22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מספרת סיפורים

וציק ציק ציק וציק ציק צאק

05/09/2017

רכבת.

אני עולה מוצאת מקום טוב

בקומה שניה. משקיפה על שדות

כאלה שהפכו לשכיות נדלן מבוקשות ועליהן וילות מפוארות, בריכות פרטיות, סוככים, גינות שעוצבו בידי מעצבים.

שדות כאלה שנשארו ובעליהן התייאשו וזנחו,

כאלה שנחרשו זה כבר והם מושקים אולי קצת לקראת או קצת אחרי שנתמנו ברחמיהן זרעים חדשים. והממטרות מרוות ומשמחות אותם.

חולפים על פני שאריות של מטעים, כרמים שדות בור שעוד לא נכבשו בידי בטון ואספלט וברקע ים.

הנקודה של מים שנפגשים עם שמים וביחד מיד משרים שלווה גדולה.

נסיעה ברכבת באמצע של יום חול יש בה רגעים של נינוחות ושקט.

ממול יושבת אשה, מקשיבה באוזניות לסמרטפון שלה. ואז נכנסת שיחה קצרה.

אני לא שומעת מילים אבל רואה את ההבעה, את הפנים המתרככות את החיוך המיוחד, זה שלא נותנים לכל אחד, זה שמצטרף לעיניים מזדגגות.

השיחה נגמרת והמבט המצועף שלה ממשיך אל החלון, לוקח אתו את שארית המילים שנאמרו ומפליגה

ברקע צמתים ומכוניות נוסעות, גשרי בטון ושוב נגלה הים התכול. לפניו רצועה ירוקה וגגות רעפים אדומים כמו צצות להן כיפות סרוגות על ראשי גמדים.

נזכרת בנסיעת רכבת אחרת, כשאז הייתי שקועה בתוך אני, כאילו אף אחד לא היה שם מלבדי.

זוכרת איך הדמעות עלו ונשרו

סתיו אמיתי

סתיו שבאתי רק להציץ וללכת

בלי לשוב

והעלים שנשרו מהעצים – הפילו גם את כל העלים היבשים שלי

ושבתי

שוב ושוב

ועכשיו, פה

יום חול של סוף קיץ

זמן חזרה ללימודים

צוואריהם הזקופים של החצבים ראשונים

מכריזים ואומרים: סתיו כבר צריך לבוא! אנחנו פה

רכבת נוסעת מדרום לצפון

לוקחת אותי ואת כל מה שמלווה אותי

אִתה

 

לדף הרשומה

מלחמה ושלום - לדעת לוותר

לפני המון ימים, היה היה פעם כזה....

ממש אבל ממש מזמן....

השתתפתי בסדנה שמבחינתי היתה מאוד נכונה

הגיעה בעתה והיתה מאוד מתאימה.

סדנה מתנה.

ההשתתפות בסדנה ההיא נתנה לי הזדמנות מדהימה להסתכלות על איך ומה אני עושה.

ואולי עוד יותר חשוב, הרחיבה לי את הארגז לארגז כלים גדול שבעזרתו אוכל להמשיך את ההתבוננות.

אחד הדברים שנדלקו לי באורות חזקים אז, הוא כמה קשה לוותר.

כמה קשה להרים ידיים ולהגיד, זהו - על זה אני לא נלחמת יותר

כי במלחמה כמו במלחמה - יש נפגעים ואיכשהו גם אני כלולה בהם.

אז אפשר לעצור, להסתכל, לתקן ולצאת לפעולה אחרת.

אף שהלימוד הוא כבר ישן נושן, ארגז הכלים ההוא נשאר לצידי והוא מאותת לי מיידי פעם שכדאי להוציא ממנו איזה כלי...

ושאסור לי לשכוח את הכלי הזה של "להרים ידיים" ולהגיד עד פה, מספיק, יש הרבה דברים שלא חייבים בכל מחיר.

יש דברים שצריך לשחרר - לאחוז בהם חזק - לא עוזר.

צריך לשמור כוחות לחשובים באמת.

לאבנים הגדולות של החיים.

 

 

ואם באבנים עסקינן...

ימים טובים

 

לדף הרשומה

כשמיליארד אנשים אוהבים סתם לשיר.....

"כשמיליארד אנשים אוהבים סתם לשיר
זה מוסיקה בלב "
מאיר ישראל

מוסיקה

כן מוסיקה כמו טעם כמו ריח

יכולה להציף, להעלות מכאוב או לרפא.

להעלות זיכרון או להיות שותפה ביצירת זיכרון חדש.

מוסיקה עושה לי בדרך כלל טוב מעלה בי חיוכים.

אם כי יש פעמים שהיא מעלה את כל הגוש המדובר הזה שמתיישב בין קנה לוושט

לפעמים אפילו המוסיקה מצליחה לעבור את מחסום הקנה והושט

ומעלה - מעלה מעלה את כל המים העודפים שנמצאים אצלי בגוף

ואחרי שהיא מעלה אותם עד למעלה, היא מורידה אותם בטפטוף או בנחלים, בעיקר דרך העיניים וקצת דרך הנחיריים....

והם שוטפים ומנקים לי את כל הפנים.

לשניים מילדי נתתי שמות בעקבות שיר שליווה אותי למשך כל תקופת ההריון אתם...

שהרי, "בארץ אהבתי השקד פורח...ולשיר זה כמו להיות ירדן"......................!!!!

מוסיקה,

מוסיקה ליוותה אותי קרוב קרוב לאורך שנים - בעצם עשרות. התנגנה יום יום, בעיקר על קלידים אבל גם על מייתרים.

כל כך נעים להתרפק איתה, היא מציפה ומעלה זכרונות: ילדות, נערות, אהבה, צחוק, טיול, ריקוד....

כן, לא מעט מהמוסיקה שאני אוהבת עושה לי ריקוד

מניעה לי לפעמים בעדינות ומבלי שאף אחד יבחין ולפעמים היא מתפרצת לי מכל הכיוונים עם כל האיברים ואני רוקדת.

זה יכול לקרות, בבית, במכונית, בהופעה....

פעם, בטיול בשוויץ עם הצעיר שלנו, המוסיקה שנבחרה בקפידה ליוותה אותנו כל הזמן בנסיעה מול הנופים הירוקים

ואני הנווטת עם המפה על הברכיים רוקדת ומנפנפת בזרועות ובידיים.

הבן שלנו היה בראשית התבגרותו - היה נבוך כל כך, "אמא, במכוניות הסמוכות יכולים לראות אותך"

"נו...אז מה?" עניתי לו "יראו אותי פעם ראשונה, ירצו מאוד לראות עוד, אבל זו תהיה גם הפעם האחרונה, לא?!"cheeky

טוב, מאז הוא התרגל.....

 

 

מוסיקה,

זו עושה לרקוד

זו קצת לבכות

וזו בהשתאות מביאה את כל הסוד!

אז מה יותר טוב בחום יולי אוגוסט הזה

לשים מוסיקה טובה

מזגן

לעצום עיינים

לחשוב על פיסגה ירוקה שופעת במים

ולרקוד!

לדף הרשומה

סינמה בלירה

יש לי חבר שקוראים לו חיים דרעי.

חיים, איש שכיף להיות בחברתו.

תמיד יש לו חיוך ותמיד יש לו חיוך להעלות על פניך.

ככה הוא, איש שעושה חיוכים וטוב.

סיפרתי פה על חיים כבר, כשיצאתי אתו לסיור ביפו, יפו של ילדותו.

ואף שהשמש שלנו קדחה עם קרניה בכל מה שניצב בסביבה ואף שאני ממש לא אוהבת אותה....

נהניתי אתו הנאה מרובה....

את חיים אני פוגשת בסטודיו לפסיפס של מיכל פלג, שם אנחנו שוברים ומאחדים 

וכשחיים בא, אפילו הפסלים הדוממים מחייכים וצוחקים.

לפני שלוש שנים העלה חיים הצגת יחיד במסגרת "תאטרוננטו" - הצגה בשם:

"סינמה בלירה"

ומאז הוא מופיע עם ההצגה בתאטרון יפו (ערבי - עברי) - ממש ליד החאן...

אם בא לכם ערב של חיוך, חום אנושי אמיתי, צחוק ודמעה קטנה,

בידקו מתי ההצגה הבאה!

וכן,

שבת מלאה באהבה וטוב

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת