00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"צפירה" נמצאו 3 פוסטים

שתי דקות

  שתי דקות של צפירה בקומה אחד עשרה עם הפנים למרכז תל אביב. שתי דקות שמכילות כל כך הרבה יותר. מהחלון ראיתי איך הרחוב עוצר מלכת. האוטובוסים עצרו באמצע הצומת הקרוב כבר בדקה שלפני, נהגי מוניות השירות פתחו את הדלתות ונתנו לנוסעים את המרחב לצאת, לעצור. מהקומה האחד עשר ראיתי גם את כל הדגלים שרקדו ברוח, שיחקו תופסת עם האור והצל. למעשה, הם עדיין מתחבאים שם, בין הכאב לגבורה שמלווים את הרגעים האלו. הדממה שהיתה כאן היממה אותי, מקום מרכזי, שוקק חיים, מלא עשייה ותנועה ופתאום ברגע אחד של שקט הכול מקבל "השתקה".   את כל מה שהיה לי לכתוב על השבוע המורכב הזה, כבר אמרתי בעבר בצורה הכי טובה שיכלתי , ועל כן אין לי הרבה להוסיף. מה שכן, שתי הדקות האלו הפתיעו אותי בדמעות שקטות. כאב וגאווה הקיפו אותי בזרועות שלובות והזכירו לי שוב כמה מזל יש לי, כמה מזל יש לנו. זה פשוט מן יום כזה, שכל הצרות והקשיים עוצרים ומחכים בצד, בדיוק כמונו. כל מה שנשאר הוא להגיד תודה על זה שהם נלחמו, על כך שלא וויתרו, על שסיכנו הכל וניצלו, כנגד כל הסיכויים. ואסור לנו לשכוח אותם. לא משנה מה. אסור לנו לשכוח אותם. תבכו, תדברו, תזכירו, תשאלו אותם, תקשיבו להם, תתעניינו בהם כמה שרק אפשר ואפילו עד שהם יבקשו מכם לשתוק קצת. תנצלו את הזמן כל עוד הם כאן, הם לא יהיו כאן לנצח. למעשה, אף אחד מאיתנו. להבדיל מהזיכרונות, הם אלמותיים. צריך רק לדאוג לשמור עליהם כאלו...
לדף הרשומה

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013
היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה. יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח. השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר.  הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות. זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל. דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה. בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת
לדף הרשומה

הָיִיתָ שם (רשומה ליום הזיכרון)

24/04/2012
היית שם כשגידי גוב שר על הזמן שלו בלי יורם שנשאר אי שם בן עשרים ואני פרצתי בבכי. היית שם כשניסיתי להסביר לאמא שלי למה דווקא השיר הזה. היית שם כשישבתי בטקס בבית-ספר "חביב" ומושיקו בכה כשהקריא שני שמות משפחה זהים לשלו בין "ואלה שמות הנופלים". היית שם כשהלכנו לאכול את ארוחת-הבוקר אצל סבתא, כמו בכל שנה לפני שעולים לבית- הקברות. היית שם איתי כשנכנסתי עשר דקות לפני שהתחיל, ומצאתי את החלקה בקלות, הפעם לבד. היית שם ב11:00 בדיוק, כשעמדתי דום בצפירה מול הקבר של ההוא שמעולם לא ראיתי, ושקעתי במחשבות על געגועים. היית שם כשהרמתי מבט וראיתי את הקצין ההוא, שכל-כך הזכיר לי אותך, לבוש מדי חיל-אוויר ומוחה דמעה מעין שמאל. הוא הצדיע כמעט כמוך בזמן תרועת האבל. היית שם כשנורו שלוש יריות של כבוד ואחריהן תם טקס יום הזיכרון תשע"א. היית שם כשהלכתי משם הביתה לבד ושרתי לעצמי את אותו שיר שריגש אותי עד דמעות אתמול בערב. היית שם כשהכרחתי את עצמי בפעם הראשונה לראות את "בוּפוֹר" מההתחלה ועד הסוף. היית שם כשהלכתי לישון שנת-צהריים, פשוט כי היה לי עצוב לחשוב עליך ולהחזיק את העיניים פקוחות (הן געשו מדמעות). היית שם בשעת ערב, כשהתחיל המעבר מהבכי לחגיגה. נזכרתי שתמיד אמרת שזה הזמן הכי מוזר ועצוב. היית שם בלילה, כשחזרתי מהבילוי עם החברים שעתיים לפני התכנון, כי הייתי צריכה פיפי וגם כי התעייפתי להיות לבד. היית שם בבוקר, כשריח המנגלים בחוץ חנק לי את הרוח והעיר אותי מהשינה. היית שם בערב, כשהשמש עלתה על נתיב השקיעה ועוד יומיים של זיכרון וחגיגות הגיעו לקיצם. בבוקר שאחרי, נסעתי לבית-הקברות שלך רק בשביל לומר לך "שלום, התגעגעתי". אני יודעת שגם אתה התגעגעת אלי. אני יודעת כי היית שם. היית. כמו בכל מקום וכמו תמיד.
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת