00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"תפוז" נמצאו 9 פוסטים

להתראות אדון שוקו

27/11/2013
  בכיתי בלילה כמו ילדה קטנה. לכבות את הטלויזיה הרגיש לי כמו כניעה למציאות שאין לי מושג איך לנשום אותה. ישבתי מול הטלויזיה עד שהעיניים נעצמו מעצמן, על רקע תמונות מתחלפות של איש, שמסמל בשבילי כל כך הרבה בפשטות שאינני בטוחה שיש שמשתווה לה בתרבות עליה גדלתי, עליה אני חיה. זיכרונות הילדות והעבר עלו לי אחד אחר השני. אנשים התחילו להספיד, לספר מיהו אריק בשבילם. ברקע, כל צליל התחיל לזרוק אותי לרגע אחר, כל מילה שהוא שר היא חוט שנקשר לקצה אחר בלב שלי, תופר את תמונת החיים כולה. אריק פשוט שם, הוא היה שם תמיד, גידל אותי, ליווה בקולו את כל מה שאני מכירה, את כל מה שאני זוכרת: אם זה את ימי שבת בבוקר (יום יפה...), אימא שלי היתה מתעוררת מוקדם, נכנסת למטבח או יושבת בסלון, פותרת תשבצים או קוראת עיתון מתחת לקרני שמש שהציצו מהחלון. קולו של אריק העיר את הרקע וכיוון את השבת להיות מה שהיא. או למשל את הרגע בו סיימתי את בית הספר והתגייסתי לצה"ל. אריק גילה לי בסוד איך ההורים שלי מרגישים כשהבכורה שלהם פורשת כנפיים ועפה. אריק היה הראשון שהאמין לי שיש בי אהבה והיא תנצח, וגם כשזו הפסידה בקרב על הלב של מי שהרגיש באותו רגע כ"האחד", הוא המשיך לשיר לי, הוא תמיד שר והקול שלו תמיד הצליח ומצליח לנחם אותי.  ומה עם כל הפעמים בחיים שלי שאריק הזכיר לי שאני יכולה לשנות את העולם או למצוא אוצרות בתוך תפוזים קלופים...  או שבזכותו בין השאר עברתי את המבחן בקולנוע ישראלי בלימודים לפני שנתיים, כשהייתי צריכה לזכור רגעים מ"מציצים" שהצילו לי את הציון, והרי מי לא מכיר את מציצים.- זה נמשך ונמשך וזה לא נגמר.   ואז מודיעים בחדשות שהוא איננו. ורק אתמול בצהריים אמרתי לחברה שזה כל כך משמח שהוא הולך לכתוב לעיתון מעריב, שהמילים הכתובות שלו בהווה יהיו בטח אוצר שווה ערך ששווה לחכות לו. כזה שיפתח את ימי שישי בדיוק המיוחד לו, כמו המוזיקה שעשתה לי את ימי שבת ההם, כשעוד הייתי הילדה היחידה בבית, זו שלימדה את אחיה הקטנים להקשיב לאותה מוזיקה שהיא הכירה מילדות.   רוב המילים שעברו לי בראש נעתקו ממקומן. במקומן נשארו צלילים, מילים אלמותיות ששרות לי נצח. המוזיקה של אריק היא הדבר הכי ישראלי בעיני. הוא האמן עליו גדלתי, זה שמסמל לי בית ומשפחה ואהבה ובגרות... ואין לזה סוף.  
לדף הרשומה

הבית התפוזי שלי בן 15!

08/01/2012
מידי פעם שואלים אותי למה דווקא תפוז. לא, זו לא שאלה בניחוח סרקסטי, אלא שאלה שמנסה להבין למה אני מתעקשת על התפוז גם כשהוא "עושה בעיות", למה לא להעביר את עצמי למקומות "ראויים יותר" (כך נשאל במקור - ואני רק שאלה: "מה זה ראוי?"). האמת היא שזה פונה יותר לתחום ה"רצוי" כי הכל מתחיל ונשאר בעיני המתבונן. הדרך והזמן עושים את שלהם, ואולי לא סתם בלחיצת כפתור על אייקון "הבית" שבראש הדפדפן שלי, אני חוזרת תוך שניות אל האתר הראשון אליו נרשמתי אי פעם (אוגוסט 2003) תחת כינוי שהיה מזוהה איתי אז (לעיתים רחוקות גם היום). חלק מן ה"מתבוננים" כמו שקראתי להם, הם הקוראים עצמם שמגיעים לבלוג שלי. לא כולם מכירים את כל הסיפור והדרך. השורה התחתונה היא: זו אני וזה הבלוג שלי. בלוג אחד, פשוט, חשוף ואמיתי. הוא המקום המרכזי שאני מגיעה אליו, מזוהה איתו, בוחנת אותו, מנסה עליו, מתפתחת בו. ולפעמים גם סתם מלווה את עצמי מהצד, רק בשביל לא ללכת לאיבוד בחושך. אחרי אקספוזיציה בניחוח נוסטלגי מתפלסף (מי לא אוהב נוסטלגיות?), כדאי להתחיל בסיפור עצמו, לא? זה לא סיפור גדול עם דמויות גדולות ושינויים גדולים (מידי). זה בסה"כ סיפור קטן, שמשיט דמות אחת פשוטה על נהרות הנוסטלגיה, מתדפק על לבו של הפרדס התפוזי, עובר דרך כמה עורקים ראשיים, ומתיר אחריו עקבות מתקתקים, חיוכים נוסטלגיים ואנחת רווחה - התבגרתי. תפוז הוא הרבה יותר מסתם אתר. הוא אותו מלווה רציני לתקופת זמן ארוכה וחשובה, תקופת עיצוב אישית שלי. הוא משקף הרבה מהתחומים שמעניינים ומושכים אותי. הוא קדם לעידן הפייסבוק והטוויטר, הוא שותף חשוב ומרכזי בבניית קן החברים שלי (לא רק הוירטואלי!) עמיד ויציב, מתחלף לעיתים, ורובו חזק ואיתן עד היום. את כל זה אפשר שוב לחזור ולסכם ב- תפוז הוא בית. על הדרך וכמה נקודות ציון כתומות: באוגוסט 2003 נרשמתי לתפוז בפעם הראשונה. ב- 26.8.2003 פרסמתי את הרשומה הראשונה שלי בבלוג הראשון שפתחתי פה. אבל על זה כבר כתבתי בשנה שעברה ב רגע שטות כתום . הזכרתי גם את הפורומים שניהלתי (ואפילו הקמתי ו/או סגרתי), הזכרתי את המעברים ועוד כמה שינויים שקרו לי בצל ההתבגרות והגדילה של תפוז... אותו בלוג ראשון שכתבתי, נסגר ביוני 2006, אחרי שעברתי בו כברת דרך: חוויתי דרכו את האהבה הראשונה שלי, את השנייה שלי וגם את השלישית (תזכורת קצרה: שניים
לדף הרשומה

שאלו אם אני יכולה לענות על 39 שאלות ב30 דקות

Nevermind טוב נו, ביקשו ממני פה בבלוגיה לענות על השאלות של השרביט שמתרוצץ פה. ואני שמוכנה לעשות כרגע כל דבר מלבד להתחיל ללמוד, ניצלתי חצי שעה שלמה כדי לענות על השאלון. לא קל העניין הזה, ועוד לעמות בזמנים? : 1. כתוב את המשפט הראשון של הספר העתידי שלך: "גם כשהייתי קטנה היה לי קשה להרדם. אבא שלי היה לוקח אותי לסיבוב באוטו שלו ועוד לפני שהספקנו לצאת מהשכונה הייתי נרדמת. ככה זה תמיד, נרדמת תוך כדי תנועה...."  (לא חותמת על זה, אבל זה מה שעלה לי לראש כרגע) 2. מה השעה עכשיו? אל תסתכל בשעון. 11:30 3. ועכשיו תסתכל בשעון: מה השעה? 11:32 4. איך אתה מסביר את הפער הזה? סיימתי שיחה בנייד וראיתי את השעה לפני שתי דקות, מבלי להרגיש שעברו שתי דקות 5. אתה מאמין בתחזיות מטאורולוגיות? לא עוקבת אחריהם ביתר תשומת לב. מעדיפה להוציא את הראש מהחלון ולהרגיש את מזג האוויר בעצמי. 6. אתה מאמין בתחזיות אסטרולוגיות? לא. למרות שזה תמיד מצחיק אותי לקרוא אותן ולנחש כמה מהדברים שכתובים שם הומצאו על-ידי אנשים שכל קשר בינהם לבין אסטרולוגיה מקרי עד לא קיים. 7. אתה מביט בשמים בלילה? ברור. 8. על מה אתה חושב כשאתה מביט בשמים בלילה? על מה לא? השמיים בלילה הם השיקוף המושלם לכל מה שמתרחש על פני האדמה בעיני. הם השראה ושקט ומביאים אותי לכדי הפנמה ומחשבה בפרספקטיבה אחרת על הכל. ולפעמים אני חושבת לעצמי גם שהייתי רוצה לראות כוכב נופל. (וכשאני רואה אחד כזה אז אני מתרגשת כמו ילדה קטנה) 9. על מה הסתכלת לפני שהתחלת למלא את השאלון? על הטלפון הנייד, על החומר בפסיכולוגיה שמחכה לי על השולחן. 10. מה עושים לך קתדרלות, מסגדים, בתי כנסת ומבני דת אחרים? נהנית מהארכיטקטורה לרוב, לא יותר. 11. מה היית רואה אם היית עיוור/ת? שחור. את העולם דרך הדמיון שלי. 12. מה היית רוצה לראות אם היית עיוור/ת? הייתי מדמיינת, חשה ומקשיבה לו (לעולם). 13. אתה פוחד? כן. 14. ממה? לאבד את היכולת להרגיש וליצור, לאבד אנשים יקרים לי בטרם זמנם, מהמוות.  15. ממי את פוחדת? מאנשים עם כוונות רעות שרוצים ברעתי. 16. האם אי פעם הלכת לאיבוד? כן. 17. מה מושך אותך בנשים? אני אתייחס לשאלה במובן הא-מיני: יצירתיות, הומור וציניות. מניחה שיש משהו בעיניים שגורם לי להתקרב או להתרחק
לדף הרשומה

לבלוגו שלי מליון צורות

יותר מידי צורות ורעיונות היו לי, לצילום תמונה עבור משחק הבלוגו . יותר מידי עד שהחלטתי לא להחליט על אחד מתוכם. אחרי כמה וכמה התלבטויות, במהלך כתיבה משולבת עם עשיית סדר בארון הבגדים שלי, יצרתי לעצמי בלי משים קומפוזיציה מעניינת של חפצים זרוקים על המיטה. מבט אחד יותר מידי על כל החפצים האלה העלה לי את המחשבה (מלבד זו שאני צריכה לאלתר משהו מהיר למשחק הבלוגו, כי העומס כבר כאן ואין זמן), כי מדובר על כל החפצים שמסמלים דבר כזה או אחר בעולם שלי, בדרך זו או אחרת. וכמו שזה ככה, ככה אני רוצה לצלם את זה. אז צילמתי! ברשותכם, לא אכביד בפרטים מכיוון שאני באמצע סיעור מוחות עם עצמי בנוגע להמצאת דמות חדשה לתסריט של סרט קצרצר למחר (והחרוז במקרה). את התוצאה אתם יכולים לראות בעצמכם. ואם אהבתם או לא- זה עניין שלכם. לי יש שם בדיוק את כל מה שאני צריכה לראות כדי לאפיין את הדמות שלי עצמי דרך הבלוג הזה... וזו מהות המשחק, לא? (כן, הוא מזכיר את הבלוגו הנוכחי שלי, אבל כנראה שיש סיבה מספיק טובה למה בחרתי אותו אז, ולמה צילמתי אותו כך כעת...). שאו ברכה והיו שמחים ושלמים בעשייתכם. אני
לדף הרשומה

לקלף את התפוז

אזהרה: הרשומה הבאה היא רגע של השתטות, שעשוע והומור עצמי מובהק. אין להתייחס אליה ברצינות מלאה.    ב- 26.8.2003, פרסמתי את הרשומה הראשונה שלי בבלוג הראשון שלי אי פעם. בתפוז כמובן. מבט מהיר ושיטוט מלא בדיחות על עצמי, על מה שהיה היומן הוירטואלי הראשון שלי, בדיעבד, בהחלט מציג דרך מאד משמעותית וארוכה בחיים. יש בזה משהו קסום, להסתכל על הכל במבט לאחור ולראות איך שבע שנים הן כאלה משמעותיות)   הא כן שכחתי, הרשומה הזו היא סוג של נוסטלגיה משעשעת. אם תפוז חוגג ארבע-עשרה שנות קיום ( מזל טוב לתפוז! ), גם לי מותר לתת מבט רטרוספקטיבי שובב בין כתליו ולהישען על דלתות הנוסטלגיה ההן שתמיד מהדהדות אי שם מאחור. אז הבלוג ההוא (הייתי אחת בשם "נמש", למי שממש מתעקש לדעת), התחיל בנסיון שרירותי וחצי צחוק. הוא המשיך כדרך קבע ביחד איתי דרך ארוכה של שלוש שנים, עד אמצע השירות הצבאי שלי. את "חטא כתיבת השירים" שהתחיל בגיל צעיר (12) העליתי אליו בעיקר, את הסיפורים המצחיקים על המסיבות, הבנים, האכזבות ואפילו סודות משיעורי הנהיגה הגרועים ביותר שלקחתי. אני חייבת להודות שאותו מבט לאחור רק גורם לי לחיוך מצחיק, מבוכה קלה על אופן הכתיבה, ובעיקר אנחת רווחה על ההתבגרות וההשתנות שהגיעו מאז, וזו ממש דרך ארוכה.   מלבד הבלוגיה, קהילות הפורומים היו הבית המרכזי שלי עד לפני כמה שנים. ארבע שנים של ניהול, ואפילו פתיחה של כמה מהפורומים (חלקם כבר נסגרו אני יודעת...) ואם אתם באמת מתעקשים לדעת איזה: סקס לנוער, אביב גפן, שייגעצ, אלג'יר (הלהקה), סטאנד-אפ. והרי סקופ: שניים מתו הקשרים הזוגיים והאהבות שהיו לי בחיי, הכרתי כאן, בין עצי הפרדס! תפוז הוא דף הבית שלי במחשב האישי. בעצם, בשניהם אפילו. שם המשתמש הראשון שלי אי פעם היה-  NemeSh בגן החטאים (בהשפעת גן החטאים של א. גפן). בשלב כלשהו בין ניהולי הפורומים, הוא הוחלף ל"נמש לנצח" ואחריו ל Forever NemeSh . (גם עליו יש סיפור לא קל..) אנקדוטה אחרונה לפני סיום - למי ששאל את עצמו למה "נמש", יכל לנחש שאני מנומשת מילדות. בכיתה ד', אחד החברים הטובים שלי ניסה להקניט אותי בחצי צחוק ואמר "אויש, את כזאת נמש". הוא קלע בול וזה פשוט תפס. היום אף אחד כבר לא קורא לי נמש (זה הוחלף בטלטול, טולה וטוליפה). עד לפני שנה
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת