33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מספרת סיפורים

הם באים אלי

הם באים אלי.
ככה בכל פעם מישהו מהם צץ ומגיע לביקור. לא. בלי להודיע.

בלי לשאול אם מתאים לי או אם בא לי לארח.
בדרך כלל הם באים לבד. אבל בהחלט לפעמים אחד בא ואז גם אחרים. 

שכאילו שומעים שהוא פה, אז גם הם באים ומצטרפים.
הם לא צריכים מקום מיוחד. הם לא מחכים שאהיה פנויה 
בבית או בפינה שלי. 

הם יכולים להצטרף אלי תוך כדי הליכה או ישיבה בבית קפה, 
אפילו כשאני בחדר כושר 
אוספת בכוח את כוח הרצון שלי. 

הם יכולים להופיע כשאני צופה בסרט, קוראת, אוכלת. 
הם מגיעים בארץ או במקום יפיפה בארצות ניכר 
כשאני מתמוגגת מול נוף, ריח או טעם נפלא. 

אפילו אם אני בחברתם של אחרים מדברת בלהט כמו שאני. 

פתאום מישהו מהם מגיח והקול שלי נעשה חולמני ואיטי יותר. בהתחלה, 
אני מנהלת שיחה בשני קולות. בו זמנית. 
לאט לאט נודמת ומקשיבה לאורח ולמה שהביא אתו.
כך קרה לי הבוקר. קראתי בספר, 
ספר שאני מצליחה להתקדם בו בכל פעם 
בפיסקה אחת קטנה או כשאני ממש מרוכזת 
ולא נותנת לכלום להפריע, אני מצליחה 
להתקדם בדף שלם. כן שני עמודים תמימים. ואז, אחרי פיסקה או דף, 
הוא מופיע, כן בעיקר הוא, כשאני קוראת את הספר הזה. 

אומר בשפת אמו השגורה: "איך בין דו- ואת?"
מה אגיד, שאינני כאן ואתו? שאני עכשיו בעצמי אורחת, כזו שקבעה והוזמנה? 
שזו שעת בוקר ואני עדין פורעת מעלי קורים וחלומות לילה? 
שהקפה הראשון עוד נשתה לאט. שאני מנסה לקרוא ולהשלים דף? 
אני מניחה את הספר פתוח, הפוך ליד. לוקחת את החכם מכל ליד 
ומדפדפת רגע אל התמונה שנשלחה לי אתמול והביאה אותו יחד 
עם המילים בספר עכשיו לכאן. 

והוא, יושב מולי, עם הסיגריה הנצחית ביד והמבט החוקר ושואל, נו...? 
במה את נזכרת עכשיו?
ואני בתחילה מחייכת ואומרת, זוכר איך נפגשנו? 
כלומר, לא מתי ראינו זה את זה לראשונה, כן גם זה זיכרון לא רע, 
אלא ממש פגישה? הפסקה...שנינו נזכרים...
אני חוזרת אל משפט שנון שאמר וצחקתי
מלוא ראותי צחקתי. 
ואיך נהג בביטחון קבע גבולות גיזרה ומשם 
ומאותו רגע הכל כבר מסופר בכתובה ובכתובים....

שניניו מחייכים.
זמן קצר אחר כך מתהפכת השיחה מזיכרון הפגישה הראשונה 
למילים הכאובות שכתובות בספר. 

אני מתבוננת שוב בתמונה של חבורת הנערים הצעירים והצעירות 
במדי גדנעים שיצאו למחנה אימונים. הם נראים כמעט מגוייסי הפלמח 
שעשו הפסקה אחרי אימון קפ"פ בהרים....

כולם שם מלאי עוז ועיזוז כיאה למחנה גדנעים והוא השובב.
אבל המילים שבספר חודרות לשיחתנו והשאלה שמרחפת בנינו 

עולה כמו הרוח שמעיפה חול וזורה לעיניים שעכשיו צורבות. 

מתי התחילה הנפילה? מה שם השתבש?
הוא יושב עוד מעט מולי, שותק עכשיו. 
מבטו כבוי.

לאט, הוא שוקע בענני האבק של הרוח ההיא,
מתפוגג קצת ועוד קצת  כמו השמש הנופלת 
ומתכסה לעת ערב בשמיכת מים, 
חוזר אל אמא אדמה אל מתחת לאבן הקרה.

עד לביקור ההפתעה הבא.

 

 

שבוע טוב

 

לדף הרשומה

שניים שהפילו סיפור

הם הפילו סיפור ואני עברתי, כמעט דילגתי מעליו, ברגע האחרון קלטתי,

התכופפתי ואספתי.

שיערה קלוע צמות. כעטרת מהדרות את ראשה. חוטים לבנים דקים מציצים בין הקליעות כמו היו אבני חן קטנות משובצות .


ישבה לצידו קמטיו ואניצי זקנו המוכספים עוטפים את פניו משווים לו ארשת חושבת.


אצבעותיו נגעו בכפות ידיה, מלטפות אותן ברכות. כמו אומרות, אנחנו כל כך שמחות שאת פה.


ידיהם ריקות מטבעות.


זוגיות מאוחרת, מצאו זה את זו בעת שלכת וזו הביאה לתוכם מלוא אביב.

בחרו אהבה.


ככה ישבו על ספסל בשדרה, מכירים שניהם  בחסד השעה.

 

 

שבת שלום

לדף הרשומה

ושוב רכבת

יום שישי בבוקר
חוזרת מתל אביב צפונה
תיק קטן על הגב, תיק גדול יותר על הצד
צועדת אל המטרה, תחנת השלום והברכה
מגיעה לקניון הגדול ורואה צג דומם ותחנה שוממה.
מה קרה?
מוציאה את החכם מכל אדם.

מתקתקת - ומבינה שהרכבת בימי שישי לא פוקדת את זו התחנה. 
נו טוב, רכבת ההפתעות שלנו, מה אפשר לצפות.
שוב יוצאת אל  תחנות האוטובוס מחכה לאחד שיעביר אותי מהתחנה הזו לתחנה הבאה.

משם יש רכבות.
אפילו בבוקר יום שישי.

אני מגיעה לתחנה

עם תיק קטן על הגב, תיק גדול על הצד ועוד שקית עם חלה שנוספה ביד.
הרכבת מגיעה.

רכבת עייפה. רואים שראתה כבר המון המון נוסעים המון המון שנים.
אני עולה. מתיישבת לי עם אנחה. (כי תיק הגב הקטן ותיק הצד הגדול ועוד שקית עם חלה שנוספה ביד שמחו לרדת ממני ולהיות בנפרד).
מיד אחרי שהאנחה התפוגגה בחלל הקרון, עולים שלושה, איש ואישה ובחור צעיר.
היא, האישה, שואלת אותי שאלה לגבי תחנה שבדרך. אני עונה תשובה מעודדת והם מתיישבים בסמיכות.
וככה בלי כל כוונות מסובכות או רשמיות אנחנו פותחים בשיחות קטנות.

במשך השעה שגלגלי הרכבת משקשקים עח המסילות אנחנו מקשקשים דיבורים על דברים קטנים ואפילו על דברים יותר גדולים

כמו איך זה להיות ילדים להורים מבוגרים שלאט לאט מפילים מעליהם בלי משים ובלי כוונות יכולות כאלה ואחרות... 

ואנחנו עומדים שם די משתאים איך זה יכול להיות...
אחרי פחות משעה ביחד באותו קרון עייפייף אנחנו מוצאים לא מעט נקודות השקה, מחליפים שמות

והופכים אפילו להיות חברים בלוח הווירטואלי הגדול.
הרכבת מתקרבת לקו החוף, נוף הים הכחול פורץ אלינו ומערבל את שיחתנו הקולחת.

עוד רגע הרכבת מאיטה ואנחנו מתארגנים לירידה.

אני מעלה את התיק הקטן על הגב

את התיק הגדול על הצד

ואת השקית עם החלה אוחזת ביד.

אני מחייכת אליהם, אני מחייכת אלי.

יואל ואורית,
מדהים איך ככה תוך כדי נסיעה שגרתית אנחנו קושרים קשרים

ויוצרים מעגלים חדשים של ידידים ומכרים.

 


שאושה

לדף הרשומה

אז מה יש לנו

ארוויזיון ארוויזיון ארוויזיון.

זהו, היום הגמר ויהיו עוד גלים ואדוות ונקווה שבזה

די

כי באמת

די

לא. אין לי שום דבר נגד

אבל

כמה אפשר להגיד מילים על כל כך מעט.

כמה שידורים, כתבות, מה שהיה ומה שיהיה

ומיחזור של כתבות וראיונות על כלום.

אז מילים כמו, מושקע, פירסום, זכיה, מקום ראשון מקום הבא, הפקה, רגעי שיא, כפר שלם שהוקם לאירוע...

נטע וקובי -  הוא כן הוא לא, הוא למה לא, וההיא וההוא, העלו באוב את כולם כולם.

מהארץ ומהעולם.

הלוואי והיו קצת, מעט מכל מה ששפכו על זה

מתעסקים באיזו אתגר חברתי או תרבותי משמעותי.

אז מי שעוד צריך מזה עוד קצת, יאללה תהנו 

ודי

תסיימו.

 

 

לדף הרשומה

תמונה אחת

08/05/2019

לעיתים

תמונה אחת

בלי מילים

מעירה את אמות הסיפים

ומנענעת אותם כמו ענבלים

לעיתים.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת