00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"עבודה" נמצאו 10 פוסטים

קצרצר של בוקר על חיפוש תשובות לחוסר שקט.

העצב מתעורר איתי בבוקר. אני לא בטוחה שאני יכולה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אולי כי זה מכלול. פעם בשבוע אני מתעוררת עם הכבדות הזו על הגב, מתעוררת באיחור של שעה מהזמן שעומד בפני, לא מספיקה לעשות חצי מהדברים שהיתי רוצה להספיק. עייפה. אז אולי העצב הזה זו בכלל עייפות? לא בטוח... משהו לא שלם, פיסת פאזל שחסרה לי לא נותנת לי מנוח ולכו תנסו למצוא את הקצה של האמצע שאפילו לא הלך לאיבוד, פשוט חסר לי. אולי זה פאק בייצור, אולי זה חלק שאני צריכה לייצר בעצמי. אין לדעת.   בוקר. פתחתי את כל האורות כאן הבוקר ואני יושבת במקום השמור שלי, מאחורי החלון עם השמש שהתעוררה ביחד איתי, מאירה את מסך המחשב שלי. שותה את הקפה השני של הבוקר. הטלפון כבר מצלצל ואני מתחילה את שיגרת היום הרביעי לשבוע. לומר שזו שיגרת היום האידיאלית שלי? לא. הייתי מעדיפה להספיק איזו ריצת בוקר, מקלחת טובה, קפה מול הים ושקט. המון שקט. אבל זה מה שיש וצריך, על זה אני מודה ועם זה אני צריכה לטוס קדימה. אז אני עם הקפה מול המחשב, המוזיקה מבינה אותי ואני מציירת לי את היום קצת אחרת, אפילו אם זה רק במחשבה.   הצוות שלי מזכיר לי שאני טובה בדיוק בזמן שאני צריכה את התזכורת הזו. מישהו צריך להזכיר לי לומר לעצמי כל הכבוד מדי פעם על זה שאני טובה במה שאני עושה. יש לי מזל שהם שם, והם מעריכים גם אם הם מראים את זה וגם אם לא. "כל מסמך מסריח שאת כותבת מלמד אותך עוד דבר חדש." – אני צריכה לזכור את זה כדרך קבע, לעצור ולהבין שלכל דבר, אפילו הקטנטן ביותר, יש סיבה וחשיבות.   וכן, הספורט מחזיר אותי לאיזון. כל אחד מהחברים שלי ששואל איך אני מצליחה לרוץ 15 ק"מ בלי הפסקה, שעה וחצי ברצף (01:32 אם נדייק), מקבל את אותה התשובה שזו המדיטציה שלי. תכנית התנתקות פרטית משלי כדי לחזור לשיגרה בנאדם טוב יותר. חילוף אנרגיה ופורקן שאין הרבה דברים בחיים שמשתווים לו.   עד שהעצב יעזוב והשקט יחזור, אני אמצא לעצמי עוד אלף ואחת סיבות לחייך ולהיות מרוצה מהחיים שיש כרגע, מההווה ולא מהעתיד שעוד רחוק (ההווה הוא מה שנשאר...) וכמו שהיא אמרה לי כרגע כשראתה את הדמעות שלי בעיניים: "זה שאת מתכוננת לריצת מרתון, זה לא אומר שאת צריכה לחיות במרתון תמידי."   יאללה, הלכתי לחפש קצת שקט בעשייה. עבודה, שם אולי אמצא תשובות.  
לדף הרשומה

רק קצת עסוקה, לא מתלוננת

"הכתיבה היא חלק ממני אבל קשה לי למלא את החלק של הכתיבה." (משהו שאמרתי פעם למישהו בניסיון להסביר לו למה המשהו הזה שנקרא "כתיבה" לא בא בקלות...) ***   אני עסוקה. כמו כולם. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. אני עובדת, מתאמנת, מבשלת, אוכלת, שותה קפה, מתאמנת, רצה, ישנה (לא הרבה אבל מספיק), נוסעת מגבעתיים לתל-אביב לראשון לציון לגבעתיים... וחוזר חלילה. מבלה זמן איכות עם חברים, מבלה זמן איכות איתי, לפעמים רובצת סתם ככה מבלי לעשות כלום ומקדישה את הזמן לריק כדי למלא אותו שוב.   ולמה כל אלה מעניינים אותי/את מי שקורא את המילים האלה? כי בין לבין לבין אני כותבת. כותבת המון, כותבת בדרכים, כותבת באמצע הלילה במקום לישון, מעבדת את המחשבות למילים תוך כדי שינה או באמצע אימון. מקליטה את עצמי חושבת והופכת את המחשבות למשפטים שלמים שהופכים לפסקאות ואנקדוטות של חיים. לאחרונה חזרתי להתעסק שוב בסיפור ישן שמרגש אותי. כתבתי אותו פעם בז`אנר כתוב אחר ועכשיו אני עובדת קשה ובצעדים בטוחים וקטנים, כדי להפוך אותו למשהו קריא. כרגע הוא נמצא בשלבי שלד צעיר ולא שלם. כשהשלד יעמוד ויפנה לכיוון מסוים, אני אוכל להתחיל לעבוד עליו, לעבות אותו לכדי תוצר שיהיה ראוי לעיני כל מי שיבקש לחלוק איתי את העולם הכתוב שלי.   הכתיבה היא חלק ממני וגם כשאני לא כותבת, אני כל היום עסוקה במילים וניסוחים. אני לא מאמינה במוזה ולמרות זאת היא חלק מההשראה שאני מקבלת מטקסטים כתובים שאני קוראת, מוזיקה שאני מקשיבה לה, אמנות שאני רואה, צעדים ותוך כדי תנועה.   אז אני עסוקה. כמו כולם ואולי גם קצת אחרת. אני לא מתלוננת על זה. להיפך. כי אני חיה. ומה שבטוח, אני נהנית.   *** התמונה המדוייקת להפליא, לקוחה מ כאן .
לדף הרשומה

נחנקת, אחת לחודש.

שנה שלישית בלימודים ואת נחנקת. ראשון לימודים, שני עבודה, שלישי לימודים, רביעי עבודה ואז לימודים, חמישי לימודים ואז עבודה, שישי כבר לא נראה כמו יום שישי כי את עובדת. שתי עבודות, ארבע משמרות בשעות משתנות, ארבעה ימי לימודים ועוד לא הזכרתי בכלל את האימונים והריצות היזומות כדי לשמור על כושר השיא. הכסף הולך ואוזל ואוזל ואוזל... כדי לחיות צריך לשלם, על הכל, כל הזמן. הטלפון מהבנק אף פעם לא יגיע בזמן הנכון. אמצע שיעור, פעמיים חסוי ואת כבר נלחצת. עונה להיא ממרכז השירות שבכלל לא איכפת לה שאת באמצע שיעור, יש לך שם כספים אחרונים מאיזה חיסכון שצריך לשחרר, כדי לשלם את התשלום האחרון שירד ליל אמש ואם לא תקבלי עוד איזה טלפון מעצבן מההיא שפעם היתה מקבלת אותך בחיוך מאוזן לאוזן והיום גם כשהיא רואה את החיוך הנבוך שלך, הפנים שלה מסרבים להתרכך. את מתחילה לחשוב שאם שם המשפחה שלך היה אחר, משהו מפוצץ כזה ומוכר, היו מדברים אלייך בכבוד. ההיא ממרכז השירות לא היתה צועקת עלייך שבשעה שלוש, כשאת תסיימי את השיעור, היא כבר תסיים את המשמרת ולא תוכל לחזור אלייך, "אני צריכה שתגיעי לסניף להפקיד את הכסף עוד היום." את מבקשת ממנה שתעביר הודעה לשירות הטלפוני של הבנק שפועל עשרים וארבע שעות, תדברי עם היועץ והוא ישחרר את מה שצריך כדי להעביר את התשלומים האחרונים, יתן לך עוד קצת זמן אוויר צח. עד החודש הבא כבר יהיה יותר טוב, יותר רגוע, פחות תשלומים, יותר משמרות בעבודה שירגיעו את לחץ האוויר. ההיא ממרכז השירות רק עובדת במרכז השירות ואין לה אפשרות לעזור לך. זה מה שהיא אומרת בפעם השלישית בלי להקשיב. איזה מן נותנת שירות לא יכולה לתת שירות ללקוח של הבנק? שוב מקרקרת בך המחשבה שאם היית בת של מישהו חשוב או שהפלוסים היו זורמים בתדירות גבוהה יותר מהכסף שיורד, היו מעניקים לך יחס אחר, מנומס יותר, שירותי יותר. "איזה מן נותנת שירות את?" את רוצה לשאול אותה, "שלא יכולה לתת לי את מינימום השירות שדרוש לי. אחרי הכל אני הלקוחה כאן, ואני יכולה להעביר את המינוסים שלי לבנק אחר ואתם תפסידו את הריביות שיצטברו אחרי שאסיים להיות סטודנטית עם עמלות נמוכות מהשאר." בא לך להקיא. את עומדת באמצע חדר המדרגות של המכללה שלך וצועקת עליה, מקדימה תרופה למכה ומתפללת שהיא לא תגרום לך לבכות. כל מי שעובר לידך רואה את המצוקה בעיניים, מרגיש את החנק סביב
לדף הרשומה

רשימות חלקיות על אושר

אני לא כאן כי אני שם. אי שם. אל תשאלו אותי איפה כי זה גם ככה משתנה. המקום לא קבוע בזמנים משתנים שהולכים והופכים קצרים יותר. המרצים שלי מחכים שאספק להם את הסחורה שבאתי לייצר בהחלטה להמשיך ללמוד שם, זה מפעל, זו לא בחירה, זה צורך, זה הכרח, אם יש או אין לי זמן, ממש כמו קצב הנשימה. את המרצה שלך לא יעניין התירוץ שבמקום להושיב את עצמך מול המחשב לעבוד, יצאת לרוץ 8 קילומטרים בזמן משופר ושברת את השיא, אפילו של החברה ההיא שהשתתפה במירוץ תל אביב האחרון. המרצה שלך תחייך לשניה וזהו, כשתספרי לה שאתמול עשית שלוש שעות קפואירה ושכחת את הסינופסיס בבית, את עדיין עובדת עליו, הרעיון עוד בדגירה, את תקועה עם המוזה והתרגיל הזה של הכתיבה על אוכל רק מחזיר אותך שוב ושוב למטבח, למחשבה קדימה, להיזכרות על אורח חיים אחד שהפך לאחר ועכשיו השאיר לו אבק מחייך, שמגיע עד לאי שם בעבר שנשבעת והבטחת לעצמך שלעולם שלעולם לא יחזור. 8 קורסים, 3 ממנ"ים בסמסטר של האו"פ, 3 מתוכם עם ציונים מעל 90, 4 אימונים, 2 ריצות שבועיות (לפחות) של 8 ק"מ (לפחות. הערב למשל רצתי 9!), 2 עבודות שמצאתי רק החודש, פעמיים בשבוע על כל אחת מהן, וכל זה ב-24 שעות כפול 7 וחוזר חלילה. 18 ק"ג הלכו לאיבוד, 18 טון חיוכים נולדו ותפסו את מקומם, 5 מחמאות ביום פלוס (לפחות) 3 חיזוקים של גאווה מאנשים שמכירים באמת מקרוב, 10 פעמים של הצצה למראה, ביום! בחינה מחודשת וחיוך כי עכשיו כבר מותר להגיד שאני ממש מרוצה. 1 אני. אחת. אך ורק אני. מירוץ של הוכחות ועשייה עם ניצחון קבוע בתחרות, שאין בה יותר מאשר מתמודדת אחת ויחידה שמרגישה שלגעת בשמיים זו רק ההתחלה. בלי יומרות, בלי להכביד במילים, בלי לדחוף או להפריע לאחרים, עם לסחוף אחריה מחזרים וחברים. מישהו פעם ניסה להגדיר במקומי מה יעשה אותי מאושרת. החזרתי לו את המילון השלם שכתב על אושר כי לא הצלחתי לקרוא. עכשיו כבר כתבתי לי בראש אחד על עצמי. אושר זו מילה גדולה שצריכה לעמוד בזמנים שלי בריצה למרחקים ארוכים. כמו שזה נראה עכשיו, היא בכושר מעולה, 9 ק"מ בזמן שיא, וזה רק ממשיך, הולך ומשתפר...
לדף הרשומה

ריצה קלה קדימה

  באיזשהו שלב גיליתי שהחיים קצרים מידי כדי להישאר במקום שלא עושה לך טוב. יותר משהוא לא עשה לי טוב, הוא עשה לי רע. אחרי כמה נסיונות חוזרים להישאר, נפלה ההחלטה שזה לא המקום הנכון. קמתי ועשיתי את הצעד. אני מודה שפחדתי ושעד לרגע האחרון התלבטתי אם עשיתי את הדבר הנכון, לרגעים האמנתי שהייתי צריכה להילחם על המקום שלי ואולי אפילו להלחם בעצמי כדי לשרוד שם, אבל בסופו של דבר למדתי שאם יש ספק ולא טוב, אז זה לא טוב להישאר שם. אז הנה אני שוב בחופשה וחופשיה. מחפשת את עצמי ומחדש ומסמנת לעצמי מסלולים ויעדים. איש חכם אמר לי פעם שכל עוד אני מאמינה בעצמי, אין אחד שיצליח להפריע לי בדרך (אבל להישאר ריאלית, כן?). אז אני מאמינה. אני מאמינה שאני יותר טובה מלעשות משהו שלא מספק ומאתגר אותי, אני מאמינה שאם קולות מהבטן מסמנים לי שמשהו מחבל לי באנרגיה של החיים, הוא לא צריך להיות חלק ממה שאני סופגת וחיה. יותר מכל אני מאמינה שאני אמצא את עצמי במקומות אחרים, כנראה טובים יותר שמתאימים לי כמו שאני מתאימה להם. כי אם אין הדדיות, זה לא שווה כלום. כל התקופה האחרונה מלאה בשינויים. אפרת אומרת שזה כי אני מתבגרת, אני חושבת שזה גם בגלל זה, אבל לא רק. (למרות שבעוד שבועיים אני מתבגרת בעוד שנה). הרגלים רעים וישנים הופסקו, בתקווה לתמיד. תחומים חדשים התווספו והרבה כוונות ומטרות הוצבו לי באמצע הדרך. על ידי ועל ידי אחרים. מכאן נשאר לנסות לנסות לנסות ולנסות. אם אמנע מהנסיון, ההצלחות יישארו רחוקות. גם בתיאוריה. אז אני מנטרלת ומנתקת את מה שמחבל ולא מועיל לי, נהנית מהנוף והבריזה וממשיכה בריצה קלה קדימה. ואחד קטן לסיום: להתחלה החדשה של השבוע ושלי...
לדף הרשומה
12
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת