00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"מוזיקה" נמצאו 5 פוסטים

סבתא סורגת בכיכר

ברגע האחרון (תודות לאח הגדול - פייסבוק) נזכרתי אתמול באירוע "שטח פתוח"   חיכיתי שיהל יתעורר משנת הצהריים (זה היה מהיר מהצפוי והרצוי), חיכיתי שיגמור לאכול (זה היה ארוך ומיגע, קשה כשלילד יש רצונות משלו, והוא מסרב לאכול את העדשים בכפית ומתעקש לתפוס אותם, אחד-אחד, ולהכניס לפה), ארזתי את הפקלאה (יהל), הודעתי לעזר שלא יחזור הביתה מהעבודה כי אנחנו באים, ונסענו. רחוב יפו קיבל את פנינו באווירה אירופאית לחלוטין, בלי רעש מכוניות (אפילו הרכבת הקלה לא עשתה חזרות גנרליות), עם נגנים בכל קרן רחוב (טוב, רק בשתיים), ואנשים יושבים בבתי הקפה שבצידי הרחוב, הולכים ועומדים סביב הנגנים.     הלכנו לכיכר ציון, לראות את המיצג 'סבתא סורגת' של ענת איבגי וצביה מרגלית, מיצג מרגש ועדין. אני כמובן משוחדת כשמדובר בצמר, הוא ישר מסתבך לי עמוק בנימים של הרגש, ונשזר ביחד איתם להתרגשות. המיצג עסק בזכרונות, באופן שהם עוטפים אותנו, ובאופן שהם קושרים אותנו למקום.             בינתיים, בזמן שעוד ועוד חוטים נשזרים, נמתח בד ארוך מאחור, ויהודית אייזנברג התחילה לצייר עליו ציור שמבוסס על תמונה ישנה של " קולנוע ציון " (במקרה אפילו מצאתי את התמונה הספציפית בכתבה על מותם של בתי הקולנוע )   החלטנו להניח לאמנים לנפשם, ולתת להם להתקדם בעבודה, ובינתיים הלכנו לשמוע את ה"אליגטורים" - הרכב ג'אז נחמד.   יהל ישב והסתכל   עד שנמאס לו לשבת   אחרי שיהל גמר לרקוד חזרנו לכיכר ציון לבדוק מה מתקדם שם. הציורים של יהודית אייזנברג ואיתמר פלוגה קרמו עור וגידים   התרשמתי מאוד מההתאמה בין הציורים ובין בגדי הציירים      גם אצל הסבתא הסורגת חלו התפתחויות       עשינו הפסקת קפה וספרים (נכנסנו לסטימצקי, מצאתי שם שני ספרים על אומנות-הספרים, לא הצלחתי להחליט איזה מהם אני מעדיפה ויצאנו בידיים ריקות...), ואחריה חזרנו לכיכר.                       האישה המבוגרת עם הבארט האפור, שחדי העין שביניכם ראו אותה בכמה מהתמונות הקודמות, עמדה שם הרבה זמן והביטה בעניין, פה בתמונה תפסתי אותה מסבירה לעוברת אורח על
לדף הרשומה

הדובדבן מצייר תפוחים

מתחילה מההתחלה כשהיית בערך בת 15 רציתי לנגן בגיטרה. בתור בוגרת חצי שנת לימוד חלילית (הפסקתי באמצע כי החוג היה בדיוק בשעה ששודרה הסידרה 'פינוקיו', ולא היה מספיק אטרקטיבי כדי להפסיד בגללו את עלילות ילד העץ), ושלוש שנות לימוד פסנתר (נשמע הרבה, אבל אם הייתי דוחסת את כל שעות האימון לחצי שנה אני חוששת שעדיין הייתי יוצאת תלמידה זרקנית...), הכרתי את עצמי, וידעתי שסביר להניח שאני לא ממש אתמיד בלימוד, לכן החלטתי על אסטרטגיה של לימוד עצמי, וחשוב מזה - רכישה עצמית. התחלתי לחסוך כסף מהבייביסיטר ומהשיעורים הפרטיים שעשיתי, מתוך תקווה שאולי עד שיהיה לי מספיק כסף אני אתעשת ואוותר על הפנטזיה הלא-מציאותית, ואם לא, לפחות אני לא ארגיש שסתם ביזבזתי להורים שלי כסף. כמה חודשים אחרי שהתחילה התכנית-להפיכת-ארבל-למגניבה-שמנגנת-בגיטרה אמא שלי, בפרץ אמא-שלי, חזרה יום אחד מהשתלמות בבאר שבע עם גיטרה בשבילי [כמו שאומרים בפרסומת: "לפנק, לפנק, לפנק"]. אני לא זוכרת אם את הספר אמא שלי קנתה או שאני, בכל מקרה - התיישבתי עם 'שירים וגיטרה, חלק א'", והתחלתי לתרגל. התמקצעתי עם 'טומבלליקה' ו'שושנה, שושנה', למדתי כמה אקורדים, קיללתי את F על ימין ועל שמאל, בעיקר על שמאל, ותוך כמה חודשים הבלתי יאומן קרה - הבנתי שאני כבר לא אהיה נגנית גיטרה, אפילו לא מהסוג הגרוע. למזלי אחשלי הציל אותי מתחושת הלא-נעים, ואימץ את הגיטרה, גם הוא אחרי כמה זמן נטש את הגיטרה (אין לי מושג אחרי כמה), אבל עשה את זה לטובת גיטרה טובה יותר, מאז הוא החליף עוד כמה פעמים את הגיטרות שלו, ועדיין שמר אמונים, וחזר מדי פעם לנגן בגיטרת המדורות הישנה... (אח שלי מקפץ בחולות עם אחת הגיטרות הישנות שלו, במהלך הצילומים לאלבום שלו) אחרי כמה שנים האח הקטן שלי (להלן הדובדבן), אימץ גם הוא את הגיטרה, וגם הוא, כמו אחשלו, המשיך הלאה בסולם הגיטרות, וחזר מדי פעם לנגן בגיטרה הישנה. (תמונה קצת מטושטשת, אבל מגניבה, של אח שלי במופע הרסיטל שלו בסוף י"ב, עם הגיטרה השווה שלו)   ממשיכה מהסוף בסופ"ש האחרון בילינו אצל ההורים שלי, אחשלי (הדובדבן) חזר מהצבא עם הגיטרה שלי - ומצד שני שני תקריבים -   ובין לבין הגיטרה הזו היא הגיטרה השניה שאחשלי צייר. הראשונה נראית ככה - נכון שהוא מוכשר?!?
לדף הרשומה

תפסתי ראש טוב על הבאר

מזמן לא העליתי רשומות מהבלוג הישן, לא נשארו עוד הרבה... הרשומה פורסמה ב-8 בינואר 2007 לפני שבועיים בערך הלכתי לשמוע את אח שלי  מנגן והרבה סטודנטים שרים איתו ב`מעבדה`. ישבתי על הבר ולאט ולט הדבריםשהיו לי ביד (2 כרטיסים, קשית, הדבר הזה שמערבבים איתו ואין לי מושג איךקוראים לו, ופקק שעם שהסתובב לי בתיק) הפכו לבחור רומנטיקן, שיצא עם הכלבשלו לקנות פרחים לאהובתו.  
לדף הרשומה

שקט בבקשה!

היום התניידתי ברחבי העיר באוטובוס. זה הרי ידידותי לסביבה, לכיס ולעצבים. לא? לא!! בדרך חזרה, בעודי סופרת את הדקות עד שאני אוכל להשתטח על הספה, ולציין את רגעי ההתעלפות היומית שלי, החליטה הנערה שישבה לידי לשמוע מוזיקה. היא אמנם השתמשה באוזניות (דבר שאינו ברור מאליו, כפי שיתברר בהמשך הסיפור), אך עדיין הדי הבאסים הגיעו לאזני היגעות ולא ממש הסתנכרנו עם המוזיקה שנשמעה מהרדיו של האוטובוס. לאחר כמה דקות החליטה נערה שישבה מאחורי לנהל את שיחת הטלפון עם חברתה בפרהסיה - היא צועקת בקולי קולות וחברתה, ברמקול, נשמעת גם היא בכל רחבי האוטובוס. מייד הצטרף למקהלה נער נוסף, שהחליט שהמוזיקה שהנהג בחר להשמיע לנוסעיו (`ארבע אחה"צ`, גלי צה"ל), לא מספקת אותו, והתחיל לשמוע מוזיקה (כנראה בנייד שלו) בלי אוזניות. עוד מישהו הצטרף לסיעת-הלא-רוצים-לחטוף-סרטן-ולכן-לא-מקרבים-את-הנייד-לאוזן-ומפעילים-את-הספיקר, ואני חשבתי שאני משתגעת. אני מוכנה לקבל את העובדה שאנשים לא חושבים לרגע שיש משהו לא נעים בשיתוף אוטובוס שלם בשיחות האישיות שלהם. אני מוכנה גם לקבל את העובדה שיש כאלו שרואים את הדברים קצת אחרת, ולא חושבים שזה חסר התחשבות להשמיע לי את המוזיקה שלהם בלי שביקשתי, אבל אני לא מצליחה להבין איך הרעש הנוראי שהיה שם באוטובוס לא מעצבן אותם. רעש הוא זיהום! ואני הזדהמתי קשות היום. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה ישראל נמצאת במקום השני והלא מכובד באחוז האוכלוסיה החשופה לרעש (יפן "תפסה" לנו את הבכורה) מ המשרד להגנת הסביבה גם למדתי שהרעש גורם לאיבוד השמיעה, מעלה את לחץ הדם, משבש את קצב הלב, גורם לתחושת פחד, גורם להתמוטטות עצבים, מעצבן, פוגע בכושר הריכוז, המחשבה והעבודה ובלמידה, לא מאפשר מנוחה, גורם לעצבנות, לאלימות ולתאונות. אוי לאוזניים שככה שומעות... אני חושבת שמעבר לרעשים הנובעים מאורח החיים המודרני (מפעלים, מכוניות, מכונות) התרבות הרועשת שלנו (מוזיקה במסיבות, פרסומות, פוליטיקה, תכניות טלוויזיה) גרמה לאנשים לפתח עור פיל (או ליתר דיוק - אוזני פיל). אני מנסה כל הזמן לשכנע את הילדים בחוג שאני מעבירה שאת כל התקשורת (ואי התקשורת) ביניהם הם יכולים לעשות בדיבורים במקום בצעקות, ויהיה להם ( ולי ) הרבה יותר נעים. זה מחזיק מעמד
לדף הרשומה

למחזר את הילדות

פורסם בבלוג הישן ב-24 בדצמבר 2005 NMC הוציאה לאחרונה (כלומר לפני שנה) ערימה מכובדת של דיסקים, הוצאות מחודשות של תקליטי ילדים ישנים.   היות ואני טיפוס סופר-סנטימנטלי מיד הלכתי לקנות לי את כל התקליטים שהיו אהובים עלי בילדותי [ולמען הסר ספק - במקרה הזה הסנטימנטליות הינה תכונה זולה, הדיסקים נמכרים ב-19.99, שבעברית זה 20 ש"ח].   יצאתי מהחנות עם הערימה הזו - שירי ע.הלל זרעים של מסטיק כיצד שוברים חמסין שירים ופזמונות של ח.נ.ביאליק מיץ פטל   חנה`לה ושמלת השבת פטר והזאב (שניהם של .
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ארבל א אלא אם צויין אחרת