33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
מספרת סיפורים

האיש שעושה סדר

לפעמים אני פוגשת או רואה אנשים שיושבים במרחב שלי או אפילו פוסעים על מדרכות איתי 

יש את אלה שמיד מגישים לי את הסיפור שאתם.

לעיתים המבט שלי נופל עליהם והסיפור שלהם בא אל אצבעותי מיד או רק אחרי יום... אפילו ימים. 

יש כאלה, שמושכים את מבטי שמתקבע עליהם מעצמו, אני צופה בתנועותיהם

מידי פעם אפילו שומעת את צליל קולם.

מתאמצת להקשיב היטב למנגינה שאתם, אולי אצליח לפענח את הסיפור שיש באמתחתם -

והם כספר חתום.

מסרבים להביא אלי אפילו קצה חוט ואני יודעת שבכל כיס שלהם ובכל קפל של בד אותו הם עוטים עכשיו מתחבאים המון סיפורים.

סיפורים קטנים, פכים, או ענקיים- סיפורי חיים.

שהרי לא במקרה צדו לי את המבט. 

וביני לביני אני חושבת ובונה ארמונות באוויר לתפארת, איך הייתי בקלילות נגשת ושואלת לשלומם, לשמם וככה לאט,

בעדינות שולפת מכיסם סיפור ועוד סיפור אחד.

אחרי כך וכך סיפורים שהיו חולקים איתי, הייתי מושיטה לו או לה פרח של תודה על שהגישו לי על מגש נאה את סיפוריהם מלאי החיים והאהבה. 

ככה בדיוק חשבתי לי כשראיתי את האיש עם הזקן הגדול הלבן שהתנופף ברוח האביבית כמו היו שערות זקנו אדוות קטנות על גלי ים.

האיש ההוא עמד, ועשה סדר בדוכן שלו. הוא הוציא מתוך קופסאות חפצים ישנים עטופים בניירות. פתח בזהירות.

הניח אחד, הוציא עוד חפץ מהקופסא, פתח לאט, חשב היכן בדיוק והניח בצד, סידר אותם בקבוצות קטנות.

לו רק התקרבתי מספיק לדעת את מה שממני החביא.

אבל חששתי שאז האיש יסתיר את סיפוריו עוד יותר עמוק בכיסיו ואולי אפילו יכווץ את כל קמטיו

ולעולם לא אוכל לשלות ממנו אפילו לא סיפור קטן אחד.

על כן, בחרתי להתבונן בו מרחוק ממשיך לעשות סדר בדוכנו ובחפציו.

מסתפקת במה שכרגע יש

ודי לעכשיו.

חג מלא סיפור וסדר 

המשיכו לספר

מדור לדור.

לדף הרשומה

הכי כיף

14/04/2019

צועדת.

יום תל אביב שלי.

עוזבת את הרכבת.

מתחילה ליד הרבה חיילים

חולפת על פני כבישים גדולים.

המון אנשים ממהרים של בוקר.

בניינים ענקיים ששולחים זרועות סמויות המביאות ובולעות לתוכן אנשים, עוד ועוד. בודדים  או בקבוצות, כמו נחלים הנעלמים בים.

כך האנשים לתוך בניין.

ממשיכה וחולפת על פני שכונה ותיקה יפיפה, ששופצה ושינתה פניה, הפכה לסוג של קניון עם דשאים ועצים שניתן מתחתם לשוח ונוח.

משם דרך מעבר זמני שעוקף בור גדול גדול אל אותו מקום שתמיד מחכה לי עם קפה, סנדוויצון ועיתון.

אני ועוד לא מעט קבועים של בוקר תל אביבי. מתיישבת לצד אותה קבוצה של גברים שנפגשים כל יום להתחיל מפה את יומם

והם עסוקים בלדבר ולהשמיע את דעתם. ובטח בגלל שזה בוקר, די מוקדם,

הם לא פתחו עוד את הערוץ שלא רק מדבר אלא גם מקשיב לאחר, שהרי בשביל זה,

כלומר בשביל ערוץ ההקשבה - אדם צריך להיות ער כבר שעה ארוכה.

אחרי שמילאתי את הדלק הקבוע, של קפאין משולב פחממות

ואולי קצת חלבונים ובהרבה הרבה מילים בנושאים שונים ומגוונים,

כי אותה קבוצה קבועה דואגת בחריצות רבה לחמם את מיתרי קולם.

 אחרי התדלוק הזה, אני ממשיכה לי עם תיקי (כשאני לא שוכחת אותו פה ושם) בדרכי.

ככה כמעט כל שבוע (כשאני כאן ולא טסה לי בין ערי עולם).

כך בדיוק גם השבוע.

חזרתי למסלול הקבוע.

הולכת לי להנאתי.

השמש מחייכת גם היא.

חוצה כביש קטן בין רחוב סואן אחד לזה שיבוא אחריו.

וממש באמצע הכביש השקט,

אני נעצרת באחת.

משהו עולה בנחירי ומיד עוצר את צעדי.

פה?!!!

בלב הבּוּקָה וּמְבוּקָה הזו? של עיר האספלט, המכוניות - שבינהם רוכבים מטורפים על שניים

והבתים שמתחרים על גירוד השמים???!

כאן?!

פסח באוויר הגיע עד לפה?

כאן מתפזרת עננה מבורכת של הריח הנפלא הזה?

ריח הדרים פורץ גבולות ונחיריים רגישות?!

אני מסתובבת באחת. באמצעו של הכביש, העיניים שלי משוטטות, מתרוצצות והאף - מרחרח באויר מחפש את הכיוון המדוייק.

הנה הוא. עץ הדר מפואר עומד לו על המדרכה שליד כאומר, כן, אפילו פה בלב האפור מלא בפיח, אני יכול לגדול לתפארת 

ועוד יותר מכך, אני יכול את ליבך מיד להסיח.

כך עומד לו עץ ומביא ברגע אחד אושר ועושר של כל הדברים הטובים, זיכרונות, תמונות, קולות, אהבות... 

ומיד המון חיוך נשפך לי על הפנים.

עץ הדר פורח וריחו מחזיר לי נעורים!

 

הנה הוא לשיפוטכם גאה וגדול ומבשם את הכל

שבוע הכי טוב

לדף הרשומה

אצבעות מלקקות מילים מהאויר

05/04/2019

שיבה הביתה.

היא נוסעת בכל רחבי

נוסעת פה וגם שם ומשם לשם משם לפה ובחזרה.
הפכה את המפגשים, הטעמים, הריחות והמסעות למקצועה ועיסוקה.
אוספת רשמים. ומביאה אותם אלינו הצופים או הקוראים.

 אם בצילומים או בשיחות קטנות במטבחים של אחרים. היא הביאה את תאוות הטעמים לחידוד של חושים.

מצליחה להביא לעייננו אוכל שנעשה באהבה ובחושניות

לבושה כמעט בקביעות בשחור, תואם לצבע שיערה 
שפתיה אדומות אדומות, כמעט דובדבניות.

כשהיא נפגשת במטבחים של אחרים כפות ידיה המטופחות ממששות את מרכיבי המטבח. מהכלים ועד למצרכים, הטריים או המבושלים,

גם את התבלינים היא ממוללת, מפוררת בין אצבעותיה, מביאה אותן קרוב לנחיריה שמתרחבים בכדי לשאוף את כל הניחוח פנימה ואז בחטף מכניסה אצבע מטובלת לפיה, מלקקת בתאווה מתוך רצון לאחוז, לזהות ולשמר את כל הטעמים להם נחשפה כך שתוכל להשוות או להיזכר במפגש, במטבח הבא.
החושים והחושניות הם שפתה.
עכשיו אנחנו אי שם עפים בשמים. היא יושבת בטיסה פה, מעבר למעבר,. המחשב הקטן פתוח לפניה והיא אוספת אליו מילים מתופפת עליו קלות, מכנסת לתוכו את הגיגיה.

 אולי אלה שאספה בניכר אולי אלה רשמים שמגיעים אליה מפה כחוטים בלתי נראים מהאנשים שסובבים אותה, אותנו ועושים דרכם יחד אתנו אל מחוז חפצנו.

הגיע זמן הגשת האוכל המטוסי, לשם שינו הפעם הזו, טעמים טובים, לא מתחקים, לא מזויפים, לא כבדים. טעמים קלים, כראוי לזמן אוויר.

 היא, לא מנסה דבר. כי היא הרי לא תנסה אוכל אווירי, זה לא מתאים, לא לה. רק מים, מבקבוקה האישי.

בזמן הזה היא מתבוננת באחרים השקועים בקופסאות הקטנות שחולקו להם על ידי דיילות מעונבות. וכותבת.

בעת שהיא מחפשת מילה או אולי שורה או ביטוי, היא מנסה לתפוס עם אצבעותיה את המילים. כאילו כשהן נמצאות באוויר, אם תכייר אותן או תחפש בסביבה הקרובה, בעיניים עצומות או בוהות באיזו שהיא נקודה עלומה, הן תכנסנה דרך האצבעות המשוחחות ביניהן ואז כשהמילה המדויקת נתפסת מתפנות האצבעות לרקוד על המקלדת, כך היא צדה אותן להיות שלה ושל הצג הקטן שלפניה.

כשהמילה או הרעיון ניצודו כראוי עולה חיוך קטן על זוויות שפתיה ונח. רגוע. עד לגישוש, החיפוש הבא.
ברגע מסויים היא מעיפה אלי מבט אחד ועוד אחד, בוחנת כמו שאני מתבוננת באנשים בדרך שמביאים לי סיפורים.

מבטה מעלה בי חיוך, אולי הפעם אני זימנתי לה תוכן חדש לכתוב עליו כחלק מאוסף הרשמים של המסע הזה שלה.

היא שקועה כל כולה אסופה.  כדי שלא לאבד אף טיפה. 

ידיה משוררות באוויר, נעצרות, נקמצות לאגרופים כתופסות במילים בחוזקה

ומיד הן רצות לטופף אותן על המקלדת שלא יברחו ממנה חלילה.

פעמים אחדות ידיה נעצרות, מורמות מעל הקלידים, עיינה חולפות על הכתוב, סוקרות ובוחנות.

הגיע זמן תיקונים ועריכות קטנות.

מיד אחר כך הכל חוזר לאותו הקצב

יש רגעים שידיה בלי משים, עושות את התנועה של: רגע עכשיו חושבים!

אני מתבוננת בה ורואה את המילים המצוירות באוויר שאותן היא לוכדת ומעבירה למקלדת.
 

אני בין שמים למים

מוקסמת!

 

 

חזרתי !

 

שבת ישראלית נהדרת

לדף הרשומה

עץ במאה שערים

ראיתי עץ

עץ במאה שערים

ראיתי עץ ירושלמי עצוב

עמד בשלכת

ערום ועלוב

פירות אחדים מצומקים ומיובשים

נותרו עליו,

מתביישים.

להזכיר

שניטע פה עץ לשמח

ועתה

הוא רק קולב לניילונים

שברוח ירושלים

מתעופפים וניתלים.

שבת חמימה

לדף הרשומה

הלך לו איש

יום שישי

יום שישי חורפי שמשי.

אולי השמש זרחה גם היא לכבוד יום האשה?

צועדים ברחובותיה של ירושלים.

מאמץ העליה ניכר בנשימה ובנשיפה.

לפנינו איש אחד.

צועד גם הוא.

כתפיו שחוחות.

אחת קצת יותר מהשניה.

על ראשו כיפה סרוגה, אפרפרה כחולה.

כאילו היה לו מאחור לאסו, לכד את מבטי.

כזאת מן אשה אני,

תופסים לי את המבט,

ועוד בירושלים האחת.

צועד לפנינו איש.

האיש צר וקצת ארוך אך צעדיו כבדים.

המשא שעל כתפיו ניכר גם ברגליו

בכל פעם שהוא דורך במדרכה הקשה כאילו נעלו מסרבת להפרד ממנה.

ואז היא עולה לאיטה ומגיעה בכבדות השניה.

 צועד לפנינו איש ובידו שקית בד רזה.

צועד לפנינו ומחשבותי הולכות איתו.

לפתע הוא פונה לימין

נפער במבנה שמלווה אותנו לצד המדרכה פתח רחב.

אני מרימה מבט,

שלט.

"בית החולים הצרפתי"

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?×?×? ×?×?×?ל×?ם ×?צר×₪×?×? ×?ר×?של×?ם

מתוך ויקיפדיה: בית החולים הצרפתי סן לואי בירושלים הוא בית חולים שהוקם בשנת 1851 ביוזמת הפטריארכיה הלטינית של ירושלים, שמשמש היום כהוספיסלחולים במחלות חשוכות מרפא.

 

 

וכמו שאמרו לי היום:

סעו לשלום.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת