00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"קיץ" נמצאו 9 פוסטים

שבועה לחייך

05/09/2012
  התמונה מפה נשבעתי שאחייך את כל החיוכים שהוא לא הספיק לחייך בחיים. האמת היא, שבכיתי הרבה פחות ממה שחשבתי שאבכה. אולי כי הבטחתי לו ואולי בגלל שכבר התרגלתי ללבוש את החיוך הזה. אולי פשוט כי חשבתי כמה הוא מותש וכמה הוקל לו לשחרר. השבועה הזו די קשה לקיום, בייחוד בתקופה כל כך מסובכת כמו עכשיו ועם כל הדברים שקורים מסביב ותוך כדי, זה די קשה לשמור על החיוך הזה לפני הכל ולחשוב פרופורציה מהי. אז כן, מזל שיש כמה אנשים שמזכירים לי ועוזרים לי לחייך, בדיוק בזמנים שהכי חשוך והכי עצוב. (כן כן, אני מדברת בדיוק עליך!) בינתיים אני והיא בקשר יומיומי כמעט, כדי לשמור על השפיות ועל הגעגוע המשותף שעדיין לא ברור איך אמורים לחיות איתו. הרגע הקשה ביותר של שתינו, היה רגע מחיקת הטלפון מהנייד. פשוט כדי למנוע את האינסטינקט הבסיסי הזה לקום בבוקר ולהיזכר שיש משהו שאני חייבת חייבת לספר לו לפני הכל ושהוא יפול מצחוק, בדוק!                     אני בטוחה שהוא נופל מצחוק, שהוא אי שם מסתכל ומחייך מתוך החשכה ודי מרוצה בסך הכל ממה שהשאיר כאן. החור הזה בבטן כנראה יישאר לעד ואני אצטרך ללמוד לחיות איתו. בינתיים למדתי שהחיים קצרים מידי בשביל להתעסק בשטויות, שלא כולם מסוגלים להסתכל על העולם כמוך, שהנתינה שלי היא לא אותה נתינה כמו של כל החברים שלי, ושהחברים האמיתיים שלי מלווים אותי גם בשתיקות, לא רק במילים.   לימדת אותי לחיות את החיים ולא להתחרט על כלום, לימדת אותי לאהוב את עצמי היום, כי מי יודע לאן נגיע מחר. לימדת אותי לחייך גם כשעצוב, לצחוק גם כשבא לבכות ולחיות. העיקר הוא לא להפסיק לחיות. לא אשכח אותך לעולם. אוהבת אותך. אז לחייך!
לדף הרשומה

שלא נבכה

11/06/2012
  הוא ביקש שלא נבכה. הרי אנחנו יודעים שזה צריך לקרות מתישהו ואנחנו כבר מחכים לזה קרוב לאחת עשרה שנים. חשבתי שזה נורא אגואיסטי מצידו לבקש ממני לא לבכות ולומר לי שאני אמורה להיות מוכנה לזה. איך אפשר להתכונן לזה? יש איזו נוסחה שמשננים כדי להצליח במבחן המציאות? הוא ביקש שלא נבכה, ולא כי לא עצוב, אלא כי הוא מעדיף לראות אותנו שמחים ומחייכים עד כמה שאפשר. הוא מעדיף קרני שמש מחייכות מענני עצב אפורים, מעדיף קמטי חיוך בצידי העיניים מקמטי דאגה על המצח, מעדיף לצייר לעצמו אגמים ושדות וברווזים חיים מאשר ביצות, עורבים ושמיים שחורים. הוא מבקש שלא נבכה. לפחות לא בפניו. כשיגיע הרגע בו הפרידה תדפוק בדלת, נשחרר את האחיזה וניתן לטבע לומר את שלו. זו בקשתו היחידה, הוא חוזר ואומר בכל פעם מחדש. איך אפשר להתווכח איתו בכלל? מי יעז לסרב לו? הוא ביקש את זה שוב ושוב ושוב. רק אחרי כמה זמן הבנתי שהוא בעצם מבקש מאיתנו שנשמור עליו, שלא יפול, שלא יבכה, שלא יכנס לתוך הבור השחור טרם זמנו. הוא צריך שנהיה חזקים כדי שהוא יוכל להמשיך לחייך כל הדרך.  עד הסוף.     התמונה מפה
לדף הרשומה

גם גרגירי חול ראויים לקרן שמש <או: שעה וחצי בלי לחשוב>

נראה לי שכל מה שעולה לי בראש בשעה וחצי, בלי צנזורה וללא עריכה בחיים לא ייכנס ברשומה אחת, ובייחוד לא אחרי כל-כך הרבה זמן שלא כתבתי. אבל ככה הוחלט וכך יהיה, ולעזאזל עם הכל. נראה מה ייגמר קודם: הזמן או המילים. ואולי לא זה ולא זה ולא... טוב די! מתחילים: גרגיר חול. זה מרגיש כמו גרגיר חול שתקוע בין האצבעות ברגליים אחרי הליכה של שעתיים בחוף הים, ולא משנה כמה פעמים אני שוטפת ומקרצפת את כפות הרגליים שלי, תמיד ישאר שם עוד גרגר קטן שיגרד ויציק. אין לי בעיה עם חול הים. להיפך. ועכשיו כשהאביב הגיע ובקרוב הקיץ יכנס לתוקף, הביקורים שלי שם עשויים להיות תכופים יותר וממושכים יותר. כאלה שינקו ממני את כל השיט וישאירו אותי כמו שאני צריכה, כמו שדרוש לי. אין לי מושג למה נזכרתי דווקא בחול הזה, אבל הוא שם והוא מהדהד לי כמו שאריות מהקיץ שעבר שאני כנראה צריכה לנער מעצמי כדי להשתחרר מהן, לעבור הלאה ולשכוח כדי להתחיל דף חדש בכל כך הרבה תחומים בחיים שלי שזקוקים לזה. כל עוד אתן לגרגרי החול האלה להציק לי בין האצבעות, לא אוכל לישון בשקט וגם לא לצאת מהבית וללכת בלי לחשוב על כלום. פעם כתבתי כאן על הסחף ועל לאפשר לעצמי ולשחרר את עצמי מכל המטענים ההם מפעם, לחיות כמו שמתחשק-בא-צריך, ומבלי לחשוב על מי יגיד מה, מתי ולמה. שכחתי שהייתי צריכה לזכור את זה. ועכשיו זה שוב הרגיש כמו משהו חסר. ונזכרתי. הדרך הידועה זורמת קדימה ולפעמים נתקעת במערבולות שמעכבות אותי. לפעמים זו אני שמעכבת את עצמי מבלי לשים לב, ולעיתים אני מצליחה לקפוץ מעל או לצלול מתחת ולתת לגל לעבור. ברגעים שאני מרגישה עצורה וחסרת ביטחון לגבי המילים שיוצאות לי מהפה, אני שותקת ומרגישה שמשהו נלקח ממני ולא מאפשר לי לשחרר. אני כועסת על ערן ועל אורנה שלא מאפשרים לי לבטא את מה שאני רוצה באמת, ואם אני כבר כן מבטאה את מה שרציתי, יש מי שמנסה לכבול אותי לאיזושהי גדר שממילא לא קיימת ולא לתת לי לשחות בעצמי, בלי לחשוב ולנתח כל צעד. אותן מילים עצורות שלא נאמרות בגלל שאין לי למי. הבדידות ואיבוד הדרך שם והחזרה לחיים שמחוץ משתנים לי כל-כך הרבה. לפעמים קשה לי לעקוב. מידי פעם הליכה בחושך מובילה אותי למקומות חדשים שלא הכרתי קודם לכן, ואז אני מגלה את עצמי מחדש. ולא רק את עצמי. יש כל-כך הרבה רגשות, תחושות, מחשבות, ציורים, צילומים, מילים ואותיות, סמלים
לדף הרשומה

לא רק אנשים יכולים!

אחרי שכתבתי כאן על היום בו הצלחתי לעמוד על הידיים , נזכרתי שיש עוד סוד גדול-קטן שהגיע הזמן לחשוף ולספר לכל מי שרק ירצה לקרוא, ולצחוק. תכירו: התמונה היא של  Mix  הכלב שלנו. בן 8 שנות כלב ואישיות בלתי נפרדת ממשפחתי מאז שהגיע אלינו בהיותו בן חודשיים. מהטיול הראשון אי פעם ברחובות העיר ועד היום, יש דבר אחד שלעולם לא יפסיק להצחיק ולייחד את Mix מכל שאר הכלבים שיצא לי להכיר בחיי (וכן, אני מודעת לאיך זה נקרא ונשמע. קחו והבינו את זה איך שמתחשק  ). אמנם התמונה מדברת ומצחיקה בעד עצמה אבל רק לשם ההבהרה: Mix המוכשר (והגמיש) משתין בעמידה על שתי רגלים קדמיות. ...לפעמים הוא רק עומד עליהן, לפעמים הוא מעלה את שתי האחוריות בצד אחד ועושה גלגלון אל צד השני. לפעמים הוא גם הולך כמה צעדים קדימה תוך כדי. (ציינתי כבר שהוא שרוּט לא פחות מבעליו?)  אז אמש, בלילה הארוך האחרון של החורף, לפני ששעון הקיץ (הבא עלינו לטובה!) חוזר ובגדול, עשיתי עם האישיות טיולון לילי בשכונה, והחלטתי שהגיע הזמן... שהסוד הגדול של מיקסושי יחשף... אז מי אמר שקפואירה זה רק לבני-אדם? (;   שיהיה סופשבוע קסום ושמשי לכולם.   הב- הב
לדף הרשומה

שיר של זמן - Time

And you run and you run to catch up with the sun, but it's sinking Racing around to come up behind you again The sun is the same in a relative way, but you're older Shorter of breath and one day closer to death   הנחמה היחידה שלי ביום הזה, היתה השמש בים שעוררה את מה שהיה צריך לעורר והשכיחה את מה שצריך לשכוח. לפרק ולבנות מחדש. ולמה גנבו לי את השמש לשעה אחת?
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת