00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
בלוג הצילום שלי

"אהבה" נמצאו 83 פוסטים

הזוי

יש לפעמים שאתה מקיץ משנת חורף ארוכה אתמול זה קרה. החנתי את הרכב שלי בשעות הבוקר בחניה ליד בית החולים בילינסון ומול העיניים, מכה בי כברק רכב טויוטה עם המספר 77-819-14  מבלי לחשוב רגע, אני שולפת את המצלמה ומצלמת. לא הקדשתי לזה יותר מידי מחשבה, הייתי בדרכי לגיסתי שמאושפזת כבר חמישה שבועות במצב קשה בבית החולים. רק בערב, בדרכי הביתה, התמונה מתחילה לחלחל לתוך התודעה שלי - זה האוטו של דובי! אני מגיעה הביתה וכאחוזת עמוק אני מחפשת את התמונה של האוטו שלו חונה ליד הבית מלפני כ - 8 שנים. זה זה! כל כך מוזר, כל כך הזוי. אין לי הסבר למה שקרה. ד"ש מדובי, ככה פתאום בלי כל הכנה. הוא כנראה מאוד מתגעג אלי שם למעלה. מי יכול להבין כאלה מן סימנים?! אני לא יכולה! אבל זה עשה אותי מאוד שמחה, מאוד מרוגשת, מאוד מתגעגעת וקולטת שיש כנראה דברים שגדולים מאיתנו... הוא חזר לחיים לרגע.  
לדף הרשומה

אומרים רק מה שמוכרחים

    בטח כולם מכירים את התחושה שהחיים נמצאים על HOLD . זה מה שקורה איתי בזמן האחרון. הכל עומד ומחכה להתנעה שבוודאי תגיע במקדם או במאוחר. לאחרונה יצא לאור ספרה החדש של נילי דגן חברתי - "מאחורי המלחמה רואים את הים" , המלווה בצילומיו של הצלם גדי דגון, בהוצאת "אבן חושן". זהו ספרה השני של נילי, שאותה הכרתי בסדנת שירה של רחל חלפי בבית אריאלה בשנת 2006. הפרק האחרון שבספר - "אומרים רק מה שמוכרחים", ובו מחזור השירים – "מחלקה אחרונה" - מבוסס על היומן שכתבתי  "ימי סיגלון". מיותר לציין כמה אני נרגשת כל פעם כשאני קוראת אותו. אני מוצאת את עצמי בכל מילה של נילי. קולי שלי נמצא שם בתוך השירים למרות שזו לא אני שכתבתי אותם וזה מחזיר אותי שוב ושוב לימים ההם, ימי הסיגלון שלנו.   מחלקה אחרונה   1.    כָּל הַלַּיְלָה אֲנִי קָמָה אֵלֶיךָ מִדֵּי שָׁעָה עֲגֻלָּה עוֹשָׂה סֵדֶר בַּחֲשֵׁכָה שֶׁלִּי. הַתִּקְרָה חָגָה כְּמַפַּת שָׁמַיִם מַבְזִיקָה יָרֹק זַרְחָנִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ סִיבוּב עַל צִיר שֶׁאֵין לוֹ קוֹל. בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ הַשְּׁכֵנִים הוֹלְכִים וּמִתְמַעֲטִים. לִפְנֵי כְּשָׁעָה נָפַח נִשְׁמָתוֹ הַטּוּרְקִי הֶחָבִיב. הֵעָדְרוּת הִיא מַעֲמָסָה כְּבֵדָה   אני חוזרת אל אותו לילה שבו מת השכן  תורכי הנחמד מהחדר ליד. שכן שכבר הכרתי את בני משפחתו, שאיתם יצרתי אחוות מלווים מיוחדת.     2.   רוּחַ מַצְלִיף בִּבְלוֹרִיּוֹת הַבְּרוֹשִׁים אֵינוֹ מַשְׁאִיר סִימָנִים הַבֹּקֶר נִגְרָר עִם שִׁקְשׁוּק עֶגְלַת הַתְּרוּפוֹת. בְּאֹפֶן מַטְרִיד כִּמְעַט עֵינֶיךָ שְׁקֵטוֹת פִּתְאוֹם קַל לִקְרֹא אוֹתְךָ כְּשֶׁיּוֹדְעִים אֶת הַתְּנוּעוֹת הַמַּסְגִּירוֹת אֲנִי מְצַלֶּמֶת אוֹתְךָ שׁוּב וָשׁוּב מְפִיחָה קִטְעֵי חַיִּים  "זוֹכֵר `אֵצֶל פִּינִי בֶּחָצֵר`?" הַזִּכָּרוֹן קוֹשֵׁר פְּרָטִים חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת. "תְּמוּנוֹת תּוֹפְסוֹת לָאֲנָשִׁים אֶת הַנְּשָׁמָה", אֲנִי אוֹמֶרֶת. אַתָּה נִּשְׁעָן עַל הַשּׁוּרָה הַבִּלְתִּי צְפוּיָה שֶׁלִּי: "הַאִם אַתְּ מְנַסָּה לִגְנֹב אֶת נִשְׁמָתִי?"   התמונות ההן שצילמתי אותך מלוות אותי תמיד. אני שבה ומסתכלת בהן מידי פעם ואתה נראה לי כל פעם מחדש כל כך יפה. היית כל כך יפה בעיני, גם כשכבר ראיתי את
לדף הרשומה

אחרי ההתרגשות הגדולה

  עם הזמן החולף ההתרגשות הגדולה מהמשוב החיובי שקיבלתי על כתב היד שַככה מעט, החיים חזרו לפרופורציות הנכונות ואני ממתינה בסבלנות לשמוע מיתר ההוצאות לאור שאליהן הספר נשלח. החיים לא נעצרים, סערה רודפת סערה והשבוע האחרון החֶסֶר של דובי הורגש במלוא העוז. השבוע האפולו שלי לא הגיע ולא היה לי את החיבוק שלו שימלא את החלל שמוטבע בי, לא היה מי שירגיע במעט את הסערה, במגעו... ימי חמישי שלי מוקדשים לסדנא שהנושא שלה " המוות כחלק מהחיים". סדנא שעבורי היא חלק מתהליך הפרידה הבלתי נגמרת שלי .
לדף הרשומה

פלאשבקים

  בימים  לה אני קוראת את הבלוג של בני וכמו מוכת ירח אני חוזרת לימי המחלה שלנו. המון דברים דומים קורים לאנשים שחולים במחלה הזו, ולא חשוב איזה סוג של סרטן זה.   הכאב הגדול ביותר שאני חשה בקריאה אצל בני הוא טעם של החמצה. "בשעות המעטות שלא היו איתי משפחה או חברים... חברי דאגו שלא אהיה ערב אחד לבד" כותב בני, ואני חושבת לעצמי, למה זה לא היה כך אצל הדובי, למה הוא היה לבד רוב רובו של היום?! והיו לו המון חברים "סו קולד" ובוודאי משפחה... גם אחרי כמעט שלוש שנים, זה עדין .
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

כמו מטה קסם ושמחות אחרות

  כמו סוג של קסם, זה קורה לי שוב ושוב יום ראשון בערב. במקריות בלתי מוסברת, אני לוחצת בשלט על ערוץ 1 ומתוך המסך מתפרץ אלי השיר של האחים והאחיות "כמו בלדה"   אִם זֵר קוֹצִים כּוֹאֵב זֶה מָה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת, אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר וְשָׁם אֶלְמַד לִכְאֹב. וְאִם שִׁירִים אָהַבְתְּ, רַק שֶׁכְּתוּבִים בָּאֶבֶן – בֵּין הַכֵּפִים אָגוּר וּבַסְּלָעִים אֶכְתֹּב.   וְאָז, כְּשֶׁנִּתְכַּסֶּה עִם הַחוֹלוֹת בַּחֹשֶךְ וְסֵפֶר הַדְּבָרִים בַּחֹשֶךְ יִתְכַּסֶּה, תַּגִּידִי .
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ר ש פ י ם אלא אם צויין אחרת