00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אוקינוס בקופסא

פרוייקט ראש השנה. רשומה ראשונה.
החלטתי לנסות משהו יומרני. מסתבר שיש לי 17 רשומות שהתחלתי לכתוב וטרם הספיקותי לסיים ולפרסם (את המוקדמת שבהן התחלתי לכתוב ביולי 2007!). בת דודה של אמא שלי אמרה לי היום בטלפון שיש לה כמה דברים דחופים לעשות בימים הקרובים כי היא לא אוהבת להשאיר דברים פתוחים לשנה החדשה, בתור דחיינית כרונית אני מזדהה עד אימה עם השאיפה, אבל כדי לסיים את כל העניינים ה"פתוחים" שיש לי אני צריכה לפחות שנה, אז החלטתי לנסות לפחות להתחיל שנה חדשה ונקייה בבלוג, ולנסות לסיים ולפרסם כמה שיותר רשומות עזובות.
[יש לי כמובן עוד כמעט 17,000 רשומות שהתחלתי לדמיין בראש, אבל אותן נשאיר לשנה הבאה]
אני מקווה שבין כל הבישולים והאפיות והחיים בכלל, אני אצליח למצוא זמן לפרוייקט השאפתני הזה בימים הקרובים.
יצאנו לדרך...

את הרשומה הזאת התחלתי לכתוב לפני יותר מחודש, והפתיחה שלה הולמת מאוד את פרוייקט ראש השנה, אז אני אתחיל איתה.

 

 

בחדר העבודה שלי (שחזר לאחרונה להיות חדר עבודה, אחרי יותר מדי זמן שהוא היה בעיקר מחסן!) יש ארגז מלא בעבודות שמחכות שאני אסיים אותן, בראש שלי, לעומת זאת יש עשרות 'ארגזים' של דברים שאני מתכננת לעשות. בתוך אחד הארגזים האלו, שבראש, יש איזה רעיון לסדרה של עבודות בקופסאות שימורים. ה'ארגז' הזה מחכה אצלי בראש כבר שנתיים לפחות בסבלנות.

לפני כמה זמן קיבלתי מסר משוקולד חלב תפוז, מנהלת קומונת Follow Your Arts, היא הזמינה אותי להצטרף להחלפה של 'חפץ מטופל לא סטנדרטי' [חפצים מטופלים, למי שלא מכיר, אלו חפצים (ספרים, קופסאות, קלפים, פקקים וכד') שיוצרים מהם יצירת אמנות]. החלטתי שזו הזדמנות נהדרת להתחיל (או לפחות לנסות) את רעיון סדרת השימורים שיש לי בראש. רעיון הסדרה התחיל ממחשבות כלליות על הטבע שאנחנו הורסים, הטבע שאנחנו משמרים/כולאים והטבע המלאכותי שאנחנו יוצרים. המחשבות עדין לא לגמרי מגובשות [כלומר מגובשות לחלוטין, אבל לא בהקשר של העבודה הזאת], ואני מניחה שאם וכאשר אני אמשיך לעבוד על ערימת קופסאות השימורים שמחכה לי, גם יתברר לי מה בדיוק אני רוצה לעשות איתן.

 


בינתיים, בקופסא שהכנתי לשוקולד חלב תפוז, כלאתי/שימרתי ים. כל מני צדפים וחפצים שאספתי על שפת הכינרת [בבוקר אחרי הבוביכינרת] וגם כמה שאספתי בביקורים אחרים בחופים אחרים, רישום של דג, שמצאתי בספר ההפתעות של עמית (יש לה ספר מדהים, עב כרס ומלא בדימויים מכל המינים וכל הסוגים. היא קנתה אותו בדולר או שניים בחנות יד שניה בארה"ב, וברוב טובה היא מרשה לגזור ממנו אוצרות...), וציטוט של פבלו-האחד-והיחיד-נרודה:

"בא והולך בים ובארצותיו,
יודע
את שפות האידרה,
את שן הדג הקשה,
את צמרמורת קוי הרוחב,
את דם האלמוג, את לילו
השתוק של הלויתן"

מתוך השיר 'סוף החגיגה' תרגום לעברית טל ניצן-קרן

 

 

רק עכשיו, כשאני מסתכלת על התמונה, אני פתאום מבחינה בגוונים - הכחולים-ירוקים שמחוץ לקופסא והחומים-ירוקים שבתוכה, וזה מיד מזכיר לי את חדר האוכל בבית של פבלו נרודה ב-Isla Negra - זהו חדר עם שני קירות החיצוניים, שהם בעצם שני חלונות ענקיים, אחד פונה מערבה, אל האוקיאנוס והשני  מזרחה לחצר. על אדני החלונות מוצבים אגרטלי זכוכית - בצד הפונה אל הים אגרטלים כחולים וירוקים, ובצד הפונה אל החצר אגרטלים חומים וירוקים. אסור לצלם שם, אז אין לי תיעוד, וגם ברשת קשה למצוא תמונות מתוך הבית. הצלחתי למצוא תמונה שצולמה מהחצר: אפשר לראות את הבקבוקים החומים-ירוקים על אדן החלון הקרוב, את הכחולים-ירוקים בחלון הרחוק, ואת האוקיאנוס השקט אי שם באופק. (את התמונה מצאתי בבלוג Plus 3 Chile)

 

 

מאוד נהנתי מהעבודה על הקופסא, ובכל זאת הגעתי שוב למסקנה (ואני כותבת את זה קבל עם ובלוג, בתקווה שאני אפנים, אזכור ואיישם) שאני לא אוהבת החלפות בלי נושא! לא אוהבת החלפות בלי נושא! לא אוהבת החלפות בלי נושא! (הייתי ממשיכה לכתוב את זה מאה פעם אם הייתי חושבת שזה יעזור לי להפנים, אבל זה לא יעזור, ובמילא אף אחד לא יאמין לי שלא עשיתי copy>paste...).
מבחינתי כל הכיף בהחלפות הוא ההזדמנות להכנס קצת לראש של יוצרים אחרים, לראות את הפרשנות שלהם ואת נקודת המבט שלהם, פחות מעניין אותי לראות יכולות/טעמים/טכניקות/סגנונות אומנותיים.

לדף הרשומה

רוקמת (וסורגת ומלבדת ותופרת) ביוגרפיה

לפני שבוע הדס, חברתי היקרה, התקשרה אלי, וסיפרה לי שביקרה בתערוכה "רוקמת ביוגרפיה" של אדוה דרורי בגלרית "הקיבוץ", ושאני חייבת לבוא לראות אותה. היא גם אמרה שבשבתות האמנית עורכת מיצג במקום.

מיד חיפשתי באינטרנט, לראות במה מדובר (לא שאני לא סומכת על הדס בעיניים עצומות, אבל קשה לי לדחות סיפוקים...), והבנתי שכרגיל הדס צודקת, ואני חייבת לראות את התערוכה. התערוכה ננעלת ב-27.5, ובשבת הבאה אנחנו מטיילים, אז לא נותר אלא להגיע בשבת שעברה עלינו לטובה, מיד התקשרתי להדס לקבוע איתה פגישה, ואכן התייצבנו שלושתנו (הדס, יהל ואני) בפתח הגלריה בשבת בשעה 11:00.

נכנסנו לגלריה ואני הפסקתי לנשום, למרות שראיתי לא מעט תמונות של התערוכה באינטרנט, לא הייתי מוכנה לגודש ולעושר שציפה לי שם - המון עבודות, שכל אחת תפורה ורקומה וסרוגה ומלובדת ממגוון של חומרים, חפצים ופריטי לבוש. קשה לי לתאר את העבודות (וקשה גם להעביר את התחושה בצילום), אין ברירה, כדאי ללכת לראות.

אחד הדברים שהרשימו אותנו בעבודות הם חומרי הגלם. אי אפשר להגיד לא עלי ולא על הדס שאנחנו בוחלות באיזה חומר, שתינו נוטות ואוהבות להשתמש בכל חומר שמוצא את דרכו אל ידינו (בעיקר עם הדרך הזו עברה בפח הזבל או ברחוב), ובכל זאת היו שם חומרים ושילובים שבחיים לא היו נוצרים על ידי, האופן שבו הם חוברו זה לזה נתן להם ערך וכוח ויופי שאפילו לי קשה היה לגלות אותו בלי עזרתה של אדוה דרורי. התרגשתי לראות איך המעשה האומנותי טוען את החומרים האלו ביופי שלא היה קיים בהם בעיני לפני זה.
אני יודעת שזה קצת מוזר לשמוע דבר כזה ממני, גם לי זה מוזר, אבל מסתבר שלכל אחד יש גבולות, ואני בזמן האחרון עסוקה, בעקבות כל מיני מפגשים, בהגדרה של הגבולות האלו, אני מותחת ומצמצמת ומזיזה ומשנה אותם כל הזמן. בשבת הם נמתחו קצת.

[התחלתי לכתוב משהו על התוכן של התערוכה, יהל התעורר משנת הצהריים, יצאנו לחצר, שיחקנו, קטפנו שסק, הורדנו כביסה, שתינו, אכלנו, וחזרתי עכשיו למחשב עם חוט מחשבה קרוע לגזרים. תאלצו להסתפק במחשבותי על החומר...]

[מתנצלת על איכות התמונות. א. הרצפה עקומה, ב. חלק מהזמן הייתי עם תינוק על הידיים, והתקשיתי להתרכז, להגדיר ולכוון בדיוק את כל מה שצריך, ג. בשאר הזמן הייתי עסוקה, תוך כדי צילום, בהשגחה על תינוק מתרוצץ...]

 

אדוה דרורי במיצג "Spin My Head"

 

 

 

 

(היהל המתרוצץ...)

 

 

 


(כשטיילתי בדרוממריקה הקפדתי למצוא מקומות עם נוף יפה כשהייתי צריכה להשתין. הקפדתי גם לצלם את הנוף, ובשנים הראשונות אחרי הטיול עדיין יכולתי לזהות בין התמונות את אלו שצולמו בעת מעשה. עכשיו אני עושה כמעט אותו דבר כשאני צריכה להניק בטיולים - מוצאת מקומות יפים, ה'כמעט' הוא כי אני לא מצלמת, לפעמים העזר מצלם. ההרהור הזה עלה בזמן שהנקתי את יהל וצילמתי את התמונה הזו)

 


(סליחה על הקוטן, אבל התמונה כל כך גרועה, וככה היאוש יותר נוח...)

 

 

 

 

 

 


במסגרת המיצג תפרה אדוה דרורי, והזמינה גם את המבקרים לתפור איתה מילים ומשפטים מאותיות לבד שהכינה מראש על כריות וכדורי בד. יורש העצר לא איפשר לי לתפור, אבל הדס הספיקה לתפור את המילה "האמת" על כדור. בתמונה אפשר לראות מבקרת משחקת עם הכדור שהדס תפרה עליו.

 


זו אחת העבודות הראשונות שמשכו את תשומת הלב שלי, אחרי סיבוב בתערוכה מצאתי את עצמי חוזרת שוב להביט בעבודה הזו, נראה לי שהעיניים והלב שלי היו צריכים קצת מנוחה מהעומס הויזואלי והרגשי של התערוכה הזו.

 

 


הערב בשעה 20:00 יתקיים שיח גלריה עם האמנית.

לדף הרשומה

סבתא סורגת בכיכר

ברגע האחרון (תודות לאח הגדול - פייסבוק) נזכרתי אתמול באירוע "שטח פתוח"

 

חיכיתי שיהל יתעורר משנת הצהריים (זה היה מהיר מהצפוי והרצוי), חיכיתי שיגמור לאכול (זה היה ארוך ומיגע, קשה כשלילד יש רצונות משלו, והוא מסרב לאכול את העדשים בכפית ומתעקש לתפוס אותם, אחד-אחד, ולהכניס לפה), ארזתי את הפקלאה (יהל), הודעתי לעזר שלא יחזור הביתה מהעבודה כי אנחנו באים, ונסענו.

רחוב יפו קיבל את פנינו באווירה אירופאית לחלוטין, בלי רעש מכוניות (אפילו הרכבת הקלה לא עשתה חזרות גנרליות), עם נגנים בכל קרן רחוב (טוב, רק בשתיים), ואנשים יושבים בבתי הקפה שבצידי הרחוב, הולכים ועומדים סביב הנגנים.

 

 

הלכנו לכיכר ציון, לראות את המיצג 'סבתא סורגת' של ענת איבגי וצביה מרגלית, מיצג מרגש ועדין. אני כמובן משוחדת כשמדובר בצמר, הוא ישר מסתבך לי עמוק בנימים של הרגש, ונשזר ביחד איתם להתרגשות.
המיצג עסק בזכרונות, באופן שהם עוטפים אותנו, ובאופן שהם קושרים אותנו למקום.

 

 

 

 

 

 

בינתיים, בזמן שעוד ועוד חוטים נשזרים, נמתח בד ארוך מאחור, ויהודית אייזנברג התחילה לצייר עליו ציור שמבוסס על תמונה ישנה של "קולנוע ציון" (במקרה אפילו מצאתי את התמונה הספציפית בכתבה על מותם של בתי הקולנוע)

 

החלטנו להניח לאמנים לנפשם, ולתת להם להתקדם בעבודה, ובינתיים הלכנו לשמוע את ה"אליגטורים" - הרכב ג'אז נחמד.

 

יהל ישב והסתכל

 

עד שנמאס לו לשבת

 

אחרי שיהל גמר לרקוד חזרנו לכיכר ציון לבדוק מה מתקדם שם. הציורים של יהודית אייזנברג ואיתמר פלוגה קרמו עור וגידים

 

התרשמתי מאוד מההתאמה בין הציורים ובין בגדי הציירים

  

 

גם אצל הסבתא הסורגת חלו התפתחויות

 

 

 

עשינו הפסקת קפה וספרים (נכנסנו לסטימצקי, מצאתי שם שני ספרים על אומנות-הספרים, לא הצלחתי להחליט איזה מהם אני מעדיפה ויצאנו בידיים ריקות...), ואחריה חזרנו לכיכר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האישה המבוגרת עם הבארט האפור, שחדי העין שביניכם ראו אותה בכמה מהתמונות הקודמות, עמדה שם הרבה זמן והביטה בעניין, פה בתמונה תפסתי אותה מסבירה לעוברת אורח על המיצג. לצערי הן היו רחוקות ממני, קלטתי שברי מילים ולא יכולתי לשמוע את הפרשנות המלאה שלה על העבודה.

 

 

 

 

   

 

בשלב הזה כבר הפך כל המיצג לפקעת צמר גדולה. בכל פעם שהסורגת ניענעה את כיסה הנדנדה שלה התעוררה פקעת הצמר לחיים, ונראה היה שיש לה ממש דופק.

 

  

 

 

 

 

 

וזה מה שקרה לגרמופון במהלך המיצג -


אין סיכוי שאני אכתוב עוד משהו לפני לילסדר, אז שיהיה לכולכם

חג שמח!

לדף הרשומה

הדובדבן מצייר תפוחים

מתחילה מההתחלה

כשהיית בערך בת 15 רציתי לנגן בגיטרה. בתור בוגרת חצי שנת לימוד חלילית (הפסקתי באמצע כי החוג היה בדיוק בשעה ששודרה הסידרה 'פינוקיו', ולא היה מספיק אטרקטיבי כדי להפסיד בגללו את עלילות ילד העץ), ושלוש שנות לימוד פסנתר (נשמע הרבה, אבל אם הייתי דוחסת את כל שעות האימון לחצי שנה אני חוששת שעדיין הייתי יוצאת תלמידה זרקנית...), הכרתי את עצמי, וידעתי שסביר להניח שאני לא ממש אתמיד בלימוד, לכן החלטתי על אסטרטגיה של לימוד עצמי, וחשוב מזה - רכישה עצמית. התחלתי לחסוך כסף מהבייביסיטר ומהשיעורים הפרטיים שעשיתי, מתוך תקווה שאולי עד שיהיה לי מספיק כסף אני אתעשת ואוותר על הפנטזיה הלא-מציאותית, ואם לא, לפחות אני לא ארגיש שסתם ביזבזתי להורים שלי כסף.
כמה חודשים אחרי שהתחילה התכנית-להפיכת-ארבל-למגניבה-שמנגנת-בגיטרה אמא שלי, בפרץ אמא-שלי, חזרה יום אחד מהשתלמות בבאר שבע עם גיטרה בשבילי [כמו שאומרים בפרסומת: "לפנק, לפנק, לפנק"].
אני לא זוכרת אם את הספר אמא שלי קנתה או שאני, בכל מקרה - התיישבתי עם 'שירים וגיטרה, חלק א'", והתחלתי לתרגל. התמקצעתי עם 'טומבלליקה' ו'שושנה, שושנה', למדתי כמה אקורדים, קיללתי את F על ימין ועל שמאל, בעיקר על שמאל, ותוך כמה חודשים הבלתי יאומן קרה - הבנתי שאני כבר לא אהיה נגנית גיטרה, אפילו לא מהסוג הגרוע.

למזלי אחשלי הציל אותי מתחושת הלא-נעים, ואימץ את הגיטרה, גם הוא אחרי כמה זמן נטש את הגיטרה (אין לי מושג אחרי כמה), אבל עשה את זה לטובת גיטרה טובה יותר, מאז הוא החליף עוד כמה פעמים את הגיטרות שלו, ועדיין שמר אמונים, וחזר מדי פעם לנגן בגיטרת המדורות הישנה...

(אח שלי מקפץ בחולות עם אחת הגיטרות הישנות שלו, במהלך הצילומים לאלבום שלו)

אחרי כמה שנים האח הקטן שלי (להלן הדובדבן), אימץ גם הוא את הגיטרה, וגם הוא, כמו אחשלו, המשיך הלאה בסולם הגיטרות, וחזר מדי פעם לנגן בגיטרה הישנה.

(תמונה קצת מטושטשת, אבל מגניבה, של אח שלי במופע הרסיטל שלו בסוף י"ב, עם הגיטרה השווה שלו)

 

ממשיכה מהסוף

בסופ"ש האחרון בילינו אצל ההורים שלי, אחשלי (הדובדבן) חזר מהצבא עם הגיטרה שלי -

ומצד שני

שני תקריבים -

 

ובין לבין

הגיטרה הזו היא הגיטרה השניה שאחשלי צייר. הראשונה נראית ככה -

נכון שהוא מוכשר?!?

לדף הרשומה

ספר תוצרת בית

לפני לא מעט שנים, באחד משיטוטי ברשת, קראתי על איזה 'פורום ממחזרות', שמרכזת מישהי בשם עמית - קבוצה שנפגשת פעם בחודש ועוסקת באמנות מחומרים בשימוש חוזר. רשמתי לעצמי במחברת את הטלפון והמייל של עמית, וזהו.

פעם בכמה חודשים נתקלתי בפרטים הרשומים במחברת, אמרתי לעצמי, וואו, אני חייבת להתקשר לעמית, וזהו.

לפני כמה שנים (כמה שנים אחרי ששמעתי לראשונה על הפורום) התקשרה אלי עדי 'שמעתי שיש איזה פורום, שנפגש, וכו' וכו' וכו', ויש להם פגישה מחר. בואי ניסע!?', היא רצתה לתת לי את מס' הטלפון של עמית, כדי לברר פרטים, אמרתי שיש לי. התקשרתי לעמית, שאמרה לי לאן להגיע ומתי, ואמרה להביא ספר מיותר, כי המפגש הוא בנושא ספרים מטופלים.

[פתאום אני קולטת שבכלל לא הראתי כאן את הספר המטופל שהתחלתי באותו מפגש. כשאני אביא אותו מאחותי (שכחתי אותו אצלה בפורים) אני אצלם ואראה. לעומת זאת הראיתי פה כבר את הדף שעשיתי בספר של עמית.
ובכלל מדהים אותי לגלות שאף פעם לא כתבתי פה על הפורום, מוזר ביותר!]

מאז המון מים זרמו בכל מיני נחלים, המון פעמים התקשרתי לעמית ושלחתי לה מיילים, המון מפגשים מרגשים ומרתקים היו.

ביום שישי האחרון היה מפגש יומולדת לפורום, התבקשנו להביא מחברת עם 12 דפים לפחות, בשביל הפעילות המתוכננת. החלטתי שזו הזדמנות נהדרת לנסות לכרוך לבד. כבר שנים אני מפנטזת לנסות. שוטטתי ברחבי הרשת, לחפש הוראות והסברים, לא הצלחתי למצוא הסבר ממש ממש רחב ומדוייק, אבל מצאתי המון מקורות השראה, העיקרי שבהם הוא האתר של Dennis Yuen, אמן ומעצב, שיוצר ספרים מדהימים! עשה לי חשק לשבת עכשיו חודש ולהכין ספרים.

החלטתי להתחיל ממשהו כמו זה, ניסיתי לפענח איך זה נעשה מהתמונות, כי כמו שאמרתי, לא הצלחתי למצוא הדרכה טובה. הצלחתי לא רע, אני ממש מרוצה.

הכריכה עשויה מקרטוני קורנפלקס, הדפים - קרטוני קורנפלקס, בריסטולים שהיו לי בבית, ודפים מספר לימוד גיאוגרפיה לעיוורים בכתב ברייל, שמצאתי לפני כמה שבועות ברחוב.

 

יצרתי חמש קבוצות דקות של קרטונים וניירות, סימנתי, חוררתי והתחלתי לתפור. הייתי כל כך מרוכזת בתהליך, ובינינו, הרגשתי שאין לי שמץ של מושג מה אני עושה ואיך יצא בסוף, שלא טרחתי כמעט לצלם במהלך העבודה.

   

חיברתי/תפרתי/שילבתי/קלעתי (אין לי מושג איך לקרוא למה שעשיתי...)

 

 

את קצות החוטים קשרתי זה לזה ויצא משהו ספק קישוט, ספק סימניה, מה שבטוח - יפה...

 

בינתיים גיליתי שלטכניקת הכריכה הזו קוראים כריכה קופטית. היא פותחה על ידי הנוצרים הקופטים במצרים אי-אז במאה ה-2 לספירה. (אני כל פעם נדהמת מחדש מהעושר שיש בשפה האנגלית למונחים הקשורים במלאכות יד. רק אנחנו תקועים עם מונח שונה לקטיף של כל פרי וירק וזהו...)
עכשיו גם מצאתי הסבר... מוטב מאוחר מאשר לעולם לא... [כמובן שזה הרבה יותר פשוט מהאילתור שלי]

[במפגש למדנו כמה טכניקות של הדפס, ויישמנו אותן במחברות השונות. עדיין לא צילמתי את מה שעשיתי.]

ועוד כמה אוצרות שמצאתי בשיטוטי -

הבלוג הנהדר של Elissa Campbell

והסרט המדהים הזה -

 

Patience from Glowing Heads on Vimeo.

 

יש לי כבר רעיונות לכמה ספרים שאני רוצה להכין, ובזכות הגילוי של חדוות הכריכה מתחשק לי אפילו להכין לעצמי איזה אלבום תמונות! נראה מה יצא מזה ותוך כמה זמן...

לדף הרשומה

אבקת חשמל עפה ברוח

אני כזאת פארשית! לא כיביתי את האור. מודה. זאת אומרת אני כן כיביתי את האור, כי בדיוק השכבתי את יהל (ככה קוראים לשעה הזאת שבה אני נכנסת איתו למיטה ונרדמת, ואם יש לי מזל גם הוא. נכון?), אבל באופן כללי האורות ברוב רחבי הבית דלקו. נהייתי זרקנית!

חוצמיזה, מרוב שאני כבר יומיים נלחמת בעורך של הבלוג (מסתבר שאף אחד עדיין לא עשה הכרות בין תפוז ובין הגירסה החדשה של פיירפוקס), ומנסה לסיים רשומה משובחת (אין הנחתום וגו', אני יודעת, אבל אני ממש מרוצה ממנה, חכו, עוד תראו...), שכחתי לגמרי שהיום זו הזדמנות מצויינת להראות ולספר לכם על הביקור שלנו בחוות הטורבינות בגולן לפני כמה חודשים.

אז הנה -

לפני כמה חודשים טיילנו בצפון, החלטנו להכנס לחוות הטורבינות, לראות איך עושים חשמל בלי ללכלך. טיפסנו (ברכב. כן?) לגבעה, ושם, בין תעלות הביצורים הנטושות חיכו לנו הטורבינות. אין הרבה מה להגיד ולספר, אני ממליצה בחום ללכת ולראות את העוצמה הזאת.

       

העמדתי את העזר בתפקיד קנה מידה [לא ממש מדויק, כי הוא עומד כמה מטרים לפני הטורבינה, ומאחוריו יש עוד ירידה קטנה עד למקום מושבה (כלומר עמידתה) של הטורבינה]

במורד התל, בצד הדרך מוצב שלט עם נתונים על זיהום האוויר שנחסך מפעילות הטורבינות, שגם מזכיר לנו שזיהום אוויר זה לא סתם משהו מגעיל או מיותר, זה דבר שפוגע ישירות בבריאותנו, שלא לומר - הורג!

וכמה תמונות בשביל הנפש:

לדף הרשומה

כלניות

בשבת הידרמנו, כמו כל עמישראל, לראות את הנגב פורח. שלא כמו כל עמישראל בחרנו בדרכים צדדיות, עם קצת פחות פריחה, אבל גם פחות אנשים, כלומר בלי אנשים בכלל, רק אנחנו.

התחזית אמרה 'גשם', ואני מייד נכנסתי לכוננות שיא - טיול בגשם זו לא בעיה, בעיקר כשמתכוננים מראש ולוקחים את המנשא המתאים (זה שיש לו כיסוי גשם), שלא כמו בטיול בכרמל לפני שלושה שבועות, ששם הפתיע אותנו מבול וחזרנו לרכבים נוטפי מים (וגם נוטפי תרמיל, שבו היה בגדים רטובים להחלפה ליהל...).

הבעיה תתחיל כשיהל ירצה קצת ללכת, והגרביים שלו ירטבו ויתמלאו בבוץ. בעיה.

בלית ברירה שלחתי את הבנים לישון, הוצאתי מהארון שקית עם שאריות עור שקיבלתי לפני שנה, פישפשתי בקישורים שלי, בין הררי ההוראות לתפירת נעליים שהספקתי לאסוף. בחרתי את אלו. התכנית המקורית היתה להחליף את הפרח שבהוראות באיזו חיה חמודה. התלבטתי בין פיל לדוב, אבל אחרי שפתחתי את שקית העורות, וגיליתי את חתיכת העור האדם הבנתי שאין יותר מתאים לטיול פריחות מכלנית אדומה על הנעל!

כשהנעליים הו מוכנות הבנתי שיש לי ביד נעליים מקסימות, אבל כנראה קטנות, והבנתי גם שאני אצטרך לחכות בסבלנות עד הבוקר כדי למדוד על דוגמן הבית (השעה היתה כל כך מאוחרת, כך שלא הייתי צריכה לחכות הרבה). כמאמר השיר: "בבוקר ראיתי שלא טעיתי". מזל שהיה יום שמש נעים, חלק מהזמן יהל בכלל היה יחף, בשלב מסויים גרבנו לו גרביים.

והנעליים? מחרתיים בני הדודים שלו ימדדו אותן, אני מקווה שלאחד מהם לפחות זה יתאים. אם לא - עמליה, את הבאה בתור!


ולא תתחמקו מתמונות מהטיול...

 

התמונה המוצלחת ביותר מהטיול, לטעמי -

חזרנו, כמובן, עייפים אך מרוצים

לדף הרשומה

סל סרוג - הדרכה מתהום הנשייה...

לפני שנתיים וחצי סרגתי סל שקיות עם בסיס מדיסק, אי שם ברחבי הרשת מישהי שאלה אם יש לי הדרכה לסריגה של הסל, אמרתי שלא, אבל שאני יכולה בקלות להכין. מיד התיישבתי לסרוג סל חדש, והפעם צילמתי תוך כדי עבודה.

לקראת המכירה שיש לי השבוע הכנתי ביום חמישי עוד סל כזה, ונזכרתי שיש לי במעמקי המחשב תמונות של תהליך ההכנה, אז הנה, באיחור של שנתיים וחצי אני מעלה אותן...

 

חומרים -

שקיות גזורות (ככה או ככה) בשלל צבעים (או לא בשלל, מה שתרצי...)
דיסק שיצא מכלל שימוש (עד כה השתמשתי בדיסקים שצרבתי עליהם שלל קבצים שכבר אין לי צורך בהם, או דיסקים של תוכנות ודרייברים ישנים, בינתיים, עד שנמצא מקום חדש וגבוה לדיסקים של המוזיקה שלנו, נראה לי שהבן היקר שלי ידאג לי להספקה שותפת של דיסקים הרוסים...)
מסרגה אחת מס' 4.5 או 5

אני סרגתי בספירלה, בלי לסגור סיבובים, אבל מי שמעדיפה יכולה כמובן גם לסגור כל סיבוב בעין שטוחה ולעלות עם עין שרשרת כדי להתחיל את הסיבוב הבא. היתרון של סריגה כזו הוא שאפשר לגוון ולעשות מדי פעם שורות של עמודים או עמודים כפולים.

סיבוב 1 על הדיסק סורגים חצאי עמודים. מתייחסים לדיסק כאילו הוא טבעת קסם או טבעת שיצרנו מכמה עיני שרשרת שנסגרו לטבעת. (סילחה על התמונות המטושטשות. זה ילך וישתפר, תאמינו לי!)

ממשיכים בסריגה עד שכל הדיסק מצופה

סוגרים בעין שטוחה

שורה 2 והלאה - סורגים ח"ע בכל ח"ע, מחליפים צבעים כשמתחשק או כשנגמר חוט.

סורגים עד לגובה הרצוי וסוגרים.

והנה גם תמונה של הסל הפוך, כדי שתראו את התחתית.

 

והמכירה היא ביריד נשים יוצרות, כחלק מהאירועים במוזיאון ארצות המקרא לכבוד יום האישה -

לדף הרשומה

הרהור קצר על סבתא, על תפירה, על קניות ועל בגדים

סבתא שלי נהגה לתפור לעצמה בגדים, היה לה טעם אירופאי אלגנטי, שלא מצא את עצמו בחנויות הבגדים של מדינת ישראל הצעירה. היא עשתה את זה בהמון כישרון, כל בגד היה מיוחד, בכל בגד היתה איזו קריצה קטנה - איזו רקמה, תוספת, שסע קטן, תפר נוסף - טביעת אצבע שאמרה "אני תפרתי בגד יחיד ומיוחד".

עברו שנים, ומבחר הבגדים שהגיע לחנויות ארצנו המתפתחת גדל, וסבתא שלי התחילה לקנות בגדים, אבל גם אז היא לא וויתרה על התוספות הקטנות, שהפכו כל בגד ליחיד ומיוחד, כזה שיש רק לה.

מצאתי את עצמי מהרהרת את ההרהורים האלו אחרי קריאת המאמר "התנועה לגאולת החפצים" של דני לסרי, שבעצמו מהרהר קצת על עולם החומר הסתמי והמשוכפל שאנו חיים בו, ועל דברים קטנים שאנחנו יכולים לעשות כדי להפיח בעולם הזה קצת נשמה.

 

בתמונה סבתא שלי, סבא שלי ואני. זו אחת התמונות היחידות של סבתא שלי שיש לי על המחשב (וגם על הקיר, ליד המיטה), אז אמנם אי אפשר להתרשם מהשמלה שלה יותר מדי, אבל אפשר לראות שהיא לא רק אופה ותופרת ורוקמת, אלא גם יפה...

טוב, אני כמובן מתקשה להתאפק, אז הנה התמונה השניה מהסדרה ההיא (אני אוהבת את הפרצוף מלא העונג שלי בתמונה הזו), ועוד תמונה שצולמה כמה שנים קודם , מימין לשמאל - סבתא שלי, אמא שלי, דוד שלי, וסבא שלי, מדליקים נרות חנוכה.

 

ואם ב(אי)קניות עסקינן - לאחרונה צצים אתרי רכישות קבוצתיות כפטריות פלסטיק אחרי גשם חומצי. שניים מהאתרים האלו כבשו את ליבי (למרות שכל מה שהם רוצים זה לכבוש את כיסי...) -


משהו טוב - אתר רכישה קבוצתית (למעבר לאתר עצמו לחצו על התמונה) עם אוריאנטציה חברתית וסביבתית.


איזה כיף - אתר רכישות להורים וילדים שעומד לעלות לאוויר, מהכרותי (הוירטואלית) עם קרן שביט, יהיו שם דברים מקסימים! כפרומו הם עורכים הגרלת פתיחה - אם תרשמו לאתר תוכלו להצטרף להגרלה ואולי לזכות בכל האוצרות שבקולאז' פה למעלה (לחיצה על התמונה תוביל אתכם הישר לאתר, להרשמה, וטפו טפו, חמסה חמסה, אולי גם לזכיה.)

לדף הרשומה

מילימילים

יש לי קובץ וורד עם רשימה של רשומות שאני רוצה לכתוב, ועוד לא מעט רשומות מותחלות שמחכות לי בעורך של הבלוג. חלק מהרשומות מחכות שאני אסיים להכין משהו, חלקן מחכות שאני אצלם משהו שכבר הכנתי, הרוב פשוט מחכות שיהיה לי חשק לכתוב... לפעמים אני פותחת את אחת הרשומות המותחלות, מוסיפה שניים-שלושה משפטים, שומרת וסוגרת.

אני לא מצליחה לכתוב יותר מפיסקה וחצי, ושואפת ליותר, וכרגיל אצלי זה "הכל או כלום", אז אני פשוט מוותרת.

 

 

אין לי מושג איך הגעתי לרשומה העתיקה הזו, אבל מצאתי את עצמי מול ענן המילים בבלוג הא ודא (יש לי מושג איך הגעתי, אבל זה ממש מוזר - הגעתי דרך ה-Google Reader, ואמנם אני לא עומדת בקצב העידכונים של עשרות הבלוגים שיש לי שם, אבל אין סיכוי שהתפספסה לי רשומה מיוני 2009).

בעקבות הרשומה נכנסתי לנסות את מזלי באתר Wordle. בגלל שהתעצלתי לעשות קופי-פייסט לאיזה טקסט, סתם כדי לראות איך זה עובד, שמתי פשוט קישור לבלוג שלי. זה מה שיצא -

זה כל כך מקסים בעיני, שהחלטתי לשתף גם אתכם.

מעניין שאחת המילים שהופיע הכי הרבה לאחרונה היא "לכתוב"...

לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ארבל א אלא אם צויין אחרת