00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גילוי לב

09/01/2013

בעקבות התגובות של הפוסט הקודם, והויכוח המעניין והחשוב מאד בעיני שהתפתח, ראיתי לנכון להבהיר כמה דברים כי אולי לא הובנתי נכון.

הבלוג הזה נולד לפני מספר חודשים מתוך כאב. כשהתחלתי לכתוב אותו הייתי במצב בו אני נלחמת על חשיפת האמת, על הצדק וגם על טיהור שמי שהוכפש, ובעיקר על שלומן של בנותיי, מול מערכת אטומה שסירבה לחקור לעומקם של דברים. הייתי במצב מתמיד של מגננה, כשמצד אחד אני זועקת את האמת שלי, ומצד שני מבצעים בי רצח אופי כשמאשימים אותי שכל דבריי מונעים מנקם, שאני שקרנית ורעת לב. הרגשתי כל הזמן צורך להוכיח שאני דוברת אמת, ושאני לא המפלצת שמנסים לעשות ממני. אף אחד לא בדק.

הרגשתי שאני צריכה מקום שבו אוכל לחשוף את רגשותיי, להתפרק, להתחזק. מעין טיפול פסיכולוגי כדי לשאוב כוחות במצב נוראי שלא הבנתי איך התגלגלתי אליו. והאמת? לא האמנתי שמישהו יקרא בכלל את הבלוג. בדיעבד, הבלוג הזה נפתח כקריאה נואשת לעזרה, גם אם לא באופן מודע.

רצה הגורל, והבלוג התגלגל לידיים של אנשים שהיה איכפת להם מספיק. הופתעתי מאד לראות את כמות הנכנסים לבלוג, ויותר מזה הופתעתי מהחיבוק החם שקיבלתי כאן, הן בגלוי והן במסרים האישיים, מהרצון העז לעזור לשנות ולהשפיע ומכך שיש עוד "אנשים טובים באמצע הדרך". אותם אנשים גם שיתפו את העיתונאית הדס שטייף בסיפור שלי, והדס פעלה בשיא הרגישות והאיכפתיות כדי שהדברים ייבדקו ע"י משטרת ישראל.

אני לא יכולה לחשוף את כל מה שאני יודעת מהחקירה המשטרתית. אני יכולה רק לספר שפחות מ 24 שעות אחרי פתיחת החקירה התיק עבר לחקירת הימ"ר, אחת היחידות המובחרות של המשטרה. הם לא מתעסקים בשטויות. ולמה עבר התיק? כי הממצאים בכונן ובדיסקים של האב היו קשים מאד.

בעקבות חקירה אינטנסיבית וסמויה של אותה יחידה, הועבר התיק לפרקליטות עם המלצה להגשת כתב אישום על העבירות הבאות:
* אחזקה והפצה של חומרים פדופיליים- לדברי המשטרה מדובר בכמויות מסחריות של חומרים פדופיליים קשים מאד ("הארדקור") שנמצאו במחשב האישי של האב- מחשב שלי לא הייתה כל גישה אליו מעולם, שנרכש על ידו לאחר שעזב את הבית.
*התעללות פיזית ונפשית בילדות- לאחר שכל שלושת הילדות בחקירת ילדות דיווחו על מקרים של אלימות ופיזית ונפשית של האב כלפיהן, והזנחה בעת ששהו אצלו.
* אונס קטין במשפחה- לאחר שהילדה הקטנה דיווחה על מקרים שונים של התעללות מינית כלפיה.

הילדות נחקרו על ידי המשטרה פעמיים כל אחת. חקירה אחת בוצעה במקביל, כאשר שלוש החוקרות נמצאות בקשר מתמיד ומבצעות הצלבת גרסאות בין הילדות. עדותן של שלושת הילדות נמצאה מהימנה מאד ושלושתן תויגו כילדות בעלות מוסר גבוה (מגביר את מהימנותן).

וכל זאת לא מונע מהצד השני להמשיך ולנסות בצע בי רצח אופי. הטיעונים קצת השתנו, כי אם לפני כן הואשמתי שאני שתלתי במחשבו סרטים פדופיליים, היום הטענה הזו לא עולה כי הוא הודה שהוא נוהג להוריד ולצפות בסרטים האלו. אז היום טוענים כנגדי שאני זיהמתי את חקירת הילדות. לעובדה שכלל לא ידעתי שהילדות עומדות להיחקר ושהן נחקרו במוסדות הלימוד ללא ידיעתי אין שום רלווניות לעניין- מי שרוצה לטעון שלא היה, לא נותן לעובדות להפריע לו.

ובכל זאת, מה ההבדל?

מאד פשוט.

היום אני לא מחפשת להוכיח שום דבר לאף אחד. מבחינתי, האמת יצאה לאור והשם שלי נקי לגמרי. כל נסיון להציג את הדברים אחרת גובל בפתטיות. עו"סיות שלא מסוגלות לרדת מהעץ ולראות את טובת הבנות לנגד עיניהן הן פשוט קטנות נפש בעיני.

היום אני לא כותבת כאן כדי להתלונן על אף אחד. אני כבר לא מבקשת עזרה. לא מביהמ"ש. לא ממשרד הרווחה. היום אני עוזרת לעצמי ולבנות שלי לבד. מקבלת החלטות לבד. לא מחפשת יותר אישורים מהסביבה שאני בסדר. אגב, כל מי שמכיר אותי אישית תומך בי ויודע שאני בסדר. כל החברים המשותפים שלי ושל בעלי בחרו לעמוד לצדי. החבר הכי טוב שלו העיד שמהכרותו איתי- מילה שלי היא בסלע. כוולם בחרו להתנתק ממנו, למרות שמעולם לא ביקשתי מהם.

היום אני כותבת כאן כי אני מרגישה חייבת לכל מי שתמך בי וליווה אותי. אני יודעת שיש אנשים שחשוב להם מאד לשמוע שאנחנו בסדר. ולמען אותם אנשים, אמשיך לעדכן, כמה שאני יכולה במגבלות של הליך שעדיין מתנהל. אני לא מכריחה אף אחד לקרוא את הבלוג ומותר לכל אחד לבחור שלא להאמין לי. אין לי שום כוונה להצטדק בפני אף אחד. הממצאים המשטרתיים מדברים בעד עצמם. היום אני חיה עם זה בשלום.

גם מי שרוצה להאמין שהמערכות במדינה פועלות כמו שצריך, ותמיד מהשיקול של טובת הילד, שיבושם לו. גם אני הייתי מעדיפה לחזור להיות בת יענה ולא לגלות את כל מה שגיליתי בחודשים האחרונים. אני באמת מאחלת מכל הלב לאותם אנשים שלא יזדקקו למערכות הללו לעולם, כדי שלא יחטפו את הסטירה שאני חטפתי.

בתשובה לשאלה שנשאלתי-

ממה שהספקתי ללמוד, לצערי, מאנשי מקצוע- פדופיליה היא מחלה שמתפתחת. פדופיל עובר מספר שלבים עד שהוא פוגע מינית ולכן מאד יכול להיות (ואני רוצה להאמין בכך) שבתקופה שהוא היה בבית הוא לא פגע בילדות אלא הסתפק בצפייה בסרטים בלבד. אני מעדיפה להישאר שם ולא לבזבז משאבים נפשיים במחשבה "מה אם...". זה לא יועיל לי ובטח לא לבנות שלי.

אני גם מזכירה שהילדה סיפרה את מה שסיפרה לחוקרת הילדים, ולא לי. להן יש שיטות לגרום לילד להיפתח ולעשות זאת באופן שיפגע בו הכי פחות. ילדים לא ממהרים לספר על פגיעה בהם, ומאד קל לעבוד על ילדים ולאיים עליהם, במיוחד למישהו קרוב שאמור לדאוג להם ולגלות כלפיהם אחריות. למי שזה מעניין אותו אני ממש ממליצה על הסרט של יעל שרר, "כביסה מלוכלכת", שתיעדה את חוויותיה מול אביה שפגע בה מינית בילדותה. סרט קשה אבל שווה צפייה.

שיהיו רק חדשות טובות.

לדף הרשומה

השקט שלפני הסערה

היי חברים,

לונג טיים... אז מה קורה איתנו היום? אספר בקצרה

ב 11.12 כזכור צריכה הייתה להתקיים ועדת החלטה. עורך הדין שלי (שכרגיל הוכיח כמה הוא מדהים) ואני עמלנו קשות, התייעצנו עם שני עורכי דין מהשורה הראשונה בתחום של הוצאת ילדים מהבית ובעיקר דאגו להרגיע אותי. הם אמרו שלמרות שקל להם מנסיונם להאמין שהעו"סיות היו רוצות להוציא את הילדות מרשותי מטעמים זרים, אין להן שום סיכוי לעשות זאת. אין להן כלום ביד וכל בימ"ש לנוער יזרוק אותן מכל המדרגות.

עורך הדין שלי אף ניסה להיפגש עם העו"סיות ולהבין, והוא הבין בעיקר את מה שאני הבנתי- הן מונעות משיקולים אחרים שאינן טובת הילדים. אחת מהן אף פלטה בפניו שאת ההחלטות על המשך טיפול בתיק הזה מקבל עורך הדין שלהן. אז איך אפשר לקרוא להמלצות שלהן "טיפוליות" ו "טובת הילד".

לאחר ההתייעצויות הבנו שהמטרה של הכנסת פסיכיאטרית לועדה היא בעיקר "לתפור תיק". פסיכיאטרית שלא מכירה אותי, שתראה אותי מתעצבנת ונסערת בועדה ותוציא חוות דעת, שתתן להם את הפלטפורמה להגיש בקשות לביהמ"ש לנוער. ולכן החלטנו שאני לא חותמת. למרות שיצאו שתי החלטות שיפוטיות שעליי לחתום, עמדתי בסירובי.

ערב לפני הועדה הודיעה העו"סית שהם דוחים אותה בשלב זה כי אי אפשר להכניס פסיכיאטרית (מה שמוכיח את הפיסקה הקודמת) ושהם ישקלו צעדים. כמובן שהן פנו לבית המשפט בבקשה נוספת לחייב אותי, ולמרות החלטה נוספת שיצאה לפיה אני חייבת לחתום אני עומדת בסירובי.

ומה לגבי מפגשי הבנות עם האב?

ובכן, הילדות עדיין אינן רואות את האב ומצבן משתפר מרגע לרגע.

גם אחרי החתימה על כללי מרכז קשר, כפי שאולצתי, התייעצו במרכז קשר עם עו"ד והחליטו כי בצעד חריג הם רוצים לצלם את המפגשים של האב עם הילדות. לא הייתה לי בעיה עם זה, אבל בתגובה למסמך שהעבירו לי לחתימה, המאפשר להם שימוש חופשי בצילומים, דרשתי חסיון על הצילומים ושיהיו זמינים הן בפניי והן בפניהם רק בצו בימ"ש עפ"י הצורך. הם מסרבים ועל כן אני לא חותמת. כמובן שגם כאן יש החלטת שופט שעליי לחתום ואני לא עושה זאת. משרד הרווחה רוצה שאאפשר שימוש חופשי בצילומים של קטינות, ואומרים לי שהוא רואה את טובת הילדות לנגד עיניו? גם בעניין זה הם הודו בפני עורך דיני שמטרת הצילומים היא להגן על עצמם מפני תביעות.

אז כרגע שקט, אבל כבר הוגשה נגדי תביעה לבזיון בית משפט והשקט לא יימשך זמן רב.

ובכל זאת, אני בטוחה שמי שהספיק להכיר אותי מפוסטים קודמים, מרגיש בשינוי. אני יותר רגועה ונינוחה, פחות מבולבלת וכועסת. איך? נורא פשוט.

החלטתי סוף סוף.

יצאתי מהבלבול שהייתי בו והחלטתי.

ומהרגע שהחלטתי- אני יכולה להתמודד עם הכל.

ואני אסביר- הבנתי שכל האופציות שעומדות בפניי רעות, אין בחירה שאעשה שהתוצאות שלה יהיו טובות. הבנתי שכדי להחליט מה נכון, אני צריכה להיות שלמה עם עצמי לגבי מה נכון לילדות שלי. ולא הייתי. הייתי מבולבלת. מצד אחד ידעתי שהאבא הזה לא טוב להן ולכן אולי לא צריך להיות בחיים שלהן. מצד שני, הוא עדיין אבא שלהן וצריך שיהיה נוכח. ובעיקר ניזונתי ממשאלת הלב שלי שיהיה אבא טוב מתישהו.

אז סוף סוף הבנתי. כשאצא מהבלבול, הכל יהיה קל יותר.

אבא טוב הוא כנראה לא יהיה. אחרי הפגיעה בילדה הוא כבר חצה את הגבול שאי אפשר לחזור ממנו, לפחות לא בשנים הקרובות.

והמצב של הילדות גם עזר לי להחליט- הן פשוט פורחות מיום ליום. המורות והגננת מדווחות על שינוי משמעותי לטובה במצבן, מכל הבחינות. הן לא מדברות על אביהן כלל וכשאני מנסה לשאול אם לא מתגעגעות אליו- הן מודיעות שממש לא ושטוב להן ככה. אבא בכל מחיר? אני מזמינה את כל מי שטוען כך לבוא לראות את בנותיי ולהבין שלא.

אז סוף סוף החלטתי. טובת הילדות שלי היא שבשלב זה לא יראו את אביהן. אני מדגישה- בשלב זה. אם בכל שלב שהוא הבנות ירצו אחרת- לעולם לא אמנע מהן. וברור לי שגם כאן יהיו מי שיקומו עליי ויצאו נגדי. ואתם יודעים מה? לא איכפת לי יותר. שיקראו לזה ניכור הורי. שינקטו בסנקציות. מהרגע שהתחלתי להאמין בלב שלם שזו טובת הבנות שלי, אף אחד לא יצליח לערער אותי יותר.

ובפרקליטות? התיק עדיין פתוח, כבר שלושה חודשים. הפרקליט המטפל רמז לי שהוא מאמין שהוא אשם אבל עדיין לא בטוח שיצליח להוכיח 99% הרשעה. הוא עדיין לא הרים ידיים ולכן החזיר את התיק למשטרה עם פעולות נוספות. זה כנראה ייקח זמן,

לדף הרשומה

עדכון לנאמני הבלוג (וגם למי שלא...)

תודה על הפניות הרבות במסרים האישיים. לי ולבנות שלום, בנתיים.

בתאריך 11.12 תתקיים ועדת החלטה ובימים אלו אני ועורך דיני עובדים קשה מאד כדי להגיע אליה מוכנים- לזה מופנים כרגע כל המשאבים, כלכלית ונפשית.

בעקבות החלטת שופט, המורה לי לחתום על מה שדרש מרכז קשר (!!!!!), אחרת "ינקוט כלפיי בסנקציות המתאימות", אני נאלצת לחתום והבנות כנראה ייאלצו לחוות את הטראומה של הפגישות עם האב, עד שמישהו יתעורר ויחליט שמספיק להן (אם בכלל).

הודיעו לי שהאחריות להביא את הבנות עד לפתח המרכז היא עליי, גם אם הילדות מתנגדות צורחות ובועטות. עדיין לא ברור לי איך אעשה זאת.

פקידת הסעד מצידה פנתה לביהמ"ש ע"מ לחייב אותי לחתום על ויתור סודיות כי היא רוצה להביא פסיכיאטרית לועדה. לא ידעתי ששופט יכול לחייב אזרח לחתום על ויתור זכויותיו, אבל כרגע לא אתפלא על דבר.

מטרת הועדה עפ"י העובדים הסוציאליים: הגעתם לרמת קונפליקט גבוהה ושניכם לא רואים את טובת הילדות למגד עיניכם אלא רק את המלחמה. (במילים אחרות: הזהרנו אותך שכדאי שתירגעי ובכל זאת פנית למשטרה. עכשיו תאכלי אותה- פרשנות שלי כמובן).

לתוצאות החקירה המשטרתית, לדבריהם, אין שום קשר לועדה כי אין אפילו כתב אישום עדיין אז בשבילם האיום לא קיים, אלא אם הוא יואשם ויורשע (מה שיכול לקחת שנים).

צדק צדק תרדוף? חברים, אל תקנו את זה. שיקרו לנו כשהיינו ילדים.

לדף הרשומה

ועדת החלטה

אז כנראה שעכשיו זה רשמי. הפרנויה שלי היתה מוצדקת.

לפני מספר ימים הודיעה לי פתאום העובדת הסוציאלית שהועדה שתתקיים בתחילת דצמבר תהיה ועדת החלטה (ע"ע רשומות קודמות).

לשאלתי מדוע ועדת החלטה, שכן אוכלוסית היעד של ועדה זו היא ילדים להורים לא מתפקדים, ולילדות הללו יש אמא שמתפקדת לא ב 80%-90%, אלא ב 120%- ענתה לי בתחילה שזה רק לצורך קביעת תוכנית טיפולית במשפחה. כשציינתי שבשביל זה לא צריך ועדת החלטה, אפשר לקבוע תוכנית כזו גם בועדת תסקירים, ציינה כי "הילדות במצב נפשי קשה מאד ואני לא בטוחה שאת זו שמסוגלת לטפל בהם". הייתי בהלם. כששאלתי אותה על איזה מצב נפשי קשה היא מדברת, הרי בחודשיים האחרונים הילדות פורחות- לדוג' אחת מהן בתוכנית מצויינות של אוניברסיטת ת"א- אמרה שאין לה ביקורת על ההשגים הלימודיים שלהן אלא על המצב הנפשי. כשאמרתי לה שבמצב נפשי קשה אין השגים לימודיים- אמרה לי "תחכי לועדה ואז תשמעי מה שיש לי לומר".

במקביל היא הגישה מכתב לבית המשפט שהסדרי ראיה לא מתקיימים במרכז קשר בגללי, לאחר שסירבתי לחתום על חוזה שמשחרר אותם מאחריות ומזימון לעדות בבימ"ש. אציין כי היו נקודות נוספות לבירור שלא היה להם מושג כיצד להתמודד איתם כגון: אין אבטחה כלל במרכז הקשר ובדרך אליו מהכניסה לבניין, עו"ס לא יושב בתוך החדר ומשגיח אלא עסוק בענייניו, אופן הכנסת הילדות מהרכב למרכז קשר חרף התנגדותן למפגשים, לא התקיימה שיחה רצינית עם הבנות לבירור רצונותיהן ועמדתן עפ"י החלטת השופט,- כל הנושאים הללו הובטח לי שייבדקו ותינתן תשובה לפני קיום המפגשים. ופתאום מכתב לבית משפט לפיו הסיבה היחידה שלא מתקיימים מפגשים אי חוסר הסכמתי לחתום.

בנסיון לדבר עם עו"ס רני יקיר מרכז הקשר כדי לברר את הסוגיה הזו לעומק- הוא מסרב לענות לי ואומר שהכתובת היחידה שלי היא רחל. "בכל שאלה מעכשיו תפני לרחל, לא אליי".

נמאס לי ואין לי למי לצעוק יותר.

ניסיתי לגייס אנשי תקשורת חזקים ולא הצלחתי. ניסיתי לעורר סערה ציבורית ולאף אחד לא איכפת. ניסיתי לפנות לראש העיריה, הגב' מרים פיירברג, ונראה שטיפול בתושבי עירה רחוק מאד מליבה.

ניסיתי להחזיק את הראש מעל המים ולא מספיק ההתמודדויות היום יומיות שלי ושל הבנות- אני מרגישה שתופרים לי תיק. אני גם מבינה למה- הפאשלה בסיפור הזה היא כ"כ גדולה ממשרד הרווחה, שהם צריכים להשחיר אותי כדי לשמור על עצמם בהתמודדות בתביעה עתידית. גם אם זה אומר שזה על גבן של שלוש ילדות קטנות. וכן, אני מאמינה שלאור מאבקים של שנתיים במשרד הרווחה נכנס פה גם מרכיב של נקמנות אישי.

האסון מתקרב ואין לי שום דרך לעצור את המפלצת הזו.

לדף הרשומה

אופטימיות יתרה?

אני ממש כבר לא מבינה מה קורה כאן.

היום הגעתי עם הבנות לפגישה עם רני ממרכז קשר, כפי שנאמר לי.

רני קרא למזכירה וביקש שתיקח אותנו לסיור, להכיר את המקום לקראת הסדרי הראיה.
במהלך הסיור ביקשתי לדעת מדוע לא מתבצעת בדיקת אבטחה בכניסה  (יש מאבטח בכניסה לבניין שיושב וקורא עיתון ואפילו לא שואל מי מגיע לאן, ומשם למעלית שמובילה ישירות לתוך מרכז הקשר) והאם העו"ס נוכח בחדר בזמן הפגישה עם האב. השאלות נראו לה תמוהות ולא היה ברור לה למה צריך אבטחה ונוכחות פיזית בחדר.
לאחר הסיור שאלתי את רני מתי ידבר עם הבנות והוא התנהג כאילו לא מבין על מה אני מדברת. אולי חטף על הראש כשניסה לגלות איכפתיות? לא ברור.

במקביל, הוציאה היום העו"סית מכתב לביהמ"ש שביום רביעי הבא מתחילים המפגשים במרכז קשר.
כששאלתי את רני על כך אמר שלא יודע על מה מדובר, עדיין יש דברים פתוחים והוא לא מסר שום הודעה על תחילת המפגשים בעוד שבוע. הוא יברר ויעדכן אותי.

זה רק אני או שמשהו מסריח פה? מה דעתכם?

חברים יקרים, קיבלתי עד היום המון פניות עם הצעות לעזרה, חיזוקים והבעות הזדהות. כל ההודעות מחזקות אותי ועוזרות לי להתאפס ברגעים קשים, שבהם אני כמעט מוותרת.

היום אני מבקשת לראשונה את עזרת כל מי שמוכן לעזור.

עיזרו לי להפיץ את הסיפור, עיזרו לי לרתום את דעת הקהל לצדי. אם בפייסבוק, אם במייל- הפיצו את הבלוג הזה לכל מי שאתם מכירים. אולי נצליח מכאן להרים את המחאה הבאה. אולי דרך המקרה המזעזע שלי נוכל להביא לשינוי עבור כל אותן משפחות המצויות במצבים דומים ולא מקבלות את העזרה הראויה.

לדף הרשומה
12345
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל היום שוברת שתיקה אלא אם צויין אחרת