77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עיר החיוכים האבודים

07/11/2016

 

עדיין, שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בודפשט, כמו רוב הערים באירופה, לא הייתה במיטבה, ובנוסף סבלה ממגיפה טראגית של התאבדויות המוניות. 

חלק מהתאבדיות אלה יוחסו לשיר מסוים, «Gloomy Sunday», בתרגום חופשי, "יום ראשון העגום", שנכתב ב-1933 ע"י Rezs? Seress, שאגב, בסופו של דבר, התאבד. עד 19 התאבדויות הטילו את האשמה לשיר הזה על פי התקשורת באותה תקופה, ואף על פי שהייתה זו לא יותר מאשר אגדה אורבנית, היה מספיק כדי שיכירו שיר זה כ"שיר ההתאבדות ההונגרי" וכדי שתחנות הרדיו יאסרו את שידורו.

מאוחר יותר, השיר קיבל תהילת עולם כאשר בילי הולידיי שר אותו בגרסה חדשה, אבל, אפילו ה-bbc צינזר את השיר, בטענה שהוא פוגע במורל בזמנים של מלחמה.
 
 
אם נתעלם לרגע מאגדות אורבניות, שיעור ההתאבדויות הגבוה בבודפשט בשנת 1930, הוא דווקא בשל גורמים מוחשיים יותר, כגון רעב או עוני, אובדן אנשים קרובים במלחמה ועוד.  עד כה הגיע המצב, שהעיר הפכה בשמה ל-"העיר של ההתאבדויות". היו כל כך הרבה אנשים שניסו לקחת את חייהם בידם תוך נסיון לקפוץ לדנובה, עד שהרשויות הכפילו את מספר הסירות בנהר כדי לפטרל את האזור הגשרים בצורה מתוגברת, כדי להציל מתאבדים פוטנציאליים.
 
בהקשר לכך, פסיכיאטר בשם 'פרופסור ינו' (jeno) ומהפנט מפורסם המוכר כ'בינצ'ו', הציעו במודעות בעיתונים, טיפול מסקרן, כדי ללמוד לחייך וכך לרפא את העצב.
על פי דיווחים מהעיתון 'סנדיי טיים פרט' ב-17 באוקטובר 1937, הטיפול החל יותר כמתיחה מאשר ברצינות, הם ייחסו והאשימו את מספר הרב של התאבדויות, למצב עגום טיפוסי בעם ההונגרי, עצבות, הנגרמת בשל חוסר יכולת להזדהות ולשמוח מהדברים הקטנים בחיים. התסמין הקלאסי של האנשים שנפגעו ב"עצבות הונגרית" (מונח שהתקבע), היה, חוסר יכולת לחייך. על פי דבריהם, הרבה מתושבי בודפשט לא היו מסוגלים להראות שמחה וחלק ניכר, לא הצליח אפילו לחייך.
 
במופע ציבורי, שני המלומדים הוכיחו כמה מסובך לגרום לתושבי העיר לחייך. הם היפנטו והכניסו לטארנס קבוצת אנשים שנבחרה מהקהל. הם צייתו לפקודות שלהם, ועשו פעולות יוצאות דופן שלא היו מורגלים לכך. אך כאשר, לבסוף ציווה עליהם לחייך, הם לא היו מסוגלים לכך, חלקם התעורר מהטראנס וחלקם החל לבכות בצורה דרמתית. היה נדמה שיש משהו רע מאוד בער הזו שאנשים לא מסוגלים לחייך.
 
 
הממשלה החלה בסדרת תכניות להגדלת שמחת החיים בקרב האוכלוסייה. ליצנים, קרקסים וקומיקאים היו מבוקשים כדי להציג מופעים ברחובות ולנסות לשמח אנשים. בדיחות סופרו במרווחי תכניות הרדיו הפופולריות ביותר. בתי קולנוע ותאטרואות קיבלו פקודות להציג קומדיות ולהחליף כל תוכן דרמטי. אפילו ה"סאנדיי גלומי" הלהיט שנחל הצלחה מסחררת, נעלם ממצעד השירים.
 
אבל ללא הועיל.. אנשים המשיכו להתאבד בבודפשט. התאבדות אחת משכה תשומת לב במיוחד, פורסמה בעמודים הראשיים של העיתונים הגדולים במדינה: כלה לקחה את חייה בידיה במהלך מסיבת החתונה שלה. היא נטלה מנה קטלנית של ארסן, בעוד האורחים תהו מתי תוגש העוגה.
 
האנשים אפילו החלו להאמין שהעצב ההונגרי יכול להיות מדבק, משהו שנמצא באוויר ויכול להשפיע על כל אדם, בכל רגע.
 
אז, החלו להופיע "מועדוני החיוכים". הקבוצות הראשונות אורגנו כשיעורים או קורסים שהבטיחו לאמן את ההונגרים, בסודות שמחת החיים, וכמובן, האמנות להציג חיוך נהדר. זה אולי נראה מגוחך, אבל מועדונים אלה החלו לפרוח, מושכים יותר ויותר אנשים שפחדו להזדהם בעצב קטלני. הם היו מוכנים לשלם למומחים עבור שיעורים מעשיים ותיאורטיים.
 
 
 
מול ביקוש כזה של מתעניינים, המועדונים הציעו תכניות מגוונות ללחימה בעצב. חלק העסיקו מורים כדי ללמד איך אמור להראות חיוך מושלם, היו תעריפים שונים, בהתאם הקושי של כל מטופל. תמורת תשלום סמלי, התלמידים יכלו ללמוד לחייך כמו רוזוולט, המונה ליזה, כמו קלארק גייבל, כמו דיק פאוול, או כמו לורטה יאנג, בין דמויות אחרות. 
כפי שפורסם בריאיון במגזין Live מה-6 בספטמבר 1936, ללמוד לחייך כמו רוזוולט יכול לעלות עד 500 דולר, וזה לוקח בערך 6 שבועות, לעומת זאת, חיוכה של המונה ליזה קשה יותר ללמוד, אבל הוא זול יותר.
בית ספר אחר, הציע סוג של מסכה עם ווים, מסגרת מתכתית שהחזיקה את השפתיים בצורה כזו, שהאדם לא הצליח להגביל את חיוכו. בית ספר אחר הרחיק לכת, הוא הציע טיפול בהלם מבוסס על גז הצחוק כדי לאל את התלמידים לצחוק ללא שליטה.
 
 
 
במהלך תקופה זו, לא היה בכלל אבסורד לצאט לרחובות בודפשט ולמצוא אנשים שמונח צמוד לפיהם, שלט ע המצויר בו חיוך.
יותר מאשר להראות חיוך בריא, הרבה אנשים האמינו שפרצוף עצוב, עלול להדביק את האחרים, לכן היה צורך להגביל את אלה שהיו בהם הבעות מלנכוליות. היו אנשים שהפיצו צעיפים עם חיוכים רקומים לאנשים שלקו ב"העצב ההונגרי".
 
מצב זה נמשך בהונגריה כמעט שנה, לאחר מכן, כנראה שהאנשים התחילו להרגיש מבוכה ומועדוני החיוכים החלו להיסגר.
ב-1940, הממשלה אילצה את מעט המועדונים שנשארו, לסיים את פעילותם, תוך כדי האשמה את הבעלים, בהונאת האוכלוסייה ונוכלות. בתקופה זו, מספר ההתאבדויות היה בירידה ברמות תואמות עם ערים אחרות באירופה.
מלחמת העולם השנייה הייתה בפתחה, ולא היו סיבות רבות לחייך, לא בבודפשט ולא בשאר העולם.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לדף הרשומה

גברת רמונה

 
הגברת בעלת הפנים העגולים והאיש בעל הפנים הארוכים,  שהתאכסנו בחדר 306, יצאו מהמעלית ליעד הקבלה. תחילה, כשדרכו על רצפת הלובי, נראו רגועים, אך ככל שהתקרבו, אפשר היה להבין שהיה זה רק איפוק. הם היו בתהליך התחממות, כמו מנוע ישן המבקש את זמנו. בטח הם ירדו את שלוש הקומות בשקט.
  
הזוג מהחדר 306, היו שתי תיבות פנדורה ברזולוציה צבאית, הם ניגשו לפקיד הקבלה עם ארטילריה מילולית משומנת היטב.
היא, מעוטרת בתכשיטים כבדים שקרקשו בכל צעד.
הוא, פרווה ופשוט, עם עניבה שלא תאמה שום פריט שלבש, אבל מה, היו לו אוזניים ענקיות. באמת נדירות בגודלן.
  
ישבתי לי שם בלובי בבית מלון ברומא, עם מזוודותי, מעבירה את זמני בקריאה עד השעה שהיה עלי לנסוע לשדה התעופה.
  
 "יש לנו בעיה", פנה האיש לפקיד הקבלה.
  
ולקח פסק זמן. מאחורי השתיקה הכבדה שהשאירה משפטו, אפשר היה לשמוע את מנגינת המתח.
  
הגברת מהנהנת בעצבנות, יותר נכון היא מנענעת בראשה את זעמה, בוחשת בתוכה תמיסה כימית העומדת להתפוצץ.
  
הוא ממשיך:
  
"גנבו לנו את הדרכון ואת כל המסמכים. הם היו בתוך תיקיה. הגניבה התרחשה בין 9 בערב לחצות. יש לנו חשודים. שניים. ואנו יודעית בוודאות שהגניבה בוצעה בשעה 9 בערב, בין 9 לחצות".
  
 "כן", התערבה הגברת, נחושה לשחרר את הרגשות האצורים בה - "ואנחנו רוצים להגיש תלונה".
  
הפסקת עיכול.
  
 "כמובן", אמר הפקיד, "נחכה לבוקר ש.. "
  
 "לבוקר? בטח, מה איכפת לך? לא אותך שדדו!" שם היו הדרכון של אימי המנוחה ותעודת הפנסיה שלה! אבל זו לא האמא שלך.. אז למה שיהיה איכפת לך? אלו מסמכים שאימי נתנה לי לפני מותה, רק אני יכולה להעריך אותם!"
 
 "סליחה?" - שאל הפקיד שכנראה לא הבין טוב - "למי יש אינטרס לגנוב את המסמכים האלו..? אתם בטוחים שנגנבו?"
 
שניהם אישרו בו זמנית, כאילו החלו לשדר על אותו גל.
 
לה החל לרעוד הסנטר כשנזכרה בדברים שלה, דבריה האבודים, ברגע שהאם מסרה לה אותם, בדרך שמתה, מילותיה, היום הראשון שלקחה אותה לבית ספר, החגים. את זה לקחו ממנה וכל מה שרצתה הוא:
 
 "אנחנו רוצים להגיש תלונה!! תתקשר להנהלה! למשטרה! למי שלא יהיה, עכשיו!!"
 
"המנהל ישן עכשיו.. 2 בבוקר גברתי, בבוקר מוקדם אני.. "
 
"שיתעורר! לא מעניין אותי!"
 
הבעל אוחז בה בזרועה ומנסה להרגיעה.
ואני חשבתי באותו הרגע שרק ישראלים מכוערים צורחים כך בנכר. מסתבר שלא וגם שאלתי את עצמי, מה הצורך לקחת לנופש ירושה של ניירת.
 
"תראה" - אמר הוא בנימה סודית - "אני לא יודע אם זה חשוב, אבל ראינו שני אנשים: גבר ואשה.."
 
 "איך יכול להיות לא חשוב, רמון?! הם חשודים מדרגה ראשונה!!"
 
 "בבקשה רמונה, תני לי לסיים.. היא.. היא הייתה בכסא גלגלים והוא ליווה אותה, התהלך לצידה, אבל לא דחף את הכסא, הם הלכו זה לצד זה.."
 
צחקתי לעצמי שלזוג הזה יש אותו שם.. כמעט. כמו המכסה שמתאים לסיר.
 
 "אולי הם מעט חשודים.." אמר פקיד הקבלה, כאילו כדי לרכך את המצב וגם כי לא ידע כבר מה להגיד.
 
"מעט?! - היא צועקת - מעט?! אתה לא מקשיב? היא בכסא גלגלים והוא לצידה, כמו שותפים לדבר עבירה, לא כמו זוג, לא הרגשות מחברים ביניהם, אלא מטרה אחת: המסמכים שלי!" 
 
"אני יודע על מי אתם מדברים. הזוג מהחדר 308. לא רק שהיא על כסא גלגלים, היא קטועת רגליים..".
 
 "נו, אז מה? אתה רואה, כל עוד יש לה ידיים..".
 
 "אנחנו לא אומרים שאלו הם בוודאות, רק שראינו אותם. אם לפי החשדות אתם יכולים לפעול.. - אמר הוא, מנסה לרצות את אשתו.
 
"יכולים?, חייבים! אני דורשת חקירה, רמון, חקירה! עכשיו! שיקחו טביעות אצבעות, בשביל מה יש פה פקיד בלילה, הא? לא למקרי חירום כאלה?", - כל זאת אמרה ורקעה ברגליה על הרצפה המבריקה.
 
בשלב זה הפקיד קבלה וגם רמון המסכן החלו להזיע. הוא תפס אותה יותר בחוזקה בזרוע ואמר לה:
 
 "תרגעי, רמונה".
 
רמונה הטילה את ראשה אחורנית, במין מחווה של התנשאות. היה נראה שנרגעה. אבל זו הייתה רק מנוחת הלוחם כי אצבעותיה עטורות הטבעות הכבדות, תופפו בעצבנות על דלפק הקבלה.
 
 "גברתי, בדקת טוב בכל החדר? כי אני לא גנבתי לך אותם ואני לא חושב שאשה ללא רגליים מתעסקת בגניבת זהויות, תהיי הגיונית, כסא הגלגלים היה חושף אותה.. אני מבטיח לך שתוך כמה שעות, כאשר המנהל יגיע נטפל בזה באופן רשמי.."
 
 "בסדר" - אמר הבעל, כבר יותר רגוע.
 
הוא אחז שוב בזרועה שלה כדי להובילה למעלית. כי הגברת לא מאנה לזוז משם. מוחה הסכים שאין כבר מה לעשות, אך רגשותיה וכעסה דרשו סערה חסרת פשרות. היא רצתה להישאר שם ולבכות, לתת דרור לזעקת הצדק שלה. רמונה, מותשת מכובד צערה, לא יכלה לשאת זאת לבדה. כוונתה, לקרוא למנהל, לא היה כל כך כדי לפתור את הבעיה, אלא לחלוק את סבלה עם אדם אחר. יותר מדי משקל עליה. אמה המנוחה, זכרונותייה, צערה.. איך היא תעזוב את דלפק הקבלה כך?
 
סוף סוף בעלה הצליח לגרור אותה למעלית, כמי שגורר נידון למוות לגרדום.
מהכניסה למעלית היא מתחננת:
 
 "אם תראו מישהו, איזה חשוד, תודיעו לנו!" - גם התכוונה אלי..
 
 "כן גברת.. ברגע שנראה אודיע לכם.."
 
 "קדימה אשה, הכנסי.." -  התחנן רמון מתוך המעלית.
 
 "אלו היו דברים אישיים! אמי המנוחה!... פנקס הפנסיה!.."
 
שוב, כאשר שמעה את עצמה קוראת בשם האם, קיבלה כוחות מחודשים כדי לצאת מהמעלית ולהמחיש בזרועותיה הדשנות את מות אמה, המשפחה, האסון ואת פנקס הפנסיה.
 
 "בבקשה רמונה, כנסי כבר!"
 
הוא אוחז בה בידה ולבסוף מתרככת.
 
הגברת עם הפנים העגולים והאדון עם הפנים הארוכים בתוך המעלית.
 
 "... בבקשה, אם אתם רואים משהו.."
 
 "מה את רוצה שהם יראו?" - שואל הוא בקול כבר כבוי - את מי?"
 
"אתה לטובתם או ל..."
 
קלאק.
 
הדלתות נסגרות. הקולות נמוגים. רמונה פורצת בבכי מרוחק.
 
חלונית הלד שמעל המעלית מורה על קומה 1.
 
שקט.
 
קומה 2.
 
קומה 3.
 
פקיד הקבלה מחייך אלי במבוכה ואני מחזירה לו מבט משועשע.
אני חוזרת לספר שלי ושוקעת בו שוב. אבל לאחר כ-15 דקות דלת המעלית נפתחת שוב ו.. רמונה - הפעם לבדה - פוסעת שוב בצעדים מיליטנטיים לעבר פקיד הקבלה. היא מטילה על הדלפק צרור באגרסיביות ומתריסה:
 
- "הנה! הגנבים החזירו לי את המסמכים! ידעתי שזו ההיא בכיסא הגלגלים, בטח, אמא שלי כבר לא טובה להם, איזה זלזול! אויי מדרה מיה! איזו אשה קדושה היא הייתה! חילול הקודש מה ש.."
 
 "גברת, אני בטוח שהיכן שמצאת אותם לא חיפשת קודם ו.."
 
 "בטח בטח, תצדיק אותם, אתה לא פחות אשם מהגנבים כי.. "
 
קמתי והתרחקתי לצד השני של הלובי. כבר לא יכולתי לשאת את היללות שלה. מסכן פקיד הקבלה, מסכן רמון שבטח מתחפר באותו רגע תחת השמיכה, ושעכשיו הבנתי למה צמחו לו אוזניים ענקיות. ומסכנה האם שדרכונה ופנקס הפנסיה לא נותנים לה מנוחה בקברה
לדף הרשומה

מכת צפרדעים

 
 
 
כשהייתי בערך בגיל 10 וגרנו שם, בבואנוס איירס, אמי החליטה שנעשה את הפסח אצל דודתי, שגרה באיזו עיר שדה בתחת של העולם, לעיר הזו קראו "צ`אקו". נסענו 12 שעות באוטובוס רעוע, כי זה מה שהיה, הרי ארגנטינה נחשבה לעולם השלישי באותה תקופה (ועדיין פה ושם) ולמרות זאת אני ואחיי נהנינו מהמסע המתיש והיינו כולנו בצפייה לבאות, כי זו הייתה הפעם הראשונה שנסענו לדודתי וגם פעם ראשונה שהיינו כל כך הרבה שעות בדרכים.
 
הגענו בצהרי היום, זו הייתה התחלה של הסתיו שם, ירדנו במרכז העיר, כולה 3 רחובות עמוסי חנויות הנוטות ליפול, אבל היה בהם הכל, מספרה, מרפאה, כל-בו, חנויות בגדים ועוד חנויות ואטרקציית העיר, הקולנוע כמובן, שם קבענו עם דודתי שתאסוף אותנו לביתה. הייתה המולה ברחבת הקולנוע, כי באותו יום חילקו כרטיסים בחצי חינם וזיהינו את דודתי לפי התסרוקת שנהגה לעצב: פריזורה של 30 ס"מ על ראשה. אחרי החיבוקים והנשיקות, דודתי עצרה מונית וכולנו נדחפנו עם המזוודות וכל מה שהבאנו במכונית הקטנה. הנסיעה נמשכה כעוד חצי שעה והגענו לכפר הכי נידח באזור, לא הבנתי איך הדודים שלי בחרו לגור במקום כזה רחוק ומוזר. סוף סוף הגענו לבית שנראה יותר כבקתה פרימיטיבית מאשר בית, אך לנו הילדים נראה הכל קסום בגלל השוני, הרי בואנוס איירס היא העיר הכי אורבנית בדרום אמריקה וזה כל מה שהכרנו אז מהיבשת הזו.
 
בקיצור, הדודנים שלנו לקחו אותנו מיד לסיור שטחים, כשתוך כדי הם מכירים לנו את הילדים מהשכונה אם אפשר לקרוא לזה שכונה. צריך להבין שכמעט כל התושבים בישוב הזה הם "אינדיחנס"  (indigenas), זאת אומרת תערובות של אינדיאניים, והדודנים שלי היו הילדים היחידים שנראו מערביים וכמובן היחידים שיהודים ועכשיו נוספנו אנו ובחנו אותנו בערך כחייזרים שנפלו ממאדים, אבל זה היה הדדי למרות שבבואנוס איירס יש המון תערובות כאלו, אלה היו יותר אתניים. התחברנו די מהר וכיוון שאותו פסח חפף לפסחה שלהם, הילדים היו בחופש מבית בספר ולא צריך ללכת לישון מוקדם, קבענו להיפגש בשעות הערב המאוחרות באיזו מערה סודית שהילדים נהגו לרבוץ בה.
 
''
אל צ`קו..בזמנים ההם..היום זה נראה אחרת
 
חזרנו לבית של דודתי וכבר בכניסה הבנו שמשהו מתרחש שם:
נהר של מים נשרך מתוך הבית. הייתה סתימה במטבח ודוד שלי שהיה שלומיאל עם ידיים שמאליות, נשכב מתחת לכיור כולו רטוב, מפרק ומרכיב ושום דבר לא מסתדר לו. אז הלכו לקרוא לאינסטלטור היחיד של האיזור, שכמובן היה מאוד עסוק עד למחרת. משפחתה של דודתי נחשבה לענייה-מעמד הביניים, כי שם זה היה או עשירים או עניים. לעשירים היו פרות, כבשים, עזים. לדודתי היה רק בעל שעבד כמו חמור כסוכן מכירות בגדים מבית לבית וכך היה שיצא שנעדר המון מהבית לפעמים לשבוע כי נסע עם מרכולתו לערי שדה שבסביבה עם הפיאט הקטנה שלו. אבל לכל המשפחות באותו מעמד של משפחתה של דודתי יש "מוצ`צ`ה" (muchacha) וגם לדודתי הייתה כזו. המוצ`צ`ה היא הפיליפינית של דרום אמריקה. היא עוזרת בית, מבשלת, מכבסת, עושה קניות, רופאת אליל, מטפלת בילדים ועוד. המוצ`צ`ה תמיד הייתה נערה בגיל 18 בערך, ממשפחה יותר ענייה משאר המשפחות העניות שעבדה תמורת ארוחותיה, מקום לינה ושכר מזערי. ממבט ראשון זה נראה כניצול, אך למוצ`צ`ה היה רווח משני: החופש. צריך להבין שהמשפחות בערי שדה אלו, הם לרוב פרימיטיביים, חסרי השכלה, אנאלפבתיים, מאוד שמרנים ומלאי דעות קדומות ואמונות טפלות וכל זה היה יותר מוקצן בתקופה ההיא לפני כ-40 שנה וזו הייתה הדרך היחידה לבנות צעירות למפגשי אהבהבים.
 
אז המוצ`צ`ה עבדה קשה מאוד אבל כרתה ברית סודית עם מעסקתה שבלילות היא חופשיה להשתוללות בשדות אפלים, כל עוד היא עומדת בהתחייבויות שלה. וגם אצל דודתי לא היה שונה. אך למוצ`צ`ה שלה טרם הבשילו ההורמונים ולמרות הפצרותיה של דודתי שתלך "להתרענן" בלילות, הנ"ל העדיפה להצטרף למשחקי הילדים במעט שעותיה הפנויות. וכך היה שהיא ליוותה אותנו באותו ערב למערה.
 
הילדים המקומיים התחילו לספר סיפורי אימה על האזור, כמו "לה לוס מלה" (האור הרע), סיפור מיתולוגי מושרש בפולקלור הארגנטינאי המייחס זאת לרוחות רפאים ונמשך בסיפורי בית הקברות המקומי. לנו, האורבניים לא היו סיפורים מפחידים כל כך, אז התחלנו לספר להם על 10 המכות במצרים, לאחר שהתעניינו ב"מה זה פסח?" כי כמובן, המעטים שהלכו לבית ספר המקומי, לא למדו תנ"ך שם. הם גילו המון עניין ושאלו המון שאלות ואנו כדי להרשים הגזמנו בתיאורים ואפילו קצת שיקרנו בכל מיני תוספות שזה עלול לקרות שוב למי שמתנכל ליהודים וכו  ולא הכל הם הבינו, אבל גם אנחנו לא. העיקר שהגדלנו כל מכה פי כמה עם המון תנועות ידיים והבעות פנים מפחידות. כבר התחיל הלילה וחזרנו כולנו רועדים: הם מהסיפורים שלנו ואנו מהסיפורים שלהם והתפללתי כל הדרך שלא יצוץ "האור הרע".
כשהגענו הביתה המוצ`צ`ה הגישה לנו ארוחת ערב והכלים והסירים נערמו בכיור הרעוע כי טרם היה מים עד למחרת היום וכך שמחנו מאוד שוויתרו לנו על מקלחת מחוסר ברירה.
 
כשהלכנו לישון הצטופפנו כל הילדים במיטה אחת, רועדים מפחד מהסיפורים אבל אף אחד לא מודה וכולנו אמרנו שזה מהקור, למרות שהיה ממש ממש חם.
למחרת הגיע האינסטלטור, סידר את הסתימה, המים חזרו לברזים ואנחנו קצת התבאסנו. יצאנו לגינה הענקית שעל יד הבית לשחק עם הדודנים ותוך כדי משחק אנו שומעים את המוצ`צ`ה צורחת בקול מקפיא דם. רצנו לתוך הבית, תוך כדי הצטרפו לצעקותיה צרחותיה של אימי ודודתי, שלושתן עומדות בהיסטריה מסביב לכיור, רועדות ומסמנות עם יד רועדת לעבר ערמת הסירים שבתוכו. דוד שלי שהיה במקלחת יצא באמצע כולו מסובן ומבוהל ורק מגבת על גופו ושאל מה קרה, מה כל ההיסטריה ועם קול רועד המוצ`צ`ה אומרת:
- יש צפרדע בכיור!
דודי כעס עליהן בגלל כל המהומה על דבר פעוט כזה, יצא לחצר וחזר עם ענף ארוך, התחיל להזיז את הצלחות והסירים ואז התגלתה גודל הזוועה: היו בכיור ארבע צפרדעים ענקיים, מכוערים להחריד וגם מפחידים לא פחות. אנחנו הילדים התרגשנו מאוד כמובן, לא כל יום מזדמן לנו מופע כזה, אדם מגודל כמו ארון עומד על קצה האצבעות ממרחק מטר מהכיור ומנסה לדוג צפרדעים מאיימים ובכל קפיצת צפרדע הוא מנתר לאחור. באחת הנתירות נפלה לו המגבת והתחת הלבן שלו זרח כמו ירח. איך השתנו מהצחוק!!
 
בקיצור, הצפרדעים התפזרו בכל הבית ושלחו אותנו הילדים לצוד אותם עם הבטחות מפה עד השמיים שנקבל כל מיני צ`ופרים על כל תפיסה. זה היה בוקר מתיש, שרהיטים הוזזו ללא סוף, צרחות נשים היסטריות, צחוקים של ילדים והמולה מטורפת. אך איך שתפסנו את הצפרדע האחרון, גשם זלעפות החל לרדת והטיפות השמנות שהכו על גג הפח נשמעו בתוך הבית ככדורי ברד ענק. כולנו הבטנו לכיוון התקרה שדמה היה שתכף היא תתמוטט ודודי אמר "חם, זה לא יתכן ברד" אז רצנו לחלון ושומו שמיים! מאות צפרדעים ירדו מגג העולם, מכל הגדלים וגווני ירוק, זה היה מחזה מוזר ומרתק, כולנו נשארנו עם פה פעור ואז המוצ`צ`ה התחילה לצעוק "הצפרדעים ממצרים! הצפרדעים ממצרים!" .. היא הייתה בטוחה שזו אותה מכת צפרדעים שסיפרנו בליל אמש על 10 המכות ואז היא התחילה להשבע ולהתגונן שהיא התנהגה יפה אלינו "היהודים" והיא לא אשמה בכלום. מדי פעם נשמעו צעקות מבתים אחרים וכל אלו שלא הספיקו לסגור חלונות ודלתות ברחו מביתם לבתים אחרים.
 
שתבינו, דבר כזה עוד לא קרה שם ולא בסביבה ובכפר נידח רווי אמונות טפלות זה, החלו הספקולציות להתפשט לאחר שהילדים סיפרו להוריהם על "מכת הצפרדעים" שבתנ"ך שסיפרנו והגזמנו. גם דודתי, למרות היותה משכילה, לא חפה מאמונות טפלות וכעסה עלינו כי "פתחנו פה לשטן" ובטוח הבאנו את קללת הצפרדעים מבואנוס איירס. לאחר כשעתיים החלו לבוא לבית כל השכנים מהסביבה וכמעט כל הכפר התגודד מסביב ואנו פחדנו שהולכים לעשות בנו לינץ. אבל כאשר דודי פתח את הדלת, עם אלה מאחורי גבו למקרה שיצטרך "להלחם", נדהמנו כאשר אלו ירדו על בירכיהם והתחננו שנתפלל לאלוהים שלנו כדי שיפסיק את גשם הצפרדעים. דודי הכניס אותם לבית, הכין "מטה" להרגעה, שעבר כנרגילה בין כולם ולאחר הסבר ארוך הרגיע אותם שאין לבית הזה קשר עם סיפור מצריים ושזה צירוף מקרים משעשע ושבמקומות שונים בעולם זה קורה מדי פעם ושאין מה לפחד מחיה קטנה כזו ובלה בלה בלה.. (אמר הפחדן ששיחד ילדים קטנים לתפוס צפרדעים)
 
''
ככה שותים מטה
 
מבול הצפרדעים הפסיק במכה, בדיוק כמו שהתחיל, השכנים חזרו לביתם וחזרו עם כל מיני מתנות ומאכלים לאות תודה, כי בכל אופן היו משוכנעים שדודי שלט בתופעה המוזרה הזו. מאז קראו לו בכפר "מויזס" ומאז הוא הסתובב בכפר נפוח מגאווה עם נוצות טווס מושאלות ולנו הילדים זו הייתה אחת החוויות ילדות הכי משעשעות  שהתרחשה בצירוף מקרים מוזר שחפף את פסח ומכת הצפרדעים.
לדף הרשומה

סרטים אסורים

03/03/2016
פוסט למבוגרים בלבד 
 
 
 
 
"סרט סרבי" זכה בכבוד המפוקפק  להיותו הסרט השנוי במחלוקת ביותר של 2010 בשל סצינות מין ואלימות קשות.  בכורת הסרט היה בפסטיבל קאן והוקרן לאחר מכן בפסטיבל סיצ`ס. הסיפור הזה על איש קולנוע מטורף שרוצה לעשות את הסרט  החולני ביותר של כל הזמנים, לא השאיר אדיש אף אחד. סצינות של עינויים ואונס מוצגים לאורך כל הסרט, אך שיא הזוועה מגיע כאשר הפסיכופת אונס תינוק שאך זה נולד לפני אימו.
 
סצינה כל כך חולנית ומעוררת אימה, ששופט אחד אסר את הקרנתו  ב"שבוע סרטי פנטזיה" בפסטיבל סאן סבסטיאן. כמו כן, בבריטניה הסרט הותר להקרנה רק לאחר שקטעו ממנו 5 דקות רצופות אשר כוללים את הרצף של הפדופיליה המזעזעת.
 
מפיצים מעטים ניסו לרכוש את הזכויות להצגת הסרט וקרוב לודאי שחלק גדול יצפה בו בהורדה מהנט.
 
המחלוקת סביב סרט זה, היא תירוץ טוב לסקור את הסרטים השנויים ביותר במחלוקת, האסורים והשערורייתים ביותר בכל ההיסטוריה של הקולנוע.
 
סקרתי אותם למענכם, קבלו אותם.
 
 
 
1. "בייבי דול" (1956)
 
 
 
הסרטים על ה"לוליטות" הם תמיד מעוררי שערוריות. במדור הזה יכולתי לכלול את הסרט "לוליטה" של סטנלי קובריק, אך העדפתי לבחור בזה שהוא פחות מוכר, אבל באותו נושא ולא פחות שערורייתי. "בייבי דול", בבימויו של איליה קאזאן והתסריט מאת הרב טנסי ויליאמס המהולל, הינו סרט טעון במתח מיני שמותח את הגבולות לרמות כמעט בלתי נסבלים. הסרט מספר על צעירונת (קרול בייקר) שנשואה לגבר מבוגר (קארל מלדן), הזוג לא מימש עדין את הנישואים כי הוא הבטיח לאביה של הצעירה לכבד את בתוליה עד שימלאו לה 20 שנה. יום לפני התאריך המיוחל, הבעל אכול עצבים וכמהה לשכב עם אשתו, אבל מופיע בחור קשוח וחסר מצפון (אלי וולך), אשר הוקסם על ידי הצעירה והוא נחוש בדעתו להיות הראשון בלטעום את הפרי היקר שלה. עם טיעון כזה, קל להבין את השערוריה שהתעוררה בכל מקום שהוקרן הסרט. כמו כן, פורסמו כרזות ופוסטרים בו מראים את קרול מוצצת את אגודלה, רמז ברור למציצה, אך קאזאן שינה כרזות אלו לאחר לחץ של ארגונים שונים. הסרט נאסר להקרנה במספר מדינות, כולל שוודיה. הוא גם צונזר בכל כך הרבה קטעים שלבסוף הסרט הפך לבלתי מובן. המיתולוגיה הפופולרית מספרת שבחלק מערי השדה, עמדו כמרים בכניסה לבתי קולנוע בהם הוקרן הסרט ורשמו את שמות הצופים שהעזו להכנס ולראות סרט שערורייתי וחוטא שכזה. אפשר להבין את התגובות בהתחשב שמדובר בשנות ה50` ובמנטליות החברתית של אז.
 
 
 
 
 
 
2. קליגולה (1979)
 
 
למרות שלטינטו בראס תמיד הייתה חיבה מיוחדת לקולנוע האירוטי, הסרט הזה, היה אמור להיות במקור סרט רציני. עם תסריט החתום על ידי הסופר גור וידאל ועם צוות שחקנים הכולל את מלקולם מקדואל, פיטר אוטול, ג`ון גילגוד והלן מירן היפה והעסיסית (בתמונה), הכוונה הייתה להראות את הפרצוף האמיתי והשחיתות של האימפריה הרומית. אבל המפיק של הסרט בוב גוצ`יונה שהוא גם הבעלים של המגזין פנטהאוס, חשב שלסרט חסר חולניות מסויימת. כך שהוא הסריט לצד הבמאי סצינות פורנוגרפיות שכללו זוגות לסביות, ואפילו מציצה לסוס כדי להכניס יותר "שמחה" לסרט. התוצאה הייתה, כי ברוב מדינות אירופה לא הוקרן או קיצצו כל הרבה קטעים ממנו, שהסרט דמה כמעט לסיכום. באנגליה למשל, הקרנת הסרט בגירסתו המלאה, אושרה רק ב-2008. שלשום, כמו שאומרים.
 
 
 
 
 
 
 
 
3. שבילי התהילה (1957)
 
 
עבור רבים ואני ביניהם, זה הסרט הטוב ביותר של סטנלי קובריק. תסריט הנכתב על ידי ג`ים תומפסון (אחד הפרות הקדושות של הספרות השחורה האמריקנית, מחבר הספר "הבריחה") ובכיכובו והפקתו של קירק דאגלס, הסרט מספר סיפור הזוי על רקע מלחמת העולם הראשונה. לאחר התקפה כושלת  בה אמורים לכבוש עמדה גרמנית הנקראת "תל נמלים", הפיקוד העליון הצרפתי מחליט ללמד לקח את היחידה ומעמיד למשפט 4 חיילים שבחר באקראי, בהאשמת פחדנות. קפטן דאקס, בגילומו של דאגלס, הוא האחראי על ההגנה ומנסה להראות את הקטנוניות של הפיקוד העליון הצבאי. אך המאמצים הם חסרי תועלת ובסופו של דבר ארבעת החיילים מוצאים להורג ביריה. גם כיום הסרט הזה מעורר מחלוקת והוא מראה "בבשר החי" את הטיעונים  של מתנגדי המלחמות וכצפוי הסרט צונזר בהרבה מדינות. הבעיות החלו לאחר הקרנת הבכורה בבריסל בשנת 1958. הממשלה והרבה ארגונים צבאיים, מחו על התדמית השלילית של הצבא הבלגי-צרפתי שמוצגת בסרט, הרבה מדינות הגיבו והחליטו להחרים את הסרט, אפילו בצרפת עצמה. בכל אופן סרט אנטי מלחמתי ענק וכדאי להתעמק בעלילה כאן ובכלל לצפות בו.
 
 
 
4. שוטטות (1980)
 
 
 
אנשים קונים סטיות וחולניות. אבלהכל במידה, כי אם עוברים את הקו האדום, לא יוצאים מזה טוב. זה מה שקרה לוויליאם פרידקין (האחראי לסרטים שוברי קופות כמו "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים"), עם מותחן אפל זה. "שוטטות", מספר את הסיפור על מרדף אחר פסיכופת סאדיסט ורוצח הומוסקסואליים. אל פאצ`ינו מגלם שוטר סמוי שנשלח לנסות לתעתע בפושע הפסיכופת. לשם כך, הוא חייב להכנס לעולם הסאדו-מאזו ההומוסקסואלי ובהתאם לכך לחקות את דרך חייהם. חקירה שמובילה לדרכי הגיהנום, כי מעבר לגילוי הניצול והשפלות ההומואים, אל פאצ`ינו מתחיל להרגיש שהסטרייטיות שלו, לא כל כך איתנה כמו שחשב. שום דבר מוגזם עד כאן, אך פרידקין ליכלך כאשר הכניס סצינות בהם רואים איך דוחפים אגרוף לפי הטבעת של טיפוס אחד וסצינה אחרת, בה סגל של קצינות שוטרות, מנצלת מינית קבוצה של הומואים שריריים. סצינות אלו הספיקו כדי שהסרט יוחרם על ידי רבים. המבקרים אמרו שזה סרט חולני באיכות נמוכה, הקהל התעלם מהסרט בהקרנת הבכורה, משטרת ניו יורק תבעה את במאי הסרט בגלל התדמית השלילית שהוצגו בו והקהילה הגאה איימה בעוד תביעה, בגלל שהרגישו שהפכו כלי למניפולציות והשפלות והוצגו כאילו הם מכונות מין מהלכות. מפני תרחיש כזה, המפיק החליט למשוך את הסרט מהמחזור ו"שוטטות" לא הוצג לקהל עד כעבור 10 שנים.
 
 
 
 
 
5. סרט מתוק (1974)
 
 
בסרט הזה של הסרבי דושאן מקבייב, יש את כל המרכיבים כדי לפגוע בכל אדם, בכל קשת האידיאולוגיות. סרט נרכיסטי וסנסציוני שסיבך אותו בזמנו. הסרט מתחיל בתחרות יופי, "מיס וירג`ין". המנצחת נאלצת להנשא לטיפוס מפוקפק בעל מוח מעוות בדיוק כמו הפין שלו. הכלה נחרדת מגודל הפין ועיוותו ובורחת לפריז, שם היא מתקבלת לקומונה והיא מגלה את העצמי האמיתי שלה דרך פעולות פיזיולוגיות, כגון השתנה, חירבון.. לאחר מכן היא הופכת לכוכבת שמזמינים אותה להשתתף בפרסומת בה היא מאוננת בזמן שהיא שקועה בתוך אמבטיית שוקולד נוזלי.. להמשיך? בשביל מה? frown, די  בלומר שהחגיגה הזו רווית זיונים (חלקם לא מבויימים), קופרופגיה (יש סצינה בה חברי הקומונה מזמזמים את המנון השמחה בזמן שהם אוכלים מצלחותיהם המלאים בצואה), לא הייתה אהודה על כמעט אף אחד בזמנו. מנהל ההפקה גורש כעונש מארצו, אז קרויה יוגוסלביה והסרט הוקרן רק בטוקיו ופריז, שגם שם, קומם כל כך את הקהל השמרני, כמו את הקהל השמאלי ואת הימני. הסרט לא הפקיר אף אחד. :) עדיין היום הסרט שנוי במחלוקת ובכמה מדינות הוא נאסר להקרנה. בארץ, הסרט הוקרן בסינמטק ת"א, אך לא ידוע לי אם חלקים ממנו צונזרו.
 
 
 
6. פריקים (1932)
 
 
שישים ושמונה שנה לאחר הקרנת הבכורה של סרט זה, יצירת מופת מאת טוד ברוונינג, הוא ממשיך להיות אחד הסרטים הקיצוניים בכל הזמנים.
והוא כזה בגלל מה שדמויות אלו מעוררות בקהל: תערובת של חמלה וחולניות. רוב השחקנים הם "פריקס שואו" אמיתיים, "מפלצות אנושיים" כפי שנהוג לקרוא להם, או אנשי קרקס עם נכויות שונות. הסיפור הוא ידוע וצפוי: גמד קרקס נודד, מתאהב בלוליינית מושחתת ואכזרית, זאת מצידה, מתכננת להנשא לו, ובשיתוף פעולה עם מאהבה, לרצוח אותו ולברוח עם כספו. כבר בתחילת צילום הסרט, החלו הבעיות: השחקניות ג`ין הארלו ומירנה לוי, אשר נשלחו מהמטרו מאייר כדי לגלם את הדמויות "הנורמליות", סירבו להתרועע עם הפריקים שהשתתפו בסרט. כאשר הסרט נשלם, נדרש מהם לצנזר כמה קטעים אכזריים במיוחד, כגון קטע עקוב מדם, בו מראים איך אנשי הקרקס מתנקמים במאהב ומסרסים אותו ללא רחמים. לאחר הקרנת הבכורה, תגובות הביקורת (חדורת הטפת מוסר, שכיום אנו מוצאים אותם צבועים לחלוטין) היו כל כך שליליות, שהמטרו הוריד אותו מבתי הקולנוע, רק שבועיים לאחר הקרנתו. במדינות רבות אסרו את הקרנתו, כולל אנגליה שרק בשנת 1963 הותר להקרנה אך מצונזר בכמה סצינות. וכך הסרט הזה נמנם במחסני המטרו, עד שיזם אחד בשם דויין אספר קנה את זכויות הסרט כדי להקרינו בירידים נודדים. כך באופן פרודקסלי, הסרט התגלה מחדש במעגל מביך זה, באותו רוח ודמויות שנתנו לא השראה. לבסוף, בשנות ה70` "פריקים" זכה בסטטוס הראוי לו כסרט פולחני, מה שהכניס אותו למעגל הסרטים הקלאסיים. כיום הוא נחשב כיצירת מופת ומקרינים אותו גם לשם דיונים פילוסופיים.
 
 
 
7. הטנגו האחרון בפריז (1973)
 
 
עוד אחד מלהיטי הקולנוע האירוטי, למרות שאיכות הסרט מתעלה על סצינות הסקס, והופך סרט זה לשיר מריר על הבדידות האנושית. ההופעות המרהיבות של מרלון ברנדו ומריה שניידר, הפסקול של גאטו ברביארי והגאונות של ברנרדו ברטולוצ`י, הספיקו כדי להפכו לסרט בלתי נשכח. למרות שהקהל ממשיך לזכור את הסרט באופן בסיסי בגלל שתי סצינות חזקות: החדירה האנאלית והסצינה בה משתמש ברנדו בחמאה כמומר כסיכה.
בהמון ארצות אירופיות נאסר הקרנתו, אז אלפי אנשים נסעו לצרפת מסוקרנים כדי לצפות בסרט זה בעל ההילה האירוטי.
גם בארה"ב היו בעיות איתו ובאיטליה רק ב1987 הותר הקרנתו.
 
 
 
8. התפוז המכני (1972)
 
 
פה אנו ניצבים מול מקרה בו מעורבים הצנזורה הקלאסית והצנזורה העצמית. של הבמאי עצמו.
התפוז המכני‏ הוא ספר פנטזיה אלים ואפל שנכתב בשנת 1962 על ידי הסופר האנגלי אנתוני ברג`ס ועובד לסרט בשנת 1971 על ידי הבמאי סטנלי קובריק. הספר נכתב בעקבות אונס קבוצתי אכזרי של אשת הסופר על ידי ארבעה חיילים אמריקאים, מעשה שגרם לה להפיל את העובר שאותו נשאה ברחמה ולבעיות רפואיות חמורות.
בסיס ועלילת הסרט:

גיבור הסיפור, אלכס, הוא נער מתבגר בבריטניה, שמבלה את ימיו יחד עם חבריו בביצוע מעשי אלימות שונים: אונס, התעללות ושוד, שאותם הוא עושה מתוך הנאה סדיסטית ולא מתוך מצוקה כלכלית או חוסר סיפוק מיני. הוא בן למשפחה ממעמד הביניים, נבון ומצליח עם נשים. אלכס הוא מעריץ נלהב של מוזיקה קלאסית, של בטהובן ושל הסימפוניה התשיעית שלו בפרט. קטעי האלימות בתחילתו של הסרט מלווים במוזיקה קלאסית, העומדת בניגוד מוחלט לאלימות הקשה המוצגת בהם.

אלכס וחבריו מדברים במעין משלב/שפת סתרים/שפת רחוב בידיונית בשם נאדסאט (Nadsat; מרוסית: "-עֶשְׂרֵה"), המבוסס על אנגלית ועל שאילת מילים נרחבת מרוסית, וכמו כן מושפע מהסלנג המחורז הקוקני, מתרגום המלך ג`יימס ומגרמנית. (בסופו של הספר מופיע "מילון" קצר להסבר הביטויים של אלכס וחבריו.)

אלכס וחבריו מבלים את לילותיהם בבאר מעוצב בשם "מולוקו" (רוסית: "חלב"). לאחר שתייה מרובה, הם יוצאים לרחובות ותוקפים אנשים, או שהם פורצים לבתים ומתעללים ביושביהם. אלכס מצליח לפרוץ לבתי האנשים לאחר שהוא משכנע אותם שהוא זקוק לעזרה. הוא משתמש במבטאו האריסטוקרטי ובשפה גבוהה על מנת לרכוש את אמונם.

 

בני החבורה בלבושם הייחודי. ב"תפוז מכני", קובריק מרבה להשתמש במוזיקה קלאסית, המלווה סצנות של אלימות ואונס. סצנת האלימות בהילוך-איטי, העומדת להתחיל בתמונה, היא כוריאוגרפיה לפתיחה של האופרה "העורב הלקחן" מאת רוסיני

אלכס וחבריו מתלבשים בדרך ייחודית: בגדים לבנים, כובעים שחורים וחגורת אתלטים על אזור החלציים. בנוסף, אלכס נוהג להדביק ריסים מלאכותיים על ריסי עינו הימנית. לכל אחד מאנשי החבורה יש כלי נשק: אלה, שרשרת חוליות וכדומה. אלכס הוא המנהיג הבלתי מעורער של החבורה ועל פיו ישק דבר (אם כי בשלב קריטי בסרט מורדים בו בני החבורה ומביאים למעצרו).

לאחר שרצח אישה שלתוך ביתה פרץ, וכתוצאה מבגידתם של חבריו, נתפס אלכס על ידי המשטרה ונידון ל־14 שנות מאסר. לאחר שנתיים בכלא הוא מצליח להתקבל לניסוי של הממשלה שמטרתו לשקם עבריינים, ושבזכותו יוכל להשתחרר מהמאסר. הניסוי משתמש בשיטה חדשה הנקראת "שיטת לודוביקו" (הדומה לטיפול סלידה), ובמסגרתה מוקרנים לנושא המחקר סרטי אלימות שונים תוך מתן סמים שונים הגורמים לו לבחילה חריפה. בעקבות התניה קלאסית זו, בכל פעם שירצה הנבדק להשתמש באלימות או אף יחזה בגילוי אלימות או מין פרוע, הוא ייתקף תחושת בחילה שלא תאפשר לו לתפקד. במקום להשתקם, אלכס הופך לשבר כלי.

בשלב זה של חייו, כל מי שהיה איתו בקשר בעבר מפנה לו עורף. הוריו מגרשים אותו מהבית. אלכס פוגש אז קבצנים בהם התעלל בעבר, ואלו מפליאים בו מכותיהם. מצילים אותו חבריו לשעבר, שהפכו לשוטרים בינתיים. ואלו לוקחים אותו למקום נטוש ומתעללים בו. בצר לו מגיע אלכס במקרה לאותו הבית שבו הוא ביצע אונס בעבר. בעל הבית לוכד את אלכס, ומשקה אותו יין מהול בחומר הרדמה. אלכס מתעורר לקולה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אשר גורמת לו לבחילה והוא קופץ מהחלון על מנת להתאבד.

הוא מתעורר בבית חולים פרטי אשר מסתבר שנמצא תחת חסות הממשלה והשר שיזם בזמנו את "שיטת לודוביקו" לשיקום עבריינים. השר אשר הותקף באופן חריף על ידי התיקשורת, מסכם עם אלכס שיקבל את תמיכתו, ובתמורה יקבל טיפול מסור עם טובות הנאה מהשר. הצופה בסרט עובר בשלב זה תהליך מעניין: לאחר תחושת הדחייה הראשונית מאלכס ומאלימותו, מתמלא הצופה בתחושת רחמים על אלכס ועל שנעשה לו. בסיומו של הסרט, לאחר ניסיון התאבדות, נרמז בסרט כי אלכס חוזר לסורו, בסצנה ראוותנית ושמחה.

תפאורת הרקע של הסרט מרמזת על סביבה אלימה ונותנת למעשה את הרקע להתנהגות האלימה של אלכס. כך למשל, השולחנות שבפאב מעוצבים בדמות בחורות עירומות. לובי ביתו של אלכס נראה כמו לאחר מתקפה וואנדליסטית, והדירה עצמה מעוצבת עיצוב צעקני ביותר.

לאורך כל הסרט נעשה שימוש במוזיקה קלאסית ובסימפוניה התשיעית של בטהובן בפרט. דבר זה גורם לניגוד בין המוזיקה העדינה וקטעי האלימות הרבים המצויים בסרט.

 

הסרט לא הוקרן באנגליה עד 1999, אך זו הייתה החלטה של הבמאי עצמו  לאחר שקרא על מקרה של הומלס אשר הוכה בדרך דומה לאירועים בסרט. אCK במדינות רבות, הצנזורה הרשמית עשתה את העבודה לבד וסרט זה הוכרז כסרט המשחית ומעודד אלימות בני נוער באמתלות שונות.

אחד הסרטים  Vמדוברים ושנויי מחלוקת ב-30 השנים האחרונות.

 

 

9. ממלכת החושים (1976)

 

 

הסרט האירוטי המפורסם ביותר בכל הזמנים. סיפור של אהבה ומוות, בבימויו של נגישה אושימה. סרט אשר לא הושלם בשל החוקים הנוקשים של יפן, שהכריח את הבמאי להציגו כסרט צרפתי. סרט פורנוגרפי טהור זה, נאסר להקרנה בדיוק לפני בכורתו בפסטיבל הסרטים בניו יורק, אך כמה שבועות לאחר מכן הותר ורק באולמות מיוחדים. איסורים אלו הגיעו גם למדינות אחרות כאנגליה, אשר צונזרו כמה סצינות, כגון קטע בו מראים כריתת פינו של נער. בכל אופן סרט זה עורר מחלוקות רבות וגם כיום הוא נאסר להקרנה במדינות מסויימות.

 

 

 

10. 120 ימי סדום (1976)

 

 

הסרט פוסט-מורטום של פייר פאולו פסוליני, שנרצח לפני הקרנת הבכורה. הסרט הוא עיבוד חופשי ליצירה של המרקיז דה סאד, שבה קבוצה של מנהיגים פשיסטית איטלקית נועלים את עצמם עם עשרות בני נוער, אשר מתעללים ומנצלים אותם מינית.

מחולק למעגלים (כמו הגיהנום של דנטה), המסע דרך מעגל הבשר, של חרא ושל דם, הוא מסע ללא עצירה ומעצורים לעבר הסטיות  המוכות ביותר שיש בבני האדם. לשונות תלושות, חגיגה של צואה ושתן.. אין לעלות על הדעת, סטיה שלא מופיעה בסרט הזה. מעניין לציין, שמותו של פרנקו הוביל שסרט שנוי במחלוקת זה, יחנוך את פסטיבל הסרטים של ולנסיה. תוכנן 3 צעדים: אלו שראו את הסרט ראשונים, התרשמו ויצאו המומים ממנו. אבל לאלו שהיו כרטיסים להקרנה השניה, נשארו עם הכרטיסים ביד בגלל צו מניעה פתאומי, הורה להחרים את הסרט בשל תועבה והפקרות.

רק לאחר כ-15 שנה הסרט הותר להקרנה במדינות רבות.

 

לסיכום, יש עוד כמה סרטים אסורים.. אך הסתפקתי באלו שנראו לי הכי שנויי במחלוקת.

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
        
 
לדף הרשומה

דואר נא באוזן

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. וראה אלוהים כי טוב. ירוק העצים, גובה ההרים, קרקור הצפרדעים. הכל היה הרמוני. ואז ברא אלוהים את החנות האינטרנטית הראשונה.. ומסה של ישראלים הסתערו מתוך האפלה. ואז הדואר קרס ואלוהים שתק והעולם כבר לא היה אותו הדבר.

 

''

 

ומה עשה שבט זקני הדואר? במקום למצוא פתרון חכם ויעיל, הוא הקטין ראש.
הוא פיתח שיטות נקמה סדיסטיות ומתוחכמות, נקמה על כך שאנשים היו טובים ושמחי לב שרכשו במיטב הנחות את מה ששימח את לבם.

 

בסניפי דואר קטנים שבו היו 3 פקידים/ות, צומצם המקום בשליש, בשליש הזה הוחלט לעשות חלטורות וקומבינות על חשבון האזרח האומלל ונפתחה חנות למכירה ותיקון טלפונים סלולריים. כן, בתוך סניף דואר מיניאטורי המשרת לא מעט אוכלוסייה. וכך, התורים התארכו מיום ליום. מכתבים זחלו, חבילות אבדו או שהוחזרו לשולח מפאת חוסר כוח אדם, מקום ובלבול. ובמקום להגדיל ראש ולמצוא פתרונות יעילים, החכם מכל שבט הדואר הציע לפזר את החבילות בכל העיר, ללא קשר לשכונת מגוריו של הנמען.

 

''

 

וכך קרה שבפעם הקודמת קיבלתי הודעה לנייד שחבילה מחכה לי בחנות לממכר סלולריים בקצה העיר. ריבונו של עולם, אם כבר החלטתם למסור את החבילות לחניות האלה, יש לכם כבר חנות אחת כזו בסניף, למה ההחלפות האלו? למה להתעלל באזרח הקטן שבסך הכל ביקש לפנק את עצמו ולשמח את לבו עם איזו חבילונת קטנה?

 

ואז, שלשום אני מקבלת הודעה שחבילה מחכה לי ב.. מאפיית אריאל! מאפייה. גם רחוק מהבית, גם קשה להגיע לאזור התעשייה ההוא, מה, מה עשיתי שמגיע לי העונש הזה? במה חטאתי? הגעתי לשם, נשלחתי לסוף החנות, ככל שהתקרבתי לחדר המחתרתי המבוקש, ערפל סמיך הלך ועטף אותי. בקושי ראיתי את הכניסה, עיני צרבו, ואז קול עמוק וגברי אמר: "ממי, מה הקוד שלך?" פיזרתי את העשן בנשיפה, פתחתי עיניים ובמקום לפגוש מולי איזה דון קורליאונה, נתגלתה אשה שדמתה לנהג משאית שעישנה בשרשרת, גם העוזר הקטן שלה עישן בשרשרת, גם החבילות שחיכו בשמחה שיבואו לקחת אותן לביתן החדש עישנו בשרשרת.

 

מסרתי את מספרי, נהגת המשאית תלשה נייר מהחבילה, מסרה לי אותו ואת החבילה נתנה בידיו של העוזר הקטן.

"מה את עושה? זה הפוך!" צרח עליה העוזר ומיד שני הגאונים השתנקו מצחוק ורוק פיזרו לכל עבר.

בטוח היה משהו נוסף בתוך הסיגריות האלה, אולי אבקת אפיה, לא יודעת.

 

לבסוף לקחתי את החבילה שלי ובדרך אל האופק לא יכולתי שלא לתהות, שמחר אני אגיע לסניף הדואר ולא אופתע אם אמצא שהמקום הצטמק בעוד שליש.. ושבמקום סוזי הפקידה, יושב לו שם אופה המוציא בורקסים מהתנור..

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת