33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מספרת סיפורים

אילו הייתי הולכת אחרי האיש....

.......................

"הולכים בירושלים

צועד לפנינו איש.

האיש צר וקצת ארוך אך צעדיו כבדים.

המשא שעל כתפיו ניכר גם ברגליו

בכל פעם שהוא דורך במדרכה הקשה כאילו נעלו מסרבת להפרד ממנה.

ואז היא עולה לאיטה ומגיעה בכבדות השניה.

 צועד לפנינו איש ובידו שקית בד רזה.

צועד לפנינו ומחשבותי הולכות איתו.

לפתע הוא פונה לימין

נפער במבנה שמלווה אותנו לצד המדרכה פתח רחב.

אני מרימה מבט,

שלט."

"בית החולים הצרפתי"

 

St Louis Jerusalem.jpg

 

בעוד אני מרימה מבט ומבחינה בשלט המציין את המקום 
בלי משים רגלי פונות והולכות אחרי הצל שמותירה צלליתו של האיש 
על מדרכת האבנים המסותתות.
כתפיו  הולכות ונשמטות ככל שהוא נכנס אל תוך המבואה של הבית הגדול והמרשים.
נזירה בלבוש צחור חולפת על פניו ומניעה ראשה אליו כמכרים משכבר 
על פניה החיוורים גם הם כלובן מדיה, חיוך רחמני. 
היא מניעה כלפיו בראשה ומשפילה עינה.
האיש מרים את ידו הפנויה בחופזה ומסדר את הכיפה. 
תנועה לא רצונית כזו שנעשית מעצמה.
אני הולכת אחריו בצעדים מדודים שקטים. רוצה להתמזג עם צלו, 
להיות ולא להיות.
שוב הוא פונה, עתה למסדרון רחב שתקרתו גבוהה עוד יותר ודלתות עץ כבדות כנף טבועות בו.
האיש הארוך והצר מתכווץ עוד קצת.
הוא מאיט צעדיו. פוסע לאט לאט, שקית הבד מטלטלת, רועדת בידו. 
הוא נעצר מול דלת אחת. עומד, מרכין ראש, כאילו סופר, אחת שתיים שלוש!
מושיט יד, מניח על ידית הדלת, דוחף ופותח אותה בכבדות, עושה צעד קטן ועוד אחד אחריו, 
נכנס.
הוא אינו מתעכב לסגור את הדלת אחריו, 
אולי משאיר אותה פתוחה מתוך רצון להימלט כשתגדש הסאה?
אני, נשארת בצל המסדרון.
נשימות כבדות עולות מהחדר.
שומעת אותו אומר בקול חלש:

אני כאן, אתך.

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?×?ס×₪×?ס

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בקטנות

קטנות מיום בלב הפועם ובחזרה.
לעקוב.
תארו לעצמכם שמישהו היה עוקב אחריכם.
ככה מידי שבוע היה מתבונן בכם בדקדקנות?
איך הייתם מרגישים?
הייתם מוחמאים? מבוהלים?
אז יש עץ אחד, עץ הדר שיושב לו על מפגש רחובות. 
ככה,על המדרכה ואני עוקבת אחריו מידי שבוע.
מאז שבאביב הוא תפס באפי עם ריח פריחה.
אני עוקבת.
מתי הסתיימה הפריחה? מתי חלט העץ פריו ואיך הפרי גדל לאטו?.
 בכל פעם אני משתאה מחדש על עוצמתו מול הפיח, הרעש, 
ההתעלמות של העוברים וההולכים 
על העובדה שאף אחד לא מטפל בו 
ורק מישהו הניח על גזעו שרשרת עבה בכדי להגדיר כניסה לחניה.
הנה אחת קטנה על הפרי שצומח לו לתפארה.
 
 
חיוך בקטנה
הולכת ברחוב אחר, לא, בעצם בשדרה
ומשהו שם לי שלט מול העיניים: עצרי והסתכלי!
עכשיו, העלי חיוך, הוציאי את החכם מכל אדם והקליקי
 כך עשיתי!
כן, זה שווה חיוך וגם הקלקה.

 
 
 
בתיאבון בקטנה
צהרים, אני ממש במרכזו של הלב הפועם והקיבה ככה התחילה לדבר מבפנים החוצה.
ואני ממושמעת, מקשיבה ועושה:
מרימה עיניים נותנת להם לשוטט באופן עצמאי הן קולטות את "נחמה וחצי" (נקרא במילעל)
והקיבה שלי מיד קפצה – וואו נחמה וחצי! (במילרע), ממש מתאים לי!
לא התווכחת ונכנסתי
הצצתי בתפריט הצהרים ודי מהר בחרתי (בעיקר שכשהתלבטתי בין שנים המלצר אמר שהמנה השניה – נגמרה)
אז הזמנתי כרובית ממלואה ברוטב על קוסקוס, עם סלט וכוס בירה (לא גדולה).
הוגשה מנה גדולה וטעימה במחיר שניתן להגיד עליו – בקטנה – 55 ₪.
 
 
אנשים מסביב
הרמתי עיניים בין ביס לביס וכל מה שהן ראו היה אנשים יושבים לבד 
או בזוגות ועיניהם נעוצות במכשיר הכי חשוב מכולם. 
לא מסתכלים מסביבם.
טובעים במסך כל כולם.
 
טוב היה יום ארוך
חם חם והטיפות יורדות לאורך הגב ובכלל.
עליתי על הרכבת בחזרה לעיר אחרת. 
רכבת מלאה אבל לפחות לא חמה
ירדתי לקצת טיילת של חוף לשעה קטנה.
עצרתי לנוח ובאו כל מיני לעשות לי קצת נחת רוח 
היו שם שנים שחוללו במחול ברזילאי שגם מכונה - אומנות לחימה – קפוארה
 

ועוד שניים שגם פצחו במחול אימוני באגרוף בריוני

 
 

וילדים שרקדו עם כדור ואחרים שנעו במעגלים על כל מיני כלים.

 
 
זהו, סיום יום בקטנה, 
ככה ערב אחרי יום ארוך, אל מול השקיעה.


 
 
 
 
לדף הרשומה

גינה של קיץ

כל כך חם ולח

אני מטפטפת את עצמי לדעת

לא אוהבת ככה.

נסעתי לרונה

חשבתי על הגן שלה

על עצים מצלים מניעים בזרועותיהם עטופי העלים את הרוח כאילו היו מניפות גדולות.

מיד מתערב זיכרון ילדות של הפרבר הנידח וצרוב השמש שבו גרו סבתי ואחיה הצעירים של אמי.

שם הייתי מבלה ימים רבים מחופשותיי, יורדת מההר אל השפלה החמה והלחה. אל אדמת החול הצהבהבה.

בתי הפרבר היו נמוכים ודלים, לכל בית גינה מלפנים ושטח גדול מאחור. לימים למדתי שהשטח הזה נקרא: משק עזר

וכמו בכל ישוב בארץ באו למקום אנשים עולים מכל העולם. גרו זה לצד זה, שונים ודומים.

כל משפחה ניסתה לעשות כמיטב יכולתה לקיים חיים הגונים והוגנים. בכל חלק אדמה ניסו לגדל זיכרונות מהעולם שאותו עזבו,

חלק צלחו וחלק פחות.

אבל, היתה שם משפחה אחת, יוונייה שעטפה את כל השטח שלה סביב סביב בעצי ברוש ניצבים צפופים.

עמדו זקופים כתף לצד כתף.

ביתם הנמוך והקטן היה צבוע בלבן בוהק ואת שביל הכניסה עיטרו פחי ירקות כבושים, גדולים, צבועים ובהם נשתלו צמחי תבלין ריחניים.

כל הבית והחצר נראו שונים מכל האחרים. כאילו התאמצו הדיירים לבנות להם בתוך החולות הצהובים - אפרוריים,

בלב הפרבר העייף והצרוב, גן עדן עטוף וסגור.

לשמחתי היו להם שני ילדים, בת ובן , הבת היתה בסביבות גילי, למען הדיוק, היא היתה חברה של דודתי, בהירה.

כן, גם אני התיידדתי אתה, כך שמידי פעם, לא לעיתים קרובות, במשורה יש להגיד, הייתי מוזמנת אליהם אל הקסם של הגן.

כשסביב רתחו הטמפרטורות ואדמת החול בערה, אצלם בגינה נשבה קרירות

שבאה ישירות מצפון הרי יוון המיוערים.

במרכז הגן המוצל עמד ספסל מול מזרקה עגולה מרשרשת קולות מים.

וריח שיח היסמין התנועע באוויר.

כשהייתי מוזמנת אל הגן, היתה יוצאת אם המשפחה עם מגש קטן ועליו כוסות עם מים קרים מעורבבים בכמה טיפות מיץ לימון

ובעוד תבלין שלא ידעתי את שמו ועוגיות קטנות, כמספר הנוכחים. לא יותר ולא פחות.

כך היה החלום מוגשם במלואו.

בכל ביקור אצל סבתי, בין פסח לסוכות, הייתי מתפללת תפילה קטנה,

שגם הפעם אוזמן אל הגינה הקסומה ואגע בטעמי גן העדן של אותה שכונה.

ועכשיו, אני לא ממש מחכה להזמנה מרונה, חברתי, להגיע אל הגינה הנפלאה שלה.

אני מרימה טלפון לבדוק שהיא שם, נכנסת לרכב,

מדליקה את המזגן במלוא עוצמתו וכבר מוכנה לזרועותיה המחבקות, ללימונדה הצוננת

לעצים המצלים והלוחשים:

טוב שבאת.

שבוע קריר ונעים

עם לימונדה הכי הכי

 

לדף הרשומה

האישה מרחובות טיבליסי (מומלץ להאזין לשיר תוך כדי קריאה)

30/06/2019

היא משוטטת חזור ושוב ברחוב חם ומעלה אדי קיץ בטיבליסי.

חולפת על פני, מושיטה זר יבש ביד שלופה מול אנשי הקבוצה.

ממלמלת מילים בשפה לא לנו, עינה ראות לא רואות, שקופים הדדית.

פרח יבש ישן נשמט מאחד הזרים שלה על המדרכה לצידי ותוך כדי נפילתו מתפוררים ומתפזרים עלי הכותרת העייפים

ומביאים אלי את סיפורה.

בצעירותה היו גברים מתאמצים על בילוי זמן אתה, היא, בחיוך מתוק הייתה בוררת אותם בקפידה כמו היו אורז, אחד אחד.

בחרה רק את אלה שידם הייתה משגת, הם הצליחו לבלות זמן מזמנה ולהתענג על מנעמיה.

רבים אחרים היו מסתובבים בקרבתה רוצים ליהנות ממבט קצר שלה ומזיו יופייה.
אולי יצליחו לצוד את עיינה המנצנצות לרגע או אולי אפילו ילקטו חיוך קטן שתשיר למענם.
שיפעת שיער אגוזי כתרה את פניה היפות והבליטה את צבע עינה שהיו כצבע העלים הצעירים באביב.

שפתיה הדובדבניות לא הצריכו כל משיחת צבע נוספת.
כשהייתה מהדסת ברחובות העיר בשמלות התפורות בדיוק לפי מידותיה,

תמיד הייתה שעונה של זרוע חסונה עדויה בשעון יקר או לפחות בצמיד רחב מזהב, שדאגה למחסורה ונהנתה מדבשה.
כך במשך שנים. זרוע אחת התחלפה באחרת.

בהתחילה היו הזרעות עטורי שררה וממון. בהדרגה, ככל שהשנים השאירו עליה עקבות

ירדו הדרגות של הזרועות הגבריות והתמעטו סימני הממון עליהם. לאט גם הצטמצמו והלכו מושיטי הזרוע בכלל.

מי שעוד רצו ליהנות ממה שנתנה ,רצו זאת מאחורי קלעים, בסמטאות אפלות, בזריזות במהירות תמורת מעט.
היא, שזכר יופייה וריח עלומיה עוד נשאר בהווייתה פנימה, לא מצאה יותר מי שיעריך או ישמח להתקשט בה.

יחד עם יופייה נעלמו הכיבודים והכבוד. נותרה בחוסר תמידי.
היא ממשיכה להסתובב ברחובות העיר המוכרים לה כל כך, שיערה שזקן משוח בצהוב.

שפתיה צבועות באדום עז מעל גדותיהם.
על גופה תלויה שמלה רעשנית שקיבלה ממי שמאסה בה.

הולכת עם זרי פרחים מיובשים שגם בהם מישהו השתמש והשליך, מנסה למכור לעוברים וההולכים שאינם רואים אותה.

ואלה שבמקרה עיניהם נפלו עליה, מיד מסבים את גופם בנטיה לצד השני,

שלא תבחין ותנסה להיצמד אליהם בניסיון נואש למכור זר של פעם.

הפרח היבש שנפל התפורר תחת רגלי ההולכים

ראיתי גבר עב צוואר וכרס, תוחב ידו לכיס מכנסיו מוציא מעות ששכנו שם.

מושיט לה מבלי להסב פניו אליה, היא הושיטה יד בשקיקה, התכופפה כרוצה לנשק את יד החסד והוא האיץ צעדיו ונעלם.

אולי נזכר בידה התלויה על זרועו והשאירה עקבות מפעם,

שם ברחובות טיבליסי.

שבתי לי מעוד חוויה מיוחדת. רוצה להודות לשניים,

לרמי

ולדויד חסיד, מדריך מופלא שלקח אותנו ביד אמונה ונדיבה.

וכן, גם לחברי קבוצה קטנה ומובחרת.

שבת טובה ומבורכת

לדף הרשומה

הם באים אלי

הם באים אלי.
ככה בכל פעם מישהו מהם צץ ומגיע לביקור. לא. בלי להודיע.

בלי לשאול אם מתאים לי או אם בא לי לארח.
בדרך כלל הם באים לבד. אבל בהחלט לפעמים אחד בא ואז גם אחרים. 

שכאילו שומעים שהוא פה, אז גם הם באים ומצטרפים.
הם לא צריכים מקום מיוחד. הם לא מחכים שאהיה פנויה 
בבית או בפינה שלי. 

הם יכולים להצטרף אלי תוך כדי הליכה או ישיבה בבית קפה, 
אפילו כשאני בחדר כושר 
אוספת בכוח את כוח הרצון שלי. 

הם יכולים להופיע כשאני צופה בסרט, קוראת, אוכלת. 
הם מגיעים בארץ או במקום יפיפה בארצות ניכר 
כשאני מתמוגגת מול נוף, ריח או טעם נפלא. 

אפילו אם אני בחברתם של אחרים מדברת בלהט כמו שאני. 

פתאום מישהו מהם מגיח והקול שלי נעשה חולמני ואיטי יותר. בהתחלה, 
אני מנהלת שיחה בשני קולות. בו זמנית. 
לאט לאט נודמת ומקשיבה לאורח ולמה שהביא אתו.
כך קרה לי הבוקר. קראתי בספר, 
ספר שאני מצליחה להתקדם בו בכל פעם 
בפיסקה אחת קטנה או כשאני ממש מרוכזת 
ולא נותנת לכלום להפריע, אני מצליחה 
להתקדם בדף שלם. כן שני עמודים תמימים. ואז, אחרי פיסקה או דף, 
הוא מופיע, כן בעיקר הוא, כשאני קוראת את הספר הזה. 

אומר בשפת אמו השגורה: "איך בין דו- ואת?"
מה אגיד, שאינני כאן ואתו? שאני עכשיו בעצמי אורחת, כזו שקבעה והוזמנה? 
שזו שעת בוקר ואני עדין פורעת מעלי קורים וחלומות לילה? 
שהקפה הראשון עוד נשתה לאט. שאני מנסה לקרוא ולהשלים דף? 
אני מניחה את הספר פתוח, הפוך ליד. לוקחת את החכם מכל ליד 
ומדפדפת רגע אל התמונה שנשלחה לי אתמול והביאה אותו יחד 
עם המילים בספר עכשיו לכאן. 

והוא, יושב מולי, עם הסיגריה הנצחית ביד והמבט החוקר ושואל, נו...? 
במה את נזכרת עכשיו?
ואני בתחילה מחייכת ואומרת, זוכר איך נפגשנו? 
כלומר, לא מתי ראינו זה את זה לראשונה, כן גם זה זיכרון לא רע, 
אלא ממש פגישה? הפסקה...שנינו נזכרים...
אני חוזרת אל משפט שנון שאמר וצחקתי
מלוא ראותי צחקתי. 
ואיך נהג בביטחון קבע גבולות גיזרה ומשם 
ומאותו רגע הכל כבר מסופר בכתובה ובכתובים....

שניניו מחייכים.
זמן קצר אחר כך מתהפכת השיחה מזיכרון הפגישה הראשונה 
למילים הכאובות שכתובות בספר. 

אני מתבוננת שוב בתמונה של חבורת הנערים הצעירים והצעירות 
במדי גדנעים שיצאו למחנה אימונים. הם נראים כמעט מגוייסי הפלמח 
שעשו הפסקה אחרי אימון קפ"פ בהרים....

כולם שם מלאי עוז ועיזוז כיאה למחנה גדנעים והוא השובב.
אבל המילים שבספר חודרות לשיחתנו והשאלה שמרחפת בנינו 

עולה כמו הרוח שמעיפה חול וזורה לעיניים שעכשיו צורבות. 

מתי התחילה הנפילה? מה שם השתבש?
הוא יושב עוד מעט מולי, שותק עכשיו. 
מבטו כבוי.

לאט, הוא שוקע בענני האבק של הרוח ההיא,
מתפוגג קצת ועוד קצת  כמו השמש הנופלת 
ומתכסה לעת ערב בשמיכת מים, 
חוזר אל אמא אדמה אל מתחת לאבן הקרה.

עד לביקור ההפתעה הבא.

 

 

שבוע טוב

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת