00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"שקט" נמצאו 30 פוסטים

פרידה

"פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב..."   חצי שנה לקח לי להסתכל על עצמי במראה ולהבין שאני לא יכולה לברוח יותר מהרגש שלי. האמיתי, לא זה שמוצג לכל. זו פרידה שפשוט נמשכת שוב ושוב ושוב. וסירבתי, סירבתי להשלים איתה ולהבין שהגיע הזמן. סירבתי להמשיך הלאה, להפסיק לאהוב אותו. לא רציתי להבין שכדי להתקדם הלאה, אני צריכה, לא צריכה אלא חייבת להתנתק מהרצועות שקושרות אותי לאחור ומפריעות לי לפתוח בספרינט שיפתח מספיק פער כדי שאוכל להנמיך את הקצב והווליום, להנות מקולות הרקע לריצה שלי. הנקישות של כל צעד כשהרגל והאדמה נפגשות, הנשימות שהולכות ומתארכות, הופכות להיות מדודות ומדוייקות ומתמזגות עם הרוח. והרוח, שכל כך כיף ששורקת ומלטפת לי את אגלי הזיעה שעל המצח. כן, בהחלט הגיע הזמן לשוב להנות מכל רגע של חיים, היכרויות חדשות, מרווחי נשימה לא מוכרים, מאתגרים. המון אומץ דרשתי מעצמי על הצעד הזה אבל ניתקתי. כי אני לא מסוגלת לראות את עצמי נקטעת באמצע שוב. והכי כאב לי לדעת שאני קורעת ממנו חלק, מעכבת לו את הסיכויים להחלים יותר מהר. גם לו זה קשה כמוני, אולי יותר. אין לי מושג. אז אחרי חצי שנה, קצת קרסתי אל תוך השקט של עצמי, הבנתי שהסיכוי שאחזור להרגיש את הדבר הזה שאני כל כך כמהה אליו לא יגדל אלמלא אעשה משהו חד. המעשה הזה הונח באופן הכי מובן וטבעי, הכי ברור מאליו, עם כל הכאב שבדבר. לקחתי את השבוע הזה לעצמי, התנתקתי מכולם ומעצמי כדי למצוא את החיבורים שוב, כדי להבין איזה חלק שייך לאיזו פינה של הפאזל. עברתי למצב טייס אוטומט; בלי לרוץ, בלי להרעיש, בלי לספר, בלי לחלוק, בלי לרצות עוד מהכל. הסתפקתי בשקט, בעשייה שקטה, בגשם שכנראה סוגר לנו את החורף היבש הזה (סימבולי משהו...) ששטף לי את הכל, האפיר לי את הימים והשחיר לי את הלילות. אני די בטוחה שזה היה שבוע הגשם הכי עצוב שאני זוכרת מזה הרבה מאוד זמן. וזהו, חצי שנה של פרידה שנמשכה והתארכה לי, לקחה ממני כוחות אחדים והחזיקה בי תקוות שאולי עוד יתעוררו יום אחד, יחזרו בזמן אחר. מה שצריך לקרות יקרה. אני מתחזקת. ודווקא בפורים הזה הורדתי איזו מסכה כבדה שכיסתה לי את האמת. ערימות של איפור כבד שנשטפו בין הגשמים והותירו אותי שוב אני. נקייה וחזקה. לפחות כלפי חוץ. יכול להיות שמבפנים נשארו לי עוד כמה חדרים לנקות. לחיי חגים שמחים, חגיגות
לדף הרשומה

קצרצר של בוקר על חיפוש תשובות לחוסר שקט.

העצב מתעורר איתי בבוקר. אני לא בטוחה שאני יכולה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אולי כי זה מכלול. פעם בשבוע אני מתעוררת עם הכבדות הזו על הגב, מתעוררת באיחור של שעה מהזמן שעומד בפני, לא מספיקה לעשות חצי מהדברים שהיתי רוצה להספיק. עייפה. אז אולי העצב הזה זו בכלל עייפות? לא בטוח... משהו לא שלם, פיסת פאזל שחסרה לי לא נותנת לי מנוח ולכו תנסו למצוא את הקצה של האמצע שאפילו לא הלך לאיבוד, פשוט חסר לי. אולי זה פאק בייצור, אולי זה חלק שאני צריכה לייצר בעצמי. אין לדעת.   בוקר. פתחתי את כל האורות כאן הבוקר ואני יושבת במקום השמור שלי, מאחורי החלון עם השמש שהתעוררה ביחד איתי, מאירה את מסך המחשב שלי. שותה את הקפה השני של הבוקר. הטלפון כבר מצלצל ואני מתחילה את שיגרת היום הרביעי לשבוע. לומר שזו שיגרת היום האידיאלית שלי? לא. הייתי מעדיפה להספיק איזו ריצת בוקר, מקלחת טובה, קפה מול הים ושקט. המון שקט. אבל זה מה שיש וצריך, על זה אני מודה ועם זה אני צריכה לטוס קדימה. אז אני עם הקפה מול המחשב, המוזיקה מבינה אותי ואני מציירת לי את היום קצת אחרת, אפילו אם זה רק במחשבה.   הצוות שלי מזכיר לי שאני טובה בדיוק בזמן שאני צריכה את התזכורת הזו. מישהו צריך להזכיר לי לומר לעצמי כל הכבוד מדי פעם על זה שאני טובה במה שאני עושה. יש לי מזל שהם שם, והם מעריכים גם אם הם מראים את זה וגם אם לא. "כל מסמך מסריח שאת כותבת מלמד אותך עוד דבר חדש." – אני צריכה לזכור את זה כדרך קבע, לעצור ולהבין שלכל דבר, אפילו הקטנטן ביותר, יש סיבה וחשיבות.   וכן, הספורט מחזיר אותי לאיזון. כל אחד מהחברים שלי ששואל איך אני מצליחה לרוץ 15 ק"מ בלי הפסקה, שעה וחצי ברצף (01:32 אם נדייק), מקבל את אותה התשובה שזו המדיטציה שלי. תכנית התנתקות פרטית משלי כדי לחזור לשיגרה בנאדם טוב יותר. חילוף אנרגיה ופורקן שאין הרבה דברים בחיים שמשתווים לו.   עד שהעצב יעזוב והשקט יחזור, אני אמצא לעצמי עוד אלף ואחת סיבות לחייך ולהיות מרוצה מהחיים שיש כרגע, מההווה ולא מהעתיד שעוד רחוק (ההווה הוא מה שנשאר...) וכמו שהיא אמרה לי כרגע כשראתה את הדמעות שלי בעיניים: "זה שאת מתכוננת לריצת מרתון, זה לא אומר שאת צריכה לחיות במרתון תמידי."   יאללה, הלכתי לחפש קצת שקט בעשייה. עבודה, שם אולי אמצא תשובות.  
לדף הרשומה

קפיצה קטנה ליום כיפור- היום ולפני שנה...

  שנה שלמה של שקט כדי להיזכר ברעש שלפני. אני כל כך בתוך זה ששכחתי כבר איך היה קודם. עברה שנה שלמה ואני רק יודעת שהשנה הזו הולידה ממני את האמת, את מי שניסתה ורצתה להיות שם כל הזמן הזה ולא היה לה מקום. שנה שלמה של שקט עברה, ויום הכיפורים הוא בדיוק הזמן. הזמן לסלוח לעצמי על שנים של הזנחה, נפשית ופיזית. זמן לסלוח לאנשים סביבי שראו ולא ידעו איך לעזור לי וגם לאלה שבכלל לא יודעים על מה אני מדברת והרי תמיד הייתי נורא שמחה וחייכנית ולא הראיתי סבל... אני רק למדתי שהכל יחסי. זמן לחשוב על דרכים חדשות לפצות ולכפר על מה שעוד לא הגעתי אליו, על הדברים שחסרים לי, על מה אני רוצה להשיג ועל מה אני רוצה לוותר. זמן טוב לנקיון, לשקט, לרעש, לחיים...   שנה שלמה שהיא עולם ומלואו והרי קרה בה כל כך הרבה: הרגלים, שינויים, התחלות, סיומים, ריבים, סליחות, כעסים, הבנות, אהבות, אכזבות. מהכל למדתי. את מה שחשוב אני לוקחת איתי ומעתיקה לראשית הדף החדש, את מה שלא אני משאירה מאחור ולא מסתכלת לשם.   שתהיה שנה טובה ושמחה, שנה של התפתחויות, שינויים, צמיחה ולמידה אינסופית. שנחווה, נאהב, נחייך, נרקוד ונכיר את עצמינו בגבהים חדשים, כאלה שטרם הספקנו לטפס אליהם. צום מעניין, מאתגר וטוב לצמים (אני בינהם).   גמר חתימה טובה. טל
לדף הרשומה

תפנית

למה שאנשים ירצו לקרוא עוד סיפור חיים של אחת שמדגדג לה באצבעות הידיים לכתוב את עצמה? הפעם בלי שימוש בדמויות אחרות, בלי סיפורי אגדות, בלי טשטוש של אמת מוכרת ובלי רקע שקרי. הפעם אלו רק היא והמילים שלה, שחור על גבי לבן. הפעם זו תהיה התעמתות עם כל מה שבוער לה בפנים. קיבלתי את ההמלצה. קראתי דברים שמתחברים ונושקים למה שהרגשתי בפנים. אולי אם אתעל את המשאבים שאני משקיעה כלפי התהליכים שעוברים עלי, אצליח לפשט אותם לכדי מילים. אולי אצליח להיות מרוצה ממשהו שאני כותבת. הגיע הזמן, לא? אולי באמת. אם באמת אלך על זה, זו כנראה תהיה תפנית מאד רצינית במה שאני מתכננת לכתוב בזמן הקרוב. זה ינתק אותי קצת, יכוון מטרה ויהפוך אותי למהרהרת בכתיבה. לא שאני רחוקה משם כרגע, כי כל המהות שלי היא מחשבה שמתארכת על גבי מילים שמנסות לקלוע לסל הזה שכל הזמן הולך ומתרחק. אבל שווה לנסות, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא. עליכם אני בכלל לא מדברת, לא כי לא איכפת לי, פשוט כי הפעם אתם לא פונקציה במשוואה הזו.
לדף הרשומה

הולכת לאיבוד

  כשהולכים לאיבוד, בדרך כלל לוקח פרק זמן מסויים עד הרגע שמבינים את זה. פתאום הדרך שעברת בה לפני שעה נמצאת בכלל בצד השני, אתה מגיע לצומת שרק לפני רגע עקפת בסיבוב והכל נראה כמו מעגל כזה שחוזר על עצמו שוב... הלכתי לאיבוד. אני מסתכלת על עצמי ומתחילה לאהוב את מה שאני רואה יותר מפעם, פתאום יש לי זמן לשנות סדרי עדיפויות. דברים שנראו לי לא רלוונטים ובלתי פתירים, מגיעים לראש הרשימה, ניצבים מולי ומתחילים לשאול אותי שאלות, להתקיל אותי, לבדוק אם הם ואני במקום הנכון, אחד ביחס לשני. כשבנאדם שם את עצמו בראש, ורק אחר-כך את כל העולם, הוא הופך להיות קשוב לכל שינוי ועניין שקורה בתוכו. לפחות ככה זה מרגיש אצלי. החיבורים בין הראש ללב מתהדקים והכל נראה שקוף יותר, ברור יותר, גם אם קשה להודות בו. אני מתחילה לאבד כיוון ולהרגיש שאין לי מושג לאן מתחשק לי להמשיך מכאן. כל הכיוונים פתוחים, מחכים שאעשה את הצעד הנכון ואני עומדת במקום, בנקודת ההתחלה, מפחדת לעשות אפילו צעד אחד לשם. המילים מתבלבלות לי ואני לא מצליחה ליישב אותם לכדי משפט שלם שיתחיל רצף של משפטים שיהפכו בסופו של דבר להתחלה- אמצע- סוף. הסיפור שלי כבר לא נמצא ונדמה לי שאיבדתי את היכולת למצוא אותו. ואולי אני בכלל לא רוצה למצוא אותו? שיקח ממני חופש, אני מתרחקת, משקיעה את עצמי בדברים מסוג אחר כרגע. זה מה שמתאים לי. התנפצה לי בועת הפנטזיה על הפרצוף ויש לה ריח של מסטיק שכבר איבד את הטעם. לפני שלוש שנים ושלושה ימים פתחתי את הבלוג שלי. לא במקרה, ב2012 כתבתי הרבה פחות ממה שכתבתי בכל שנה אחרת שהוא קיים, ובכלל. המילים שלי מוצאות את המפלט בע"פ ובדרכים אחרות, ועל הדף הן מרגישות שמאבדות משמעות או לא מצליחות לתפוס אותה. התעסקות בכל כך הרבה דברים אחרים מונע ממני להיות זו שהיתה פה קודם. התפתחות, צמיחה, אמת שמקבלת תווים ברורים מול העיניים וחיה עכשיו את מה שלא הצליחה קודם. ברחה אל הכתב. יכול להיות שעשיתי טעות והימרתי על הצד הלא נכון של המטבע? יכול להיות שהצפון והדרום שלי התהפכו והשאירו אותי עם החושך בזמן הלא נכון של הדממה. אני צריכה לעשות החלטות עכשיו, הצומת סואן ורועש ורק אני יכולה לבחור לאיזה צד אני רוצה להגיע, איפה נכון לחצות את הכביש.
לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת