבד שום דבר. לא לאבד את מעט הכבוד שבכל זאת רוחשים לאדם, עד שהוא נותן סיבה לומר לו שהוא מגעיל.

השנים עברו, אני כבר בן ארבעים וחמש וגר עם אהובה ברעננה, עדיין מכור לעיתונים. יום ששי אחד, פתחתי את המוסף של סוף השבוע, התחלתי לקרוא, והגעתי לכתבה על סיפור נורא שקרה בראשון לציון: חייל חובה, בן למשפחה טובה, נכנס לוויכוח עם חבורת נערים שהתגודדו מתחת לדירת הוריו, ואחד מהם דקר אותו למוות. היות שחייתי עשרים שנים מחיי בראשון לציון, ובני הצעיר פרוח עדיין חי בהוסטל שם, התחלתי לקרוא. מי יודע, אולי אתקל בשמות אנשים מוכרים, רחובות מוכרים.

כבר בפסקה השניה, הובאו דברים שאמר לכתב דודו של הנרצח, קצין בכיר בכוחות הביטחון. היו לו טענות למשטרה. לדוד קראו שוקי, ושם משפחתו היה כשם נעוריה של מ'. יכול להיות שזה אחיה?  נזכרתי, שכשהמשפחה עברה למרכז הארץ, זה באמת היה לראשון לציון. הפכתי את העמוד, והנה תמונות מהאלבום המשפחתי של הנרצח, תמונות מהימים הטובים של אותה משפחה טובה. הנה אימו של הנרצח. זאת מ'. זאת לגמרי היא. סימני הגיל ניכרו בה, היא קיצרה את שמה הפרטי לשם קליט ומגניב, ובכל זאת זיהיתי אותה מיד. קראתי את מה שהיה לה לומר על הילד המקסים שהרגו לה.

לו ידעה מה חשבתי באותו רגע, לעולם לא הייתה קוראת לי שוב "חמוד".

ודאי הייתה בוחרת עבורי כינויים חריפים יותר מאשר "תינוק!", "מגעיל!" ו"ניקבי!".

 

לדף הרשומה

מי ידבר בשבילי

היום אחרי שאחזור מהעבודה, ארד מהאוטובוס בתחנה הרגילה, ובמקום ללכת ישר הביתה, אעבור בבית ויצו, ואצביע בבחירות המוקדמות של מפלגת העבודה. רשמתי בטלפון למי אני מתכוון להצביע, שלא אשכח ולא אתבלבל. יש לא פחות מארבעים וארבעה מועמדים, וצריך לבחור מתוכם עשרה. רק על שבעה אני לגמרי סגור: שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, מיכל בירן, אמילי מואטי, איציק שמולי, עומר ברלב ויאיר פינק.  שתי הראשונות, אני אוהב להקשיב למה שהן אומרות ולמה שהן כותבות, בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. חמשת הנוספים, אני פחות עוקב אחר הפרסומים עליהם, אבל פה ושם נתקלתי בדברים בקשר אליהם שמצאו חן בעיניי, ואף פעם לא נחשפתי למשהו אצלם שממש קומם אותי, כגון קריאה להצטרף לקואליציה הלאומנית-שמרנית השלטת, או קריאה להדחת היו"ר, או איום בפילוג. אני לא יודע מדוע דווקא לאלה אני מאמין, מדוע דווקא מהם אני שואב עידוד ותקווה. אולי כל מה שמבדיל ביניהם לבין מועמדים אחרים הוא הגישה שיש להם לכלי התקשורת? יכול להיות שיש מועמדים, שיש להם היסטוריה לא פחות מרשימה של עשיה ציבורית למען ציבור העובדים ולמען הדמוקרטיה הליבראלית, היסטוריה שאינני יודע עליה משום שאני מוחק בלי לקרוא את המסרונים שהם  שולחים לי, ומנתק מייד את השיחה כשאני מבין שבצד השני של הקו יש הודעה מוקלטת. התפקדתי כחבר מפלגה כדי להיות מעורב, לא כדי שיתייחסו אלי כאל לקוח, שיטרגטו אותי ויציפו אותי בדואר זבל. אני מצפה מהנציגים שלי שימצאו דרך לדבר אלי דרך כלי התקשורת הכלליים, לכן נגישות לתקשורת היא עניין מהותי. אני מצפה שידברו בשבילי אל מיעוטים אחרים בשם המיעוט שאני שייך אליו.

כן, אינני שוגה באשליות לפיהן אני שייך לרוב הדומם, איני מספר לעצמי שיש רוב גדול בציבור שחפץ בדמוקרטיה ליברלית במודל מערבי, ורק חסר המנהיג שיתרגם את הרוב הזה לכח פוליטי שינצח את הבחירות. אני סבור שרוב הציבור היהודי חפץ בדמוקרטיה פורמלית, בנוסח של פוטין וארדואן. אני סבור שנתניהו, וחבורת הגברים האשכנזים שהגיעו למקומות הראשונים בבחירות המקדימות במפלגת הליכוד לפני שבוע, מייצגים נאמנה את הרוב הזה. קראתי קצת על המועמדים שנבחרו לרשימת הליכוד, ולרשימות של מפלגות הקואליציה האחרות. הנה אחד, בא ממשפחה של ששה אחים. הנה שני, יש לו שמונה ילדים וילדות. הנה איך הרוב הזה נוצר, הנה איך הוא יישמר לאורך שנים. כל היפים והיפות, שמקימים מפלגות אופנתיות כאלה ואחרות, אף אחד מהם לא ינצח את הדמוגרפיה. במקרה הטוב, יפוררו את האופוזיציה לרסיסי סיעות שקולן רפה. במקרה הגרוע, ילכו להתבזות בשירות הקואליציה השלטת, כמו ברק ולפיד בשעתם.

אם אני נשמע מיואש, זה משום שאני באמת מיואש. אני יודע שהיכולת שלי להשפיע – קטנה מאד. ובכל זאת, היום אחר הצהריים אלך ואעשה את הדבר היחיד שנראה לי ראוי. אלך להצביע.

לדף הרשומה

תקציב הדרכה

עופר שלום,

במכתב ששלחת לנו, העובדים, ביקשת לדעת לאילו הכשרות מקצועיות אנחנו נדרשים במסגרת עבודתנו. אני משער שאתה חותר לתשובה כללית, שתהיה תקפה לגבי כל העובדים, ושתוכל לגזור ממנה החלטות לגבי האופן שבו תוציא את תקציב ההדרכה העומד לרשותך. ברם, אני יכול לענות רק תשובה פרטית, שתהא תקפה לגביי בלבד. אולי גם בכך תימצא תועלת. 

ראשית, הבה נסכים, שההכשרות המקצועיות שאני נדרש להן במסגרת עבודתי הן ההכשרות המקנות ידע שרלבנטי לארגון שלנו, או מיומנויות שאשתמש בהן. על מיומנויות שלא אשתמש בהן בתכיפות חל הכלל "אם לא תשתמש בזה, תאבד את זה", וחבל על הזמן שלי ועל הכסף של הארגון. שמעתי אומרים, שטוב לפתוח את הראש, לדעת מה מתחדש בעולם, אפילו אם אף פעם לא יתחדש אצלנו. זה נכון, אבל בשביל זה לא צריך הכשרות מקצועיות, די לעבור מדי פעם על כותרות מדורי הטכנולוגיה באתרי החדשות.

שנית, הבה נבחין בין מיומנויות בסיסיות לבין מיומנויות מתקדמות. מיומנויות בסיסיות אפשר ללמוד בקורסים, המוצעים על ידי מוסדות שתחום עיסוקם הוא הכשרות מקצועיות לעובדים, כגון מכללות. אני מניח, שלמוסדות כאלה אמור תקציב ההדרכה שלך להיות מנותב. ברם, אני כבר רכשתי מזמן את המיומנויות הבסיסיות הנדרשות לעבודתי. אני מניח שאין בדעתך להעביר אותי לתפקיד חדש, שנדרשות לו מיומנויות בסיסיות אחרות.

אשר למיומנויות המתקדמות, את אלו אין לרכוש בשום מכללה. הן קשורות לשיטות העבודה הנהוגות אצלנו בארגון, ולכן ניתן לרכוש אותן רק בתוך הארגון, בדרך של חניכה אצל עובד ותיק, שישמש כחונך. בתרחיש המיטבי, החונך מציג לחניך את התוכנה הקיימת ואת נהלי העבודה, מטיל עליו מטלות לימוד עצמי, מאפשר לו להתנסות במטלות קטנות ופחות רגישות, ובהדרגה, בתהליך שיכול לקחת בין חודשים לשנים, מביא את החניך למצב שבו החניך יכול להחליף אותו בהיעדרו. בתרחיש הפחות מיטבי, אין בנמצא עובד שגם מחזיק אצלו את הידע הדרוש, גם מסוגל לבנות לחניך תכנית הכשרה כזו ולבצע אותה, וגם אינו חושש שהחניך יסכן את מעמדו בארגון. אלה שלושה תנאים שלא קל למצוא אצל אדם אחד, אבל כבר היו מקרים, ובכל אופן, אין דרך אחרת. 

היות שמדובר בתהליך מורכב וממושך, שגם דורש מן המנהל יותר תשומת לב ויותר יצירתיות, זה קורה אצלנו רק כאשר עובד פורש, ואז אין ברירה.

וזה חבל, כי לשאלתך, זוהי ההכשרה המקצועית שנדרשת לי במסגרת עבודתי. 

בברכה,

ש. פרא 

 

לדף הרשומה

פרידה מיגאל בשן

יגאל בשן ז"ל

 

מזה שש שנים שאני רוקד בחוג ריקודי עם, פעמיים בשבוע. לפני שבוע, בריקודי הזוגות, שאלה אותי בת הזוג אם שמעתי שיגאל בשן מת. לא, לא שמעתי. אבל כן, קראתי שהוא היה חולה, מסכן. אף שחוגים לריקודי עם הם מקום, שמשמר שירים ישנים יותר מאשר זירות תרבותיות אחרות, כמעט שאין שומעים בהם את קולו של בשן. עפרה חזה מככבת, אביהו מדינה חזק מאד, יגאל בשן – דווקא לא. אני זוכר שפעם לימדו אותנו ריקוד למתחילים על פי שירו "ודוד יפה עיניים", סוג של ריקוד היתולי, שלא חזרנו לרקוד מאז. אנחנו מרבים לרקוד לצלילי "לקראת שבת", שירם של אבי קורן נדב מדינה ונדב צדוק, שאיתו זכה יגאל בשן במקום הראשון בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח 1973. כשבאתי לכתוב את הדברים האלו, חזרתי לפוסט שכתבתי פעם על הקטיגוריה הפוליטית "זמר מזרחי", וראיתי שכתבתי שם על אותו פסטיבל זמר, ועל הזמרים והזמרות בוגרי הלהקות הצבאיות שהופיעו בו. כתבתי עליהם בהכללה, בלי להזכיר את יגאל בשן, עדנה לב ואבי טולדנו בשמותיהם. הם לא היו הסיפור. את "לקראת שבת" משמיעים בחוג שלנו בביצוע של אביהו מדינה, בעיבוד שמתאים יותר למגמות העכשוויות בזירת הזמר המזרחי. באתר "רוקדים" שינו לו את השם ל"זמירות שבת", אולי משום שהשם "לקראת שבת" כבר הוצמד לריקוד ישן יותר, לפי שיר של יהורם גאון. יש הרבה שירי אמונה ומסורת בריקודי עם.

חזרתי הביתה מההרקדה, וסיפרתי לאהובה את החדשות. אהובה תיקנה לי: לא סתם מת, התאבד. המילה האחת הזו פתחה אצלי תיבה אחרת של זכרונות והרהורים, הפעם ממדף אחר במחסן הזכרונות. הנה גבר, שהתחיל את דרכו כאליל נוער, בחור יפה תואר עם קול עמוק וערב. לימים, נדחק ממרכז הסצנה של המוסיקה הישראלית לשוליים של הנוסטלגיה והפיקנטריה, אך תמיד שמר על דימוי נקי של ג'נטלמן מושלם, מלח הארץ, איש משפחה אוהב ואהוב. אחד שכואב את הידחקותו לשוליים, אך אינו מתבזה בטרוניות ובהתלכלכויות. מעולם לא יוחסה לו התנהגות מינית פוגענית. לא פותמוביל ולא אנטרקוט. ומה עכשיו? איך יזכרו אותו עכשיו? האם ייתלש ממדף אלילי העבר שפג זוהרם, ויוצב על מדף המסכנים והמקופחים, שחייהם הסתיימו בנסיבות טראגיות, אבל אפעס קצת עלובות, המדף של זוהר ארגוב, עפרה חזה וגבי שושן? והאם סיפור מותו ינוכס על ידי המוחים והמתלוננים, שיגאל בשן עצמו מעולם לא היה אחד מהם? השבוע שחלף נתן לי סיבה לחשוב שלא, שסיפור חייו של יגאל בשן יגבר על סיפור מותו. ואולי זו גם ההתנהלות התקשורתית הנבונה של הקרובים לבשן, התנהלות שהדגישה את הכאבים הפיזיים מהם סבל בשן בשנותיו האחרונות, ובמשתמע, הביאו אותו להחלטה להתאבד. מדוע יש לי יותר כבוד לסבל פיזי מאשר לסבל נפשי? אולי משום שסבל פיזי בסוף החיים ראיתי הרבה במשפחה שלי, וסבל נפשי שהביא להתאבדות - לא ראיתי. יותר קל לי לכבד מישהו, שהחליט להתאבד כי לא יכול היה לסבול את כאבי הגוף. יותר קל לי להתנשא על מישהו, שהחליט להתאבד בגלל דיכאון. אני לא גאה בזה, אבל זה כך.

במהלך השבוע החולף, המשכתי לקרוא מה שכתבו על חייו ומותו של יגאל בשן. לא הכל קראתי, רק טורים של כותבים שאני מעריך. עם כל טור שקראתי, נזכרתי בעוד תחנה בחיי שבשן היה בה, עד שהגעתי למוקדמת שבהן. בבית שגדלתי בו ברחוב הטייסים באשקלון, היו הרבה ספרים. ביניהם, היו כמה ספרים מהודרים, שבהם מלים ותווים לשירים פופולאריים. אין לי מושג מנין היו לנו הספרים הללו, הוריי לא היו חובבי מוסיקה קלה. אולי ניקנו כדי לעודד את אחותי להתמיד בנגינת הגיטרה שלה, אולי קיבלנו אותם שי מהסתדרות המורים. הרביתי לעלעל בספרים האלו, והייתי מעתיק לי את מילות השירים. אני זוכר ספר כזה, "הבה נשירה שירי אפי נצר", שבו שובצו תצלומי המבצעים המקוריים של שירי הספר. יגאל בשן היה אחד מהם. בשחור לבן, במדי חייל, שפתיו משורבבות קדימה ומעוגלות, כאילו נתפס מבטא תנועת חולם. המראה מצא חן בעיניי, וניסיתי לחקות אותו מול הראי, ניסיתי לחקות את התנועה הזו של השפתיים, שנחוותה לי כגברית, או כמו שאמרו פעם, "חתיכית". כשבא צלם לצלם את תמונת הסיום של כיתה א', עמדתי על ספסל בשורה האחרונה, שני מימין, ושרבבתי את השפתיים קדימה בתנוחה הזו. ביום האחרון ללימודים, חילקו לנו תעודות, וגם את התמונה. הו, האכזבה. לא יצאתי חתיך, יצאתי אידיוט. כשהבאתי את התמונה הביתה, שאלה אותי אחותי מה פתאום עשיתי את הפרצוף המוזר הזה למצלמה. אמרתי לה שחשבתי שככה זה יפה. לא סיפרתי על יגאל בשן, ידעתי שהיא תצחק עלי.

 

 

אני משחזר כאן את הזיכרון הזה בידיעה, שיגאל בשן לא אהב שרואים בו בחור יפה עם קול יפה, הוא כמה להכרה בו כיוצר רציני ועמוק, זה עלה מכל הטורים שקראתי השבוע. אבל מה לעשות, כדי להיחרת כך בתודעה, בן אדם צריך להביא משהו שונה, משהו מקורי. זמירות שבת ושירי התענגות על נוף הארץ, זה יש הרבה מאד, בייחוד בריקודי עם. בהרקדה אתמול, הקדיש המרקיד שלנו שלושה שירים רצופים לזכרו של בשן. הוא לימד את "לצפון באהבה" של דודו ברק ונורית הירש, שבדרך כלל רוקדים אותו עם הביצוע של שרית חדד, אך אתמול הושמע בביצוע של בשן ולהקת פיקוד צפון, הוא השמיע את "לקראת שבת", הפעם דווקא בביצוע של בשן, אך בעיבוד חדש אלקטרוני קצבי, וגם את "ארץ הצבר" של עוזי חיטמן בביצוע בשן, שזה דווקא ריקוד שכבר למדנו לפני כמה שנים, אבל אני לא קישרתי אותו עם יגאל בשן. מן הסתם, גם מזה אפשר לחצוב איזושהי סמליות.   

לדף הרשומה
12345
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת