00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"תמונות נבחרות" נמצאו 28 פוסטים

הוא הלך לאיבוד #2

  צילום: טל הורוביץ. אולי אם אכתוב זה ישתחרר. אם לא אכנע-אשבר-אתייאש-אתעייף לגמרי מהחיפוש הזה אחרי הדבר ההוא שאיבדתי. נראה לי שאני מתחילה להבין איפה להתחיל לחפש אותו. אולי אני לא צריכה לחפש אותו אלא הוא ימצא אותי. אולי ואולי ואולי... נוט טו מייסלף: תפסיקי לחשוב כל-כך הרבה על כל מילה כתובה שיוצאת לך מהבטן. כשישבנו ברדיו, עמית שאל אותי על מה אני כותבת בעיקר, ובאיזה סגנון. הייתי אחרי חצי ליטר גולדסטאר ועוד חצי היה בדרך לסיום, שני צ'ייסר ג'יימסון והשלישי שכבר היה בתכנון. היה שמח. אמרתי לו שאני כותבת הכל מהכל, אבל לאחרונה אני לא כותבת כלום. כי אין זמן, אין הכוונה ואין מחשבה נכונה. כי אני לא מצליחה להושיב את עצמי מול המחשב ליותר משלושים דקות מבלי להרגיש את הקוצים בישבן ננעצים בכיסא וגונבים לי את הפוקוס, כי פתאום התרוקנתי, בלי לתכנן. זה הצחיק אותו בעיקר כי אני מצייצת בלי לחשוב יותר מידי לפחות 60 פעם ביום, ואני מספיק מעניינת כדי שירצו לקרוא את המילים שלי. אמרתי לו שאני לא יודעת למה זה ככה, אבל זה בא בתקופות. ועכשיו זו תקופה של חושך. כל השנה הזו כבדה לי וקשה יותר מהקודמת. גם יותר מעניינת. אבל צפיתי את זה. סיפרו לי שזה ככה. הזהירו אותי להחזיק חזק כי הנפילה מכאן היא שכיחה וכואבת. אז אני מנסה ומשתדלת, ומוצאת עוד מילים מהבטן. לפעמים כואב לי לגרד אותן ולרוב הן גם משאירות צלקת. אבל בסופו של דבר זה מרגיש קצת משתלם. החורף הזה עושה לי רע על הלב, שמישהו יקח אותו מכאן. רחוק. הוא סוגר אותי בתוך עצמי, גורם לי לפספס הרבה דברים שלא כדאי ולא ראוי לי לפספס. הוא מכניס אותי למן מצב טיסה-המתנה לגבי דברים שאני רוצה לעשות ולנסות ולהתחיל מחדש. לבנה של ארבעה טון התיישבה לי על מרכז עמוד השידרה, כופפה אותי לפנים, הפילה אותי, הכבידה עליי, עצרה אותי מכל תנועה עתידית אל הגובה. ובינתיים עד שהיא תישבר או תרד לי מהגב, אני מבלה עם קבוצת האנשים שמקלים עלי וגורמים לי להרגיש שמחה וחיונית יותר (אתם יודעים מי אתם, אין צורך להוסיף ולפרט), אוגרת שעות שינה לפני הסמסטר הבא, ממלאה מצברים. אומרים שגם זה משהו שצריך לעשות מידי פעם, לא?
לדף הרשומה

שאלו אם אני יכולה לענות על 39 שאלות ב30 דקות

Nevermind טוב נו, ביקשו ממני פה בבלוגיה לענות על השאלות של השרביט שמתרוצץ פה. ואני שמוכנה לעשות כרגע כל דבר מלבד להתחיל ללמוד, ניצלתי חצי שעה שלמה כדי לענות על השאלון. לא קל העניין הזה, ועוד לעמות בזמנים? : 1. כתוב את המשפט הראשון של הספר העתידי שלך: "גם כשהייתי קטנה היה לי קשה להרדם. אבא שלי היה לוקח אותי לסיבוב באוטו שלו ועוד לפני שהספקנו לצאת מהשכונה הייתי נרדמת. ככה זה תמיד, נרדמת תוך כדי תנועה...."  (לא חותמת על זה, אבל זה מה שעלה לי לראש כרגע) 2. מה השעה עכשיו? אל תסתכל בשעון. 11:30 3. ועכשיו תסתכל בשעון: מה השעה? 11:32 4. איך אתה מסביר את הפער הזה? סיימתי שיחה בנייד וראיתי את השעה לפני שתי דקות, מבלי להרגיש שעברו שתי דקות 5. אתה מאמין בתחזיות מטאורולוגיות? לא עוקבת אחריהם ביתר תשומת לב. מעדיפה להוציא את הראש מהחלון ולהרגיש את מזג האוויר בעצמי. 6. אתה מאמין בתחזיות אסטרולוגיות? לא. למרות שזה תמיד מצחיק אותי לקרוא אותן ולנחש כמה מהדברים שכתובים שם הומצאו על-ידי אנשים שכל קשר בינהם לבין אסטרולוגיה מקרי עד לא קיים. 7. אתה מביט בשמים בלילה? ברור. 8. על מה אתה חושב כשאתה מביט בשמים בלילה? על מה לא? השמיים בלילה הם השיקוף המושלם לכל מה שמתרחש על פני האדמה בעיני. הם השראה ושקט ומביאים אותי לכדי הפנמה ומחשבה בפרספקטיבה אחרת על הכל. ולפעמים אני חושבת לעצמי גם שהייתי רוצה לראות כוכב נופל. (וכשאני רואה אחד כזה אז אני מתרגשת כמו ילדה קטנה) 9. על מה הסתכלת לפני שהתחלת למלא את השאלון? על הטלפון הנייד, על החומר בפסיכולוגיה שמחכה לי על השולחן. 10. מה עושים לך קתדרלות, מסגדים, בתי כנסת ומבני דת אחרים? נהנית מהארכיטקטורה לרוב, לא יותר. 11. מה היית רואה אם היית עיוור/ת? שחור. את העולם דרך הדמיון שלי. 12. מה היית רוצה לראות אם היית עיוור/ת? הייתי מדמיינת, חשה ומקשיבה לו (לעולם). 13. אתה פוחד? כן. 14. ממה? לאבד את היכולת להרגיש וליצור, לאבד אנשים יקרים לי בטרם זמנם, מהמוות.  15. ממי את פוחדת? מאנשים עם כוונות רעות שרוצים ברעתי. 16. האם אי פעם הלכת לאיבוד? כן. 17. מה מושך אותך בנשים? אני אתייחס לשאלה במובן הא-מיני: יצירתיות, הומור וציניות. מניחה שיש משהו בעיניים שגורם לי להתקרב או להתרחק
לדף הרשומה

לבלוגו שלי מליון צורות

יותר מידי צורות ורעיונות היו לי, לצילום תמונה עבור משחק הבלוגו . יותר מידי עד שהחלטתי לא להחליט על אחד מתוכם. אחרי כמה וכמה התלבטויות, במהלך כתיבה משולבת עם עשיית סדר בארון הבגדים שלי, יצרתי לעצמי בלי משים קומפוזיציה מעניינת של חפצים זרוקים על המיטה. מבט אחד יותר מידי על כל החפצים האלה העלה לי את המחשבה (מלבד זו שאני צריכה לאלתר משהו מהיר למשחק הבלוגו, כי העומס כבר כאן ואין זמן), כי מדובר על כל החפצים שמסמלים דבר כזה או אחר בעולם שלי, בדרך זו או אחרת. וכמו שזה ככה, ככה אני רוצה לצלם את זה. אז צילמתי! ברשותכם, לא אכביד בפרטים מכיוון שאני באמצע סיעור מוחות עם עצמי בנוגע להמצאת דמות חדשה לתסריט של סרט קצרצר למחר (והחרוז במקרה). את התוצאה אתם יכולים לראות בעצמכם. ואם אהבתם או לא- זה עניין שלכם. לי יש שם בדיוק את כל מה שאני צריכה לראות כדי לאפיין את הדמות שלי עצמי דרך הבלוג הזה... וזו מהות המשחק, לא? (כן, הוא מזכיר את הבלוגו הנוכחי שלי, אבל כנראה שיש סיבה מספיק טובה למה בחרתי אותו אז, ולמה צילמתי אותו כך כעת...). שאו ברכה והיו שמחים ושלמים בעשייתכם. אני
לדף הרשומה

"על החלון ישבתי"

23/10/2011
בבוקר של ערב החג, ישבתי עם כוס הקפה שלי והעיתון החגיגי (במיוחד!) על אדן החלון.  הרחוב היה נראה כמו סרט שנע בסלואו-מושן. עם הבשורות הטובות לקראת החג, כולם היו נלהבים אך רגועים, שקטים כלפי בחוץ וגועשים מבפנים. ואז שמעתי שריקה. הרמתי את ראשי מן העיתון וראיתי אותו. עומד על החלון, מביט בי, מביט בעוברים ושבים, שורק לעצמו. הוא בא לשרוק שהחג שמח.
לדף הרשומה

חמשנים

06/09/2011
אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את זה מקרוב. זה היה אירוע גדול ומיוחד, שמח אנרגטי ורועש, מלא מוסיקה ותנועה. הם קיבלו חגורה מאד גבוהה וזה היה מרגש נורא לראות שני אנשים כל-כך אהובים במקום שלטענתם הוא הבית- לב- דרך חיים. הגוף שלהם עשה דברים שלא האמנתי שאדם יכול לעשות. דברים שעוררו בי קנאה וסקרנות. בשלב מאוחר יותר גם היווה (ועדיין מהווה) השראה גדולה. הכל השתנה - הכל התהפך. זו אני ההפוכה משמאל. בדיוק אתמול - לפני חמש שנים, הגעתי פעם ראשונה לאימון קפואירה ביחד עם ס'. זה היה יום ראשון של השבוע. זרקתי על עצמי טרנינג לבן בארבע מידות יותר ממה שאני לובשת היום (התכווצנו מאז), וגופיה לבנה שבדרך-כלל לבשתי מתחת למדים (כן, אז עוד הייתי חיילת). פחד, מבוכה, שמחה והתרגשות הם רק תמצית התחושות שהרגשתי כשהתחיל השיעור. אני וס' עמדנו בשורה האחרונה, מנסות להשתלב בחימום והמתיחות, מתחילות להזיע, להתאמץ, לחשוב. מתחילות את הדרך אל הלא נודע, בצעדים קטנים. הסתכלתי על כל החבר'ה הקבועים שהתאמנו בקנאה והערצה. הם נראו לי כל-כך מתקדמים. כמהתי להגיע למקום הזה יום אחד, ואני לא בטוחה עד כמה האמנתי וידעתי שיום אחד אגיע ואהיה שם בעצמי. אחרי החימום, באופן אישי, לימד אותנו איזאק (ה-מאמן, ב"ה" הידיעה!) את הצעדים הבסיסיים הראשונים. אחרי שנבין אותם נוכל להיזרק למים ולנסות להשתלב בין כולם. אחרי שעה וחצי של אימון, כשכל השרירים עובדים (גם כאלה שלא ידעתי על קיומם עד אותו רגע), מזיעה, אדומה – חייכתי, וחיכיתי ליום רביעי של אותו השבוע, לאימון הבא. פשוט ידעתי. הרגשתי שמצאתי את עצמי מחדש.  ביום רביעי של אותו שבוע, איזאקי אמר לי שנלמד לעשות AU  (גלגלון). הסתכלתי עליו במבט של "כן, בטח", מפוחדת ונבוכה. לאט לאט, יד-יד-רגל-רגל, ועברנו לצד השני בגלגלון קטן. הגלגלון הראשון שעשיתי אי פעם. והיום זה כל-כך טבעי וכל-כך חלק מהכל... .(Me- Upside Down (AU מאז 2.9.2006, החיים שלי השתנו לגמרי. השתנו עד כדי כך שהתחילו מחדש בעיני. זכיתי כשהגעתי והרווחתי פי שניים שנשארתי-התמכרתי. הפכתי חלק מהקפואירה והיא הפכה חלק הדוק ובלתי נפרד ממני. אין מספיק מילים כדי לתאר את השינוי העצום שעברתי בחמש שנים האלה, וזו רק ההתחלה. החיים שלי הפכו לשמחים יותר, מעניינים יותר ואנרגטיים. מצאתי
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת