00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"שתיקה" נמצאו 26 פוסטים

זמן לכעוס. ולשתוק.

01/07/2014
כבר כמה ימים שמדגדג לי בקצות האצבעות לכתוב. חוויות סוף השבוע האחרון. עשיתי הרבה עבודת הכנה עם עצמי כדי להביא את המילים האלה שחלפו לי בראש וליצוק אותן אל תוך הדף הלבן. *** אבל כל זה נמצא כרגע בצד, כי יש זמן נכון לכל דבר. בעצם... לא, למציאות הזו אין זמן נכון. המון מילים חדשות ישנות מציפות אותי מאז אתמול: כאב, כעס, שנאה, חיבוק, צער, שנאה, שבר, דמעות, שנאה, עצב, שקט, חצי, שנאה... קמתי בבוקר ורצף המילים הזה המשיך להדהד לי בראש, מעגלים של כאב, משפטים חצויים, מחשבות לא שלמות, כעס על מציאות מעוותת שנדמית כמו סרט אימה של במאי כושל. זה לא מצחיק! מתחשק לי לצעוק לתסריטאי סוג ז' הזה. אתמול לקראת ערב, קראתי את הפוסט הזה:   (function(d, s, id) { var js, fjs = d.getElementsByTagName(s)[0]; if (d.getElementById(id)) return; js = d.createElement(s); js.id = id; js.src = "//connect.facebook.net/en_US/all.js#xfbml=1"; fjs.parentNode.insertBefore(js, fjs); }(document, 'script', 'facebook-jssdk')); Post by ‎ סטטוסים מצייצים ‎.     שעה אחרי הצמרמורת וההצטרפות לתפילה שיחזרו כבר, יצאה ההודעה הרישמית (כי הלא רישמית כבר יצאה קודם לכן), והדמעות פשוט באו לבד, שוב. הדבר הראשון היה להתקשר לאימא שלי, להזכיר לה כמה אני אוהבת אותה ואת אבא. אחרי שהרבצתי קצת לכרית וייבשתי לתוכה את הדמעות, חשבתי על עצמי בגיל 16, חשבתי על אחי ועל אחותי. אני אמנם לא אימא, אבל לא צריך להיות אחת כזו כדי לכאוב, כדי לשנוא כאלו שלוקחים ילדים תמימים בני 16 מההורים שלהם. אז קמתי הבוקר ורצף מילים שמהדהד לי בראש לא נפסק. אלו בדיוק הרגעים שבהם אני לא מבינה כלום, בדיוק הרגעים שמתחשק לי לשאול כל כך הרבה שאלות, בדיוק הרגעים שלא בא לי לקבל תשובות לאותן שאלות, אלו בדיוק הרגעים שבא לי לעלות על המטוס הראשון ולעוף מפה, אבל אלו גם בדיוק הרגעים שאני הכי אוהבת את הארץ ומרגישה שאין מקום אחר. אלו בדיוק הרגעים שבא לי שיחסלו אותם אחת ולתמיד, את כל הרוצחים השנואים שלנו, אבל בדיוק הרגעים שאני יודעת שזה די בלתי אפשרי.   זה בדיוק הרגע בו אני מבינה שאין לי פואנטה ברורה לפוסט הזה והוא בעיקר שחרור והוצאת כעס. גם הבוקר קמתי ואני חצויה, כמו שאמרו כבר לפני. המציאות הזו חייבת להשתנות, אסור
לדף הרשומה

שתיקה

27/12/2012
  השתיקה הזו תיפסק בסוף ואת תמצאי את המילים הנכונות לומר לו. זה נורא קשה להיתלות באדם שכבר אין לך תקשורת נכונה איתו. היא כבר מזמן לא נכונה, למעשה, מהרגע שנפרדתם היא לא נכונה לך. הוא בוחר להמשיך אותה, לתלות את עצמו על הקיר שלך בכל רשת קיימת, להזכיר לך שהוא שם ולא הולך לאף מקום. אם את רוצה או לא רוצה. ואת לא רוצה. את יודעת. כבר מזמן שאת יודעת מה הדבר הנכון עבור עצמך, עזבי אותו, את יודעת שהוא לא טוב לך, שהוא צריך להיות רחוק כמה שיותר מהמקום הזה בחיים שלך. בתקופה של צמיחה והתפתחות, אין שום סיבה שיהיו נוכחים איתך אלה שמורידים אותך למטה. זה לא הכיוון הנכון. ממש לא. אז השתיקה היא הפיתרון הטוב ביותר. מן דרך לא מועילה ולא מציקה, פשרה שהתקבלה עלייך בלי שאלות מיותרות, בלי לקחת את האיזמל ולחתוך בבשר החי, בלי לתת לפצעים באמת להגליד. שתיקה היא פלסטר נחמד, אבל כמה באמת תוכל להחזיק ולשמור עלייך? הרי במקלחת הראשונה הפלסטר כבר יורד וחושף את הפצע ששורף לך אימים. אז לא חבל?
לדף הרשומה

נשים, גברים, ביצה ותרנגולת

     שני אנשים לעולם לא יראו את העולם באותה צורה. הוא הרים ידיים והפסיק להאמין במין הנשי. ככה הוא אמר. הפסיק לנסות או לרצות להבין ולחפש שהן ירצו אותו. הן שוללות אותו מראש בגלל הרקע ומצבו הכלכלי, "חסר היציבות" לטענתו (כאילו שבימינו יש מישהו יציב כלכלית). לדעת אחרים הוא במצב טבעי ביחס להיותו סטודנט שמתקרב לגיל 30. נדמה לו וגם לי שהכיוון שאליו מועדות פניו, הוא די דיפרסי וזקוק לשינוי. התחושה הכללית היא שהוא כבר מבטל את הרצון אליהן מראש, כי אין לו יותר כוחות למשחק השחמט המתיש הזה. נראה שהפער והמרחק בינהם גדל, הולך ונעשה בלתי ניתן לגישור. אלא אם יעשה שם שינוי. בעוד שבועיים אהיה בת 26. זה לא סוד שאני מחפשת עתיד. לצאת עם בחורים לשם השעשוע, לזרום לסטוצים של לילה בלי היום שאחרי, כשכבר התגבשה ההבנה במהלך הדייט שאהבה לא תצא שם, כל זה כיף ומרגש. אבל כשאת נכנסת למיטה שלך ועוצמת עיניים, את מפנטזת על האחד שאת רוצה שישן לידך. להפתעתך, זה בדיוק אותו אחד שאת רוצה שיקום איתך בבוקר. הרבה מהגברים שאני פוגשת בטווח הגיל שלי, נבהלים מהמחשבה הזו. חבר טוב אמר לי שהוא יוצא עם בחורה היום מבלי לחשוב על מחר. שזה טוב ונכון וכיף, אבל אתה באמת מוותר על המחשבה על המשך? בפסיכולוגיה בטח יסבירו את ההבדל הזה בפער הבגרות בין נשים לגברים. "כי מבחינה קוגנטיבית הם בנויים, מתנהגים וחושבים מעט אחרת מהנשים". אני רק תוהה האם אין איזה בסיס זהה בנקודת הפתיחה בין המינים? האם טבע האדם בסופו של יום, הוא לא לחיות בזוג? האם הצורך להשתייך מבחינה פיזית ונפשית של גברים ושל נשים כל-כך שונה זה מזה? הבחור האחרון שיצאתי איתו היה על פניו חלומה של כל אישה. סטודנט למשפטים עם תובנות מרתקות על החיים, חיי חברה שאפשר רק לקנא, מצחיק, שנון. הא כן, הוא גם נראה מדהים. רק שהוא חסום ריגשית. לא מסוגל לחשוב על הצעד הבא אחרי הפגישה הראשונה. היא גם היתה האחרונה דרך אגב. אחרי התגוששות בחדר המדרגות של מגוריי, נפרדנו לשלום עם רצון הדדי למפגש שני ושלישי לפחות. שיחת הטלפון הלילית הגיעה ממנו במפתיע, כך גם בבוקר שאחרי כן ואז - היעלמות. דום שתיקה. אלף תירוצים נשפכו שם אחרי זמן מה, ספקולציות חוזרות ונשנות ובסוף שוב הגעתי למסקנה שהוא פשוט לא נמצא שם. יש שבעים עניינים אחרים שיעסיקו אותו. קשר עם בחורה הוא לא אחד מהם כרגע,
לדף הרשומה

שלוש שנים. ללא

  אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים. והבטחתי להם שאגיע ולהיות חלק ולהראות את הדמעות שלי בפומבי. אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים ולא קיימתי, לא כי לא איכפת לי או כי לא רציתי להיות איתם ביחד במקום הזה שהם צריכים אותי שאאחוז להם את היד, אלא כי איבדתי אחיזה ותחושת זמן לא היתה שם אף פעם ובכלל, איך לעזאזל את מסבירה להם שאת עדיין חולמת ואוהבת ומתגעגעת בכל לילה. כל יום. אתמול זה היה בדיוק שלוש שנים, והם נפגשו כולם ליד הגבעה הקטנה שבסוף השביל הצדדי ואני הייתי צריכה לעמוד שם איתם ולבכות ולהרגיש. מעין מפגש מחזור של חיים שלמים שלא הסתיימו ולעולם כבר לא יסתיימו. נוסעים מכל התחנות ודרך כל המסלולים התנקזו בקרון אחד וזכרו להגיד את מה שכבר לא ישמע. תהרגו אותי, אבל אני לא הייתי מסוגלת. הבטחתי להם, ולא שלא היה איכפת לי או שלא רציתי להיות איתם ביחד במקום הזה. אני יודעת שהם צריכים שאאחוז בידם, אבל איבדתי אחיזה ואיבדתי תחושת זמן. אני עדיין מרגישה ועדיין חושבת, אני עדיין מתגעגעת ועדיין הכי רוצה להגיד את מה שלא העזתי אז. וכשהשתלטתי על עצמי ומצאתי את המילים להגיד את מה שהרגשתי, זה היה מאוחר מידי כי לא היה מי שיקשיב. למרות שאולי זה לא נכון, כי הוא עדיין מקשיב. ואולי הוא עדיין מרגיש. אבל הוא כבר לא יכול להשיב לי את מה שהוא לקח ממני. אותו. אני צריכה להגיע לבד. לאפשר לעצמי להיות. שרק הוא יתן לי יד וישחרר.
לדף הרשומה

עוד חוזר החיוך

21/10/2011
בשבוע שחלף מיום ההודעה עד הביצוע, החלטתי שעדיף לשתוק. לשמור על פרופיל נמוך ולחכות. עוד לא לכתוב על זה כלום ולא להביע יותר מידי התרגשות. אולי אלו ציפיות העבר שהתנפצו לרסיסים, אולי זוהי התקווה והאמונה ש"ככל שנדבר על זה פחות, כך זה יעבור 'חלק' ובטוח יותר". אולי כדי להיות שותפה ולכבד את השקט שהם צריכים עכשיו. ואולי, אולי פשוט לא מצאתי את המילים הנכונות לביטויי התרגשות כנים, מתוך כל אלה הקיימות לי במאגרים של הנפש. גם אני הייתי חיילת כשהוא נחטף, וגם אני התעוררתי בבוקר יום שלישי האחרון עם פרפרים בבטן. בין ציפייה ותקווה, התעורר שוב אותו חוסר סבלנות רועש, שרצה לשוב להתפרע אחרי שבוע שלם של שתיקה ממושכת והתרגשות אילמת. "רק תמונה אחת!", הוא יצא להפגין בצעקות, "רק תמונה אחת! חיוך אחד של חופש ואעזוב אותך במנוחה!". אחרי אותה תמונה הוא באמת נאלם, ונתן לדמעות של אושר להחליף אותו. עברו עוד יומיים שלמים מאז, בהם חלונות, מסמכים ועוד חתיכות נייר פזורות התמלאו במילים ובמחשבות. ניסיתי לאגד את כל אלה למשפטים שלמים בעלי משמעות ורגש, אך מרוב מילים, טבעתי. ושוב שתקתי. כדי להתרגש וכדי להבין שלא מדובר ב"עוד חלום שעוד רגע אתעורר ממנו" (ואלוהים עדי למספר הפעמים שחלמתי שגלעד חזר הביתה...).   ביום שלישי האחרון, נזכרתי ברגע הקטן ההוא מלפני שלוש ומשהו שנים. עליתי במעלית לעוד יום עבודה במשרד. אל אותה מעלית נכנס נועם שליט. החנק בגרון שלי היה כואב כל-כך כאילו הרגשתי את הכאב מתוכו ולו לרגע. הרצון לחבק את אותו אדם עצוב שראיתי מולי היה חזק כל-כך. והמילים? גם אז לא היו לי ולא בכל הפעמים בהם ראיתי אותו. מה כבר יש לומר ("בוקר טוב?", "מה שלומך?" כן בטח...), או להוסיף שעוד לא נאמר לאותו אדם עצוב וכבוי? מי בכלל תיאר או שיער שיעברו עוד שלוש ומשהו שנים עד שהוא ישוב לחייך.   אביב גפן כתב אתמול ב"ידיעות אחרונות" שהוא גאה בישראליות שחזרה אליו. שי גולדן כתב ב"מעריב" על נצחון השפיות את הטירוף. ולא היינו כחולמים כי אם לרגע אחד, היינו חיים. ברשותם, אני אצטרף בשתיקה למילותיהם ואתלה על פניי חיוך גדול של אושר, גאווה ואנחת רווחה. השבוע האנושיות ניצחה והשאירה את כל השאר הרחק מאחור. החזרנו לעצמינו ויותר חשוב- לגלעד ולמשפחה שלו את האפשרות לחיות, להגשים חלומות ולחייך. סוף-סוף
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת