22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קפצתי לשכנה

23/05/2017

קפצתי לשכנה

לא, לא רציתי כוס סוכר או ביצים

לא רציתי להתלונן על רעש או לרכל על השכנים האחרים

קפצתי לשכנה

לערוך ביקור,

לראות מה שלומה, מה שלום הילדים והאנשים

איך אצלה בעונה זו בגינה, ואיך ההרים שנופלים למפרצים

לראות מחלונותיה איך נשקפים החופים הכחולים.

להקשיב יחד אתה למנגית הגלים החוזרים ומלטפים לה את כל האיים הפזורים

קפצתי לשכנה,

לשמוע איתה קצת מוזיקה של עצבות ושמחה

לנגב לה את הדמעות, עכשיו במשברה

להתבונן בין קפליה וסדקיה ארוכי השנים

לראות את קמטיה האוחזים הסטוריה רבת ימים

קפצתי לשכנה

כן, זו היווניה והיא כל כך יפה, ים עוטף אותה סביב ונקודות חן גדולות וקטנות כסיכות משכית

מעטרים את שערותיה הקופצניות הגליות...

קפצתי לשכנה ליותר מכמה דקות.

 

 

כמה מבטים על האי אויה - EVIA

האי השני בגודלו מבין האיים - אחרי כרתים, פחות מתוייר מהאחרים, בעיקר על ידי היוונים שיודעים מה ומי באמת טוב.

האי היחיד שיש לו קשר על ידי גשר

אל היבשה.

 במרחק נסיעה של כשעה וחצי משדה התעופה.

ויש בו הכל, ים כחול כחול, מפרצונים שובי עין ולב, יערות והרים, נחלים וטברנות

שמציעות שפע של פרי ים וסלט פשוט פשוט ואמיתי.

הם השאירו לאחרים את כל הפלצני.

ספינות של דייגים

מהים ישירות אל הצלחת

במחיר שווה לכל כיס

והטעם....!

מפרצים של לבד

שקיעות מהסרטים

ואיים...איים

רק הירח זורח

ובסוף עם מעבורת  מהאי אל היבשת

אויה - אי קסום

למצוא בו שלווה

ואז....

אל היבשה

אהה....כן ואיך לא לפרגן????!!!

אם במקרה תגיעו לevia

כדאי לכם לשהות כאן

http://www.thehouseofprince.gr/location/

ואל תשכחו להגיד שאני שלחתי devil

 

לדף הרשומה

כמה חיוכים

27/04/2017

כמה חיוכים יש לו לאדם?

אחד רגיל, כמעט סתם.
אחד, רך המוקדש רק לילדים
שהופכם לחסידים.
אחד, כזה של בוקר.
אחד, מיוחד 
שיוצא מבפנים 
כשמובך,
תם, אמיתי, ילדותי,
נוגע בו נוגע בי.
אחד לפלרטוט,
אחד של עצבות,
אחד לחברות,
ועוד כמובן גם שניים
שהרי לאהבה מגיע חַיוּכָיַיַם.
אחד שלפני ואחר לאחרי,
שמתחיל ויוצא בעיניים 
נמרח לאט אל הלחיים
וממשיך עד קצות האצבעות ברגליים.

ועוד אחד שלא רואים 
הוא נשאר בפנים
שקט, 
מהסוג של השוהים והמתבוננים.
 
 ואחר, שעולה 
מר ומכאיב.
זה, 
כשנעלם החביב.
 
כמה חיוכים יש לו לאדם?
כך וכך וכך ...
וכמה חסר,
בהעדרם.

לדף הרשומה

את! בגוף שני - דינה וינשטיין.

את הסיפור הזה פרסמתי פה כבר בעבר.

אך הפעם הוא בגוף שני.

את.

כל כך רחוק וכל כך קרוב

 

הציפורים התעופפו ונעלמו כשהשמיים קדרו, התותחים הגרמנים רקמו הרס ומסביב אוקראיניים נפוחי חותם ואדומי עין נבחו על אנשים.

מולם היית את היפה, התמה, עומדת, תוהה...

מיום לידתך היית עטפוה בחמימות ואהבה רבה. אביך היה צועד אתך בשבילי הכפר. ידך הקטנה חפונה בידו. הוא היה גאה ביופייך. בהיותך בתו.

שמך לא בישר דבר.

ילדה יפה והילת אור סביבה.

אהבת לצאת למרעה האווזים עם אחיותיך, קול פעמוני צחוקך היה מתגלגל בכרי הדשא או בין כרי השלג הלבנים. מלבה ומחדד את יופייך, מעורר את כולם, מאירם ומחממם בזיוך.

אחיך הצעירים, אהבו לשבת סביבך בערבים. להקשיב לפטפוטיך, להריח את ריחך החם, הרך.

אהבת מאוד את ביתך, המטבח היה עוטף אותך כפקעת חוטים של אושר. ריח השמרים המתפיח את הקמח, היה קורא לך לבוא ללוש אותו.

ריחו של הלחם הנאפה, היה מפיץ בעיינך הכחולות ברק שמים כביום קודש של קיץ.

הבית המה תמיד משפחה רחבה, הכנסת אורחים וצחוק ילדים.

ואת היית ילדה של בית והבית היה בית של ילדה, מלא בך.

גדלת וצמחת כברבורה מרהיבת נוצות. בימי שבת ומועד, בלכתכם כולכם כדבוקה לבית הכנסת, היו עייני הכל, מלווים אותך כאילו צעדת שם יחידה.

לפתע, באחת, השמים התכסו.

כשנקרעתם מביתכם בצו, הילדים והנשים הופרדו בכח מהגברים. אמך דאגה, לכסותך מפני עיניים של רעב וזדון. יצאתם לדרכים. על גבך נשאת, דינה, את תינוקו של אחיך, מסייעת לגיסתך, אם לשני פעוטות ,להיות מגן.

פגעי הדרכים והאדם לא חרטו בך את סימנם. רק נוספה לך תמיהה גדולה. זו המנסה להבין, לשים סדר והגיון בדברים.

בתחילה, עוד היתה איתכם עגלה וסוס. עד שאלה נגנבו והשאירו אתכם חשופים. צועדים בשיירות ארוכות. הצטרפת ושאלת יחד עם כולם: לאן?

הועברתם בין גטאות, מחנות, כפרים.

מולָכים.

ערמות החציר בשדות קצורים החליפו את נוצות הפוך הרכות.

תפוחי אדמה קפואים, צימוקיים, חרושי קמטים, נאספו בשקיקה, ברעבתנות, בהחבא ובעין הסכנה .

נצמדים היתם זה לזו, רוצים לשמור על חום וחמימות שישקיטו את קולות הרעב והשנאה.

הימים לוו בבכי חרישי, הלילות בקולות שיעול ואנחה.

יום אחד גונבה לה שמועה, כי אחיך הבכור, נמצא במחנה עבודה מעבר לנהר. אישתו, גיסתך, החליטה לקחת את שני הפעוטות ולצאת אליו, למסע בחשכה. את, שלא נתן לך ליבך להניחם לנפשם הצטרפת...

שמך, לא בישר לך דבר. לא עצר בעדך.

הייתם, שתי נשים, שני תינוקות, נסיתם למצוא דרכם בלב ליבו של ההרס, הרוע הגדול והמשטמה.

בלילות גיששתן, בימים הסתתרתן, התקדמתן בזהירות וחרדה. משתיקות את התנוקות.

שמעתן את נקישות צעדי הסוסים וצהלות הבהמות הרוכבים עליהם.

עצרתן נשמתכן ונשמת הילדים. חיכיתן, אולי יעבור זעם.

כשהכל שקט,

 הצצתן

ונפגעתן.

הבהמות, דילגו מסוסיהם, נחרו מעונג אל מול טרפם. נהנו מהשלל.

 "ויקח אותה וישכב אותה ויענה". נכתב.

הדי שמה של המקראית, הלכו בעקבותיך, אך לך, דינה, לא היו אחים בנמצא לנקום נקמתך שם

הם באו לאחר זמן לכאן ובנו בידיהם ובגופם בית חדש לתפארת.

כצאן נטבחתם כל הארבעה ולא נודע כי באתם אל קירבם ולא נודע מקום קבורתכם.

בגאון אני נושאת אותך על גבי.

נותנת משמעות חדשה ומחזקת לשם ולאדם. נוצרת ומנחילה את אהבתך, מורשתך.

יהי זיכרך ברוך ומברך.

 " פליאה היא בעיני שאימהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה" כותבת אניטה דיאמנט בסיפרה "האוהל האדום"

שנים היתה גם הפליאה בעיני והיום אני יודעת .

לזכרכם,

דינה וינשטיין

בת למשה ושרה,

סבי וסבתי,

שנספו בשואה

ולא זכו ...

 

לדף הרשומה

להיות תלמידה

להיות תלמידה

זה מתחיל בעצם מלידה

ולאורך כל יום בחיים ממשיך. איך לעשות מה?

איך ומתי לשאול? איך לעצור ולהתבונן? להקשיב? לנסות וליפול.

להתחיל מהתחלה או מאותה נקודה

לראות איך את ממשיכה להיות סקרנית כל הזמן. איך את עדיין ספוג שיכול להמשיך להיות מסוגל לקלוט עוד ועוד.

ואנשים...כמה אפשר ללמוד אותם, לפעמים נדמה לך שהבנת - אבל הנה - גם היום למדת.

ואיך במהלך או בסוף התנסות לעצור ולשאול: מה למדתי הפעם?

מה התחדש? מה התרענן?

איך ללמוד גם כשכואב או שמח....

איך לא להפסיק ולו לרגע להיות תלמידה של העולם, של כולם.

והנה אני נמצאת לצורך אחת מלמידותי הפורמאליות בזמן הזה, פעם בשבוע, בשדרות בן גוריון,

בבית סמוך לביתו של בן גוריון (כתובת:שדרות בן גוריון 17, ת"א)

ובכל פעם בבואי ובצאתי אני אומרת לעצמי "את חייבת לפנות לו קצת זמן"...

אז השבוע הגעתי עוד יותר מוקדם ממוקדם ופניתי בפניה חדה אל ביתו שעומד בקצה השדרה.

בכניסה, ביתן קטן של השומר או מקבל פני הבאים שאמר לי בחיוך "בוקר טוב, תכנסי, תכנסי..."

אם הזמנה לבבית כזו  - כמובן שנכנסתי ועוד עם חיוך וכן, באיזו חרדת קודש...

למה?!.....בכל זאת...ביתו של האיש.... 

והלכתי בבית כמעט על קצות האצבעות... אולי תתצוץ פולה ובמבט קשה ואצבע קרובה לפה

תעשה לי ששששששששששששששש!

ואף שידעתי (כי הייתי בצריפו במדבר), עדיין הצניעות הפעימה אותי.

מבט על הסלון

אחד אל פינת האוכל לאורחים

ואחד אל המטבח

 

אחד "מהצד"  על פינת האוכל שלו.

ואחד על השולחן (שכתב?)

ואחד ארוך, על מקטע מהספריה

תזכרת חשובה לכולנו

על מה צריך ועל מה ניתן לוותר.

הייתי לוקחת איתי לסיור חוזר

לא מעט מאלו שקוראים לעצמם

נבחרי ציבור.

בבית מתקימות פעילויות רבות לילדים ולמבוגרים.

הכניסה חינם.

http://www.bg-house.org/?categoryId=6541

 

ולא יכולתי מבלי לשלוח גם מבט אחד קטן

אל הים

 

 

 

לדף הרשומה

להלחם כל יום - שעת סיפור

רונה החברה שלי, סל של סיפורים.

בכל פעם שאני באה לאחוז אצלה בספל קפה טעים טעים אני יודעת שאצא גם אני מלאה יותר, שקצת מהסל שלה יעבור לסל שלי.

רונה יודעת, שכשהיא נושאת אותי בכנפיה אל עולמות הסיפור שלה,

אני, אחרי זמן קצר, מעלה אותם על הכתב, פשוט שלא ילכו לאיבוד חלילה, לא אצלה – אצלי!

כי אני כזותי, מאבדת חפצים, מחשבות, סיפורים....

(כנראה שבסל שלי החורים קצת יותר גדולים cheeky)

באתי לרונה, למושב הגלילי שלה, עכשיו בימי החג, ימי חג ואביב, נמלטת מהפקקים ומהאנשים.

זמן נפלא לשבת במרפסת הצופה לנוף הרים שעכשיו עוד ירוקים.

הספל חבוק כמו שצריך בין האצבעות

קנקן של לימונענע, שהוכן זה עתה, על השולחן ולצדו, כוסות ארוכי צוואר.

העוגה שהבאתי איתי מפיצה ניחוח פרי טרי.

תפאורה מוכנה וניכונה לשמוע את סיפור היום שלה.

רונה מתרווחת בכורסת הקש שמרופדת בכריות צבעוניות...מהמהמת המהום קטן, עוצמת עיניים ומתחילה:

"אספר לך היום סיפור קטן. על מירה, על השיחה שהיתה לי עם מירה, אישה אישה, נבונה, איכותית, בעלת חוש הומור, נאה, עצמאית...כן, אישה עם הרבה מעלות טובות (וכמובן שכמה קצת פחות).

לאחר שנים ארוכות של נישואין, ראשיתם טובים מאוד ובהדרגה התייבשו וכמו עלי שלכת שיבשו סופם שניתקו והתעופפו. כך גם נישואיה של מירה ואמנון. שלושת הילדים בגרו. מצאו להם נתיבים בחיים. 

וכך מצא עצמו הזוג, ללא מטרות משותפות וחברות שגם היא באה אל קיצה. החליטו מתוך כבוד לפנות אישה ואיש לדרכים נפרדות.

כמובן שלקח לה זמן הסתגלות לסטטוס החדש. (אני מניחה שגם לאמנון).

זמן הסתגלות להתנהלות לבד.

בהדרגה היא מצאה שחופשי זה לגמרי לבד...ואפילו, שלחיות לבד זה די טוב כי זו הדרך לחיות בהכי מעט פשרות...

אבל כמו כל אחת ואחד (כמעט), גם מירה בשלב מסוים התפנתה לחפש לה זוגיות חדשה

ואפילו העזה לחשוב על אהבה... התחילה מירה לבדוק מה זאת אהבה בגילה, האם ואיפה תפיסותיה השתנו במהלך השנים?

על מה היא מוכנה לוותר, להתפשר להתעקש?

איך בונים אינטימיות חדשה?

וכך אחרי כך ועוד כך שאלות ובירורים אחרי פגישות ומפגשים עם מספר גברים,

אחרי כך וכך שריפות קטנות, כוויות וצלקות כאלו ואחרות,

פגשה מירה את אורי.

כן, הם ביחד. כבר הרבה זמן. עברו מהמורות ונסעו על דרכי עפר גם על כבישים סלולים.

יצרו להם בהדרגה זוגיות של תבשיל קדרה איטי. כשהתפוח אדמה נשאר תפוח אדמה והלפת נשארת לפת.

זה לצד זו מבלי לאבד את הצורה או הטעם האישי".

בשלב זה רונה פקחה את עיינה והשתתקה

חיכתי קצת מצפה להמשך אבל רונה המשיכה ושתקה.

"הי רונה?...מה?".......שאלתי אותה

"אהה...כן... בעצם זה הסיפור. כששאלתי את מירה מה הסוד? מה היא גילתה שהכי חשוב לה עתה?

היא ענתה: זה פשוט מאוד, מישהו שילחם עלי כל יום ולא יוותר.....  וגם אני עליו, בדיוק כך".

השמש התחילה יורדת לאט לאט והקרירות של הערב באה במקומה.

הכניסה אותנו הביתה.

שעת הסיפור הסתיימה.

מסתבר שיש גם מלחמות אוהבות devil

 

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת