00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
בלוג הצילום שלי

חמש שנים

הבוקר בדיוק כמו אז, יום שישי ה - 13 לחודש.
רבע לשבע, הוא נשם את נשימותיו האחרונות שאחריהן בא השקט הגדול... דממת מוות!
אני מנסה להטות את האוזן קרוב לגוף, לשמוע עוד משהו, אבל דממה.
רקמת הגוף דוממת, לא ניע, לא זיע - דממה.
זה הרגע בו המושג "דממת מוות" כבר לא דימוי, אלא מציאות. 
מציאות עצובה, מציאות "שמחה" - קשה להחליט ברגע ההוא מי מהן היא השולטת... העצב משתלט על הקלה, או ההקלה משתלטת על העצב. הכל מתערבב רק הידיעה שהוא אינו - מוחלטת.
מוחלטת, אבל בכל זאת, עדין בלתי נתפסת, "לא הגיונית".
התחושות מחלחלות פנימה אט אט ועוטפות אותי בהבנה שמעכשו הכל משתנה - "האין" משתלט עלי, הוא חלק ממני.
בתחילה לאין יש מרחבים עצומים לחנות בתוכם...
עם השנים המרחבים מתמלאים בהמון "אני" חדש, בהמון דברים נפלאים חדשים.
האין מתפוגג כמעט כולו, מלבד פינה אחת, קטנה-גדולה, במרכז ההויה שלי שתמיד תהיה מלאה בדובי, חסרה את דובי. הפינה של דובי שתלווה אותי תמיד, עם שלל מתנות החיים המתהוות מידי יום ביומו.
 
זה השיר שהכי מסמל לי את דובי בימיו האחרונים. שיר שאני כל כך אוהבת כי הוא כל כך דובי...
 
 
 
 

בַּמַּרְאָה שֶׁלּוֹ כְּבָר לֹא נִבָּטִים חַיִּים

אֲפִלּוּ הַפַנְטַזְיוֹת מְסָרְבוֹת לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה

דֹּב הַמְּאֵרוֹת מִתְכַּנֵּס בִּמְאוּרָתוֹ

לִשְׁנַת חֹרֶף אַחֲרוֹנָה

 

בַּמִּטָּה הַמִּתְכַּרְבֶּלֶת בִּכְאֵבָהּ

גּוּף מְכֻרְכָּם מַשִּׁיר עָצְמוֹ מֵעָלָיו

בָּעֵינַיִם הַדּוֹהוֹת פּוֹעֶמֶת יְדִיעָה

הוּא, כְּבָר לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּב לִהְיוֹת פּוּ

 

 

21.01.07 

לדף הרשומה

חג שמח

לאלה שמציצים פה מידי פעם

וגם לאלה שלא...

 

לדף הרשומה

דר` מריאן רבינוביץ

כבר הרבה זמן שאני לא כותבת, אין בי יותר את המשהו הפנימי הזה המבקש לצאת החוצה ולחלק אותו עם העולם. לפעמים יש איזה טריגר שמחייב אותי לכתוב, במיוחד כשהדברים קשורים איכשהו בדובי. שיחה עם דר` מריאן רבינוביץ ז"ל, הוגה ומייסד ההוספיס בתל השומר, בתוכנית "שישים-שבעים-שמונים" אתמול בצהרים היה מן טריגר שכזה.

לשבת מול המסך ולבלוע בשקיקה כל מילה היוצאת מפיו. להרגיש שוב את כל מה שהרגשתי ושאני מרגישה לגבי הפרידה המעשירה שלי מדובי. להקשיב ולהתרגש, להקשיב ולשמוח, להקשיב ולהיזכר - להיזכר עם חיוך.

הנה אני שוב נמצאת בתוך אותם רגעים שלנו - רגעי פרידה שנמשכו למעלה משלושה חודשים.  רגעים שטפטפו אל דמי והסמיכו אותו בתאים דחוסים אושר - אושר שמוטמא בתוך ההוויה שלי. גם בימים של פחות הוא שם, נותן את האנרגיה שמאפשרת לי לראות את האור, או במילותיו של מריאן רבינוביץ "תהליך הפרידה הוא אינפוזיה לאופטימיות" כמה מדויק, כמה תמציתי.

הזכות הזו לפרידה כל כך טובה מדובי לא היתה מובנת מאליה בכלל! כמה ממוזלת אני שיכולתי להיות שם. לעיתים אני כל כך מצרה על כך שבנותיו לא היו שם כדי להפרד ממנו בצורה שלימה, בצורה שהפרידה הכואבת לא תשאיר צלקת אכזרית. לא כולם יכולים, לא לכולם מאפשרים, לא כולם מאפשרים לעצמם את הזכות הנפלאה הזו - חבל. החיים נראים הרבה יותר יפים לאילו שכן. יש מי שחושבים שפרידה בחטף עדיפה, היום ברור לי פרידה בחטף משאירה כל כך הרבה דברים פתוחים שלסגור אותם הוא תהליך כל כך כואב שלוקח לפעמים חיים שלימים, ולפעמים גם זה לא מספיק... תמיד נשארים עם התחושה שלא הספקת להפרד.

יותר מארבע שנים אחרי, אין יום שאני לא נזכרת בדובי, אין תהליך בחיי שאני עוברת בלעדיו. הפרידה היא רגעית, כמאמר דר` רבינוביץ, אנחנו נפגשים עם מתינו אהובינו, כל הזמן שוב ושוב בתוך החיים. זו מתנה יקרה מפז - המפגשים האלה שלי עם דובי.

דר` רבינוביץ מגדיר פרידה טובה כ"הרואיקה", לא ראיתי את זה בצורה כזו. המוות של דובי, מאידך, היה הירואי בעיני. הרואי במובן שהוא לקח אותו אל מקום שבו הוא איפשר לעצמו להפרד מהחיים בדרך שנראתה לו נכונה. למקום שבו הוא איפשר לעצמו להסתכל למוות בלבן של העיניים בלי לפחד. למקום שהוא איפשר לעצמו סופסוף להיות הוא עצמו, לשלוט בחייו [במגבלות המקיימות] עד הסוף ולא לוותר. דר` רבינוביץ אמר שליווי של מי שנוטה למות גם היא הרואיקה. אני לא בטוחה שזו ההגדרה הנכונה, המילה "זכות" היא הרבה יותר מתאימה בעיני.

מעולם לא שמעתי על דר` רבינוביץ ובוודאי לא שמעתי אותו. הצפיה האקראית שלי בתוכנית נתנה לי בוסְט של כוח, החזירה אותי לרגעי החסד שלנו.

קצת על האיש:  

http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/831/132.html

* לעניין האופטימיות, מצורפות תמונות ממאהל המחאה בשדרות רוטשילד. הייתי בסביבה לפני כשבועיים.

לדף הרשומה

סלוגן...

עוד משהו שמצאתי ב"עליית הגג" של המחשב

ממש ממש מימי ראשית הקשר שלנו :-)

בול  חודשיים אחרי שהכרנו, הוא טס לחו"ל ואני שלחתי לו מייל 

היינו עדין "רק" החברים הכי טובים.

 

Sent: August 2, 2000 3:24:18 PM GMT

Subject: slogan

hi my dear friend.
That feats you:
LIFE IS UNCERTAIN
EAT DESSERT FIRST
I think you`re doing it perfect
Thinking about you
J
	התשובה לא אחרה להגיע 
Let do it together.
Pooh...
	

	 
	ואכן... כשהוא חזר אכלנו יחדיו את את ה"דסרט" הזה לאורך 7 שנים תמימות
	 	 	 
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ר ש פ י ם אלא אם צויין אחרת